אף אחד לא מחכה לנו כאן.
הסיפורים שליוו אותי בילדות/ תקופת הנעורים על אלו שעלו מרוסיה כרופאים, אחריות ושלל מקצועות מכובדים ונאלצו בישראל לנקות משרדים ובתים, חוזרים אליי. בסביבה שלי יש לא מעט אנשים שעזבו עבודות טובות (כך הם מספרים) וכאן הם נאלצו לרדת ברמה, לעבוד בעבודות זמניות ולעבור תהליך מתיש של אישורים כדי לעסוק באותו עיסוק שעבדו בעבר.
לפעמים נדמה לי שבטח אני ממש מעניינת ובמיוחד אנשים שבקושי יצאו מהפרובינציה. ישנם אנשים שבכלל לא עברו לארצות הברית, והגבול נמצא במרחק שעה וחצי מאתנו. אז מסתבר שאני לא כזו מעניינת בתור מהגרת. אבל בתור מיטל, שיש לה לא מעט חוצפה ישראלית (מקווה שמהסוג הבריא), אני יכולה לגרום לאנשים להביע עניין, וזה עוד בשיחה באנגלית.
האביב הגיע ואיתו גם הטניס
האביב הגיע, ימים רבים הם גשומים, אבל פה ושם יש שמש או לפחות הרחוב לא רטוב וזה אומר שאפשר לחזור לשחק טניס. אנשים לוקחים פה את העניין ברצינות ועל אף שהם לא הצליחו לשכנע את המחוז (נראה לי שזו המילה הנכונה, אך אני לא בטוחה) שיש צורך במגרש מקורה, כשמתחילה העונה, יש פעילות.
התחלתי לא מזמן לעשות כושר גם בשעות הבוקר, אבל זה מסיבות גופניות וטניס… זה בשביל הרגש שלי. אני אוהבת את התחרות, הריצות הקצרות ובכלל, את החויה. כשרק הגענו נרשמתי למועדון הקרוב ועכשיו, כשהעונה חזרה, גם אני עליתי למגרש.
בקבוצת הפייסבוק של "חובבני טניס בסביבת סיינט ג'ון" פרסמו מפגש ואני קפצתי על המציאה. מסתבר שכיוון ששמי מופיע בפרופיל בעברית, הצד השני רואה אותו כג'יבריש (כלומר עברית אבל אין להם מושג מה אלו האותיות האלו) אבל עדיין קיבלו אותי בשמחה.
נכון שכתבתי שלא מחכים לי פה בידיים פתוחות? נכון. אבל היה מקום והצטרפתי להתאמן עם מישהי שאמרה שהיא "חלודה" ולאחר מכן הצטרפנו למשחקי זוגות. כיוון שהרמה הכללית לא הייתה מדהימה, גם המשחקים היו בסדר ולא יותר מכך. סיימנו את כל הסבב ושאר הבנות/ נשים לא ידעו מה לעשות כך שיהיה לנו מעניין.
זה היה הזמן להוציא את הביטחון/ חוצפה שיש בי ושאלתי "רוצות שננסה משחק שהיינו עושים בישראל?" הן הסתכלו עליי במבט לא ברור אבל אחת אמרה "כן." וכך יצא שחילקתי אותנו לשתי קבוצות ושיחקנו קרוסלה. אמנם לקח לכולנו קרוב לשתי דקות להסתנכרן על הכללים ואמנם לי לא ממש היה משנה לספור נקודות ומי מגישה, אבל התחלנו לשחק.
לאחר כמה דקות משחק, ג'ואן, אחת מחברותיי לקבוצה, אמרה שזה אימון נפלא, מרענן ואפילו משעשע. צחקנו, שיחקנו והזענו (ת'כלס לשם כך באנו). היה מהנה מאד ובסוף כשאחת השחקניות שאלה מישהי אחרת "איך קוראים לזה" אז השנייה אמרה "קרוסלה" וסימנה עם היד את הסיבוב של הקרוסלה.
לסיכום, גם אני לא מחכה שיתנו לי
כפי שאף אחד לא חיכה לי כאן בקנדה (זה הזמן לציין שאמא שלי הזדעזעה כשהבינה שלא יתנו לי מענק ולא עבודה?) גם אני לא מחכה לאף אחד. אני לא מחכה שיתנו לי, שיבואו אליי ויגידו לי "בואי, תהיי חלק מאיתנו." אני לוקחת את האחריות על ההשתלבות שלי כאן, הולכת לחוגים, פעילויות, למפגשים של נשים שחדשות בסביבה (כולן קנדיות שהגיעו מפרובינציות אחרות) ואפילו לקבוצת כתיבה.
זו הגירה, היא יכולה להיות מתסכלת ומלאת אתגרים אבל השבוע שמתי לב, לאחר שחברה שלי אמרה לי להסתכל על חצי הכוס המלאה, שהיא לא מלאה עד החצי, אלא לפחות ב- 80%…
כמהגרת לוקח זמן להוכיח את עצמך לאנשים בסביבה, לרשויות, למעסיקים, לפרנטרים עסקיים. אך הדרך מאוד מאתגרת, מעניינת, מחשלת וכייף להיות בתהליך הזה, לראות איפה ההיתי שנה שעברה ואיפה אתה היום. עדיף זה לעומת להיות במקום שהכל ידוע, בטוח, מסודר ולא מפתיע כבר.
הרבה זמן לא שמענו ממך (:
זה נפלא שאת מנסה להשתלב עם החברה ומתאמצת כמה שיותר, בניגוד למלא מהגרים שתמיד מחפשים את הישראלים ומקימים קולוניות. על זה אני מעריכה אותך
השתלבות נעימה !
כתבה מעולה מיטל, תודה רבה!
הרבה מאוד אנשים שמתחילים תהליך הגירה מצפים שבשלב מסויים הם ימצאו אנשים וקהילות שיהיה אכפת להן מכל דבר שהם עושים (בדומה לישראל). צריך לזכור שמדובר בתרבויות שונות עם מנהגים ואופי דיבור שונה, וצריך להיות מוכנים להתאים את עצמנו לסביבה, ולא לחפש תירוצים ללמה הסביבה לא בסדר. מי שיבין את הדברים האלה יהיה חזק יותר ויוכל לעשות תהליך כמו שאת עשית.