מדינת ישראל כבר ניצחה – הציבור הישראלי כבר הפסיד

אני הולך לכתוב כאן דברים קשים ולא נעימים לקריאה. מי שיש לו בטן רגישה, או שחושב שעדיף לדחות טקסטים בשלב הזה ולהתרכז בהכרעה – מוזמן להפסיק לקרוא.

אבל האמת צריכה להיאמר. והאמת היא – וכך חשבתי גם תוך כדי האירועים באותה שבת איומה ונוראה של ה-7 באוקטובר – שמדינת ישראל ניצחה. אבל הציבור הישראלי – כל אחד ואחד ממנו – הפסיד. וכל זאת מבלי קשר בכלל לתוצאת המלחמה בעזה.

המדינה, כמדינה, ניצחה. הצידוק המוסרי והערכי להעצים את כוחה של מדינת ישראל זכה לתמיכה ציבורית חסרת תקדים לפחות ב-50 השנים האחרונות. מבלי שהבנתם – המדינה, על זרועותיה ושלוחותיה, נמצאת באחד מרגעי השיא שלה מאז הקמתה. הציבור הישראלי מאוחד סביבה. ההירתמות לטובתה חוצת מגזרים. מאות אלפי אבות לילדים קטנים עולים על מדים ירוקים ושרים במעגלים לכבודה (רגע לפני שהם יוצאים למשימת התאבדות עבורה). המדינה השיגה את מטרות המבצע בעזה. והיופי בכל הסיפור הזה – מבחינתה – הוא שהמטרות הושגו עוד לפני שצה"ל הזניק F16 אחד.

לא רק זאת, אלא שמעבר להעצמת כוחה של מדינת ישראל, התווסף לארסנל הכלים שלה יצר נקם טרי. היצר הזה מוכוון כלפי גופים גדולים יותר מאשר החמאס בעזה. ביניהם חיזבאללה, איראן, רוסיה ועוד. גופים אלו אינם ברי הכרעה ולא יהיו ברי הכרעה דורות קדימה. ולכן האתוס של מדינת ישראל קיבל נופך נקמה נוסף וחדש, שיוכוון אל עבר מלחמת העולם העתידית שבוא תבוא – כנגד ציר רשע איום ונורא. הדבר יחזק לא רק את מבנה המדינה כמדינה, אלא בעיקר את היות המדינה מיליטריסטית, אוטוקרטית ופשיסטית. והכל? למרבה מזלה של המדינה – מתוקף צידוק מוסרי מאין כמוהו – שואה שניה שזה עתה התרחשה עלינו.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אין בי גרם ביקורת כלפי מי שרואה עצמו – בבורותו – חלק מן הציבור הישראלי על כך שהוא מעצים את כוחה של המדינה. האירועים שחווה הם מבחינה אובייקטיבית בלתי נסבלים, וקשה מאוד להכילם. ומי שרואה עצמו משתייך למקום הזה (מסיבותיו המטומטמות ככל שיהיו), בהחלט צריך לקבל בהכנעה את העצמת כוח המדינה. אין לו ברירה אחרת.

אבל, וזה אבל גדול מאוד, כל ניצחון של מדינת ישראל, הוא הפסד של האזרחים שלה. כל העצמה של המדינה – משמעה בהכרח החלשה של האזרח. הציבור הישראלי הגיע בלי ידיים ורגליים למלחמה הזאת – אחרי עשרות שנים של בזיזה ורמיסת זכויותיו – ועכשיו הוא יישאר גם בלי הראש. בשל בורות אנושית, קולקטיביזם אידיוטי להחריד ותעמולה ארסית של אנשים מרושעים, הציבור הישראלי לא היה ברצינות בן חורין אבל עכשיו גם לא יהיה יותר בן חורין באמת בעשרות השנים הקרובות. הוא יישאב למלחמה פנימית, ויכוחים, הפגנות, ריבים, ובינתיים – בטיפשותו – יוסיף וידלל את זכויות הפרט של עצמו. ימשיך להקריב את חייו, זמנו וחירותו לטובת מטרה נעלה מדומיינת שלא רק שלעולם לא תושג, אלא גם – מבלי שהוא מרגיש – הולכת ומתרחקת מיום ליום.

ובמישור הפוליטי: הליכוד יהיה חזק יותר מאי פעם. נתניהו – האב והבן – ישבו על כס ראש ממשלת ישראל שנים קדימה. מפלגות הימין, על כל צורותיהן, יתחזקו בצורה חסרת תקדים. המשיחיסטים והדתיים יעלו בכוחם. וכל ביטוי ליברלי, קטן שבקטנים, אם לא יוצא מחוץ לחוק, יוסר מהזירה הפוליטית מחמת מיאוס. אף אחד לא ידבר על חירויות פרט. אף אחד לא יעז לצמצם את כוח הממשלה. אף אחד לא יפצה פיו לעבר קריאה לצבא מקצועי. איש לא ידמיין שהפיתרון לכל הצרות שלנו – כולן ללא יוצא מהכלל – הוא פחות כוח למדינה.

ולכן, המסקנה היחידה היא שהציבור הישראלי – אם היה לו שכל – היה עושה, סוף סוף, את מה שבאמת היה הכי פחות משרת את אוייביו: היה קם ועוזב. הולך מכאן. משאיר את חבל הארץ המכוער, המהביל והחם הזה להיכבש על-ידי ציבור בור, קולקטיביסטי ומוטרף דעת אחר, שהיה תופס את מקומה של ישראל, ונלחם בכל השכונה באותה נחישות מטומטמת, עד אשר היה מתפכח ועוזב גם הוא. וחוזר חלילה.