המדריך שלך להגירה לחו"ל

אני עוקב אחר הנעשה במלחמה באוקראינה ומתבייש במדינה שפעם אהבתי. מדינה שבמגילת העצמאות שלה חרטה את ההכרה בזכויות האדם באשר הם, ללא הבדל דת, גזע ומין, ומזכירה לעולם בכל הזדמנות על "הסבל של העם היהודי" תומכת בממשל הרוסי הפשיסטי בעצימת עין. במשך עשרות שנים ישראל טיפחה את מיתוס הקורבן, דוד מול גוליית, המדינה היהודית הקטנה מוקפת אויבים שנלחמת בחירוף נפש נגד הרוצים להרעה לה הפכה את עורה ומכרה נשק לגוליית. אילו הינו מצמידים 'גלאי רגשות' לבכירי מערכת הביטחון, הייתם מזהים פחד משתק או לחילופין הערצה עיוורת כלפי הממשל והצבא הרוסי. ההתרפסות מחלחלת גם לפוליטיקאים כמובן, שימכרו את אמא שלכם לרוסיה הסובייטית. מדוע ישראל שנחשבה בעבר לכוכב ה- 51 של ארה"ב, הפכה להיות הכוכב האדום בדגל ברית המועצות? שבוע לאחר תחילת המלחמה, בנט, ראש הממשלה הפתטי זחל ללחוץ את ידו של הפשיסט הרוסי, כביכול בתפקיד המתווך, שכל כך לא אופייני לישראל ונידון מראש לכישלון. ישראל מטבעה לא בנויה באופיה להיות מדינה ניטרלית. ישראל מעצם קיומה היא מדינה שיש לה שפה, תרבות, דת ומאפיינים ייחודים. זה לא ברור? האם שיגעון הגדלות של ראש הממשלה מסנוור אותו מהתפקיד עליו הוא אמון: לשרת את אזרחי ישראל, ולא את המשטר הסובייטי. ניטרליות משמעה תמיכה ברוסיה. ישראל לא יכולה להיות ניטרלית כלפי הזוועות שביצעו הנאצים ביהודים (ולא רק), אז איך הפוליטיקאים מעיזים לבחור בצד הניטרלי??! המלחמה באוקראינה, היא מלחמה קלאסית בין טובים לרעים. זה מאבק בין הגישה הקולקטיביסטית הרוסית שמעמידה את המדינה, המנהיג או האידיאל כדבר העליון שקודם לזכויות הפרט, לבין הגישה האינדיבידואליסטית הדוגלת בחירות האדם, קניינו ואושרו שמייצגת אוקראינה. כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי המורות היו טורחת לפמפם לילדים הקטנים במוח בכל שנה, איך יהודים היו מובלים בשואה ברכבות למחנות ההשמדה אבל אף אחת מבעלות הברית לא טרחו לפוצץ את המסילות כדי למנוע את המשך הרצח ההמוני. כי לא היה אכפת להם! אבל לנו, העם היהודי, יש ערכים! אנחנו אור לגויים. במציאות, הרבה ישראלים (חילונים) תומכים באוקראינים, ויש גם מיעוט ישראלי-רוסי ששרפו את הדרכון הרוסי שלהם. אבל זה מקומם לגלות שלישראלים (דתיים) רבים כל כך לא אכפת ממלחמה עד שזה מגיע לאיזה פיגוע בהתנחלות חרדית ואז הם מתעוררים (משמחה כמובן, כי האתוס שלהם קיבל חיזוק). הדם היהודי הרי נעלה כי אנחנו הגזע הנבחר. שבשנת 1967 ישראל הייתה המדינה החביבה בעולם המערבי. יותר משלושה צבאות ערב פלשו אליה מכל עבר. מבחינה מספרית ישראל היתה בנחיתות אבל ניצחה בגדול. צה"ל הפך למיתוס, מתנדבים מאירופה וארה"ב הגיעו להתנדב בקיבוצים ובצבא! לעזור למדינה היהודית שייצגה מדינה חלוצה, חופשית ושוחרת שלום. בגישתה המגומגמת כלפי המלחמה באוקראינה ישראל איבדה את זה סופית, ואוקראניה זכתה במעמד הנכסף. אגלה לכם סוד: הפוליטיקאים בישראל לא אוהב את זה. ישראל היא כבר לא בתפקיד הקורבן יהודי הנצחי, ואת זה יודע ראש הממשלה הפתטי ולכן היה חשוב לו להבהיר לעולם שהשואה היא משהו אחר, הרי היא מיתוס וזה מה שקולקטיביסטים מעריצים, שחלילה פשעי המלחמה שהרוסים מבצעים באוקראנים לא יתפסו את המקום של השואה. האם יש הבדל בין יהודי שנרצח בשואה לאוקראיני שנרצח בבוצ'ה? בעיניי חלק מישראל בהחלט יש הבדל, כי לאחד יש דם יהודי טהור, והשני סתם גוי שנשמתו כשל בהמה טמאה. המלחמה באוקראינה מעצבנת הרבה דתיים ולאומיים בישראל. היא מסיטה את תשומת הלב מהפיגועים האיסלמיסטים בישראל, מגמדת את תפקיד הקורבן שישראל ניזונה ממנו וכמיהה לשווק את עצמה ככזו לעולם. ישראל פספסה את ההזמנות היה לישראל הזדמנות היסטורית – לחזור לתודעה העולמית, אבל לא בתפקיד הקורבן, אלא בתפקיד הסופרמן. אילו לפוליטיקאים ולקציני צה"ל היה אומץ לב ויושר מנהיגותי, שבוע לאחר תחילת המלחמה, הם היו משמידים את הבסיס הצבאי הרוסי בסוריה. וביום למחרת שולחים את חיל האוויר להשמיד את רוב הספינות הרוסיות בים השחור, ומשם לחסל כמה מתקני צבא אסטרטגיים רוסיים בשטח האוקראיני. זהו. ראש הממשלה הפתטי היה מקבל תהילה עולמית ואני הייתי כותב מאמר באתר הזה שסוף סוף אני גאה בצה"ל, לראשונה בחיי. אתם חושבים שיצאתי מדעתי? אז אני חושב שלישראל מעמד מיוחד כי היא לא חברה בנאט"ו והיא קרובה יחסית לאוקראינה, ולכן לישראל הייתה הפריבילגיה לבצע "פעולה צבאית מוגבלת" נגד הצבא הרוסי בשטח אוקראינה בלבד, וכמובן לא לפני שמנתקים את היחסים הדיפלומטים ומציגים לעולם מודל ביחסי חוץ – אין יחסים דיפלומטים עם מדינה פשיסטית, שיתחלף המשטר נפתח שגרירות מחדש. העולם היה מריע לאומץ הלב ומנתק את היחסים הדיפלומטים עם רוסיה לאחר שישראל הובילה את המהלך המתבקש. ישראל של 2022 היא חצי מעצמה צבאית, מבחינות רבות יש לה יכולות שלרוסיה אין. אני סבור שאילו היה גבול משותף בין רוסיה לישראל והם היו פולשים, לא היה להם סיכוי, תוך שבוע הרוסים היו מובסים אילו עמדו פוליטקאים וקצינים אמיצים ונחושים בישראל. חיל האוויר משתמש במטוסים אמריקאים, העליונות האווירית שלהם מוחלטת, אין להם שום מתחרה, לא רוסי ולא חיקוי סיני. הטנקים הישראלים (מרכבה) עם המערכות להגנה על הצוות (מעיל רוח) היו משמידים בקלות את הגרוטאות החלודות של הצבא הרוסי ומסוקי האפאצ'י היו מחסלים את כל מה שכתוב עליו Z, V או O. לישראל יש צבא מערבי מתקדם, שהיה אפשר לנצל אותו בשבוע הראשון למלחמה, אבל עם מטה כללי מסורס ופוליטיקאים פחדנים, מה אתם מצפים? לחייל האוקראיני המצוי של היום יש תעוזה פי מאה יותר מהקצין הישראלי הבכיר שנאבק במשך רוב שירותו הצבאי להגדיל את המשכורת והתנאים המפליגים שלו ושל אוכלי החינם האלה שיושבים במטכ"ל עם רגליים משקשקות וידיים רועדות מפני ארגון טרור עלוב בעזה שקובע את כללי המשחק ושאותו היה צריך להכחיד מזמן. אם הבריון הרוסי יאיים בנשק גרעיני אז צריך להבהיר – אילו הם יתקיפו את ישראל בנשק גרעיני, אז גם ישראל תגיב בנשק הגרעיני שלה נגד רוסיה. ומי בתפקיד הסופרמן במזרח בתיכון? אני צופה בסרטונים משדות הקרב באוקראינה ורואה מזל"טים טורקים! כל הכבוד. זו טורקיה של דיקטטור אחר שמחמשת את אוקראינה ולא חוששת מאיזה בריון רוסי שמנפנף בזין המגודל, העקוף והשמן שלו. ישראלים מעריצים מנהיגים פשיסטים: פוטין, טראמפ וביבי אותם ערכים לאומנים ואותה פילוסופיה אוטוריטרית משותפת לשלושתם המלחמה באוקראינה תיגמר מתישהו. אוקראינה, שהפכה לחזית של העולם המערבי נגד העריצות הרוסית חייבת לנצח, כל תוצאה אחרת אומר שהעולם החופשי יפסיד – אם אוקראינה מנצחת כולם יזכרו את הפחדנות הישראלית והכניעה לדוב הרוסי האימפוטנט, את הזחילה של ראש הממשלה, ואת הסירוב הישראלי למכור לאוקראניה נשק התקפי מתקדם. אם אוקראניה תפסיד, העולם החופשי יפסיד. זה אומר שהרעיונות הפשסטים הרוסיים יתפשטו, סין תתפשט, וכמובן כל שמוק מוסלמי שמנהל מדינה נכשלת כולל ארגוני הטרור בעזה ובגדה יביסו את ישראל "החופשית". מעבר לשאלה של מוסר (שאף אחד מהפוליקאים ובכירי מערכת הביטחון לא שואלים), זו גם שיקול תועלתני כי הפסד של רוסיה אומר שצה"ל חופשי לפעול בסוריה ואירן מובסת. אז אם בשני התרחישים ישראל מפסידה – אז למה שלא תהגרו ותתמכו במדינה שתומכת בחירויות האדם? הרי ישראל מוכיחה שהיא כבר לא מתיימרת לתמוך בזכויות האדם, היא מתיימרת להיות מדינה ניטרלית. מגוחך! אני לא יודע איך לבטא במילים, אני מלא אכזבה ובוז כלפי המעט החיובי שנשאר לי מישראל, אז כתבתי את המאמר הזה. האתר הזה הוא תרפיה אישית שלי, איפה שאני יכול לשפוך את התסכולים שלי על המדינה שפעם אהבתי. אגב, במלחמה הבאה, שהפלסטינים ישגרו טילים לישראל, והדרך היחידה להשמיד אותם תיהיה להרוס בניינים בעזה, אז תצפו שעוצמת תגובה הבינלאומית תיהיה חריפה פי מאה ממה שהיתה עד היום. כי עכשיו כשישראל בצד של הרעים, אף אחד לא יעשה לה הנחות (גם כשהיא צודקת). כמו שאומרים תאכלו את הדייסה שבישלתם לעצמכם …או שתרדו מהארץ ✈️😃 הערות שר החוץ, לפיד – יבב פה ושם למען אוקראינה, כמובן לאחר התייעצויות ואישור ממערכת הביטחון – "שלא יגידו שישראל בצד הלא נכון", קל לייבב אבל במציאות העזרה העלובה של ישראל מסתכמת במשלחת של כמה רופאים שהקימו אוהל ליד הגבול עם פולין. תנו לניו זילנד לעשות את זה. ישראל היתה צריכה למכור נשק התקפי מתקדם והרבה. ישראל נכשלה ותשלם על זה מחיר. סוריה – התירוץ שישראל במצב רגיש בגלל המחנה הצבאי הרוסי בסוריה, הוא דווקא הזדמנות מצויינת להשמיד אותו. מי שחושב אחרת – הוא פשיסט שמעריץ בריונים או קצין פחדן בצה"ל. אירן – ההתפרסות הישראלית רק תחזק אותם לתמוך באירן. דווקא הזהירות או הניטרליות תגרום לרוסים לסייע לאירן, משום שהם מריחים פחדנים, וכבריונים הם מבינים רק כוח. בפועל, "ההליכה על ביצים" בעצם משיגה מטרה הפוכה. (שימו לב ששר החוץ הפשסיט של רוסיה כינה את היטלר יהודי ועוד שטויות אחרות. במילים אחרות, ככל שישראל מלקקת לרוסיה, ככה לאירן יהיה נשק גרעיני מהר יותר).

כחלק מתהליך הלימוד וההכנה שלי לרילוקיישן, אני קורא ולומד רבות על המהלך, האתגרים והתהיות שכרוכות בכך. ישנן מספר סוגיות שאני חוקר ולומד במיוחד, שמאוד חשוב לי לקבל תמונה מקיפה ורחבה לגביהן. אחת מהן, היא סוגיית פערי התרבות בין החיים בישראל לבין החיים בחו"ל. הייתי שמח אם חברי האתר שנמצאים ברילוקיישן יוכלו לסייע. עכשיו, אני יודע שזו סוגיה ענקית, ולכן הייתי רוצה למקד את הזרקור במספר שאלות, אך לפני כן חשוב לי להדגיש כמה פרטים אודותיי: אני גר בתל אביב ועובד בהייטק. אני לא בליין גדול, וכמעט ולא יוצא בערבים, למעט פעם או פעמיים בשבוע לכל היותר למסעדות. לא מוקף בהרבה חברים ולא מחפש חיי חברה עשירים במיוחד. עושה הרבה ספורט. משפחה רגילה, 2 ילדים. יתכן שמעגל משפחתי קרוב יוכל לעבור ביחד איתנו. פחות קשורים למעגל משפחתי שני ומעלה. גר בבית פרטי, גודל בינוני. שכונה מצוינת עם בתי ספר מעולים. רמת חיים גבוהה יחסית, אך רחוק מאלפיון עליון. מחפש חיים בעלי יציבות כלכלית, שקט, שלווה ורוגע. מרגיש זרות בחיים בארץ בהרבה מובנים (מוזמנים לקרוא פוסטים שלי באתר שמסבירים על כך).   השאלות שהייתי רוצה לשאול – ואשמח אם תוכלו לענות מניסיונכם בהתחשב ברקע האישי שלי. אפשר כמובן גם רק על חלק מהשאלות. אני שוקל לעשות רילוקיישן לארצות הברית ואשמח לשמוע תובנות מישראלים שעברו לשם, אך אשמח לשמוע גם מאנשים שעברו למדינות אחרות, כי אני חושב שיש הרבה מן המשותף בחווית הרילוקיישן גם אם המיקום שונה. מהם פערי התרבות העיקריים שנתקלתם בהם כשעברתם או שאתם נתקלים בהם ביום יום בהשוואה לחיים בישראל? מהם הקשיים העיקריים שאתם חווים מבחינה חברתית-תרבותית? האם לדעתכם לאנשים כמוני יהיה מעבר חלק יחסית או שכולם מתקשים? האם חסרים לכם חיי חברה? מדוע? האם תוכלו להצביע על ההבדל ביחס לישראל? אם חסרים לכם חיי חברה, האם אתם מכירים ישראלים אחרים שסוברים אחרת מכם והם דווקא מסופקים? מי מכם שרוצה לחזור לארץ מסיבה חברתית-תרבותית – מדוע הוא/היא רוצה? מהם השיקולים? מי מכם שמספיק טוב לו אינו רוצה לחזור – מדוע? חוות דעת כללית שלכם על החיים החברתיים-תרבותיים בחו"ל, באיזה מדינה אתם חיים? האם הייתם ממליצים לכל אדם לעבור? האם הייתם ממליצים לאדם כמוני לעבור?   תודה רבה! אעריך כל התייחסות.

הייתי שבועיים בישראל. יש אנשים שקוראים לזה חופשה, ובדרך כלל אני לא נכללת בתוכם. הפעם באמת יכולתי להגיד שהייתי בחופשה, אבל זה היה מוזר. קצת רקע. חברה טובה שלי, מדנמרק, אובחנה עם סרטן השד באוגוסט שעבר. כשהיא הלכה לטיפולי כימותרפיה, הבטחתי לה שאקח אותה לטיול של שבועיים בישראל ברגע שתבריא. היא כבר שנים מחכה שאציע לה לטוס יחד איתי, ומאז נלחמה כלביאה בסרטן. בינואר הכריזו הרופאים שהיא נקיה מסרטן לאחר הכימו, הניתוחים וכל הטיפולים. השמחה היתה רבה והזמנו כרטיסים ומקומות לישון בהם ברחבי ישראל. הכל, כמובן, עם אפשרות לביטול ברגע האחרון. באמצע מרץ התחילו להסתבך העניינים והיא נכנסה ויצאה מבית חולים כל הזמן. לא רציתי להיות זו שאגיד לה לא לבוא, אבל בסוף היא הגיעה למסקנה הזו בעצמה, וכל אופי הטיול השתנה. אם אני לבד, אין לי צורך בטיול בירושלים וגם לא בים המלח, לא בצפון ולא בסיורים אקזוטיים בתל אביב. אז הזמנתי מקום בתל אביב רק לעצמי, כשבין לבין יש סדר וחגיגת יום הולדת (תמונה של העוגה שאחותי אפתה לי ממש למעלה…) עם המשפחה. הבדיקות בנתב"ג דווקא הלכו מהר ושוחררתי עוד באותו ערב, הן בשל סטטוס מחלימה והן בשל PCR שלילי. למחרת נסעתי לבקר את המשפחה בהפתעה (שהרי ציפו לי ביום ראשון, כי 24 שעות וזה), והיה באמת נחמד לראות את כולם, אחרי כמעט שלוש שנים שלא הגעתי בגלל הקורונה. מאז התמקדתי בעיקר בתל אביב. כלומר, בחדר במלון. שתבינו, כשאני טסתי מברלין בשישי בצהריים היה ש-ל-ג. כשהגעתי לישראל בערב היה מעל 20 מעלות וח-ם. ואני הרי שונאת חום ושמש ידועה… אבל, נו, הגעתי בשביל לראות משפחה וחברים, אז בקטנה. בשבועיים האלו, מלבד הגיחות המשפחתיות מחוץ לתל אביב ופגישות עם מעט החברים שעוד נותרו לי בישראל, הייתי בחדר במלון, במזגן. צדקה אחותי כשהציעה לי לקחת מלון שיהיה לי נחמד להיות בו, ולא רק לישון בו. ושתדעו, המלון הזה היה המקום הכי בטוח בתל אביב באותם הימים. ערב לפני היה את הפיגוע (300 מטר מהמלון שלי), ונוכחות המשטרה ומג"ב הורגשה בכל מקום. אבל תל אביב צחקה לי בפרצוף. נכנסתי לסטימצקי כדי לבחון ספרים, והספר "ישראלים בברלין" היה בתצוגה. בטח שקניתי, הרי צריך לדעת משהו על הקהילה שאני חיה בה, לא? אחר כך הלכתי לשבת בבית קפה בשינקין ומולי ישב איש מבוגר שקרא עיתון בגרמנית. כשחזרתי למלון, שמתי לב שמתחת יש חנות שמוכרת דונר (מאכל מסורתי טורקי שנפוץ מאוד בברלין). אפשר לשלוח את הילדה לחופשה מברלין, אבל ברלין הולכת איתה לכל מקום… ועכשיו עוד יותר ברצינות. הדבר שהיה לי הכי קשה הוא לשמוע עברית בכל מקום. בברלין, כשצצה העברית, האזניים שלי ישר מזדקפות. בתל אביב, התחרפנתי. היתה קצת רגיעה כששמעתי קצת גרמנית וקצת אנגלית באזור, אבל העברית מכל עבר הטריפה לי את השכל. והמחירים… אומייגאד… מה זה המחירים האלו? אז נכון שאני באה מברלין ואולי הסטנדרטים שלי אחרים, אבל זה פשוט לא יאומן! קפה הפוך גדול עולה 16 שקל (למרות שקיבלתי דובי באחת הפעמים), בורקס גבינה קטן עולה 7.5 שקל ליחידה (!!) וחבילת טמפונים עולה 32 שקל (בברלין אותה חבילה, עם כיתוב בעברית, עולה משהו כמו 2-3 אירו!!)!! על הקורקינטים והאופניים החשמליים בכלל אין מה לדבר. בתל אביב עשו להם שבילים מיוחדים, אבל למה להם לנסוע על השביל המסומן אם אפשר לנסוע על המדרכה, הצרה בלאו הכי? אז מה אם מישהו ימות בדרך… העיקר שתגיע לאן שצריך. איזה סיוט. בברלין הם נחשבים לכלי רכב לכל דבר, יש עליהם ביטוח וחייבים לנסוע על הכביש, ולא על המדרכה ו/או הולכי הרגל. אז עם כל התלונות האלו והביקורים המשפחתיים והחבריים, למה קראתי לזה חופשה הפעם? כי קראתי 4 ספרים במהלך השבועיים האלו. מקום העבודה שעבדתי בו בשנתיים וחצי האחרונות (ועזבתי לאחרונה, יוהו!) רוקן אותי מכל אנרגיה חיובית, וכל מה שהייתי מסוגלת לעשות בסופי שבוע זה לישון. גם בפעמים שטיילנו, תמיד ישנתי באוטו בדרך ליעד. הייתי גמורה. ופתאום – הקלה. הייתי משוחררת, לא הרגשתי שום לחץ ולא רצתי לשום מקום. יכולתי להישאר בחדר ולצפות בסרטים וסדרות ביס (לאיזה מלון אין היום טלוויזיה חכמה בשביל להתחבר לנטפליקס??), יכולתי לשבת בבית קפה ופשוט לקרוא ספר, ואשכרה להינות ולשכוח מכל הבלאגן של השנים האחרונות. לפחות זה.

אחת התופעות הבעייתיות והמרגיזות ביותר לטעמי בחברה הישראלית היא ניצול הקשרים לטובת כל דבר בערך. החל מרשויות ציבוריות, כלה בחברות ממשלתיות או גדולות אחרות ועד לכל גורם שעומד בדרכו של הישראלי הממוצע אל מחוז חפצו. עם ישראל מורגל היטב – מי שלא מכיר, לא קיים. אלא שהגישה הזאת, אף שנשמעת חברתית וערכית, מקפלת בתוכה התנהגות דורסנית וחסרת התחשבות שרק מדרדרת ומחריפה את הבעיה. אז למה לא לפעול אחרת? קשרים קשרים קשרים אחת לכמה ימים אני נתקל בשיחת מסדרון או שומע ממכר על סיפור גבורה באיזשהי רשות ציבורית כלשהי. אגף הארנונה, דואר ישראל או משרד הכלכלה – רשות כלשהי שהחליטה מכל מדינת ישראל דווקא להיכנס לחייו של אותו פלוני, לאמלל אותו ולהותיר אותו לבדו במלחמה הבירוקרטית האינסופית. בשלב כלשהו בסיפור – וכאן מגיע חלק הגבורה – הצליח אותו פלוני לגבור על המערכת ולעצור את הטירוף שהתחולל סביבו. למזלו, היה לו את ההוא, שבמקרה חמותו היא בכירה באותה רשות ספציפית והיא כבר סידרה לו את העניינים. כדרכה של כל קלישאה טובה, יוסיף אותו פלוני בספק ציניות ספק רצינות – "ומה יעשו אלה שלא מכירים אף אחד ברשות?". מאז שאני זוכר את עצמי, החיים בארץ תמיד נראו לי משונים ומוזרים. התנהגויות חברתיות מסוימות שנתפסות כאן כלגיטימיות ומקובלות לגמרי, מעולם לא התקבלו אצלי בהבנה והכלה. תמיד תהיתי אם אני היחיד, אבל בדרך כלל קיבלתי כתף קרה כשהעזתי לשאול. אחת מההתנהגויות האלה, היא תרבות ניצול הקשרים. מדובר בסט של פעולות שמבצע האזרח הממוצע בישראל, שתפקידו לפתור, לעקוף ולנצח כל בעיה וכל אתגר – בירוקרטי, כלכלי, עסקי ואחר – באמצעות רשת חיבורים וקשרים מקיפים. ככה זה כאן – במקום להתמודד עם הבעיה – מנסים לעקוף אותה. קשרים הפכו כבר מזמן לדרך חיים. שם שני של בירוקרטיה. שם שני של התנהלות יום-יומית מקובלת. "בן אחותי", "הבן דוד של ברוך", "האחיינית של גילה" – כולנו אחים כשהמטרה היא לנצח את הבירוקרטיה המאיימת. הבעיה עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אני האחרון שינסה לגונן על הבירוקרטיה. אני שוחר שוק חופשי, ובעד כמה שפחות שליטה ממשלתית בחיינו, לרבות כמובן בירוקרטיה ופקידות, שלא פעם מסרבלים ומקשים מאוד על החיים כאן. אני גם לא מתנגד עקרונית לניסיונות לפתור בעיות בירוקרטיות באמצעות "מעקף", כאשר ברור מאליו שאין תכלית לדרישה או בקשה כלשהי (מה שקורה המון). מה שאני יוצא נגדו הוא השרירות והאפליה הנוראיות שההתנהגויות האלה יוצרות ומתגלות רק למי שמעז לפקוח את עיניו. אדגים זאת דרך סימולציה קצרה. דמיינו שאתם ניצבים בפני גשר שחוצה תעלה. הגשר הוא גשר ממשלתי, ועליו יכול ללכת רק אדם אחד בכל רגע נתון, אחרת הוא יקרוס. בכניסה לגשר יש תור, שמשתרך על-פני דקות ארוכות של המתנה. כולם עומדים בצורה מסודרת וממתינים לתורם לעבור את הגשר. עכשיו דמיינו שמעת לעת, מגיע אדם כלשהו לראש התור ומשתחל פנימה רגע לפני הראשון בתור. אין כל ספק שכל העומדים בתור יצקצקו בלשונם ויתרגזו לנוכח העקיפה הברוטלית. עכשיו דמיינו שבראש התור עומד סדרן. תפקידו רק לבדוק שהאדם שהולך על הגשר השלים את חצייתו ואז לאשר לאדם הבא להתחיל לחצות. אלא שאותו סדרן הוא בן אחותו של מישהו מהתור. ההוא, מתוך התור, מרים את הטלפון אל האחות, וזו כבר דואגת לאחיה הבכור האהוב. באמצע שיא העומס, הסדרן מקבל שיחת טלפון חשובה. הוא אז עוצר את המעבר על הגשר ומתחיל ללכת לאורך התור, עד אשר נתקל בדודו היקר. הוא ייתן לו חיבוק אוהב, ישאל לשלומם של אשתו והילדים ואז יוביל אותו אל ראש התור. תוך כדי הוא יזרוק בחצי חיוך: "איך אתה בא לגשר בלי לדבר איתי?". אלא שככל שחולפות הדקות מסתבר שלתור הגיעו לא רק בן אחותו של הסדרן, אלא גם ההוא ששירת איתו בצבא, ההיא מהטיול לדרום אמריקה, ההיא מהתיכון וההוא שעבד איתו בעגלות בקנדה. גם הם הגיעו באותו בוקר לגשר על מנת לחצות. וגם הם נזכרו שהוא עובד כסדרן על הגשר. הודעה קצרה והכל מסודר. כי בשביל מה יש קשרים אם לא בשביל לנצל אותם? בעקבות ניצול הקשרים הזה, לא רק שאנשים מסוימים עקפו אחרים את התור באופן דומה (אך שונה) מהשתחלות ועקיפה ישירה של התור, אלא שהסדרן נאלץ כל פעם לעצור את התור וללכת לאורכו על מנת לאתר את המקורב, דבר שעיכב את ההמתנה עוד יותר. כלומר, אלו שעמדו כמו שצריך בתור המתינו בממוצע עוד כמה דקות בשל העקיפה ועוד כמה דקות נוספות בשל הבירוקרטיה הנוספת שנוצרה על-ידי הסדרן. מה כואב לך? לתופעה המאוד ישראלית הזאת נלווית הביקורת המופתעת של כל מי שרגיל להשתמש בה חדשות לבקרים – "מה כואב לך?". ביקורת זו מקפלת תחושת התקרבנות ורחמים עצמיים של הטוען אותה, תוך תחושה כאילו כל מי שמעז להגיב בכעס כלפיה הוא בסך הכל קנאי שכל מה שהוא צריך לעשות זה רק להרים כמה שיחות כדי לדאוג לעצמו. קשה להפריז עד כמה רחוקה הביקורת הזאת מהמציאות. הבעיה האמיתית בתופעה הזאת, היא שהיא קצרת רואי. היא מסתכלת צעד אחד קטנטן קדימה מבלי לעשות אפילו זום אאוט אחד החוצה בסקאלה. היא אפילו לכיוון המיתממת, אבל אני לא כאן כדי להאשים. התופעה הזאת עיוורת לבעיה הענקית שהיא יוצרת. האפליה, השרירותיות, הפגיעה האנושה בסולדיריות, במוסר ובחברתיות, והכל – באופן קאונטר אינטואיטיבי – דווקא בשם החברות. את מי שהמקושרים רואים זה את עצמם. את מי שהם לא רואים, זה את אותה גברת מבוגרת שעומדת לבד בתור. זה את אותו בעל מוגבלויות שרק רוצה לקבל שירות ולחזור הביתה. זה את אותם עשרות אנשים שנאבקים במערכת יום-יום ומזלם לא שפר עליהם כמו אותם מקושרים. אלא שבעיני עצמם, המקושרים בטוחים שמה שהם עושים הוא בבחינת לא רק מותר ולגטימי אלא אפילו חברתי. קשרים זה טוב. ניצול קשרים זה מצוין. אחד בשביל האחר. סולידריות. חברתיות. כולנו קומונה אחת. אבל המציאות הפוכה מכך מאה ושמונים מעלות. הקשרים הם אנטי-סולידריים. הם אנטי-חברתיים. הם אנוכיים. הם מפלים. הם שרירותיים. הם דורסניים. המקושרים בטוחים שהם רמסו את הבירוקרטיה. אבל הם ממש לא. הם בסך הכל רמסו את הלא מקושרים. ומבלי שהם שמו לב הם למעשה רמסו את החברה כולה. נותן השירות כבר מורגל לשיטה לפני כמה חודשים הייתי צריך להשיג אישור כלשהו מרשות מסוימת. הגעתי לביקור בסניף הקרוב לביתי, שעת בוקר מוקדמת. כשהגיע סוף סוף תורי, לאחר זמן ארוך מידי של המתנה, התברר לנציג שמולי שהיה חסר לי מסמך כלשהו. הוא הגיב אליי בגיחוך מרחם כשאמרתי לו שלא הבאתי את המסמך הזה איתי. "למה לא שאלת לפני שבאת?", הוא תהה. "את מי לשאול? אין עם מי לדבר במענה הטלפוני", השבתי. ואז ענה לי הנציג: "לא יודע, תשאל חבר או חברה שעובדים כאן, לא חסר". ופה בדיוק טמונה הבעיה. רבים כל כך כבר מורגלים לשיטה, עד כדי שהיא כבר נטמעה עמוק בראשה של המערכת. והבעיה הכי עמוקה כאן, שהמערכת אפילו לא חושבת שיש בעיה.

היום בארוחת הצהרים אח שלי הקטן, בן 12, שאל אותי כבדרך אגב אם אני יודע איך נוצרה הנצרות. קצת קונטקסט: בדצמבר, לקראת חג המולד, נסענו כל המשפחה לסיור מודרך בירושלים החגיגית, והיינו עם מדריכה שהסבירה לנו בפירוט על הנצרות בשלביה הראשונים. היה ממש כיף ומעניין. אז שאלתי את אח שלי אם הוא זוכר את הסיפור שסיפרה לנו המדריכה על התהוות הדת הנוצרית, ושיספר לי.  הוא אמר שהנצרות נוצרה בגלל שהמוני אנשים רצו להפוך להיות יהודים אבל היהדות מקשה מאוד על גיור, אז הם הקימו את הנצרות. כששאלתי אותו מי לימד אותו את הבולשיט הזה (כי זה הכי בעולם) הוא אמר שהמורה בבית הספר לימדה את הכיתה. הייתי בשוק. זה פשוט לא נכון. אכן הנצרות מקלה על הרוצים להפוך לנוצרים אבל זוהי ממש לא הסיבה המרכזית להצלחה המוקדמת של התנועה. זה תרם מאוד (הקלות שבה ניתן להפוך לנוצרים, לא זה שכולם רצו להיות יהודים, כי זה בערך לא קרה אף פעם), אבל פשוט לא נכון. בתקופת האמפריה הרומית, עד שהפכה להיות יותר מיינסטרים, הנצרות הייתה דת נרדפת מאוד. גם על ידי הרומאים וגם על ידי כתות אחרות ביהדות המפולגת, והמשוסעת של אותה תקופה (ובימינו, אבל זה משהו אחר). שאלתי אותו מי המורה. היא לא לימדה אותי. הוא אמר שהיא דווקא מורה טובה, ולדעתו היא באמת האמינה במה שאמרה. כנראה היא לא בדקה את המקורות שלה. הדוגמה הזאת, היא הדוגמה המושלמת לתעמולה מושתלת בחינוך. אני מוכן להתערב שאם הוא האמין לזה, (והוא עוד למד על זה) 90% לפחות מהילדים בכיתה האמינו. ולמה שלא? הרי מורה היא מקור מוסמך ואמין, ובטח אף אחד לא לימד אותם אחרת, ואם כן אז הוא בטח טעה. אותו דבר בטח קרה כשלימדו את תורת הגזע בכיתה בגרמניה לפני המלחמה. בטח היו כמה ילדים עם חברים יהודים שהתקשו להאמין בשיעור הראשון, או לא ידעו מה לעשות. הם לא טרחו לפקפק, אז החליטו שהמורה אמרה אז זה בטח נכון. אופס. דוגמה נוספת, כשהייתי גם אני בבית הספר היסודי, הייתה לי מורה למורשת דתייה. אין לי בעיה עם דתיים ככלל ויש לי גם חברים דתיים ומסורתיים, אבל היא נתנה לנו משימה להגשה שנקראה "המצווה שלי". כל אחד היה צריך לספר על מצווה שהוא מקיים, איך הוא מקיים אותה, ולמה. התלבטתי אם להגיש משהו ציני או לא, בסוף חירטטתי משהו על "לא תגנוב". נכשלתי. היא ביקשה ממני להגיש שוב. כתבתי בוורד במקום לשרבט על דף, הוספתי איזה ציטוט של רב מפורסם ותמונה של משה עם לוחות הברית וקיבלתי מאה. זה היה בכיתה ו', אנסה למצוא את זה אם אני יכול אבל קשה לי להאמין ששמרתי את זה. דבר אחד אחרון. בליל הסדר לפני יומיים, קראנו את השיר "והיא שעמדה". לפני כמה זמן היה לי מבחן בספרות על האדונית והרוכל וכתבתי למורה מגילה על זה שהרוכל הוא הסטיראוטיפ היהודי הגלותי בהתגלמותו, ושלעם היהודי בגולה יש נטייה מעצבנת להיות לוזר (אפילו שהם דווקא הצליחו מעולה). הינה ההוכחה נמצאת בהגדה שנקראה ע"י כמעט כל בית בישראל. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". ניצלתם כי אתם חכמים, לא כי הצילו אתכם! למה להנציח את המנטליות החלשה? כאילו להיות מוצלח זאת מילה גסה… אבל טוב. אם זה כתוב בהגדה זה בטח נכון אשמח אם תשתפו עוד אנקדוטות דומות. קצת צחוק יעשה לי טוב.  חג חירות (פחחח) שמח! *בתמונה הוספתי את התשובה שלי למבחן של האדונית והרוכל, לדעתי זה קצת משעשע אבל אולי קצת טו מאצ'