המדריך שלך להגירה לחו"ל

כשאנחנו עוברים למדינה בלי עבודה מובטחת, זה מבאס. אנחנו יודעים שאנחנו רוצים ללמוד, לעבוד, להתחיל חיים חדשים – אבל מה לעשות, בישראל היינו שכירים, ועכשיו, מה נעשה? אז בישראל הייתי שכירה כל חיי. מגיל 16, כשעבדתי בפעוטון בהחלפת חיתולים, ועד שלושה חודשים לפני שעברתי לברלין, הייתי שכירה. גם לשירות הצבאי אפשר לקרוא שכירה, כי קיבלתי שכר (זעום של 300 שקל, אבל דיטיילז). לברלין הגעתי בכוונה לעשות דוקטורט, עד שהבנתי, כמה חודשים אחרי, שבתחום המחקר שלי אין לי מה לחפש במדינה שאינה שוחרת מלחמה בבית. אז מה עושים כשתכנית א' לא עובדת? עוברים לתכנית ב', ועשיתי את מה שאני יודעת לעשות מצוין – מצאתי עבודה כשכירה בחברה של ישראלים (טעות ענקית), שעזבתי אחרי חודשיים, מסיבות שונות, ובין היתר שהם לא שילמו לי את השכר שהגיע לי. מה עושים כשגם תכנית ב' לא עובדת? וואלה. מה אני באמת יכולה לעשות? אין לי גרמנית ברמה מי יודע מה (באותם הימים… היום הגרמנית שלי הרבה יותר טובה!), הניסיון התעסוקתי שלי מישראל שווה לטוסיק בגרמניה, ואני לא רוצה אפילו להתקרב לישראלים שיעסיקו אותי. אז פתחתי עסק. הייתי פרילנסרית כמדריכת סיורים, לא משהו מרקיע שחקים, אבל זה היה משהו שאני יצרתי, ומשהו שנהניתי לעשות. פיתחתי את הסיורים לבד, העברתי אותם לבד, וכן- היו לי לקוחות ישראלים. אבל היה נחמד. ואז נמאס לי, ולקח קצת זמן עד שמצאתי משהו חדש לעשות, והקמתי הפעם חברה משלי. לא כפרילנסרית, אלא ממש חברה. התחום לא רלוונטי כרגע, אבל זו הייתה אחריות מאוד כבדה, שהחלטתי לקחת על עצמי, וחלקתי עם שותפה עסקית, שעזבה אחרי לא הרבה זמן. אני המשכתי וכבר יותר משנה וחצי העסק פועל טפו טפו טפו. כשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי הייתה עוסק זעיר. אחותי הגדולה הייתה בשלב כלשהו עצמאית. אנשים מסביבי היו עצמאיים, וכמו שמיטל סיפרה מניסיונה כעצמאית בישראל, כולם סובלים מהמיסים, וגם מהלקוחות. השוטף פלוס שנהוג בישראל הוא רעה חולה שצריכה לעבור מהעולם, אבל משום מה ישראלים חושבים שזה בסדר לעבוד ככה. כשהחלטתי להיות פרילנסרית, קיבלתי המון אזהרות מהמשפחה ומהישראלים – "תיזהרי שהלקוחות לא ישלמו לך", "תראי שישחטו אותך במיסים", "הבירוקרטיה נוראית ואת לא תוכלי לעמוד בזה" ועוד כהנה וכהנה. כל אחד ואחת הביאו מהשריטות העמוקות שלהם בישראל, והטעינו אותי בחששות, כשאף אחד מאיתנו לא יודע כלום על מה שקורה בברלין, מבחינת מיסים, חוקים, רישום וכו'. אתם יודעים מה קרה מהחששות האלו – נאדה, גורניכט, ניקס. כלום. גרמניה היא מדינת חוק וסדר, והחוקים מאוד ברורים בדרך כלל, למי שצולל לתוך המערכת ובאמת מנסה להבין איך עושים את זה. כך, למשל, בשביל לפתוח תיק פרילנס הולכים לפיננצאמט (רשות המיסים המקומית), מצהירים על הכנסה עתידית, ממלאים כמה טפסים, ויאללה הביתה. שולחים מספר מס לצרכי חשבוניות הביתה, ובזאת הסתיים הסיפור. כמובן שהאמור לעיל לא קשור לויזת פרילנס, שהתהליך עבורה הוא שונה ואי אפשר לפתוח תיק פרילנס בלי ויזה. במקרה שלי, לא הייתה בעיה עם הויזה. מע"מ, למשל, פרילנס משלם רק אם הוא עולה על הכנסה שנתית של 17,500 אירו בשנה, וגם אז אפשר להגיש הצהרה רבעונית (או חודשית, תלוי כמה בא לכם להיות בקשר עם רואה החשבון שלכם). המע"מ הוא 19% וכמו שהוא נכנס, כך הוא גם יוצא למדינה. אין שום רווח לפרילנס במע"מ, כמו בכל מקום. כמדריכת סיורים, הלקוחות שילמו לי במזומן במקום, ומי שביקש הייתי שולחת קבלה באימייל. אם לא רצו קבלה, רשמתי ברשימה שלי, והמשכתי הלאה. בסוף שנת המס הלכתי למומחית שמכירה את המערכת הממוחשבת של רשות המיסים (אלסטר), והיא עשתה לי את הצהרת המס תוך פחות משעה. כן, בברלין אפשר להגיש דו"ח מס כפרילנס באינטרנט. פשוט אדיר. אפילו קיבלתי החזר מס של איזה 70 אירו! כשפתחתי את העסק הנוכחי, לשם השוואה, לא היה לי באמת מושג בניהול חברה. מאחר שכמדריכת סיורים שילמו לי תמיד בסוף העבודה, השותפה שלי ואני אמרנו שהגיוני שישלמו לנו כשנסיים את המשימה. בסוף החודש נשלח חשבונית ודו"ח חודשי, ויהיו להם שבועיים לשלם, ואין בעיה. סומכים על הלקוחות שלנו – הרי פגשנו כל אחד אישית, לא? בנקודה זו אפסיק לרגע את הסיפור, ואני רוצה להבהיר משהו חשוב – בגרמניה אין שוטף פלוס 30 או 60 או 90. על פי חוק משלמים מקסימום חודש מתאריך הוצאת החשבונית. אם שלחו לך את החשבונית בדואר ולא קיבלת, ולכן לא שילמת, ספק השירות יכול לגשת לאמטסגריכט (סוג של זרוע של בית המשפט ומיועד רק לגביית חובות מסוג זה), ששולח התראה לתשלום. במקרה שלא שילמת אחרי ההתראה, מתחיל תהליך הוצאה לפועל. כך, לדוגמה, אם נתקעה בטעות העברת קבע לחברת אינטרנט בסך של 9.99 אירו, לא קיבלתם מכתב התראה כי הדואר דפוק ולא עובד, החשבון תפח ל-200 אירו בלי שמישהו ימצמץ בכלל. השלב שאחרי הוא שליחת הוצאה לפועל, ואם גם זה לא עובד, בית המשפט בפתח. תהליך לא נעים בכלל. ולמרות כל התהליכים האלו, המאוד יעילים (לאחרים) היו לנו שני לקוחות שהיו חייבים לנו כמה מאות אירו, ואחד פשוט נעלם, והשנייה (ישראלית) טענה שלא מגיע לנו כסף כי לא עשינו את העבודה (לא נכון בעליל, אבל זה סיפור ליום אחר), ואז נעלמה. מאז למדתי את הלקח – וכל לקוח משלם מראש על העבודה. עם רוב הלקוחות לא היו ויכוחים, אבל אתם רוצים לנחש עם מי כן היו בעיות? יפ, ישראלים. כמובן שלא מכלילה את כולם, והיו הרבה שאינם בעייתיים, אבל היו כאלו שרצו לשלם בתשלומים, או כשהעבודה תסתיים. אני, למודת ניסיון כבר, אמרתי שלא. אין התחלת עבודה עד שלא שילמת ואני רואה את כל הכסף בחשבון, או לפחות אישור העברה בנקאית. אין תשלום במזומן, אין בפייפאל, וכל העברה שנעשית מחוץ לאיחוד האירופי תכסה גם את העמלות, כדי שלא אני אצטרך לכסות את זה. התווכחו, התווכחו, אבל בסוף שילמו כמו טאטל'ה – כאן זה לא ישראל, כאן משלמים על עבודה של מישהו, ולפני שהתחילו לעבוד. אין קונצים פה. יש כמובן את הצדדים הפחות טובים של ניהול חברה משלך. ההטבות שמגיעות לשכירים ועצמאים לא תקפים לבעלי חברה. הדוגמא המובהקת והכואבת ביותר הוא חוסר האפשרות להיות מבוטח בפנסיה ממשלתית. ההטבה הזו שמורה רק לשכירים, פרילנסרים ועצמאים. כל השאר – מוזמנים לחסוך לפנסיה בקרן פרטית. מעבר לזה, ההתעסקות הפיננסית משגעת את השכל, ויש לי קשר עם רואה החשבון שלי יותר ממה שאי פעם רציתי. למזלי, החברה עדיין לא חצתה בשנתה הראשונה את גבול המע"מ (לחברה מהסוג שלי הגבול הוא הכנסה שנתית של 50,000 אירו, ורק אח"כ מתחילים לשלם מע"מ), ואני לא מדברת עם רואה החשבון שלי כל הזמן. עוד דבר שבחיים לא חשבתי שאעשה זה להעסיק עובדים. עובדים חדשים צריכים למלא שאלונים בשביל ניהול החשבונות וחישוב השכר, להעביר מספיר מס וביטוח פנסיוני, ובעיקר – תשלום משכורות, שאני עושה כי החברה עדיין קטנה ומספר העובדים מועט. יש גם ימי חופש כמובן, שהם מצרך שקשה מאוד לבזבז כשאתה שכיר, ובוודאי ובוודאי כשאתה בעל חברה. בשנה האחרונה נסעתי פעם אחת לביקור משפחתי (וזה כלל סופ"ש), ליומיים למדינה שכנה (בסופ"ש) ולנופש שבעלי הכריח אותי לקחת (8 ימים, כולל סופ"ש). פשוט לא היה לי זמן. יש מינימום ימי חופש בברלין (20 אם אתה עובד חמישה ימים בשבוע, 24 אם אתה עובד שישה ימים), והמינימום הנהוג לתת לעובדים מתחילים הוא 20 יום. העובדים שלי קיבלו 23 ימים, ואני הענקתי לעצמי 28 ימים בחוזה. לא צריך להיות חזירה. בפועל, בקושי ניצלתי את ימי החופש שלי. בעלי, לשם השוואה, הוא שכיר ועובד באותה החברה כבר 6 שנים. יש לו 30 ימי חופש בשנה, והשעות הנוספות שהוא עושה מצטברות לימי חופש, ולא מתורגמות לכסף במשכורת. עד כה לא שמעתי שמישהו מהצוות שלו הצליח לבזבז את כל ימי החופש, ומה שקורה הוא, שמכיוון שהם מחויבים לנצל את כל ימי החופש עד למרץ בשנה שלאחר מכן (אחרת הם נמחקים), יש חודשים שלמים שהם יושבים בבית, בחופשה, כי כל השאר בעבודה. בגרמניה יש חופשת לידה (משותפת, של שני ההורים) של שנה בתשלום, ועוד שנה אפשרית ללא תשלום, כשהתקן שלך בעבודה נשמר לך במהלך כל הזמן הזה. ההורים מחלקים ביניהם את הימים לפי הכדאיות הכלכלית, והקצבה שמקבלים היא בהתאם להכנסה שהיתה קודם ללידה. האואבר, כל החישובים האלו יותר קלים כשאתם שכירים, ולא כשאתם עצמאים או פרילנסרים או בעלי חברה. החישוב הופך להיות מורכב יותר. אותו הדבר עם ביטוח בריאות, אגב. הביטוח הציבורי כאן הוא תלוי הכנסה – יכול להיות 40 אירו לחודש וגם 900 אירו לחודש. אם אתה פרילנס, ההכנסה החודשית יכולה להשתנות מחודש לחודש, אז החישוב הוא לפי ממוצע שנתי מהצהרות המס. אז אם הרווחת מעפן בשנה הראשונה, יצאת בתשלום נמוך לביטוח הבריאות (פעם זה היה 170 אירו, היום זה כבר קפץ ל-250 אירו לחודש). ההצהרה הבאה צפויה להיות גבוהה יותר, וכך גם עולה הסכום אותו משלמים לביטוח הבריאות. כמו שהישראלי הנודד אומר, ההפיכה לעצמאית ואז ליזמית הוא משהו שאני משייכת לגמרי לתרבות הישראלית, גם אם לפעמים אני לא אוהבת ומסתדרת עם הרעיונות שמגיעים איתה. אבל תושיה ויוזמה זה לא משהו שטבוע בהרבה תרבויות, וישראלים בהחלט מפתיעים בכמות היזמים. זו באמת לא חוכמה להשוות לגרמנים, שהיא מדינת השכירים (החלום הרטוב של הרבה מהגרמנים הוא למצוא עבודה טובה, עם משכורת טובה, שבה אפשר יהיה לעבוד עד ליציאה לפנסיה), אבל לישראלים יש הרבה תושייה (לטוב ולרע), שאין להרבה אחרים. נצלו את התושייה הזו, את תחושת הבטן והיכולת ליזום – ולכו על זה. החלומות שלכם רק מחכים שתגשימו אותם!

בואו נשים את זה על השולחן. לא נשקר, לא נלך סחור וסחור. נסתכל על המציאות בעיניים ונודה באמת. כולם גונבים. אהה, כן, גם כולן. זה לא נעים, נכון? אולי גורם לכם להתפתל מעט, אבל אם תבחנו את עצמכם ותשאלו מתי בפעם האחרונה פתחתם אתר לא חוקי למוזיקה, לסרטים ואם אתם בעלי עסקים, מתי "עיגלתם פינות" עם מע"מ ושאר השטויות. נזכרתם? כן? גם לכם כבר יצא לגנוב? לא יצא לכם לגנוב? אם עוד לא יצא לכם לגנוב וחייתם תקופה זו או אחרת בחייכם בישראל, ייתכן שיגידו עליכם שאתם פראיירים. אם הגיע אליכם אינסטלטור ולא עלה בדעתכם לשאול כמה עם וכמה בלי, אז או שנתקלתם באדם הכי ישר בעולם או שאתם פשוט צדיקים אמתיים. בישראל, ייתכן שמכנים אתכם פראיירים. אבל רגע, בואו נגדיר מהי גניבה, לפני שאתם באמת סוגרים את הפוסט המתנשא שלי. גניבה היא… להוריד מוזיקה מאתרים באופן לא חוקי. להעתיק תוכן ללא קבלת אישור מהמקור או ללא שיתוף (מורכב העניין אבל אפשר להפעיל היגיון). להשתמש בתמונה שלא צילמתם רק כי חשבתם שזה נחמד. גניבה היא גם לא לשלם מע"מ, להעלים מס, להעמיס עלויות על העסק אבל כאלה שאין בהן שום ספק… אהה… מה עוד? גניבה זה גם להמשיך להישאר בעבודה כדי שהשעון יחשיב שעות נוספות וכיוון שאין בוסים לגלוש לפייסבוק. גניבה זה גם לקחת מהעבודה עטים, דפים ולעגל פינות כי למי אכפת ואף אחד לא נפגע מזה. גניבה זה גם לא לשלם למישהו על משהו שהוא עשה עבורכם ואפילו לשלם באיחור. בישראל יש לזה שם, שוטף+. רק שאין שום פלוס בשוטף הזה ומשלושים הוא עובר לשישים שעובר להתפלל לרחמים. אעצור רגע ואכתוב שאם לא יצא לכם לעשות אף אחד מכל אלה, קבלו את התנצלותי ופנו לקבלת צל"ש. להיות עסק בישראל הייתי עצמאית בישראל מגיל 26. ניהלתי והקמתי עסקים שונים ואת כולם סגרתי עם חובות כלפי. חובות שרובם ככל הנראה לא ישלמו לי. המון "התנהגויות קטנות" של אנשים שהבטיחו כסף, אמרו שעוד רגע, הזמינו מוצר ושכחו להיות בבית ברגע המשלוח ועוד. אגב, מצבי היה טוב כי לא עבדתי (כמעט) מול עיריות ומוסדות גדולים. מי שזוכה לכך צריך אורך רוח והרבה כסף. נשמע הזוי? הנה סיפור: חמי עבד למען כל מיני עיריות. אחת מהן ביקשה ממנו לעשות הגברה באירוע וכך היה. האירוע הסתיים, עבר השוטף ואיתו כל המספרים הסבירים (30,60,90). עברה שנה והחלטנו לשים לזה סוף. בן הזוג שלי ניגש בשמו עם מכתב מעורכת הדין שלנו, שהיא גם אמא שלי. הנהלת החשבונות הסתכלה על המכתב, נעה בכיסא באי נוחות ואמרה: "בסדר גמור, נשלם לך. יש לך שתי אפשרויות, לקבל שוטף +60 או לקבל עכשיו מזומן בהפחתה של 5%". איך זה נגמר? כל הסכום שולם על אותו היום ללא כל הנחה בחשבון. לחוצפה מסתבר אין מנוחה. כל מי שהגיע לכאן והיה עצמאי לפני כן יספר סיפורים דומים לאלו שלי. עזבו אתכם מע"מ, עזבו מס הכנסה, עזבו את הארגונים הגדולים. כולנו חווינו גניבות בעסק שלנו. אגב, זה לא רק השוטף ועכשיו אפנה לכתוב על עצמי. זה התכנים שנגנבים, הלקוחות שמושכים את יום התשלום כאילו לא קיבלו מזמן את התוכן ואפילו הרוויחו ממנו ובסוף, לקינוח, ישנם גם את האנשים שרק מתייעצים במשך שעות ובסוף לאחר שקיבלו את כל הרעיונות וההצעות יודו שהם ילכו לספק יותר זול (אבל על זה אני לא ממש כועסת). העצמאיים בישראל מרגישים את מכת הגניבות בעוצמה והיא לטעמי קשה יותר מרשויות המסים. כולם גונבים וכולם נפגעים הבעיה האמתית של הגניבה היא שאנחנו לא מבינים שאנחנו פוגעים בעצמנו. על פניו, המע"מ שאנחנו משלמים אמור לשרת את כולנו. זה נשמע "פשוט" לשלם בלי חשבונית, בפועל זה מורכב. אי אפשר לבוא בטענות למוצר או לשירות ואנחנו משלמים גם כספים אשר אמורים לחזור אלינו בצורת מס, אך זה לא קורה. עוד פעולה שמתרחשת היא תרבות ה"בסדר". זה הופך להיות בסדר לגנוב. פעם זה מבעל עסק, פעם זה ממע"מ ופעם זה מהעירייה. לפעמים זה לרמות רק בקצת כשאנחנו אומרים שהילדים שלנו צעירים יותר כדי שיכנסו בכרטיס מוזל, לפעמים זה להתחפף לתוך הופעה. זה יכול להיות מבלבל, כי לפעמים אנחנו מסתכלים על הגופים הגדולים ואומרים לעצמנו "אבל יש להם מספיק". ייתכן שזה נכון, אך בפועל, זו לא סיבה מוצדקת לגנוב מהם. ממש כפי שהחלטתי לעבור מישראל, גם כאן, יש מחיר. טוב לנו, אנחנו יכולים לקנות, לא טוב לנו, אז לא. הנה עוד סיפור מקרה: ישנו נער חמוד שאני מלווה. הוא ישר, יצירתי ומאד מוכשר. סיכמנו שהוא ימצא עבודה ואני אלווה אותו בדרכו. המטרה שלו היא ללמוד להרוויח כסף מהאינטרנט, תוך כדי לימודים והוא מוכן להשקיע את כל הכסף שיקבל בעבודות הראשונות שלו ולתת לי אותו. כלומר, לעבוד בלי להרוויח, כל מה שהוא אמור לקבל הולך לייעוץ מולי. הוא מחשב את השעות שיש לכל פרויקט ואומר לי מראש כמה זמן יש לי ללמד אותו. הבחור גאון, לא פחות וגורם לי לשמחה עצומה. התחלנו בקטנה, פרויקט של 200 ש"ח. הבחור עשה עבודה טובה ועבד קשה. תיקנתי עבורו את התכנים, הסברתי לו איך לכתוב יותר טוב, איך ליצור עניין ועברנו על דקויות. הוא עשה שינויים ואני שוב עברתי על החומר. איך נגמר הסיפור אתם שואלים? ברור, הוא לא יקבל את הכסף. מי שהזמין ממנו את העבודה הודיע לו שהוא לא יקבל תשלום כי… (כל מיני תירוצים). אבל, הבחור ישר והחליט לשלם לי את מלוא הסכום כך שאני הפעם לא הפסדתי. יש בי עצבות על המקרה הזה. אני לא אתעשר מאותם 200 שקלים אבל אותו נער ילך ויעבוד קשה, שוב, בלי ליווי שלי, כי הוא לא מוכן לא לשלם לי על העבודה שעשיתי. במילים אחרות, כולם מפסידים כשכולם גונבים. אפשר לחיות אחרת טוב, כנראה שכבר חפרתי קצת יותר מדי, אבל אני יכולה להגיד שאפשר אחרת. לא חייבים לגנוב תכנים. אפשר לקנות מוזיקה או להשתמש באתרים חוקיים (יוטיוב למשל). אפשר להירשם לאמזון פריים או נטפליקס, שהם לא מציעים מגוון ענק, אבל זה עולה פחות מכבלים. אההה… אפשר גם לשלם כמו שהבטחנו. לא למשוך תשלומים ולא לנסות לעגל פינות. אני יודעת שזה אפשרי כי זה מה שאני עושה ומסביבי, יש המון קנדים שהם בכלל לא פראיירים, למרות שהם לא גנבים. בהזדמנות זו, אני אפרסם את עצמי ואכתוב שאם ישנם בעלי עסקים שזקוקים לתוכן ומוכנים לשלם מחיר הוגן ובזמן, הם מוזמנים (ומוזמנות) ליצור איתי קשר.   שתהיה שנה טובה וישרה, מיטל.

אני מקבלת המון אימיילים מאנשים שכל מה שהם רוצים זה לעזוב את ישראל, ומהר. "רק תתנו לנו איך ואנחנו עפים מפה" זה נוסח שחוזר על עצמו. אנשים בלי ניסיון מקצועי, בלי מינימום של דיבור אנגלית (לפחות), בלי תואר אקדמי, בלי כסף, ובלי דרכון זר. המצב בישראל הפך להיות כזה בלתי נסבל, שאנשים רק רוצים לעזוב, וכמה שיותר מהר. אני מבינה את זה. מי יודע טוב יותר ממני על הרצון לעזוב את מדינת ישראל, שרק התגבר במהלך השנים, וכל מה שרציתי היה לעזוב הכל ולעבור למדינה אחרת. לא כולם רוצים לעזוב מאותן הסיבות: יש כאלו עם בעיות כלכליות, יש כאלו שיקר להם מדי לחיות בישראל, יש כאלו ששונאים את ביבי, יש כאלו שמרגישים תהליכים ולא רוצים להיות חלק מהם, יש כאלו שנמאס להם כל הזמן להיות תחת איום של טילים ועפיפונים… יש מגוון סיבות, ולכולן מכנה משותף אחד: אנשים רוצים עתיד טוב יותר, בשביל עצמם ובשביל ילדיהם. הכי לגיטימי בעולם. מה שאנשים לא מבינים הוא שזה לא פשוט בכלל להגר – מעבר לזה שאתם מוצאים את עצמכם בסביבה שונה לחלוטין מבחינת מנטליות, שפה ותרבות, אתם גם מגיעים מנקודת פתיחה שונה בחיים. משפטים וראיית חשבון הם תארים ראויים בהחלט, אבל כל עו"ד ורו"ח ייאלצו לעבור לימודים מחדש של כל החוקים וההתנהלות במדינה אליה היגרו. הרבה מראיונות העבודה מתבססים על הבדלים תרבותיים, ולכם בדרך כלל אין את ההבנה התרבותית שיש לספרדי/איטלקי/בריטי/אמריקאי וכו'. היוצאים מן הכלל הם באמת ההייטקיסטים, שבמילא מוכוונים בינלאומית בהתנהלות שלהם בישראל, ולכן אין להם בעיה לעבור למקומות אחרים, מבחינת עבודה. אנקדוטה קטנה, אם אנחנו כבר בעניין עבודה מבוקשת – אחד המקצועות הכי מבוקשים במדינות מסוימות הוא נהגי משאיות (ובעיקר של המשאיות הענקיות האלו, שמסתובבות ברחבי היבשת). אז לעבור מיד או לעבור מתוכנן? יש יתרונות וחסרונות לכל סוג (גילוי נאות: אני תמיד תומכת במעבר מתוכנן, באופן אישי). מעבר מהיר יכול להיות בגלל עבודה שמתחילה מיידית, ולא רוצים לפספס את ההצעה בגלל זוטות כמו תכנון נכון. בהרבה מקרים כאלו, העובדים הם בדרך כלל אלו שעוזבים מיידית, והמשפחות באות חודש-חודשיים אחרי, במקסימום. זה פחות בגלל הצורך לתכנן, כמו שזה בגלל שצריך למכור את כל חייכם, להיות בטוחים שיש לכם דירה והכל מסודר כשתנחתו עם הילדים. זה גם מאוד תלוי באופי שלכם. אם אתם אנשים שחיים מהרגע להרגע, וכל מה שאתם חולמים עליו זה לשבת ברחובות ברצלונה, לשיר ולנגן, ולחיות מהיד לפה- אז תכנון באמת יכול להיות בזבוז זמן מיותר. בטח ובטח במקרה שיש לכם אזרחות של המדינה אליה אתם עוברים (או, במקרה של האיחוד האירופי, של מדינה אחרת באיחוד). תכל'ס, תזמינו טיסה, תירשמו בעיריה ותעשו מה בא לכם. אני אולי פחות תומכת בהתנהלות כזו, אבל אני מכירה בברלין לפחות זוג אחד (בלי ילדים, שניהם עובדים אונליין, אז לא רלוונטי מקום עבודה) שעברו לברלין ארבעה ימים מהרגע שהחליטו שהם עוברים. הזמינו טיסה, ארזו כמה מזוודות, בדקו מה צריכים לויזה (אין אזרחות אירופית), חיפשו סאבלט לחודש הראשון, ויצאו לדרך. אז זה אפשרי. מומלץ לכל אחד? פחות. אבל לעזוב הכל וללכת רק בגלל שנמאס לכם? אין שום דבר שמחכה לכם, אף אחד שידאג לכלכל אתכם, ויזה לא בטוח שתקבלו (כי כנראה גם לא בדקתם בגלל הלחץ), אין לכם מספיק חסכונות להראות שאתם יכולים לדאוג לעצמכם, יש לכם יותר סיכוי ליפול לסקאמים בדירות בגלל שאתם ללא מסמכים מתאימים לשכירת דירה, אז כל מי שמוכן להשכיר דירה בלי מסמכים פתאום הופך למלאך (ומצד שני- לא כל אחד שמשכיר בלי מסמכים הוא שטן). הרבה דברים אי אפשר לעשות לבד, וצריך ליווי מקצועי, אם בשל הבירוקרטיה, התרגום של המסמכים, או בשל חוסר ידע של השפה המקומית – זה עולה כסף, ולפעמים גם הרבה כסף. בראייה שלי, לעזוב מדינה שחייתם בה כל כך הרבה שנים, שנולדתם בה, ואין לכם שום ניסיון מגורים (כהגירה, לא כטיול) במדינה שאינה ישראל, וללא תכנון מוקדם, זה לקחת סיכון מיותר. במה התכנון עוזר? הכי חשוב, דעו את הדרישות למעבר. האם אתם זכאים לויזה במדינה אליה אתם רוצים לעבור? האם אתם בכלל יודעים לאן אתם רוצים לעבור? האם שקלתם את כל הגורמים הרלוונטיים (שפה, מזג אוויר, מערכת חינוך, אפשרויות עבודה וכו')? האם יש לכם איך לכלכל את עצמכם לפחות לשנה הראשונה? האם התחלתם ללמוד את השפה המקומית? האם אתם ביקרתם במקום אליו אתם מעוניינים לעבור, שלא במסגרת טיול או סיור תיירותי? האם אתם יודעים מהו שכר הדירה הממוצע שם? כמה תצטרכו לשים בצד אם לא תמצאו עבודה בשנתיים הראשונות? האם אתם יודעים בדיוק מה לעשות בימים הראשונים להגעתכם? האם כל המסמכים צריכים להיות מתורגמים? יש עוד המון שאלות שצצות כל הזמן, ולכן התכנון. כשעושים מחקר (גם החבילות שאנחנו מציעים הם מחקר מרוכז של המקורות השונים הרלוונטיים באינטרנט), אפשר לקבל תמונה יותר מלאה על האפשרויות שלכם, על ההוצאות הצפויות, על השכונות למגורים, על המנטליות, ועוד המון. אחת השאלות הכי נפוצות שאני מקבלת היא "איך אני מוצא עבודה במקצוע שלי?"- כאן המחקר מאוד עוזר. כנסו לאתרים של חברות שאתם רוצים לעבוד שם (או דומות להן), וקבלו תמונה כללית של הדרישות מהעובדים, כולל רקע מקצועי ואקדמי. יש דברים שאחרים לא יכולים לעשות בשבילכם, כי רק אתם יודעים מה טוב בשבילכם. אם אין לכם את הניסיון/תואר הדרושים, רכשו אותם בישראל, או מצאו דרך ללמוד אותם מחוץ לישראל (ובדרך לקבל ויזת סטודנט). עשו מעצמכם מועמדים ראויים לאותה המדינה, וכבדו את כלליה. שני החסרונות הבולטים של שיטת התכנון הם דחיינות וייאוש. ככל שמעמיקים במחקר, לפעמים מתייאשים ואומרים "זה לא בשבילי", "בחיים לא אצליח להשיג את זה" וכו'. כמו כן, ככל שמעמיקים במחקר, מגלים כישרון לדחות את התהליך ככל האפשר: "נעבור כשיהיה לנו כסף", "נעבור כשהילדים יגדלו", "נעבור כשהילדים יהיו בתיכון", ועוד רבים דומים. כל אלו – תירוצים. מי שרוצה, יצליח. השאלה כמה אתם מוכנים להשקיע בתהליך, וכמה אתם מבינים שלהגר זה לא לתת לכם סוכריה על מגש של כסף. לסיום – שלושה מיתוסים לנפץ: ויזת סטודנט – ברוב העולם לא מאפשרים עבודה שמכניסה מספיק כסף למחיה ומימון הלימודים, במקביל ללימודים. תצטרכו להגיע עם סכום כסף שיאפשר לכם להשקיע בלימודים, או לספק ערבות מגורם אחר שמממן את הלימודים שלכם, ואת המחיה שלכם. מגיעים אליי רבים ששואלים אם הם יכולים לעבוד כשהם סטודנטים, כשבאמת לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאין להם כוונה ללכת ללמוד, אלא הם באים לעבוד. חשוב להבין גם שויזת סטודנט דורשת חידוש כל שנה או שנתיים (ויש גם כאלו שכל סימסטר), וצריך אישור של האוניברסיטה שאתם מבצעים את המוטל עליכם (עבודות, נוכחות בשיעורים, מבחנים וכו') כדי לקבל את החידוש הזה. "כי מגיע לי" – תרבות ה"מגיע לי" המזוויעה מגיעה עם ישראלים לכל מקום על פני הגלובוס, גם אם יש להם אזרחות מקומית, וגם אם לא. אז לא, זה שנמאס לכם מהפוליטיקה המקומית או מיוקר המחיה עושה אתכם אחד ממיליונים שמחפשים עתיד טוב יותר, במקרה הטוב. פתאום, כשעוברים למדינה אחרת, אתם מנפנפים ביהדות וכל עיקום אף של מישהו הופך להיות אנטישמי, כי לישראלים יש פריבילגיות מיוחדות בעולם הזה. אז לא, אתם כמו כולם, ולחיות על סעד זה לא כבוד גדול (אם יש לכם אזרחות ואתם נופלים על מדינת רווחה), וגם בלשכת הסעד אתם לא מיוחדים כי אתם כמו כל אלו שיושבים בספסל לידכם. "הפליטים האלה מקבלים אזרחות, ואני לא יכול לקבל כלום כי אני לא פליט" – אלו שטויות זולות של דמגוגים מכוערים, ששטפו לכם את המוח. פליטים מקבלים ויזת פליט, כשבין היתר הם חייבים אישור לצאת מהעיר בה הם חיים, הם חייבים ללמוד את השפה המקומית מהר ככל האפשר, והם נחשבים האיחס של האיחס כשמדובר בלשכור דירה. הם גם לא יכולים לקבל עבודה ראויה, גם כי אין להם הכשרה מתאימה (סביר להניח), וגם כי אם ירוויחו יותר מדי, ויזת הפליט תיעלם כלא הייתה. ההבדל היחיד בין ישראל לבין מדינות אירופה בתחום הזה, הוא שמדינות אירופה אשכרה מקיימות תהליך בדיקת זכאות (כולל, בין היתר, ראיונות אישיים, בדיקת דיאלקט מקומי והכרות עם אנשים שונים מאותו אזור), ויש גם כאלו שלא מקבלים ויזת פליט, ומגורשים בבושת פנים. סתם שתדעו.

לאף אחד לא ממש אכפת בקנדה איך אני אחיה את החיים שלי. כמובן, כל עוד אני שומרת על החוקים והכללים, אנשים לא מוצאים לנכון להגיד לי איך לחיות. זה נכון לכל כך הרבה דברים ונכון לדבר שרלוונטי במיוחד למצבי בשבעת החודשים האחרונים. זמן לשתף – אני בהריון הפכתי לאמא בגיל 24 ובגיל 27 הייתי אמא לשניים. תמיד רציתי הרבה ילדים (רציתי חמישה) אבל היו לנו חיים שלקחו אותנו לכל מיני מקומות. כשהיינו מוכנים לעוד ילד, זה לא ממש קרה. בישראל עשינו את כל הבדיקות האפשריות וזה היה פשוט לקבל אישור כדי לעשות אותן. מספיק שאמרתי שכבר שנה שאנחנו מנסים ולא מצליחים וקיבלתי את כל הטפסים לעשות את כל הבדיקות, לי ולו. רק מה? הבדיקות הראו שהכל תקין. אי אפשר היה להצביע על שום דבר משובש שהתרחש בין ההריון השני לבין הרצון להריון השלישי. ואז, פתאום, אחרי שלוש שנים לפחות, בא לו ההריון הזה ולאף אחד לא ממש אכפת… ואת הפוסט הזה החלטתי לכתוב כשאני בחודש שביעי. בישראל תמיד שאלו אותי בישראל תמיד שאלו אותי מה עם עוד ילד… לאחר הלידה הרשונה שלי "נתנו" לי מרחב של כמעט שנה ואז כבר התחילו להתעניין מה קורה עם אח או אחות. הגדיל לעשות השכן והציע בייביסיטינג כדי שאני אוכל להתפנות למצוות הילד הבא. כיוון שהיה בנינו קשר לא רע הצעתי לו שיעשה בייביסיטנג כדי שאני אוכל להתאמן. הוא חייך. במקרה שלי, במשפחה הקרובה כאשר אבא שלי אמר שהוא לא יודע מה אנחנו מתכננים מבחינת עוד ילד, כבר הייתי בהריון השני. לאחר הלידה של הילד השני, היה ברור לכולם שהילד השלישי אמור להיות בדרך. זה הפריע לי בגבולות הסביר בלבד. אולי פשוט התרגלתי שלכולם יש מה להגיד לי וככל הנראה זהו אחד ההבדלים בין ישראל לקנדה. פה אף אחד לא יעז לשאול מה עם ילד או עוד ילד, יש פה לא מעט זוגות (אפילו נשואים) שלא מתכוונים להביא ילדים ואף אחד לא ישראל אותם למה. אגב, נקודה מעניינת שאולי מסבירה את ההתנהגות והשוני, מגיעה ממחקר שקראתי לא כל כך מזמן. שאלו אירופאים וישראלים מדוע הם מביאים/ לא מביאים ילדים והתשובה הייתה זהה: "איכות חיים". כלומר, בישראל תופסים את המשפחתיות עם הילדים כאיכות חיים, בעוד שבאירופה, ילד אחד או אי הבאת ילדים, נחשבת לאיכות חיים. זה עניין של תפיסה. הצצה למערכת הבריאות בן הזוג שלי אומר שהקנדים "עפים" על מערכת הבריאות החינמית שלהם פשוט כי הם משווים אותה למערכת היקרה של ארה"ב. פה אין רפואה בתשלום (בעיקרון, אבל כבר שמעתי שמועות שונות) והדבר מוביל לשני דברים: כולם מקבלים טיפול רפואי שווה. כולם מקבלים פחות טיפול רפואי כי צריך לחסוך. אם עד עכשיו (כלומר, לפני שבעה חודשים) לא פניתי אל הרופא, עכשיו אני אמורה להיות בקשר קבוע עם המרפאה. בישראל, עוד לפני ההריון הראשון כבר פניתי אל רופאת הנשים וקיבלתי מסמך ארוך של פעולות מומלצות (תוספי תזונה וכאלה, לא מה שחשבתם) והפנייה לבדיקות גנטיות. בסך הכל, בשני סבבים, עברתי מעל ל-30 בדיקות גנטיות שונות. כאן, ככל הנראה אין מידע על כך ואם אין סיבה מיוחדת (שני יהודים זה לא מספיק) הרעיון לא יעלה על הפרק. לאחר שגיליתי שאני בהריון בישראל, נקבע לי תור לאותו שבוע לרופאת הנשים שלי ובבדיקה קרו שני דברים. הראשון הוא האולטרסאונד הראשון בו ראינו את שק ההריון ואת הדופק. השני הוא קבלת פירוט של כל הבדיקות הצפויות לי. אני זוכרת שהסתכלתי על הדף, מודפס על שני צדיו ועברו לי המון מחשבות, זה היה נראה עמוס מאד… פה לעומת זאת, לאחר שהתקשרתי אל מרפאת הנשים הכללית (כיוון שעוד לא היה לי רופא משפחה) אמרו לי משהו בסגנון "איזה יופי" וקבעו לי תור לעוד חודש. כלומר, בשבוע 10 ואני שאלתי גם מה עושים בתור, פשוט כי לא היו לי תקוות וגם כי הייתה לי חברה מקומית בהריון (היא עדיין) ושציינה שלא עושים פה בדיקות בכלל. התשובה הייתה היא שיבדקו אותי מבחינת גובה, משקל, לחץ דם ויקחו ממני בדיקת "פאפ". השבתי "ומה עם אולטרסאונד?" והתשובה מן הצד השני הייתה "לא". פשוט וקל. עכשיו, בואו נודה שאני יכולה להישקל גם בבית ובדיקת פאפ אפשר להתווכח אם היא חובה בתחילת ההריון או לא. אבל הפעם (בלבד) לא רציתי להתווכח יותר מדי והגעתי אל התור המיועד. כיוון שכבר ידעתי שאין אולטרסאונד, אמרתי שאנסה את מזלי ואבקש דופלר. אני לא סתם מתעקשת ואני ממש לא בעד עודף בדיקות, להפך. את ההריון השני שלי עברתי עם שלוש בדיקות, מתוכן שתיים במרפאה (שבוע 8 ושבוע 38) ואחת באופן פרטי. אבל, הבדיקה הראשונית מיועדת לבדוק שאכן יש הריון, שישנו עובר אחד (או להבדיל, יותר) ולבחון שהוא תוך רחמי. אבל פה לא עושים את זה. הגעתי אל התור שלי, חיכיתי בסבלנות ובמשך שעה שלמה העברתי בעל פה את כל התיק הרפואי שלי לאחות. באופן שכנראה הפתיע אותה, זכרתי את כל הפרטים שהיא היססה אם אצליח לזכור כמו באיזה שבוע ילדתי (הראשונה בתאריך המשוער, השני בשבוע 39.4), כמה זמן ארכה כל לידה, משקל הילדים בלידתם ועוד… ציינתי שילדתי פעמיים בבית, שהיו לי לידות טובות וניסיתי להוציא מידע על מה צפוי לי מעכשיו בבדיקות. שום דבר. אין מידע. אל תדאגי ותסמכי עלינו שתקבלי יחס מעולה. זו פחות או יותר התשובה ולי זה לא מתאים. הרי העבודה שלי היא לאסוף מידע, אז בהריון שלי לא אומרים לי מה מצפה לי מבחינת התקשורת עם המרפאה? לא היה לי ברור. לאחר מכן הגיעה הרופאה שהסתכלה על התיק שכתבנו ועברה על המידע שוב יחד איתי והאיש החליף מבטים ביני, בינה ובין השעון שלו. כך בילינו כמעט שעה וחצי וכל זה עוד לפני בדיקה אחת. בסוף, הגיעה הבדיקה ה"מיוחלת", הפאפ ואז ביקשתי שיוסיפו בדיקת דופלר. הרופאה הסכימה והלכה להביא את המכשיר. זהו מכשיר קטן שאפשר לשאת בכיס בקלות והוא לא עשה את העבודה. אם לא הייתי מבינה יותר טוב הייתי יכולה לדאוג, אבל לא הייתה סיבה, פשוט המכשיר לא הצליח לקלוט את העובר. ואז הגיעה "הברקה" של הרופאה: "אולי נעשה לך אולטרסאונד במקום?" היא שאלה אותי ואני הנהנתי לאות כן. אם רק הייתי יודעת שיש מכשיר בבית החולים הייתי מבקשת מלכתחילה (לימים הפכתי להיות אנטי דופלר, אבל זה לא קריטי כרגע). עכשיו נשווה לישראל… בישראל לכל רופא ורופאת נשים יש מכשיר אולטרסאונד זמין עם מסך גדול מספיק שמכוון כך שגם הרופא וגם המטופלת יוכלו לראות את מה שמוצג. בדיקה כזו היא שגרתית, אך היא לא תמיד הכרחית ולכן לא בכל פעם מפעילים אותו. יותר מכך, ישנן בדיקות שרופאים שמומחים לכך יעשו ולא רופא הנשים הקבוע וזה בסדר גמור. הרופאה הלכה להביא את המכשיר ואנחנו חיכינו לשמוע את רעש הגלגלים. הרעש לא הגיע, אך הרופאה כן, עם מכשיר בגודל הטלפון הנייד שלי (ויש לי SE). הסתכלנו אחד עם השנייה והתאפקנו לא לצחוק. זה המכשיר הנייד שלהם ואין במחלקה שקולטת אליה את כל הנשים בהריון שאין להן רופא משלהן, מכשיר נורמלי. העיקר, הרופאה הפעילה את המכשיר (על הבטן שלי) וגילתה הריון תוך רחמי עם עובר אחד. בורות כדרך חיים אי מתן מידע הוא חמור בעיניי. אין פה שיתוף מידע, אי אפשר לראות את הבדיקות ובטח שאי אפשר לקבל אותן. כדי לקבל את התיק שלי הלכתי לחתום מול המשרד המיועד והייתי צריכה לחכות חודש כדי לקבל בדיקות קודמות (וגם אז לא את כולן). המידע לא ניתן למטופל בצורה ברורה אלא דרך תרגום של הרופא שבוחר כיצד להגיש את המידע. בעיניי זוהי דרך טיפול גרועה מאד אשר לוקחת את האחריות מידי המטופל ושמה אותה ברשות הרופא. אני ביקשתי במפורשות לדעת הכל וציינתי שוב ושוב כי בישראל כל המידע על כל הבדיקות מחכה למטופל באתר. אבל פה זה לא ככה, הסבירו לי וזה די בסדר שיישרו אותי מההתחלה. זה לא אומר שלא יצא לי עשן מהאוזניים. אני לא יכולה לראות בדיקות שלי וצריכה לסמוך על הרופאה שאולי תודיע לי, מתישהו, אם יש לי חוסר בויטמינים או כל דבר אחר. עכשיו, מילא אם מדובר בחיי היום יום, אך כשמדובר בהריון, יש לוח זמנים מאד ספציפי שיש להתייחס אליו. הבורות אינה מאפיינת רק את הרפואה. היא אופיינית לתחומים נוספים פה. אני לא יודעת אם זה תקף לכל קנדה או מיוחד לניו ברנסוויק, אבל זו התחושה הכללית. נותנים לך את המידע שרוצים שתדע וזהו. זה לימוד להישאר "ראש קטן" וזה לא מסתדר בתפיסת החיים שלי. אני כמובן לא מתפשרת, מבקשת בקשות וגם עברתי את הגבול לארה"ב לצורך בדיקה (שבדיעבד התברר שיש אותה גם פה, פשוט לא ממש גילו לי עליה ואי אפשר היה למצוא מידע על איפה עושים אותה). כיוון שכבר עברו שישה חודשים מאז הבדיקה ההיא (ושבעה חודשי הריון) יש לי המון מה לספר, אז אפשר להגיד שהמשך יבוא ושלפחות לפי דעתי זה יהיה מעניין. בריאות ושמחה, מיטל.