המדריך שלך להגירה לחו"ל

היום מתחילים משחקי המונדיאל, והמדינה (ואני) בטרפת. כל ארבע שנים (אם נהיה הוגנים, אז כל שנתיים – ביורו גם), גרמניה נכנסת למוד של גאווה לאומית וכולם מתעסקים רק בדבר אחד – המאנשפט (הנבחרת הלאומית). אבל בואו נלך קצת אחורה. אני חובבת כדורגל גרמני כבר הרבה מאוד שנים. השחקן הראשון שהתחברתי אליו היה מיכאל באלאק, שהצית אחד מהויכוחים הכי קשים עם חברה שלי, שבאה ללמוד סימסטר קיץ בישראל. היא שנאה את באלאק, ושעות ישבנו ודיברנו וניתחנו את היכולות שלו והמשחקים. בסוף זה הסתכם בזה שהיא אמרה "שחקן טוב או לא, הוא אידיוט". בסוף הוא סיים את הקריירה בלברקוזן, שזה גם לא רע, וגם הבית שלו. כמעט כל מונדיאל הייתי דבוקה לטלוויזיה (בישראל), או בצפייה משותפת בפאבים (בגרמניה). בתחילת דרכי חיבבתי את הולנד גם כן, מסיבות רגשיות בעיקר (משפחה). תמיד כשהיה משחק בין הולנד לגרמניה, הרגישו אצלנו במשפחה כאילו מכריחים אותנו לבחור בין אבא לאמא. הספרדים הרדימו אותנו, לפורטוגל לא היה אף פעם מה להציע, חוץ מכוכב אחד בשנים האחרונות (שאני לא סובלת, וסליחה מראש ממעריציו), ברזיל רקדה על המגרש יותר מדי – אצלנו במשפחה תמיד העדיפו עבודת צוות על אגו וכוכביאדה. בגרמניה אין כוכבים, כולם אותו הדבר. זאת אומרת, עד השנה. וכוכבים, הם לא תמיד מאירים בחושך, אלא לפעמים גם עושים לכם חושך בעיניים. אני אשים את זה על השולחן כגילוי נאות כבר מעכשיו – אני אוהדת באיירן, ואני גרה בברלין. אין חטא יותר גדול מזה. בעצם יש – בעלי ברלינאי מקורי, ואוהד הרטה. יש שני דברים שלא מדברים עליהם בבית – פוליטיקה גרמנית ובונדסליגה. יש אצלי בלב פינה חמה לנוייר (כן, גם כשהוא פצוע הוא עדיין סופר חשוב לנבחרת), ויש את תומאס מולר, ויש את באסטי (שאני עדיין כואבת את פרישתו). אבל אני יכולה להתדיין שעות על באיירן והמאנשפט, וכדאי שאעצור כאן. השנה הם לא הסיפור. השנה יש שני כוכבים שעשו לכולם חושך בעיניים. בשנות ה-50 וה-60 הגיעו למערב גרמניה גלים של עובדים זרים מטורקיה, שנשארו במדינה, הביאו את המשפחות, ילדו ילדים, והיום יש כבר דור שלישי ורביעי. אינטגרציה לעולם לא הייתה הצד החזק של גרמניה, והרבה מהטורקים התרכזו בשכונות מסוימות (לא מדיניות כמו בישראל, אלא ריכוז טבעי). חלק מהדור השלישי והרביעי לא יודעים גרמנית, למרות שיש להם אזרחות כי נולדו כאן. הטורקים הם חלק מאוד רגיש במציאות הגרמנית. מצד אחד, הגרמנים עדיין מגדירים דור שלישי ורביעי כ"בעלי רגע הגירה" גם אם ההורים וההורים של ההורים נולדו בגרמניה, ומצד שני, כשטורקיה משחקת נגד גרמניה, הטורקים מריעים לטורקים, ואין דבר שמצית יותר את הגרמנים. תחילת סיפורנו היא כשהפוליטיקה התערבבה בספורט עם ארדואן. אין ספק שארדואן הוא לא סמל לזכויות אדם, מודרניזציה וקידמה (מה שגרמניה מתיימרת לסמל). אין ספק שהוא תחמן ופוליטיקאי מושחת שמוכן להוריד לתהום יחסים עם מדינות אחרות רק בשביל להיבחר שוב. בניסיון ההפיכה שהיה בטורקיה לפני כמה זמן, הטורקים צהלו כאן כשהתברר שהוא נשאר בחיים, וקריאות תמיכה הגיעו מכל פינה (תמיכה בארדואן, לא במורדים, כמובן). ארדואן גם ניסה לשלוח נציגים לסיבוב הופעות באירופה, כדי להשפיע על הטורקים שחיים ביבשת להצביע עבורו. הגרמנים דחו את נציגיו, והמשבר ביחסים הדיפלומטיים החמיר. התכשיט גם ניסה להשפיע על הטורקים לפני הבחירות בגרמניה, ועורר עוד שערורייה גדולה. לקראת היציאה של המאנשפט לרוסיה, ארדואן ביקר בלונדון, ונפגש עם שני שחקנים גרמנים (ממוצא טורקי) – מסוט אוזיל ואילקאי גונדואן – והצטלם איתם. גונדואן הגדיל לעשות, וצייץ בטוויטר שארדואן הוא הנשיא שלו. בגרמניה כעסו (ועדיין) אימים, בטורקיה חייכו שעדיין הטורקים בכיס שלהם, ופוליטיקאים מכל הצדדים מנסים לשפוך עוד ועוד שמן למדורה. גונדואן ניסה להתנצל בהתחלה, אוזיל אפילו לא טרח להשמיע מילה. התחילו קריאות להעיף אותם מהנבחרת, להפעיל מולם סנקציות, מה לא. העיתוי בהחלט לא יכול היה להיות גרוע יותר. במשחק ההכנה עם ערב הסעודית אוזיל עשה לכולם טובה וישב על הספסל עם ברך פצועה, אבל כשגונדואן עלה מהספסל, התחילו שריקות בוז, הן של הסעודים והן של הגרמנים. הנזק שהם עשו לנבחרת עדיין לא ניתן למדידה, אם תשאלו אותי, ורק יילך ויעמיק. מזלם ששניהם משחקים בליגה האנגלית, ולכן בסוף המונדיאל יחזרו לשם, ולא לגרמניה. יצאו בזול. בסופו של דבר, הכדורגל הוא השתקפות של החברה בה אנחנו חיים, והזהות החצויה (או לא חצויה, לטובת הטורקית, חלק יאמרו) של הטורקים עלתה שוב לסדר היום, בלי שמישהו יודע לספק פתרון מוצלח. לא תמיד למדינה יש תשובות, אבל תמיד צריך להיות רצון לאינטגרציה מצד אלו "בעלי רקע הגירה". להרבה טורקים אין את הרצון, וגם אם גרמניה תבין יום אחד איך עושים אינטגרציה כמו שצריך, לא יהיה כנראה עם מי לדבר. מזל שטורקיה לא הגיעה למונדיאל, אחרת הייתה כאן קטסטרופה. אבל עזבו אתכם מפוליטיקה, העיקר שהמאנשפט ייקחו את הגביע גם הפעם 🙂  

לאחר התלבטויות ושיקולים שונים החלטתי לעשות מעשה ולהעביר, באופן רשמי, את העסק שלי לקנדה. אפשר להגיד שמבחינות רבות, הכל על הנייר בלבד, כי אני אמשיך לעבוד עם הקהל בישראל ואמשיך לתת שירותים בעברית. זו השפה שאני שולטת בה ואין כמו האינטרנט כדי ליצור עסק שיכול לעבוד מכל מקום בעולם. מבחינת הרשויות, בכל מקרה יש לי חובת דיווח בקנדה וישנה "השלמת" מס בין המדינות. אחרי כמעט שנתיים בקנדה (וואוו, שנתיים?) ולאחר התייעצות עם רואה החשבון, בשילוב התפתחויות בעסק, הוחלט שאעביר את העסק לקנדה. אני יכולה לכתוב כל מיני דברים טכניים, כמו איך בפועל פותחים עסק ובאמת כדאי שאתייחס לצד הבירוקרטי, אך לפני כן, אני רוצה לדבר על רואה החשבון שלי. את רואה החשבון הכרתי דרך חברה בקבוצת הכתיבה. היא סיפרה לי עם בן הזוג שלה שעוסק בתחום ושהוא הוגן וכבר ליווה מספר מהגרים בעבר. היא צדקה בכל הפרמטרים. איש מקסים, סבלני, מבין במה שהוא עושה והגון מבחינת העלויות. הוא הכין עבורינו ועבור מספר חברים את דיווח המס של שנה שעברה (דיווח שחל על כל התושבים והאזרחים ללא קשר להיותם עצמאיים או שכירים) ועכשיו הוא ממשיך ללוות אותנו. השיחה המקדימה בשיחה המקדימה, העליתי בפני רואה החשבון את השיקולים השונים, את המצב של העסק שלי היום ובחנו מה יהיו היתרונות של העברת העסק. הוא לא דחף, לא לחץ, רק הציע עצות שנוגעות לשיקולי מס והתנהלות עסקית. הוא הסביר לי על חוקים בקנדה, על הזכויות שיהיו לי, על התנהלות מול הבנק ועוד. כל המידע הזה היה חשוב מאד מבחינתי והוביל להחלטה לעבור לקנדה, גם מבחינה עסקית. שלחתי אימייל לרו"ח בישראל וסיכמנו שתאריך הסגירה של העסק בישראל יהיה במאי. אבל לא רק המידע השפיע עליי, אלא השיחה העסקית שהייתה לי עם מישהו שכבר ליווה לא מעט עסקים בקנדה. אחד הדברים שרואה החשבון אמר לי הוא שעסק אמור לגדול. הוא לא אמור להרוויח בשנה הראשונה כמו שהוא ירוויח בשנה השנייה. גם הרשויות לא מצפות לרווחים מידיים ולכן ההתנהלות, מבחינה זו ומבחינת הטבות שונות שיש לברר עליהן ולנצל אותן, הן בהתאם. בואו נעצור כאן. זו הפעם הראשונה שרואה חשבון מדבר איתי על גדילה של עסק. הפעם הראשונה שמישהו אופטימי לגביי, לא נותן לי נתונים של אחד מכל חמישה עסקים ישרוד לאחר חמש שנים (ישרוד, אף אחד מעולם לא דיבר איתי על ישגשג). איך זה היה בישראל כשלקחתי רואה חשבון בעסק הנוכחי שלי בישראל, הוא שאל אותי למה אני צריכה להיות עוסק מורשה. אמרתי לו שאני רוצה להגיע ליעדים גדולים וגם ככה, אני עובדת מול עסקים, אז המע"מ מקוזז. "חבל" נאמר לי, זה סתם ידרוש ממך לתת דיווח כל חודשיים. כן, "חבל", זה מה שנאמר לי. במילים אחרות ה"חבל" הזה אומר שאף אחד לא באמת מאמין שנותן שירות יוכל לקפוץ מעבר להכנסת העוסק פטור (שבעבר עמדה על 76,000 ש"ח בשנה אך מאז גדלה, למיטב זיכרוני לכיוון 100,000 בשנה). אני זוכרת את הבאסה בכל פעם שהגעתי לבעל מקצוע שאמור ללוות אותי ולכוון אותי להצלחה כשנאמר לי לחשוב בקטן יותר. לחשוב איך לשרוד. יש לי עסק וגם אופטימיות אופטימיות יכולה להיתפס כדבר מטומטם. טיפשות. עם אופטימיות לא הולכים למכולת. אבל… עם כל זה, סבתא שלי אמרה לי שבזכות האופטימיות היא ניצלה בשואה… שאתווכח עם זה? אז אני דובקת באופטימיות ועכשיו, גם יש לי כוח עזר, חיובי, תומך, מלווה, שמוכן ומזומן לעזור לי ולעמוד לצדי. רואה החשבון החדש שלי לא באמת ילמד אותי איך לנהל את העסק שלי או איך להרוויח כסף. אין לו מושג וחצי מושג בתחום הדיגיטל, שיווק וכתיבה. אשתו עושה עבורו עבודת שיווק מעולה והוא גם ככה מחזיק במקביל במשרה. הוא גם לא מנסה להתיימר ללמד אותי משהו שהוא לא יודע. אבל את מה שהוא יודע, אני כנראה לא אוכל ללמוד בקלות, כל החוקים, התקנות, ההטבות והמיסים של קנדה (זה חצי נכון כי אנחנו מדברים על פרובינציה ולאו דווקא על קנדה כולה). עכשיו, כשאוטוטו יוני, אני כבר מוכנה להגיש את הקבלה הראשונה. מצאתי תוכנת חשבוניות דיגיטליות שמתאימה לעוסק בקנדה וכל מי שצריך ייעוץ, כתיבה וליווי, יכול ויכולה לפנות אליי. כמה מילים על השוני בפתיחת העסק אציין כי קנדה היא מדינה הפועלת על פי פרובינציות. מערכת המס, למעט קוויבק, מנוהלת מול גורם ממשלתי אחד שמתנהל בעצמו מול הפרובינציה (בקוויבק ולמיטב ידיעתי רק שם, יש להגיש שני דו"חות ולא אחד). מה המשמעות? שאין מס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ. יש גורם אחד שדואג לקבל את הכספים ולחלק אותם. הפיצול בין הרשויות בישראל מוביל לכל מיני דברים. בין היתר זו הסיבה לכך שתושבי ישראל שאינם מתגוררים בה אך לא ביטלו את התושבות, מחוייבים לתשלום מינימום לביטוח לאומי. זו רק נקודה אחת. בישראל, יש לפתוח את התיק מול כל הרשויות ויש להתנהל מולן. עסק צריך להגיש דו"ח כל חודשיים (או חודש) למע"מ ולדווח כל שנה למס הכנסה. ביטוח לאומי כבר יודעים לקבל את הכסף שלהם והם מקבלים מדי חודש ומקזזים או גובים תשלומים נוספים בהתאם לדיווחים שנמסרו. מבחינת פתיחת העסק, בישראל נסעתי למס הכנסה וביטוח לאומי (אני כבר לא זוכרת אם ביקרתי במע"מ או לא, נראה לי שחסכו לי את הנסיעה, אבל אני לא סגורה על זה). פה אפשר ועדיף לפתוח עסק באינטרנט. פה, יש לקנות לעסק שם ולשלם גם דמי פתיחת עסק. על השם ולדעתי גם על העסק יש לשלם מדי שנה. גם פה, התשלום משתנה בין פרובינציה לפרובינציה. אני שילמתי 45$ בעבור רכישת השם (תשלום שנתי) ועוד 120$ עבור פתיחת העסק. כל זה כשאין אף פקיד שעובד על זה אלא מערכת אינטרנטית אוטומטית. התהליך מבחינתי לא ברור פה בכלל ולכן רואה החשבון עשה עבורי את התהליך ועכשיו… יש לי עסק בקנדה 🙂   לסיום, שוב, אציין כי העלויות ותהליך פתיחת העסק יכול להשתנות בין הפרובינציות. אני מאמינה שהאופטימיות והאמונה בעסקים ובכוח שלהם זהה בכל רחבי קנדה. מקווה שהשתלם על אף האורך 🙂 מיטל.  

ישראל זכתה באירוויזיון. ישראל זכתה באירוויזיון! שמעו אותי על המאדים? ישראל זכתה באירוויזיון! הישג עצום, גאווה לאומית ויאדה יאדה יאדה. מיום ראשון בבוקר ועד לרגעי כתיבת שורות אלה אני מופצצת באיחולים לרגל הזכייה בתחרות הנחשקת. האירוויזיון ממש, אבל ממש לא מעניין אותי, אבל אני מגיבה, בעל כרחי כמעט, בתודה מנומסת לכל המברכים. למה אני טורחת בכלל לכתוב טור על תחרות שלפני רגע אמרתי שלא מעניינת אותי? הזכייה, והאיחולים שאני מקבלת בעקבותיה, עוררו אצלי מחדש שאלות לגבי זהות לאומית. נתקלתי בתהיות האלה לפני כשנה, כשהשתתפתי בקורס אינטגרציה למהגרים שכל המהגרים לפינלנד חייבים להשתתף בו, ולא משנה מאיפה הם הגיעו. בשיעור הראשון של הקורס המורה ביקשה מכל התלמידים להציג את עצמם. "אני x ואני רוסייה", "אני y ואני סומלית", "אני z ואני סורי". כשהגיע התור שלי להציג את עצמי, הבנתי לפתע שממש לא בא לי להגיד "אני ישראלית". לפני שהצלחתי לחשוב על משהו חכם לומר התור שלי אכן הגיע, אז אמרתי פשוט שאני a ואני גרה בפינלנד כמעט שנתיים. האם אני מתביישת להגדיר את עצמי כישראלית? חד משמעית כן. לא בגלל  השחיתות והפוליטיקה, לא בגלל מדיניות החוץ, לא בגלל המצב הכלכלי, אלא בגלל תסמונת הישראלי המכוער שמוכרת ברחבי אירופה הכר היטב. "זה לא בושה להתבייש", אם אני זוכרת נכון זה שם של סיפור קצר מאת אתגר קרת, שאני תמיד נזכרת בו כששואלים אותי אם אני מתביישת לומר שאני ישראלית. מסתבר שהמורה חיכתה שמישהו ישמיט מהשיחה את המדינה שממנה הוא הגיע, כי השיעור עוסק בהגדרה עצמית וזהות לאומית. היא הסבירה שאף אחד לא מצפה מן המהגרים לפינלנד לבטל את זהותם הלאומית ולוותר עליה, אבל יש אנשים שבוחרים לעשות את זה וגם זה בסדר גמור. כן מצופה מכולם להכיר את התרבות ולדעת את השפה, אבל אף אחד לא מכריח את המהגר לשכוח את שפתו ולהתכחש לתרבותו, אבל מי שרוצה- גם זה בסדר. מתי בעצם מהגר הופך להיות בן המדינה שאליה הוא היגר, אם כמובן הוא ירצה בכך? לדוגמה, מי אני? אני לא רואה בעצמי ישראלית כי עזבתי את ישראל ואין לי כוונה לחזור. האם אני יכולה להגדיר את עצמי כפינית? עדיין לא. מה מגדיר את זהותו הלאומית של אדם? האם המדינה שבה הוא נולד, המדינה שבה הוא גדל, או שמא המדינה שבה הוא בוחר לחיות? כרגע אני מגדירה את עצמי כ"עוד מעט פינית" (בפינית זה נשמע יותר טוב), ואם מתעקשים לדעת מאיפה הגעתי אני אומרת "ישראלית לשעבר". החלטתי שאגדיר את עצמי כפינית כשאקבל אזרחות פינית, וזה מקובל על כולם. גם אמרתי את זה בכיתה ונרשמו הנהוני הסכמה כלליים, אבל המורה אמרה שאם אני רוצה אני יכולה להגדיר את עצמי כפינית כבר עכשיו, זה לא יפריע לאף אחד. אז מה עוצר אותי? בעיקר השפה. כל עוד הפינית שלי עילגת (ולצערי היא עדיין עילגת), לא אוכל לקרוא לעצמי פינית בלב שלם וגם אם אוכל, מי יאמין לי? טוב נו, עד שאקבל אזרחות זו כבר לא תהיה בעיה, כי צריך לעבור מבחן שליטה בשפה כדי לקבל אזרחות. היגרתי בגיל יחסית מאוחר אז סביר להניח שתמיד יהיה לי מבטא זר. עם אותה הבעיה התמודדתי גם בישראל (נולדתי במדינה אחרת) וגם בישראל לא היו לי חיים קלים בגלל זה, אבל לפחות העניין הזה לא חדש לי ואני יודעת למה לצפות. בחזרה לעניין הזכייה של ישראל באירוויזיון (על הירח שמעו?), האם האיחולים לרגל זכיית המדינה שלי מגיעים לי, אם אני כבר לא רואה אותה כמדינה שלי? מסופקני, אבל אני חייבת להודות בנימוס לכל המברכים, סתם כי אין לי כוח או חשק להסביר לכולם את הרהורי ההגדרה העצמית שלי. למזלי לאיחולים במדיה חברתית אפשר לענות בצורה יחסית נייטראלית, יבורכו ממציאי האימוג'י. האם התבאסתי כי הנציגה הפינית לא זכתה? לא ממש. כבר אמרתי שהאירוויזיון לא מעניין אותי. רמת העניין שלי היא דומה לזו של רוב הפינים, הספיק לנו לורדי, תודה רבה. מי זוכר את Hard rock hallelujah? כאן זה לעולם לא יישכח. מישהו אמר לי פעם שב2006 הוא ממש התבייש להיות פיני כי כל העולם צחק על חבורת הליצנים הזאת, מדברים על גאווה לאומית. אמרתי לו שזה לא אשמתו שחבורת ליצנים עושה בושות למולדת, כמו שאין זו אשמתי שישראלים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. אמנם לא הייתי כאן ב2006, אבל לפי מה שסיפרו לי דעתו של אותו אחד בזמן אמת היתה מיעוט שבמיעוט. רוב הפינים התגאו והתנאו בזכיית בני ארצם בתחרות בינלאומית חשובה ואפילו שינו את השם של הכיכר המרכזית של רובניימי לכיכר לורדי, אבל לפי הלך הרוח עכשיו נדמה ששאר העם יישר קו עם הגישה הזאת. אני מקווה בשביל הזוכה הישראלית שהיא לא תזכה לגורל דומה. אמנם עכשיו כולנו תרנגולות והכל כיף, אבל כנראה שגם על זה יצחקו בשנה הבאה מאותה הסיבה שצחקו על לורדי, ומאותה הסיבה שהאירוויזיון מעצבן אותי: גימיק רודף גימיק, שוב תודה לורדי. בחזרה לאותו שיעור בקורס אינטגרציה למהגרים, שעסק רובו ככולו בהגדרה עצמית: המורה אמרה עוד שבעולם מושלם כל אחד יהיה זכאי להגדיר את עצמו כראות עיניו ולפי רגשי ההזדהות וההשתייכות הפרטיים שלו. לפי מה שזכור לי, לאורך ההיסטוריה היהודים נאבקו ונלחמו על זכותם להגדרה עצמית. למרבה האירוניה דווקא מדינת ישראל, שהוקמה כדי לשמש בית לאומי לאותם יהודים, מפרה את הזכות הזאת בצורה גסה. כתבתי בפוסט הראשון שלי על איך הלכתי למשרד הפנים הפיני, שם הוצע לי להגדיר את עצמי באופן רשמי מבחינת ייחוס דתי. בקטגוריה הזאת בפינלנד החופש הוא מוחלט. נניח שאדם רוצה להגדיר את עצמו כנוצרי. הוא צריך להביא מסמך מהכנסייה שמאשר כי הדת הנוצרית מכירה בו כנוצרי, ונגמר הסיפור. אותי שאלו אם אני רוצה להיות רשומה כיהודייה, כי במסמכים הישראליים שלי כתוב שאני יהודייה. בפעם הראשונה בחיי הוצעה לי בכלל האפשרות לבחור, כי הרי בישראל אם נולדתי יהודייה אני גם אמות יהודייה, ולא יעזור כלום. לא מעניין את הרשויות אם אני מגדירה את עצמי כאתאיסטית, מבחינת היהדות אני עדיין יהודייה וכך גם אהיה רשומה. מצד שני, הדת היהודית (או כל דת אחרת לצורך העניין) ממש לא מעניינת אותי ומבחינתי חוקיה אינם חלים עליי. האם אני יהודייה? מבחינתי ממש לא וגם נרשמתי בפינלנד כאתאיסטית, אבל הפרדוקס הזה עושה לי כאב ראש כבר שנים… ברכות לזמרת הישראלית על הזכייה באירוויזיון! לדעתי איחולי הזכייה מגיעים לה, ולה בלבד. כל מה שכתבתי לא בא להפחית מההישג האישי העצום שלה כזמרת, גם אם הגאווה הלאומית המתלווה אליו אינה רלוונטית כלפיי וגם אם המוזיקה שלה אינה לטעמי. ברכות גם לישראלים שכן מתגאים בהישג הלאומי, לכל מי שהצביע בעדה ולכל מי שרצה שהיא תזכה.

את "קריירת ההורות" שלי התחלתי קצת לפני גיל 25. לא, אני לא דתיה וגם לא קיבוצניקית (אם רק היה לי שקל על כל פעם ששאלו אותי…). כל חיי ידעתי שאני רוצה להיות אמא, כבר מגיל 7 ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה ובאמת, בגיל 24 כבר ילדתי את ביתי הבכורה. אגב, הפרש הגילאים ביני לבין האיש הוא חודש, כך ששנינו נהנינו מהורות צעירה. קצת אחרי גיל 33 החלה אצלי ההבנה שאני לא רוצה להיות בישראל. לא הייתי סגורה על מה זה אומר, אבל הבנתי שאני צריכה לצאת החוצה. חשבתי שאצא לשנתיים/ שלוש לחו"ל ואז אחזור, אבל אז קנדה עלתה על הפרק. זה היה ממש במקרה. האיש שלי שמע שיחה בעבודה על מישהו שחי בקנדה ורק בא לאסוף משהו ואמר שקנדה נפלאה. זהו, ברגע שהאיש אמר לי את המשפט הזה, אמרתי לו "אנחנו עוברים לקנדה". כיוון שהוא היה בשל הרבה לפניי וגם, ישראל הייתה המדינה השלישית בה הוא גר, ההחלטה שלי הפכה במהרה להחלטה שלנו. בשלב זה, של מילוי הטפסים (הייתי אומרת שהיה שלב של חשיבה, אבל לא היה שלב כזה, חשבתי על זה בערך 30 שניות), הילדים היו סביב הגילאים 11.5,9. הם לא היו הסיבה לעזיבה. כן, בכל שנה ביקרתי בקברו של שאול להב ז"ל ביום הזיכרון וכל שנה הסתכלתי על הילדים בעצב על כך שהם עלולים ללכת לצבא, אבל, הם לא היו הסיבה לעזיבה. באותו שלב קיבלתי החלטה אגואיסטית לחלוטין. לא חשבתי על הילדים שלי, על ההורים שלי, על סבא שלי או על החברות שלי. ידעתי שאני לא יכולה להישאר בישראל ואני אעשה הכל כדי לעבור. כיוון שההחלטה שלנו הייתה מהירה, שמרתי אותה זמן מה לעצמי. לא הרגשתי צורך לשתף את ההורים ובוודאי לא את הילדים. למעשה, לא סיפרתי להם בכלל אלא האיש הרגיש צורך לשתף. אם זה היה תלוי בי, הם היו יודעים על המעבר אולי חצי שנה לפני. אבל יצא שהיו להן שנתיים לעכל ושנתיים זה המון זמן. הילדים משלמים את המחיר? האמא של הילדים שלי (נעים להכיר, זו אני), רצתה לעזוב את ישראל. במידה רבה ידעתי שהילדים ישלמו את המחיר של הרצונות שלי. אבל, תמיד האמנתי שאני הייתי פה קודם. זה לא נותן לי זכויות מיוחדות, אבל זה כן מאפשר לי לבוא ולקבל החלטות על החיים שלי ושלהם. זה מה יש, הסברתי להם. "קרעתי" את הילדים שלי וניתקתי אותם מכל מה שהם הכירו. מהיישוב הפסטורלי שבו הבתים פתוחים (פיזית ורגשית), מהשפה שהם שולטים בה, מבית הספר… מכל מה שמוכר להם והעברתי אותם למקום אחר. הכנסתי אותם למסגרות כשיש להם ידע מינימלי בשפה וניסיתי להגיד אמנם את המילים הכי טובות, אבל הפעם, ידעתי, אני זו שחתכתי את חבל הטבור. חבל הטבור שהמשיך לפעום במשך 12,9.5 שנים. בתפיסה שלי, אני לא יכולה "להפיל" את נסיבות המעבר על הילדים. ממש לא. אני לרגע לא אומרת ולא אגיד שעשיתי את זה כדי שיהיה להם טוב. כי לא הייתה לי כל יכולת לחזות את העתיד. גם היום אני לא יודעת אם יום אחד הם יחליטו לחזור לישראל או לטוס למקום אחר בעולם. לפעמים הבת שלי אומרת שהיא תלמד באירופה, לפעמים הבן שלי מבטיח שהוא יחזור לישראל בבוא היום. ובכל זאת כל מה שאני כותבת פה בבלוג הוא דעה אישית שלי. ההורות שלי היא מאד ספציפית ולא מאד פופולרית (בגיל מוקדם יחסית לישראל, לינה משותפת, הנקה לטווח הארוך ועוד כמה…). אני לא יכולה להטיל את האחריות למעבר על הילדים שלי. בכל פעם שיש "בעיה" ואי הבנה אני מנסה לשמש חומת המגן שאפשר להישען עליה. להסביר, להבין ואפילו להילחם. כן, גם כאן, כשיש צורך אני נלחמת ועושה את הדברים באופן שאינו מקובל. דוגמה אחת היא שכעסתי על אחת המורות של הבת שלי בתחילת שנה שעברה. היא אמרה על הבת שלי שהיא לא מתמודדת ואני עניתי לה שהיא לא יודעת מהי התמודדות ויצאתי בנאום ארוך (מדי) כדי להבהיר את עמדתי. מאז עברו הרבה שעות שלהן יחד ובפעם האחרונה שנפגשנו המורה אמרה לי שהבת שלי היא בעלת הישגים יוצאי דופן. במקרה של הבן שלי, אני מגיעה לפעילויות של הכיתה, אני מתאמצת, מבלה איתם וכשאני מסיעה אותו בבוקר אני תמיד עוצרת ליד המורה שמעבירה את הכביש כדי לוודא שהוא אמר לה בוקר טוב (יש שיפור). אני מצפה מהמערכות שמסביבי אבל גם יודעת לתת. לפעמים יש צורך במרפקים הישראליים שלי כדי לאפשר לילדים שלי להשתלב יותר טוב, כי אמנם לא עברתי בשבילם, אבל יש גבול למחיר שאני מוכנה שהם ישלמו על השיגעון שלי. מסר חיובי לסיכום אין גיל טוב לעבור מדינה. בגיל צעיר, ברווקות, זה יכול להיות קשה למי שמעוניינים במציאת זוגיות. לאחר החתונה (נצא מנקודת ההנחה שזו הקונסטלציה שהוחלט עליה), ישנו שלב של בניית ההתחלה וזה לא תמיד מסתדר עם לעבור. כשהילדים קטנים, הם תלויים בהורים ולפחות בקנדה מערכת חינוך חינם היא רק מגיל 5 וגם אז, אסור לילדים מתחת לגיל 12 להיות לבד בבית, מה שמקשה על שני ההורים לעבוד. כשהילדים גדולים… אז הם כבר לא רוצים לעבור. אז אם אין גיל טוב לעבור מדינה (כמו שאין גיל טוב להביא ילדים לדעתי), אז מתי כדאי לעבור? מתי שיש בשלות. מתי שהתקבלה ההחלטה. הילדים לא ישלמו את המחיר אם ההורים יהיו חזקים דיים ולא יתמקדו בעצמם. אם ההורים יתלו את המעבר בילדים, הם יהיו עלולים ליצור מערכת ציפיות, שהיא הרבה מעבר להשתלבות בסביבה החדשה. אין מה לעשות, צריך הרבה (מאד) סבלנות (ולמען האמת זה לא קשור למעבר). ובכל זאת לגביי הילדים… נראה שרוב הזמן הם בסדר. מתבגרים, יוצרים חברויות, אוספים חוויות וכמו ילדים, לפעמים גם לא ממש מרוצים 😉 תיהנו איפה שתהיו, מיטל. ***אציין כי כל הנכתב על הורות נכתב כדעה אישית בלבד***