המדריך שלך להגירה לחו"ל

התחלתי להרהר על הגירה בשנת 2010 ואז הקמתי את האתר הזה כדי לפרוק את התיסכול שהצטבר לי במשך הזמן. בפודקאסט הראשון והספונטני כאן אשתף אותכם במחשבות שליוו אותי עד שנמאס לי והחלטתי שאני יורד מהארץ שפעם אהבתי. (21:23 דקות) https://leaveisrael.com/wp-content/uploads/2019/05/Leave-Israel-Podcast-Tany1.mp3 המבורגר עם בייקון וגבינה – עוד סיבה לרדת מהארץ!

"אז את מגיעה לארץ באוגוסט? מעולה. אז נתראה בארץ". יצא לי לדבר ולהתכתב לאחרונה עם אנשים מישראל וברוב השיחות מושג "הארץ" חזר על עצמו. כבר כתבתי שאני טיפוס של מילים, נכון? אז אני אומרת "כן, אני אגיע לישראל". מבחינתי, זה כמו שמישהו אומר לי "תגידי לבעלך" ואני אענה לו "אמסור לבן הזוג שלי". נראה לי שאין צורה יותר מנומסת ומכבדת לתקן ולהצביע על טעות במילים. אז כן, אני מגיעה לישראל באוגוסט, אבל לא, אני לא מרגישה שאני באה לארץ, שהרי אני כבר בארץ. יש הרבה ארצות בעולם שלנו והאמת היא שיש משהו בשיח הזה. לא נכון ולא לא נכון, אלא פשוט נראה לי שמי שלא חי בחו"ל ומצא ארץ אחרת, לא יוכל להבין שישראל היא ישראל ואפשר לקרוא לה "ארץ ישראל" אבל היא לא "הארץ". קרו דברים באותה הארץ… לאחר פסח הגיע יום השואה ולאחר מכן יום הזיכרון ויום העצמאות. עכשיו הסתיים האירוויזיון וכל האירועים הללו היו, נראה לי ככה, עוצמתים. אני הרגשתי פחות שייכת אליהם. יום השואה הוא יום רגיש מבחינתי. אני זוכרת שכילדה הייתי בטוחה שלכל הילדים בכיתה יש קרובי משפחה שהם ניצולי שואה. עם השנים גיליתי שלא. פה, אני ממש יוצאת דופן כי אנשים שמעו על השואה בספרים ואם אני מספרת על סבתא שלי ומה היא סיפרה לי ואיך היא ניצלה, אנשים ממש רוצים לשמוע. זה מעניין אותם כמו סיפור ובסיפור של סבתא שלי אין זוועות, כי היא לא ממש סיפרה וממה שכן, אני לא אשתף. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אני צריכה לשתף גם את הרגעים הקשים יותר, אבל הילדים ובכלל, חבוב התינוק הופכים את כל ההתעסקות הזו למאתגרת יותר (במילים אחרות, נהייתי רגשי). בשבוע של יום השואה פרסמתי כל יום פוסט שכולל סיפור שסבתא שלי סיפרה לי. לא בשבילה, לא בשביל אחרים, לא בשביל ישראל או אותה הארץ, אלא בשבילי. לאחר מכן "הכרחתי" את הילדים לראות את "החיים יפים" והבנתי שזה כבד בעיקר על בן הזוג שלי ועליי. הם היו ממש בסדר, סבלניים וספגו את החינוך של אמא שלהם. יפה מצדם. כשחגגו או ציינו בבית הכנסת את יום העצמאות (זה היה ביום רביעי בערב), נשארתי בבית. היה נראה לי מאד לא נוח לצאת עם תינוק קטן בשעות הערב וגם לא ממש התרגשתי. לא התרגשתי בעצמי, אבל כן שמחתי בשביל החברים שלי והמשפחה שנהנו מאותו היום. הדיונים השונים סביב יום השואה, על איך הניצולים חיים ולמי היא שייכת. הכאב והעצב של יום הזיכרון והשמחה הזו סביב יום העצמאות גרמו לי להרגיש שיש מספיק עצב ושמחה לכולם. השמיכה הזו שמכילה את העצב יכולה להכיל עוד ועוד אנשים (קצת חבל כי כל המלחמות הללו מיותרות לטעמי). השמיכה הזו שמכילה את השמחה, יכולה לשמח עוד המון אנשים. לכן, אם אנשים בחו"ל בוחרים לשמוח ביום העצמאות של מדינת ישראל, אני אומרת "למה לא?". למה לא לשמוח אם יש הזדמנות. בכיף. ככה מצאנו את עצמנו במפגש על האש ביום ראשון. היה לי קשה עם הרעיון, אבל החבר'ה שלי זרמו על חומוס ופיתות שהכנתי ובעיקר הם יצאו מהבית. בשלב מסוים שני המתבגרים שלי דיברו זה עם זו וחשבתי לעצמי שזה היה שווה את היציאה החוצה. היום התקיים האירוויזיון והווטסאפ האזורי געש לאורך כל הדרך. זה התחיל מכך שאין שידור בצפון אמריקה (אף אחד לא קנה את הזכויות ואל תשאלו איך יש לי את פריט המידע הזה, הוא פשוט קיים במוח שלי) והמשיך לדיונים על מי עשה מה וכמה. החגיגה הזו היא חגיגה. היא בישראל והנה, גם כאלה שעברו לקנדה צופים בה ומנהלים סביבה דיונים. סימן שהשמיכה הזו, של האושר, יכולה להכיל את כולם. לא צריך לריב מי סובל יותר. לא צריך להתעקש מי יותר שמח. לגאווה הלאומית (לדעתי) יש פחות מקום ולשותפות כדאי לפנות יותר מקום. זה כמו שהבת שלי שאלה אותי אם לא הייתי מסתדרת גם בלי חבוב. עניתי לה שכן, אבל עכשיו פשוט יש לי יותר אהבה כי אני אוהבת כל אחד מהילדים שלי 100%. קודם היו לי שני ילדים (200% של אהבה) ועכשיו יש לי שלושה (300% של אהבה). זו שמיכה כזו שנמתחת ומכסה את כולנו והכל יכול להיות טוב יותר, שותף יותר, נעים יותר, מכיל יותר. זה עניין של בחירה. זה גם עניין של הבנה, שההבדל בין אני ואתה קיים, אך הוא קיים גם בלי גדר. הוא קיים גם אם לי יש ארץ אחת ולך יש ארץ אחרת. ההבדל קיים והשמיכה נעימה יותר כשאין הגדרה מוחלטת של נכון ולא נכון. כשאני יכולה להיות בארץ ואז לבוא ולבקר בישראל. כי זה ככה וישראל היא כבר לא בית, אלא מקום לבוא ולבקר בו (מי בא לבקר בחום של אוגוסט???), לראות אנשים, לאכול במסעדה טבעונית, להתחמם קצת יותר מדי ואז… לחזור הביתה.

שבת בבוקר, יום יפה, כל רחובות פריז מוצפים באפודים צהובים. התופעה הזאת שהופיע בתחילת נובמבר, נעשתה כבר הרגל בצרפת, כאילו הייתה קיימת מאז ומתמיד. בהתחלה זה התחיל בגלל תלונות על העלאת מחיר הדלק, ואז זה התפרש לעבר עוד דברים. אני כבר נאבדתי בתחילת הדרך, והסיבה שלא רשמתי על זה אף פעם, היא שזה פשוט לא מעניין אותי, ובעיקר כי אני מתרחקת כמו מאש מהרעל ההוא שנקרא פוליטיקה. אבל אם אתם שואלים את דעתי, בהתחלה חשבתי שהם צודקים, שאנשים לא יכולים להנות מהכסף שהם עומלים עבורו, אבל לאט לאט האירוע יצא מגדרו, וכמו שרק צרפתים יודעים לעשות, נעשה לאלים מאוד (ראו מהומות 1789). כמו הישראלים, הצרפתים לא מפסיקים להתלונן על יוקר מחיה. החלטתי להשוות סתם לכיף, אם בצרפת הרבה יותר יקר בארץ. איני מבטיחה את דיוק המידע שאני נותנת פה. דיור אין מה להשוות לארץ. אם לא מכלילים את פריז (זה באמת יוצא מהכלל), דיור בצרפת מאוד זול. אפילו בעיר 20 דקות בפריז, אתם יכולים לקנות בית גדול עם גינה ו-3 קומות במחיר של דירה במרכז הארץ או למצוא דירת שותפים עם חדר ב-380-400 יורו. קשה למצוא כי יש מלא ביקוש, אבל זה קיים. אני בעצמי מצאתי בתחילת השנה חדר בבית 20 דקות מפריז וחצי שעה מהאוניברסיטה שלי, ב-380 יורו כולל הכל. אבל בעלת הבית לא רצתה בטענה שיש לה כבר 4 דיירים ללא אזרחות אירופאית והיא פחדה שמשרד ההגירה יעשו לה בעיות (לא הבנתי איך זה קשור). היא הייתה רושמת לי כל יום "אל תדאגי אני אבדוק לך, יש דייר אחד שעומד לקבל אזרחות צרפתית ; יש מישהי שמתעניינת בחדר, אם היא לא לוקחת זה שלך …" ובסוף היא נעלמה. הזוייה. ולמרות שהדיור בצרפת לעיתים הוא שליש מהמחיר בארץ, צרפתים עדיין איך שהוא מתלוננים שהוא יקר. נו … צרפתים, אחד העמים שמתלוננים הכי הרבה באירופה. צרפתים בעצמם מודים בכך שהם אף פעם לא מרוצים. יוקר מחיה אפילו בפריז, אם לא קונים בFRANPRIX (רשת סופרמרקט שאני קוראת לה גנבים, כי המחירים שלהם יקרים פי 2 מכל סופרמרקט נורמאלי), האוכל יחסית זול. במיוחד האוכל האורגני. אם לאכול בריא ואורגני נשאר נחלת ה*מאוד* עשירים בישראל, בצרפת כל אחד יכול להרשות לעצמו לאכול מוצרים אורגניים. לאחרונה ירד מחירם, ואפילו יש רשת סופרים מדהימה ליד הבית שלי בשם CORA שיש להם מוצרים אורגניים איכותיים במחירים מצחיקים (אני תמיד חושבת על האגדה של קורה כשאני הולכת לעשות קניות חחח). לאחרונה התחלתי לאכול אורגני, זה טיפה יותר יקר ממוצרים לא אורגניים אבל גם יחסית למוצרים שהם לא אורגניים בארץ, זה יחסית זול. למשל, 500 גרם נוטלה עולה סביבות ה-30-35 שקל, בצרפת 500 גרם ממרח שוקולד ואגוזי לוז ביו (שזה טעים פי מיליון מנוטלה וגם הרבה יותר בריא) עולה בסביבות ה-7-9 יורו. כמעט אותו מחיר, אבל אורגני ובריא יותר. ולעיתים אפילו אפשר למצוא בזול יותר ! פיצה קפואה עולה בארץ 20 שקל. מצאתי פיצה אורגנית עם פטריות וחזיר ב-CORA ב-3 יורו … 12 שקל לפיצה אורגנית קפואה ! והטעם … כמו בפיצריה. לפרוטוקול, הפיצה האהובה עליי היא עם פטריות, אז החזיר זה שדרוג. בצרפת טעמתי פיצה עם גבינת עיזים וחזיר וזאת הפיצה האהובה עליי בצרפת. אגב, בזמן שכל הפיצות בארץ על בסיס גבינת פלסטיק, בצרפת הן על בסיס גבינת אמנטל, אחת הגבינות הכי טעימות והכי זולות בצרפת. איזה כיף שצרפתים הם חילוניים ולא נותנים לשגעונות כמו כשרות לנהל להם את החיים. סבתא שלי שאלה אותי לא מזמן כמה אני מבזבזת בחודש על אוכל. אמרתי לה 80-100 יורו. היא הייתה בשוק ולא האמינה איך זה הגיוני. במיוחד שאני מאוד gourmande, קרניבורית בנשמה שמאוד אוהבת בשר אבל גם מאוד אוהבת פירות, גבינה ועוגיות. אולם, הבשר בצרפת יחסית יקר, עוף עולה פי 2 מהארץ, אבל בLIDL יחסית הבשר זול ורק שם אני קונה. לסיכום, האוכל בצרפת זול יותר, בריא יותר וטעים פי 10000² מהארץ. תחבורה ציבורית בהשוואה לארץ, מאוד יקר. נסיעה באוטובוס עולה 8 שקל, מנוי לNAVIGO (המקביל לרב קו הישראלי בפריז) עולה 75 יורו לחודש, ו-38 לסטודנטים, אבל מקיף כמעט את כל Île de France ואפשר לנסוע ללא הגבלה בכל התחבורה הציבורית הקיימת. אולם בערים אחרות בצרפת התחבורה הציבורית זולה באופן משמעותי ויש אפילו ערים בהם האוטובוסים הם בחינם ! שכר ועבודה בזמן שבארץ העולם יקר, הדיור יקר, אבל האוטובוסים זולים, שכר המינימום גם לא מרחיק שחקים. אם אני לא טועה, הוא 29 שקל בארץ, בעת שבצרפת שכר המינימום הוא 40 שקל לשעה. אולם, המיסים מאוד גבוהים, זה כן. למשל על המשכורת שאני בקושי מרוויחה בעבודת סטודנט, יורדים לי 100 יורו מיסים -.- אבל, בניגוד לארץ, בצרפת קשה יותר למצוא עבודה. אם בארץ רושמים על דף וורד קורות חיים באופן פושטי לחלוטין ומתקבלים לעבודה, בצרפת הקורות חיים נעשה לעסק רציני של ממש. הקורות חיים בצרפת נראים כמו עבודה גרפית מושקעת, עם הקדמה, ואפילו צריך לרשום מה תחומי העניין שלך. את מי זה מעניין בארץ שאתה רוכב על סוסים בזמנך הפנוי ונהנה להקשיב לבאך ?!יכולים אפילו לפסול את המועמדות שלך אם הקורות חיים שלך לא מספיק יפים ומושקעים. בשבילם, מי שלא משקיע בקורות חיים שלו הוא בן אדם לא רציני וחסר מוטיבציה !!! לימודים מה אני אגיד, אוניברסיטה כמעט בחינם (170 יורו לשנת לימודים!) זה כלום. בארץ זה לא נראה אפשרי. והמדינה מחלקת מלגות לסטודנטים במצב כלכלי לא טוב, רק צריך להגיש בקשה באינטרנט. סטודנט יכול בקלות לגור אצל ההורים, אם יש לו מזל והאוניברסיטה לא רחוקה, מקסימום לעבוד בעבודת סטודנט לצד הלימודים ולהרוויח עוד כסף לבזבוזים. החיים יפים כשהלימודים בחינם. שוב, אם לא מכלילים את פריז, גם להשכיר סטודיו לא כזה יקר. למשל בערים אחרות נתקלתי בסטודיו סטודנט 20 מטר ב-200 יורו לחודש. מחיר בדיחה. רק בפריז המחיר מרובע. איכס. ספרי הלימוד גם לא יחסית יקרים, אולם כל הציוד המשרדי מאוד יקר, עולה פי 2 מהארץ. למזלי באתי עם סטוקים של עטים ומרקרים מהארץ. כי בצרפת אין דבר כזה מקס סטוק שיש שם הכל ב-5 שקל, בצרפת תקנו 3 מרקרים ב-5 יורו ולא ב-5 שקל. למשל רציתי לקנות מחורר, בזמן שבארץ זה עולה 10 שקל, בצרפת 10 יורו. מי מת ?!!! בסוף מצאתי בHEMA, חנות הולנדית מדהימה, שבה כלי הכתיבה זולים ובמחירים שפויים, מחורר ב-10 שקל. בדיוק כמו בארץ. ביגוד כאן אני אשבח את ארץ ישראל ואגיד שבארץ, הבגדים מהממים, איכותיים וזולים מאוד. יחסית לצרפת. הביגוד בצרפת מאוד יקר. בעניין של ביגוד, מה שזול הוא באיכות חרא (ואני לא מדברת על פריימרק, הרוב שם לא באיכות טובה, צריף לדעת מה לבחור), ואם אתם רוצים בגדים באיכות טובה שיחזיקו שנים, תצטרכו לפתוח את הארנק. סוודרים ב-30 יורו, בזמן שבארץ קניתי סוודרים ב-30 שקל, שמחממים בחורף הצרפתי ושיש לי אותם כבר שנים ועדיין נראים חדשים. המחירים של הבגדים פשוט מרתיעים אותי ומרגיזים אותי, גורם לי לצעוק, באיזה זכות אתם לוקחים 200 שקל על פיסת בד עלובה שבארץ אני יכולה לקנות אותו דבר ב-50 שקל ?!!! אז גם בעניין ביגוד, אני מעדיפה לקנות בארץ. רשתות האופנה הישראליות מאוד איכותיות ומציעות בגדים מהממים. גם יש סיילים כל חודשיים בערך. אני למשל מאוד אוהבת את קאסטרו וFOX. כשביקרתי את המשפחה בארץ, הייתה בדיוק תקופת הסיילים, ומצאתי בגדים מהממים בגרושים (10 שקל, 20 שקל!). אולם לעיתים יש מציאות, למשל ב-H&O אפשר לעיתים למצוא בגדים איכותיים ויחסית זולים. מצאתי שורטים ב-10 יורו. אבל בעניין שופינג, אין על הארץ. אני מחכה לבקר את המשפחה רק כדי לעשות שופינג. יחסית לארץ, רוב הדברים בצרפת זולים, אבל לא הכל. יש דברים שעולים לעיתים אפילו יותר מהארץ, וזה למה יש דבר כזה שנקרא חופשה בארץ, שעל הדרך שמבקרים את המשפחה, קונים סטוקים של דברים שאין בחו"ל או שעולים שם כפליים. אז למה צרפתים מתלוננים ? אחד המרצים שלי אמר פעם, שצרפתים תמיד מתלוננים בגלל שמזג אוויר הפכפך. פעם יורד גשם, ואז למחרת שמש, ואז לפתע שלג.

פעם, כשהייתי ילדה קטנה, עמדתי ושרתי כשניגנו את ההמנון בטלוויזיה. ככל שהתבגרתי, הפסקתי לעמוד כשאני לא בסיטואציה של טקס, ואני לא שרה את המילים כבר. היום אני לא נמצאת כמעט בסיטואציות בהן ההמנון של מדינת ישראל מתנגן. פעם, כשגרתי בישראל, לעמוד בצפירה של יום הזיכרון ויום השואה היה משהו מובן מאליו. גם כשיצאתי לחופשות, הציק לי שאני לא בישראל בשביל לעמוד ביחד עם אחרים, אז תמיד מצאתי לי פינה שקטה לפני הצפירה, ועמדתי דום כמה שצריך. איפה שלא הייתי, תמיד תפסתי פינה ליד חלון, בשביל לראות מי עומד ומי ממשיך ללכת או לנסוע. כשגרתי בירושלים ועמדתי בתוך האוניברסיטה, כולם עמדו, לא היה אחד או אחת שהלכו. כשהייתי בעבודה בירושלים, תמיד יצאתי לרחוב. תמיד היו כאלו שהלכו. כשעברתי לתל אביב אחרי הלימודים, כולם עמדו. ברחוב, בעבודה, בנתיבי איילון – כולם עמדו. מפסיקים כל מה שעושים חצי דקה לפני, וממשיכים מיד אחר כך. כשהייתי ילדה, אגב, גרתי בנתניה. שם לא כולם עמדו בצפירה של יום השואה. כמו שאמרו לי השכנים, הילדים בבית הספר וכל מי שרק פגשתי בערך, ומספר רב של פעמים – "יום השואה הוא חג של אשכנזים". פעם אלו היו הפנים רק של נתניה, היום אני מרגישה כאילו אלו הפנים של מדינת ישראל. כשעברתי לברלין, בשנה הראשונה, שמתי גלגל"צ אינטרנטי ועמדתי יחד עם כולם, גם מברלין. בשנה השנייה הייתי בדיוק בישראל, וחשבתי לעצמי שזה הרגע היחיד בו אני מרגישה שייכת למדינה הזו. בשנים שאחרי הפסקתי לשמוע גלגל"צ, והפסקתי לעמוד בצפירה. החיים שלי המשיכו, ואני כבר לא עומדת כשיש בישראל צפירה. כמובן שאם אני בישראל, אני עומדת. פעם, כשהיה לי פייסבוק וגרתי בישראל, שמתי בכל שנה את "הילדים של חורף 73" על הוול שלי, והרדיו היה פתוח על שירי הזיכרון כל הזמן. הייתי חלק מגוף אחד, גם אם לא אהבתי חלק ממנו. במהלך השנים המשכתי לשים את אותו השיר, אבל כבר לא הרגשתי חלק מגוף אחד. הרגשתי כמו השתלת איברים שלא הצליחה, והחלטתי שאולי הגיע הזמן להכיר בזה שההשתלה הצליחה, אבל החולה מת. כשעברתי לברלין, בשנה הראשונה שמתי את אותו השיר על הוול ורק העמידה בצפירה נתנה לי הרגשה של שייכות. בשנה השנייה, כשהייתי בישראל, כבר לא יכולתי לסבול את האווירה. זה הרגיש כאילו מוות בכל מקום, ולא יכולתי לשאת את זה יותר. אולי פשוט לא יכולתי לשאת יותר את המחשבה שיותר משלושים וחמש שנים תוכנתתי לדרך חשיבה אחת, ועכשיו אני נבהלת כשאני מגלה שאני חושבת אחרת. בשנים שאחרי הפסקתי לשים את השיר על הוול שלי, והעליתי מסקנות משינוי צורת החשיבה שלי. כתבתי מחשבות וספקות, וניתחתי את השינויים שחלו בי. השנה לא עמדתי בצפירות. אני גם לא שומעת רדיו ישראלי בכלל. שירים של יום הזיכרון משפיעים עליי באופן אוטומטי, אבל הקשב שלי הוא ביקורתי יותר, ואני לא מאמינה יותר בהערצה עיוורת. השנה שוב קראתי את התגובות לטקס הזיכרון הישראלי-פלשתיני (שגם אם אני חושבת שזה רעיון נהדר, לא הייתי הולכת אליו בישראל, כי אני לא אוהבת התכנסויות המוניות), והבנתי את מה שהייתי צריכה להבין מזמן: זה לא שאני חלק מהשתלת איברים שלא הצליחה, אלא שלעולם לא היה, ולא יהיה, גוף אחד. ואתם יודעים מה? שום יום זיכרון לא יאחד את מי שלא רוצה להתאחד, ומי ששונא את מי שלא כמוהו. תנצב"ה.

אנשים מספרים כיצד מאז המעבר שלהם למדינה X, החיים שלהם התהפכו ב-180° מעלות. אני לא אומרת שהם טועים, אבל אני גם לא אומרת שהם צודקים ב-100%. נכון, החיים שלהם התהפכו, אבל הם לא תמיד מציגים את המציאות מעבר למסגרת התמונה. לאנשים יש נטייה לחסוך על הפרטים הקטנים, כדי לגרום לאנשים לקנא בזה שהחיים שלהם כביכול "מושלמים". התופעה הזאת נפוצה אף בכל הרשתות החברתיות. אפילו נעשתה פארודיה של בחורה שמצטלמת ב"ניו יורק" ומסתבר שזו תמונה בחדר שלה. זה מעין פוסט פריקה, אבל לא רק. אני גרה בצרפת שנה וחצי, ולמרות שהצרפתית שלי כמעט שוטפת, עדיין יש לי קשיי שפה, שלעיתים אני נתקלת בלימודים. אני לא תמיד מבינה את ההנחיות במבחנים, ועדיין יש מילים שאני לא מבינה את המשמעות שלהם ב-100%. זה מתסכל. נוסיף לכך שאני לא תמיד מצליחה להגות כמו שצריך, ושיש לי מבטא קנדי מוזר ומעצבן. לימודים בחו"ל, זו הקרבה רצינית. לא מעט אני סובלת מדיכאון בתחושה שאני לא עושה מספיק, ואיך שאני מתקשה בזה. כן, זה מתסכל אותי. אבל לא באתי לקטר כאן בפוסט, אלא רק להראות שלא רק בארץ יש אנשים גועליים, אגואיסטים ועם בעיה נפשית. ויש הרבה כאלו בארץ, אך מסתבר שלא מעט בצרפת. הכל התחיל ביום מושלג, שהגיע שותף חדש. בחור בגיל של אימא שלי, שמסתבר שיש לו אישה וילד. עכשיו אתם שואלים את עצמכם, למה הבחור פאקינג משכיר חדר בדירת שותפים כשיש לו אישה וילד, אז זהו, שהוא בזוגיות עם תאילנדית שגרה בתאילנד, עם הבן שלו. שאלתי אותו, למה אתה פשוט לא מתחתן איתה, ומקבל אישור שהייה בתאילנד, הוא אמר לי שהוא לא רוצה. אז כן, הבן אדם מעדיף להישאר בצרפת, רחוק מאישתו ומהילד שלו, כי אין לו כוח להתחתן, והוא מעדיף לבוא לבקר אותם 40 יום בשנה, כי זה מה שאשרת התייר מאפשרת לו. אם הייתי בת זוגתו הייתי נפרדת ממנו בתחושה שהוא לא באמת אוהב אותי ושלא אכפת לו ממני. הדפיקות של הבן אדם הזה לא מפסיקה כאן. בהתחלה הוא היה בסדר איתי לחלוטין. הוא היה אפילו מסיע אותי לקניות בסופר הענקי שליד הבית, וכך חסך לי תחנת רכבת והיסחבות עם קניות. אבל לאט לאט, ההתנהגות שלו כלפיי השתתנה באופן חריג. הוא נעשה מגעיל אליי, כל הזמן נטפל אליי לשטויות ואפילו התחיל לרכל עליי עם השותפים אחרים, כמו ילדה בגן.למשל, במשך חודשיים סבלתי מוירוס שפשוט החליש לי את כל המערכות. לא יכולתי לקום מהמיטה, היו לי צרבות, כאבי בטן, בחילות, סחרחורות וכאבי ראש. הייתי פעמיים אצל הרופאה שנתנה לי טיפול תרופתי אינטסיבי למשך חודש, שגם עלה לי לא מעט, ועוד מסתבר שהוא אפילו לא היה בסל התרופות של קופת החולים ואף אחד לא טרח לומר לי זאת. בסוף נאלצתי לשלם מחיר מלא בלי שום החזר כספי ! אז גם הייתי חולה, גם בזבזתי מלא כסף, ובכוחות שנשארו לי, גררתי את עצמי לאוניברסיטה ואז לעבודה, כי ידעתי שאני לא יכולה לתת למצב הבריאותי שלי לגרום לי להיכשל. היה לי כל כך קשה, הייתי כל כך חלשה, עייפה, סבלתי כל כך, והתרופות עוד יותר החלישו אותי. איכשהוא שרדתי. אבל היה לי מאוד קשה להתרכז, שבשלב מסוים לא הגעתי להרצאות והשלמתי מחברה. ולא רק שהייתי ממש חולה ושנאלצתי ללכת בכוח ללימודים לעיתים מ-8 עד 4 ואחרי זה עוד ללכת לעבוד עד 8, השותף הזה, הבן אדם הגועלי הזה, לא הפסיק להתנכל לי.לפי הרופאה, אחת הסיבות למחלה, היא תזונה לקויה של סטודנטית. אז הפסקתי עם הסנדוויצים, והתחלתי להכין אוכל ביתי. אמיתי. קניתי מלא ירקות ופירות והתחלתי לאכול אותם במקום עוגיות. הקיבה שלי לא יכלה לעמוד יותר בזה. תוך שבועיים חלה השתפרות, יחד עם התרופות. אבל עדיין נשארתי חלשה עוד חודש אחרי.בזמן חופשת האביב הראשונה (בצרפת יש שתי חופשות אביב, אחת של שבוע במרץ, ואחת של שבועיים באפריל, חופשת הפסחא) הכנתי לעצמי מרק עוף, וכמות גדולה, כדי שיהיה לי לכל השבוע. שמתי את הסיר במקרר. השותף התחיל כל שנייה לומר "תפסיקי כבר להשתמש בכל הסירים, אנשים אחרים רוצים לבשל!"לפרוטוקול, במהלך החופשה כל השותפים נסעו ורק אני והוא היינו בבית. בנוסף, יש לנו 2 מגירות ענקיות במטבח מלאות בסירים בכל מיני גדלים וצורות. אז הוא התחיל להטיף לי מוסר שאני לא נותנת לאף אחד להשתמש בסירים, שאני אגואיסטית ולא מכבדת אף אחד. מיותר לציין שאני בין היחידים שבאמת פאקינג מנקים בבית הזה, ושאני תמיד מחזירה את הסכו"ם והכלי בישול שהתייבשו חזרה למקומם, אני מנקה אחריי תמיד שאני מבשלת. אז אמרתי לו, "אם הייתי אגואיסיטית שלא מכבדת אף אחד, לא הייתי מנקה אחריי כל פעם במטבח, לא הייתי מנקה את השירותים וגם לא הייתי מחזירה את הכלים למקום."כשהוא הבין שהוא לא צודק, הוא ניסה למצוא דרך אחרת לקטול אותי. "גם אני יכול לקחת את כל הסירים במטבח, למלא אותם בנוזל ולשים אותם במקרר."כאן, הישראלית שבתוכי יצאה באופן נדיר. התחלתי לצאת עליו. אמרתי לו שהוא מגזים ושהוא בן אדם משועמם שהוא נטפל ככה לבחורה בת 22, שיש במטבח סירים בכל הצורות והגדלים, ושרק שנינו בבית. אני לא זוכרת מה אמרתי לו אחר כך, אבל הוא ברח לחדר שלו עם הזנב בין הרגליים. הייתי בשוק מעצמי. כי אני בן אדם שקט שלא אוהב להיכנס לריבים, בארץ תמיד צחקו עליי שאני לא יודעת להעמיד אנשים במקום, שאני עדינה ונחמדה מדי. והנה צרפתי מפגר אחד התחיל לרדת עליי ולהציק לי, וצד שבחיים לא הכרתי באופי שלי יצא החוצה, מעין חוצפה ישראלית שלא חשבתי שקיימת בי בכלל. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי שבפעם הראשונה בחיים לא נתתי למישהו לרמוס אותי, להציק לי ולהשפיל אותי. במקום ללכת לבכות בשירותים, העמדתי את הבן אדם במקום. אבל אלו היו רגשות מעורבבים, כי היתי כל כך עצבנית שיכולתי לשבור משהו. למחרת, הוא לא הפסיק להטיף לי לשטוף את הסיר כי הוא רוצה להשתמש בו, ויש מלא סירים באותו הגודל, והוא דווקא על הסיר הזה נטפל. הוא אמר שיש מלא קופסאות לשים אוכל, ואפילו הראה לי את המדף שבו יש מלא קופסאות פלסטיק … שמתאימות מינימום לחצי מנת פסטה. איך הגוש טמטום הזה מצפה שמרק 2 ליטר ייכנס לקופסא פיצקית של 300 מ"ל ?!קניתי לעצמי סיר באיכות טובה לבישול ללא שמן ב-20 יורו בשוק, בתקווה שהיצור הזה יעזוב אותי לנפשי. אבל זה רק החמיר. בתור שותפים, חילקנו את מטלת הניקיון בכך שכל שותף אחראי לנקות פעם בשבוע איזור בבית. עליי נפלה המטלה של לנקות את השירותים והמקלחת. והופ, הריצוף במקלחת היה ממש צהוב, ובאותו הזמן בעלת הבית המקסימה שלי עברה ונכנסה לשטוף ידיים בחדר אמבטיה. היא ואמרה "מה זה הצהוב הזה בחדר אמבטיה, מי אחראי על הניקיון של האמבטיה?" אמרתי שאני, ואמרתי לה שאני לא הצלחתי להוריד את הכתמים. אז היא לקחה חומר והתחילה להסביר לי איך לנקות את זה. אני בחיים לא ניקיתי קודם, אצל ההורים שלי יש מנקה שבאה פעם בשבועיים לנקות, כך שאין לי מושג לנקות דברים בסיסיים. ואז אמרתי לה תודה וזה. ואז היא יצאה לחפש משהו באוטו, ובמקרה הדביל נכנס לחדר אמבטיה ושאל "למה ניקית עם חומר X ולא עם חומר Y בעצבים. החומר Y זה לאמבטיה!". אמרתי לו שזאת לא אני שניקיתי, אלא ג'ולי (בעלת הבית). הוא התחיל ממש לצאת עליי. "זאת את שאמורה לנקות את החדר אמבטיה, לא ג'ולי. מה היא צריכה לבוא כל שבוע לנקות במקומך?". הייתי בשוק. "מה הקשר, היא הראתה לי איך לנקות כי אני לא יודעת. ולפעם הבאה אני אדע איך לעשות זאת בעצמי."אבל הבן אדם הוא אטום כמו קיר. "אבל זאת את שצריכה לנקות, לא ג'ולי." "מה, אתה לא מבין צרפתית? אמרתי שהיא הראתה לי איך לנקות, כי אני לא יודעת!" "למה השתמשת בחומר X ולא בחומר Y?" הוא חוזר כמו פטיפון חסר מוח. ושוב אמרתי לו שזאת ג'ולי והוא שוב חזר על אותו משפט בפעם המיליון, "זאת את שאמורה לנקות, ולא ג'ולי".ואז אמרתי לו בצרפתית משהו בסגנון "נו תעזוב אותי בשקט כבר !!" והלכתי משם. כולי בשוק. בגלל שאני גרה רחוק מהאוניברסיטה, הייתי נאלצת לקום ב-5 או ב-6 בבוקר כדי להכין לעצמי אוכל. בגלל שהייתי חולה, הייתי מחממת מרק במיקרו ושמה בתרמוס, ואז הייתי לוקח תיק קטן ששומר על קור ושמה בפנים יוגורט, פירות, עוגיות ושקדים. הוא כל הזמן היה יוצא מהחדר שלו, כאילו משעמם לו, וצועק עליי להפסיק להפריע לאנשים לישון. אף אחד בחיים לא התעורר או אמר לי שאני מפריעה לו. אני עושה הכל בשקט. והבן אדם גם ככה מתעורר מוקדם. לא אמרתי לו שלעיתים הוא מעיר אותי ב-4 בבוקר עם ההיפר מקלחת שהוא לוקח, כאילו הוא מקלח פיל. כל יום, אותו דבר, ולעיתים הייתי מתעלמת עם רצון אז דופקת לו מחבת בראש. הוא אפילו פעם אחת יצא בסביבות 6 בבוקר ואמר לי "תפסיקי כבר להדליק את האורות בכל הבית." עד כדי כך משעמם לך ?!! סבלתי אותו במשך כמה חודשים, עד שבמקרה אחת השותפות שהייתה ערה באותו זמן, אמרה לג'ולי שהוא מציק לי. לא ידעתי מכך בכלל, כי אפילו לא ידעתי שהיא ערה. ואז כשהייתי באוניברסיטה, בהפסקה, ג'ולי התקשרה אליי ושאלה אותי אם זה נכון שהשותף ההוא לא מפסיק להציק לי. הייתי קצת מובכת ואמרתי שכן, אבל לא רציתי לומר לאף אחד כדי לא לעורר קונפליקט. ואז היא ביקשה שאספר לה כל מה שהוא עשה לי, והתחלתי לספר לה ואפילו עלו לי דמעות בעיניים. היא הייתה בשוק ואמרה לי שהיא תדבר איתו. שאלתי מי אמר לה, ושהיא אמרה שהשותפה שמעה שהוא מציק לי ומיד אמרה לה. בבית כמובן הודיתי לה. הבחור שתק למשך שבוע, ואז שוב התחיל להציק לי. כל פעם בדרך אחרת. למשל בישלתי בערב והוא אמר לג'ולי שאני לא נותנת לו לבשל. היא בכלל לא הייתה בסביבה. וכשהיא באה לצעוק עליי שאני תופסת את כל המטבח ומבשלת מלא זמן, אמרתי לה שאני יודעת שהוא אמר לה את זה, ושהבן אדם משועמם ושהמטבח מספיק גדול בשביל שני אנשים כדי שיבשלו, ושאני תמיד מכינה לעצמי אוכל ביחד עם עוד שותף בו זמנית ואפילו 2 שותפים. זה היה עוד כשסיימתי לבשל. ושתבינו, הבחור אפילו לא בא אחר כך כדי לבשל. הוא עשה את זה נטו כדי להתגרות בי !!!אתה בחור בן 40+, יש לך ילד ואתה מציק לבחורה צעירה ? הבן אדם הזה ליטרלי עם בעיה נפשית !!! בנוסף, הייתי שמה פתקים עם הודעות לכל השותפים בלוח המודעות שלנו (שכל אחד שיש לו מה לומר רשאי לשים פתק), והוא היה תמיד מוריד את הפתקים שלי ואפילו לקח את העטים כדי שלא אוכל לכתוב. אבל מה לעשות, אנשים מטומטמים לא חושבים הרבה, וכמובן שיש לי בחדר עטים משלי. אחר כך כשהייתי רושמת אותו דבר הוא היה מוחק לי אותם. ואז הייתי שוב רושמת, כי הייתי רוצה שכולם יראו. והוא שוב היה מוחק. לפני כמה ימים, התחלתי לרשום, הבחור הופיע משום מקום, עצבני, בא אליי והתחיל לקחת לי את הדף מהיד בעודי רושמת. רצתי לחדר עם הדף וננעלתי בפנים. לא יכולתי יותר ופרצתי בבכי. התקשרתי לאימא שלי והיא אמרה לי להתלונן למשטרה על הטרדה. אבל חשבתי לעצמי, זה בטח קיצוני מדי. כמו ילדה קטנה, בלית ברירה, התחלתי לשלוח הודעה מפורטת לבעלת הבית שכל מה שקרה, שאני לא מסוגלת יותר לחיות איתו ושהוא לא מפסיק לממרר לי את החיים. היא הייתה בשוק, עזבה הכל ומיד באה. היא אמרה שהיא אמרה לו שעוד פעם אחת הוא מציק לי, היא מעיפה אותו. בינתיים הכל נרגע, אבל אני חיה בתחושת אי נעימות בבית שלי. בגלל בן אדם משועמם, שלא מפסיק להיטפל אליי. אגב, אין לו מושג שאני יהודיה/ישראלית, כך שאין מצב שזה מאנטישמיות. זה אגב צרפתי 100%. מה שמוכיח שמפגרים יש בכל חברה ובכל מוצא בעולם, ולמרות שבצרפת יש פחות מטומטמים מהארץ, זה לא אומר שאין כאן בשפע. הסיבה שאני לא עוזבת, היא שאימא שלי פגשה את הבעלת בית, היא מכירה אותה אישית. ג'ולי לעיתים מגינה עליי כאילו הייתי הבת שלה, אם יש קונפליקט בין שותפים היא מיד באה להגן עליי. זאת לא הפעם הראשונה ששותף מציק לי. היה שותף אחר, שעזב תודה לאל, תמיד היה מתנכל לי "אה עכשיו את לא בוכה שאין מים חמים" (בכלל לא בכיתי!) והיה זורק הערות עוקצניות ולא לעניין. אבל אחר כך הוא גם התחיל להציק לאחרים. היא טיפלה בו. היא פעם גם הזמינה אותי לאכול איתה צהריים ולטייל איתה ביער עם הכלבה שלה. היא מאוד נחמדה אליי, מכבדת אותי ועוזרת לי במה שצריך. ועובדה, שהיא מוכנה להעיף את השותף שמציק לי, אפילו שהוא משלם שכר דירה יותר גבוה משלי. ואני רוצה לסיים בכך, שאם אתם עוברים למדינה זרה ושיש בן אדם מקומי (למשל שכן או שותף) שמתנכל לכם, אל תשבו בשקט. אל תהססו להעמיד אותו במקום. אם זה מחמיר ואתם מרגישים חסרי אונים, אל תהססו לערב את הגורמים המתאימים.