המדריך שלך להגירה לחו"ל

ברצוני להבהיר – אני צעיר, רבים יהיו שידעו יותר ממני במגוון תחומים, כולל תנאי המחיה ודרישות מהפרט בעולם הבוגר. אך אין זה פוסל אותי מלהיות בעל פרספקטיבה ביקורתית או דעה. חלקנו עוברים יותר וחלקנו עוברים פחות בחלקים הראשונים של חיינו. חלקנו בכלל נקלעים לחיי הקרובים אלינו ולעיתים אף חולקים איתם את העול ו-/או הטוב שהם בעצמם חווים. מה שנכתב כאן הגיע מתוך השראה שהעניקו לי הכותבים האחרים, בשלות לשיתוף שאני מרגיש שהגעתי אליה לאחר שנים של דעתנות והסתכלות מהצד, ומתוך תהליך אישי – מעשי שהתחלתי ומתרחש כעת. נובמבר 2021, בעוד כשבוע אהיה בן 21 וחמישה חודשים נותרו לי לשחרור מצה"ל. תחושת מיצוי אדירה סוחפת אותי מעמקי ליבי. ״ראיתי כאן הכל״ – אני אומר לעצמי… בידיעה שאי אפשר באמת לראות הכל… אבל בכל זאת, זו התחושה. כל מדבר ומדברייה, ים וימה ואף כביש וכבישה (קריצה לדמות פוליטית עכשווית, המבין יבין). 20 ק״מ לפה ו-20 נוספים לשם… 100 ק״מ לפה ו-100 ק״מ לשם… ארץ שמסתכמת בכ-550 ק״מ בסה״כ. הא. הכיצד אנשים לא מוצאים את עצמם מתפלשים בתחושה שהם הולכים באותו המסדרון? מפה לשם ומשם לפה… כל כך רפטטיבי, כל כך… צר אופקים… זה מזכיר לי משהו. או יותר נכון, מתקשר לי למשהו. מתקשר לי לתרבות החברה שלמדתי לבקר. נו? איך קוראים לה לזאתי – החברה הישראלית. צרות האופקים, גבירותיי ורבותיי, היא תכונה שמאפיינת אותה בהרבה מובנים. וחדי ההבחנה (שהם אולי גם אלו שמוצאים את עצמם נפגעים ממנה יותר מן השאר) יידעו לציין את מגוון הנושאים בהם תכונה זו מתבטאת. צרות אופקים היא דבר שמפריע לי. מאוד. אני אדם חושב, כזה שמנתח וחוקר, מחפש תמיד לייעל ויותר מכל שונא בזבוז וסיבוכים מיותרים. יכול אני בכלל להרגיש בנוח במדינה שמאפייניה, מאפייני החברה שלה, מושתתים על אובדן משאבים, בלאגן, השמת מכשולים ויותר מכל – צרות אופקים? אז זהו, שלא ממש. מעולם לא הרגשתי בבית. להיפך, תמיד הרגשתי כאאוטסיידר, מוקצה על כך שהעזתי לחשוב קצת מעבר לסובביי. לתת ביקורת? השם ישמור! אתה מיד מוגדר כמוזר או מגזימן, או פופוליסט או אפילו שונא ישראל ובוגד… יש גם שישוו אותך לנאצי בחצי צחוק… תלוי על מה התווכחתם, אבל בסופו של דבר הם תמיד ידקלמו את מה ששמעו בבית, קיצוני אשר יהא. ואתה? אתה את מקומך לא תמצא, לא בארץ זו – זו הארץ הזרה לך. למען האמת, גם להתיימר למצוא את מקומי בארץ הזרה לי הפסקתי עוד לפני שנים רבות. זה היה לי צלול כיין כבר כילד, הדנ״א שלי לא בנוי לכאן, ואת ביתי אמצא במקום אחר על הגלובוס (עדיין לא פוסל את מאדים, מחכה לעדכון מאילון מאסק). ומה לגבי ההיבטים האחרים בחיים? מה עם הבריאות המנטלית שלי למשל? ובכן, תחושת הרדיפה שמעיבה עליי כבר שנים מילדות, עודנה איתי. אני עדיין נתון ללחץ שמדינה זו מרעיפה עליי ותחושת האשמה גם היא לא עוזבת אותי במנוחה. מעין הרגשה שפשעתי גם אם ישבתי בדירה בשקט. איכשהו, המדינה עשתה אותי לאויב שלה, ואת עצמה לאויבת שלי. תמיד תפסתי את עצמי כחובב ממלכתיות ורשמיות, אבל התדמית הזו מתנפצת בפניי בעודי שם לב שעם חוקים הזויים שנחקקים, הגדרות משונות שנקבעות על ידי המדינה – אני פשוט לא מסכים. לעיתים קרובות אפילו לאחר התעמקות אני לא מבין את ההגיון שבהם, את התועלת. כנראה כי אין כוונה להחיל שום סוג של הגיון. אך אם אכן ישנה סוג כלשהו של תועלת, היא תמיד מגיעה על חשבון האזרח, אף פעם לא לטובתו. נראה שאנחנו לא בעלי המדינה, אלא נתיניה. אז הבנתי שלפעמים הפשע הוא למעשה החוק, ולא ההתנגדות לו. או לצורך העניין, הפושעת היא המדינה ולא אני כאזרח שנגזר עליו לחוש את נחת זרועה. זה מוזר. אני יהודי, חילוני ולבן, בעל דעה פוליטית מרכזנית יחסית עם נטייה קלה לימין ודגילה בקפיטליזם, הסטריאוטיפ אומר שברמת הדעה אני אמור להסתדר עם המדינה, אבל לא – באופן רטורי, כנראה יש מעבר לדת, גזע ודעה פוליטית. מתוך השוואה קצרה גם כן ניתן להבחין מי כאן קובע את הטון; מי מחפש את מי בכדי לנצלו? המדינה – אותי כאזרח. מי חושש ממי? אני – מהמדינה כמובן. מי מטיל גזרות על האחר ללא רסן? המדינה. פועל באגרסיביות ובאמצעי הפחדה ואיומים בכדי להשיג את מבוקשו? כן כן, המדינה. המדינה עשתה בי טרור רגשי, ואני מסרב לחיות לצידה. עכשיו, מדינה היא גוף מומצא, מופשט… ובפועל הכל מורכב מאנשים. ולכן אני לא יכול שלא לשים לב לקשר מסויים בין שיטות העבודה של המדינה הזו ולבין החברה והתרבות שאותה היא מייצגת. ייתכן שאני אכן מגזים בעודי מקליד מילים אלה בנימה כמעט נסערת. אבל בסה״כ, ישקר מי שנמצא באותה פוזיציה ויגיד שלא הרגיש כך לפחות פעם בחייו, שהכל פועל כנגדו, שהוא לא שייך. לפי הבנתי, רוב האנשים שעזבו והמשיכו לכתוב התמתנו מעט, הם במקום אחר בחיים, הנימה בכתיבה שלהם השתנתה לדבריהם וזה ניכר. הם כבר לא כל כך כועסים, שוצפים באמוציוֹת או נתונים בסערת רגשות. מצבי עוד מובדל משלהם, אני בעין הסערה ונאבק לברוח מהוואקום שנוצר – וזוהי גם המטרה האולטימטיבית. בקרוב אמצא את עצמי נוכח מנטלית וגיאוגרפית בפינה אחרת בעולם, ואני מצפּה בקוצר רוח להמשך ולמה שאמצא את עצמי כותב כשאהיה שם.

את הפוסט הזה ניסחתי בראש מספר שנים. עוד הרבה לפני שהקמתי את הבלוג כבר החל הרצון לשתף אנשים במחשבות שלי בעניין. כבר שנים רבות שאני "עושה את הקוים" לחו"ל. חי חיים "כפולים". מחלק את זמני בין סביח לבוריטו, בין גולדסטאר לקרומבאכר ובין שניצל עוף לשניצל עגל. בתחילת השבוע במינוס ארבע ובסוף השבוע בפלוס עשרים וארבע. כדרך קבע מחליף בין עברית לאנגלית (עד שכבר הכל מתערבב). אבל לא משנה היכן, תמיד נהנה לקום בבוקר. ודווקא בגלל שזזתי ממקום למקום, התניידתי ברחבי הגלובוס, והסתגלתי בקלות, לאורך שנים רבות תהיתי אם המקום שאליו אני חוזר בסוף השבוע, המקום שבו אני מבלה כשני-שלישים מחיי, המקום שאותו אני מכנה "הבית", חייב דווקא להיות בישראל. אולי את המסע שאני עושה מידי כשבועיים אעשה פשוט הפוך? אולי אגיע לישראל לפגישות וכנסים (שבתקופת הטרום קורונה היו מספיק כאלה), אך את חלקו הארי של חיי אבלה בחו"ל? ואולי זה בכלל לא משנה איפה אני גר? ואולי אם אני גם ככה רגיל לישראל, אז רק הטרחה שבלעבור לא שווה את זה. בחודשים האחרונים פתחתי את תיבת הפנדורה שהשארתי תמיד סגורה, והתמודדתי לעומק עם השאלה הזאת. קראתי מחקרים, התייעצתי עם קרובים, דיברתי ארוכות עם חברים ישראלים בחו"ל וגם עם קולגות ממדינות אחרות שעשו בעצמם תהליך דומה. ומוכרח להודות, תשובות חותכות עדיין אין לי. אני חושב שמציאות החיים בישראל מורכבת. מצד אחד, אני בסך הכל נהנה משגרת היום-יום, מסודר כלכלית ואין לי יותר מידי בעיות כאן. מצד שני, אני מוצא כמה תופעות תרבותיות – שבניגוד לאינטואיציה דווקא לא מיוחדות לישראל – שאני פחות מזדהה איתן, שלא לומר סולד מהן. המרכזית שבהן היא אי-כיבוד החירות של האחר. במדינות רבות בעולם, משמעות החירות עמוקה יותר. אנשים נהנים מחופש קניין ומהגנה מוגברת על הפרטיות שלהם. "פלישה" למרחב של אדם נתפסת בעין מאוד שלילית. אנשים נמנעים מלהפריע לאחרים, נמנעים מלנעוץ מבטים, נמנעים מלהשתלט על מה שלא שלהם, נמנעים מלהפריע וכיוצא בכך. גם המרחב הציבורי נתפס כיותר חשוב בתרבויות רבות. אנשים מכבדים תורים, מכבדים את הסביבה שלהם, נמנעים מלהרעיש, וכו'. תחושת ה"חיה ותן לחיות" מוגברת מאוד במדינות רבות בעולם. בישראל, וכאמור לא רק בישראל, המצב שונה בתכלית. ההרגשה היום-יומית היא שכל אדם צריך להשיא את ההנאות של עצמו, כאן ועכשיו, גם אם הן על חשבון אחרים. הדבר נובע מהגשמה מיידית של סיפוקים ויצרים, וההנחה שגלומה בה היא שכל עוד זה לא פשע, אז לא נורא שאעשה זאת ו"גם ככה כולם עושים את זה". וכאשר בעת ובעונה אחת אנשים רבים חושבים באותו אופן, אז התוצאה היא שרבים פשוט אינם מכבדים את המרחב הפרטי של אחרים ואת המרחב הציבורי השייך לכולם. וכשזה המצב, אז המאבק החברתי הזה רק מחריף, ונוצרת לא רק גישה של השאת הנאות אישיות, אלא גישה של "בזוז כפי יכולתך" במהירות ובמופגנות. במרכיבי האישיות שלי, אני לא מסוגל לפעול כך. אני לא אוהב להתחרות עם אחרים על משאבים חברתיים, לא אוהב לריב ולהתווכח על אמצעים, ומעל הכל, מעדיף שקט ורוגע על-פני ביריונות ועצבים. אולי זה בגלל שאני גיק של הייטק, אבל, עדיין, אני מי שאני, ואין שום דבר שאוכל לעשות כדי לשנות את העניין. המעניין הוא, שזה שאני סולד מההתנהגויות הללו, לא משנה את העובדה שאני מסתדר כאן היטב. לא חוויתי בישראל קשיים חברתיים, אישיים או כלכליים מי יודע מה, אני נהנה לתרום למדינה בהתחשב ביכולותיי. שמחתי לתרום באמצעות שירות צבאי מאתגר. אני לא מתלונן על תשלומי המיסים הגבוהים. ואני גם נמנע מלדרוש או לתבוע משהו מהמדינה או בכלל מאנשים, גם כאשר לדעתי פעלו כלפיי שלא בצדק. מעולם לא פניתי אל רשויות המדינה בבקשה כלשהי, מעולם לא ניסיתי לחסוך או להימנע מתשלומי מיסים, מעולם לא נכנסתי לחובות או דחיתי תשלומים לספקים בשיטות ה"שוטף פלוס" המוכרות. בגדול, אני מסתדר די טוב כאן. ולמרות זאת, מרגיש לי לא מספיק אני. מרגיש לי לא שייך. מרגיש לי זרות. "מה יש לך לחפש בגולה?" לא בכל מקום שאני מבקר בו אני מרגיש שונה מאוד מישראל. כשאבקר במדינות כמו איטליה, ספרד ויוון, ארגיש בסך הכל די דומה להוויה הישראלית. הדינמיקה החברתית, האנרגיות והרגש די מאפיינים לדעתי מספר מדינות פרט לישראל, שהמשותף להן – עם או בלי הסבר רציונאלי – הוא קרבה לים התיכון (אבל מניח, מסיפורים, שתרבות דומה נמצאת גם בדרום אמריקה). ובכל זאת גם במדינות אלה לעתים אני מרגיש קצת פחות מכל מה שאני מרגיש בישראל, אבל זה כבר בשוליים של הדיון. החשוב הוא, שלפחות מבחינתי, לחיות באחת המדינות הללו אינה אופציה. זה more of the same. אבל כשאני שוהה במדינות רבות אחרות, למשל בארצות הברית (חלק מהמדינות), בקנדה ובאירופה, אני מוצא שהתופעה הזאת שתיארתי למעלה אינה בולטת באותה עצימות. לא שהיא לא קיימת, היא בהחלט כן, אבל היא נתפסת כחריג ולא ככלל. המרחב האישי והפרטי של אנשים במדינות אלו נהנה ממעמד גבוה יותר של קדושה. לא שקיימת בהכרח סולידריות, אבל קיימת גם קיימת התחשבות הדדית. פחות עקיפות בתורים, פחות הפרעות במרחב הציבורי ופחות אנרגיות ואמוציות. "נו ובגלל זה עוזבים?" לא בהכרח. אני עוד לא יודע. אבל זה הוציא אותי לאחד המחקרים המרתקים והחשובים שעשיתי בחיי. מחקר שבו ניסיתי (ועדיין מנסה) להבין – האם החיים יעברו כשבסופם אצטער שלא עשיתי את השינוי כשיכולתי לעשותו, או שהם יעברו כשאצטער על כך שניסיתי ללא הצלחה להפוך למצוין את מה שהיה מספיק טוב. המחקר הזה שלח אותי למספר כיוונים נפרדים, והנה הממצאים שלו (לפחות עד כה, כי כאמור המחקר כנראה יימשך עוד לא מעט זמן). אנשי הרילוקיישן ישנן מספר סיבות נפרדות ושונות להגר בין מדינות. הסיבה שאני ציינתי למעלה היא הפחות נפוצה מבין השאר. כשאנשים עושים צעד (אמיץ לדעתי) של לעזוב את ה"בית", הם צריכים כוח מניע חזק מאוד. בדרך כלל יהיה זה או העניין הכלכלי-תעסוקתי או עניין אישי-משפחתי. אנשי הרילוקיישן הם אותם אלו שמסביבי, קולגות בתעשייה ובתעשיות אחרות, שעברו, בדרך כלל, לא מתוך תובנה עצמאית אלא מתוך בחירה/כפיה תעסוקתית. לאחר מספר שנים בשלוחת החברה בישראל, הוצע להם להצטרף אל המטה האמריקאי בואלי, ניו-יורק או אוסטין או אחת הבירות באירופה (לונדון או ברלין בדרך כלל). בתחילה הם היו חרדים מן הרעיון, אבל אחרי חושבים וסבב התייעצויות במסגרתו שמעו בלי סוף פרגונים של "שווה!" ו-"לכי תחיי את החלום", החליטו שיש יותר יתרונות מחסרונות מן המהלך ושבמקרה הכי גרוע, יחזרו בתוך שנתיים-שלוש הביתה למרק של אמא. שוחחתי עם לא מעט מאלה, ועם חלקם גם כמה שיחות עמוקות למדי. גיליתי שאחרי מספר חודשים במדינה הזרה, ההתרגשות וההתלהבות מתחלפים באדישות שגרתית. פה אחד כולם בדעה שאורח החיים שלהם במדינה הזרה טוב יותר. הרווחה השתפרה, התנאים טובים יותר, והדשא אכן ירוק יותר. ומשזה נאמר, באופן תמוה מעט בעיני, מרבית הנשאלים ששוחחתי איתם הבהירו שהם שם לא כדי להישאר. "זה עניין זמני ואני חוזר". "הילדים יגדלו ונחזור לישראל". וכך הלאה. ואם להיות יותר מדויקים, ניתן לפצל את עמדות הנשאלים לשלושה סוגים: האחד, הם אלו שמבחינתם אין שום מקום אחר בעולם לעם היהודי מאשר בישראל. בדרך כלל אלה יהיו אלו שמגיעים ממשפחות מסורתיות יותר, עם חשיבות גבוהה יותר לתרבות השורשית, ועם כמיהה חזקה למנהגים שעליהם גדלו בארץ. אלו הראו את הנכונות הגבוהה ביותר לחזור לישראל, וגם הציגו בפניי טיעונים משכנעים מאוד למה לא לחצות את הים מלכתחילה, "אלא אם ממש חייבים". השני, הם כאלו שדווקא מתגעגעים להוויה הישראלית ולאופי עליו הצבעתי למעלה, שבכלל עוררו אצלי את כל הדילמה. הם עומדים על כך שגם אם המצב הכללי שלהם טוב יותר אי שם בגלות, משהו אצלם בכל זאת כבוי. מתוך אוסף ההסברים של רבים מהם חוזרת ועולה המילה "ניכור". הם מרגישים לא שייכים, זרים, מבודלים מן הסביבה. והם מבהירים שדווקא אותה הגנה אדוקה על החירות ושמירה על המרחב האישי והציבורי הם-הם הסיבה לתחושה שלהם. עבורם, גם כן קיים רצון עז לשוב לגבולות ישראל כשרק ניתן יהיה, אך מסיבות שונות מהקבוצה הראשונה. השלישי, הם אלו שלא מתכוונים לחזור בעתיד הנראה לעין (גם אם לא פוסלים לעולם את האפשרות). מבחינתם השיפור ברמת החיים, ברווחה האישית ובסביבה החברתית-תרבותית מיטיב איתם, והם חושבים שהם מצאו את מקומם הטוב והראוי. לא שערכתי מדגם סטטיסטי, אבל עדיין אציין שחלקם מבין הנשאלים היה הקטן ביותר (כ-20%). בכל זאת חלק קטן, אך גם לא זניח (וכאן גם הקושי שלי). אנשי הסיבות המשפחתיות ישנו קומץ קטן של אנשים ששוחחתי איתם, שסיבת עזיבתם את ישראל היתה בעיקרה אישית-משפחתית. לאחד יש בת ונכדים בפלורידה, לאחרת יש אחות במסצ'וסטס, לאחד יש אב בוושינגטון, ואחד בכלל עזב לגרמניה בגלל האהבה. כל אחד מאלו יצא מישראל מסיבות שונות מאשר טעמים כלכליים ישירים, ולכן גם סברתי שקיים סיכוי גבוה יותר שהוא לא ירצה לחזור. חשבתי וטעיתי. למעשה, גם מקרב אנשי הסיבות המשפחתיות, שמעתי קולות רבים יותר שרוצים לחזור לישראל. אפילו שהמשפחה כבר השתקעה בגולה ואפילו שהזוגיות האירופאית מלבלבת, רבים חזרו בקול רועד על הקלישאה הנושנה: "אפשר להוציא את סילבי מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מסילבי". הם חזרו על אותן טענות שצוינו גם על-ידי אנשי הרילוקיישן. באנו בגלל המשפחה או האהבה, אבל קיבלנו בדידות וניכור. אנחנו לא שייכים לכאן. זה לא מקומנו. ואיפה אני בתוך כל זה? במחקרון שעשיתי, שאלתי אנשים רבים, קראתי כתבות שונות, וצפיתי בתכניות שסוקרות את התופעה. עשיתי די הרבה בשביל להגיע לכל כך מעט. המסקנה שהגעתי אליה, למרבה הצער, היא שאין לי מסקנה. מצד אחד ישנה תמימות דעים בקרב רבים, שמציאות החיים של לחיות במדינות מסוימות בחו"ל טובה פלאים יותר מאשר זו שבארץ. ולכן המסקנה היא שאם רק רוצים לשפר את רמת החיים, לעזוב זה הימור בטוח יותר מאשר להישאר. מצד שני, מסתמן שמרבית הישראלים שחיים בחו"ל היו רוצים לחזור לישראל. רובם שותפים לתחושה שההוויה התרבותית, החברתית והבינאישית בישראל טובה יותר מאשר במקום שבו הם חיים כיום. לכן, המסקנה היא שאם רוצים לשמור על ההוויה והמסורת הישראלית-יהודית, להישאר זו האפשרות הכמעט ברורה מאליה. אבל איפה אני בתוך כל זה? מצד אחד, אני לא זקוק במיוחד לשיפור רמת החיים. כלומר, לא אתנגד כמובן לחיות יותר טוב, אבל זה בוודאי לא בוער בי. כלכלית, יש לי כיום בארץ, בגדול, את כל מה שאני צריך. מצד שני, קשה לי עם התרבות וההוויה הישראלית, ואני לא חושב שאי פעם אתגעגע לכך. מצד שלישי, אני גם ככה חי חיים "כפולים" ומבלה שבועות רבים בשנה בחו"ל, אז גם השינוי לא באמת מאוד דרמטי עבורי. מצד רביעי, האם מהלך כזה באמת ייטיב איתי או שאני שרוי בתחושת "הדשא של השכן" מבלי לראות את המציאות נכונה. אז מה להחליט? "רק שאלה אחרונה לפני סיום ברשותכם, מהו בדיוק אותו ניכור שאתם מדברים עליו?" מאחר שלא קיבלתי תשובה חותכת לשאלה שלי, החלטתי לאתגר את מי שדיברתי איתו. ניסיתי "לקלף" את הבעיה, ולהבין מהו ההסבר יותר לעומק. הפריעה לי התשובה הכמעט גורפת אצל מרבית מהאנשים בדבר "ניכור" ו"זרות". ומוכרח להגיד, שהתשובות שקיבלתי לא הניחו את דעתי. חלק ענו שב"ניכור" הכוונה להשתייכות חברתית. הם מרגישים שהם לא שייכים למקום שהם נמצאים בו. אבל אז שאלתי, מה חסר להם. הם השיבו שחסר להם חום, עומק, התעניינות אמיתית מהסביבה שלהם. חסרה להם תחושת הישראליות, הסחבקיות, האנרגיות, הרגש, האמוציות. חסרה החברות האמיצה. חסרה הישירות, הפתיחות, האינטימיות. חסרים ה"צחוקים", רגעי השטות, ה"שכונתיות". כל אלה חסרים להם היום, אפילו שהם לא ראו אותם כל כך משמעותיים כשהם חיו כאן. ופה היתה הנקודה שאיבדתי אותם, ומשתי סיבות. הראשונה, היא משום שרבים מהישראלים שחיים בחו"ל, נמצאים ממילא עמוק בתוך קהילות ישראלים בחו"ל. כל אותם "חוסרים" שצוינו בפיסקה הקודמת, לכאורה היו אמורים להתמלא בקלות באמצעות החבורה הישראלית שהם משתייכים אליה איפה שהם לא נמצאים. השניה, היא משום שלהגיד שחסרה להם אוירה חברותית אותנטית בחו"ל, בתוך סביבה אנושית אחרת, גם היא מפליאה אותי. מה, האמריקאים הם לא יצורים חברתיים אנושיים? מה, לקנדים אין חיי חברה? מה להולנדים אין "צחוקים" ורוח שטות? רק בישראל אפשר למצוא את זה? וכששאלתי כך השיבו: "לא נו, זה אחרת", אבל לא ידעו להסביר איך. עכשיו, זה לא שאני לא יודע איך אנשים במדינות אחרות חיים ומתנהגים. טובים מחבריי זרים, ואוירת השיחה, בסך הכל, לבבית די באותה מידה. יש צחוקים, יש אוירה נעימה ואפילו יש "דאחקות". אגב, יש גם יש עזרה לזולת, הירתמות, וסולידריות. ובכל מקרה, אני ממש לא מרגיש שוני מהותי בין התנהגות חברית בישראל לבין התנהגות חברית בחו"ל. לא שוני שהייתי אומר עליו "לא נו, זה אחרת". אז מה הלאה? מכל הדיון הזה עולה השאלה שעדיין אין לי עליה תשובה – מה הלאה? האם לקבל בכניעה את העמדה של המצקצקים שבטוחים שאחזור לארץ מספר שנים אחרי שאעזוב אותה, ולהימנע מההלוך-חזור המורכב, או שמא עליי פשוט לעשות את הצעד ולהיות בטוח שלפני מציאות טובה יותר. נכון להיום אני עוד כאן, וכך גם בעתיד הנראה לעין. מהלך הרילוקיישן ממשיך להדהד בראשי, אבל אני עוד מהרהר בעניין. לא יודע מה יוליד יום. תשובות עדיין אין לי.

בס"ד 🐷 לפני כמה ימים נכנסתי לרכבת התחתית בלונדון ונסעתי לפגוש חבר לארוחת צהרים. כשהתקרבתי ליציאה נגלה לפני אלוהים במחזה מרהיב בשער. אלוהים, או אללה עכבר בשמו המדויק 🐭 ישתבח שמו, היה עטוף בטלית כחולה, הוא פתח וסגר את השער ללא מגע אדם, כאילו היה זה נס. עמדתי נסער וצילמתי אותו פותח וסוגר באדיקות דתית את השער לגן העדן. מרחוק ראיתי שתי צדיקות מתפלפלות על דף גמרא, האם הוא יפתח להן? כן! הוא פתח כי הוא אל רחום וחנון. כשיצאתי מהשער האלוהים הבחנתי במסר שמכוון לי אישית – "האיסלם מציל חיים משנת 1984". הבנתי שניצלתי, לא אשאר עוד גבר ערירי, חיפשתי 72 בתולות מחכות עירומות על המדרכה מחוץ לתחנה, אבל הבחנתי בהומלס שישב שם והביט בי בעיניו המהפנטות, הרגשתי שהוא חיכה לי, כאילו ידע שאני מגיע, "הוא בטח מלאך" הרהרתי לעצמי, הוא לא הסיר את עיניו ממני וחייך. היה הרבה עומק במבט שלו, כאילו רצה לומר משהו. הוא אחז בידו כוס וניענע אותה בתנועת אוננות מנסה לרמוז לי משהו. לא הבנתי, הרי הבטיחו לי גן עדן והוא נראה מלאך המוות. האיסלם מציל חיים מ- 1984. רגע, ומה היה לפני? חזרתי להתגלות משער העכברים. התדהמה הכתה בי כברק, כי איך אפשר שלא לראות את פיגועי השלום בכל רחבי העולם ששואבים את השראתם מהספר הקדוש ביותר – הקוראן שכל גבר חייב להתפלל בתנוחת דוגי סטייל חמש פעמים ביום? אז החלטתי שאני חייב לעשות מעשה, אני רוצה לחדד את המסר שהאיסלאם הציל חיים גם לפני 1984 כי אחרת אנשים יחשבו שהוא, ישמור השם, פגע במישהו לפני. אתחיל בכך שיש לעשות הפרדה מוחלטת בין האיסלאם למוסלמים. יש מוסלמים טובים, יש ממש טובים, יש עוד יותר טובים, אבל יש את הרעים (שאז אפשר לטעון שהם לא מוסלמים). כי כמו בכל דת, יש טובים וצדיקים, רעים וכופרים. אנשים הם אינדיבידואלים ולדת או למוצא שלהם אין חשיבות. אני אכתוב כאן על האיסלאם כפילוסופיה דתית שהעתיקה מהיהדות הרבה ואף שיכללה אותה 'חי' פעמים. האסלאם, דומה ליהדות, הוא דת הלכה. כדי להיות מוסלמי על המאמין לקיים מערכת של חוקים וכללים 'נעשה ונשמע', אחרת נחשב ככופר. מוחמד, הנביא זצ"ל, הכריז בגבורתו שמאבק בכופרים הוא ג'יהאד, שהיא מלחמת מצווה ולכן כל המשתתפים יזכו לתגמול. כך במסעותיו במדבריות ערב הסעודית מוחמד וחבריו טבחו במאות ואלפי אנשים שסירבו לקבל על עצמם עוול קוראן ומצוות ואכלו חלילה חזיר. כתגמול, הפסיכופט חסר המעצורים התחתן עם ילדה בת שבע, התאפק במשך שנתיים ואז אנס אותה בגיל תשע. האיסלאם דת של שלום 🕊️ העובדות הם ברורות – 50 מדינות מוסלמיות משגשגות, אומה של 1.8 מיליארד אנשים חלוצים בתחומי המדע, הרפואה, המוסיקה, האמנות וכמובן זכויות אדם – האו"ם מינה את סעודיה לעמוד בראש הנציבות לזכויות אדם, כהוכחה לחוקי השריעה ההומניסטים. העולם המערבי משתוקק למיליוני הצעירים ההייטקיסטים שעוזבים את אפגניסטן, עיראק, סוריה ונוהרים לאירופה, שם הם מקימים חברות ביוטכנולוגיה ובינה מלאכותית בינלאומיות במדינות המערב העניות. הכי קל להאשים את האיסלאם, אבל מי שחקר ולמד מבין שהאיסלאם הוא דת שמעודדת מחשבה עצמאית, ביקורת מחשבתית, סקרנות, יצירתיות ואהבת לרעך כמוך, במיוחד אם אתה גוי או גיי. ומה עם היהדות? ✡️ יש הבדל מהותי, והוא בכמות, לא דווקא באיכות – הרי אצלנו לא רק שאסור לאכול חזיר, אלא גם אפרוח בביצת אימו (וגדי בחלב אימו). אצלנו, כורתים את הבולבול של תינוקות בגיל שמונה ימים ולא מחכים כמו באיסלאם שהתינוק יגדל. בספר ויקרא פרק כ' פסוק יג', כתוב במפורש "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם", אבל בקוראן לא היה להם את האומץ לכתוב מוות להומואים. היהדות אף הקדימה את האידיאולוגיה הנאצית במצווה, ספר דברים פרק כה' פסוק יט': "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" וכידוע, השמדת עם אחר מעמידה את המוסר היהודי מעל כל הדתות האחרות, כולל האיסלאם כדת שוחרת שלום וזיעה. התוצאות במבחני המתמטיקה בתלמודי התורה, הישיבות ובתי הספר הדתיים והחרדים בארץ מציגות תמונה ברורה – בני ברק, מאה שערים, עמנואל, ביתר עלית וכמובן ההתנחלויות הם חוד החנית של הישגי המתמטיקה, הפיזיקה והמדעיים בישראל. בערים החרדיות איכות החיים גבוהה ביותר בישראל, וילות עם בריכות ענק (אך בלי חיות מחמד כי הם טמאות), מגדלי מגורים עם מכוני כושר וסאונה (לגברים שעירים בלבד). כמובן החרדים גם משלמים את המיסים הגבוהים ביותר ותורמים לכלכלת ישראל יותר מהחילונים בת"א או בהרצליה פיתוח. צריך לראות את בתי החולים בערים החרדיות – אין מחסור ברופאים והמתמחים יצאו מזמן לחופשה. הסוד הוא לאסוף מניין של גברים יהודים, להעמיד אותם במסדרון הראשי בבית החולים כך שאף אחד לא יכול לעבור, ולזעוק תהילים ביראת שמים, מסתבר שזה מבריא חולים וכבונוס עוזר נגד טילים. אבל מה שלא ידעתם, זה שלישראל יש את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, ומעולם אף ארגון טרור מעזה לא העיז לשלוח אלפי רקטות לישראל בגלל שכל היחידות הקרביות בצה"ל הם על טהרת הדתיים הלאומיים שמצייתים לאיסור 'הוצאת זרע לבטלה' כי היא עבירה גדולה וחמורה (אבל אפשר להתפלל תיקון הברית ואז אלוקים סולח). כך החיילים שלנו עם הכפייה הקטנה על הראש מתעלים את האנרגיה המינית שלהם לפנאטיות בקרב אבל בלי סכין (גילוח) בין השיניים כי אלוהינו אוסר להתגלח בתער. אולי אתם חושבים שהיהדות שונה מהאיסלם: היא מתונה, חמודה ומתוקה כמו חזרזירון קטן וצוהל. מתי לאחרונה ביקרתם במקוואות בערים החרדיות? האם הנער שעבר מעשה מגונה במקווה היום בבוקר בירושלים של זימה חושב כמוכם? האם אכפת לכם מאישה החרדית שתחטוף הערב סטירה מבעלה אברך הישיבה שהתפלל הבוקר "ברוך שלא עשני אישה" ומעניש אותה כי 'קלה עליה הדעת' כפי שפסקו חז"ל? אתם כל כך מבוהלים ביהדות שלכם שאתם מחפשים תירוצים להשתיק את מצפונכם: היהדות היא אור לגויים, ספר התנ"ך הוא פאר היצירה האנושית. היהודים זוכים בפרסי נובל! (אגב, הם היו חילונים). ועכשיו חידון לשוני – מה פירוש המילה 'צביעות'? תשובה: הרתיעה והסלידה שיש לכם מהאיסלם איננה קיימת שמדובר ביהדות – זו צביעות. אתם מספרים לעצמכם סיפור דמיוני ("ברית מילה זה בריא!") ונמנעים מסתירה עובדתית (זה פולחן פרימיטיבי). "האסלאם מציל חיים" הוא פרודיה על היהדות המכילה, בדומה לאסלאם, אלמנטים אלימים נגד הזר והשונה, נגד כופרים וגויים, נגד נשים וגייז, נגד שחורים ועובדים זרים, נגד מחשבה רציונלית, חופשית ועצמאית שהישראלים (אתם!) מעדיפים להתכחש כי זה לא נעים. הישראלים מתלוננים על האיסלאם באירופה, אבל מאמינים בערכים דומים, בחשיבה ובתפיסת העולם. ישראל היא מדינה הלכה, בדומה לערב הסעודית, סודן, אירן ואפגניסטן חוקי הנישואים, הקבורה, האזרחות ועוד רבים אחרים נקבעים על ידי חוקי השריעה היהודי (התנ"ך). אבל מה זה משנה: יש מחקרים שמוכיחים שליהודים יש DNA ייחודי, לכן, אנחנו העם הנבחר, הגזע שלנו עליון, אז לנו מותר, לא? אם אתה אתאיסט, המאמר הזה נכתב לך. הפתרון לישראלי הצעיר הרציונל שסיים את שירותו הצבאי בכפייה, הוא להגר לחו"ל, ללמוד, לעבוד ולהתחתן עם גוי לא נימול או גוייה שלא שומרת נידה. כך נקיים את הבטחתו של יהוה לאברהם אבינו, בראשית פרק כב' פסוק יז': "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" וכידוע יהוה, מלך מלכי המלכים (של ההומלסים) וקדוש בפני עצמו, קיים את הבטחתו לאברהם והעם היהודי כבר מונה מעל למיליארד אנשים שמאחלים בכל יום 你好 Nǐ hǎo איש לרעהו. אופסס, אלוקים מפר הבטחות? לא הוא בטח התבלבל! זה היה שיעור באתאיזם ומחשבה ביקורתית כי זה שנולדת במדינה או לדת מסוימת לא אומר שאתה צריך לאשפיל אפיך ולהצדיק אותם אוטומטית.  

לונדון 💂‍♀️ חזרתי שנה שעברה מתאילנד ללונדון, לאחר שבע חודשים מדהימים, גם קיץ 2020 בלונדון היה חביב, אבל החצי הראשון של 2021 היה נוראי, בעיקר בגלל הסגר. אין מה להוסיף על מה שכבר כתבתי על הקורונה, אז אדלג לחצי השני של השנה – הקיץ הגיע ועברתי לדירה חלומית באיזור St Katharine Docks Marina, גדולה ומרווחת עם חימום מהתקרה! קניתי לראשונה טלוויזה חדשה עם מערכת קול ואני בכלל לא טיפוס של טלוויזה, אבל מצאתי את עצמי צופה בסרטים. יוטיוב הצליחו לשכנע אותי לעשות מנוי אחרי 15 שנה 🙂 סוף סוף בלי פרסומות. באיזור המגורים שלי גרים בעיקר בריטים ואיכות החיים דיי מפנקת. מאז סוף יולי כבר אין חובה לכבוש מסיכה (למרות שקיבלתי פטור), אין הגבלות, הכל פתוח והחיים חזרו לנורמליות. ליד הבית ישנה מרינה יפיפה עם מסעדת המבורגר מצויינת (Honest) אני ממשיך לעבוד עם צוות הפיתוח על הסטארטאפ שלי לשוק האמריקאי, עברו שנתיים מאז שהתחלנו ויש מוצר שעובד יפה ואלף משתמשי ביטא. אני כרגע מתמקד בשיווק, שזה תחום חדש ומאתגר. צריך גם לתקן באגים ולהוסיף תכונות חדשות אז אני עובד שבע ימים בשבוע, נהנה מכל רגע והעבודה מעסיקה אותי רוב הזמן. צרפת 🇫🇷 בספטמבר נסעתי ברכבת יורוסטאר לצרפת לפגוש חבר, ישראלי לשעבר, שהתחתן עם בן זוג צרפתי ועבר לשם (כבר החבר השני שהיגר עם ויזת נישואים), טיילנו שבוע, איזה קינוחים טעימים! כמה שכבות שוקולד! איזה מבחר, המדינה המובילה בעולם לאוכל מתוק. מאוד נהנתי מהארכיטקטורה בפריז, היא מרשימה, צבעונית ומפוארת יותר מבלונדון, האווירה חופשית (וסקסית), והצרפתים היו מאוד חביבים ומנומסים (מי אמר שהם סנובים?). מהפנט, ואפילו טעים יותר ממה שנראה גן עדן לחובבי הסוכר, זוללים כל היום ואז מפתחים עמידות לאינסולין המרפסת שלנו בשכונה שקטה שצופה לכיכר ברובע ה- 12 בפריז Arc de Triomphe – בגדי המלך החדשים? זו לא אומנות, זה בלוף ואף אחד לא מעיז למחות ישראל 🇮🇱 אחרי הטיול בפריז חזרתי לשבוע לבית בלונדון ואז טסתי לישראל לפגוש את המשפחה לאחר שנתיים שלא ראיתם אותם. היה נהדר לראות את האחיין שגדל, לפגוש חברים שעוד נשארו בארץ (הצלחתי לשכנע אחד להוציא דרכון פורטוגלי) ולאכול שווארמה! התקשרתי למשרד הבריאות, הציעו לי לקבל חיסון קורונה במד"א גם כתושב חוץ, ובלי ביטוח, אז התחסנתי בחיסון שלישי (פעמיים ראשונות בבריטניה). אל תבינו לא נכון, כתייר ישראל היא אטרקציה, כתושב ישראל היא סיוט. שדה התעופה, נמל בן גוריון 🔫 אין ספק שהמפגש עם רשויות הביטחון גרם לי להיזכר עד כמה אני סולד מהמדינה שפעם הייתה ביתי. בגלל שאני ישראלי (דרכון ישראלי, לא תושב), המדינה כלאה אותי שעתיים בשדה התעופה חזרה ללונדון (התירוץ קורונה), סתם, אין סיבה רציונלית, פשוט כי יש להם רובים. מדינת משטרה שאזרחים ברחוב פונים אחד לשני ודורשים לחבוש מסיכה. ישראלים עם תפיסה פשיסטית שלא מכירה באינדיבידואל. מדינת משטרה. ישראל דומה לאירן או לטורקיה הרבה יותר ממה שחושבים. אולי בגלל זה שירותי הביטחון הישראלים מגוייסים כולם נגד אירן? כי הם רואים את עצמם במראה? אין הבדל – אותם ערכים, מדינה דתית, קולקטיביסטית, עם מאפיינים סוציאליסטים מובהקים בה שירותי הביטחון הם ברמה של 'אל' כל יכול, וגיוס לצבא הוא חובה כמו במדינות העולם השלישי – כי לאינדיבידואל אין ערך בישראל. אתם, החיים שלכם, החירות שלכם היא חסרת משמעות בעיניי הפוליטקאים, הגנרלים והרבנים שמנהלים את מדינת העבדים היהודים. אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיים היא להגר מישראל ולא לחזור לעולם ✈️ אם אתם צעירים, חילונים ומשכילים, אל תתנו לרגשות (או להורים שלכם) לתקוע אותכם בארץ לא שלכם. צאו מהעבדות! העתיד שלכם ושל ילדיכם יהיה טוב יותר במדינה אחרת. האחריות המוסרית הראשונה שלכם היא לעצמכם, לטובתכם.

שישי צהריים. החברים יבואו בקרוב לעזור לי במלאכת האריזה המתישה, ולכן שלא כהרגלי קפצתי לסופר כדי לקנות אוכל עבור האירוע החשוב. שלא כהרגלי, כי יש לי כלל: אני לא הולכת לסופר בשישי בצהריים. וגם לא לכל סידורים שהם, לצורך העניין. בישראל של 2021, ישנם זמנים שבהם פשוט אי אפשר לעשות דברים מסוימים. כלומר אפשר, אבל זה יעורר חרטה. במדינת ישראל של 2021, כבר מזמן אין מקום לכולם. פיצוץ האוכלוסין שרק הולך ומחמיר גורם לכך שבזמנים שבהם כולם חופשיים, לא מומלץ לעשות פעילויות שמתאימות לזמנים שבהם כולם חופשיים. לצאת בשבתות לחניונים ולפארקים שבטבע, לנסוע לעבודה בטווח שעות מסוים סביב 8 בבוקר, לחזור מהעבודה בטווח שעות מסוים אחר הצהריים. כל שירותי הלקוחות משום מה תמיד עמוסים ומהמיון – שומר נפשו ירחק. בקיצור, לחיות כרגיל זאת בעיה. הבעיה גדולה אף יותר, כי התחושה היא שאותם אנשים שעמדתם כלפי עידוד הילודה בקרב הציבור היהודי היא החיובית ביותר, נראים בשטח כאילו הם שונאים את בני עמם שכל כך חשוב להם שיתרבו. הצפיפות, שהם תורמים לה בהתלהבות רבה כל כך, הופכת חרב פיפיות כשמגיעה שעת המבחן – ההתמודדות עם המספרים העצומים האלה במרחב ההולך ואוזל. הם יהיו הראשונים לחרחר ריב טריטוריות על כל סנטימטר פנוי במרחב הציבורי: בכבישים, בחנויות, ובכל מקום שיש בו תור או משאב משותף. בישראל של 2021 האווירה במרחב הציבורי נפיצה מאוד. זו אווירה של סיר לחץ, ונראה שחלק נרחב מהציבור עדיין לא החליט: האם הם אוהבים את בני עמם, או שונאים אותם. כשאני יוצאת מהבית, אני יודעת באיזה מצב מנטלי יצאתי, אך לא יכולה לצפות באיזה מצב אחזור.  הסטטיסטיקה נוטה לטובת פגישה עם החלק היותר עצבני של האוכלוסיה. המרחב כל כך לא ערוך להתמודדות עם העומס, חסר התקדים בעולם המערבי, עד שנוצרת תחרות על המשאבים הציבוריים הבסיסיים ביותר, שמצידה גוררת אלימות ודורסנות באקלים ההולך ומתחמם גם ככה בעקבות הריבוי הלא טבעי הזה – הריבוי האידאולוגי. ובעוד האווירה השולטת בחוץ היא אווירת ה"לא לצאת פראריירים" – שהרי ידוע שמי שמעז להיות נחמד ומפנה את מקומו בהתנדבות לאחרים – הוא פראייר שיש לרמוס אותו – כשהחלטתי לקפוץ לסופר באותו יום שישי בצהריים, ידעתי שאני לוקחת סיכון. ידעתי שאין כזה דבר באמת "לקפוץ לסופר". אני אתקע, ממגוון סיבות, שכולן מגיעות מאותו מקור – הצפיפות, וחוסר היכולת והנכונות של המדינה והתרבות השלטת להכיל אותה. הם יביאו עוד אנשים, הרבה אנשים לשטח הקטן, ואז, משירגישו שאין להם מספיק מקום – הם פשוט ידחפו. הם יתבעו אותו לעצמם באלימות. עושה רושם שישנו ציבור גדול שפשוט אוהב את הצפיפות כי היא מעניקה לו את ההזדמנות לנקוט באלימות. ובעלי העסקים, כמו הסופרים, למשל, לא יקחו יוזמה וייעלו את השיטה. בגרמניה הקופות עובדות בקצב מהיר כל כך שתור ארוך מסתיים תוך דקות ספורות. וכך נוצר מצב שפעולות החיים הבסיסיות במקום להיות מהנות הופכות להיות סיוט, ולפעמים גם בלתי אפשריות. ואז צריך להתחיל לייצר תרשימי זרימה בראש של אלטרנטיבות. אסור לעשות סידורים ביום שישי – אז צריך להספיק אותם בזמן אחר. עד שהזמנים האחרים הופכים אף הם לצפופים ופקוקים כי יש כל כך הרבה אנשים כאן; אסור לנסוע לטייל ביום שבת – אז הטריק הוא לצאת מוקדם מאוד – וכך גם לפספס את היום היחיד בשבוע שאפשר לישון עד שעה יותר מאוחרת – ולתפוס ראשונים את חניוני הטבע; או לטייל במסלולי עומק שאליהם רוב הציבור אינו מגיע – אבל גם זה לא ימנע את הפקקים בסוף היום. וככל שהזמן עובר והשיטות משתכללות, כך הצפיפות משיגה אותן; והדרך מכאן עד ליאוש קצרה. חלקה של המדינה כאן חמור אף יותר; כשהיחסים בין השלטונות לבין התושבים מבוססים על חוסר אמון עמוק ובסיסי – איך אפשר להרגיש נינוחים? המדינה מתייחסת לאזרחיה קודם כל כאל עבריינים פוטנציאליים; לאחר מכן היא דורשת את מיטב כספם בשלל מסים מהיקרים בעולם שנבלעים בחור השחור של חוסר השקיפות, וכידוע כבר – של השחיתות – ולבסוף היא פוטרת את האזרחים כלאחר יד באדישות לגורלם. ‏זו מדינה שמעודדת ילודה בכך שהיא מממנת טיפולי הפריה בהיקף חסר תקדים בעולם – אך היא אינה מצליחה להתמודד עם כמויות האנשים החדשים שזורמים לשטחה דרך הריבוי הלא טבעי הזה. באותו היום חזרתי מהסופר עם מלאי אנרגיות מדולדל – ושקענו במלאכת האריזה שקידמה אותי צעד אחד קדימה כלפי עזיבת המדינה. ‏תמונה להמחשה מאורהוס,דנמרק – המקום שבו הפוסט נכתב