המדריך שלך להגירה לחו"ל

תמיד היה לי פטיש לשפה הגרמנית, אתם יכולים לשאול את אימא שלי, שסובלת מזה הכי הרבה, היות שהיא דיברה גרמנית שוטף בעבר [המבטא נשאר חח]. אבל בחיים לא לקחתי את זה ברצינות, השקעתי בלימודי אנגלית וצרפתית. והגרמנית, תמיד נשארה בצד. מדי פעם למדתי לומר מילה או שתיים ונטשתי את העניין. תמיד הרגשתי משיכה לשפה הזו ולתרבות הגרמנית, אך היות וגדלתי בישראל גרמו לי להרגיש שזה לא בסדר לאהוב את המדינה שיזמה את השואה. עם השנים גדלתי והבנתי שהכל הבל הבלים ושטיפות מוח, ושבגרמניה יש דור צעיר ונקי שלא אשם במעללי אבות אבותיו, ושיש לי שם אפילו קרובי משפחה. שמתי לב שיש באתר הרבה ביקוש למידע בנושא הגירה לגרמניה ולכן החלטתי לשתף אתכם במסע שלי בשפה הגרמנית. Auf geht's! לאחר שהבנתי שאין דרך "לברוח" מהגרמנית, במה שאני רוצה לעסוק בעתיד נדרש ממני צרפתית וגרמנית ברמה גבוהה; צרפתית כבר יש לי בכיס, הבנתי שזהו, נגמרו התירוצים. כרגע, אני תמיד מגרדת את רמת A1.2 בקושי, יודעת לומר כמה משפטים, מילים ארוכות ולספור מ-1 עד טריליון. אני בעיקר מתרגלת את הבסיס שיש לי עם אימא שלי, אני שולחת לה בווטסאפ הודעות בגרמנית … אבל היא פשוט חייבת לענות לי בעברית. פעם אחת, היא אפילו תיקנה אותי! אבל רוב הזמן, היא משיבה ישר ובעברית. מבאסת חח אז איך לומדים שפה חדשה לבד, כשמוקפים בדוברים עקשניים שלא מוכנים להוציא מילה בגרמנית או מכחישים ששכחו, במקרה שלי, שאין עם מי לדבר ושאין כל כך זמן או אמצעים לקחת קורס? ובכן, היום אנחנו בעידן האינטרנט. וזה יתרון עצום שלעיתים חוסך גם הרבה כסף. אז פיתחתי לעצמי תוכנית לימודים אישית בגרמנית. אני יודעת שלא תמיד יש זמן, שכולנו עסוקים במטלות, בחיים שלנו ובדרכים כיצד להגר. אני למשל עסוקה כרגע כל היום עם אחותי הקטנה [חופש גדול, אין לה הרבה חברות ולכן אני זו שמעסיקה אותה] ולא תמיד אני מוצאת זמן, לכן אני משתדלת לפחות לתרגל פעם בשבוע או במהלך היום ללמוד כמה מילים חדשות, לפחות להתקדם מעט. לכל שפה יש תבנית מסויימת שחוזרת על עצמה. ברגע שאתם עולים על התבנית, השפה תהיה לכם הרבה יותר קלה ללמידה ותבינו אותה הרבה יותר טוב. תנסו למצוא את התבנית, והשפה בכיס שלכם. גרמנית היא שפה שבאה מקבוצת השפות הגרמניות שמדוברות בצפון אירופה ובהם נכללות גם שוודית, דנית, הולנדית, יידיש וגם אנגלית; מה שאומר שהשפות האלו חולקות מכנה משותף. לכן, בתור דוברי אנגלית, ואני מאמינה שרובכם פה דוברי אנגלית ברמה גבוהה, השפה הגרמנית תהיה לכם הרבה יותר קלה ללמידה. בגרמנית יש מילים רבות שדומות לאנגלית, וכאלו ממוצא סקנדינבי ימצאו לפתע הרבה מילים תאומות שנמצאות גם בדנית ובשוודית. השפה הגרמנית די דומה לדנית, ובתור אחת שלמדה קצת דנית, אני מזהה מילים פה ושם בזכות הידע הזעום שלי בשפה הזו. אם אתם יודעים יידיש, בכלל הרווחתם. יידיש זה כמעט קופי-פייסט של גרמנית, ולמעשה, זה בעצם סוג של דיאלקט. ועכשיו, אני אשתף אתכם בתוכנית הלימודים הזו. כל מה שנדרש לכם הוא בסה"כ מחברת ועט, אינטרנט והרבה מוטיביציה.  למתחילים גמורים אני ממליצה לצפות בסרטון הזה – קישור. היוטיובר הזה מסביר בצורה קלה וכיפית את החומר בגרמנית ופותח לכם חלון לשפה. בזכותו למדתי תוך חצי שעה לספור בגרמנית מ-1 עד טריליון. יש לו עוד סרטונים רבים בנושא גרמנית ותרבות גרמניה, הוא מדבר באופן ישיר וקליט אל הצופים. אני לומדת דרך הסרטונים שלו בצורה הבאה: בכל שלב, אני רושמת את המילים החדשות במחברת, אומרת אותן בקול [עד כמה שזה מביך] ורושמת אותן אפילו כמה פעמים כדי לזכור אותן. מאוחר יותר, אני פשוט קוראת את כל מה שרשמתי, משננת, אומרת בקול, בקיצור, כמו שעושים בבית ספר. חוזרים על החומר מאוחר יותר. אני מתקדמת עם הסרטון כל פעם קצת, לאחר שהבנתי את החומר הקיים. ככה החומר נכנס לראש ולא בורח ישר. כיוון שהוא גם מדבר באנגלית, אני על הדרך גם מתרגלת אנגלית. למידה כפולה! ביוטיוב קיימים עוד מאות יוטיוברים וסרטונים דומים, שאתם יכולים למצוא בקלות ותוך שניות. לתרגול אוצר מילים דקדוק ובניית משפטים, אני משתמשת באפליקציה/אתר טוב ומאוד מומלץ – Duolingo. אפליקציה מעולה וחינמית שבאמת עוזרת יחד עם ינשוף ירוק וחמוד שמלמד אתכם את השפה לאט לאט ובקצב שלכם. אני עושה כל שלב שם כמה פעמים עד שזה נעשה זהב, כך שאני אקלוט את החומר טוב יותר. אפילו תרגול של כמה דקות ביום מספיק. לאחר מכן, אני מרכיבה משפטים בראש או במחברת [או בווטסאפ לאימא שלי]. אם יש לכם את האפליקציה לטלפון, זה שולח לכם תזכורות כל יום באותה השאלה לתרגול. בנוסף, באתר הזה תוכלו ללמוד גרמנית אונליין ובחינם – קישור. אני דוברת צרפתית ברמה גבוהה ואני משתמש באתר טוב מאוד שמסביר היטב את החומר ונותן תרגול נהדר אונליין, מבחנים עם בדיקה והסברים מעולים. אם אתם יודעים צרפתית אז הוא מושלם בשבילכם – קישור. אני אישית מאוד אוהבת אותו ונעזרת בו גם בתרגול צרפתית. לאחר ששולטים היטב ברמה בסיסית אפשר להתקדם וכאן מתחיל הכיף האמיתי. ללמוד גרמנית דרך התרבות זו הדרך הכי מהנה ושווה שיש לפי דעתי. ללמוד דרך סרטים, סדרות, שירים וספרים. הסדרה Deutsch für Anfänger היא סדרה שמיועדת במיוחד ללומדי גרמנית, אך לצערי אני בעצמי כרגע בחיפושים של צפייה ישירה באינטרנט אז אין לי קישור שלה. יש מיליוני שירים בגרמנית, דרך מעולה וכיפית ללמוד אוצר מילים. לא חסר אתרים שמספקים כתוביות לשירים, ואפילו לעיתים בשירים עצמם תמצאו כתוביות. תתרגמו אותם, תקראו את השורות לאט לאט ותרשמו את המילים שאתם לא מבינים. לאט לאט עם הזמן תגלו שמספר המילים הלא ידועות קטן ושלפתע שיר שלא הבנתם בכלל נעשה הרבה יותר מובן. אני אישית אוהבת מאוד את הלהקה Die Ärtze, להקה לא כל כך מוכרת, שמנגנת בסגנונות שונים ויש להם שירים יפים ומשעשעים. כמו למשל, meine ex(plodierte) Freundin אפשר לשלב תחביבים בלימוד השפה, וגם מומלץ. למשל אני אוהבת לאפות לכן אני מכינה קינוחים גרמניים ולומדת על הדרך איך קוראים להם בגרמנית. בהמשך, אני אקרא את המתכונים עצמם בגרמנית! למשל, המאכל האהוב עליי תמיד היה ויהיה Kartoffelpuffer – לביבות תפוחי אדמה. אני כלכך אוהבת Brezel אבל זה ממש יקר בארץ, ניסיתי להכין בעצמי אבל יצא מוטציה. גדלתי על Spitzbuben, שהיו העוגיות האהובות עליי בילדות, אלו בעצם פשוט העוגיות סנדוויץ ריבה עם החור באמצע שעולות 20 שקל לקופסא פיצקית ומסכנה, שהיא במקרה גם פרווה ומכילה מרגרינה רעילה. אני הכנתי בבית עוגיות אמיתיות, על בסיס חמאה ועם ריבת אוכמניות. יצא מאוד טעים והזכיר לי טעמים של ילדות, גם אם היו בטעמים האלו מרגרינה… בילדות שלי חיכיתי תמיד לכל סוף שבוע כי אימא שלי תמיד הייתה מכינה Apfelstrudel. לאחר שתהיה לי רמה בסיסית טובה אני מתכוונת להתחיל לקרוא ספרונים בגרמנית, קומיקסים ולהתחיל לראות סדרות עם כתוביות בגרמנית. הכתוביות הכרחיות מאוד כיוון שכאשר שומעים מילה לא מוכרת הכיתוב שלה מופיע מיד וכך זה נקלט בצורה הטובה ביותר. אנסה לכתוב קטעים קצרים בגרמנית ולאחר מכן יומן, אנסה למצוא אולי גם חבר לעט גרמני/אוסטרי. לאחר שיש לכם גרמנית ברמה טובה, הגיע הזמן לשפץ אותה. וזה אומר – קורס או מורה פרטי. החיסרון בלמידה עצמאית זה שלא תמיד יש מי שמתקן אתכם ואת השגיאות שלכם, לכן קורס/מורה יכולים לשפצר לכם את השפה, לתקן לכם טעויות שלא ידעתם אפילו על קיומם ולחסוך לכם הרבה פאדיחות. וכמובן, לשפר אותה ברמה יותר מקצועית וטובה. היתרון בלמידה עצמאית זה שאתם לומדים ומבינים בדרך שלכם, כמו תינוק שלומד לבד מהסביבה, ולכן השפה תהיה לכם הרבה יותר קלה ואולי אפילו תצטיינו. תמיד תזכרו שהמפתח זה תרגול ומוטיבציה, הרבה מוטיבציה. לצערי, עוד לא המציאו דרך ללמוד שליטה בשפה תוך זמן קצר, והכל בעצם תלוי בכם עצמכם. כמובן שהדרך הכי טובה ובטוחה זה לקפוץ למים וללמוד גרמנית בגרמניה או באוסטריה, אך לא תמיד הדבר הזה מתאפשר. לכן, מזל שיש לנו את האינטרנט. מקווה שהמדריך שלי עזר לכם איכשהוא 🙂

אתמול הייתי, יחד עם בעלי שיחיה, בחתונה הגרמנית הראשונה שלי מאז שעברתי לגרמניה (חוץ מזו שלי, שזה לא נחשב). תשמעו, חתונה גרמנית זו וואחד חוויה. וחוויה ארוכה. מאוד. לפני שנתחיל, חשוב לציין שהתמונות והחוויות הן מחתונה גרמנית מסורתית. יש כאלו שנפגעו מהטרנד העולמי הנוראי (בעיניי) של חתונות מפוצצות ושמלות נסיכה פסיכיות, אבל באופן יחסי, בגרמניה אחוז החתונות הגדולות האלו הוא ממש קטן. למשל, מספר האורחים: במסיבת חתונה מסורתית גרמנית מספר האורחים יגיע מקסימום ל-70, ואז זה ייחשב לחתונה ענקית. אצלנו במסיבת החתונה, למשל, היו 45 איש. אצל החברים שלנו היו מספר דומה של אנשים, או קצת פחות. כשהמשפחה שלי הגיעה למסיבת החתונה שלנו הם שאלו אם אין לנו חברים ומשפחה. זה נראה להם ממש מוזר שיש כל כך מעט אנשים. אנחנו מילאנו את המקום, כי הוא היה קטן ואינטימי, וזה בדיוק מה שרצינו. וגם אתמול זה היה קטן ואינטימי. אנשים ישבו אחד ליד השני ויכלו לדבר, בלי מוזיקה רועשת ובלאגנים… גרמנים לא מזמינים את כולם לחתונה. לא מזמינים את כל החברים לעבודה, הבוס, הדודים מארצות הברית, השכנה שגרנו מולה לפני חמש שנים, הספרית שאיתי כבר שנים וכו'. איך אמר בעלי כששאלתי אותו למה הוא לא מזמין אנשים ממקום העבודה שלו (שם הוא עובד כבר חמש שנים!): "כי חתונה זה אירוע פרטי". תכלס אין לי מה להוסיף לזה. זמן: חתונה גרמנית היא ארוכה כאורך הגלות. אנחנו הגענו למיקום הרצוי בשעה 14:00 שחשבתי שזה כבר באמצע, משום שחסכו מאיתנו את החתונה עצמה בעיריה, והגענו ישירות למסיבה. פחחח… הייתי מתה. זוג, ברמת העיקרון, מתחתן בעיריה, ויכול גם לבחור בנוסף במיקום דתי כמו כנסיה או בית כנסת וכו', אם הם רוצים. אנחנו למשל בחרנו רק בעיריה, ועשינו מסיבה כמה חודשים אחרי. במקרה של אתמול, החברים שלנו הלכו לעיריה בבוקר, הלכו לצילומים ברחבי העיר ומשם לארגן את המסיבה. כן, כן – שמעתם נכון. הם אירגנו את הכל, והייתה חברה שהיתה מופקדת על התנהלות ועמידה בזמנים. אבל על זה בהמשך. אמרתי שהגענו בשתיים והגענו באמצע? הממ… יצאנו משם בשתיים בלילה, וזה רק בגלל שאני הייתי הפארטי פופר והתחננתי לחזור הביתה (שעה נסיעה ברכבת). מכירים את הביטוי "האחרון מכבה את האור"? באירועים גרמניים קשה למצוא את האחרון, כי כולם נשארים עד המוות (הכותבת עדיין בטראומה מהעניין). אבל היתה תכנית לחתונה, ובכלל – שעת ההגעה של האורחים שחסו עליהם ויכלו להגיע בצהריים (אנחנו, אנחנו!!) היתה גם שעת התחלת ההכנה של המנה העיקרית. תמונה של המנה העיקרית לפני ההכנה לפניכם. מתנות: גרמנים מביאים מתנות, לא כסף. לא סתם מתנות, הם מביאים מתנות יצירתיות – כאלו שיזכירו לכם שיעורי מלאכת יד, אבל מדהימות. אנחנו הבאנו כסף, אבל רק בגלל שהכלה חברה טובה שלי ושאלתי אותה אם ברצינות היא רוצה מתנות או שאולי כסף, אז היא ליחששה שכסף יותר יעזור, אבל אף אחד לא שואל, וכולם מביאים מתנות ממילא. הבטחתי שנביא כסף, פלוס מתנה יצירתית. שבוע לפני החתונה בעלי שאל אותי מה מביאים מתנה לחתונה. אמרתי כסף. הוא הסתכל עליי כאילו שחטתי אותו. התחיל ויכוח מה מביאים, כי זה לא מקובל להביא כסף, ובסוף התפשרנו על ההבטחה הראשונית שלי, אבל מזומן בסכום נמוך יותר ממאה אירו (כי זה ממש מוגזם להביא בגרמניה סכומי כסף אדירים, גם אם אלו החברים הכי טובים שלכם) 🙂 אצלנו, החלטנו להפריד בין החתונה למסיבה, בין היתר בגלל לוגיסטיקה של אלו המגיעים מישראל. לאפטר פארטי של החתונה הוזמנו רק המשפחה הקרובה של בעלי וחברים מאוד קרובים. החברים שלי הגיעו עם מעטפות מזומן (לא משתמשים כמעט בצ'קים בגרמניה), ולא מצאו את המקום לשים אותן (אין כספת). את אלו ששאלו איפה לשים את המעטפה כיוונתי לחתן, אבל הסתבר אחר כך שהיו כאלו שהתביישו לשאול וחזרו עם הכסף הביתה (אוחר כך קיבלתי על הראש מהם שלא היתה כספת…). במסיבה הגדולה יותר (זו של ה-45 איש) כבר שמנו קופסא למעטפות, עם הוראות בשלוש שפות. זה שולחן המתנות בכניסה למקום אתמול, כשרק חלק קטן מהאורחים הגיעו, וגם הוספתי תמונה של המתנה לאורחים: כל אורח קיבל צלחת עם שמו, כדי שיוכל לקחת הביתה בסוף הערב.                 תכנית: מקובל כאן שבוחרים עדים גם לפי מידת הקרבה שלהם אלינו וגם לפי מידת הנכונות שלהם לעבוד בחתונה. מה זה אומר? העדים הם אלו שאחראים על תכנית החתונה ולהוציא אותה לפועל. העדה שלי היתה הכלה של אתמול… כשנכנסנו למבנה אתמול, היו מפוזרות על השולחנות הארוכים תכניות, שהסבירו מה הולך לקרות פה היום. לפי התכנון, עד שלוש כל האורחים מגיעים, ובינתיים מתחילים בהכנה של המנה העיקרית (מבטיחה, אוטוטו מגיע). אחרי שרוב האורחים הגיעו, (ובשלוש בדיוק, הרשו לי לומר) כל האורחים יוצאים החוצה ומנחת האירוע (חברה טובה של הכלה) פורסת מעין סדין ענקי עם לב מצויר ושמות החתן והכלה מצוירים בפנים. הרעיון הכללי הוא שזה הטקס שפותח את החגיגות, והכלה והחתן נכנסים מבעד ללב ומתחילים פרק חדש בחייהם. זה מגניב לאללה, ואני ממש מצטערת שלא צילמתי את זה, אבל מבטיחה בחתונה הבאה! לאחר גזירת הסדין המשכנו פנימה אחרי החתן והכלה. האורחים התבקשו לעבור לאזור של הגן מאחורי המבנה, שם החתן והכלה יחליפו נדרים. שימו לב שהרבה מהגברים בחתונה היו עם קילט (חצאית סקוטית/אירית), ובכל דבר שלטו הצבעים של ירוק או ירוק-לבן. אין שורשים איריים במשפחה, כולם גרמנים דורות רבים אחורה, אבל החתן מעריץ מטורף של כל מה שקשור לאירלנד. החלום שלו היה להתחתן בקילט, וכל החברים שלו, אבא שלו והאחים שלו, זרמו איתו וכולם הגיעו בלבוש אירי מסורתי. כל שאר האורחים, אגב, הגיעו בלבוש מסורתי גרמני לחתונה: גברים בחליפות ועניבות, נשים בשמלות. אין שורטס, אין ג'ינס, אין נשים במכנסיים. ובמקרה הספציפי של החתונה הזו – חוץ מהחתן והכלה, אף אחד לא לבש ירוק או לבן (התבקשנו בהזמנה מראש לבוא עם צבעים אחרים). בתמונה של הצילומים, אגב, אתם רואים את החתן במכנסיים, ולא בקילט, בגלל שהכלה ביקשה שבעיריה ילבש מכנסיים… בתמונה למטה רואים את החתן והכלה מחליפים נדרים בהנחיית חבר טוב. אחרי החלפת הנדרים ממשיכים עם התכנית: הפעם החתן והכלה צריכים לבצע מטלה שבוחנת האם הם יכולים לשתף פעולה כדי להשיג מטרה משותפת: ניסור גזע עץ משני הצדדים. כמובן שהצליחו והיו שאגות ניצחון והתלהבות כשהגזע נבקע לשניים!               עם תום מטלת ניסור גזע העץ האורחים הוזמנו שוב פנימה, כל אחד ואחת ישבו במקומם, והמנחה הציגה את עוגת החתונה, שכמובן היתה בצבעי ירוק ולבן. המטלה הפעם היתה חיתוך העוגה בידי שניהם, ולא רק זה- אחרי חיתוך העוגה הם היו צריכים לחלק לכל אורח ואורחת חתיכה מהעוגה (לתת נגיעה מהמזל שלהם לאחרים שמסביבם). עוגה מדהימה. חבל על הזמן. לי זה נראה מוזר כישראלית, אבל כולם לא חשבו לרגע לפני שפינו את הצלחות שלהם למטבח כדי שירחצו אותן לארוחה האמיתית. הזוי. אבל מתבקש. לאחר שכולם אכלו מהעוגה ושתו קפה, האורחים קיבלו מעין גלויות, עם הכתובת של הזוג המיועד ובולים, והתבקשו לרשום ברכה אישית משלהם. נשמע מוזר, לא? מה, אני אקח את זה איתי ואשלח מהבית? אז זהו, שלא. שניים מהחברים התחילו לנפח בלוני הליום ולחבר אליהם חוטים. כל גלויה צורפה לבלון ולאחר שכל הגלויות היו על הבלונים, כל אורח לקח בלון ויצא איתו החוצה, כולל כל סבתא עם מקל הליכה. אין שום מצב שמישהו לא מבצע את מה שצריך, אין פטורים כאן! בקיצור, כולם עומדים מחוץ למבנה, ומשחררים את הבלונים לאוויר, יחד עם הגלויות. כך, כשהבלון יאבד מההליום ויירד למטה, יוכל האדם שתופס את הבלון לשלוח את הברכות לזוג המאושר. רעיון מגניב בטירוף, אהבתי. ואז מגיעה שעת החרסינה. המנחה סגרה מראש אזור קטן ליד המבנה, המיועד לניפוץ חרסינות. במקור, המנהג אומר שזה למזל טוב, ואמנם החתן והכלה מתחילים בניפוץ כלי החרסינה שהמנחה הביאה מראש, אבל האורחים מוזמנים להוסיף ממזלם הטוב ולפוצץ כמה צלחות וכוסות על הרצפה. האבא והאח של החתן הגדילו לעשות וניפצו כיורים מחרסינה. אם כבר לתת מזל – אז הרבה… אחרי כל הניפוצים החתן והכלה מקבלים מטאטא וצריכים לאסוף את כל מזלם הטוב ולסחוב איתם הביתה. אין יותר גרמני מזה. המשחק הבא מקורו באחת מארצות סקנדינביה (כך טוענים) וכל צד (חתן-כלה) צריך להוריד את ה"חיילים" של הצד השני. יש שלושה חיילים לכל צד- שאמורים להיות דומים לזוג. החתן בלונדיני אז חייליו בהתאם, והכלה עם שיער אדום, כך שחייליה עם שיער אדום. החתן והכלה יכולים לבקש סיוע מהאורחים, אבל בעיקר הילדים שבהם לוקחים חלק פעיל במשחק (ואני). האוכל: המנה העיקרית היתה חזיר (שלם!). אני, כצמחונית, לא התעניינתי בבשר עצמו, אלא בתהליך. זה מרתק ברמות אחרות. המנה העיקרית התחילה להתבשל בשלוש, ואמורה היתה להיות מוכנה בשעה שש. אבל החזיר החליט לעשות פשלה ולהתבשל באיטיות מטורפת, כך שיצא שאת ארוחת הערב אכלנו בשעה שבע. המזנון עצמו היה בסגנון בופה (שמאוד נפוץ בגרמניה), ולמרות שקייטרינג היא לא מילה גסה אצל גרמנים, מעדיפים כאן, כמו תמיד, את האוכל של אמא. ואכן, כל האוכל בושל על ידי המשפחה והזוג, ועל הכנת החזיר היה מופקד האבא של הכלה. אלכוהול, למותר לציין, זרם כמו מים. בכל רגע.             בקיצור, היה מרתק ומוצלח. אני מחכה לחתונה הבאה בכיליון עיניים!  

עברה שנה. לפני כחודש (סוג של) ציינו שנה בקנדה. לא ממש עשינו שום דבר ולא חגגנו כי לא היינו כל המשפחה יחד וגם כי הייתי עם ההורים שלי. הם הגיעו ל BC ויחד טיילנו באזור וונקובר, אלברטה (כמה ימים ברוקי) והאי וונקובר. שלושה שבועות של טיול שבלי אמא שלי ככל הנראה לא הייתי עושה בשנים הקרובות. הזמן הארוך מחוץ לבית גרם למחשבות שונות ובעיקר געגוע לבית. ואיפה הבית? כאן, ב-NB. כל מי ששאל אותי בדרך "מאיפה את" קיבל את התשובה "NB." זה ממש טבעי מבחינתי להיות פה וכשאני מנסה להסביר את השינוי בקצרה קל לי להגיד "אני פשוט חיה." זה לא שקנדה חפה מטעויות. זה לא שאין פה שחיתות, אנשי כוח, חוסר היגיון, בירוקרטיה ופקידות איטית. יש פה את כל אלה ועוד הרבה. חלק יגידו שפה, אם עובדים עלייך, עושים את זה עם חיוך. לא נתקלתי בזה ואני משערת שפשוט יש הבדלים עצומים בין האזורים הגדולים בקנדה לבין אזור "קטן" כמו שאני מתגוררת בו. אגב, עוד לא יצא לי להרגיש שעבדו עליי וניסו לנצל אותי. אני אמנם עדיין חדשה, עדיין שואלת שאלות רבות ולא תמיד מבינה מה אומרים לי, אבל אני חיה וזה פחות או יותר סיכום השנה שלי. למדתי לא לדאוג, לא להיות בלחץ מתמיד ולא להעמיס את הראש שלי במלחמות. אולי כן הגיע הזמן להביע דעה אישית… עד כה לא ממש הבעתי את דעתי בצורה חדה. אין לי שום דבר נגד (בכללי וגם) ישראל, שכל אחד ואחת יעשו את מה שטוב להם ויגורו איפה שנוח להם לגור. זו הגישה שלי לחיים, לא כל מקום, עבודה ודרך חיים שמתאימה לי תתאים לאחרים. גישה זו מובילה אותי לדברים שונים בחיים ובין היתר היא זו שגורמת לכך שישנם אנשים שקוראים בנינוחות את מה שאני כותבת (בלי שמתהפכת הבטן). אבל, עכשיו אני שנה פה ואני אציין שהבנתי את "החיים עצמם." המשפט הזה שכל מי שגם בישראל ב-7 שנים האחרונות מכיר היטב. זה קורה בקנדה. לא רק לי, לעוד המון אנשים. זה לא קל להגר, לשנות את מקום המגורים, לחפש חברים חדשים, להתרחק מהבית, המשפחה והשפה. זה לא קל בכלל, אבל זה מאפשר לחיות. לא לחשוב אם בקיץ הקרוב תהיה מלחמה או לא. לא לראות שיח אלים כל כך. לא להגיד "הארץ שלי, זו שהאמנתי בה ושרתי על אהבתי אליה, אבדה לי." הגישה שלי לחיים פשוטה יחסית. במשפחה שלי היו 3 עו"ד ויש לי אהבה אישית לתחום. כשאני יוצאת לדרך הכוללת שיתוף פעולה עסקי, אני חותמת על חוזה טרום עבודה. אני לא חייבת להסכים. אני יכולה לנסות לשנות את התנאים, להביא את שלי, למצוא את האמצע או פשוט להסכים למה שיש. כמובן, לפעמים אני לא מסכימה ושיתוף הפעולה פשוט לא מתקיים. אף אחד לא מכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה. ככה אני מתייחסת למדינה. כשגרתי במדינת ישראל ידעתי שהיא לא ממש בקטע של "זכויות שוות לכולם." היה שלב שהסתדרתי עם זה. קיבלתי במידה סבירה את רעיון העגלה הריקה. קיבלתי את "מדינת אלפי המדינות" בה כשיורים בכפר לידי פניה למשטרה נענית ב"ככה זה ומותר להם, אבל לך אסור," קיבלתי את "הם לא מתגייסים כי הם…" קיבלתי את "עלות הפריפריה" כי רציתי לגור בשטח של חצי דונם ולשחרר את הכלבה (השכנים לא אהבו את הרעיון). קיבלתי הרבה דברים. אגב, הרבה דברים הפריעו לי ולא הסכמתי עליהם. בחנתי את אותם דברים, תהיתי עם עצמי ואנשים שהחשבתי כחכמים מה הסיכוי שה"הסכם" ביני לבין המדינה ישתנה והבנתי שיש לי שלוש אפשרויות: להשלים עם המצב/ להילחם/ לחפש הסכם אחר. הבחירה – לחפש הסכם אחר ולשמחתי מצאתי. למה אני כותבת את זה דווקא עכשיו? כי עברה שנה פה וההסכם החדש די מוצא חן בעיני ובמילים אחרות, אני פשוט חיה פה והאמת היא שטוב לי. כמה מילים למי שנמצא בדילמה על הגירה מדי פעם פונים אליי אנשים בעקבות הבלוג ומדי פעם אני קוראת על אנשים שמחפשים "הגירה קלה" ולעתים אפילו את "הדרך המהירה, הקלה ובעדיפות גם פשוטה כלכלית" לעבור. ישנם גם אנשים שמגדילים לעשות ותוהים אם קנדה תשלם להם כסף כדי לעבור ותדאג להם לעבודה. הבנתי שההחלטה להגר יכולה להיות קשה מאד. הדאגה הכלכלית ברורה לי מאד ולא כולם עובדים מהבית ויש להם "עודף" שהם יכולים להשקיע בהגירה (אפשר לדון על כך יותר כי ישנם אנשים שיש להם את מינימום הסכום הנדרש כדי לעבור לקנדה ועדיין מצליחים בתהליך). אין באמת דרך מהירה, קלה ופשוטה לעבור אבל למי שזה בוער בו, יש סיכוי להצליח. רוב מדינות העולם, אילו שאני מכירה, לא באמת מחכות לכם (ולא חיכו לי) עם זר פרחים בנחיתה ובטח לא עם "מענק קליטה" ועבודה. אין לי מושג איך ההגירה תהיה למישהו שלא בטוח בעבודה שלו וחושש מבחינה כלכלית. אנחנו בחרנו לעבור ל-NB בין היתר כי ההוצאות פה תואמות את יכולת ההכנסה שלי בעבודה מהבית (אם היינו עוברים ל-BC לא היינו יכולים להסתדר כלכלית כי אני לא מרוויחה מספיק כדי לעמוד בהוצאות באזור וכך גם בעוד אזורים רבים בקנדה). אם ההגירה בוערת בכם, אם החלטתם שההסכם עם המדינה הקיימת שלכם לא מתאים לכם יותר, זה הזמן לברר עוד. להתכונן, ללמוד אנגלית, לחרוש על אתר ההגירה של קנדה (או כל מדינה אחרת), לבדוק את האפשרויות שלכם ולהפוך ל"אטרקטיבים יותר" כך שתקבלו את הסיכוי לעבור. אם כל זה נראה לכם ככאב ראש ו"מוגזם," כנראה שזה פשוט לא עבורכם וזה בסדר. לכל אלה שפונים אליי באופן אישי, זה לא נכתב עליכם, אני תמיד שמחה לקבל פניות ותגובות וכל שיש לי לאחל הוא שתמצאו את הדרך הטובה לכם להגר.   בהצלחה ומזל טוב לנו על שנה בקנדה.

מאוד השתדלתי שלא להביע את דעתי לגבי נושא האימוץ, כדי שלא להיכנס לעימותים עם אנשים, אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לשתוק. מהי משפחה? המשפחה ממנה באתי היא משפחה שמוגדרת "נורמטיבית". אבא ואמא, שתי אחיות, גיסים, אחיינים ואחיינית. יש לנו היסטוריה ארוכה ביחד, יחד עם שמחות, עצבות, ריבים ושתיקות. אנחנו אוגדים יחדיו אוצרות של זכרונות משותפים, כאלו שלא יהיו לי עם אף אחד אחר. בעלי בא ממשפחה שהסבים גידלו אותו. הוריו היו בגדר נעלם במשך שנים, ואמא שלו חזרה לחייו רק כשהתחיל להרוויח כסף, בשביל לדרוש כסף עבור עצמה, כי היא היתה מכורה לכל דבר אפשרי בעולם (כולל אהבה עצמית ושום דבר לתת לסביבה). הוא מגדיר את עצמו כמישהו שגדל ללא הורים. ההורים שלו היו סטרייטים לחלוטין (מה שבעיני מדינת ישראל הופך אותם ל"נורמטיביים"), פשוט חרא של הורים. חברים שלי, זוג הומואים, מגדלים תאומים נהדרים והם אוהבים אותם ודואגים להם כמו שרבים אחרים וסטרייטים לא היו עושים. זוג חברות מגדלות ילדים לתפארת כבר יותר מ-20 שנה, והן אימהות לדוגמה ומופת. אבל אף אחד מהם לא טוב בשביל מדינת ישראל. מדינה שאומרת לאזרחיה, השכם וערב, כי הם אינם ראויים לזכויות כמו אחרים, כמו הזכות להתחתן כמו שהם רוצים, להוליד ולאמץ ילדים, ואפילו לנסוע בשבת בתחבורה ציבורית, כמו שצריך להיות במדינה נורמלית, היא לא מדינה דמוקרטית, בה כל אזרחיה שווים. אבל בזה אני לא מחדשת שמדינת ישראל היא לא מדינת כל אזרחיה. זה לא ככה עם הערבים, ולא ככה עם חילוניים, ולא ככה עם להטבק"ים ומי לא, זאת אומרת חוץ מסקטורים מוגדרים מראש, שלהם מותר לחיות כשווי זכויות בישראל, והם אפילו מקבלים יותר, כי לאחרים במילא לא מגיע. שלא יאכילו אתכם בשטויות כמו "לא מקבלים זכויות, בלי למלא חובות". יש מספיק אזרחי מדינת ישראל שמקבלים זכויות בלי למלא את "חובתם למדינה", כולל תשלום מיסים וגיוס לצבא. יש הרבה כאלו שמקבלים הרבה זכויות (וכסף) כי את האחרים שמים כשטיח לדריכה של כל מי שרק רוצה. והבעיה, חברים? שאזרחי מדינת ישראל מוכנים להיות השטיח. בכל דבר, בכל תחום ובכל מקום. בחודשים האחרונים אזרחי אירופה יוצאים לרחובות במיליונים במחאה על הפעולות האחרונות של החברים של ביבי לקבע שחיתות, חוקי איסורי הפלות, התערבות בוטה של הרשות המבצעת ברשות השופטת (כמו פיטורי שופטים והצבת שופטים נוחים לשלטון הפולני). אזרחי ישראל: "אני רק רוצה לחיות את חיי בשקט, מה את רוצה ממני". וואלה, צודק. שלא יפריעו לכם בחיים הנוחים, שעולים לכם קרוב ליוקר המחיה בשווייץ, רק בלי אותן המשכורות. נשבעתי לעצמי שאני לא אהיה בעמדת המטיפה, במיוחד מאחר שעזבתי את ישראל כשאחת הסיבות לעזיבה היתה האיחס שהרגיש לי בכל מקום מהשחיתות, הפוליטיקה והאנשים. נשבעתי לעצמי. אבל רע לי שחברים שלי (הסטרייטים והלא-סטרייטים) והמשפחה שלי (כן, אלה הסטרייטים) מוכנים להישאר במדינה שמשתינה עליהם בקשת, רק בגלל שהם לא מוכנים לעשות אקסטרה מאמץ בשביל לשנות את החיים שלהם ולגור במדינה שהם באמת יכולים לנשום בה, לחיות בה. וכשאומרים לי: "אבל במדינה אחרת תהיי זרה", אני אומרת: ובמדינת ישראל אתם לא זרים??

הרבה עבר על האתר מאז תחילת השנה ורק לאחרונה עברנו לשרת חדש, הוספנו אבטחת SSL ועוד דברים שישפרו את חווית הגלישה למבקרים. תוך כדי שדרוג האתר מצאתי פוסט ממתין לאישור שמופיע בצילום המסך בהמשך: מעבר למחשבה שעברה 'אין לאנשים מה לעשות בחיים' (גם אם זה רובוט) נזכרתי שיש אי שם באזור ישראל כמה מיליוני אנשים שמגדירים את עצמם כפלסטינים ורוצים להקים מדינה. האמת כבר שנים תומך במדינה משלהם, לדעתי זו אינטרס ישראל ויש לי חשש שדווקא להנהגה הפלסטינית נוח אם מצב 'הקורבן' שישראל 'השטנית' להגדרתם מתעללת בהם, כי אחרת למה לא הכרזתם מדינה אתמול? אולי כי אז תצטרכו לקחת אחריות, לנהל מדינה ולדאוג לאזרחים שלכם מה שאתם לא ממש טובים בו. מאז שעברתי ללונדון לפני שלוש שנים התחלתי לחוש תיעוב, חלחלה וסלידה של ממש מהאיסלאם. כל עוד גרתי בישראל לא ממש ראיתי מוסלמים כי הם גרים בערים שלהם ולא רואים אותם בערים יהודיות. אבל כאן בלונדון הם מרגישים בבית, הם כמובן נתמכים בהמוניהם על ידי משלם המסים (כמו החרדים אצלנו). הם מעשנים ברחובות וזורקים את בדלי הסיגריות על המדרכה, מדברים בטלפונים בזמן נסיעה בתחבורה ציבורית וגסי רוח (בדיוק כמו החרדים). אף דור לא השתלב בקהילה הבריטית והאירופית לא דור ראשון, לא השני ולא השלישי, שלא לדבר על מוסלמים אתאיסטים – לא פגשתי כאלו. המוסלמים בלונדון יוצרים לעצמם שכונות עוני משלהם, בכיתוב ערבית, האנגלית שלהם משובשת, הם לובשים לבוש ערבי מסורתי, נראה ששבוע שלם לא התקלחו והם תומכים בגלוי בפגיעה בזכויות נשים, הומואים, לא מוסלמים בכלל ויהודים בפרט. להם אגב, מותר להסיט נגד הערכים ההומניסטים והליברלים שהמערב מאמין בו, אבל לאירופים אסור חלילה לומר מילה רעה על המוסלמים אחרת, זו גזענות. ועכשיו נחזור לפלסטין (שאני תומך מלא בהקמתה). אז מה זאת פלסטין? עוד מדינה מוסלמית שלזכויות אדם אין משמעות (נשים בערב הסעודית לא רשאיות לנהוג). ראיתם פעם מצעד הגאווה בעזה? ברור שלא. המקום היחיד שחוקי בו משכב זכר הוא בבתי הסוהר העזתים שם נאנסים אסירים כעונש על התנהגות לא טובה. אז שפלסטין תקום היא תהייה קרוב לוודא סוציאליסטית, דתית, ענייה ומפגרת בלי חירויות הפרט. אז כן, פלסטין חופשית ועצמאית, אבל לא מישראל אלא קודם כל מעצמם. …ותודה ל- MeRvox שנתן לי השראה לכתוב פוסט זה.