המדריך שלך להגירה לחו"ל

לאף אחד לא ממש אכפת בקנדה איך אני אחיה את החיים שלי. כמובן, כל עוד אני שומרת על החוקים והכללים, אנשים לא מוצאים לנכון להגיד לי איך לחיות. זה נכון לכל כך הרבה דברים ונכון לדבר שרלוונטי במיוחד למצבי בשבעת החודשים האחרונים. זמן לשתף – אני בהריון הפכתי לאמא בגיל 24 ובגיל 27 הייתי אמא לשניים. תמיד רציתי הרבה ילדים (רציתי חמישה) אבל היו לנו חיים שלקחו אותנו לכל מיני מקומות. כשהיינו מוכנים לעוד ילד, זה לא ממש קרה. בישראל עשינו את כל הבדיקות האפשריות וזה היה פשוט לקבל אישור כדי לעשות אותן. מספיק שאמרתי שכבר שנה שאנחנו מנסים ולא מצליחים וקיבלתי את כל הטפסים לעשות את כל הבדיקות, לי ולו. רק מה? הבדיקות הראו שהכל תקין. אי אפשר היה להצביע על שום דבר משובש שהתרחש בין ההריון השני לבין הרצון להריון השלישי. ואז, פתאום, אחרי שלוש שנים לפחות, בא לו ההריון הזה ולאף אחד לא ממש אכפת… ואת הפוסט הזה החלטתי לכתוב כשאני בחודש שביעי. בישראל תמיד שאלו אותי בישראל תמיד שאלו אותי מה עם עוד ילד… לאחר הלידה הרשונה שלי "נתנו" לי מרחב של כמעט שנה ואז כבר התחילו להתעניין מה קורה עם אח או אחות. הגדיל לעשות השכן והציע בייביסיטינג כדי שאני אוכל להתפנות למצוות הילד הבא. כיוון שהיה בנינו קשר לא רע הצעתי לו שיעשה בייביסיטנג כדי שאני אוכל להתאמן. הוא חייך. במקרה שלי, במשפחה הקרובה כאשר אבא שלי אמר שהוא לא יודע מה אנחנו מתכננים מבחינת עוד ילד, כבר הייתי בהריון השני. לאחר הלידה של הילד השני, היה ברור לכולם שהילד השלישי אמור להיות בדרך. זה הפריע לי בגבולות הסביר בלבד. אולי פשוט התרגלתי שלכולם יש מה להגיד לי וככל הנראה זהו אחד ההבדלים בין ישראל לקנדה. פה אף אחד לא יעז לשאול מה עם ילד או עוד ילד, יש פה לא מעט זוגות (אפילו נשואים) שלא מתכוונים להביא ילדים ואף אחד לא ישראל אותם למה. אגב, נקודה מעניינת שאולי מסבירה את ההתנהגות והשוני, מגיעה ממחקר שקראתי לא כל כך מזמן. שאלו אירופאים וישראלים מדוע הם מביאים/ לא מביאים ילדים והתשובה הייתה זהה: "איכות חיים". כלומר, בישראל תופסים את המשפחתיות עם הילדים כאיכות חיים, בעוד שבאירופה, ילד אחד או אי הבאת ילדים, נחשבת לאיכות חיים. זה עניין של תפיסה. הצצה למערכת הבריאות בן הזוג שלי אומר שהקנדים "עפים" על מערכת הבריאות החינמית שלהם פשוט כי הם משווים אותה למערכת היקרה של ארה"ב. פה אין רפואה בתשלום (בעיקרון, אבל כבר שמעתי שמועות שונות) והדבר מוביל לשני דברים: כולם מקבלים טיפול רפואי שווה. כולם מקבלים פחות טיפול רפואי כי צריך לחסוך. אם עד עכשיו (כלומר, לפני שבעה חודשים) לא פניתי אל הרופא, עכשיו אני אמורה להיות בקשר קבוע עם המרפאה. בישראל, עוד לפני ההריון הראשון כבר פניתי אל רופאת הנשים וקיבלתי מסמך ארוך של פעולות מומלצות (תוספי תזונה וכאלה, לא מה שחשבתם) והפנייה לבדיקות גנטיות. בסך הכל, בשני סבבים, עברתי מעל ל-30 בדיקות גנטיות שונות. כאן, ככל הנראה אין מידע על כך ואם אין סיבה מיוחדת (שני יהודים זה לא מספיק) הרעיון לא יעלה על הפרק. לאחר שגיליתי שאני בהריון בישראל, נקבע לי תור לאותו שבוע לרופאת הנשים שלי ובבדיקה קרו שני דברים. הראשון הוא האולטרסאונד הראשון בו ראינו את שק ההריון ואת הדופק. השני הוא קבלת פירוט של כל הבדיקות הצפויות לי. אני זוכרת שהסתכלתי על הדף, מודפס על שני צדיו ועברו לי המון מחשבות, זה היה נראה עמוס מאד… פה לעומת זאת, לאחר שהתקשרתי אל מרפאת הנשים הכללית (כיוון שעוד לא היה לי רופא משפחה) אמרו לי משהו בסגנון "איזה יופי" וקבעו לי תור לעוד חודש. כלומר, בשבוע 10 ואני שאלתי גם מה עושים בתור, פשוט כי לא היו לי תקוות וגם כי הייתה לי חברה מקומית בהריון (היא עדיין) ושציינה שלא עושים פה בדיקות בכלל. התשובה הייתה היא שיבדקו אותי מבחינת גובה, משקל, לחץ דם ויקחו ממני בדיקת "פאפ". השבתי "ומה עם אולטרסאונד?" והתשובה מן הצד השני הייתה "לא". פשוט וקל. עכשיו, בואו נודה שאני יכולה להישקל גם בבית ובדיקת פאפ אפשר להתווכח אם היא חובה בתחילת ההריון או לא. אבל הפעם (בלבד) לא רציתי להתווכח יותר מדי והגעתי אל התור המיועד. כיוון שכבר ידעתי שאין אולטרסאונד, אמרתי שאנסה את מזלי ואבקש דופלר. אני לא סתם מתעקשת ואני ממש לא בעד עודף בדיקות, להפך. את ההריון השני שלי עברתי עם שלוש בדיקות, מתוכן שתיים במרפאה (שבוע 8 ושבוע 38) ואחת באופן פרטי. אבל, הבדיקה הראשונית מיועדת לבדוק שאכן יש הריון, שישנו עובר אחד (או להבדיל, יותר) ולבחון שהוא תוך רחמי. אבל פה לא עושים את זה. הגעתי אל התור שלי, חיכיתי בסבלנות ובמשך שעה שלמה העברתי בעל פה את כל התיק הרפואי שלי לאחות. באופן שכנראה הפתיע אותה, זכרתי את כל הפרטים שהיא היססה אם אצליח לזכור כמו באיזה שבוע ילדתי (הראשונה בתאריך המשוער, השני בשבוע 39.4), כמה זמן ארכה כל לידה, משקל הילדים בלידתם ועוד… ציינתי שילדתי פעמיים בבית, שהיו לי לידות טובות וניסיתי להוציא מידע על מה צפוי לי מעכשיו בבדיקות. שום דבר. אין מידע. אל תדאגי ותסמכי עלינו שתקבלי יחס מעולה. זו פחות או יותר התשובה ולי זה לא מתאים. הרי העבודה שלי היא לאסוף מידע, אז בהריון שלי לא אומרים לי מה מצפה לי מבחינת התקשורת עם המרפאה? לא היה לי ברור. לאחר מכן הגיעה הרופאה שהסתכלה על התיק שכתבנו ועברה על המידע שוב יחד איתי והאיש החליף מבטים ביני, בינה ובין השעון שלו. כך בילינו כמעט שעה וחצי וכל זה עוד לפני בדיקה אחת. בסוף, הגיעה הבדיקה ה"מיוחלת", הפאפ ואז ביקשתי שיוסיפו בדיקת דופלר. הרופאה הסכימה והלכה להביא את המכשיר. זהו מכשיר קטן שאפשר לשאת בכיס בקלות והוא לא עשה את העבודה. אם לא הייתי מבינה יותר טוב הייתי יכולה לדאוג, אבל לא הייתה סיבה, פשוט המכשיר לא הצליח לקלוט את העובר. ואז הגיעה "הברקה" של הרופאה: "אולי נעשה לך אולטרסאונד במקום?" היא שאלה אותי ואני הנהנתי לאות כן. אם רק הייתי יודעת שיש מכשיר בבית החולים הייתי מבקשת מלכתחילה (לימים הפכתי להיות אנטי דופלר, אבל זה לא קריטי כרגע). עכשיו נשווה לישראל… בישראל לכל רופא ורופאת נשים יש מכשיר אולטרסאונד זמין עם מסך גדול מספיק שמכוון כך שגם הרופא וגם המטופלת יוכלו לראות את מה שמוצג. בדיקה כזו היא שגרתית, אך היא לא תמיד הכרחית ולכן לא בכל פעם מפעילים אותו. יותר מכך, ישנן בדיקות שרופאים שמומחים לכך יעשו ולא רופא הנשים הקבוע וזה בסדר גמור. הרופאה הלכה להביא את המכשיר ואנחנו חיכינו לשמוע את רעש הגלגלים. הרעש לא הגיע, אך הרופאה כן, עם מכשיר בגודל הטלפון הנייד שלי (ויש לי SE). הסתכלנו אחד עם השנייה והתאפקנו לא לצחוק. זה המכשיר הנייד שלהם ואין במחלקה שקולטת אליה את כל הנשים בהריון שאין להן רופא משלהן, מכשיר נורמלי. העיקר, הרופאה הפעילה את המכשיר (על הבטן שלי) וגילתה הריון תוך רחמי עם עובר אחד. בורות כדרך חיים אי מתן מידע הוא חמור בעיניי. אין פה שיתוף מידע, אי אפשר לראות את הבדיקות ובטח שאי אפשר לקבל אותן. כדי לקבל את התיק שלי הלכתי לחתום מול המשרד המיועד והייתי צריכה לחכות חודש כדי לקבל בדיקות קודמות (וגם אז לא את כולן). המידע לא ניתן למטופל בצורה ברורה אלא דרך תרגום של הרופא שבוחר כיצד להגיש את המידע. בעיניי זוהי דרך טיפול גרועה מאד אשר לוקחת את האחריות מידי המטופל ושמה אותה ברשות הרופא. אני ביקשתי במפורשות לדעת הכל וציינתי שוב ושוב כי בישראל כל המידע על כל הבדיקות מחכה למטופל באתר. אבל פה זה לא ככה, הסבירו לי וזה די בסדר שיישרו אותי מההתחלה. זה לא אומר שלא יצא לי עשן מהאוזניים. אני לא יכולה לראות בדיקות שלי וצריכה לסמוך על הרופאה שאולי תודיע לי, מתישהו, אם יש לי חוסר בויטמינים או כל דבר אחר. עכשיו, מילא אם מדובר בחיי היום יום, אך כשמדובר בהריון, יש לוח זמנים מאד ספציפי שיש להתייחס אליו. הבורות אינה מאפיינת רק את הרפואה. היא אופיינית לתחומים נוספים פה. אני לא יודעת אם זה תקף לכל קנדה או מיוחד לניו ברנסוויק, אבל זו התחושה הכללית. נותנים לך את המידע שרוצים שתדע וזהו. זה לימוד להישאר "ראש קטן" וזה לא מסתדר בתפיסת החיים שלי. אני כמובן לא מתפשרת, מבקשת בקשות וגם עברתי את הגבול לארה"ב לצורך בדיקה (שבדיעבד התברר שיש אותה גם פה, פשוט לא ממש גילו לי עליה ואי אפשר היה למצוא מידע על איפה עושים אותה). כיוון שכבר עברו שישה חודשים מאז הבדיקה ההיא (ושבעה חודשי הריון) יש לי המון מה לספר, אז אפשר להגיד שהמשך יבוא ושלפחות לפי דעתי זה יהיה מעניין. בריאות ושמחה, מיטל.

Le supplice du visa – עינוי הויזה זה שסבא רבא שלי היה ליטאי לא מזכה אותי באזרחות ליטאית … סבתא שלי זקנה ואין לה כוח להיכנס לכאב ראש הזה שנראה לה מיותר, ולצערי גרמניה לא פועלת כמו ספרד ומחלקת אזרחויות למי שמוכיח שיש לו שורשים בגרמניה … בצרפת כל הזמן מתייחסים אליי כגרמניה, אפילו אם אני אמרתי להם שאני מישראל … אחרי שנייה הם שוכחים ושוב שואלים אותי שאלות על גרמניה ואפילו מישהי שאלה אם אני נוסעת בקיץ לברלין לבקר את ההורים שלי, וזה לאחר שאמרתי לה שאני גרה ליד תל אביב. אין לי מושג מאיפה היא הקריצה את זה ! אתמול בחורה עברה לי בפריים כשרציתי לצלם פסל בפריז, היא אמרה לי פארדו, שזה סליחה בצרפתית, אז מיד תיקנה את עצמה לאונטשולדיגונג ! שזה סליחה בגרמנית. זה היה משעשע, וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. לצערי, אני רק עם אזרחות ישראלית ואני צריכה ויזה כדי לשהות מעל 3 חודשים בצרפת … אז כאן מתחיל הכאב ראש הכי גדול בסיפור שלנו. ויזה. לקחת שני אוטובוסים כדי להביא צרור מסמכים שעוד כמה חודשים יאבדו את הערך שלהם למשרד בקצה הגבעה שבו יושבים אנשים מיואשים מהשגרה, שרואים ויראו עוד מאות אנשים כמוני, לשלם 400 ומשהו שקל [100 יורו] כדי שיקחו את הדרכון שלך כבן ערובה למשך זמן לא ידוע ; ולחיות כאסיר בארץ שלך, תחת חששות שאולי שהתבלבלת באות במייל שרשמת, ושתשאר תקוע לנצח ללא דרכון וללא ויזה. אלו הם מן המחשבות שעברו בראשי כאשר חיכיתי לויזת סטודנט *השנייה* שלי. נאלצתי לחזור לארץ כדי לחדש אותה, כי הויזה שלי פגה לפני שקיבלתי את המסמך מהאוניברסיטה. ניצלתי את הזמן שבו לא יכולתי להמשיך לעבוד ובמקום לשבת בבית כל היום ולהינמס מחום מול המחשב, העדפתי לנסוע לארץ ולקפוא מקור מהמזגן מול המחשב. וכמובן, איך לא, לבקר את המשפחה ולנוח קצת, במזגן כמובן. זה יצא בטוב, כי החוורתי לגלות שבצרפת אפילו יותר חם מהארץ ואין מזגן כמעט בשום מקום. כמו להגיע ליטרלי לגיהינום, לגיהינום שמוכרים בו באגטים בכל פינה, שנשלט ע"י ביוקרטיה מרגיזה. כבר התחלתי לדמיין את עצמי עומדת קטנה מול דלפק ענק במכון הויזות הצרפתי, והבחור שם אומר לי "צר לי מאדמוזל הויזה שלך לא מוכנה" והשעון מתקתק כי הטיסה מתקרבת … ואז דמיינתי אותו צוחק ברשעות. ראיתי יותר מידי סרטים מצויירים בילדותי. בסופו של דבר הויזה הייתה מוכנה בדקה ה-90, ולא הייתי צריכה לדחות את הטיסה. אבן ענקית ירדה מהלב כמו משקולת שגליליאו זורק מראש מגדל פיזה. ואז, במקום חרדת הויזה, תפסה חרדת משטרת הגבולות. פחדתי שלא אוכל את זה יותר כעת, ראיתי את עצמי עומדת מול הדלפק בגבול, והבחור אומר לי "את גרמנייה, את לא צריכה להחתים דרכון כי אתם באיחוד" ואז אני אומרת לו "אני לא גרמנייה, יש לי מראה גרמני אבל אני ישראלית" והפקיד צוחק ואומר לי לעבור, ואני נאלצת לשהות בצרפת באופן לא ברור כי אף אחד לא מוכן לעשות לי ויזות ומסמכים בטענה שאני גרמנייה. אחר כך בא עוד פנטזיה אחרת, שהבחור לא נותן לי לעבור כי הויזה שלי מתחילה בספטמבר והטיסה שלי יוצאת הרבה לפני, כך שדמיינתי את עצמי גרה בשדה התעופה ומתקלחת בשירותים. נמלאתי חרדה. האכלתי את עצמי כל כך בסרטים שרק נותר לי להכין פופקורן. בסופו של דבר, במעבר הגבול, הבחור אפילו לא הסתכל על הויזה החדשה, רק על הישנה שפגה, שם חותמת והחזיר לי את הדרכון. היום נסעתי למשרד ההגירה הצרפתי כדי להביא להם הוכחת מגורים, צילום ויזה ועוד מסמך מהקונסוליה שהתבקשתי למלא, וכולי מלאה בחרדות שהפקידה תתחיל לצעוק עליי "הויזה שלך מתחילה בספטמבר, עכשיו אוגוסט, מה את עושה פה. את צריכה לנסוע ללונדון ולחזור ב-1 לספטמבר!" אבל הלא צפוי קרה. היה תור ענק של אנשים, לא מגזענות, אני הייתי היחידה שלבנה. כולם שם היו שחורים, פקיסטנים, הודים, ערבים, וכמעט כולם היו גברים, ואני הייתי בחורה צעירה ובלונדינית, אני מודה שנלחצתי. עמדתי בתור ואז פשוט הבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום כשהשומר התחיל להתווכח עם הבחורים בטענה שנגמרו המספרים ושיחזרו ביום שני, ופשוט באתי אליו והראתי לו את הדף. הוא אמר לי לכי לקבלה. ראיתי מלא אנשים ממתינים ונלחצתי, בידיוק כשהתחלתי לחשב כמה זמן אצטרך להמתין, הפקידה קראה לי. נתתי לה את הדפים בעודי מעט רועדת, ואז היא ראתה את הויזה שמתחילה בספטמבר ושאלה "נכנסת לצרפת ביולי?", השבתי לה "כן" והיא אמרה "טוב". לקחה את כל המסמכים, אמרה שהכל בסדר ושיצרו איתי קשר מספטמבר. בנוסף, היא אמרה לי שהכיסוי של הדרכון שלי מהמם, והיא שאלה איפה קניתי אותו ! אימא שלי אמרה לי שבצרפת יגידו לי להוריד את הכיסוי, אבל בנתיים בכל מוסד ממשלתי שקשור להגירה, הפקידות לא מפסיקות להחמיא לי על הכיסוי של הדרכון שלי. טירת פונטיינבלו שנמצאת ב… בפוטיינבלו, העיר האהובה עליי כרגע בצרפת S'ils n'ont pas de pain qu'ils mangent de la brioche – אם אין לכם לחם, תאכלו בריוש בצרפת הבנתי באמת מה משמעות המשפט "אם אין לכם לחם, תאכלו בריוש". בריוש זה סוג של עוגת חמה נימוחה בפה, שמכינים אותה בידיוק בצורה של לחם, וגם פורסים אותה כלחם. התענוג הזה עולה יורו וחצי בכל סופר וזה כל כך ט-ע-י-ם. כל כך התגעגעת לאוכל הצרפתי, אני זוכרת איך התלוננתי עליו והתגעגעת לאוכל של אימא, אבל כשבאתי לצרפת התרגשתי ששוב אוכל לאכול pain au chocolat, בריוש, פיצה עם נקניק חזיר וגבינה (jambon-fromage) ולהביט בטירות ובבתים בארכיטקטורה קלאסית בכל מקום. התגעגעתי לבאגטים מסוגים שונים ואפילו לRER ! כן אני מודה שהתגעגעתי למקום הזה. בשבוע הראשון בארץ ממש התלהבתי שחזרתי הביתה וזה, כי התגעגעתי. בשבוע השני התנפצה הבועה כשהנהג אוטובוס התחיל לצרוח עליי רק כי שאלתי אם הוא הטעין לי נכון … שאנשים דחפו אותי ברחוב ושנשאו עליי מבטים ממורמרים. בשבוע השלישי התחלתי לבכות שאני רוצה לחזור כבר לצרפת ושנמאס לי מהארץ ושהכל יקר, בשבוע הרביעי קיבלתי את המסמך המיוחל מהאוניברסיטה והייתי בעננים, אני חוזרת. בשבוע החמישי לא זוכרת, כך בשישי, בשביעי ועד הטיסה … הבאגטים הכי טעימים נמצאים דווקא באלזס תנו לי מזגן! אפילו בקנדה, שהיא מדינה קרה מאוד, יש מזגנים בקיץ. אני וכל המשפחה שלי לא מצליחים להבין איך זה הגיוני שבמדינה אירופאית מפותחת אין מזגנים בתחבורה הציבורית. לפחות יש ברוב החנויות, אבל לרוב המזגן חלש ולא כזה מרגישים. אבל בסופר ליד הבית שלי, המזגן חזק מאוד שכבר התחלתי לקפוא. כמו שצריך, כמו בארץ. אם יש משהו שהצרפתים צריכים ללמוד מהישראלים, זה להשתמש במזגן. אני חיה 40 דקות מפריז, ותארו לכם מה זה לנסוע 40 דקות ברכבת לוהטת. זה כמו להיכנס למכונית שחנתה בחום שעתיים ולנסוע בה ככה, בלי מזגן ועם חלון מעט פתוח. החלונות ברכבת לא נפתחים עד הסוף, ואחרי עינוי של 40 דקות אתם יוצאים כולכם מים וכבר יש לכם חשק רק לחזור הביתה ולהתקלח. כשהייתי בפוטנייבלו עם אימא שלי, הגיעה רכבת חדשה ועם מזגן. קפצנו מאושר עד כדי כך שלא עברנו בבית ונסענו ישר לטייל בפריז, כדי לא להיתקל בקו המסריח של העיר שלי. החלטנו שמעתה והילך ניסע ככה לפריז. ניסע לפונטנייבלו וניקח משם את הרכבת הישירה לפריז כי היא עם מזגן ותוך חצי שעה מגיעה לפריז. אך צחוק הגורל היכה בנו, וכשנסענו במיוחד 20 דקות לשם כדי לקחת את הרכבת עם המזגן ולנוח, הגיע רכבת ישנה ורותחת, כאילו בכוונה. רציתי לבכות ולדפוק את הראש בקיר !!!! ופריז אף פעם לא הייתה מסתבר עיר טובה. נתקלתי בפסל לזכרו של בחור בן 19 מהמאה ה-18 שעונה למוות כי לא הצדיע בטקס דתי. הייתי בשוק. בצרפת של השלטון הישן [כל המלכים עד לואי ה-16] אהבו לענות אנשים ובעיקר על כל פיפס קטן, מסתבר שהמסורת ממשיכה והיום ממשיכים לענות אנשים, רק עם רכבות ואוטובוסים ללא מזגן ב-40 מעלות בקיץ. גרנובל, עיר בצרפת שחם בה מאוד בקיץ, יכול להגיע עד 45 מעלות! ומה עכשיו ? יומיים לאחר הנחיתה בצרפת, קיבלתי מייל מחברת התעופה "ברוכה הבאה הביתה". הרגשתי חמימות בלב, באמת הרגשתי שחזרתי הביתה … אומנם צרפת זו מדינה דיי רקובה בהמון תחומים ובלי להכניס פוליטיקה, לדעתי מקרון הוא הנשיא הכי גרוע שהיה לה איי פעם והוא פשוט הורס את המדינה לאור יום, אני פשוט התגעגעתי לכאן. זאת התרבות הצרפתית, הארכיטקטורה, הנופים והמנטליות שגורמת לי להישאר במקום הזה. אחרת ממזמן הייתי בורחת מכאן. גם בארץ המשכתי לגלוש בדפים צרפתיים עם בדיחות והומור צרפתי שאיכשהוא אני מבינה בידיוק כמו כל צרפתי. או שהוא קל להבנה או שזה זורם לי בדם. הגעתי לצרפת מוקדם. כולם בחופש, הבית שלי בשיפוצים ואני תקועה באמצע. מצאתי את עצמי מנקה את כל הבית כי הוא היה מלוכלך מפיח וצבע, המטבח מלא נמלים וכל הרצפה בחדר שלי הייתה מלאה באבק, כבר היה לי קשה לנשום מרוב האבק והשיפוצים. קניתי אקונומיקה ופשוט שטפתי את הרצפה של המטבח כמה פעמים כדי להרוג את כל החרקים, הוצאתי את הפח החוצה ופוצצתי אותו באקונומיקה, כי הוא היה מלא בנמלים, ניקיתי הכל באופן יסודי ואז כשהרצפה בחדר שלי הייתה נורמאלית, התחלתי לסדר אותו. החוורתי לגלות שלא יהיה לי ארון בזמן הקרוב, הבעלת בית שלי אמורה לקנות לי שיגמרו את החדר שלי [אני כרגע בחדר זמני], וכמעט כל הבגדים שלי במזוודה. נשאר רק סוג של כוננית מעץ שהייתי שמה שם תיקים, ספרים מחברות וכד' שהיא בקושי עומדת, וארון קטנטן נוסף בו הייתי מאכסנת שמפואיים, מגבות, קרמים ואביזרי אמבטיה אחרים. בלית ברירה, סידרתי את כל החפצים הקלים על הכוננית והתחלתי לסדר בארון אמבטיה שלי את כל בגדי הקיץ שלי. לאחר יום הטמפרטורות ירדו ל-11 מעלות בלילה והוספתי כמה ג'ינסים וסווצ'ר ארוך. מצאתי שולחן קטן במחסן והעלאתי אותו לחדר, שמתי בו את כל האוכל שלי, וגם את הכוננית לנעלים, שהסתדרה לי כמעין שידה ליד המיטה שם שמתי מאוורר, פנס, מטען וכד'. את השידה שלי לא מצאתי, הבעלת בית שלי אמרה שמישהו לקח בטעות ושהוא אמור להחזיר לי … כל היום סידרתי את החדר שלי וכעת הוא מקום שכיף לשהות בו, רגוע עם שקט כפרי, וחלון ענק שמאוורר את כל החדר בשניות. הייתי רוצה להישאר בו, אבל זה לא תלוי בהחלטתי. פעם אחת היא אומרת שאני אגור איתה באותו הבית, פעם אחרת היא אומרת שאני אעבור לגור בחדרים החדשים שבונים צמוד לבית שלה. היא בעצמה מבולבלת חח שווה להתעורר כל בוקר רק כדי לראות את הנוף מהחלון

הערה לפני שאתחיל: זהו אולי הפוסט שעשוי להישמע הכי פוליטי מצדי כי בדרך כלל אני מציגה רק את ההגירה ללא דעות עוקצניות. אולי זה פתח של תוכן חדש שבא לי כן להוציא החוצה ואולי זו תהיה מעידה חד פעמית, נראה בעתיד. אז נתחיל… אני בעניינים…. יש לי מעל 1400 חברי פייסבוק. אני עוקבת אחר חלקם וחלק עוקבים אחריי. ברור לי שאני לא חשופה (בצורה הדדית) לכל אותם אנשים, אבל ממה שאני חשופה (לאנשים ולקבוצות), אני לא יכולה באופן מעשי להתנתק. אפשר להגיד שאני יכולה להפסיק לגלוש בפייסבוק, אבל… גם התמכרתי קצת יותר ממה שרציתי וגם זו הפלטפורמה שמביאה לי הכי הרבה עבודה (כן, אני ממשיכה לעבוד מול ישראלים בזמן שאני מתגוררת בקנדה, חופש אמתי שאולי פעם אכתוב עליו). הפסקה הראשונה נועדה להסביר שאני מודעת לכך שיש רעשים וגעשים בישראל. זה התחיל מ… טוב, זה התחיל מזמן. עכשיו, בשיא, יש את קהילת הלהט"בים, חוק הלאום ועוד כמה דברים שחלקם כבר הפכו להיות שוליים (חקירות, חקירות, חקירות. למי אכפת מהן כשיש צורך להתעסק בזכויות של אולוסיות שלמות). בקיצור, יוצא שאני קצת בעניינים וגם אם תמיד שמרתי על עמדה מתונה, לא באמת חשבתי שעזבתי את ישראל רק לצורך הרפתקה ומזג אוויר קריר יותר, נכון? לא התחתנתי בישראל בשנת 2002 התחתנתי. טוב, התחתנו, יהיה יותר נכון לכתוב כי אני די זוכרת שהוא היה שם. הוא ועוד הוא, ראש עיר עם מפתח ענק על הצוואר ועין אחת שהסתכלה עלינו ושנייה מזכוכית או משהו כזה. איש שלא שוכחים את המראה שלו "חיתן" אותנו ונתן לנו לשבת על שולחן ולחתום על כל מיני מסמכים כדי להכריז שאנחנו נשואים. הבאנו איתנו את בגדי החתונה ואני הייתי לבושה בשמלת כלה קלילה, שהבטן שלה חצי חשופה והוא עם חליפה בהירה וחגיגית. הוא תמיד נראה טוב ואני הייתי כל כך שונה. אבל היה בזה כיף. לא היינו באמת צריכים להתחתן. למעשה, אבא שלי העדיף שלא נתחתן ואף אמר שהוא לחתונה שלנו לא יגיע. היום אני מלמדת את הבת שלי שעדיף לא להתחתן, אבל לא מאותן סיבות. כך או אחרת, מספר ימים לאחר שחזרנו חגגנו חתונה משלנו בישראל. "חיתנו" אותנו זוג חברים שעשו עבודה נפלאה והיו איתנו תחת החופה ההורים שלו ושלי. כן, אבא שלי כן הגיע. אמנם הוא לא קנה בגד חדש כפי שעשה בחתונות של האחים שלי, אבל הוא התאמץ והאמת, לפי התמונות הוא ממש נהנה. אגב, הוא לא היחיד שנהנה. גם סבא וסבתא שלי נהנו מאד. הם אהבו את האוכל וכיוון שאז הם היו במצב שהחברים שלהם עוד נהגו, היה להם שולחן עם החברים שלהם וכולם החמיאו על טוב הטעם שלנו (שזה מה שהיה חשוב לסבתא שלי יותר מטקס החתונה). בשנת 2002 למדינת ישראל לא היה כל פתרון שמאפשר לאנשים "כמונו" להתחתן. האיש שלי לא מספיק יהודי למדינת ישראל כי רק אבא שלו יהודי ואמא שלו לא. עכשיו, מה זה לא מספיק יהודי? הוא מספיק יהודי כדי למות למען המדינה, לא מספיק כדי להיקבר בה בצורה ראויה. מספיק יהודי כדי לעלות אליה, לשלם מיסים, אבל לא מספיק כדי להתחתן בה. לימים נתקלתי בבחורה מקסימה בת 21 פחות או יותר אשר ילדה בבית החולים נהריה. אני עשיתי שם סטאז' בתחום ההנקה. בן הזוג של אותה בחורה בדיוק נכנס לעבודה חדשה והיא הייתה צריכה לחזור לבד הביתה והשכנה שלה לחדר נתנה לה 50 ש"ח או משהו כזה כדי שיהיה לה כסף לחזור הביתה. מה הבעיה? החבר שלה לא היה מספיק יהודי, או שהיא לא הייתה מספיק יהודייה והם לא התחתנו לפני שהם הביאו ילד. הלידה הייתה בשעות הערב/לילה ובבוקר החבר כבר חזר לעבודה. על מה כל הסיפור? מה שקרה זה שלא הייתה להם אפשרות לכתוב את התינוק על שם האבא שלו… היה להם חלון הזדמנויות קטן ובשעות בהן המשרד פעל בבית החולים (נראה לי שזה כמו סניף רישום) החבר היה בעבודה. בקיצור, נוצר מצב שבשל אי אפשרות להתחתן ובשל מצב כלכלי נמוך, התינוק נרשם על שם אימו בלבד ולאחר מכן תהליך החתימה של האב הוא מורכב בהרבה (מה שגם מסכן לימים את היילוד והאמא אם יחליט האב להתנתק מהם ללא כל התחייבויות מצדו). בקיצור, זו סיטואציה קצת יותר קיצונית, אבל לחלוטין מביעה את מה שקורה ביום יום. בוא נחזור אלינו ונבדוק איפה התקווה… לאחר שחזרנו מקפריסין ולאחר ה"היי" הראשוני של "התחתנו" והראנו לכולם שלא אכפת לנו שהם לא רוצים שנתחתן כי לא שנינו יהודים (טוב, רק לי זה הזיז), חשבתי שאני צריכה לתבוע את המדינה לקבלת החזר כספים בגין הוצאות הטיסה לקפריסין. חשבתי שאני אמורה לאגן מעין תביעה ייצוגית של אנשים אשר לא יכולים להתחתן בארץ בה הם אזרחים וזאת על אף שהם משלמי מסים, משרתים בצבא ועוד. לא עשיתי את זה. היו לכך כמה סיבות: אני לא ממש טיפוס של מריבות ובמשפחה שלי היו שלושה עורכי דין. מהם למדתי להימנע ככל האפשר מבתי המשפט. יש פער בין לכעוס לבין לעשות. זה הכעיס אותי שלא יכולתי להתחתן בתוך המדינה שלי אבל לא מספיק כדי לעצור את החיים שלי ולעשות מהפכות. חוסר תמיכה מהסביבה. זה לא תירוץ מספיק טוב, אבל אם בסביבה שלי, בן הזוג שלי וההורים שלי היו חושבים כמוני, יכול להיות שהיה לי קל יותר לפעול ולעשות מעשה. תמימות או תקווה. הייתה לי תקווה שעוד רגע זה ישתנה. שעוד רגע אנשים "כמונו" יוכלו להתחתן בתוך המדינה שלהם ולא כמו מצורעים שאמנם עושים כיף בחו"ל אך מאילוץ ולא מבחירה. התקווה הייתה אלמנט חזק. באחת השנים שבדקתי, היו בישראל 100,000 מסורבי חיתון. כן, 100 אלף אזרחים, משלמי מסים, אשר לא יכלו להתחתן במדינה שלהם. אני לא האמנתי שזה לא ישתנה. לא ייתכן שאחוז גדול כל כך של אנשים לא יוכל להקים בית חוקי. לימים, נמצאה פשרה בסגנון "תעודת זוגיות", פתרון שגם הוא גם לא מלא וגם לא יוזמה של המדינה. הרגע הראשון בו התקווה התפוצצה לי בפרצוף אני זוכרת את הרגע הזה. את ההשפלה האישית שהרגשתי למרות שאף אחד לא כיוון אותה אליי. גם ברגעים אלו כשאני כותבת על הסיטואציה הזו אני מרגישה אותה ולא רק כותבת. זה היה הרגע בו חברי כנסת עמדו על כך שזכותו של יגאל עמיר להתחתן כי לכל אדם מגיעה זכות בסיסית זו. כן… יגאל עמיר כן, אנחנו לא. מיגאל עמיר ניסה שירות בתי הסוהר למנוע את הזכות להתחתן כיוון שהוא רצח ראש ממשלה. מאיתנו לא מנעו, אלא פשוט לא נתנו לנו את הזכות לעשות זאת בתוך המדינה שלנו. זה היה רגע שנמשך זמן מה. מספר ימים ושבועות. הסתובבתי בתחושת השפלה אישית. לא הייתה לכך סיבה כמובן כי היא לא הופנתה אליי. אבל כשזה נגע לחתונה בין שני יהודים, כדת וכדין, היו חברי כנסת שנעמדו על הרגליים האחוריות כדי לשמש כמגן אחוזי. עליי אף אחד לא הגן. אף אחד לא הסתכל לכיוון שלי, שלי ושל מאה אלף מסורבי החיתון. זה כנראה התחיל בצעד קטן – בואו ניגע בחוק הלאום זה היה צעד קטן יחסית שהפריע לי והציג לי בפרצוף את אי השוויון בין האזרחים במדינת ישראל. כאן חשוב לי להבהיר כי אין מדינה מושלמת ואין באמת משטר מושלם וגם קנדה נותנת זכויות "עודפות". לעולם לא יהיה שוויון מושלם, כך בנוי העולם. השאלה היא על מה מתבסס אי השוויון. וכאן, סוף כל סוף, מגיע חוק הלאום. יש שיאמרו שהוא לא מחדש הרבה – ייתכן והם צודקים ואז באמת שהיה מיותר לכתוב אותו מלכתחילה. יש שיאמרו שהוא מחוייב מהמציאות כיוון שהוא מגדיר שישראל היא מדינת היהודים – אבל על זה גם הסכים האו"ם בשנת 1948 אז למה היה בו צורך עכשיו. יש שיאמרו כי הוא מפלג, מסכסך ומקבע סטטוס חדש – וזה ככל הנראה נכון גם מהפן של הצעד הראשוני של לכתוב אותו וגם מהפן של התוכן שלו. חוק הלאום מנסה להגדיר מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית. מה היה כל כך דחוף לשנות את מעמד השפה הערבית? נראה שצעד זה סתם נועד להשפיל. אולי הוא נועד רק להראות כמה שאנחנו חזקים וכל יכולים? (כלומר, הם, ישראל, לא אני, אני חלשה מראש). כך או אחרת, הוא לא עושה טוב. כלומר, הוא לא עושה טוב לחלק מהאוכלוסיה, אבל טופח על השכם ומרים את האגו של חלקה האחר. ככה זה. בהתחלה, לא נתנו לי להתחתן, אחר כך קראו לי שמאלנית נאצית פמיניסטית (היה גם אשכנאצית בשלב מסוים), אחר כך אמרו לי איזו שפה לדבר… זו ספירלה שקל מאד להישאב לתוכה. זה כמו יתושה; בהתחלה היא קיימת אז זה לא מציק. אחר כך היא עושה זמזום וזה לא נעים. בסוף היא עוקצת ואנחנו ממשיכים לגרד זמן רב אחרי שהיא כבר הלכה. בשורה התחתונה, במקרה ושואלים אותי "למה עברת לקנדה" התשובה היא קצרה ולעניין "בגלל ישראל". בהצלחה לכולם וכולן :). אוהבת את הבלוג הזה, מיטל.

לנטליה גנבו את התיק – לא בתחתית או ברחוב מפוקפק.. במשרד! מישהו נכנס למשרד, עבר בין מספר אנשים, מצא חדר ריק מאנשים ופשוט אסף את התיק עם המחשב הנייד, עם ipad, עם ארנק, וכו׳ וכו׳.. לפי דעתי המקרה הזה מייצג את הרע בקנדה ואת הטוב בקנדה. איך בחברה שבה מועסקים רק סינים ורוסים, איך אדם שחור מצליח להסתובב 30 דקות בלי שאף אחד ישאל מה יש לו לחפש שם? למען הסר ספק אין לי בעיה עם שחורים, סינים או כל מוצא/גזע אחר – אבל נראה לא סביר שבחברה שמעסיקה רק רוסים וסינים – אדם שלא עובד בחברה ונראה שונה באופן מהותי יסתובב בלי שאף אחד יתעניין בו. בארץ יש את הילדים שמסתובבים באוגוסט (ובפסח, ובחנוכה וב…) במשרד אבל אם נתקלתי במצב שנער נכנס למקומות לא לו – הייתי תמיד שואל ״איך בחופש?״, מעין שאלה לא קשורה עם המטרה לדגום אם הוא נלחץ או לא. מניח שזה חלק מהכישורים שלומדים בארץ עקב המצב הביטחוני. אני עוד זוכר את הימים בתחילת שנות ה2000 ששאלתי ערבים ליידי ״מה השעה?״ תוך כדי שאני מחזיק את הסלולרי ביד ומצפה לחיוך שלהם בחזרה (תמיד זה לווה בסוג של גיחוך). פה בטורונטו, אולי בגלל הפוליטיקלי קורקט, ואולי סתם מתוך אדישות לסביבה – אף אחד לא יתעניין באדם שמסתובב במשרד בחברה. מחלקת כוח אדם פטרה את המקרה כ״זה היה יכול לקרות בכל מקום״ ופשוט חוזרים לשגרה. מה לגבי לתת זמן לעובדת לבטל כרטיסי אשראי, ללכת למשטרה וכו׳.. טוב – בשביל זה יוצאים מהעבודה מוקדם, כדי שיהיה זמן לעסוק בכל הדברים שאינם ישירות קשורים לעבודה – אבל במקרה הזה מדובר במקרה שקרה בעבודה! אז שוטרים בדקו במצלמות ואכן הבחור הסתובב בקומה חצי שעה לפני שעזב את המקום עם שלל. כשהתקשרתי לבטל את כרטיס האשראי ציינו שיש לי ביטוח על רכישות ב90 ימים האחרונים. ואז חשבתי שאכן את הipad רכשנו לפני חודשיים. תוך 20 דקות סיימתי למלא את טופס התביעה – הרי יש בפירוט האשראי את ההוכחה לכך שהרכישה התבצעה ב90 ימים האחרונים, כולל הסכום ויש מספר מקרה במשטרה. מדהים הפשטות בעבודה מול ביטוח. אבל מדובר רק בהחזר על הipad. מישהו אמר לי שיכול להיות שביטוח הדיירים שיש לנו מכסה מקרים כאלו. אמרתי שמדובר בגניבה ממקום העבודה, לא מהדירה – אבל מסתבר שזה לא משנה. התקשרתי לחברת הביטוח, אחרי 30 דקות בהם הם בדקו את הערך של המוצרים שציינתי באתרים השונים, ועבור המוצרים הלא ניתן למצוא הם פשוט האמינו לערך המשוערך שאמרתי הם אמרו לי: ״טוב, אז הערך של כל הדברים שהיו בתיק הוא 2500 דולר, 500 דולר זה השתתפות עצמית שלך, אבל בכל מקרה כנראה שאתה מקבל את זה מביטוח האשראי שלך, אז אנחנו יכולים לעשות לך העברה בנקאית או לשלוח לך צ׳ק – מה תעדיף?״ הייתי המום כל כך שחשבתי שאולי לא הבנתי נכון וביקשתי ממנו לחזור על הדברים. חצי שעה כדי לפתור תביעת ביטוח! בלי אינספור איטרציות והנפקת מסמכים לא קשורים! אני זוכר שבארץ כדי לקבל החזר על תרופה שקיבלתי הייתי צריך לבקר 3 פעמים אצל הרופא שרשם לי אותה כדי שימציא אישורים שביקשו מחברת הביטוח וכמובן לשלוח קבלות מקוריות והמתנה של שעות – והכל לקבל החזר של 300 ש״ח. לא מתגעגע כלל לגישה של ״בוא נראה אם נוכל להתיש אותך מספיק כדי שתוותר״ – בזמנו פיתחתי טקטיקות להתמודד עם העניין. לצערי עדיין יש לי קשרים לארץ אז מדי פעם עדיין אני מתענג על העניין. הדוגמה האחרונה לשירות הלקוחות בארץ היא ביטול כרטיס האשראי. למרות שאני ונטליה במסגרת אשראי משותפת – משום מה אני יכול לבטל את כרטיס האשראי שלי אבל לא את שלה. אחרי שמצאנו זמן (6 בבוקר) להתקשר לחברת האשראי יחד – הם העזו לאמר שעלינו להתקשר בנפרד כי אי אפשר לבטל עבור שני לקוחות בשיחה אחת, אחרי שביקשתי לכוון אותי לנוהל של החברה שאומר שזה כך (״זה נוהל פנימי״ => ״אז זה אומר שאפשר לשנות אותו״). אז המסר שאני מנסה להעביר הוא שביטוח שמבוסס על אמון מול הלקוח יכול לחסוך הון למשק, לחברת הביטוח וגם למבוטח! תראו את lemonade.

לא ידעתי אם לכתוב את הפוסט הזה. אם יש מקום שאני שונאת לעורר בו סערה זה האתר הזה. אני חושבת שעצם קיום האתר הזה כבר מעורר בלאגנים אצל אנשים שלא מצליחים להבין אנשים שרוצים עתיד טוב יותר לעצמם ולאחרים, ואיך זה אפשרי מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אנחנו מנסים לשמור את האתר מפוליטיזציה של המאמרים, ובאמת לשמור על רמה מקצועית גבוהה, ושירות עם חיוך, למרות שאנחנו עושים הכל בהתנדבות (כולל המענה לשאלות וכתיבת התכנים). כל הכנסה שיש לנו הולכת לכיסוי הוצאות האתר. מאחר שלרוב אני זו שעונה לאלו ששואלים שאלות דרך טופס 'צור קשר' ודף הפייסבוק שלנו, יוצא לי לדבר עם הרבה אנשים מיואשים, אבל גם אנשים שיודעים להעריך מה אנחנו עושים פה. התעוררתי הבוקר למציאות אחרת. זה מצחיק שאני אומרת את זה, כי אני נשמעת לעצמי לפעמים כמו תקליט שבור. כל בוקר אני מתעוררת למציאות אחרת, והמציאות הזו משתנה כל שעה בערך, כשמדובר בישראל. למרות שאני חיה אלפי קילומטרים רחוק מהרעש, ההדים נשמעים עד אלינו. יש מצב שגם באנטרקטיקה שמעו על מה שקרה אתמול. עזבו את זה שלא הכניסו את החד-מיניים לחוק הפונדקאות, שאפשר להתווכח אם הוא טוב לאנושות או לא, אפילו שלמיטב הבנתי החוק די מסדיר את כל העניינים הבעייתיים, כלומר חוץ מזה שלהט"בים לא יכולים לאמץ או להביא ילדים לעולם בכל דרך אחרת. עזבו את זה שעל הבוקר קראתי שכבוד הח"כ אמיר אוחנה מוחה על חוסר-השיוויון להומואים, ובאותה נשימה אומר ששיוויון מגיע רק ליהודים במדינת ישראל (נגיד, כי הרי אתיופים, רפורמים ושכמותם לא באמת נחשבים יהודים אמיתיים), ושחס וחלילה שלא תהיה "מדינת כל אזרחיה". לא מתיישב לי עם ההיגיון, אבל אולי ההיגיון שלי התקלקל משנים של מחשבה. יותר טוב לא לחשוב, ושיכתיבו את הדרך. 1984 היא לא העבר, ולא היפותטי, זה כבר בישראל. ואם אתם מתעקשים להרחיב, גם 'סיפורה של שפחה' נופל לאותה הקטגוריה. האמריקאים כבר אוטוטו שם, אבל חברי צוות הסלפי מביאים את המציאות הזו לישראל לאט לאט. אסור לילדות לבוא במכנסיים קצרים, בצבא אסור לחיילת להשתתף בקורס אם יש חייל אחד שמתנגד, מזיזים נוסעות במטוסים כדי שחרדים לא יסתנוורו ויתגרו, חס וחלילה. ילד דתי חצוף אומר שמדינת ישראל כופה עליו לשחק בשבת בשביל להיות מקצוען, ושהוא חולם על מדינה שבה הוא יוכל לשמור שבת ולהגיע עם הקבוצה שלו לליגת האלופות. ריאל מדריד מחכה רק לך, כפרה. הם יתיישרו לפי הסטנדרטים שלך בטוח. החארות בהפועל פתח תקווה הם הבעיה, ברור. הרי חברי הכנסת ושרי ממשלת ישראל עושים כל שביכולתם כדי לעזור לך להגיע לפסגת החלומות שלך. בעניין הזה לא צריך להיות ימין ושמאל. כל אדם שפוי צריך לדעת שגשם לא מורידים בתפילות, שרעידת אדמה לא נגרמת כי מתווה הכותל לא מתאים להשקפות אורתודוכסיות, שבמדינת ישראל צריך צבא (כלשהו, מקצועי או של העם לא רלוונטי כרגע) ולא תפילות יגנו על התושבים במלחמה זו או אחרת. כל אדם שרוצה שיכבדו את אמונתו צריך לכבד גם את אמונתם של אחרים. זו לא חוכמה לכנס את כל הליברלים לתל אביב ואז לבכות שזו מדינה אחרת, שלא לדבר על הפעמים שחצי עם ישראל יוצא במחולות כל פעם שיש שם פיגוע או נופלים טילים. תל אביבים לא שמחים כשנופלים טילים בשדרות או בקרית שמונה, אבל מי שצריך לטפל במצבים האלה הוא לא עוז גבע מרמת אביב ג', אלא בנימין נתניהו מרחוב בלפור בירושלים, ועוד 120 חברי כנסת שעובדים ממש לידו, ולפעמים גם בשבילו. אם אתם לא תתעוררו, בשנה הבאה תמצאו את עצמכם כשחברי הכנסת המהוללים הכניסו לחוק ההסדרים תקציב מיוחד לבניית בית מקדש שלישי, ויחוקקו שצריך להשתחוות לעגל מזהב, ושכולם צריכים ללכת לחינוך דתי (כי הרי מה רע בקצת מסורת ויהדות), ושכולם צריכים לשים כיפה, ושכולן צריכות להישאר בבית ולגדל את הילדים, שיהיו תלמידים חכמים, אמן. השנאה בין כל חלקי העם לא נחלשת, אלא רק מתגברת. הפילוג ממשיך, בעידוד שרי המדע, התרבות, התקשורת, החוץ, ביטחון פנים, וכמובן- משרד המשפטים ומשרד החינוך. אורחי ראש הממשלה לאחרונה הם ראש ממשלת פולין וראש ממשלת הונגריה, שני אנטישמים ורוצחי דמוקרטיה ידועים, אבל ימנים לאומניים נגד הגירה, מה שמלבין אותם. אני לא אתחיל בכלל עם הקשרים שלממשלה הזו יש למפלגת AfD בגרמניה. לביבי יש ממי לקחת דוגמה באירופה, אין ספק. פלורליזם ודעות שונות הפכו למילות גנאי. מחשבה חופשית כבר לא מותרת (או במושב הבא של הכנסת, כי עצרו את החקיקה הפעם), ליברליזם זה בכלל בגידה, ומה שאנשים יודעים על דמוקרטיה זה שמותר להם לבחור, ושהרוב שולט. אז ממש לא. אני מסתכלת מרחוק וכואב לי הלב על מה שקורה בישראל. אני לא מחפשת לאן לחזור, אני רק רוצה שלאנשים שכן בחרו להישאר, יהיו חיים, שהם יוכלו לבחור איך הם מנהלים אותם, ולא הממשלה. אבל ברור לי שזה יותר מדי לבקש… ואני בכלל רציתי לכתוב פוסט על ההבדלים בין להיות שכירים בישראל לבין לנהל עסק עצמאי, עם עובדים ומיסים וכאלה, במדינה שהיגרנו אליה, אבל כנראה זה לפעם אחרת.