המדריך שלך להגירה לחו"ל

עם ישראל אוהב לקטר, זה כבר ידוע. מה שלא מדובר מספיק הוא קיטורים של לקוחות. הלקוח הישראלי כועס, זועף ומתרעם – אבל על מה בדיוק? היגיון כלכלי פשוט מוצר מסוים עולה 100 ש"ח. א' חושב שהמוצר משתלם, לכן הוא משלם 100 ש"ח. זה אומר בשפה כלכלית פשוטה ש-א' הפיק תועלת שעולה על 100 ש"ח. כלומר, כש-א' קנה את המוצר הוא הרוויח מהקניה שלו איזשהי תועלת כלשהי שעולה על עלות המוצר. שאם לא כך – אז למה הוא קנה אותו? אף אחד לא הכריח. התפיסה הכלכלית הזאת פשוטה מאוד. והיא אומרת שלכל המוצרים והשירותים בחיינו יש ערך מקסימום שאנחנו מוכנים לשלם עליהם. אם תג המחיר של המוצר או השירות נמוך מכך אז כדאי לנו לקנות ואם לא, אז לא כדאי לנו לקנות. אלא שיש כאן עוד אלמנט: הערך המקסימלי שאנחנו מוכנים לשלם על המוצר הוא סובייקטיבי. זה אומר שלכל אחד ואחת יש ערך מקסימום אחר שנהיה מוכנים לשלם על המוצרים והשירותים. זה עניין של טעם אישי, חיבה, העדפות וכו'. למשל, אחד ימצא כוס קפה בבית קפה כבעלת ערך מקסימלי של 8 שקלים, ואחר ימצא את אותה כוס קפה כבעלת ערך מקסימלי של 12 שקלים. אין נכון או לא נכון – כל אחד וההעדפות שלו – בדיוק כמו שאין נכון או לא נכון בשאלה מה עדיף, אדום/כחול או שוקולד/וניל. יקר לך? אל תקנה… יצחק נכנס לחנות כלי מטבח. הוא רואה סכין קצבים איכותית, משוננת ומזמינה. הוא מסתכל על המחיר: 300 שקלים. מחיר מופקע לטעמו. הוא יצטער אך יעזוב את החנות בנעימים. לא קרה כלום. השמים לא נפלו. לא נגמרו הסכינים בעולם. אברהם נכנס לאותה חנות. עובר בין הפריטים השונים ונתקל בסכין. הוא יסתכל על המחיר ועיניו ייפקחו לרווחה. הוא יוציא נהמת בהלה: "פיייי". המוכרת בחנות תסב את תשומת לבה אליו. היא תסתכל ותשאל אם יכולה לעזור במשהו. "לא נסחפתם" הוא יגיד בציניות. היא תחייך ותגיב במבוכה: "אלה המחירים, זה סכינים מקצועיות". אברהם יסתכל לעברה ויגיד: "חוצפה לגבות מחיר כזה, אתם לא מתביישים? חושבים אנחנו פראיירים". אברהם ייצא בסערה מהחנות. הישראלי הממוצע הוא בעצם תינוק מה מניע את אברהם להתנהג כך? הרי אף אחד לא הצמיד לו אקדח לראש והכריח אותו לקנות. מי פגע בו או עשה לו משהו? למה הוא זועם כל כך על משהו כה זניח? ההשערה שלי היא שאברהם, ולמעשה חלק גדול מהישראלים, הם בעצם די תינוקיים. לא עברו את שלב הילדות המוקדמת לצורך העניין. כשהם היו קטנים הרגילו אותם לחשוב שכל דבר מגיע להם, וכשהם לא מקבלים משהו אז מת העולם. התחושה היא שכל העולם סובב סביבם, ושאנשים אחרים חייבים להם דין וחשבון. לשיטתם מי שגובה מחיר גבוה מידי על מוצר שהוא מציע הוא חצוף גדול. כי הרי, "זה נחמד שאתה רוצה להרוויח, אבל למה על חשבוני?" כי כשנולדים עם תחושה שהכל מגיע, אם לא אוכל לקנות משהו בגלל שאין לי כסף לכך, אז איפה פה הצדק? סיבה עמוקה יותר וכדי להמשיך את המחשבות עוד קצת, אז אם מחפשים סיבות עמוקות יותר, כנראה שמדובר בשילוב של חינוך ותרבות. ישראלים רבים גדלים בתחושה חמה ומחבקת יותר מידי. הערך הכי חשוב בעולם זה "חום ואהבה" ויתר הערכים נדחקים לשוליים. כך יוצא שאין כבוד הדדי ואין חשיבות לרגשי הזולת. כל מה שהם רואים זה את עצמם בלבד. והכי מדהים בכל הסיפור, זה שהם גם לפעמים בצד השני בדיוק. כשהאברהמים הם גם בעלי עסקים בעצמם הם בדרך כלל הראשונים להחטיף לכל לקוח שלהם שמעז להתלונן על המחיר. הם הראשונים להתלונן אבל האחרונים לקבל ביקורת. ומה שלא יהיה – בעיני עצמם ובעיני הקרובים להם – הם תמיד הכי צודקים. עולם הפוך.

תודה על התגובות למאמרים קודמים, יש להבחין בין שיוויון (כלומר בהקשר של זכויות) לבין דמיון (כלומר בהקשר של תכונות). שיוויון הוא אידיאל, פרי החלטה ערכית, ואיננו דבר-מה שאפשר לראות במציאות. מידת מימוש עקרון השיוויון תהיה נתונה לויכוח. דימיון, הוא פרי השוואה מתמטית באופיה, בין תכונות של שני דברים. המהפיכה הצרפתית ידועה בשימוש שעשתה במושג השיוויון וקשרה אותו לזכויות, אבל הבסיס לזה נוצר קודם. בתקופת הרנסנס נולד בעצם מושג האדם, באופן שלא היה קיים לפני כן. ההפשטה "אדם", כמשמעו למעשה "כל אדם", נוצרה אז. עד תקופת הרנסנס – למשל בימי הביניים, היה "רצען", או "איכר", או "אביר" וכיוצא בו. אבל לא היה מובן לאבסטרקציה "אדם". אין זה מקרה שהתפתחות מגמות הומניסטיות בתקופה זו, באה יחד עם תופעת העיור, עליית קרנה של התרבות, ביקוש למוצרי צריכה, בנקאות, חברות מניות ועוד דברים שבימי הביניים לא ניתן היה להעלות על הדעת, כמו השמעת ביקורת בוטה ונטולת הסוואה כלפי הכנסייה. חזרה למושג השיוויון – על מנת להמחיש את ההבדל, בשפות ילידיות מסויימות, המילה "אדם" משמעה "בן השבט", כלומר לא כולל בני שבטים אחרים. בלשון חז"ל היא איננה כוללת נשים, ולא בגלל הפירוש המגדרי של המילה "אדם". מושג השיוויון בפני החוק גם הוא מושג היסטורי. בחוקי חמורבי, למשל, יש מעמדות שונים, קבוצות חברתיות שונות. לכל אחד מהם חוקים משלו ועניינו של כל אחד נידון אחרת. כך גם בקודקס החוקים הרומי, ועוד. מה שאנחנו רואים עד כאן הוא שלא רק מושג השיוויון הוא מושג היסטורי, אלא גם ההכללה "אדם" ואשר תחתיה חוסים כל בני האדם, היא תוצר היסטורי ולא מושג שהיה קיים מאז ומתמיד. עוד ייאמר כי שיוויון בהזדמנויות הכלכליות ובאפשרויות היזמות, שימש גם השקפות רייגניסטיות ותאצ'ריסטיות. במקרים אלה הוא בא להצדיק כלכלה שמאפשרת השגים ואי-שיוויון חומרי. הטענה כי העניים הם כאלה באשמתם, היא חיונית להצדקת העוני בעולם הדוגל בשיוויון, מכיוון שמושג האשמה מחזיר את האחריות למצב העוני אל אותם בני אדם, מבלי להזדקק לייחוס ערך שונה לבני אדם שונים. אם הטענה נכונה או לא, בזה אינני עוסק. מה שמעניין הוא הצורך של ההשקפה התאצ'ריסטית להזדקק למושג השיוויון, שהיא-עצמה איננה מאמינה בו, כמסתבר מקביעתה של תאצ'ר כי איננה רואה את המהפיכה הצרפתית באופן חיובי. במילים אחרות גם אלה שאינם מאמינים בשיוויון, נאלצים לעשות בו שימוש בגלל המרכזיות שלו ללגיטימציה ציבורית של כל מהלך פוליטי או מאקרו-כלכלי. לפי פרשנותי, יש סיבה שבגללה מושג השיוויון (בפני החוק, בהמשך לתפיסת האדם האוניברסלית) מרכזי כל כך בחברה מודרנית. הוא מאפשר לבני אדם להישמע לכללים חיוניים ("חוקים"), במידה פחותה של כפייה ואלימות. הוא נותן לבני האדם תחושה – גם אם כוזבת, שהם גם שותפים – ולא רק נתינים-נשלטים. על זה כתב אריך פרום ("החברה השפויה") כי תפקידה של החברה המודרנית לגרום לכך שבני אדם יצייתו מרצונם, פחות בכפייה – משיקולי יעילות. בעצם מדובר במנגנון שתפקידו ליצור אווירה של שיתוף פעולה. באופן זה ניתן לחסוך צורך בהפעלת אלימות ו\או כליאה המונית. אווירה, או תחושה כזו פחות אפשריים, בהינתן מעמדות שאינם שווים בפני החוק או אינם זכאים להשתתף בקביעת עתידם לפי העיקרון "אדם אחד = קול אחד". כל זה תלוי ברווחה חומרית, כדי לוודא שגם מי שיפסיד בתחרות הכלכלית, יוכל לקבל את ההפסד איכשהו, הוא לא יפסיד את הכל. מכל מקום ברור, כי חברה אנושית צריכה לקיים את עצמה במובן החומרי, וכדי להשיג קדמה תרבותית, עליה להשיג קדמה חומרית. מי שמהווה גורם משפיע מבחינה פוליטית, הדבר העיקרי שקובע עמדה פוליטית שלו הם האינטרסים שלו בפועל-ממש, ולא השייכות האידיאולוגית שלו. להלן שתי דוגמאות המעידות על כך: הנרי פורד – לא בדיוק סוציאליסט (על זה לפחות אנחנו יכולים להסכים), העניק לכל פועל משכורת גבוהה בהרבה מהמקובל אז, לא משיקולים מוסריים מופשטים. הוא היה זקוק לפועלים בעלי משכורות גבוהות, שיוכלו את הסחורה שהוא ייצר. דוגמה ממקום אחר: משפחת אופנהיימר – משפחת יהלומנים דרום אפריקנית, תמכה כספית בהלן סוזמן, מתנגדת האפרטהייד היחידה במשך שנים רבות. נכון ששני הצדדים היו יהודים, אבל הסיבה לתמיכה – שהביכה מאוד את האופנהיימרים בחברה הגבוהה של קייפטאון של אז – היתה שהאופנהיימרים (שהיהלומים שלהם שימשו לתעשייה, יותר מאשר לתכשיטים) היו זקוקים שייווצר בדרום אפריקה מעמד ביניים, שיהיה מסוגל לקרוא שרטוט, לעבוד בתעשייה מתקדמת ולקנות שוק למוצרים שכדי לייצר אותם דרושים יהלומים. בשורה התחתונה אי אפשר לקיים לאורך זמן, חברה מתועשת מפותחת שהמרכיב המרכזי בה, מבחינת היחס בין השלטון לאזרחים\נתינים, הוא אלימות ולא הסכמה. הביאו פה דוגמאות, של מדינות מודרניות מבחינת רמת השירותים בהן ואשר מהוות "דמוקרטיה פגומה" לכל היותר, או הרבה פחות. דווקא דוגמאות אלה מסייעות להבחנה שלי: דמוקרטיה ליברלית זקוקה לשיוויון, לא רק כדי לקיים את החופש והסובלנות, אלא כדי לקיים קידמה כלכלית שמאפשרת ליותר פרטים לקנות מוצרים. זה לא מקרה שרבות מאותן מדינות בעלות שירותים מתקדמים ובהן הדמוקרטיה חסרה או פגומה, אינן מרכזים של ייצור מודרני אלא של הפקת נפט (סעודיה), מרכז פיננסי (סינגפור) או היי טק שאפשר לקיים גם מרחוק (ישראל). המיוחד למקרה הישראלי הוא המעורבות של מערכת הביטחון בהכשרה טכנולוגית לצרכים צבאיים, מה שמשאיר חלק מהייצור בישראל. למה זה מעניין, ובעיקר את מי? מהות השינוי שהחברה הישראלית כבר עוברת, נמצאת בכמה מוקדים: ניכור גובר של מערכות המדינה ושל מושגים נורמטיביים, מציבורים רחבים. כשמדברים על דמוקרטיה, כחצי המצביעים חושבים שזה נגדם. כשמדברים על זכויות אדם, הם חושבים שמדובר בזכויות היתר של אחרים, בהעדפתם על פניהם. המושגים שאני משתמש בהם כאן הם מושגים שמזוהים עם השליש השבֵעַ של דוברי העברית. בהמשך לכך ישראל הופכת לדיסטופיה של אכיפת חוק. בהדרגה יימאס לבעלי עסקים לשלם פרוטקשן, או שהם לא יעמדו בכך. נראה יותר מקרים של לקיחת החוק לידיים. דבר זה לא יעלה את תחושת הביטחון אלא יקטין אותה, מכיוון שרוב האזרחים חלשים יותר מגורמי פשע. התעצמות הפיגור הכלכלי של חלקים נרחבים של האוכלוסיה, מסיבות מגוונות – החל משיעור ילודה שאיננו מאפשר מתן השכלה הולמת, המשך בהתנגדות למתן שירותי בריאות כגון חיסונים וכלה בתפיסה מפגרת של השכלה ומודרנה כאילו הן מקור הרע. "קטר ההיי-טק" נוסע לבד, לכן הוא נוסע מהר. שאר הקרונות נשארו מאחור. עוני מולד – הכחדת האפשרות למוביליות חברתית. השמדה של הייצור המקומי ואובדן ידע ייחודי (אם איננו קשור לתעשיות ביטחוניות). תופעות אלה קרו כבר לידע הישראלי בתחומי החקלאות ומתרחשות כעת בתחומי הידע בטיפול המים, השקייה וכיוצא בהם.

טענתי פה במאמר קודם כי קיימת סתירה מהותית, בלתי ניתנת ליישוב, בין העיקרון המכונן של הציביליזציה המערבית המודרנית, לבין המסרים שבשמם נבחרו בני אדם לייצוג במוסד המחוקקים הישראלי, מתוך כוונה מפורשת ליישם אותם בזרוע המבצעת. אני טוען כי סתירה זו מתבטאת בעימות ולא בפשרה. יהיו פשרות מקומיות, אבל לא בין שתי ההשקפות אלא בין אנשים, והן אינן נובעות מנכונות להתפשר אלא ממאזני כוחות מקומיים. אלה מילים גדולות, והשימוש בהן צריך להיות אחראי ולא-מעורפל. האם יש עיקרון מכונן לציביליזציה המערבית? מהי אותה ציביליזציה? למה המסרים שאני מדבר עליהם, עומדים בסתירה כל כך חריפה לדמוקרטיה ליברלית, כפי שטענתי? ולמי זה צריך להיות אכפת? ובסופו של דבר, מה כבר יקרה? לתת תשובות מלאות ייקח לי חיים שלמים, כאשר חלקם ממילא מאחורי. גם החיים שעוד לפני, יצטרכו בחלקם להזדקק לפרנסה ולתחביבים אחרים. לכן אני צריך לפשט את הדברים. החלטתי לבנות את הבסיס לטיעונים שלי, על כמה עמודים: מצד אחד להניח הנחות שגם אותן צריך להוכיח, אבל הן יחסית מקובלות. מצד שני, להראות מתאם חיובי חזק בין תופעות, כאשר מתאם חיובי כשלעצמו איננו מוכיח קשר סיבתי, אבל הוא מספיק חזק כדי לסייע בעקיפין. במאמר הנוכחי אנסה להראות קשר בין דמוקרטיה לבין רמת חיים. אתחיל במדד הפיתוח האנושי של האו"ם. למה דווקא שם? כי הוא מבוסס על מספרים, על כמויות שאפשר למדוד אותן: תוחלת חיים בשנים, השכלה בשנים, ורמת ההכנסה באותה מדינה. אלה מספרים די פשוטים, והנוסחה המתמטית המשקללת אותם לא מסובכת. בנוסף – אלה מייצגים של ערכים מקובלים כערכים חיוביים ומייצגים רווחה חומרית. מולו הנחתי מדינות בטבלה לפי מדד הדמוקרטיה של מגזין האקונומיסט הבריטי. הדירוג נעשה על פי רשימה של קריטריונים שקופים, אבל ההערכה מתבצעת באופן לא שקוף. בנוסף לכך בהחלט לגיטימי לטעון שגם הקריטריונים מייצגים הטיה כלפי ערכים מערביים וקפיטליסטיים, ולכן יש לטענה אופי מעגלי-משהו. יהיה לגיטימי לטעון, למשל, שזכויות אדם צריכות לשקף גם, זכות לעבודה ולשכר הוגן תמורתה, לא פחות מאשר זכות להפגין נגד ניסויים בבעלי חיים. אבל זה לא מה שעשיתי וכל אחד מהקוראים מוזמן לבנות טבלת השוואה משלו. מספר סידורי מקום במדד הפיתוח מקום במדד הדמוקרטיה 1 שווייץ  נורווגיה 2  נורווגיה  איסלנד 3  איסלנד  שוודיה 4 הונג קונג (סין)  ניו זילנד 5  אוסטרליה  קנדה 6  דנמרק  פינלנד 7  שוודיה  דנמרק 8  אירלנד  אירלנד 9  גרמניה  אוסטרליה 10  הולנד  הולנד 11  פינלנד  טאיוואן 12  סינגפור  שווייץ 13  בלגיה  לוקסמבורג 14  ניו זילנד  גרמניה 15  קנדה  אורוגוואי 16  ליכטנשטיין  הממלכה המאוחדת 17  לוקסמבורג  צ'ילה 18  הממלכה המאוחדת  אוסטריה 19 יפן  קוסטה ריקה 20 קוריאה הדרומית  מאוריציוס   איפה נמצאת ישראל? במדד הדמוקרטיה ישראל זכתה במקום ה- 27 כ "דמוקרטיה פגומה" ("Flawed Democracy"). באיזור המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA), אין כלל "דמוקרטיות מלאות". ישראל ותוניסיה הן היחידות באיזור MENA שמקבלות מעמד של דמוקרטיה פגומה. גם משהו. במדד הפיתוח האנושי, ישראל נמצאת במקום ה- 22 שהוא די-מכובד, רק מקום אחד מתחת לארצות הברית ומעל לאוסטריה, ספרד, צרפת ועוד חברות באיחוד האירופי. עד כאן טבלאות, מכאן לשאלות קיומיות. איפה כיף לחיות? זה לא רק עניין של טעם והעדפה אישית. זה גם עניין של – האם כשאצטרך טיפול רפואי, אקבל אותו? האם אפחד מהמחט של הרופא, שמא היא מזוהמת? איפה ייתקע לי המחשב כי החשמל נופל? איפה יהיו לי חלפים לאוטו, שלא יהרגו אותי כשאנסה לבלום? לא הוכחתי כלום – כאמור, מתאם חיובי איננו קשר סיבתי. אבל כדי לטעון את ההיפך – כלומר, שאין קשר בין דמוקרטיה לבין רמת חיים – צריך להתאמץ קצת יותר.

האיראנים בחרו כצפוי בימין הדתי והפשיסטי. אופס! איראנים? מה פתאום… אבל מה ההבדל? ברצינות, האם יש הבדל בין אללה עכבר, או לשמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד? האם יש הבדל בין הלאומנות הישראלית לאיראנית. ישראל ואירן כל כך דומות. לא! מה פתאום דומות כי הם מתפללים חמישה פעמים ביום, ואתם רק שלושה (5:3 לטובת המוסלמים) – אז מה באמת ההבדל בין המפלגות הדתיות בירושלים לאלו באירן? מה ההבדל בין פיפי (יש שקוראים לו ביבי) לבין ידידו פושע המלחמה פוטלר (שיש שקוראים לו פוטין)? או בינו לבין הדיקטטור מטורקיה? לפיפי ומנהיגים סמכותניים יש ערכים ומטרות דומות להפליא. לא מפתיע שהנשיא ההונגרי ההומופוב היה הראשון להתקשר לפיפי לאחל לו בהצלחה. הם ניזונים מאותו הקהל – לאומני, דתי, שמרן שבז לחירויות האדם. "תראה לי מי המנהיגים שמתקשרים אליך ואגיד לך מי אתה." אני מודה שיש לי סלידה איומה כלפי פיפי, הוא לא רק מסריח, אלא גם דוחה ברמות קשות כי אני מבין את המניעים והמטרות שלו. דמגוג למופת. הוא מזכיר לי את טראמפ שהאידיאולוגיה היחידה שלו היא טיפוח נרקיסיזם וכדרך אגב הוא גם אנטי-אמריקה. כל כך הרבה אמריקאים, מימין ושמאל, נגד הרעיונות האינדבדואליסטים של אבות המייסדים של ארה"ב שזה דורש מאמר נפרד. הימין בישראל התחזק מאוד בבחירות האחרונות, מסיבה פשוטה שהוא מציג אידיאולוגיה סדורה ועקבית במשך עשרות שנים. מה שהוביל את הציבור לבחור בהם, מעבר לריבוי הדמוגרפי של השרצת ילדים כמו מקקים, הוא הביטחון שהם משדרים בעקביות שלהם. למשל, הומאים הם חיה טמאה שסופה להיכחד, ולמצעד הגאווה אין מקום בירושלים, העקביות הזאת מושכת אליה מצביעים מירושלים וטהרן, בניגוד למשל לשמאל ההססן שאליו אכתוב בהמשך. סמוחטה ובן-גלם הם העתק של המוסלמי העני, החשוך והמפגר, רק בגירסה היהודית, שכל משפט שני אומר "אינשאללה" או בעברית "בעזרת השם". זו מערכת ערכים דתית שתוביל את ישראל לתהום. ישראל תהפוך, או שהיא כבר, עוד מדינה ערבית אבל בשפה העברית עם אותה המנטליות מוסלמית כי האלוקים שלנו חזק יותר. הבעיה המרכזית – אין אלוהים בכלל. דת היא מחלת נפש. שתבינו למה האיסלם מעורר לי חלחלה, תבינו למה אני מוקיע גם את היהדות, הנצרות ומה שבינהם. "להיות הומו זה פגיעה מוחית" קבע הרב חאלד סלמאן מבני ברק (הימין הדתי מתעב את האיסלם, אבל הם בדיוק אותו הדבר, רק מדברים שפות שונות) מנגד עמד השמאל הפתטי, שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו, עם מסורת חצי סוציאליסטית וחצי קומוניסטית הם לא הצליחו, למרבה השמחה, לשכנע את האנשים לבחור בהם, והיתה להם הזדמנות מצויינת. הם היו בשלטון, אבל גמגמו… קחו למשל את קוץ (יש שקוראים לו גנץ). קוץ היה הרמטכ"ל הכי פחדן שהיה בצה"ל, כל כך פחדן שהוא פחד לתמוך באוקראניה. הסגידה העיוורת למנהיג חזק ונערץ כמו פוטלר, גרמה לו לשקשק מפחד שהוא שמע שיש בסיס רוסי בסוריה. הוא וראשי מערכת הביטחון שחזקים לפגוע בחייל או באזרח הפשוט, היו חלשים לקבל את ההחלטה להשמיד את הטרול הרוסי מעבר לגבול, תוך מילמול שביטחון ישראל קודם ל…בלה בלה בלה. אילו ביטחון ישראל היה חשוב לו ולגנרלי הצבא הכי מוסרי בעולם הם היו נכנסים לעזה ומחסלים את החמאס וכבונוס מפציצים את אירן, ועל הדרך את רוסיה באוקראינה. זה שהמפלגה הדבילית שלו קיבל יותר ממנדט אחד זה בושה לישראלים על אי המוסריות שלהם לתמוך בקוץ כזה. על הלהטוטן שזורק לפידי אש כבר כתבתי מזמן, בלון שסופו להתפוצץ כי כשאין שכל, אין אידיאולוגה. משרת ראש הממשלה היתה גדולה למידותיו, הוא היסס, גמגם ובעיקר פחד. חבורה של פחדנים חסרי חוט שדרה שמתפקדים שעושי דברם של אנשי מערכת הביטחון המושחתת בישראל. מרצ? התיידדתי עם התומכים שלהם, במסעדות הם אכלו חסה בזמן שאני זללתי בשר אדום, אבל לפחות במיטה הם היו ליברלים למדיי. בכל אופן, המפלגה הזאת, היא לא יותר מאשר קישוט, אין לה שום עומק פילוסופי, אפס אידיאולוגיה, מצע מקושקש ואנשים שטחיים שמדברים במילים יפות על שיוויון וסקס אורלי, אבל הם לא פחות גרועים מהימין הפשסיטי. שוויון זה קומוניזם, והם בדרך לשם, גם אם כרגע זה לא נראה כך. אז מה אם הם חילונים? במהות השמאל הוא קומוניסט שזוקף לזכותו הישג מרשים של יותר ממאה מיליון מתים. גם אם קשה לראות זאת כיום, הגרעין האידיאולוגי של השמאל בכלל ומרצ בפרט הוא נגד החיים, נגד החירות ולא רציונלי בעליל (מר"צ היו הראשונים לתמוך במגבלות הקרונה נגד חירויות האזרח). אלו השמאל לא היה מגמגם ומאמץ את הקומניזם באופן גלוי, למשל לשחד מצבעים בהעלאת שכר המינימום, לתמוך במונופול הבריוני של וועדי העובדים, להטיל מכסי מגן למען הבטלים, לברבר על חלוקת ההון מחדש ולא לשכוח לחוקק כמה חוקים נגד היזמים, היצרנים ובעלי ההון שבזכותם אנחנו חיים בשפע, היה לו סיכוי טוב יותר, כי כך עובד הבאג הדמוקרטי: המנהיג שמציע את השוחד הגדול ביותר מפתה יותר אנשים לבחור בו. לא מזמן ביקרתי בישראל, ואמא של אחד החברים סיפרה שמשיחי השקר של המפלגה השסניקית של האייטולה עובדיה זצ"ל ביקרה אצלה בבית ומסרה לה מעטפה ביד. בתוכה היה כרטיס מגנטי נטען, הם אמרו "אם תבחרי בנו וש"ס תזכה, נמלא לך את הכרטיס בכסף ותוכלי לקנות מצרכים לשבת!" תיאוקרטיה יהודית 2022 – לתפארת מדינת ישראל. הימין והשמאל הם באותה הקטגוריה, שניהם קולקטיבסטים. הראשון פשיסט והשני קומיניסט, כעיקרון הם מעדיפים את "טובת הכלל" על טובת האינדיבידואל. לכן ההבדלים בין הימין לשמאל כמעט אינם קיימים. שניהם ישעבדו את אזרחיהם בדרכים שונות, אבל התוצאה זהה: פחות חירויות לאדם. הציר הפוליטי האמיתי, שאף אחד לא מדבר עליו הוא בין קולקטיבסטים לאינדיבידואלסטים. הימין והשמאל בישראל (ובשאר המדינות המערביות) נמצאים, שניהם באותה הקטגוריה של תמיכה ברעיונות קולקטיבסטים. תדמיינו ציר שהקצה הקולקטיבסטי שלו מתפצל לשתים כמו מזלג, ושם נמצאים כל המפלגות הפוליטיות. מנגד מי בצד השני של הציר? מי תומך בזכויות האינדיבידואל? אף מפלגה. הקיום של הציר בין קולקטיבסטים לאינדיבידואלסטים בלתי נראה. בארה"ב יש את הרפובליקנים והדמוקרטים, שני המפלגות האלו תומכות ברעיונות קולקטיבסטים נגד זכויות האדם, נגד האינדיבידואל – וההבדל הוא בדרך בה כל אחת מהמפלגות פוגעת בחירויות של אזרחיה. לכן, שני המפלגות האלו נמצאות באותה הקטגוריה. האם הימין בישראל יתמוך בשוק חופשי? מה פתאום! פיפי מעולם לא תמך בשוק החופשי, זה נכפה עליו בתקופה שהיה שר האוצר לפני יותר מעשרים שנה כי לא היתה לא ברירה, אבל משנתו הכלכלית אינה קפיטליסטית, למרות שהוא מציג את עצמו ככזה. האם השמאל לרבות מרצ תומכים בזכויות וחירויות האדם? בוודאי שלא! מלבד הכרה מסויימת בזכויות להט"ב, אין להם שום אידיאולוגיה אינדיבידואלסטית, (ולמרות שהם מתיימרים להיות כאלו). תנו להם כוח והם יפגעו בזכויות האדם (וגם בגייז בדרכים עקיפות). כלומר, פאשיזם וקומוניזם שניהם רעים באותה המידה אך כל אחד פוגע בחירויות האדם בדרך שאופיינת לו. הפוליטיקאים מטילים עלינו את הסיכון ובורחים מאחריות בעבר, גנרלים ומנהיגים היו חולקים את הסיכון של החלטותיהם עם ניתניהם. נפוליאון נלחם בעצמו ונשבה, ועוד דוגמאות רבות בהיסטוריה מראות שבעבר מנהיגים ומצבאים נטלו סיכונים, שכשלונם היה עשוי להסתיים בפציעתם או מותם. כיום, הפוליטיקה מעוותת מהיסוד. מנהיגים פוליטים וגנרלים אוכלי חינם מסכנים את הציבור אבל מסירים את נטל הסיכון מעליהם. שאזרח מקבל החלטה שגויה הוא ישלם עליו, אם בעסק שלו שנכשל ולכן יפסיד את השקעתו, או בנישואים שגויים לבחירת ליבו שהסתיימו בגירושין מכוערים. אבל שמנהיג פוליטי מקבל החלטה שגויה, אין שום סיכון, שום עונש או פגיעה במעמדו, לעיתים להיפך. ואני רוצה להציג לדוגמא את פיפי שכיהן כראש הממשלה שהתחילה מגיפת הקורונה. פיפי, כמנהיג סמכותן (שאילו היה יכול להעלים את מתנגדיו, היה עושה זאת מזמן. אז בנתיים נסתפק בביטול מערכת המשפט), חפץ כמו דמותו האהודה טראמפ לזכות בכמה שיותר אהדה ציבורית להבטיח את המשך כהונתו הקרימינלית בחסות החוק. לכן, עלה לו רעיון – הוא שלח את המוסד למבצעים אינפנטילים לגרמניה כדי לקבל דגימות של וירוס הקורונה. מטרתו היתה לפתח חיסון מהיר, ולהתרברב בעולם שישראל היא המדינה הראשונה שפיתחה חיסון. הוא היה מבטיח לעצמו תהילה מהמקווה הטהרה בבני ברק ועד לירושלים של זימה. אבל מה לעשות שהתוכנית נכשלה, המדענים הטובים ביותר בישראל כבר ירדו מהארץ, ואלו שנשארו במכון ויצמן לא היה את הידע, הכישורים והאמצעים לפתח חיסון וכך חלומו של פיפי נמוג ואיתו גם… מיליון וחצי ש"ח. וזה בדיוק הנקודה – המבצע המיוחד להבאת וירוס הקרונה לארץ עלה למשלם המסים מליון וחצי ש"ח, אבל על הכישלון פיפי לא שילם את המחיר. אילו היה מצליח, היא מתרברב כמנהגו, אבל על הכישלון אף אחד לא מדבר. שבוע לאחר מכן, נמצא וירוס הקורונה בדמם של ישראל שחזרו מחו"ל, וכל ההרפתקה של פיפי ומערכת הביטחון הישראלית המשוחתת שאף אחד לא מדבר עליה היתה נחסכת. בעולם שלי, פיפי היה נתבע על ידי המדינה, והוא היה נדרש לשלם מכיסו את מיליון וחצי ש"ח שבזבז. המערכת מאפשרת כיום למנהיגים פוליטים לא להשתתף בסיכון, ולכן הם לא משלמים את מחיר הכישלון. העיוות הזה מוביל את פיפי ודיקטטורים אחרים להמר על חשבון הציבור למען סיכון קטן אבל מתגמל מאוד מבחינתם כי הם לא שותפים לסיכון. זה הימור בפיס, הסיכויים שלו קטנים, אבל פיפי לעולם לא ישלם את המחיר. ככל שהוא יהמר יותר, הסיכויים ההסתברותיים שלו לזכות גדלים ובשלב מסויים הוא יזכה. לדוגמא, פיפי אמנם מסריח נורא אבל בעל חושים חדים כיתוש מטריד באמצע הלילה, הוא מצליח להריח את התמונה הפוליטית טוב יותר מקוץ וחבריו מהשמאל. הוא יודע שאם ימכור לאוקראניה נשק (ואני מייחל לכך בכל ליבי), הוא עשוי לזכות בגדול, אבל הוא לא ישלם את המחיר אם ישראל תותקף על ידי הרוסים. לכן, שווה לו לקחת את הסיכון. קוץ פעל מפחד, אבל פיפי מבין את כללי תורת המשחקים שהסיכוי שפוטלר יתקוף קלוש (אגב לכל הפחדנים שמפחדים מהרוסים – שימו לב שהטורקים מוכרים נשק לאוקראניה ופוטלר מחזר אחרים, כי מנהיגים סמכותנים מבינים רק כוח. אם רוצים למנוע נשק גרעיני מאירן, צריך למכור נשק לאוקראניה והרבה. משוואה פשוטה שפיפי כמנהיג סמכותן מבין את השפה הבריונית של חברו התאום פוטלר ולכן קיים סיכוי שישראל סוף סוף תמכור נשק לאוקראניה). לפני שמונה שנים ירדתי מהארץ. זו היתה החלטה נבונה, לא רק במובן האישי, הכלכלי והחברתי אלא מסתבר שגם במובן הפוליטי. מבחן פתע לקוראי האתר – סכם את הנקודת המרכזיות במאמר. התשובות הנכונות – אין הבדל בין ימין ושמאל (שניהם קולקטיבסטים), ואין כיום מפלגה שתומכת באינדיבידואלסטים. אין הבדל מהותי בין היהדות לאיסלם (שינהם רוע בהתגלמותו, האיסלם אלים יותר פיסית, אבל הפילוסופיה זהה). אין הבדל בין מערכת הביטחון הישראלית לאיראנית (או לסעודית). שינהם פועלים נגד אזרחי ארצם, ולמען הטאליבנים בירושלים, טהרן או ריאד. אין הבדל בין פיפי לקקי, תרתי משמע. אם הגעתם עד לכאן, בבקשה… תרדו מהארץ בגו זקוף!

התגובות למאמר שפורסם כאן היום, מעניקות הזדמנות מצוינת לדייק בזיהוי הבעיה שהתבטאה באופן ההצבעה בבחירות בישראל. היו פה תגובות שפשוט שמחתי לקרוא, לא כי זה נחמד לקרוא – זה מהפך קרביים, אלא כי זה מאפשר זיהוי. אני מרגיש קצת כמו פתולוג שמאבחן מחלה קשה, וחש מעין שמחה מקצועית על כך שפיצח בעיה. עד כדי כך. איפה פה העניין, באמת? הבעיה היא הסתירה המהותית בין העיקרון המכונן של הציביליזציה המערבית המודרנית, לבין המסרים שבשמם נבחרו בני אדם לייצוג במוסד המחוקקים הישראלי, מתוך כוונה מפורשת ליישם אותם בזרוע המבצעת. מילים קצת גדולות? תיכף נהיה יותר פשוטים. שיוויון בין בני אדם הוא הבסיס של הציביליזציה המערבית. אה – ברור, יש פרשנויות מגוונות על העיקרון הזה. יש שיאמרו "שיוויון משמעו שכר שווה", ולעומתם יש שיאמרו להד"ם, שיוויון משמעו שיוויון בהזדמנויות הכלכליות ובאפשרויות היזמות, ועוד אי הסכמות ו- וויכוחים קשים, והדברים ידועים. אלא שאיש לא יעז לומר בגלוי, א-פריורי, כי אין שיוויון בערכו של אדם באשר הוא אדם, בזכותו לביטוי עצמי ולחיפוש אחר אושר, בגלל דבר-מה שקשור למוצאו, מינו, צבע עורו או העדפותיו המיניות. "לא יעז" גם אם בסתר ליבו איננו מאמין בעיקרון השיוויון, מכיוון שמדובר כאמור, באבן הראשה של הציביליזציה. זה עומד בסתירה להצהרת זכויות האדם של האו"ם ("ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם"). כפירה בעיקרון שיוויון ערך האדם, יש בה משום שבירת טאבו בחברה ליברלית מודרנית. עכשיו פוליטיקה: נכון לומר שפוליטיקה איננה מתנהלת רק במישור בו קיימת הסכמה בין אנשים, אלא לעיתים – ואולי דווקא תמיד, במקום שבו יש מאבק, או אי הסכמות על עקרונות מרכזיים. אם יש הסכמה על משהו, אז אין לגביו פוליטיקה אלא פשוט מבצעים. אבל המשחק מתנהל לפי כללים מסויימים. כמובן, גם עליהם יש ויכוח! אלא ש, כפי שהזכרתי קודם, עיקרון השיוויון הוא עיקרון שאף אחד לא העז לכפור בו בגלוי, בישראל. עד לאחרונה. אין ואי אפשר למצוא פשרה ברוח טובה, בין מערכת הכללים וההסכמות שעיצבה את האנושות בשבעים וכמה השנים האחרונות, לבין מה שהתחולל בישראל בעשרים וארבע השעות האחרונות. אותה מערכת הסכמות איננה פרק בנימוסים והליכות. לא מדובר בשאלה "מאיזה קצה מתחילים לאכול את הביצה". התרבות שהביאה את המין האנושי לטוס בין יבשות, למצוא מרפא למחלות, להאכיל ולהלביש ולשכן בני אדם, להאריך את משך החיים וגם את איכותם היא התרבות שעומדת על כך שייצוג בני אדם – לפחות הייצוג שלהם, יהיה שווה. זה אינהרנטי, זה לא איזה מאפיין שולי שאפשר גם בלעדיו. בין אלה לבין הממשלה הבאה של ישראל אין קו מקשר אלא יש עימות. ונכון: הכפירה בעקרונות הקידמה מכרסמת את עמוד השידרה של המודרנה, לא מאתמול. המחשבה הפוסט מודרנית, הכפירה בערכים באשר הם, הריקבון המתפשט במחלקות למדעי החברה ובמגמות הומניסטיות באוניברסיטאות, אותו ריקבון שבוגד בעקרונות עליהם מבוססת האוניברסיטה – אוניברסליזם, אמפיריציזם, תפקידן של ראיות – כל אלה הם רק חלק קטן ולא מייצג של המחלה הממארת. אבל מול כל אלה, האתוס המכונן שניצח את הבחירות, כופר בעיקרון הקידמה באופן שאיננו מאפשר גם אפולוגטיקה. כי זה פחות משנה מי שונא את מי יותר. אנשים הם אנשים, ואני לא קונה את זה שמה שקובע זה "איפה יש יותר נחמדים" או "מי שונא את מי יותר". אלה הבלים, זה קצף על הגלים שמסווה את זרמי העומק. מי שכתב את הדברים הבאים: "היהדות והציונות הדתית היא האויב הכי גדול של המדינה הליברלית", איננו פרשן חילוני על יהדות וציונות ליברלית אלא ראש ישיבת הסדר, ממבשריה של ההגמוניה החדשה. אני לא ממשיך להביא מובאות כי זה יהיה מתיש, וגם עצוב מאוד. תוצאות הבחירות האחרונות לא יאפשרו קיום חברה ליברלית מודרנית. המנצחים אומרים כי אינם מעוניינים לקיים חברה ליברלית מודרנית. ולכן מי שאומר לי "לא טוב לך – תישאר בחו"ל" – צודק פשוטו כמשמעו.