המדריך שלך להגירה לחו"ל

בואו נהיה כנים: המצב בישראל לא הולך ומשתפר. הסימן הבולט ביותר לזה הוא שבני נוער מבקשים מידע על הגירה מישראל. לפעמים הם עושים זאת בגלוי (באתר עצמו), אבל לרוב זה בשושו, דרך טופס צור קשר שלנו. ראשית, חשוב לי לומר שעד כמה שאני מעריכה את הבגרות הנפשית הנדרשת לתכנון העתיד, ילדים עד גיל 18 הם עדיין ילדים על פי חוק (כן, גם בני 15-16-17). לכן, אין לנו אפשרות לתת להם יעוץ פרטני, ולצורך העניין, כל בעל מקצוע אחראי לא צריך לתת מידע פרטני לילדים, ללא הסכמה מפורשת מהאפוטרופוס. אני אנסה לרכז כאן עצות כלליות לילדים עד גיל 18 שמעוניינים להגר "מיד" מישראל. מוזמנים להוסיף עצות משלכם בתגובות. חשוב מאוד להבין שאתם לא עומדים ברשות עצמכם, אלא קטינים על פי חוק, וכמעט כל מדינה בעולם לא תאפשר לכם קבלת ויזה אם אתם בלי ליווי והשגחה של אפוטרופוס. כמובן שאנחנו מדברים על ויזות, ולא על אזרחות קיימת (רוב מדינות העולם לא מאפשרות להגיש בקשה לאזרחות לקטין, ללא אישור מפורש מהאפוטרופוס, גם אם הקטין עומד בכל תנאי קבלת האזרחות). עד שמתישהו נגיע למצב שיונה עם עלה של זית זה לא חלום, ישראל עדיין מדינה בה השירות הצבאי הוא שירות חובה, על פי חוק, ושחרור מהצבא ניתן רק לאוכלוסיות מסוימות. אם אתם לא חלק מהאוכלוסיות המסוימות האלו… עצוב, אבל אתם מחויבים בגיוס. לפיכך, או שתתגייסו ותהגרו לאחר השירות הצבאי, או שלא תתגייסו. אם אתם בוחרים באפשרות השניה, כדאי לעשות זאת על פי חוק ולהיעזר בעורך דין שמתמחה בעניין. אחרת, אתם נחשבים לעריקים וכנראה תופנו למשטרה הצבאית כשאתם עדיין בביקורת הגבולות בנתב"ג. אז אולי כדאי להסדיר את מעמדכם חוקית. אני יודעת שהכי מרגיש שבוער בעצמות לקחת את הדברים וללכת, אבל כאן יש לכם הזדמנות נפלאה שאין לכולנו: שבו ותבדקו ותתכוננו להגירה. תבחרו מדינת יעד, תלמדו שפה, תתכתבו עם אנשים מאותה המדינה, תכירו חוקי הגירה וכו'. עבודת התכנון הזו היא חשובה, ופי אלף לכאלו שרוצים להגר מיד עם סיום הלימודים בתיכון (או אחרי הצבא, מה שבחרתם). כסף, כסף, כסף. הגירה זה עסק יקר. מאוד. תעבדו ותחסכו כסף. אף אחד לא מחכה לנו בזרועות פתוחות ונותן לנו כסף (חוץ מאזרחים אירופיים למיניהם שמקבלים קצבת סעד, אבל אתם לא ממש רוצים לחיות מקצבת סעד, נכון?) בהנחה שאתם מסיימים את התיכון ומתכוונים ללכת על ויזת סטודנט במדינה שהיא לא ישראל, תבדקו טוב טוב את דרישות האוניברסיטה שאתם רוצים ללכת אליה. כדאי לבדוק גם את דרישות שוק התעסוקה באותו המקצוע. תתכוננו בהתאם.   אני משאירה עוד מקום לעצות של הקוראים, אבל תוחמת אותן לעצות חוקיות, טוב? בלי לגנוב מכוניות או להיות עריקים 😉

קיסר קנדי נולד למשפחתנו. חיכינו לו זמן רב. מאז ומתמיד רציתי משפחה גדולה ובוודאי לא "רק" שני ילדים והנה, בקנדה דברים התחילו לזוז וההריון הגיע. הכל היה בסדר. מערכת הבריאות התגלתה אליי, השוני בא לידי ביטוי. השוני נובע מכך שעד היום הכרתי מערכת אחת ופתאום התגלתה לי מערכת אחרת. קנדה מביאה אל חיי שינויים רבים. מאז המעבר אני מופתעת מכל מיני תפניות, נסיבות ו"תופעות לוואי" אישיות ומשפחתיות שלא יכולתי לצפות להן. ההריון ומהלכו היו חלק מכך. באופן כללי אני יכולה להגיד שההריון היה ממש בסדר עד לשבוע 32. חוץ מטענות פה ושם, הורמונים ואחרים, העברתי את ההריון בפעילות וכדבר נוסף שנמצא בחיי. פה הלחץ של האנשים והסביבה על תינוקות שונה מזה שבישראל. פחות עצות, פחות "הוראות מסבתות/ דודות" ובכלל, אווירה קלילה, לפעמים קלילה מדי. בישראל, ילדתי את שני ילדיי בלידות ביתיות. עם הגדולה הייתי במעקב לאורך ההריון והקפדתי להיות נחמדה לצוות הרפואי. עם הבן שלי כבר העדפתי להימנע מכל הבדיקות (נוסיף לכך שחלק מההריון היה בתקופת מלחמת לבנון ושהייתה לי בת שנתיים בבית לטפל בה) והייתי בעיקר תחת פיקוח של המיילדת. שתי הלידות שהיו לי בישראל היו מדהימות. לא פחות. הייתי מוכנה לעבור עוד ועוד לידות שכאלה ואני תמיד מאחלת לאחרות שתהיה להן חוויה דומה. לשמחתי, זכיתי ללוות שתיים מלידות הבית של אחותי והחוויות שלה מילאו אותי באנרגיות. עכשיו נחזור לקנדה… כפי שכתבתי, עד לשבוע 32 הכל היה בסדר, אבל בבדיקת האולטרסאונד העובר נמצא במצב עכוז ועוד תוספות שגרמו לנו לבלות זמן רב בבית החולים. מה שאני כותבת הוא לא מובן מאיליו במערכת שלנו. שלא כמו בישראל בו בכל מערך בריאות האישה (אין לי מושג איך לקרוא לזה) ישנו מישהו שאחראי על האולטרסאונד, כאן יש חדרי אולטרסאונד בבית החולים. לדעתי ראיתי שניים. שני החדרים הללו משרתים אוכלוסיה של כ-100K איש. ברור שלא כולן נשים ולא בגיל הרלוונטי, אבל בישראל יש אולטרסאונד ומקומות למעקב הריון בתוך כל קופת חולים. אני זכיתי לבדיקה של שבוע 32 כי אני נמוכה. לבדיקה של שבוע 13 זכיתי כי אני זקנה (טוב, לא בת מאה, אבל אוטוטו 39). בקיצור, יצא שקיבלתי יותר בדיקות ודווקא הפעם היה לי סבבה עם זה, דווקא בשל הנסיבות. ילדתי לפני הזמן המשוער החל משבוע 32 הגעתי ליותר בדיקות. כלומר, כשצריך לעשות אותן יש דרך לעשות זאת. לקראת הלידה כבר הייתי בבדיקה כל יום או יומיים. תלוי ביום בשבוע ותלוי בתוצאה. בכל הזמן הזה קיבלתי יחס של VIP. הייתי שייכת לרופאת המשפחה, רופא נשים, טיפלה בי מומחית המחלקה, ראה אותי למעקב ראש המחלקה, בדקו אותי הטכנאיות וגם… עדיין קיבלתי שירות מהמיילדות בעיר ליד. אפשר להגיד המון על שירותי הרפואה סביב העולם. אני חושבת שקיבלתי את אנשי המקצוע הטובים ביותר. אולי חשוב לא פחות, קיבלתי את האנשים הטובים ביותר. במהלך הבדיקות שמעתי פעם אחר פעם "אני מבין/ה אותך". מעולם לא נתקלתי ברופא שאמר לי זאת. כבר שמעתי בישראל משפטים כמו "קטן עלייך", "זה לא אמור לכאוב" והשיא לדעתי היה רופא שטיפל בי כשאח שלי לקח אותי לביקורת וכשבכיתי מכאב הוא פנה לאח שלי ושאל אותו "כואב לך?" כשהוא ענה לו "לא" הרופא המשיך "אז למה היא בוכה". זה לא קרה לי פה. אולי הרופאים פה מעולים, אולי הם פשוט טובים מהממוצע (בכל זאת ראש מחלקה לא במקרה מגיע למעמד זה, גם בעיר כמו סיינט ג'ון). אבל כך או אחרת, הם אנשים מעולים. לכן, ברגע שהבנו שאנחנו נכנסים לניתוח קיסרי, שלושה שבועות לפני התאריך המשוער ללידה, ידעתי שאני בידיים טובות. ראש המחלקה לא היה המנתח, אבל הוא עבר איתי על הפרטים, ישב מולי ומול בן הזוג שלי ונתן לנו תחושה שאין לו שום דבר יותר חשוב לעשות מלבד לדעת שאנחנו מרגישים בסדר להיכנס לניתוח. מרגישים בסדר ולא רק מבחינה פיזית. אחר כך הדברים קרו. הצוות נכנס, הסביר לנו. הכרנו את האנשים, חלקנו אינפורמציה. כל רופא נכנס ושאל את השאלות הרלוונטיות בתורו ובדק אם יש לנו שאלות. סיכמנו שבן הזוג ייקח את התינוק לאחר הלידה במקום שיניחו אותו עליי בלי שאוכל לשלוט בשום דבר ואפילו הרשו לנו לשים מוזיקה שבחרתי מראש כך שהוא יוולד איתה. הצוות היה מקסים לאורך כל הדרך ואנחנו הפכנו בפעם השלישית להורים. קיסר קנדי, אזרח מן המניין, הצטרף למשפחתנו. עוד מספר מילים אישיות חשבתי לדחות במעט את הפוסט הנוכחי, אבל יש משהו בכתיבת בלוג, משהו חושפני מעט ובמידה מסוימת גם מחייב. מעבר לכך שאני מתחזקת את הבלוג מעל לארבע שנים, אני גם משתפת, חולקת וחושפת. דברים שלא תמיד הייתי כותבת או אומרת בסיטואציות אחרות, באים לידי ביטוי כאן. ההחלטה לחלוק, לפחות באופן חלקי, את חווית הלידה, משלבת בין חשיפה לבין תרפיה. יתכן והפוסט יצא מבולגן, הורמונלי, לא זורם לחלוטין, אך הוא ככל הנראה משקף את המצב הנוכחי ומביא לידי ביטוי את צד נוסף של ההחלטה לכתוב מלכתחילה. בתמונת הפוסט נמצאת התעודה שקיבל בננו, נועם, המציינת את היותו אזרח מן המניין. אותנו זה מאד שעשע ונראה שיש שם לא מעט הומור. השיר הוא שיר הלידה:

ממש לאחרונה עברתי ניתוח באחת העיניים. עברתי שנתיים של גיהנום רק בשביל להגיע לניתוח הקטן הזה, שנראה כי מוכיח את עצמו. אבל הניתוח פה הוא לא העיקר. אני יודעת שסיפרתי כאן בעבר על מערכת הבריאות הברלינאית, אבל אני גם יודעת שתסלחו לי אם אספר שוב על נפלאותיה, כי הפעם זה האשפוז בבית החולים. המחלקה: עיניים כירורגית, אחת משתיים (שאני יודעת עליהן, לפחות). מספר חדרים במחלקה: 15. מספר מיטות בחדר: 2, אין יותר או פחות, כולם שווים. במתחם המעליות (5 מעליות): 4 מיטות מוכנות בנוסף לאלו שבפנים, מכוסות למשעי כדי שלא ייכנס משהו בפנים. אחיות: 5 אחיות למחלקה בכל משמרת. רופאים: באים והולכים, אבל תמיד יש רופא שנמצא במחלקה בשביל לדבר עם החולים. הרופא התורן חייב לדבר שוטף גרמנית, אנגלית ורוסית, לפחות (משיחה שהייתה לי איתו). באתי סך הכל לאשפוז של יומיים וחצי. היום הראשון מוקדש להרשמה (כולל סגירת תפריט אוכל לכל האשפוז), בדיקות והתאקלמות, וגם מתן תרופות מקדימות לניתוח, אם צריך. היום השני הוא יום הניתוח, ואחריו מנוחה מוחלטת לחולה. ביום השלישי משתחררים אחרי שיחה עם הרופא. אם לא בא לכם לחכות למכתב שחרור, ישלחו לכם בדואר. אני מתנהלת בגרמנית די טוב, כך שבשיחות רגילות לא הייתה לי בעיה, אבל על התיק שלי הודגש שאני מדברת אנגלית, ולכן אוטומטית הצוות מונחה לפנות באנגלית. זה נהדר במקרה של הוראות רפואיות, שהגרמנית שלי לא פורחת בתחום, אבל קצת הורס את רעיון תרגול הגרמנית. בניתוח, אגב, הכל דפק כמו שעון שוויצרי, ויצאתי מהתאוששות אחרי שעה, מסטולה לחלוטין מההרדמה. האחיות נכנסות מדי פעם לחדרים, גם אם הן להן משהו לתת לכם, ושואלות מה נשמע, אם הכל בסדר, ואולי אפשר להכין לכם תה או קפה. הכל בחיוך וברוגע. הן גם עונות על שאלות שבטח שאלו אותן מיליון פעמים, ועדיין באורך רוח וקסם. אין ביקורי רופאים. צריכים רופא- גשו לקבלה או תלחצו על הלחצן לקרוא לאחות, שתקרא לרופא. אין דיונים סוערים ליד המיטה שלכם, וגם אין וילונות שמפרידים בין המיטות. והכי חשוב- שקט. יש מבקרים לחולים, אבל הם יושבים לכמה רגעים בפנים, בשקט מופתי (גם הילדים), ואז יוצאים לחדר המתנה, או לחצר בית החולים, שם אפשר לדבר יותר בחופשיות (ועדיין זה יהיה סופר-שקט לאוזן הישראלית). זה לא במנטליות הגרמנית לבוא ולהתמקם בבית החולים. לפני הניתוח אחותי שאלה אותי אם בעלי יחכה מחוץ לחדר הניתוח. לא הבנתי למה, ואז היא אומרת שזה מאוד הגיוני שקרוב משפחה יהיה בחוץ כדי שאם משהו יסתבך אפשר יהיה לדבר איתו. התגרמנתי בשנים האחרונות, אז לא הצלחתי להבין עד הסוף למה זה נחוץ, ואמרתי שבעלי צריך להיות בעבודה, ויש להם את הטלפון שלו אם צריך. בעלי הגיע ביומיים האלו אחרי העבודה שלו, כי זה ממש מטופש בעינינו לשבת ליד מיטה של מישהו שבא לבית חולים כדי להרגיש יותר טוב, ובמקום זה נכנס לעמדה של מארח ו/או נטל. בטח ובטח כשמדובר באשפוז של יומיים-שלושה. יש לי חברה ישראברלינאית, שלא הבינה למה אני לא מוכנה להתקשר אליה מיד כשאתעורר כדי להגיד שהכל בסדר. אמרתי לה: אחותי, אני אוהבת אותך, אבל אני רוצה לנוח ולא לדבר. לא יודעת אם בכלל אוכל לדבר, אבל ממש לא בא לי לבזבז אנרגיה. אם יקרה משהו- מבטיחה שתיודעי". ובכל זאת, לכי תרגיעי פולניה…   האשפוזים בישראל פתאום נראים אחרים לגמרי.    

אני די טוב בפיננסים – יכול להיות שלימודי הMBA תרמו לעניין, או שכמה שנים של ניתוח דוחות פיננסים של חברות בתור יועץ אסטרטגי עשו את שלהן, או שקיבלתי את זה מההורים. תמיד ידעתי לאזן בין היותי נהנתן באופן מופגן והיותי חסכן באופן פחות מופגן. בכל מקרה, בעוד בארץ הצלחתי לא רע, יש לי נכס מניב ואין לי חובות למעט משכנתא. אני ורעייתי סיכמנו ש״מה שבשקלים נשאר בשקלים ומה שבדולרים נשאר בדולרים״ – כלומר אנחנו מנהלים תזרים מזומנים שקלי ותזרים דולר קנדי – ופעם בכמה חודשים בשביל הכיף, מסתכלים איך זה נראה כשזה מאוחד. התוצאה המיידית היא שהתחלנו פה באפס. בלי עזרה מגורמים חיצוניים, בלי חובות, בלי הכנסות, בלי קרדיט סקור. התוצאות שבאו מיד לאחר מכן כוללות את הקושי בלשכור דירה בלי קרדיט סקור, ואיך לשלם שכר דירה מראש עבור חודש ראשון ואחרון בלי שקיבלנו עדיין משכורת ראשונה.מצחיק שעל מנת שיהיה לך קרדיט סקור – צריך להיות בחוב ולעמוד בהחזר שלו (גם כרטיס אשראי נחשב חוב). למזלנו עברנו לקנדה עם הצעת עבודה מפתה שכללה בונוס חתימה. אז אפשר לאמר שבאופן די מיידי מצבנו הכלכלי הקנדי השתפר. רק שעדיין לא היה לנו קרדיט סקור, וכדי שיסכימו להשכיר לנו דירה, היינו צריכים להסכים לשלם שלושה חודשים מראש – ואם נוסיף לזה רהיטים ודברים אחרים שהיינו צריכים כדי לתפקד, אפשר לאמר שחזרנו לאפס די מיידית – החשבון שלנו לא זכה לראות את הכסף בעובר ושב יותר משבוע. אנחנו חיים בדאון-טאון טורונטו, שזה פחות או יותר המקום היקר ביותר בקנדה ו… החיים פה זולים! לא ברמה אבסולוטית אלא ביחס להכנסה. אני גר במה שאולי שקול למגדל דיזינגוף בתל אביב – אז כמובן ששכר הדירה יקר, אבל עדיין פחות יקר מבארץ. חשבון החשמל שלנו הוא בדיחה למרות שהחימום עובד כל החורף והמזגן עובד כל הקיץ. המים, ארנונה וועד בית כלולים במחיר השכירות. חדר כושר ובריכה בבניין כלולים בשכירות. אנחנו נהנים מהופעות והצגות שבארץ היו קורעות את הכיס. מצד שני פה אם לא קונים כרטיסים שלושה חודשים מראש – רוב הסיכויים שכבר לא ישארו כרטיסים שווים, ואם ישארו, כנראה שההופעה לא שווה. אנחנו אוכלים במסעדות 3-4 פעמים בשבוע, נטליה לומדת לתואר אקדמי ואני לומד קורסי העשרה. הבית שלנו מזכיר חנות אפל סטור עם האייפונים, המקבוקים, אפל tv וכו׳. כשאנחנו הולכים לסופר (שפתוח 24/7 במרכז העיר כי אנחנו עצלנים מדי ללכת לcostco) אנחנו יוצאים עם קניות לשלושה ימים בעלות של 30 דולר (~90 שקל). והעיקר: שמנו יעד לחסוך 50% מההכנסה שלנו. בארץ היעד הזה דמיוני, פה אני לא אומר שהוא קל, אבל הוא בהחלט אפשרי ואנחנו עומדים בו לא רע – בלי להיצמד לתקציב ידוע מראש. בארץ אני זוכר שלא היה יום בלי שיחה לאחת מחברות האשראי, סלולר, בנקים, עירייה ועמידה בתקציב היתה משימה קשה. היו חודשים שהיינו על תקציב עצמות יבשות כדי לפצות על חודשים בהם לא עמדנו ביעדים. בדיעבד אני יכול לאמר שהערכנו את ההישגים הרבה יותר כי עבדנו קשה להשיג אותם וכעת כשקל לנו יותר אנחנו לא יודעים כמה מזה בגלל המקום וכמה מזה בגלל שאנחנו ״בכושר פיננסי״ – כלומר יודעים להגדיר תקציב ולעמוד בו. אני מסתכל על המצב של קנדים ולא מצליח לאמוד אותו: מצד אחד אי אפשר לקבל שולחן במסעדה בלי להמתין בתור לפחות 20 דקות בערבים ומצד אני יש פרסומות ברחוב על כך ש״זה בסדר לבקש עזרה עם חובות״. ביקרתי בכנס של יועצים פיננסים למיניהם – כל מיני קאוצ׳רים להתנהלות כלכלית נכונה. הייתי כזה בארץ אז מצאתי לנכון להשתתף בכנס. ההרצאות היו על שני צדדים שונים מאד של סקלת הניהול הכלכלי: מצד אחד יועצים שנותנים טיפים איך לצאת מחובות ו״לגמור את החודש״ ומצד שני יועצים שמלמדים השקעות, פיזור סיכונים ומקסום רווח. לא היו יועצים לשלבי הביניים שבין לצאת מחובות לבין השקעות. יתכן שאין בטורונטו אנשים בשלבי הביניים?