המדריך שלך להגירה לחו"ל

אנחנו פה (כתבתי ומחקתי מלא כי בעצם החבוב נולד פה) מעל לארבע שנים. מסתבר שזה מספיק זמן להתרגל וגם לשכוח. פתאום ההתחלה נראית כמו סיפור, כזה שיום אחד נספר לחבוב או אולי לנכדים. בהתחלה גרנו בדירה שכורה לא משהו בסיינט ג'ון ואז קנינו את הבית ועברנו, אבל זה היה לפחות מחודשיים, אז מי באמת זוכר איך היה. היכולת להתרגל מדהימה. לא פעם אני רואה הורים ששואלים בפורומים איך כדאי להכין את הילדים להגירה ואני חושבת שהשפה לא חשובה ואין באמת דרך להגיד לילדים איך יהיה אז עדיף להשקיע בפרידה טובה ואם אפשר, ככל האפשר, לחזק את המשפחה. כשהגענו לכאן חיפשנו כל דבר חמש פנים לפחות. כל קנייה בסופר הפכה לקניות כי אף פעם לא מצאתי את המשהו הנכון שרציתי. יותר מכך, נכנסנו פעמיים לקוסטקו בלי לקנות שום דבר. היום זה לא נתפס. היום אני חיה את השגרה. אני לא קנדית (אצטרך למצוא זמן לכתוב גם על זה) אבל אני בהחלט רגילה להיות כאן. כל כך רגילה שאפילו התחלתי להיות ביקורתית ושיפוטית לגבי החיים כאן. עכשיו יכול להיות שתשאלו אותי (ובצדק) מה פתאום נזכרתי ששכחתי דברים? מה קרה בחיי שאני מרגישה צורך לספר בנוסטלגיה איך הייתה תחילת הדרך. אז… ההורים שלי באו לבקר. הם באו לבקר ואני מבינה שאני כבר לא לומדת יותר את קנדה. ההורים שלי באו לבקר להורים שלי קצת נמאס מהסגרים, סגירת חדר הכושר, המגבלות ומזה שהם לא יכולים לראות את הנכדים בישראל. כנראה שהם קצת התגעגעו אלינו (לא אלי, לילדים שלי) והעובדה ששתי טיסות בוטלו מאז שהתראינו גם השפיעה על ההחלטה להגיע אלינו. במשך חודש אמא שלי אמרה לי שהיא רוצה להתאוורר אבל היא לא תטוס עד אלי כי זו טיסה ארוכה. כנראה שכל ה"לא אלייך" היה כדי להכין אותי לכך שהיא תיכף תבוא. אז בהזדמנות הראשונה אמא שלי הזמינה שני כרטיסי טיסה בהתראה של שבוע והנה הם כאן. אנחנו מילאנו טפסים שונים, מצאנו להם דירה לחודשיים (הזמן שהם שוהים פה) ודאגנו אפילו להחליף את הצמיגים לצמיגי חורף כדי שלא נצטרך לעשות את זה בזמן שהם פה. אהה… הנה עוד דבר שלא נראה לי מוזר – יש כאן צמיגי חורף וכן, יש לנו בגראז' שמונה צמיגים (לשתי מכוניות, לא לדאוג) שיוחלפו בערך במאי. אהה.. כן, גם יש גראז' 🙂 לאחר שבועיים בידוד ההורים שלי יצאו לחופשי ומאז נראה לי שהם "קורעים את העיר". לא שיש מה לקרוע אבל בואו נגיד שהם היו ביותר מסעדות מכפי שאני הייתי בארבע השנים האחרונות. הם נרשמו לחדר הכושר ובכללי, למקרה שדאגתם, טוב להם אצלנו. מעיניים אחרות בתכל'ס אתם לא באמת רוצים לקרוא על הביקור של ההורים שלי ובכל מקרה אני כאן כדי לספר על עצמי והנה, אני מגיעה לנקודה. מהרגע שהתחלנו לצאת יחד למקומות שונים שמתי לב שההורים שלי מתנהגים בצורה שונה ממני. בצורה שאני התנהגתי פעם. הם חיפשו את המאכלים שהם אוהבים (אני טבעונית ובכלל לא יודעת לכוון אותם לאן ללכת), ניסו לעבור עם העגלה בקוסטקו בצד הלא נכון והגישו את כרטיס האשראי למוכר. מצאתי את עצמי שוב ושוב אומרת: "לא עושים את זה ככה" או חמור יותר "לא עושים אצלנו ככה". אגב, דוגמה לכך הייתה כשדפקו אצלנו בבית שוטרים ואמרו לנו שתדלקנו ולא שילמנו. מסתבר שההורים שלי תדלקו "לא נכון" והם היו בטוחים שהם שילמו אבל כרטיס האשראי לא באמת עבר. אחרי מספר פעמים שהערתי או הארתי (ככה אני מעדיפה לחשוב על עצמי) ועצרתי אותם מביצוע דברים כאלה ואחרים, הבנתי. אני התרגלתי. אני לא יודעת מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים הפכתי לפחות זרה והבנתי את הכללים והחוקים. אני כבר יודעת איפה לקנות כל דבר, מתי להחליף לצמיגי חורף ואפילו מבינה בניואנסים קטנים של שיחה. אני תופסת את עצמי וחושבת על זה שהחיים השתנו. שאני השתנתי, התרגלתי. לא הפכתי לקנדית (ואני לא אהיה קנדית לעולם) אבל אני כבר חושבת אחרת, מתנהגת באופן ש"מתאים" לסביבה ולא פעם אפילו מבקרת אותה.

לא הכל זוהר במעבר למדינה חדשה. לפעמים אנחנו בורחים מזכרונות העבר, ולא חושבים לרגע שהזכרונות האלו יבואו איתנו, כמו תולעת פרזיטית, לחיים החדשים שאנחנו עומדים לפתוח בהם. לפעמים יש שדים שאנחנו סוגרים בארון, ובגלל יוקר הטיפול הפסיכולוגי בישראל אנחנו לא מטפלים והורגים אותם כשהם קטנים. עברתי לברלין בלב שלם לפני שש וחצי שנים, וחשבתי שהמעבר יעשה לי רק טוב וכל השדים יישארו מאחוריי. אולי לא באמת חשבתי על השדים. רציתי להיעלם מהמקומות עם הזכרונות הרעים, אבל לא חשבתי שזה משהו רציני באמת. אולי כי אף פעם לא התעמקתי וחפרתי בזה בצורה טיפולית. שלושה חודשים אחרי שעברתי לברלין ניסיתי להתאבד, אבל פישלתי ונשארתי בחיים. כמה חודשים אחר כך, בתחילת דצמבר 2014, ניסיון נוסף היה קצת יותר מוצלח, אבל כפי שאתם שמים לב- לא באמת הושלם. סתם שכבתי בטיפול נמרץ בקומה יומיים, ואחר כך שבוע במחלקה פסיכיאטרית סגורה. בזבוז של כדורים ותאי מוח. כל שנה אני חוגגת שלושה ימי הולדת: המקורי, ברלינולדת (היום שעברתי לברלין) ויום ההולדת השני שלי (תחילת דצמבר), אחריו הפסקתי לנסות להתאבד. הפעם הראשונה שחגגתי את השלושה היתה ב-2015, ואז כבר הייתי בסיומו של הטיפול הפסיכולוגי (שניתן בחינם למבוטחי הביטוח הציבורי כאן). הפסיכולוג שלי אמר שהעובדה שהצלחתי להתגבר על הרצון להתאבד ראויה לחגיגה בכל שנה, והסכמתי איתו. היום עולמי אחר, היום אני לא בורחת מבעיות והפתרון שלי הוא לא להזיק לעצמי. היום אני מוצאת פתרונות יצירתיים ועוזרת גם לאחרים. למזלי, ההתמודדות עם כל התהליך היתה בברלין. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לשרוד אותו במקום אחר. פה אני מצליחה להתמודד עם כל מה שלא הצלחתי להתמודד בתל אביב. האווירה נתנה לי את ההשראה, אבל גם אני השתניתי וברלין נכנסה לדנא שלי, כך שהשיפור ניכר. אני חושבת שמה שאני מנסה לומר הוא שגם אם קשה כשעוברים למדינה חדשה, לשפה חדשה, בלי משפחה ו/או חברים – צריך להתמודד עם המציאות ולא לברוח ממנה. אל תחזרו לישראל אחרי שעזבתם – זה הרי הכי קל. תישארו, תתמודדו ותבטחו בעצמכם על שעשיתם את ההחלטה הנכונה. לברוח זה הכי קל, להצליח בחיים החדשים זה עבודה קשה, אבל אם תרצו ותאמינו מספיק בעצמכם – תצליחו. אני כבר מאמינה.

באופן אישי נמאס לי כבר לראות פוסטים של אנשים עם מסיכות, קונספירציות קורונה והיהפכותה של ישראל לדיקטטורה. החל מהמשפט הבא, פוסט נטול קורונה ופוליטיקה. בתור מישהי שנמצאת בשנה הרביעית שלה בפריז (מי היה מאמין!) כבר למדתי טוב מאוד איך לזהות פריזאי טיפוסי ואיך לזהות תיירים או אנשים מהפרובינציה (province) כמו שאומרים. באמת במדינת פריז יש כמה סוגים של אנשים שניתן ממש לזהות אותם לפי סגנון הלבוש ואפילו מה שהם אוכלים. אז איך מזהים פריזאי טיפוסי ? והאם אני גם אסיים ככזאת? בואו נתחיל, יוצאים לדרך! מבחינת הלבוש לפריזאים יש סגנון לבוש קלאסי שרואים בסרטים, וזה מגניב. הגברים לרוב לובשים חולצות מכופתרות (הסגנון שנחשב חנוני בארץ), נעליים סגורות, ובחורף שמים מעיל בסגנון המאה ה-19 עם צעיף. הם גם לובשים מעיל גשם אופנתי או מעיל עור. לרובם יש שיער באורך בינוני, לא גלח אבל גם לא ארוך מידי, כמו התספורות של הילדים הקטנים. והם מגולחים או עם זיפים. התספורת זה משהו ששמתי לב שמיחד בעיקר את הגברים בצרפת (ממוצא צרפתי או אירופאי) ולאו דווקא הפריזאים. למהגרים לרוב יש שיער מגולח והם מגדלים מעט זקן. בנוגע לנשים, בצרפת מאוד נפוץ ללבוש חצאיות וגרביונים. במיוחד בפריז, השתעשעתי ברחוב לספור את כמות הנשים שעוברות לצידי עם חצאית\שמלה והגעתי לתוצאה של בערך 80%! אופנה צרפתית שאימצתי אך שנראת ממש מוזר בארץ היא ללבוש גרביונים ומעל זה שורט ג'ינס. בתור מישהי שחולה על שורטים, סוףסוף ישלי הזדמנות ללבוש אותם גם בחורף וזה לא יראה מוזר! בפריז רוב הנשים לובשות שמלות או חצאיות והן לא דתיות כמו שישר חושבים בארץ. זה משהו מקובל במסורת הצרפתית, ואפילו עד 2013 היה בתוקף חוק בפריז שאסור לאישה ללבוש מכנסיים, אבל כמובן שאף אחד לא שם עליו. אם אתם הולכים לגן או בית ספר צרפתי תשימו לב שכמעט כל הבנות לובשות שמלה וגרביונים! זה משהו שמושרש באמת מגיל קטן. יש בזה משהו אירופאי קלאסי כזה שלא תראו בארץ כמובן יש אופנה פריזאית שאני לא סובלת וזה ללבוש ג'ינס רחב שלוש תרבע (לעיתים עם קרעים) וסניקרס, האופנה הזאת נפוצה אצל בנות הנוער. זה מכוער. בצרפת יש לנשים קטע עם קארה, לא סתם אומרים שזאת תספורת צרפתית. 80% מהנשים אם לא יותר הן בעלות שיער קצר. ואלו שעם שיער ארוך הן לרוב מהגרות (כמוני, רק לי יש שיער שמגיע לי עד סוף הגב, אבל כולם אומרים שזה יותר מחמיא לי מקצר ואני אוהבת). כמובן שנתקלתי גם בצרפתיות עם שיער ארוך אבל אלו לרוב בנות נוער וצעירות. זה מעין custom (סליחה אין לזה מילה מדוייקת בעברית) תמוהה בחברה הצרפתית, ששככל שמתבגרים, השיער צריך להיות קצר. כאילו זה סמל סטטוס של אישה נשואה'מבוגרת. לא גלח או תספורת של בחור, אלא שיער שמגיע לרוב עד הכתפיים או טיפה מעל. התספורת הזאת נפוצה גם אצל הצעירות. וממש שמים לב לזה. וזה לא רק בצרפת אלא בכללי באירופה, כי גם במשפחה שלי זה ככה. ואני ממוצא אירופאי משני הצדדים … מבחינת האוכל הפריזאים הם עם ייחודי, רובם עובדים מסביב לשעון ואין להם בידיוק זמן לבשל. אז מה הם עושים עם הכסף שלהם? אחרי שיותר מחצי הולך לשכר דירה (אם הם לא ברי מזל וירשו את הבית, מכירה זוג צרפתים שמרוויח שניהם מינימום ואחד מבני הזוג ירש מהוריו דירה של 150 מטר מרובע במרכז פריז!), עם השאר הם קונים אוכל, מן הסתם, צרפת היא מדינת הקולונריה. הפריזאים אוהבים אוכל מהיר וטעים. ויש להם גם פטיש עם אוכל אורגני, שרק מאיץ בשנים האחרונות. כשהגעתי לפריז האוכל האורגני היה יקר, אבל שמתי לב שהשנה הוא הוזל ואפילו בפריז הוא עולה כמו אוכל שהוא לא אורגני בארץ! זאת אומרת שאוכל לא אורגני בפריז הוא אפילו זול יותר. אז הפריזאי הטיפוסי חוזר הביתה, מכין פסטה/רביולי ואוכל אותם עם גבינה, או שפשוט קונה מנות מוכנות ומחמם אותם בתנור/מיקרו. בניגוד לארץ, בפריז יש מבחר ענק של אוכל מוכן ברמה ממש טובה ואפילו יש חנות שמתמחת באוכל מוכן קפוא, Picard היא רשת הפזורה בכל צרפת, היא טיפה יקרה אבל האוכל שם מאוד טעים. בסופרים למינהם תמצאו מנות קפואות מוכנות לחימום למשל מוסקה, לזנייה, פיצות וכד' ובמחירים זולים. יש כמובן גם אוכל מוכן בסגנון קייטרינג, שהוא יקר יותר. יש אפילו מרקים מוכנים שאפשר לחמם ולאכול! יש את המרקים התשיעתיים יותר ויש את האלו שהם 100% טבעיים מוכנים בעבודת יד ועולים 20 שקל לבקבוק, אבל הטעם מושלם. כן בצרפת נפוץ לאכול מרק בערב, בעיקר בחורף. והכוונה למרק מוקרם עם שמנת. יאמי רוב הפריזאים קונים ברובם אוכל אורגני או רק אוכל אורגני, זאת אומרת עם חותמת הBIO הידועה. יש בצרפת את תרבות הGoûter שהיא ארוחת ה-4 שנפוצה בעיקר אצל הילדים, כי בניגוד לארץ, בצרפת הלימודים הם ארוכים (כן, אפילו לגן!), מ-8 וחצי עד 4 וחצי! הילדים אוכלים ארוחת צהריים בבית ספר, אבל 4 שעות אחרי הם כבר יוצאים מורעבים, וכל ההורים והבייבסיטריות שבאים לאסוף אותן מגיעים עם סטוק של עוגיות, עוגות, קרואסונים וכמובן יש את ההורים הבריאים יותר שמביאים פירות לילדים שלהם. אבל אני לא בשוק שהילדים הצרפתיים אוכלים כל יום עוגות ב-4 ועדיין רזים ובריאים, כי גם אני תמיד הייתי ככה בארץ, ואני רזה כמו מקל. אני באמת זוללת כל היום עוגיות, אבל היי, הן לפחות אורגניות או כאלו שאני מכינה לבד (אני כזאת gourmande) והם אפילו קונים חומרי טיפוח טבעיים. זה יותר זול מהארץ אז אפילו גם לי יש ותחליב רחצה 100% טבעי לסיכום, לפריזאים יש סגנון לבוש ספציפי שיכול להיות שתיתקלו בו גם מחוץ לפריז, אבל הוא דיי מאפיין את הפריזאים. בנוסף, לפריזאים יש נטייה להסתובב עם תיקי עור מגניבים בסגנון וינטאג' (שאני עדיין לא הבנתי איפה משיגים אחד כזה!). באופן מפתיע, רוב המהגרים מתלבשים בידיוק כמו הערסים בארץ, לובשים חליפות ספורט של מותגים כמו נייק או אדידס ונעלי ספורט, הסגנון שאני הכי שונאת. ידיד שלי אמר שלדעתו זה לבוש לא מכבד ושזה בושה להסתובב ככה ברחוב. והקטע שבפריז זה מרגיש יותר בארץ, רואים מלא מכוניות חדשות, אנשים בחליפות ומלא תחבורה ציבורית, אבל אם אתם יוצאים מהעיר תשימו לב למכוניות שכבר נעלמו מהכביש בארץ (נתקלתי לא פעם במכונית שלאימא שלי הייתה ב-2005!), שהן ישנות ופשוטות יותר והאנשים לבושים באופן יותר פשוט. כאילו פריז היא מדינה בשם עצמה. כאילו בפריז צריך להתלבש יפה אבל בפרבר רחוק לאף אחד לא אכפת מה אתה לובש. אפילו ידיד שלי, שהוא פריזאי מלידה, אמר שהבגדים שלי לא מספיק פריזאים ושאני צריכה לחדש את המלתחה שלי אם אני רוצה להשתלב! מה.

פעם, כשעוד גרתי בישראל, נסעתי לראיונות לדוקטורט באוניברסיטאות בארה"ב. אחת מהן היתה אוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס. היה באמת ביקור מדהים שם, פגשתי פרופסורים ודוקטורנטים שחוקרים בתחום שלי, עשו לי סיבוב היכרות ואפילו הייתי בהרצאה אחת בשביל התרשמות.אבל כשהגעתי למלון, כתבתי בפייסבוק שאין מצב שאני אלך לשם כי זו אוניברסיטה יהודית וזה כמו ישראל הקטנה. מה זה אומר אוניברסיטה יהודית וישראל הקטנה? יש להם חופשות ביום כיפור, פסח וכו'. הם גם חוגגים את יום העצמאות הישראלי. יש שם גם הרבה יהודים וישראלים, שמרגישים כמו בבית.לא היתה שם הפרדה בין גברים ונשים, או חיוב בשיעורי דת כמו שאנחנו מכירים מאוניברסיטת בר-אילן, למשל. פשוט מסורת  ותרבות יהודית. לפעמים זה לא נתפס אצל ישראלים חילונים. בוודאי שכך זה לא נתפס אצלי, כמישהי שעם השנים פיתחה שנאה יותר ויותר לדת היהודית (היתה לי יותר בעיה עם שליחיו של אלוהים על אדמת ישראל, למען האמת). אם אומרים אוניברסיטה יהודית, חזקה עלינו שאנחנו מדברים על סגנון בר-אילן או ישיבה יוניברסיטי בניו יורק, לא?אז זהו, שכנראה זה לא ככה. כשהתחלתי לעבוד במקום בו אני עובדת (כולכם זוכרים את התלונות שלי על האפס שהחלפתי), חשבתי לעצמי שהנה, זו עוד אוניברסיטה כמו ברנדייס, מנקודת מבט של ישראלית.מאז חלף הזמן, ולמדתי שזה לא בדיוק ככה. טורו התגלה כקולג' שאמנם נותן חופשות בחגים היהודיים (אני בחופש מהעבודה ביום שני הקרוב, לדוגמה), אבל תכל'ס יהודים וישראלים הם ממש במיעוט שם. כשאני הגעתי הייתי הישראלית השניה בצוות, חוץ מהרקטורית. יש שם סטודנטים מלבנון וערב הסעודית באותה מידה שיש מישראל (כלומר, ממש לא הרבה, לצערי). היום קצת השתנה המצב (אני מדברת כאילו עברו שנים, אבל לא יאומן שעברו רק 9 חודשים מאז שהתחלתי לעבוד שם!), ויש עוד עובדת ישראלית אחת במדור מנהל סטודנטים ועוד אחת תצטרף אליי למשרד בשבוע הבא (ובעתיד הקרוב תחליף אותי כשאעבור לתפקיד אחר).בגזרת הסטודנטים, לסמסטר הנוכחי נרשמו חמישה סטודנטים ישראלים בעקבות פעולות שאני עשיתי בחודשים האחרונים. אני די גאה בזה, זה לא מובן מאליו. תפסתי את עצמי חושבת "איזה מגניב זה שיבואו עוד ישראלים לכאן". אני! איזה הזוי! אני אשכרה רוצה שיבואו ישראלים, כי הרי תמיד תמכתי בישראלים שרצו לעזוב את ישראל (להוכחה 5 השנים שניהלתי את האתר הזה) אחרי הכל, זה דווקא נחמד שיש לי עם מי לדבר עברית בברלין חוץ מחברה וחצי אין לי ילדים (חוץ מבעלי, אבל משומה לא מחשיבים אותו לצרכי מס…) והסטודנטים הישראלים הפכו לאלו שצריך לדאוג להם, וזה די סבבה, למרות שאני לא מפחיתה מתשומת הלב לסטודנטים אחרים… זה מקל כשאני לא צריכה להסביר את המנטליות הישראלית בכל פעם, לכל אחד מאז שהגעתי לברלין הייתי מעורבת בפעילויות לישראלים. היו שנים שיותר, היו שנים שפחות. החודשים האחרונים הגבירו את המעורבות שלי במובן של קשר עם סטודנטים נוכחיים ועתידיים, ואפילו בוגרים. עכשיו פתאום הפעילויות שלי הפכו לפעילויות הסברה על הקולג' ואני ממש נהנית מזה. פתאום זה לא כזה נורא להיות ישראלית בברלין 🙂 אז הנה כמה מילים על טורו קולג' ברלין.זה קולג' פרטי (כלומר הלימודים לא בחינם), שבניגוד לאוניברסיטאות הציבוריות (שם הלימודים הם כמעט בחינם) הלימודים הם באנגלית, ולא בגרמנית. התואר מוכר גם כאמריקאי וגם כגרמני, תנאי הקבלה מאוד נוחים, לא צריך פסיכומטרי ויש חופשות בחגים היהודיים והגרמניים. שכר הלימוד תלוי בנקודות זכות (ככה שמשלמים לפי כמות הקורסים שלוקחים), אבל הסמסטר הראשון הוא סכום קבוע מראש, כשאם אתם נרשמים בהרשמה המוקדמת אתם יכולים לקבל הנחה (הסמסטר הבא מתחיל בפברואר וההרשמה המוקדמת אליו מסתיימת בדצמבר). יש מלאן מלגות, גם "רגילות של כולם", גם כאלו שמיוחדות לישראלים וגם כאלו שמיועדות לחברי הקהילה היהודית (אם אתם מחליטים לעבור לברלין ולהיות חברים בקהילה, זה לא חובה). זה קולג' קטן יחסית (פרטי זה לא אומר סדר גודל של הבינתחומי) ויש יחס אישי לכל סטודנט. כשאני למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, הייתי אחת מ-500 ורק אם בלטתי בשיעור ידעו את שמי. בטורו ברלין הפרופסורים יודעים את השמות של הסטודנטים וגם שמים לב אם חסרים. באמצע אוקטובר חוזרים, כנראה, ללמוד בקמפוס (משולב עם אונליין), ואז גם ניתן יהיה לקבל ויזת סטודנט הרבה יותר בקלות, גם אם אתם ממדינה אדומה. הבנין של הקולג' הוא בנין היסטורי לשימור, והיה לפני המלחמה בית של אדריכל יהודי, שבאין יורשים חוקיים, עיריית ברלין מצאה לנכון להשכיר אותו לקולג' בעל אופי יהודי. יש לנו אפילו רקונים בעץ חלול בחצר שמובילה לאגם שליד הקולג' (וזו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי רקון במציאות). אה, ויש לנו גם אפשרות למצוא לכם חדר/דירה בתנאים נוחים (פרויקט שאני התחלתי ומנהלת, אגב). אז הנה כמה לינקים לתכניות (בשבילכם, אבל אתם מוזמנים לחלוק גם עם חברים…) ואם יש לכם שאלות נוספות אז תכתבו אליי (אפשר גם בעברית) ל office@touroberlin.de (יום כיפור וזה, אז אני חוזרת למשרד רק בשלישי 🙂 ) תואר ראשון פסיכולוגיה תואר ראשון מנהל עסקים תואר MBA וכמובן, שתהיו בריאים. מאחלת לכם שיום אחד תיגמר החלמאות אצלכם, אבל גם אם לא, בואו לברלין – כאן קר יותר ויש אותי לעזור לכם 😉

רוצים להגר? זאת כבר התחלה. אבל רוב האנשים פשוט נופלים לאותו הפח, וכמו עדר כבשים עושים בדיוק את אותן טעויות שיש להימנע מהן. כי הטעויות האלו הם אומנם תמימות לחלוטין, אך לא יגרמו לכם בדיוק להתקדם בתהליך שלכם. אז מהן בדיוק ? טעות ראשונה: לפרסם בפייסבוק קבוצות ישראלים ב___ הן אחת ההמצאות הגאוניות שמאפשרות לנו כישראלים ליצור קהילה ישראלית בחו"ל שבה ניתן לשאול שאלות בנושאים כגון ביוקרטיה, לקבל עצות וגם סתם לברר לאיזה בית ספר עדיף לשלוח את הילדים ואיפה ניתן להשיג טחינה בקופנהגן למשל. אבל, אם יש משהו שמרגיז אותי, זה פוסטים מהסוג הזה: "היי, שמי נבוכדנצר, ויש לי דרכון אירופאי. אני יודעת עברית ואנגלית שוטף. לאן כדאי לי להגר? אוכל למצוא עבודה רק עם אנגלית?" הפוסט הזה לא יעזור לכם במיוחד. תקבלו המלצות אבל חשוב מאוד שתדעו שאם אתם מפרסמים פוסט כזה, אתם ישר יוצאים מהכאילו ידיעה שאפשר להגר רק עם דרכון אירופאי. וזה בולטשיט. ומה עושים אנשים ללא דרכון אירופאי, ומה עשו כל הזרים באירופה שהם לא מהאיחוד, כמו רוסים, בריזילאים, הודים וכד'? הם באו משמים? איך הם הגיעו לאירופה? הרי אין להם דרכון בורדו.אז תפסיקו לחשוב שזה שיש לכם אזרחות זרה זה אומר שיפרסו לכם שטיח אדום בשדה תעופה ויובילו אתכם בלימוזינה לדירה וימצאו לכם עבודה. זה לא עובד ככה. חוץ מגרמניה, שיש לה סוג של תוכנית של תושב חוזר כמו בארץ, רוב מדינות אירופה לא עוזרות בידיוק לתושבים חוזרים. גם אם אתם עוברים למדינה שיש לכם בה אזרחות, ואתם לא יודעים מילה בשפה המקומית, יעמקו לכם את הפרצוף וגם תזכרו בהטפות מוסר של למה אתה לא יודע את השפה שלך וכד'. אנשים כאלו אישית מרגיזים אותי. הפוסטים האלו יעילו לכם כדי ללמוד קצת על מדינות ואיפה אולי משלמים פחות מיסים ואיפה יותר ידידותיים לישראלים, אבל לא מעבר. אל תצפו שיקבלו אתכם בזרועות פתוחות בגלל צבע הדרכון שלכם. וגם אם יש לכם דרכון זר, אתם צריכים להירשם במדינה. למשל בצרפת צריך לגור ולעבוד 3 חודשים כדי להירשם לביטוח רפואי. גם עם אזרחות צרפתית. אם אתם באים לצרפת ללא ידיעת צרפתית יעקמו לכם פרצופים וסביר להניח שיטיפו לכם מוסר של "את צרפתייה ולא יודעת צרפתית? תתביישי לך" וכל מיני. הצרפתים הם פנאטיים לשפה שלהם. ומבחינתם להיות צרפתי ולא לדעת צרפתית זה חוסר כבוד למדינתם ואפילו העלבה. ואני מאמינה שרוב המדינות הן ככה. רוצים להגר? אתם צריכים שיהיה לכם כיוון. להגר זה כמו ללמוד. אתם צריכים לדעת מה אתם רוצים ללמוד, ושיהיה לכם לפחות מושג קטן באיזה מקצוע אתם רוצים לעסוק בעתיד. הרי לא תלכו ללמוד כלכלה אם אתם חולמים להיות וטרינרים, לא? טעות שנייה: לא לבחור מדינה, ויותר גרוע, לבחור מדינה אבל לא ללמוד את השפה המקומית הטעות השנייה בפוסט של נבוכנדצר היא "אני יודע עברית ואנגלית שותף". מאז הברקסיסט, מעמד האנגלית דיי ירד באירופה. אומנם זאת נשארת תמיד שפה חשובה, וכשמקומיים מחפשים עבודה נדרשת מהם לרוב ידיעת אנגלית ברמה מסויימת, אבל זה לא מחליף ידיעה של שפת המקום! רוצים להגר? מעולה. זה צד ראשון. אבל להגר זה דבר נרחב. להגר לאן? לאיזו מדינה? העולם מלא במדינות, ולכל מדינה תרבות ושפה משלה. אם אתם רוצים להגר ושההגירה תצליח. אתם צריכים להשתלב בחברה. וכדי להשתלב בחברה המפתח הוא ידיעת שפה. אז השלב הראשון והחובה של כל מהגר לעתיד הוא לבחור את היעד וללמוד את השפה שלו. אף אחד לא אמר שאתם צריכים להתחיל ללמוד גרמנית ספרותית או שוודית אקדמאית, אבל לפחות לדעת את הבסיס ולבוא תחילה ללימודי שפה במדינה זאת התחלה טובה. עם ידיעת השפה המקומית תוכלו למצוא בקלות יותר עבודה, אם אתם צעירים תוכלו ללמוד את השפה שנה-שנתיים במדינת היעד ואז להירשם לאוניברסיטה וללמוד תואר. בתור סטודנט זר עם תואר של המדינה שבה אתם רוצים להגר, יהיה לכם הרבה יותר קל להשתלב בשוק העבודה, כי מן הסתם תכירו אותו. אתם תעבדו בעבודת סטודנט, אתם תעשו סטאז'ים. כן זה קשה למצוא את זה, אני מודה. אבל לעומת בן אדם שבא ממדינה אחרת עם דיפלומה זרה ו-0 ידיעה בשפה המקומית, יהיה לכם הרבה יותר קל להשתלב ויותר קל למצוא עבודה. בן אדם שלא מתכוון מראש ללמוד את שפת המדינה הוא לא אדם רציני מבחינתי. אתם מצפים לחיות בבועה משלכם עד סוף חייכם כשאתם מדברים אנגלית שוטף ושתי מילים בספרדית למשל? גם יהיה לכם יותר כיף ונחמד במדינה החדשה כשאתם יודעים את שפת המקום, יש לכם עבודה במקצוע שלכם (או משהו קרוב בתור התחלה) וכשיש לכם חברים מקומיים ושאתם יכולים ללכת לבלות עם יכולת לתקשר ולהבין את העולם סביבכם. טעות שלישית: לא לחסוך כסף זאת טעות פחות נוראה אם אתם מהגרים בעקבות רילוקשיין ויש לכם מקום עבודה מופתח. אבל תמיד אבל תמיד לפני כל הגירה, צריך להתכונן מינימום שנה מראש. והדבר הכי חשוב בימינו, כפי שאתם יודעים, הוא כסף. וכל מהגר מתחיל צריך לדעת כשמגיעים למדינה זרה, למצוא עבודה נעשה לדבר מאתגר וקשה. לעיתים אפילו עבודות פשוטות כמו מקדונלס. אני עברתי את זה בעצמי. ייקח לכם לפחות כמה חודשים עד שתמצאו עבודה ראשונית, ולעיתים צריך להתפשר. אף אחד לא אומר לכם להתחיל לעבוד בניקיון כשבארץ הייתם רגילים לעבוד בהייטק, אבל הבנתם את הכיוון שלי. אחר כך כשתצברו ניסיון מקומי ותשלטו יותר טוב בשפה, תוכלו כמובן למצוא עבודה טובה יותר. אבל כסף, הגירה זה דבר יקר, מאוד. אבל הגירה היא ממש לא רק לאנשים עשירים. עובדה שיש אנשים שבהתחלה באו בלי כלום ובסופו של דבר הם קונים לעצמם בית, מוצאים עבודה טובה וכד'. אבל להתחלה צריך שיהיו לכם חסכונות. הדבר הכי יקר הוא דירה. ראשית, רוב בעלי הדירה מבקשים שתשלמו להם מראש את שכר הדירה, צריך כסף לזה. שנית, תצטרכו וודאי לקנות דברים רבים שלא יכולתם להביא מהארץ, למשל רהיטים, כלי בית, בגדים (אם למשל אתם מהגרים לקנדה, לא תוכלו להסתפק במלתחה מהארץ, אלא אם כן אתם מתכוונים לשהות בה רק בקיץ), סדינים והרשימה עוד ארוכה. אולי תרצו להביא אתכם את חברכם הטוב ביותר בעל ארבעת הרגליים. לחסן אותו, לקנות כלוב מיוחד, זה גם עניין שעולה כסף. לרוב כשתגיעו למדינה לא תוכלו לקבל ישר ביטוח רפואי ממשלתי, ותצטרכו להסתפק בביטוח פרטי מקומי או ביטוח מהארץ. עוד כסף. ובזמן שאתם מחפשים עבודה, אין לכם הכנסות. לכן חשוב שיהיה לכם חסכונות שתוכלו לחיות באופן נורמאלי ולא לגווע ברעב או חס וחלילה לישון באוהל בפארק. בנוסף כל העניינים הביוקרטים, ויזות או אפילו להוציא תעודת זהות מקומית (אם יש לכם אזרחות) עולים לא מעט כסף. טעות רביעית: לא להתפשר ו/או להיות עצלנים מעבר לאנשים צבועים, דו פרצופיים ושקרניים. אם יש אנשים שאני לא סובלת, אלו אנשים עצלנים, מפונקים ושמתלוננים על כל דבר. ולרצות לישון עוד קצת או להתעצל ללכת לשטוף כלים אחרי יום עבודה קשה הם לא נחשבים עצלנות מבחניתי. בעצלנות הכוונה שלי לחוסר רצון לעשות משהו. להתפנק, ולצפות שהכל ייפול משמים. כשעזרתי לאקס שלי לעבור לפריז, הבנתי עד כמה הוא לא מתאים לי. הבן אדם לא רצה לעשות כלום ובעצמו, וציפה שאני אעשה לו הכל! שאני אחפשר לו דירה, עבודה. בהתחלה עזרתי לו, אבל כשראיתי כמה הוא נעשה לקשה ובלתי נסבל, אמרתי לו שיחפש לבד. הבן אדם לא רצה להתפשר. הוא רצה X ורק X ואם זה אז כלום. ומה שהוא רצה היה יקר ולא מתאים לתקציב שאין לו, מן הסתם, לא עובד. וההורים לא יכלו לשלם לו את זה. מצאתי לו חדרים פנויים אצל אנשים, אפילו שילמתי לאתר כדי למצוא יותר בקלות חדרים להשכרה, אבל כל מה שמצאתי לו זה לא היה לו טוב. "רחוק מידי, אני רוצה 5 דקות מהמכללה", "לא, זה שולחן קטן מידי, לא מתאים לי", "לא הרכבת עוברת בערים עם אוכלוסיות שאני פחות אוהב" כל פעם משהו מפריע. אם משהו מפריע, אפשר לתקן. שולחן קטן? מי אמר שבעל הבית לא יכול להביא לך שולחן גדול יותר או אפילו שתקנה בעצמך. הכל אפשר לפתור בדיבורים. עובר בערים עם אוכלוסיות שאתה לא אוהב? הרכבת רק עוברת שם, זה לא אומר שאתה צריך לגור שם! ומה הבעיה בחצי שעה נסיעה? אני עוברת שעה וחצי לכיוון! איזה פוץ כשעוברים למקום חדש צריך בהתחלה להתפשר. אם הדירה קטנה יותר, זה לא נורא. זה זמני. זה לא אומר שתגורו שם עד סוף חייכם, אבל לפחות שיהיה לכם מקום לשים את הראש! אם אתם קונים בית זה משהו אחר, מותר לכם להתפשר. אבל כמובן לא בכל מחיר. אם הדירה לא ראוייה למגורים או באיזור מסוכן, אל תקחו אותה! הכל במידה. כנ"ל לגבי עבודה. וזה האמת גרם לי להבין שהגירה היא לא לעצלנים. ואפילו לעבור מכפר קטן לעיר גדולה זה חתיכת סיפור. הוא גם לא התאמץ בכלל למצוא עבודה, ושאלתי אפילו בשבילו שותפים אם הם יכולים לשאול בעבודה שלהם אם הם מחפשים מישהו (מדובר על מקדונלס וכאלה, סטודנטים אחרי הכל) והוא לא רצה לשמוע! זה חירפן אותי. הבן אדם לא רצה לעשות כלום מעבר לשחק במחשב, לזלול ולישון. זה הגעיל אותי. וכמובן שהבן אדם לא מצא לא עבודה, לא דירה. ורק רצה לשחק במחשב כל היום. אני לא יכולתי להמשיך לארח אותו אצלי (גם לא רציתי, הוא נעשה בלתי נסבל) וגם הכסף שלו הלך להיגמר ואמרתי לו בעצמי שאני לא מתכוונת לממן אותו (כי הוא גם קנה שטויות) אז בסופו של דבר הוא נאלץ לחזור הביתה (כי גם גירשו אותו, תודה לאל). מי שרוצה, הכל ייפתח מולו. אז אם אתם מפונקים, לא רוצים להזיז את התחת למצוא דירה ועבודה ומבזבזים כסף על ממתקים, אין לכם מה לנסות להגר. תישארו לגור אצל אמא ואבא, אוכל ושירותי מלון חינם מובטחים. ולסיום, טעות אחרונה: להיות נואשים. אני מבינה את הרצון לגור בחו"ל בכל מחיר. אבל לא ממש בכל מחיר. אתם לא צריכים להתחתן עם מישהו שאתם לא אוהבים בשביל אישור שהייה, ולא להסכים לעבוד בעבודה חרא עם תנאים ברצפה כדי להרוויח כסף. לכל דבר יש גבול. תמיד תמצאו בסופו של דבר פיתרון, ואת הדבר שמתאים לכם, אם תאמינו בעצמכם ותמישכו להתמיד. וגם אם נופלים, זה קורה לכולם, קמים אחר כך. והכל מסתדר.