המדריך שלך להגירה לחו"ל

מאז ומעולם לא הרגשתי שייכת במיוחד. יש לי זיכרון עוד מהגן בו שיחקנו, כל הילדים ואני איכשהו מצאתי עצמי מחוץ למשחק וזאת למרות שהייתי חברה של כולם ואיכשהו זכור לי שהגן היה מהנה. לימים, החברות הטובות באמת שלי היו רחוקות ממני, מה שאומר שאיפה ששהיתי לא ממש הרגשתי שייכת. לא נראה לי שהייתי מוזרה במיוחד. לעתים הייתי שונה; ילדה צמחונית (היום טבעונית), שאוהבת לשחק כל משחק עם כדור, שלא ממש מבינה מה המורים רוצים ולמרות זאת ההתנהגות שלה טובה. לא הייתי אהובת המורים (במילים עדינות) אבל לא הפרעתי, אז רק בתיכון חוויתי את יכולותיו הבלתי נלאות של רכז השכבה לאמלל את חיי. בקיצור, לא ממש הייתי שייכת. חוסר השייכות הזה בא לידי ביטוי גם בשלב מאוחר יותר בחיי. בצבא הייתי ביחידת מורות וגרתי בדירת שותפות. את הטירונות "הפסיקו" לנו כדי שנחלק מסכות אב"כ ואם לא הייתי שוברת את הקרסול ומגיעה לבית הבראה, כנראה שלא הייתי יודעת שיש חיילים שכל הצבא עוברים מסדר בוקר (צפיתי בחיילים מהצד, אני הייתי מטופלת בכלל). את ההורות שלי התחלתי בגיל 25, לא הייתי דתיה ולא קיבוצניקית, כפי שרבים ניחשו. את הרעיון הכללי כבר בטח הבנתם, לא ממש הייתי שייכת. תחושת זרות לגיטימית כשעברנו לקנדה אחת ההקלות שחשתי היא בתחושת חוסר השייכות. לא הייתי שייכת לקנדה, לשיח, לסגנון וזה ממש בסדר. אם בישראל, שהייתה המדינה שלי, רציתי להשתלב, בקנדה נתתי לעצמי את הזמן להיות זרה, להסתכל מהצד. בתחילת הדרך הפכתי מילים, שיבשתי הרגלים וביליתי בלי סוף בסופר בניסיון לעשות קניות שמתאימות לבית ולמתכונים שאני אוהבת. בהתחלה, זה היה לגיטימי לחלוטין להגיד שאני חדשה, לא ממש מבינה ולא להשתלב. האמת? נהניתי מהתקופה הזו. יכולתי להביא את מי שאני, חשבתי (בטמטום) שאני כל כך מעניינת, שהזרות שלי מחדשת לאחרים. הגדילה לעשות חברה לקבוצת הכתיבה כשהיא אמרה לי שאני פותחת בפניהן עולם שהן מעולם לא חוו… התחושה הזו הייתה לא רק לגיטימית אלא גם קסומה. הרשתי לעצמי "להתווכח" (בעדינות) עם המורים ולנסות להבין מדוע הילדים שלי לא מקבלים יחס מסוים או ציון יותר גבוה. הגעתי למקומות והשתלבתי בהם בלי בעיה ובלי להיות חלק מהם. הייתי זרה בין מקומיים ונהניתי מזה. בניגוד לכל החיים שלי, בהם ניסיתי להיות חלק מהקהילה שסביבי, הפעם לא היה לי צורך כזה. ככל הנראה זה שאף אחד לא ציפה ממני להיות "קנדית" פשוט הקל עליי. תחושת הזרות באה לידי ביטוי בהמון דרכים. אם זה להגיד "בבקשה" כשמישהו אומר לי תודה כשהחזקתי את הדלת פתוח, במקום להגיד "אין בעיה" כפי שנהוג כאן. אם זה לשלוח את הילדה לבית הספר עם סלט ירקות עשיר ואם זה לעמוד בצד לפעמים ורק להסתכל. איכשהו נראה לי שאף פעם לא הפרעתי לאף אחד. העובדה שלא היו ציפיות ממני ושהרגשתי שאף אחד לא שופט אותי, הקלה עליי. מעבר לסקרנות ביום חמישי האחרון חגגנו בקבוצת הכתיבה שלנו את הכריסמס. נכון יותר לכתוב שחגגנו את החגים, כי הפוליטיקלי-קורקט חוגג כאן. הלכנו לבית של אחת מהקבוצה וזו פחות או יותר הפעם הראשונה שחגגתי עם מישהי בביתה, עם עץ אשוח מפלסטיק שנראה אמתי לחלוטין ומסורת שמלאה בסיפורים משפחתיים. ביום שני הקרוב אלך למפגש אמהות אחרי לידה שגם בו יחגגו את הכריסמס. אירועים נוספים שהיו השבוע הם קונצרט הכריסמס בו השתתף הבן שלי שמנגן בתזמורת בבית הספר (קבוצה של ילדים שמנגנים) ואתמול בילינו בגאלה, מופע ריקוד כריסמס של בית הספר לריקוד של הבת שלי. אפשר להבין שיש לא מעט אירועי כריסמס וזה עוד לאחר שדילגתי על התהלוכה כי העדפתי להישאר בקור עם הקטנצ'יק בבית. יש המון אלמנטים משותפים לאירועים. האחד הוא שכולם באים באווירת חגיגת כריסמס. לכל הילדים יש (כנראה) סוודר לכריסמס או תלבושת בצבעים מתאימים. אפילו למבוגרים יש גרביים עם דמויות תואמות לחג וכנראה שכולם מכירים את שירי הכריסמס. כמובן שאני לא. שיר אחרי שיר מתנגן בכל אחד מהאירועים ואני לא מכירה. זה הכריסמס השלישי שלי כאן. אני כבר לא יכולה להגיד שאני זרה, לא מכירה, לא מבינה. כבר אין תירוצים לגמגום (כלומר יש, אני אחרי לידה, אבל זה תירוץ אחר) ואני ממש לא באה ומעירה למורים איך להתייחס לילדים שלי. אני עדינה יותר ביחס שלי. על אף הציניות, חלק מהחספוס נעלם ואני הרבה יותר נינוחה מכפי שהרגשתי אי פעם. הזרות כבר לא קיימת. אני יודעת לאן ללכת, איך מדברים, מה נהוג ואפילו החלפתי לצמיגי חורף בזמן המתאים. עכשיו נראה לי שאני בשלב של סקרנות. אני רוצה לדעת עוד. לשמוע סיפורים, לראות מה אחרים עושים. מעניין אותי מה יהיה ואיך אני והילדים נהיה. עולות אצלי שאלות חשובות כמו: האם אי פעם אני אכיר את שירי הכריסמס (והאם יש צורך בכלל)? האם הילדים שלי ישירו לילדים שלהם בעברית או באנגלית? האם נועם, התינוק, ידע בכלל עברית כשהוא יגדל? האם אני אתרגל לכל הגאלות והקונצרטים והאם אזכור בפעם הבאה להביא פרחים? כמה חשוב לי ואם בכלל לבדל את עצמי בחנוכה (ברור שאני חוגגת)? ועוד… אז מה יהיה בעתיד איזה כיף לדעת שאני לא יודעת מה יהיה עם החיים שלי בקנדה. למעשה, אני לא יכולה להבטיח שזו הנקודה האחרונה שלי. יש עוד מקומות שלא ביקרתי בהם ובוודאי שלא גרתי בהם. הבת שלי גדלה ומדברת על רצון לראות עולם ואני אשמח לטייל איתה לפחות חלק מהזמן (אם היא תסכים כמובן). אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. אם אני אתרגל לתקופה הזו בשנה או אם לעולם ארגיש תיירת שנכנסה לתוך אגדת כריסמס וזה ממש בסדר. עכשיו השאלות האלו בעיקר מסקרנות אותי ומעניין אותי אם ומה יהיה השלב הבא בקליטה שלי פה. שתהיה שנה אזרחית חדשה נפלאה, מיטל.

כשבראשי מתבשל כל מה שעולה בליבי וברצוני להעביר בכתב, המחשבות יוצאות אוטומטית בצרפתית. ואז מגיע הרגע המוזר, שאני מתחילה להתקשות לתרגם את זה לעברית. לעברית, לשפת האם שלי ! איך הגעתי למצב שאני שוכחת מילים בעברית ושצצות לי מילים בצרפתית ? ללא שום קשר, אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שנכשלתי, שצחקו עליי ושאמרו שלא יצא ממני כלום, הייתה לי קופת חיסכון בצורת חזיר עם מרשרשים בפנים. כשהייתי קטנה, חלמתי להיות במאית סרטים וליצור סרטים מצויירים. הייתי לוקחת את מצלמת הוידאו של ההורים ומצלמת סרטים עם בובות פרווה ופלסטיק עם עלילה ותסריט כשכתבתי בעצמי, וכל זה היה רק כשהייתי בכיתה ב'. אחר כך, כשמצלמת הוידאו התקלקלה וההורים לא רצו לקנות חדשה, בטענה שאני שברתי אותה, המשכתי לצייר קומיקסים. ואז חלמתי להיות אנימטורית, או ציירת קומיקסים. כל הילדות שלי, במקום לצאת, העדפתי לשבת בבית ולצייר, להמציא עולמות משלי. הייתי כותבת סיפורים ומאיירת אותם, עד היום אני יושבת על זה שעות. זה מספק אותי, זה עושה לי טוב. אבל בימינו, אי אפשר להתפרנס בזה בכבוד, מאוד קשה שסיפור שרשמת יצליח. לאחר שהסיפורים שלי בחיים לא הגיעו לעיתון בית ספר בטענה שהם "הזויים ולא שגרתיים", ושלא קיבלו אותי למגמת גרפיקה ולמכללה לציור, ולא רק זה, שהמראיינת ה*** הזאת עוד השפילה אותי ואמרה שאני מציירת כמו ילדה קטנה, ירדתי מעניין האומנות. זה מצחיק לומר שאני מציירת כמו ילדה קטנה, רק כי אני מציירת קומיקסים ולא ריאליסטי, נופים וכל השיט הזה, בלי לשכוח שאת כל הסרטים המצויירים והקומיקסים שקיימים, ציירו אנשים מבוגרים. אבל יצא מזה משהו טוב, ירד לי האסימון. הבנתי שאני פשוט אוהבת לצייר קומיקסים לכיף שלי, ושאיני מעוניינת להפוך את זה למקצוע. בנוסף, זה לא מעניין אותי בשיט ההיסטוריה של האמנות וכל מה שמסביב. בשנה ו-3 חודשים בפריז כף רגלי לא דרכה אפילו פעם אחת במוזיאון לאמנות. זה משעמם אותי רצח. את ההשראה שלי אני לקחתי תמיד מקומיקסים צרפתים ובלגים, וכן סדרות מצויירות … לצערי גם העובדה שלא מצאתי שום מקום ציבורי שמלמד קומיקס וגרפיקה במחיר שפוי שהוא לא 6000 יורו לשנה. בנוסף, חשבתי על זה לעומק ועניין התחרות די הרתיע אותי מזה. אני כבר לא היחידה שמציירת, אני אהיה מוקפת ב-30 תלמידים כמוני, לחוצה תחת הצורך להוכיח שאני הכי טובה, הכי מוכשרת. תמיד יהיו טובים ממני, והעובדה שאני שונאת אנימה, תשחק לרעתי. כמו בישראל, גם בצרפת יש אוהבי אנימה בשפע, וכך גם רוב הציירים אוהבים אנימה וכל מה שקשור ליפן. בגלל זה אני מרגישה לא שייכת באתרים לאמנות, כי אני ליטרלי היחידה שלא סובלת את זה, אף אחד לא מתייחס לציורים שלי [שאני צובעת במחשב עם טאבלט גרפי מיוחד] רק כי זה לא אנימה … ירד לי החשק. בנוסף, קשה להתפרנס מאמנות. צריך להיות מאוד מקורי ופורץ דרך … אפשר לומר שאני מציירת בסגנון צרפתי, מציירת דמויות צרפתיות עם תרבות צרפתית והעלילה תמיד מתרחשת בצרפת, בניגוד לכל מי שהכרתי מה"תחום" שלי שמצייר תמיד אנימה ושזה מתרחש ביפן. מצטערת, אני לא סובלת אנימה. אני ממשיכה לצייר קומיקסים לכיף, השתפרתי באופן משמעותי מתרגולים מהאינטרנט, מדריכים וגם מזה שאני מציירת מלא. בכל זמן פנוי, או בערב אחרי יום לימודים ועבודה קשה, אני פשוט יושבת ומציירת. אבל נאלצתי לוותר על החלום שלי להיות ציירת קומיקסים מקצועיים מסיבות כאלו ואחרות ובעודי מחפשת מה ללמוד, שמתי לב למשהו די מעניין בקומיקסים שלי. רוב הדמויות הם מעולם המשפטים – האבא של הדמות הראשית הוא שר המשפטים, עוד דמות אחרת היא עורך דין … יש לפחות 5 פרקים שמתרחשים בבית משפט, שבו אני ממש מתארת את המשפט עם עדים, פסק הדין וכד'. עד י"ב לא יצאתי אפילו לא לטיול שנתי אחד, חוץ לטיול כיתתי בבית המשפט. בעקבות העובדה הזאת, החלטתי ללכת ללמוד משפטים. אבל בצרפתית. הבנתי שבאופן מקביל אני מתעיינת בזה. לפני שבאתי לצרפת קראתי על חוקי הגירה, חוקי התאזרחות וחוקים שנוגעים לסטודנטים זרים [כמה זמן אפשר לעבוד באופן חוקי, למשל]. ראיתי אפילו סרט בצרפתית על המשפט של מארי אנטואנט כדי לתרגל צרפתית, ואת הרוזן ממונטה קריסטו ועלובי החיים שאיך לא, החלק האהוב עליי היה חלק בבית משפט. אמרתי לעצמי, טוב נו מה יקרה ? אלך ללמוד משפטים. לא יצא מזה רע … חשבתי לעצמי, האם זה מתאים לי ? הטיפוס עם הראש בעננים, שמציירת בציורים, לא לומדת בחיים למבחנים ומוציאה ציונים טובים, טיפוס ביישן, עדין ורגיש, האם יתאים לי ללמוד משפטים ? בארץ, בניגוד לצרפת, לימודי משפטים זה נטו כדי להפוך לעורך דין, ורק לעורך דין. אפילו היה רשום באתר של לימודים בארץ, "תואר משפטים-עורכות דין" זה בא ביחד. ההבדל הגדול בצרפת, שמשפטים זה תחום נרחב עם מקצועות מעניינים שאפילו לא העליתם בדעתכם. מעוזר שופט בבית משפט עד קצין במשטרה, משפטן בחברה גדולה ואפילו מנהל בית חולים ! כל כך הרבה מקצועות, רק רושמים בגוגל débouchés droit [מקצועות במשפטים] ואתם מקבלים רשימה ארוכה. אז בניגוד לדעה הרווחת בארץ, משפטים זה ממש לא רק עורך דין. ובאופן אישי, הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות עורכת דין. גם עם האופי הכנה שלי והאינטליגנציה הרגשית שלי זה פשוט לא מתאים לי. באחד השיעורים הראשונים, המרצה אמרה שמשפטים זה ממש לא להיות עורך דין, והתחילה להסביר לנו על התעסוקה הרבה שיש בתואר הזה. אני בחרתי אותו כי זה עניין אותי. אבל, בגלל שצרפתית זאת לא שפת האם שלי, הסתכלו על זה מוזר [לא צרפתים, באופן מפתיע]. כבר שמעתי "מה את לומדת משפטים צרפתית זאת לא שפת האם שלך", "מה לך ולמשפט צרפתי, איך תתפרנסי בזה בארץ?" וכד' וכד'. וכשהגיעו התוצאות של אחד המבחנים הראשונים, ואני הייתי בין היחידים בכיתה שלא היו לה בכלל שגיאות כתיב [הורידו ניקוד על שגיאות כתיב], בנוסף לכך שאני היחידה בכיתה שמשתתפת הכי הרבה ואומרת דברים שאף אחד לא יודע, רק מוכיח לי שזה שצרפתית היא לא שפת האם שלי, לא מונע ממני ללמוד מקצוע שנחשב קשה, בצרפתית. וזה באמת קשה. גם לצרפתים שדוברים צרפתית מלידה זה קשה. אני כמעט בטוחה שהסטודנטים הזרים במשפטים הם מעטים מאוד, ויש לי ההרגשה שאני אפילו היחידה. כשהתחילה השנה האמפי היה מפוצץ בתלמידים, כעבור חודשיים הוא התרוקן בחצי. המרצים לא היו מופתעים. ואני כרגיל מרגישה חרדתית, ומרגישה שאני חייבת להוכיח לכולם שאני הכי טובה, בעיקר כי צרפתית זאת לא שפת האם שלי, וכי זה מקצוע לא פשוט. אבל זה כל כך מעניין !!! מסתבר ששיעורי האזרחות בארץ נתנו לי יתרון ענק על הצרפתים, שבחיים לא היה להם אפילו לא שיעור אזרחות אחד בתיכון או בחטיבה. מסתבר שמשפטים זה שיעור אזרחות אבל לפרטי פרטים, וכעת אני מבינה למה כל המורים שלי לאזרחות היו עורכי דין לשעבר. מלמדים אותנו על הריבונות, על כיצד בנוייה מדינה, על הפרמטרים שלה [שטח, אוכלוסייה, שלטון וכד'], על הדמוקרטיה, איך מתבצעות בחירות, אבל גם אנחנו לומדים לא מעט על מערכת המשפט האמריקאית, הבריטית ואפילו הישראלית. יש לי מרצה שלא מפסיק לתת את ישראל כדוגמא. והוא צרפתי, לא יהודי ובלי שום קשר לארץ. בשיעור אחד, הוא דיבר במשך חצי שעה על הכנסת, על כיצד היא בנוייה, על הקואליציות ובקיצור סיכם לי בחצי שעה כל מה שלמדתי בשיעור אזרחות בתיכון בארץ. זה היה כל כך משעשע ! אבל גם מלמדים אותנו על הרטרואקטיביות של החוק, על סוגים שונים של הוכחות במשפט, על כיצד בנוי בית משפט וסוגי בית משפט בצרפת, אנחנו צריכים לנתח פסקי דין של בית משפט בתור שיעורי בית ואפילו יש לנו שיעור על ההיסטוריה של המשפטים. אנחנו אפילו לומדים על פילוסופים, השם רוסו, וולטר וקאנט לא מפסיק להעלות באמפי. מדברים הרבה על המהפכה הצרפתית ועל הכרזת זכויות האדם והאזרח, ואני כבר יודעת בעל פה כל מה שקרה בין 1789 ל-1804 חח. זה באמת כל כך מעניין, אני מרגישה כל כך מסופקת מהלימודים שלי. עד כמה שהם קשים, אני מבינה שזה באמת מעניין אותי. למרות שאין לי מושג בשיט במה לעסוק … אתמול התכוננתי למבחן כל היום וכשסיימתי, כדי לנקות את הראש קראתי כמה חוקים מ-1810, סתם לכיף ! בשיעור אחד, עם המרצה האהוב עליי, שהוא מעביר את החומר בצורה מעניינת, מצחיקה וגם נותן לנו עצות ללימודים ובכלל לחיים, דיברנו על בתי משפט ששופטים פושעים. באמת אין לי מושג איך לתרגם את השם של המקצוע הזה לעברית, אבל נקרא לזה בתרגום מופשט "מקצוע בתי משפט" כי אנחנו פשוט לומדים על סוגים שונים של בתי משפט, איך הם בנויים ועל כל תפקיד. בקיצור, דיברנו על בתי משפט ששופטים פושעים שפיצעו פשעים ב-3 דרגות ובדרגה השלישית החמורה ביותר, המרצה התחיל להסביר על עונשים. והוא אמר משפט שגרם לי להרגיש כל כך מוזר עם עצמי, ולהבין עד כמה זה מדהים לגור במדינה עם היסטוריה כל כך ארוכה ומפוארת, לטוב ולרע. "יש כמה דרגות של עונשים לכל סוג של פשע. זה מתחיל ממאסר פשוט ועד 1977, עונש מוות. זה כאשר עורפים לכם את הראש" הוא אמר את זה בצורה כל כך משעשעת [בצרפתית זה נשמע הרבה יותר טובה] ואז אני חשבתי לעצמי, שאני באה ממדינה שבחיים לא היה שם עונש מוות, מלבד המקרה החריג של אייכמן, ולחשוב שבמדינה שאני חיה בה עכשיו, עונש מוות היה רגיל לחלוטין ושמלמדים את זה בשיעור כמובן מאליו ! ואחרי כמה פוסטים שבהם יצא שאני די מתלוננת, רציתי לשתף אתכם במשהו טוב שקרה לי בצרפת. גיליתי עד כמה הדבר האחרון שחשבתי עליו בתור לימודים מעניין אותי, גיליתי תשוקה שהסתתרה בי מגיל קטן, תשוקה למשפטים. ואני באמת מקווה שאוכל להמשיך ולסיים את התואר עם כל מה שקורה בצרפת, באמת אני כל כך מפחדת. וכתבה סתם לא קשורה אך מצחיקה שהייתה היום בחדשות בצרפת : תרגום : "אני לא מוכן שהמיסים שלי יפרנסו מישהו שישן בפרלמנט" *מצטערת אם יש לי שגיאות כתיב או שהכתיבה יצאה מוזרה, התרגלתי לכתוב בצרפתית …

לפני חודש וחצי יצא קמפיין של משרד הפנים הגרמני, שמעודד אנשים לחזור לארצות מוצאם, עם קבלת תנאים כספיים טובים לבניית חייהם שם. בין היתר, קבלת תמיכה בשכר דירה למשך השנה הראשונה לחזרתם. כשיצא הקמפיין התגובות עליו היו מעורבות. ישראלים רבים בברלין ראו את עקבות הקמפיין שעשתה ממשלת ישראל (הטראומה עודנה צרובה בזיכרון), וכעסו אימים. אחרים ראו בזה ניסיון להתנער מהפליטים הרבים ששטפו את גרמניה, ואחרים – כמוני – לא ראו בקמפיין הזה משהו רע במיוחד. אבל מה שהפתיע אותי במיוחד היה דיון שיצא מכל זה – מה זה בית. אבל שניה, קצת הסבר לפני זה. המודעות תלויות בכל העיר, כן? זה אומר שיש מודעות בשכונות שהן יותר עם צביון "ערבי ו/או טורקי", ויש כאלו בשכונות שהן יותר "גרמניות", ויש כאלו שהן בשכונות שהן יותר "בינלאומיות". המודעות כתובות בכמה שפות (למשל- גרמנית, אנגלית, רוסית, פאשטו, ערבית, פארסי, טורקית ועוד). בכולן ההסבר הוא אותו הדבר: מה תקבלו אם תעזבו מרצונכם וכו'. והכי חשוב- בכולן יש שרשרת דגלים מכל העולם. פה חשדתי. אז נכון שעל פניו זה מריח קצת ביוב, אבל אם תשימו לב לדגלים שמופיעים שם, תראו שחוץ מהדגלים האופייניים לפליטים של ימינו (סוריה, תימן, עיראק, אפגניסטאן, עיראק וכו'), מופיעים שם גם דגלים שמעלים את סימני השאלה. ויאטנם והודו, למשל. מי שמגיע משתי המדינות הללו חייב בויזה טרם יציאתו, והמעקב אחריהם הוא די כואב כאן. הם בדרך כלל מגיעים ללימודים, אבל אם הם לא מוצאים עבודה בגרמניה אחרי הלימודים (מה שבדרך כלל קורה), הם מחויבים לחזור לארצות המוצא שלהם. אותו הדבר לגבי רוסים, אגב. אבל הנה גם דגל טורקיה, שלכל הדעות כאן אין דחייה המונית של טורקים, וטורקים הם על משקל ישראלים, כלומר מקבלים יחס של מדינה מועדפת בתנאי ויזה, בדיוק כמו ארצות הברית או אוסטרליה. אז זה אומר שעכשיו הכניסו את הטורקים למשבצת פליטים? נו, באמת. מכאן- יש מצב שהקמפיין לא באמת מסריח, ואולי באמת מציע לאנשים אפשרות שלא מרוצים, לחזור לארצות המוצא שלהם. יש אנשים שלא חוזרים כי המצב הכלכלי לא מאפשר להם. וכמובן, עוד פקטור חשוב הוא שקהל היעד הוא גם אלו שקיבלו ויזות שונות (או ממתינים לקבלתן), ולא רק אלו שנדחו. פעם הייתי מאוד בנאדם של שחור ולבן. אם אתה לא בעד הפליטים, אז אתה נגד. אם אתה ימני בדעות הפוליטיות, אז זה אומר שאתה בעד ביבי. הרבה מאוד מים עברו בנהר מאז, התבגרתי והיגרתי לגרמניה, והפרספקטיבות שלי השתנו בצורה מהותית. כשיוצאים מהביצה, אפשר להכיר עוד צדדים, שלא חושבים עליהם כשנמצאים בפנים. ואכן, בנקודה שאני נמצאת בה היום, הקמפיין הזה נראה לי אחרת ממה שהייתי מניחה אוטומטית אם הייתי בישראל. מבחינתי, ממשלת ישראל רק רוצה להיפטר ממבקשי המקלט שברשותה, כשלא מופעל אפילו ההליך הכי בסיסי של בחינת בקשת המקלט. בחנתם את הבקשה ולא מתאים- דחיתם והגיוני, אבל מכלילים את כולם בלי לבדוק אפילו בקשות? טוב, נו, ישראל. הקמפיין הזה מראה, מבחינתי, שאפשר גם אחרת. אפשר להציע עזרה כספית בלי התנפלות המונית והלבנת פנים של עם שלם רק בשביל לרצות אוכלוסיות שאין להן דבר ולו חצי דבר עם חמלה ו/או אנושיות. אפשר למצוא דרך הגיונית לפתור משברים בלי ליצור עוד קונפליקט על פני אחר. הכל אפשרי, אם רק רוצים. ואם הגרמנים הצליחו להיות יצירתיים מספיק- כל אחד יכול. תאמינו לי שזה קשה להם יותר ממה שקשה לעם שנישא על גלי תהילה כ"חושבים מחוץ לקופסא". בסופו של דבר, הקמפיין עורר גלים, דיונים ותגובות, אבל עדיין מופיע ועדיין קיים. אם נחזור למה שהתניע את כל הפוסט הזה, אז אחת השאלות ששאל אחד מחברי הפייסבוק שלי (ישראברלינאי) היתה "איך זה שממשלת גרמניה נותנת יד לגירוש של אנשים מהבתים שלהם?". אני מצאתי את השאלה הזו מעניינת במיוחד, בגלל שבעצם השאלה אתה קובע שבית זה המקום שאתה נמצא בו, גם מבחינה רגשית, ברירתית, רשמית וחוקית. השאלה הזו בטח עולה אצל מלא אנשים- איפה הבית שלי? מה זה בית? האם כשעברתי מדינה החלפתי בית? האם כשברחתי ממדינה כי לא הייתה לי ברירה החלפתי בית? – כל השאלות האלו הן לגיטימיות לחלוטין. כשהייתי צעירה, תמיד אמרתי ש"בית הוא איפה שהסדינים שלי נמצאים". הפרספקטיבה שלי הייתה ספציפית למקום השינה, כי מרחב המחיה היה ברור מאליו – אני נמצאת במדינה שאני לא צריכה להתחבט בשאלה כזו באמת, והבית יכול להיות בעיר שהיא 20 ק"מ ליד איפה שאני גרה עכשיו. והנה עברתי לברלין לפני ארבע וחצי שנים. האם זהו הבית שלי? לא ממש. ביום-יום אני מתייחסת לעיר ולמדינה כבית שלי, ואני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר בעולם, אבל עם כל הכבוד ליומרות ולהתלהבות שלי, בבית שלי אני לא צריכה לחדש ויזת שהייה. בברלין, אני עדיין אורחת (מקסימום שנתיים להחלפת סטטוס, אבל בינתיים זה מה יש), ואני זו שצריכה להתנהג על פי התרבות המקומית והכללים המקומיים, ולא הם צריכים להתרגל אליי (או לכל מהגר אחר, לצורך העניין). אנחנו אורחים כאן, וזה לא הבית שלנו. היו אנשים אחרים בדיון שנורא כעסו עליי – "לא, מה פתאום! הגענו לכאן, יש לנו דירה לטווח בלתי-מוגבל, העבודה שלנו כאן, מרכז החיים שלנו כאן – זו בדיוק ההגדרה של הבית!" לי זה בדיוק נשמע כמו ההגדרה של ביטוח לאומי לביטול תושבות (שאותה אפשר לבטל, ברמת העיקרון, גם שבועיים אחרי שעזבתם את ישראל). ניסיתי לעצור את הסרקזם שלי, ולשאול את עצמי מה גורם לאדם להרגיש "בבית"? האם זה הסידור של הכריות על הספה, היכולת לקום בבוקר ולדעת לאן אתה הולך? חוסר הרצון בלחפש מרחב מחיה אחר? הרי כשאקבל דרכון גרמני זה לא מה שיעשה אותי גרמניה "אמיתית" בהרגשה, אפילו שאני אהיה הכי גרמניה לפי הספר. אני מרגישה כאן בבית, אני לא מרגישה שהבית והלב שלי נשארו בישראל. חלק מהמשפחה והחברים נשארו בישראל (תכל'ס יותר המשפחה- החברים גם עזבו את ישראל ברובם), אבל אני כבר חלק מברלין, חלק מגרמניה. אני מרגישה בבית, אבל זה עדיין לא הבית שלי סופית. בשביל כבוד צריך לעבוד, ובשביל להרגיש סופית בבית אני צריכה אישור סופי של המדינה שאני חלק ממנה, ואף אחד לא יוכל לגרש אותי מהבית. אז מה זה באמת בית? נראה לי שהצלחתי להבין בשביל עצמי. מה איתכם?

הקיץ הפיני הוא מיוחד במינו. הוא קצר ויחסית קר, למעט שבועיים של חום אימים. בפינלנד אין מזגנים ולכן 26 מעלות זה חום אימים שאי אפשר לתפקד בו כשכל המאווררים במדינה אזלו, בכל החנויות. עד עכשיו אף אחד לא מבין איך זה קרה ומה מנע מהחנויות להביא עוד מאווררים, אבל המחסור בהם כיכב בחדשות עד שגל החום חלף. קיץ 2018 היכה בפינלנד בהפתעה מוחלטת. בתחילת אפריל עוד היה שלג, ובסוף החודש לא רק שהשלג נמס אלא גם הגיע גל חום של יומיים, כאילו האביב בוטל. עד כאן התחזית, ועכשיו למהדורה המרכזית. הפעילות החביבה על הפינים בקיץ היא בילוי בטבע ורביצה על שפת אגם כלשהו, ולא חסרים כאן לא טבע ולא אגמים. בסוף שבוע חמים אחד יצאתי גם אני לבילוי שכזה עם חברה ועוד זוג חברים. כבר שמתי לב בעבר שהכל בפינלנד נקי, גם בערים וגם בטבע, אבל לזה לא ציפיתי. כדי להמחיש את העניין, אספר קודם על טיול הקמפינג האחרון שלי בישראל לפני שעזבתי. כינרת, אלא מה. אני, חברה, אחותה של החברה ובן זוגה. בישראל לא צריך להתאמץ כדי להיתקל בערימות אשפה בכל פיסת טבע מסכנה, אבל הפעם עם ישראל הגדיל לעשות. ליד כל פח אשפה, שכמובן עולה על גדותיו, יש שקיות מלאות זבל, בקבוקי שתיה ריקים ושאריות סכו"ם פלסטיק מפוזרים. למרבה הצער זה לא חריג בטבע הישראלי. ההפתעה הגיעה בדמות מקרר, מנוע של מכשיר בלתי מזוהה, גנרטור ישן, כמה מכלים ריקים שריח דלק נודף מהם ואפילו ספה שידעה ימים טובים יותר. כן, כן, כן, הגענו למקום, מרגישים לפי הסירחון. אני ואחותי הזדעזענו ממש: "איזה אנשים מגעילים! מי משאיר ככה זבל בשטח?!" היא אמרה. ניסינו לפנות קצת מהזבל, לפחות להרחיק כל מה שאפשר מהמקום שבו היינו אמורים לישון. אנשים אחרים שהיו שם ובדיוק עזבו את המקום אמרו לנו: "יא היפים, מה אתם מנקים? יש את העובדים של העירייה, הם אלה שצריכים לנקות כאן ולא אנחנו". התגובה הזאת הגעילה אותי לא פחות מערימות הזבל, שלבטח הושארו בידי בני הטובים הנ"ל. אבל שאר הטיול עבר בנעימים, ובחזרה לארץ אלף האגמים. יצאנו לטיול קמפינג על שפת אגם כלשהו. כשרוצים להגיע ממקום החניה לשפת האגם תמיד צריך ללכת לפחות קילומטר, כדי שהרעש של המכוניות החונות לא יערער את שלוות הנופשים בטבע. הדרך לא היתה ארוכה או קשה, אבל היא היתה מאוד מאוד נקייה. הופתעתי לראות שאין בסביבה אף לא פח זבל אחד, וחברתי הסבירה שבפינלנד הנוהל הוא פשוט: כל מה שהצלחת להביא איתך-תוכל גם לקחת בחזרה. פחי זבל מכערים את הנוף וגם יש סכנה שריחות האוכל ימשכו דובים לאזור, ואת זה אף אחד לא רוצה. ליד כל חניון יש נקודת מיחזור, פסולת אקולוגית (נייר ועץ) שורפים לבד. גם בדלי סיגריות לא זורקים על הרצפה. מי שרוצה לעשן תוך כדי הליכה צריך להחזיק פחית משקה ריקה, לזרוק את הסיגריה לשם ואז למחזר את הפחית. המשכנו ללכת ואז החברה של חברתי ראתה בקבוק שתייה ריק, יחיד וגלמוד, זרוק ליד עץ. היא עיקמה את פרצופה ורטנה קלות: "איזה אנשים מגעילים! מי משאיר ככה זבל בשטח?!" היא אמרה, הרימה את הבקבוק ולקחה אותו איתה. את הגישה הזאת אני מאוד אוהבת. אם משהו מפריע לך, קום ונסה לשנות את המצב במקום להתלונן ולהפיל את האחריות על אחרים. ככל שהתקרבנו לשפת האגם שמענו קולות צחוק, דיבור רם ושירה גסה של צעירים שיכורים, מחזה נפוץ בקיץ הפיני. כשהגענו לשם ראינו שמדובר בבני נוער, בני שש עשרה או שבע עשרה לכל היותר. אחד מהם זחל על החוף וצעק "איפה הספרייט שלי? איפה הספרייט שלי?" בליווי קללות עסיסיות. הבחורה שהרימה את הבקבוק נזכרה שהוא היה של ספרייט והציעה אותו לפספוס השיכור, כשהיא טורחת לציין שהוא היה ריק כשהיא מצאה אותו. הבחור קם מהרצפה והודה לה, סיפר שהפיל אותו בדרך כי הוא ניסה לפתוח בירה וללכת בו זמנית, מה שיכול להיות משימה קשה ביותר מבעד לאדי האלכוהול. מסתבר שחבריו כבר נזפו בו שהוא השאיר לכלוך בדרך, שאסור לזהם את הטבע, ושהם התכוונו ללכת לחפש את הבקבוק האובד בדרכם חזרה לרכב בבוקר למחרת. יחי ההבדל הקטן! אפילו טינאייג'ר שיכור לא ישאיר לכלוך בשטח, ומי שיעז לעשות זאת חבריו שלו יגרמו לו להרגיש שהוא עצמו זבל. ובינתיים על שפת ים כנרת ננטשה לה ספה מכוערת.חגיגות אמצע הקיץ בפינלנד ובמדינות אחרות באירופה נהוג לחגוג את היום הארוך ביותר בשנה, שחל בסוף יוני. כאן מדובר בחג הלאומי שעולה בחשיבותו אפילו על חג המולד והשנה החדשה, מסורת עתיקה שהתקיימה בפינלנד עוד לפני חדירת הנצרות אליה. ביום זה השמש לא שוקעת אפילו בדרום, הערים מתרוקנות מיושביהן וכולם יוצאים לחגוג בטבע. שיא החגיגות הוא הבערת מדורות בחצות הלילה אבל מתקיימים גם ריקודים מסורתיים, סעודה חגיגית וכמובן סאונה מתי שרק אפשר. הסאונה הומצאה בפינלנד ומהווה את הגאווה הלאומית שלה. היא מרכיב משמעותי במה שנקרא "להיות פיני" ובימי קדם היתה לה חשיבות דתית, טקס פגאני של טיהור הגוף והנפש ו"שטיפת" ההטבלה לנצרות (שנכפתה על הפינים בימי השלטון השוודי). המנהגים הפגאניים העתיקים נתפסים כיותר חשובים מחגי הנצרות, לפחות עבור רוב האנשים שאינם דתיים במיוחד. גם מדורת החצות בחגיגות אמצע הקיץ משתייכת לקטגוריה הזאת ולכן אנשי דת נוצרים מתנגדים לה ומנסים לשבש את קיומה מדי קיץ, אבל ללא הצלחה של ממש. בשנה הראשונה שלי בפינלנד היה בתקופה הזאת גל חום יבש במיוחד ומכבי האש הם אלה שאסרו על הבערת המדורות מחשש לשריפה. זה הזכיר לי את הפולמוס הישן שניצת, תרתי משמע, סביב המדורות של ל'ג בעומר, כי הרי בישראל תמיד חם ויבש. כאן מצאו פתרון יצירתי שהיה מקובל על כולם, כי לשמור על הטבע חשוב יותר מקיום מנהגי חג. בנקודות מרכזיות שהתקיימו בהן חגיגות הובערו מדורות מוסדרות על ידי העירייה, בפיקוח של מכבי האש ועם ציוד כיבוי זמין, ליתר ביטחון. מדורות עצמאיות נאסרו ומי שנתפס מדליק אש בזמן אזהרת שריפה נקנס בסכום גבוה. דבר חשוב שיש לציין לגבי חגיגות אמצע הקיץ וכבר הזכרתי, הערים מתרוקנות לחלוטין. תיירים שמגיעים בתקופה הזאת ולא מודעים לקיום החגיגות בטבע נורא מתבאסים כשהם מגיעים להלסינקי והכל סגור. טוב נו, אולי כמה בארים ואיזה מקדונלדס פתוחים, וגם זה לא תמיד, אבל כל השאר סגור. היוצא מן הכלל היא התחבורה הציבורית. בתקופת חגים במקום לסגור אותה עושים את ההיפך ודווקא מתגברים אותה באוטובוסים נוספים ושעות פעילות ארוכות. כבר אמרנו שהפינים אוהבים לשתות, אז התחבורה הציבורית המתוגברת נועדה לצמצם תאונות דרכים עם מעורבות של נהגים שיכורים. גם בחג המולד ובערב השנה החדשה התחבורה הציבורית מתוגברת, בדיוק מאותה הסיבה.מלבד בילוי בטבע, האטרקציה המרכזית של הקיץ הפיני היא פסטיבלים. מרביתם סובבים סביב מוזיקה והופעות חיות ומופיעים בהם אמנים מקומיים ובינלאומיים כאחד. בקיץ האחרון הייתי בשני פסטיבלים גדולים ובעוד כמה קטנים, ולרגל הגדול שבהם הגיעו אליי מבקרים מישראל. בעת שעשינו את דרכנו למתחם האירוע, כשעה נסיעה ברכבת ממרכז הלסינקי, אחת החברות הבחינה בטיפוס גבוה שנועץ בנו מבטים. היא כמובן נבהלה, בכל זאת אדם זר שנועץ מבטים, אבל אני מיד שמתי לב שברור כי המסכן איבד את דרכו ומנסה גם הוא להגיע לאותו הפסטיבל. מאוחר יותר התברר שהוא נעץ בה מבטים, בחברתי ההיא במיוחד, כי היא לבשה חולצה עם הלוגו של הפסטיבל. כשהוא סוף סוף אזר אומץ לפנות אלינו, הזמנתי אותו להצטרף אלינו כי אני יודעת בדיוק לאן ללכת ומאיפה יוצאת הרכבת. כשהתמקמנו ברכבת (אחרי ספרינט של ריצה קלה כדי לא לפספס אותה) הבחור סיפר שהוא הגיע לפינלנד בתוכנית לחילופי סטודנטים, והוא מאיראן. הוא נחת רק לפני שלושה ימים ועדיין לא מכיר אף אחד מלבד השותף שלו במעונות הסטודנטים והלך לאיבוד במערכת התחבורה הציבורית של הלסינקי. לאחר שהוא התנצל על שבהה בנו והשוק הראשוני חלף (הרי אנחנו מישראל והוא מאיראן) פתחנו בשיחה, שיחה שמאוד עניינה את שאר נוסעי הקרון. היה מאוד משעשע לראות את הפינים המרוחקים והמנומסים מנסים להעמיד פנים שהם אינם מצותתים לנו. אישה שישבה במושב לידנו אפילו שכחה לדפדף בעיתון שלה, הרי שיחה ידידותית בין ישראלים ואיראנים היא אייטם חדשותי בפני עצמו. בכל אופן, הבחור היה שמח לענות על הסקרנות של חברותיי לגבי החיים באיראן. הן בעיקר התעניינו לדעת האם האיראנים באמת שונאים את ישראל, או ששתי הממשלות סתם מסיתות את אזרחיהן. הוא אמר שלפחות הוא וחבריו ממש לא שונאים את ישראל, אפילו שכלי התקשורת האיראניים מלאים בתעמולה נגדה ובהסתה פרועה נגד המערב באופן כללי. הוא אמנם מעולם לא פגש ישראלים אבל הוא אוהב את עפרה חזה ונינט טייב. מוזר. במהלך כל השיחה שמתי לב שהוא מאוד חושש לדבר נגד המשטר האיראני, מקפיד להנמיך את קולו ותמיד מסתכל מעבר לכתף (אולי האישה עם העיתון היא מרגלת?). זה גרם לי להבין לעומק, גם אם ידעתי את זה כבר, שגם אם בישראל רע תמיד יכול להיות יותר גרוע. לפחות אני יכולה להביע ביקורת על הממשלה ולרצוני גם לשפוך רפש, בלי לחשוש שיעצרו אותי ויאשימו אותי בבגידה במולדת. כדי להפחית את מפלס החרדה של הבחור השתעשענו בניסיון להסביר לו את המושג "איראן זה כאן" השגור בפי טוקבקיסטים באתרי החדשות הישראליים. אותנו זה הצחיק אבל אותו קצת פחות, עצוב היה לו לשמוע שאזרחי מדינה אחרת משתמשים בארצו כדי להמחיש כפייה דתית. כשירדנו מהרכבת הוא שאל אם אוכל לעזור לו למצוא כמה דברים בסופר, כי הכל כאן בפינית והוא עדיין לא יודע מה זה מה. חברותיי המשיכו ישירות למתחם הפסטיבל בזמן שאני והוא הלכנו לקנות כמה דברים. כשהגענו לסופר השיחה נסובה סביב אוכל, מן הסתם. שאלתי אותו אם הוא שותה אלכוהול או אוכל חזיר כי אני יודעת שגם למוסלמים אסור. הוא אמר שהוא חילוני לחלוטין אז הוא כן אוכל חזיר, אבל לא היה לו מושג שגם ליהודים אסור. במשך רבע שעה לפחות לעגנו יחד לטמטום שבהגבלות הדתיות של שתי הדתות, הצחיק אותו במיוחד לשמוע שביהדות אסור לערבב בשר וחלב כי המבורגר שהוא לא צ'יזבורגר זה לא שווה. כשהגענו לפסטיבל דרכנו התפצלו, אבל הפגישה עם צעיר איראני היתה חוויה מעניינת. זה לקבל מבט מפוכח על מציאות של שטיפת מוח יומיומית, זה לראות שמי שאמור לשנוא אותי ואני אמורה לשנוא אותו הוא בעצם אדם נחמד. בניגוד לחברותיי הגרות בישראל אותי זה לא כל כך הפתיע, כי בתקופה שאני גרה כאן יצא לי להכיר לא מעט ערבים ומוסלמים וכולם היו אנשים רגילים, לא שדים עם קרניים. הגישה היא שעכשיו כולנו נמצאים בפינלנד ואת הבעיות של המזרח התיכון בואו נשאיר במזרח התיכון. נחזור לרגע אל האישה עם העיתון. הפינים הם אנשים קרים, מרוחקים ומנומסים אבל בו זמנית גם נורא חטטנים. אולי זה נובע משעמום או אולי סתם מסקרנות טבעית. מכיוון שהנימוס אינו מאפשר לדחוף את האף לענייניו של זר באופן מופגן, אנשים תמיד יעמידו פנים שהם לא נועצים מבטים או מצותתים לשיחות של זרים. עכשיו בעידן הסמארטפון זה הרבה יותר קל, פשוט תוקעים את האף במסך וזהו. מצד שני, באזורים יותר נידחים האנשים לא כל כך טורחים להסתיר את יצר החטטנות שלהם פשוט כי זה הבידור היחיד הזמין בסביבה. בבית הקודם שגרתי בו היה שכן, טיפוס מבוגר ותימהוני, שאהב לשבת על המרפסת הקדמית של ביתו ולהשקיף על הרחוב. הוא אפילו התקין מראה בחצר שלו "מטעמי בטיחות בנהיגה", שלמעשה שיקפה לו את הנעשה בחצר האחורית של שכנו. לשכן יש גינה יפה והוא נהנה לעבד אותה בעונה שבה הגינון מתאפשר, והשכן החטטן פשוט רוצה לראות. בכל מקום אחר השכן היה מתלונן במשטרה על פגיעה בפרטיותו ויאשים כי החטטן הוא בעצם סוטה ופדופיל, אבל השכן יודע היטב שהחטטן פשוט מעדיף לצפות במעשי שכניו מאשר בטלוויזיה. זוהי כמובן דוגמא קיצונית וביזארית, אם כי אמיתית לחלוטין. הטיול ללפלנד נקודת השיא בקיץ הפיני השני שלי היתה טיול ללפלנד. מרבית התיירים המגיעים לפינלנד מגיעים בשביל לטייל בלפלנד, גם בקיץ וגם בחורף. אני יצאתי לטיול של סתיו בסוף ספטמבר, לדעתי העונה הכי טובה לטייל שם. בקיץ יש המון יתושים ובחורף קר מדי בשביל לעשות טרק, אלא אם כן מדובר בטיול על מגלשי סקי. הטיול נמשך עשרה ימים. נהיגה של יומיים (עם המון עצירות בדרך) עד לעיירה קטנה שנקראת inari. זו עיירה לאפית נידחת טיפוסית שמהווה בסיס ליציאה לטרקים. המקום הוא מאוד יפה (כי לפלנד שם) והאכסנייה שישנתי בה כדי לנוח בין הנסיעה לטרק לא היתה יקרה במיוחד. בשטח האכסנייה יש חוות כלבי האסקי שהכניסה אליה עלתה יותר מהשהות ללילה, נטו מלכודת תיירים. דרך אגב, העובדים של המקום הזה הם מתנדבים מארצות אחרות (היו שם שתי בנות מאנגליה ואחת מתאילנד). הם עובדים בחווה ומתפעלים את האכסנייה תמורת לינה, אוכל ושימוש ברכב. מי שרוצה לגור בלפלנד לתקופה מסויימת ואין לו בעיה לחלוק מגורים עם זרים, יכול גם להתנדב במקומות כגון אלה. המסלול שבו טיילתי נמצא בטבע הפראי האמיתי של לפלנד. הטרקים שיוצאים מרובניימי ומיועדים לתיירים הם אמנם יפים ומדהימים (לפחות כך זה נראה בתמונות), אבל רציתי לחוות את לפלנד האמיתית ולא מנקודת מבט של תיירים. מדובר ברשת עצומה של שבילים "לא מסומנים" המשמשים בעיקר את רועי איילי הצפון וחיילי הצבא הפיני, שמתאמנים שם בלוחמת שטח. הטרק שבחרתי מגיע מנקודת המוצא (מפרץ חניה קטן על הכביש עם שביל שמוביל ממנו לתוך היערות) עד לגבול עם נורווגיה. מדובר במסלול שאורכו הוא כ35 קילומטרים (הלוך וחזור), יחסית קצר, אבל הוא מפרך ואינו מיועד למטיילים לא מנוסים. תנאי הדרך מורכבים מעליות וירידות מרובות, גשרים רעועים (אם אלה בכלל קיימים) וביצות. חייבים גם לדעת לקרוא מפה ולהשתמש במצפן כי גוגל מפות אמנם מכירה את האזור ואת תנאי השטח, אבל לא את מערכת השבילים. את מפת השבילים קניתי כשבועיים לפני הטיול וליתר ביטחון דאגתי גם לשנן אותה, מה שלא עזר לי כשהשמש שקעה לפני שהגענו למקום הלינה. מקום הלינה המדובר הוא בקתת ציידים פשוטה עם דרגשי שינה. השימוש בבקתה לא עולה כסף, היא ממש לא צימר. מלבד דרגשי השינה אין בה כלום מלבד מחסה מפני איתני הטבע, ומעט עצים להסקה. ווייפיי לא היה שם, אפילו לא מים זורמים או חשמל. ליד ערימת העצים תלוי שלט המבקש לחטוב עצים חדשים ולהחליף את אלה שהשתמשנו בהם, לטובת המבקר הבא, למקרה שמישהו לא מכיר את הנוהל הנהוג הזה: השתמש במה שאתה רוצה, אבל דאג להחליף את מה שלקחת ולהשאיר את המקום כמו שקיבלת אותו. הבקתה שימשה נקודת בסיס מצוינת ליציאה לטיולים קצרים בסביבתה.אחרי שהתאוששתי מעט מהדרך המפרכת הלכתי לדוג (כי צריך לאכול משהו) וטיפסתי עם גבעה סמוכה, משם אפשר לראות את החלק הנורווגי של לפלנד. בימים הבאים נהנתי מחיים פשוטים בטבע, ללא טלויזיה, סמארטפון ואינטרנט או טכנולוגיה מכל סוג שהוא. זו היתה אחת החוויות הכי עוצמתיות שחוויתי אי פעם ורק לכתוב על זה גורם לי להתגעגע. אם אני רוצה קפה- אני צריכה ללכת לנהר ולהביא מים בדלי ואז להדליק אש ולהרתיח אותם. אמנם הבאתי מספיק אוכל מהבית אבל כל הכיף הוא ללקט דברים בשטח ולדוג דג טרי, הכי טעים שאכלתי אי פעם. כדי לחמם את הבקתה היה צריך להוסיף עצי הסקה כל הזמן, אז בטיול הזה כישורי חטיבת העצים שלי השתפרו פלאים 🙂 ככה העברתי שלושה ימים, אבל את הטיול נאלצנו לקצר. בבוקר הרביעי בבקתה הגיעו אליה אנשי משמר הגבול הנורווגי ואמרו שהיום בלילה יתחיל לרדת שלג ואם לא נתחיל לחזור עכשיו אז ניתקע כאן. ארזנו במהירות את הציוד והתחלנו להתקדם בחזרה לנקודת המוצא שבה הושאר הרכב, כ12 קילומטרים ביום אחד בתנאי השטח של לפלנד. יצאנו משם בשן ועין, השלג תפס אותנו בערך בחצי הדרך. לאחר מנוחה קצרה ברכב התחלנו בנסיעה חזרה לרובניימי, שם חיכה לנו מלון שהרגיש כמו חמישה כוכבים אחרי כמה ימים בשטח, אבל למעשה כל הפאר בו הסתכם במקלחת חמה וכמובן סאונה. נשארנו ברובניימי במשך יומיים בכוונה להתאושש לפני הנסיעה הביתה, אבל אני התעקשתי לבקר בכפר של סנטה קלאוס. בגדול זו חנות מזכרות אחת גדולה, עוד מלכודת תיירים. הכפר ממוקם (בכוונה) בדיוק על נקודת חציית חוג הקוטב הצפוני, כלומר כדי להיכנס לשם צריך לחצות את חוג הקוטב. מי שרוצה מזכרת מיוחדת יכול לבקש תעודה המעידה על חציית חוג הקוטב (בתשלום כמובן), ואו אז יצאתי ממש תיירת וקניתי אותה. חוץ מהכפר של סנטה קלאוס וכמה מוזיאונים חביבים, לדעתי רובניימי די משעממת. אולי היא יותר פעילה בתקופת חג המולד. בסוף השבוע ראיתי התקהלות קטנה סביב הכיכר המרכזית של העיר, הלא היא כיכר לורדי, נשבעת שלא הלכתי לשם בכוונה 🙂 את הזוהר הצפוני לא ראיתי. מאוד רציתי אבל היה מעונן ולא היה ניתן לראות אותו. זה אמנם היה פספוס מבחינתי אבל גם תזכורת לעד כמה שהטבע הוא גדול מאיתנו ולא מתכופף לרצוננו, בני האדם הקטנים, והוא ראוי לכבוד הרב שהפינים נוהגים כלפיו. הקיץ הגיע מהר ונגמר מהר. האמת היא שדי מוזר לכתוב על הקיץ עכשיו, כשהטמפרטורות כבר מתחת לאפס, אווירת חג המולד כבר מורגשת, כבר ירד שלג ראשון ושכבת כפור דקה מכסה את הכל…

אני מאמינה שאני חיה כבר מספיק בצרפת כדי להבין שצרפת זה כבר לא מה שהיא הייתה בעבר. אומנם אני חיה בצרפת כמעט שנה וחצי, אבל אני מכירה את התרבות הצרפתית כל כך טוב וקוראת כל יום חדשות באינטרנט בכל מיני עיתונים כמו le parisien ו-20 minutes, אולי העיתון היחידי בעולם שמשתמש באימוג'י בכתבות שלו. והעתיד פה מרגיש לי בדרך לטמיון, מיום ליום המצב במדינה מתדרדר, מיום ליום, מרפובליקה צרפת נהפכת לאוליגרכיה. אוליגרכיה שנשלטת על ידי משפחת מקרון. למי שלא יודע, בניגוד לאריסטוקרטיה, אוליגרכיה זוהי צורת שלטון בה הכוח הפוליטי מצוי אצל קבוצה/משפחה קטנה עם האינטרסים האישיים שלה, שלרוב בניגוד לאריסטוקרטיה, הם לא עושים דבר לטובת האזרחים אלה רק חיים על חשבונם. זה המצב בצרפת, משפחת מקרון חיה על חשבון התושב הצרפתי, קונה סט סכו"ם וצלחות לארמון שלהם ב-500 אלף יורו ומעלה כל יום מיסים ומוסיפה מאות מיסים חדשים על דברים הזויים [לא מזמן הייתה כתבה על הכוונה להוציא מס חנייה, מס על תדלוק ואף מס על זריקת זבל בכמויות]. אני באמת לא אוהבת לדבר על פוליטיקה ובאמת שזה לא התחום שלי, אבל כשאני חיה בלב הבלאגן הזה, אני לא יכולה להתעלם ממה שקורה במדינה שכל חיי חלמתי לגור בה. ואני חושבת לעצמי, האם כאן אני רוצה להקים משפחה ולחיות עד הזקנה ? האם במדינה הזאת שקורסת מפליטים, שמעלה מיסים על כל דבר ושבכל מוסד עושים לך את המוות ? חברה שלי, ספרדייה, רוצה לקנות דירה בפריז [היא אישה מבוגרת]. יש לה את הכסף, ויש לה אישור בנק. היא אפילו מצאה דירה ובחור שמעוניין למכור לה. נשמע פשוט, לא ? אבל היא צריכה אישור מנוטריון. כאן מתחילה הבעיה. אף נוטריון לא רוצה לתת לה את האישור הזה, בלי שום סיבה. כל אחד מתרץ לה משהו אחר. חברה שלי סיפרה לי את זה היום בבית קפה, כולה בשוק. בספרד, זה ממש לא ככה. בספרד, הנוטריונים טובים פי כמה מהצרפתים. אני והיא נפגשות לפחות פעם בשבועיים, ותמיד אנחנו מדברות על מה שעובר בחיים שלנו. ולאחרונה, אנחנו לא מפסיקות להשוות את המצב בצרפת לספרד וישראל במובן השלילי. אז מה בעצם משאיר אותנו בצרפת ? 1. לימודים. 2. האהבה לתרבות והשפה הצרפתית. גם בבנק הצרפתי עשו לה את המוות, היא כמעט בכתה. בספרד, היא אומרת, השירות בבנקים מעולה. בצרפת, מנסים לנצל זרים, ואת העובדה שהיא קצת מתקשה לדבר צרפתית, היא מדברת אבל ממש טוב צרפתית ומשתמשת באוצר מילים שאני אפילו לא מכירה, אבל, אבל, יש לה מבטא ספרדי כבד והיא מתקשה להגות. אני מדברת צרפתית שוטף ולאט לאט מאמצת את המבטא, ולא נתקלתי בכזה יחס כפי שהיא נתקלה בו. ורק בגלל המבטא שלה. זה כל כך מרגיז אותי חוסר הצדק הזה, הגזענות הזאת. אני לא מבינה מה קורה למדינה הזאת. הכל פה קורס. אני מתארת לעצמי איזה סיוט עוברים אלו שבקושי מוציאים מילה בצרפתית וכואב לי הלב עליהם. בטח שמעתם על מחאת הטווסים הצבועים, שבעקבות העלאת מחירי הבנזין [אם אני לא טועה, כי הם התחילו למחות גם על דברים אחרים] מאות צרפתים יצאו לרחובות, לבושים באפודות צהובות והחלו לחסום כבישים בינעירוניים, להפגין בערים שונות ובעיקר לעבור את המעבר החצייה הלוך ושוב כמעין חיקוי למשפט אחד שמקרון אמר, לצרפתי מובטל, אשר מהדהד כבר במשך כמה חודשים בתקשורת הצרפתית "אני חוצה את הרחוב ובקלות מוצא לך עבודה". זאת אולי המחאה הכי מצחיקה שנתקלתי בה. כן אני מודה שזה די משעשע שכדי למחות, אומרים לך ללבוש אפודה צהובה. אני תומכת במחאה שלהם, ומאמינה שהם צריכים להגביר אותה. רק לפני חצי שנה הייתה מחאת הרכבות והאוניברסיטאות הגדולה, שגרמה לי לשבת בבית חודשיים כיוון שכל האוניברסיטאות היו חסומות, והגעתי למצב שהמורים מעבירים שיעורים בפארק או בבית קפה, ואת המבחנים עוברים מהמחשב בבית. האמת, זה היה מאוד נחמד. אהבתי ללמוד מהבית ! לא הייתי לחוצה מהרכבות, לא הייתי לחוצה בכלום. קמתי בשקט שלי בבוקר, שתיתי קפה, התקלחתי, פתחתי את המחשב, למדתי ואז סיימתי אחרי כמה שעות והיה לי זמן לתחביבים, לעיסוקים … בקיצור, הפעם זה העלאת המיסים הרגיזה את העם הצרפתי. ואני מריחה מהפכה מתקרבת. עד עכשיו לא התעניינתי כל כך במה שקורה, עד שרפורמה חדשה מאיימת לשנות את חיי ונוגעת לי באופן אישי. העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות. צרפת ידועה במדינה שמושכת אלייה סטודנטים מכל קצוות העולם, בגלל שיוויון הזכויות בין סטודנטים צרפתים ואירופאים לסטודנטים שאינם מהאיחוד [וזה לא כולל פוצים עם דרכון אירופאי שלא חיו יום אחד בחייהם באירופה], שכר הלימוד המצחיק ותנאי הקבלה הקלים בטירוף … בינינו, רק לדעת צרפתית ברמה B2, לעבור מבחן והתקבלת ! אבל המערכת הזאת לא נראית יותר לשרים הנפוחים, משום מה עלה הרעיון, בפסיכולוגיה הפוכה אבסורדית להעלות את שכר הלימוד לסטודנטים זרים מ-170 יורו [שכר לימוד שווה בין כל הסטודנטים, בין אם הוא צרפתי, אירופאי, אמריקאי, ישראלי, רוסי או אפילו חייזר] ל-2000 יורו. בקיצור, ממשלת צרפת רוצה לאמץ מערכת חינוך מפלה בין אנשים רק בגלל צבע הדרכון שלהם ! ובכל זה בכוונה תחילה למשוך אליהם מלא סטודנטים סינים, רוסים והודים [היי, ממתי הודו, סין ורוסיה נמצאות באיחוד?!] אבסורד, לא ? אבל לי זה נוגע מאוד. מאוד. אני שנה שנייה לומדת בצרפת, וזה מתאפשר בעיקר כי שכר הלימוד הוא כמעט אפסי. מה לעשות, אני לא באה ממשפחה טחונה, אני לא עם אזרחות אירופאית ואני בסה"כ בן אדם פשוט, רגיל וממוצע. אני לא מבינה למה אני צריכה לאכול חרא, למה אני צריכה להידפק ולמה החלומות שלי צריכים להתנפץ רק בגלל שהדרכון שלי הוא כחול ולא אדום. זה חוסר צדק, זה אפליה וזו גזענות. אחת הסיבות שבחרתי את צרפת זה כי היא לא מפלה בין סטודנט זר לסטודנט אירופאי, הסטודנטים הזרים מקבלים את אותם הזכויות וההנחות כסטודנט אירופאי. מספיק אני צריכה לסבול מישראלים באירופה שלא מפסיקים להתנשא עליי עם הפנקס האדום המסריח שלהם, תסלחו לי על השפה שלי, אבל אני סובלת מספיק מאפליות ומבטים לא לעניין כי העזתי לבוא לצרפת עם דרכון כחול. מתייחסים אליי כאל נחותה, כאל סוג ב'. רק על משהו שלא מבחירתי. אני מספיק מתבשלת במיץ של עצמי, ומרגישה מה לא עשיתי בסדר שאני צריכה לסבול כזאת אפלייה על רקע האזרחות שלי. וביננו, אני יותר אירופאית מהם. חונכתי בחינוך אירופאי, ההורים שלי לא רואים בכלל ערוצים ישראלים ובמשפחה שלי מדברים שפות אירופאיות. יש לי משפחה בשוויץ, גרמניה, רוסיה ואפילו קרובת משפחה מאוד רחוקה שגרה בפריז ! ובאמת שאני לא רוצה להשוויץ, אבל זה מביא אותי למצב שאני צריכה להראות לאנשים מה אני שווה, רק בגלל פאקינג דרכון ! ותאמינו לי שבחיים לא ביקשו ממני תעודה מזהה, מלבד מקרה אחד שבו הייתה לי תקלה בכרטיס מועדון בסופר, וגם אז כרטיס סטודנט הספיק להם. ותאמינו לי שעם המראה שלי, אנשים שואלים אותי אם אני אוסטרית, גרמנייה, אמריקאית, בריטית ואפילו מאיזה עיר אני בצרפת. השותף שלי סבור שאני מאוסטרית למרות שאמרתי לו שאני לא, והוא ממשיך עם זה ושואל "זה מה שעושים באוסטריה, זה מנה אוסטרית?" וכד' וכד'. ובינינו, הלוואי והייתי נולדת באוסטריה … הרי מה שונה ביני לבין בן אדם אחר ? השלד שלנו אותו דבר ! אם במאה הקודמת היו מפלים אנשים בגלל הדת שלהם, היום זה נטו מהאזרחות שלהם, אם יש להם אזרחות אירופאית או לא. אם שפר מזלם וההורים עשו להם בלידתם אזרחות גרמנית או שלצערם הרב הם נולדו להורים אוקראינים, מדינה שמנסה להצטרף לאיחוד אך לא נראה שזה יקרה בשנים הקרובות, אם בכלל. האיחוד האירופאי זו בעיה אחת גדולה שיוצרת גזענות, אפליה ומשבר כלכלי חמור. ואם שכר הלימוד יישאר 170 יורו לסטודנטים רוסים, צרפתים, סינים ואירופאים ו-2000 יורו לישראלים אני מצידי מוציאה דרכון רוסי מהסבתא כדי לממש את הזכות הבסיסית שלי ללימודים … אם זה בכלל שווה זאת, אם כל מה שקורה במה שנשאר מצרפת. כי מה לעשות, אני לא מסוגלת לעבור פסיכומטרי. אני אולי מטומטמת, אולי נכה בראש, אבל הראש שלי לא עובד תחת לחץ. נקודה. אני דיסלקטית, סובלת מחרדות מגיל קטן ותחת לחץ אני אפילו לא אוכל להגיד לכם כמה זה 1+1 ! צרפת חסכה לי את עינוי הפסיכומטרי ואפשרי לי את הזכות הבסיסית ללימודים גבוהים. רק דרשו ממני לדבר צרפתית. סוף סוף הרגשתי בטוחה בעצמי, סוף סוף הרגשתי שאני שווה משהו. האוניברסיטה בצרפת חיבקה אותי, נתנה לי מלא התאמות לימודיות ומבטיחה לי שיהיה לי כמה שיותר נוח בלימודים, הצמידה לי סטודנטית שעוזרת לי לרשום מה שהמרצה אומר באמפי ולא מפלה אותי על הדיסלקציה והקשב וריכוז שלי. ורק בגלל "הנכות" שלי, בשביל ישראלים אני לא כשירה ללמוד באוניברסיטה, כי אני לא יכולה לעמוד בלחץ, כי בשבילם אינטליגנציה נמדדת על כמה מהר אתה עונה לשאלה ולא מה אתה עונה לשאלה … תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח לאנשים שאני גם שווה משהו, כשהשפילו אותי מכיתה א' ועד אמצע י'ב [הם פשוט התבגרו חח], התרגלתי לצורך להוכיח שגם אני שווה משהו. ותמיד מגיע הרגע שגורם לי להרגיש נחותה יותר מאחרים. ואין תחושה יותר נוראה מכך שמפלים אותך על משהו שכלל לא תלוי בך. כמה קרעתי את התחת כדי ללמוד בצרפת. למדתי צרפתית מהבוקר עד הערב [אבל נהניתי מזה], עברתי פעמיים את מבחן השפה, גם כשנכשלתי בפעם הראשונה לא ויתרתי. גם כשלא התקבלתי לאוניברסיטה בפעם הראשונה לא הרמתי ידיים, באתי בצרפת בכוח ולמדתי  צרפתית. עברתי את המבחן פעם שנייה, בזבזתי 2000 שקל על המבחן + קורס הכנה, שהיה לי בסבסוד כי הייתי סטודנטית באוניברסיטה כדי להצליח. קרעתי את התחת להתקבל לתואר, ועברתי את כל המכשולים שנתקלתי בהם. והיו לי כל כך הרבה בלאגנים ובעיות בקיץ. עם הויזה, עם האוניברסיטה, עם מלא דבר. והכל עברתי. באתי למבחנים כשהייתי במצב נפשי ברצפה ומרוסקת [מסיבה שאני מעדיפה לא לציין] והכרחתי את עצמי להמשיך ללמוד. גם אם אני לא מקבלת ציונים ואו בתור התחלה, אני משקיעה את הנשמה קורעת את התחת, מה שאפילו בתיכון לא עשיתי. ואז מגיע שר *** שמחליט להעלות את שכר הלימודים לסטודנטים לא אירופאים, רק בגלל האזרחות שלהם. אני מרגישה כועסת ומיואשת על כל העולם. מרגישה שכל הדרך שלי הייתה לשווא, כל הכסף, הכל היה לשווא. שלא אכפת להם כמה אתה אוהב את צרפת וכמה טוב אתה מדבר צרפתית, כמה שנים בזבזת על החלום הצרפתי … אלא רק מה צבע הדרכון שלך ! כי יום אחד אם החוק הזה יתממש. זה הסוף, אני אצטרך לחזור לארץ כי אני פשוט לא מסוגלת לשלם כזה סכום אסטרונומי לשנת לימוד.  גם ההורים שלי לא מסוגלים. ומלגה אני לא יכולה לקבל. כי אני באה ממשפחה במצב כלכלי טוב, למרות שכל הכסף נגמר מהר בגלל יוקר המחייה הגבוה להחריד בארץ, כך שגם עם שני הורים שעובדים מהבוקר מהערב ומרוויחים טוב, הם עדיין מתקשים לסיים את החודש. אז בטח שהם לא יכולים לממן אותי. ומה אז, אצטרך לעזוב את הלימודים והכל לשווא ? לזרוק שנתיים מהחיים שלי לפח ? ולהישאר בלי לימודים בלי תואר ? רק כי "נדפקתי" עם אזרחות ישראלית ?! רק כי אני לא טחונה ?! רק בגלל זה ?! צרפת נהפכת למדינה לעשירים. ולא למשפחות אמידות, ואפילו כבר לא למשפחות עשירות. לנטו משפחות סופר עשירות. כאלו שחיות בטירות. בסגנון מעמד האצולה בשלטון הישן. בקצב הזה, המחירים ימשיכו לעלות, המיסים גם, ואם הם מעלים את הדבר הכי טוב שהיה במדינה הזאת, מה יישאר בצרפת ? מדינה יקרה בטירוף, יותר מישראל אפילו, עם פליטים בכל חור שרק לעשירים מאוד יש את הזכות והיכולת לחיות בכבוד בה. ומה המהפכה הצרפתית השיגה בכך שביטלה את המעמדות החברתיים והשיגה שוויון לכולם, אם לאחר 200 שנה הגלגל חוזר לאחור והאוליגרכיה הצרפתית מאיימת להפוך את צרפת למדינה היפר יקר ששופטת אנשים רק לפי מצבם הכלכלי ? אני משתפת את כעסי עם כל אותם אנשים כמוני, שנאלצים לסבול מאפליה וגזענות, בעיקר מישראלים אחרים, רק בגלל צבע הדרכון שלנו, דבר שכלל לא בשליטתנו. אני סולידרית איתכם, אחים לדרכון כחול !