המדריך שלך להגירה לחו"ל

הקדמה לפני 4 שנים הייתי בנופש באילת. יצאתי מהמלון להסתובב וכדי לנקות את הראש. ואז עברתי במקרה בבנק וראיתי אישה צועקת בצרפתית על הכספומט "למה הכל פה בעברית, למה אפילו אנגלית אין פה!". ניגשתי אלייה ושאלתי, בצרפתית, מה קרה ואיך אפשר לעזור. היא הייתה בשוק, היא חשבה שאני צרפתייה. אמרתי לה שלא, אני ישראלית. מפה לשם התחלנו לדבר וטיילנו כל היום באילת. מסתבר שהיא הייתה יהודייה צרפתית, אשכנזייה (מה שנדיר!) שבאה לבקר את הבת שלה שעובדת באילת. אני סיפרתי לה על עצמי, שבאלי ללמוד בצרפת ושאני מתה על התרבות, והיא סיפרה לי שהיא לא אוהבת את ישראל ושהיא מעדיפה להישאר בפריז, אבל שהבת שלה עשתה עלייה. החלפנו מספרי טלפון וכמובן היא אמרה לי "כשאת באה לצרפת תשלחי לי הודעה ניפגש" אבל עד היום לא העזתי. אני מאוד ביישנית ! בהתחלה דיברנו במשך שעתיים על הספסל מול הבנק, וממש היו ביננו שיחות נפש. ואנחנו בכלל לא הכרנו ! מהרושם הראשוני שלי, שהתברר כנכון גם בצרפת, הצרפתים הם אנשים מאוד חמים, אוהבים לפטפט ולעיתים תוך שיחה של 10 דקות הם שואלים אותך מה הפייסבוק, אינטסגרם, סקייפ, מייל וכד'. אבל באוניברסיטה מעולם לא קרה לי חח. בכל אופן, למה אני מספרת לכם את זה ? כי בשלב מסויים היא שאלה איך קוראים לי. לא אמרתי את שם משפחתי כי התביישתי, יש לי שם משפחה רוסי שגרר מלא הצקות. תמיד שאלתי את עצמי למה לא יכולתי לקבל את השם משפחה של אימא שלי, או של סבתא שלי מצד אבא, שיש להן שם משפחה גרמני, יפה, קצר וקליט. אז אחרי שהיססתי, כי היא באמת ביקשה, אמרתי לה אותו. היא אמרה שהוא דווקא יפה. ואז היא הוציא את התעודת זהות שלה. היה לה שם ממש ארוך ! והיה לה גם דה בשם משפחה. אני כזה כולי התלהבתי. "אומייאגד, יש לך דה בשם משפחה. ו-3 שמות פרטיים. איך." והיא כזה : "ככה בצרפת, נותנים לאנשים שמות מאוד ארוכיים, והשם משפחה זה של בעלי." אגב לרוב הצרפתים יש 2-3 שמות פרטיים כי הם מקבלים את השם של הסבתא/סבתא רבא כשם שני, או כי לפעמים ההורים לא ידעו להחליט איזה שם לתת ובסוף הם נותנים את שניהם חח אז, לא ידעתי שאם יש למישהו 'דה' בשם משפחה זה אומר שהוא צאצא של האצולה הצרפתית. חשבתי שזה כמו בגרמניה, שאם יש לך פון בשם משפחה זה לא בהיכרח תואר אצולה, אלא שאתה בא מעיר מסויימת. אבל בצרפת זה לא עובד ככה. תמיד אם אתם פוגשים מישהו עם דה בשם משפחה, יש לו "דם כחול". ויש אפילו יהודים בעלי דם כחול, כמו הבחורה המקסימה שניפגשתי איתה, שהתחתנה עם "בן אצולה". רק בצרפת גיליתי את זה. ביקשו ממני לרשום כתבה על האצולה הצרפתית, וחשבתי לעצמי, למה לא ? רעיון מעולה ! הרי אני מכירה אותה דיי מקרוב, ויש לי מזל. הכתבה תהיה בכמה חלקים, תתכוננו. זה הולך להיות ארוך. אז איך מתחזקים טירה במאה ה-21 ? האמת, למי שלא מכיר את האצולה, יותר נכון את הצאצאים של האצולה הצרפתית, יש הרבה סטיגמות בנושא. רובם חושבים שהם עדיין חיים בטירות שלהם באיזורים מרוחקים מהעיר, תקועים בבועה הורודה שלהם ומנותקים בעולם. אבל זאת טעות ראשונה. מלא אצילים הם לאו דווקא עשירים. יש אפילו "בני אצולה" שמשכירים דירה ואפילו שעובדים בעבודות עם שכר מינימום, ושלמזלם יש להם דירה או בית כי הם ירשו אותו מאבות אבותיהם. יש אצילים שאפילו מכרו את כל הרכוש שלהם. אתם יודעים כמה עולה להחזיק טירה בימינו ? זה מתחיל מ-10 אלף יורו לשנה. זה מאוד יקר. אלו מבנים מאוד ישנים, שכדי לתחזק אותם צריך להיות מאוד, מאוד, עשירים. חלק מהאצילים מעדיפים למכור אותם, לרוב גם בעקבות בעיות של ירושה (כשיש 13 בני משפחה שאמורים לירוש את אותה הטירה, איך בידיוק נחלק אותה? נמכור אותה. הכי קל). אבל יש גם חלק יצירתי שהופך אותם למוזיאונים. כך, בעזרת המבקרים והאטרקציות, הם מצליחים לממן את הטירה ואת עצמם. אם יצא לכם פעם לבקר פעם בטירה בצרפת, רוב הסיכויים שהיא בבעלות פרטית. בנוסף, לפני שנה ראיתי דוקומנטר על אישה שגרה בטירה בעמק הלואר, במקום מהמם, עם ששת ילדייה. היא ממש לא עשירה, וכדי לממן את עצמם ואת המשפחה שלה, הם מארגנים חתונות ואירועים בטירה שלהם. כל אירוע כזה מביא להם 3000 יורו שמאפשר להם לתחזק את הטירה, ולדאוג לצרכיהם האישיים. הם גרים בטירה ע-נ-ק-ית, אבל האמת רק חלק קטן מאוד מיועד למגורים. גם אם עדיין יש אנשים שגרים בטירות, הם גרים בחלק מאוד קטן. שאר החלקים ממש לא מתאימים למגורים, וגם יעלו יותר יקר כדי לתחזק אותם (חימום, חשמל, מים …. אתם מתלוננים על חשבון החשמל בכל סוף חודש, תארו לעצמכם מה זה חשבון חשמל של טירה של 60 חדרים …). מה שכן, המבנים האלו הם מאוד מאוד יפים ! אם מתחשק לכם לחיות כמו במאה ה-18, באתר הזה תוכלו לראות מאות טירות למכירה http://www.maisons-et-chateaux.com/achat-vente-chateau-region-o-departement-o-1-1-0.htm הרבה אנשים רוצים להיפטר מהם, אפילו המדינה. הם מאוד יקרים לתחזוקה, אפילו שהם המבנים הכי יפים בעולם. אז איך המדינה נפטרת מהטירות שבבעלותה ? יש כמה דרכים : הופכת אותם למוסד ציבורי מוכרת אותם. לרוב במכירים ארטקטיבים, אז אם באלכם טירה, עדיף לקנות אותה מהממשלה ולא מאדם פרטי אם הטירה נמצאת באיזור מרכזי, כמו בפריז, הממשלה הופכת אותם לשגרירויות זרות. אם אתם מטיילים בפריז, אפשר לשים לב שכל השגרירויות, כמעט, נמצאות במבנה ממש מפואר ויפה. מוכרת אותם לעריות ולמחוזות. המבנה האדמינסטירבי בצרפת כלכך שונה מהארץ שאפילו אין מילים בעברית כדי לתרגם את המושגים. אבל אנסה להסביר לכם שתבינו. צרפת היא מדינה בסגנון מדינה פידראלית, אבל זה לא בידיוק. אבל אין מילה בעברית שיותר קרובה כדי להסביר זאת. אם תגידו לצרפתי שצרפת זאת פדרציה, הוא יישלח אתכם לגיליוטינה חח. ברצינות, אנשים היו מאבדים את הראש על זה לפני 230 שנה. בכל אופן, לכל מחוז יש מעין עצמאות מהמדינה לקחת החלטות בעצמו בנוגע לאיזור שלו. אבל הם לא בעצמאות מוחלטת לעומת ארה"ב וגרמניה. אין לכל מחוז דגל ותעודת זהות משלו. כולם כפופים בסופו של דבר לממשלת צרפת. זה נקרא décentralisation וdéconcentration. כל היחידות העצמאות האלו נקראות collectivités territoriales. בקיצור, הם מאוד שמחים לרוב לקבל טירות (שכמובן נמצאות באיזור שלהם) לבעלותם, כי זה עושה שיקי כזה ומושך תיירים. קצת אוצר מילים – סוגי טירות שונות בצרפת צרפת זאת ארץ הטירות. אפילו בנסיעה פשוטה ברכבת, אפשר לראות לפחות 4-5 טירות. זה מדהים. וכמובן, כארץ הטירות, בצרפתית, בניגוד לעברית. יש כמה סוגי טירות. ולכל סוג טירה, שם מיוחד. Hôtel particulier – יותר גדול מאחוזה. אפשר לקרוא לזה "טירה עירונית", כי מה שמבדיל את זה מטירה, זה שזה נמצא בעיר. בניגוד לטירה, שנמצאת באיזור כפרי. יש מלא כאלו בפריז, רוב השגרירויות נמצאות בזה. זה כמו בית מפואר ענק שבו גרה רק משפחה אחת. בניגוד לטירה, שבה יכולים לגור כמה משפחות. למשל בוורסאי. Manoir – לזה יש תרגום בעברית. זאת פשוט אחוזה. יכול להיות גם בעיר, וגם בכפר. נראה יותר כמו בית גדול Château – הטירה הקלאסית המוכרת על כולנו. נמצאת תמיד באיזור כפרי מרוחק מהעיר. לרוב יש לה צריחים. רוב האצולה הצרפתית חיה בטירות כאלו במשך מאות שנים, בבועה משלהם, יחד עם משפחותיהם, המשרתים ואנשים שמסביב היו לרוב מחוייבים להביא להם אוכל ולשלם מיסים. מה שנקרא פאודליזם. הטירות לא בהכרח ענקיות, יכול להיות גם מבנה שדומה ל"טירה עירונית" באיזור כפרי, אבל עדיין נקרא לו טירה כי הוא לא נמצא בעיר. Palais – ארמון. יכול להיות טירה, יכול להיות hôtel particulier ענק. מה שמבדיל את הארמון מכל השאר, זה שזהו מקום מגוריו של אישיות חשובה. למשל המלך, קרובי משפחתו, שר … לרוב בארמון נעשת הפוליטיקה. הבניין הכי גדול ומפואר מכל סוגי הטירות. לרוב נמצא במקום עירוני (ללואי ה-14 היה ארמון בפריז למשל), יכול להיות בכפר (כן גם היה לו ארמונות נופש באיזורים כפריים שונים). אז סיימנו להיום עם הטירות השונות בצרפת. בחלק הבא נלך למאחורי הקלעים של הצאצאים של בני האצולה הצרפתית. ומה ההבדל בין אציל לבורגני ? למה אנשים תמיד מערבבים בין השניים ? ואיך השלטון הישן נעשתה למילת גנאי ולעג ?

אז נגמר לו הסמסטר הראשון ללימודים והחלה חופשה ארוכה של 4 חודשים בניו זילנד! למזלי הייתי מסודר עם עבודה בניו זילנד. גם אם הייתי בחוזה שהוא “על פי צורך”, יצרתי רשת של מנהלים שנתנה לי עבודה. ולמה אני מדבר על עבודה? כי לפי התנאים של ויזת סטודנט, אוכל לעבוד במשרה מלאה בחופשות המתוכננות! זאת אומרת יכולתי לעבוד ללא הגבלה! בסוף נעצרתי בצוות שנקרא Community adult mobile mental health service זאת אומרת מתי שהעובדים הקבועים היו רוצים לצאת לחופשה, אז הם ביקשו ממני לטפל בפציינטים שלהם. אז מה עשיתי בפועל איתם? נסעתי אליהם, לקחתי אותם לקניות, לקחתי אותם (ברכב חבר’ה כמובן, הטיוטות הכי חדשות) לבתי קפה. לקחתי אותם לפארקים ולים. בקיצור ממש לא הרגשתי “עבודה”. כאילו עשיתי את זה בכיף, גם שיפרתי אנגלית, גם צברתי ניסיון  מקומי בבריאות הנפש וגם עבדתי 48 שעות בשבוע! זאת אומרת עשיתי קופה! והרגשתי מעולה כי במרץ אני כבר אצטרך לחזור להיות שוב מוגבל ב20 שעות בשבוע. דבר נוסף שעשיתי קבוע בתפקיד הוא: היתה לי משמרת קבועה ביום ראשון שבה עבדתי בין 4-5 שעות ושילמו לי על 6. היה פשוט צריך לנסוע לבתים של הפציינטים ולוודא שהם לוקחים את הטיפול הרפואי שהמליץ להם הרופא. זאת אומרת אני מגיע, דופק בדלת, רואה שהם לוקחים את התרופה ואומר להתראות. קשה נכון? הרגשתי ממש בר מזל שהגעתי לצוות הזה כי כמעט תמיד קיבלתי 48 שעות שבועיות של עבודה. ורציתי לעבוד מקסימום עד תחילת הלימודים. בנוסף על עבודה, איפה הכיף בחיים הפרטיים בניו זילנד שסיפרתי לכם בפוסט הקודם? התפתחות רוחנית חוץ מזה שנהניתי בעבודה, גם התפתחתי מאוד רוחנית בניו זילנד. הגעתי למצב של שאילת שאלות מה באמת חשוב בחיים. הלכתי למה שנקרא SPIRITUAL CHURCH זה לא מקום שהוא דתי ושייך לנצרות. להפך, במקום הזה אנשים נפגשים לצורך פיתוח יכולות על חושיות. אותי זה ממש סיקרן! אז הייתי הולך קבוע. בהמשך גם הצטרפתי לקבוצה של אנשים שמתרגלת את היכולות האלה והתחלתי לפתח יכולות של ידיעה מראש ופיתוח אינטואציה, ראיית הילות, לעשות הילינג ועוד. הייתי הולך קבוע לשירת מנטרות, מה שנקרא קירטן. הבטחון עצמי שלי ממש עלה במפגשים האלה. כאילו אנשים נפגשים לשיר כל מיני מילים שאין לי ממש מושג מה הן, אך האנרגיות בקהל נהדרות ואני יוצא משם תמיד שמח! אחרי השירה תמיד נותנים ארוחה צמחונית מעולה ותוך כדי יש תקשורת עם אנשים. בהתחלה התביישתי לשיר ולרקוד מול כולם כי הקול שלי לא נשמע טוב. אך עם הזמן זה הפך למאוד טבעי ורקדתי שמה כמו מטורף! באוקלנד היו מספר אירועים כאלה במהלך השבוע ולא כולם היו דווקא הארי קרישנה. אני אשים כמה קישורים: https://theloft.org.nz/ https://www.meditationnewzealand.co.nz/ https://www.frankoheke.com/ רוחניות מעל חומריות החלק הרוחני שלי ממש התחזק. ראיתי בחומריות משהו שולי שמתקיים ומגיע כאשר החלק הפנימי שלם. איבדתי ענין בלבוש אלגנטי שלפי אנשים מסביבי אמרו שהוא יפה. אך לא רציתי ללבוש אותו, אז לבשתי דברים מאוד “רוחניים”. כל מיני בגדים מהודו ופונצ’ו. הרגשתי ממש טוב ככה. עכשיו גם התווספה מורה שלימדה אותי הילינג ושיעורים בעל חושיות. כמובן, לא היה לי צורך בסמים, אלכוהול ותוספים כלשהם בשביל להרגיש טוב. אני גם מזכיר לכם שאני טבעוני בריא ככה שזה היה עדיפות מבחינתי, לא משנה כמה האוכל יקר. וזה כמובן תרם לי להתפתחות וההרגשה הטובה. זוגיות בקושי דיברתי על החלק הזה, אולי אשתף מעט. בחודשים הראשונים לא התפתח כלום בנושא הזוגי. אך מאז שהתחלתי להיות מאוד פעיל בסגנון חיים שלי דברים התחילו לזוז. הכרתי בחורות בפסטיבלים וגם בריקודי סווינג שהם בעיקר היו בזוגות. (אחלה מקום להכיר, באמת). תמיד הייתי עצמי וזה מה ששידרתי. נכון לבחורות מסויימות היה הזוי לשמוע על גלגולים בחיים קודמים ושאר הנושאים הללו. אבל מה לעשות, זה השלב שבו הייתי. מה שכן לא ראיתי שזה ממש הפריע לי להשיג תוצאות שלהן ייחלתי עם בחורות, להפך. הכרתי מישהי מדהימה אחרי מס’ יציאות הכרתי בחורה מבלרוס שגם נמצאת בתהליך הגירה והיא הצטרפה לסמסטר השני ללימודים. מה אני אגיד לכם? התאהבתי. מאז שהכרנו היינו נפגשים כל יום. הייתי מגיע ללימודים ותוך שעתיים היינו מבריזים בשביל לבלות זמן ביחד. כל הסמסטר הזה בלימודים ממש לא שמתי לב איך הוא עבר, 4 חודשים. כמובן שהמשכתי לעבוד ולקבל 20 שעות בשבוע. אך ממש לא הרגשתי איך הלימודים עברו כי היחסים איתה היו מאוד אינטנסיביים. אז נכון, אני מאוד אוהב לטייל, אבל לטייל עם בת זוג כיף פי 10 מאשר לבד. אז תודות ליקום, לחוק המשיכה שהביא לי מתנה כזאת. סיום הלימודים אז כמו שכבר כתבתי, הסמסטר השני עבר כאילו הוא לא היה. סיימתי אותו בהצלחה. הציונים ממש לא עניינו אותי. כאשר למדתי בישראל הייתי ממש מתעקש לקבל ציון גבוה ובסוף סיימתי עם ממוצע תואר 85. הפעם עניין אותי רק לקבל עובר. מבחינתי אני עושה זאת בשביל התמקדות מקצועית וקבלת ויזה. אם יהיה לי ציון B או A ממש לא עניין אותי. כאשר סיימתי את לימודיי התחלתי להגיש ישר לויזת עבודה כי ויזת הסטודנט היתה קרובה להיות פג תוקף. הויזה בזמנו נקראה Post study work visa – open זאת אומרת מה שהויזה הזאת איפשרה לי לעבוד משרה מלאה בניו זילנד למשך שנה אצל כל מעסיק. אבל יש קאטצ'. היתה לי רק שנה אחת למצוא עבודה שהיא בתחום שבו למדתי או בניסיון המקצועי שלי בשביל להגיש לתושבות קבע בניו זילנד. ככה שהייתי צריך לחשב את צעדיי כמו שצריך. לא יכולתי להתפשר על כל עבודה, הייתי מאוד ממוקד במה שאני מחפש וידעתי במדוייק איזה משרות יתנו לי תושבות. אז עשיתי בדיקות רפואיות ואספתי מסמכים. בניו זילנד הבירוקרטיה מאוד פשוטה יחסית לארץ וזה זרם טוב. הגשתי לויזה וקיבלתי אישור תוך שבוע. הקשחת תנאי הגירה לניו זילנד בניו זילנד חוקי ההגירה הפכו לקשים יותר במהלך השנה שלמדתי. היו 4 שינויים עיקריים שהקשו על התהליך שלי: עבודה סוציאלית ירדה מרשימה מקצועות הביקוש לטווח ארוך דרישת האנגלית עלתה מ6 ל6.5 במבחן האיילטס. אצלי הציון היה 6. אז הייתי צריך לעבור את הבחינה בשנית העלו את רף הנקודות לויזת תושבות, מהגר מיומן מ-140 ל-160 נקודות העלו את רף השכר ל-25 דולר לשעה או 52 אלף מינ’ בשביל שהעבודה תחשב מקצועית לצורך תושבות. אז אוקי, היו לי כמה משימות לעשות וכמובן להתאים את עצמי לשינויים החדשים. בארץ ביטלתי את התושבות שלי, זאת אומרת פתח חזרה לא היה. זכרתם מה אמרתי, שלארץ אני חוזר רק כאשר אני תושב! אז צריך להמשיך. תמיד הויתי מעודכן בכל חוקי ההגירה. לא היה לי צורך בסוכן הגירה כי הוא לא תמיד נחוץ ויכול בהרבה מקרים דווקא להאט תהליך. גם סיפרתי לכם בבלוג פוסט קודם איזה יחס משפיל ולא מקצועי קיבלתי מסוכן הגירה של ארגון יהודי בניו זילנד שלא אפשרתי להתנהגות שלו להוריד לי את הרוח מהמפרשים. תראו את הסרטון שלי כאן שמסביר מתי מומלץ לעשות שימוש בסוכן ומתי לא: קבלת רישיון מקצועי בשביל לעשות רישום מקצועי בניו זילנד כעובד סוציאלי וגם כיועץ (הלימודים שזה עתה סיימתי) הייתי צריך לעשות הליך של רישום מקצועי. בשביל ההליך הייתי  צריך להגיש יותר מסמכים ממש שהיה צריך לכל ויזה שאי פעם הגשתי. בנוסף היה צורך להמחיש את היכולות שלי כעובד סוציאלי בכל מיני משימות שהם ביקשו. היה גם צורך במס’ ממליצים מקצועיים שחלק מזה עובדים סוציאליים עם רישיון מינ’ של 5 שנים. אז למזלי כל זה היה לי! בחברה שבה עבדתי הייתי בקשר טוב עם מנהלים שנתנו את התמיכה שלהם בי לצורך רישום מקצועי. תחשבו רק שאם הייתי עובד במהלך הלימודים כמלצר, לא הייתי יכול לקבל רישום מקצועי! למה? כי במקרה הזה לא יכלו להיות לי הקשרים המתאימים בתחום. אז כפי שאתם רואים דברים עברו חלק כמו חמאה. את הרישום המקצועי שלי של עבודה סוציאלית ושל דאאפנז (התמכרויות) קיבלתי. והיתה לי הסמכה כפולה! מה שהעלה הסיכויים שלי למצוא עבודה רלוונטית לצורך תושבות. אז היה לי ניסיון בארץ. והיה לי כבר ניסיון של שנה בניו זילנד, וגם רישום מקצועי! אומנם פרויזנל, אבל זה גם היה מספיק. רואים כיצד אפשר לבנות את עצמך כמהגר מקצועי ונחשק? מבחן באנגלית פעם נוספת, IELTS השטני עשיתי את המבחן איילטס בשנית. ממש לא אהבתי את המבחן הזה, לא נהנתי לעשות אותו אבל מה לעשות, הוא היה חלק אינטגרלי מהתהליך. יש אנשים שטובים עם מבחנים עם לחץ זמן. אני לא טוב במבחנים, גם בפסיכומטרי בארץ עשיתי פעמיים וקיבלתי ציונים נמוכים מהממוצע גם עם קורס. אני לא אדם למבחנים ויש לי גבול. אך זה לא הפריע לי להתקבל לעבודה סוציאלית עם פסיכומטרי נמוך משמעותית, אך הנס הזה הוא לבלוג אחר =)  בכל מקרה, למדתי ממש מעט וחזרתי רק על כתיבה. לא עבדתי על שום חלק אחר מהבחינה. כי כתיבה היה לי הכי נמוך, 6. ניגשתי לבחינה, חיכיתי 40 יום וקיבלתי ציון כללי 7. אך הכתיבה עדיין נשארה 6. יודעים מה? אוקי זה מספיק לי כי לתושבות צריך 6.5 . תודה רבה ולא רוצה להפגש עם המבחן הזה יותר בחיים. התחלת הגשה לעבודות רלוונטיות עכשיו שהכל מוכן – רישיון מקצועי, רישיון נהיגה ניו זילנדי מלא (לא סיפרתי על רישיון הנהיגה כי.. למה? אם תרצו אספר), ויזת עבודה פתוחה, אנגלית משופשפת, ממליצים מקומיים, מסמכים מוכנים מתורגמים לאנגלית. המסמך היחיד שהיה חסר זה ההצעת עבודה ואני מגיש לתושבות! התחלתי להגיש לעבודות. לא יכולתי להגיש באוקלנד כי היה לי חסר נקודות בגלל השינויים החדשים. אך אחד השינויים שדווקא כן היו לטובה שפיצו על זה היה 30 נקודות אם ההצעת עבודה מחוץ לאיזור אוקלנד! אוי לא! כל החיי חברה והכיף שאני עובר פה, עכשיו מה? לעזוב הכל? להתחיל הכל מההתחלה במקום קטן בניו זילנד שבו אני לא מכיר אף אחד?? אז כן, לתושבות זה יכסה לי בדיוק את הנקודות שאני צריך וזה טוב. אך זה שאני מאבד את כל החיים שיצרתי באוקלנד? ממש לא הייתי שמח לגבי זה. בפוסט הבא אני הולך לספר לכם מה קרה עם העבודה, האם קיבלתי עבודה תואמת לתושבות? האם עזבתי את כל הגן עדן שהיה לי באוקלנד בשביל להתקדם למטרה העיקרית שלי – תושבות בניו זילנד?

אין מחיר לחופש, ובמדינה כמו צרפת, אנשים מתו בשביל החופש שלהם. החופש פה מוטמע עמוק עמוק בתרבות הצרפתית, ואתם כבר רואים לפי השביתה הגדולה, שאם אפילו מנסים אפילו מעט לפגוע בחופש או בזכויות של הצרפתים, כולם על הרגליים. תמיד הייתי בחורה עצמאית. לא היו לי הרבה חברים והעדפתי להסתגר בחדר שלי ולבלוע ספרים ואנציקלופדיות או להעביר את הזמן שלי בכתיבת סיפורים, ציור או למידת שפות. תמיד הייתי מעין חננה, העדפתי לטייל בארץ הדמויות בראש שלי, מאשר במציאות. העדפתי ללמוד מאשר לצאת לבר. המשפחה תמיד קיבלה את זה, הניחה לי את השקט. בנוסף, בתור בת לאימא דאגנית מטבעה, זה התאים לה בול. הבת שלה כל הזמן בבית, אין בעיות. אבל בעיר כמו פריז, לעיתים מגלים עלינו דברים וצדדים שהיו נסתרים בנו. כמו למשל, שהחשש שאני א-מינית התגלה כנכון. לפני שנה בדיוק סיפרתי לכם בהתלהבות על חוויות הכריסמס עם בן זוגי הצרפתי. מגיל קטן דמיינתי את עצמי בזוגיות עם צרפתי ומתחתנת עם צרפתי, בלי להבין בכלל שמה שהתת-מודע שלי התכוון בעצם זה לאהבה אפלטונית. אפילו בסיפורים של ההרפתקאות שלי, שהדמות הראשית היא אני, יש לה חבר נפש בשם פייר שבעתיד הם נעשים זוג ומתחתנים. אבל האמת בסיפור הזה, שזה אותו סיפור שאני כותבת מגיל קטן, ליטרלי מגיל קטן, מסתבר שהקשר ביני ולבין פייר הוא קשר 100% אפלטוני. במיוחד שבתחילת הסיפור אני בת 10, אז אתם לא בדיוק מצפים לרומן סוחף רגשות אלא יותר לצרות ושטויות של ילדים קטנים (הוא אכל לי את כל השוקולדים! נלך לצוד ערפדים! נכין שיקויים משמפואים וסבונים ונמכור אותם כשיקוי אהבה) אבל סיפור האהבה ביני ולחבר הראשון שלי, הסתבך. תמיד היו לי מחזרים, לפחות 2 בשנה, ותמיד הייתי נקשרת לאחד מהם (או לשניהם) ממש טוב והיינו הופכים לידידים טובים. אז, כשהם רצו לעבור צעד אחד קדימה (להפוך לבני זוג), נלחצתי. אבל בעצם גם הרגשתי שאין לי חשק. פשוט אין לי חשק להיות בזוגיות. שאני לא נמשכת אליהם, שבשבילי הם רק ידידי נפש. וככה איבדתי יותר מ-3/4 מהידידים שלי. אבל בצרפת זה באמת היה חבר ראשון, אולי הסכמתי להצעת חברות שלו כי בעצם לא רציתי להישאר לבד במדינה זרה, ורציתי תמיכה? הוא בהחלט עזר לי הרבה, והמשפחה שלו הייתה חמה ומחבקת. עזרו לי מאוד, אני מודה. אבל לאט לאט הבחור שינה את פרצופו, ומהבחור הנחמד הוא נהפך לבלתי נסבל, לשתלטן וכמובן שלא הפסיק לצחוק עליי. למה? כי אני בתולה (והוא בעצמו גם בתול!). למה? כי אמרתי לו מיליון פעם שאין לי שום כוונה לשכב איתו ושיקבל את זה. זה עיצבן אותו. התחיל לרדת עליי שאין לי רגשות, שאני רובוט שלא אוהב לענג את עצמו, שאני חייזר. שאני חולת נפש. שאני צריכה לראות פסיכולוג. פגע בי מאוד. בסופו של דבר הוא בכלל לא הבין אותי. ואני לא הבנתי למה אני צריכה לסבול כל כך הרבה השפלות רק בגלל שאני לא רוצה לשכב איתו! התירוץ שלי היה שאני שומרת לחתונה. אבל האם אני באמת שומרת את עצמי לאחד, או שפשוט גם את זה לא מתחשק לי? נפרדתי ממנו וזה היה קשה. הוא התנהג לא יפה, העליב, איים, בהתחלה החלטנו שנישאר ידידים, אבל בגלל ההתנהגות שלו שהמשיכה, פשוט חסמתי אותו בכל מקום. נפשית הרגשתי ברצפה. בגלל זה לא הייתי פה מלא זמן. לא רק שנכנסתי לדיכאון ולחוסר הערכה עצמית עם ביטחון ברצפה, בנוסף הייתי בתקופת עומס בלימודים שלא בדיוק תרמה למצבי הנפשי. ואני עדיין בעומס לא נורמאלי. רציתי להתנתק מכולם. פשוט להיות רק אני עם עצמי, כמו פעם, שהייתי מבלה 3 ימים שלמים בחדר בחופש בלי לשים לב לזמן שעובר, עסוקה בתוך העולם שלי, רק שהפעם, במקום לצייר לצערי, למדתי. אבל חשבתי על משמעות החיים, על עצמי, ועל מה שהולך פה. התחלתי לקרוא על א-מיניות באינטרנט והופ, מסתבר שזה 100% התיאור שלי. עד כמה נדפקתי? הרי אין לי כמעט חברים, המשפחה נמצאת מעבר לים, ואני לא רוצה למצוא את עצמי בגיל 80 עם 50 חתולים ובלי נכדים לפנק ולתת להם מתנות. זה כל כך מעציב אותי. כדי להיות קרובה למשפחה אני צריכה להיות בארץ, אבל לא טוב לי שם. כדי להיות במקום שטוב לי (בצרפת, או אולי מדינה אחרת במהשך) אני צריכה לוותר על המשפחה שלי ולהיות זאב בודד. האם נידונתי להיות לבד?! הרי אני בן אדם של משפחה, של חום. איך אני אהיה מסוגלת להתמודד כשחס וחלילה המשפחה שלי לא תהיה שם יותר ? במיוחד שאני טראומטית אחרי בן זוג שעשה לי שהתעלל בי נפשית ורגשית, שהעליב אותי, שניסה לשלוט בי בחיים. אני מרגישה במבוי סתום. הרי איך אני אקים משפחה כשאני לא נמשכת לאף אחד? לאמץ ילדים זה כבר פיתרון, אבל בכנות, איזה גבר ירצה זוגיות אפלטונית? בנתיים אני בזוגיות עם צרפתי אחר, אבל לא ברור לנו אם זאת זוגיות או ידידות עמוקה. הוא גם מתחיל לשאול את עצמו. הכרתי אותו בקיץ, והוא זה שתמך בי והיה לצידי כשהיה לי בעיות עם האקס. הוא עזר לי להיפרד ממנו, הוא ראה את הסבל בעיניים שלי, את הייאוש. הוא הצחיק אותי, היינו מדברים בשיחות טלפון ללילה ואנחנו עדיין מדברים. רק אתמול דיברנו כמעט שעתיים בטלפון בערב. אני מרגישה כל כך קרובה אליו, שאני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו. אבל אני לא נמשכת אליו מינית. מעולם לא באמת נמשכתי מינית. אבל אני מרגישה מאוהבת בו מעל כל הראש, חושבת עליו כל היום, עם פרפרים בבטן. בנוגע אליו, הוא אמר לי לאחרונה שלא ברור לו אם הוא נמשך אליי או רואה את כחברת נפש, אבל שהוא בכנות לא יודע אם לא איתי, איפה הוא ימצא בחורה כמוני, ושכל הבחורות סתומות ורדודות. שאני הבחורה היחידה שעונה לכל הקריטוריונים שחיפש. בנוסף הוא אמר שהוא די נרתע מבנות כי רוב הבנות משחקות ברגשות של הבנים, משתמשות וזורקות או מתנהגות כמו ***. הוא הבן אדם היחידי שאני מתחברת אליו, למרות שברור שהוא לא מחפש אהבה אפלטונית. והוא גם בחור מכבד, ג'נטלמן, צוחק מהבדיחות שלי, זורם עם השטויות שלי, תמיד שם שאני צריכה אותו. לא משחק משחקי כבוד, לא מסנן, אומר את האמת בפרצוף. הוא בגילי, מאוד כנה, בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. למרות שמעולם לא היה לי חבר נפש קרוב כל כך. אני באמת יכולה לספר לו הכל, הכל. ואני יודעת שהוא לא ישפוט אותי, שהוא יהיה תמיד לצידי. למרות שאנחנו באים מעולמות שונים, החיבור והכימיה בינינו מדהימה. הוא בא ממשפחה קתולית, הוא מסורתי (אוהב ללכת לכנסייה ביום ראשון) אבל לא קיצוני. אני אגונסטיקנית חילונית מאוד, במקור יהודייה. לא אכפת לו. האמת הקתולים הם מקבלים, וכשהכרתי את הקהילה הקתולית מקורב הבנתי שכל מה שאומרים עליהם זה סטיגמות. אבל המטרה של הכתבה הזאת היא לא לספר על הקתולים, אולי אעשה כתבה בנפרד על הנושא, אלא על איך אני מתמודדת עם להיות א-מינית בעיר הכי רומנטית בעולם. הבעיה היא שאם נרצה להתחתן בעתיד, אני אצטרך להתנצר. הוא אמר לי שהוא רוצה חתונה בכנסייה, עם כומר, להטביל את הילדים. אבל בתור קתולי, הוא פתוח, מקבל. ואני … טוב לי להיות חסרת דת. למרות שבעברי אני מודה שחשבתי הרבה על להתנצר. אני גם לא בטוחה שאני באמת רוצה את זה … גם ככה יש לי משבר נפשי, רק עוד להוסיף לזה את משבר הדת והזהות ויהיה משבר מושלם. בנוסף הוא גם "בן אצולה". זה לא קיים יותר טכנית בצרפת, אבל הצאצאים של האצולה הצרפתית עדיין מקיימים מעיין קהילה סגורה שבה הם שומרים על הערכים שלהם. כלומר, אלו שהצליחו לברוח מהגיליוטינה, כמו אבות אבותיו שברחו למדינה אחרת. בנוסף, כמובן, יש לו דה בשם משפחה. ומה אני, אני מ"המעמד השלישי" חחח. הוא גילה לי עולם שלא חשבתי שקיים יותר. עולם של נשפים של בני האצולה כמו במאה ה-18 ה-19, שעדיין קיימים מתחת לאף של כולנו! ורק ה"אצילים" יודעים על זה. זה דיסקרטי. כאילו אנחנו ב-1858 ולא ב-2020. ואני חשבתי לעצמי, מה הוא מוצא ב"פשוטת עם" כמוני. לא מעדיף "אצילה" כמוהו? שהולכת לנשפים מגיל קטן בפעם בחודש, שיש לה דה בשם משפחה? ושהיא קתולית? והאמת, בניגוד למה שחושבים על אצילים, המשפחה שלו ממש לא מתנשאת אלא צנועה ונחמדה! והוא לא אכפת לו. הוא שופט אנשים על פי האופי שלהם ואיך שהם מתנהגים בתור בני אדם ולא לפי התואר שלהם. ומה אם אני באמת אתחתן איתו, מה אני אהפוך לרוזנת? יותר נכון "רוזנת"? יהיה לי דה בשם משפחה? זה יהיה כלכך מגניב אבל מוזר באותו הזמן! מעין סיפור סינדרלה שנהפך למציאות, על בחורה בודדה ואבודה שפוגשת את הנסיך על הסוס הלבן שמביא אותה לארמון שלו… האמת באמת יש לו ארמון, שירש מהמשפחה… אבל זה באיזור כפרי. הוא גר בדירה רגילה בפריז. אבל זה כלכך מוזר! בכלל זה מלחיץ אותי לחשוב עם חתונה. ואם לא איתו, האם אתחתן אי פעם? האם אנחנו באמת בזוגיות או לא? האם אמצא אהבה (אפלטונית)? לא ברור לא מה הולך כאן. אני מבולבלת. ובתור בן אדם שנקשר לבן אדם ממש חזק, אם לא איתו, כנראה אני באמת אהיה לבד. אני מרגישה שקוללתי. כי אני א-מינית.

״שיהיה בהצלחה״ היא איחלה לי תוך כדי שהיא לוקחת לי את הדרכון, תעודת זהות ותעודת השחרור מהצבא. זהו ,זה נגמר, הפעם האחרונה שאני נאלץ לנסוע לשגרירות ישראל בהאג. סוף לכל הבעיות עם הצבא ששולח זימונים, ביטוח לאומי ששולח חשבוניות ומס הכנסה ששולח איומים. פעם הבאה שאסע לישראל אוכל לעמוד בתור לביקורת גבולות בכניסה לארץ עם כל התיירים ואחתים את דרכוני ההולנדי. אני יוצא מהשגרירות, מתהלך לי ברחוב באוטנהוף שבהאג וזה מרגיש מוזר אבל בו זמנית זה מרגיש כל כך טוב ויש לי צורך לחגוג את זה ולצעוק את זה מהגג. הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן הגיע. אני משוחרר, אני עכשיו באמת הולנדי. זה מרגיש כאילו זה היה אתמול זה מרגיש כאילו זה היה לפני שנה או שנתיים אבל זה היה די מזמן. לפני כ-9 שנים מצאתי את עצמי בתחנת רכבת מנומנמת בישראל, זה היה לילה חם ואני, נער בן 22 שהשתחרר לפני מספר חודשים מהצבא כקצין, נכנס לרכבת לנתב״ג עם 8 מזוודות ותיק גיטרה. ידעתי שזה מתחיל כמשהו זמני, אבל בינינו, מה שזמני הופך להיות קבוע בסופו של דבר. ידעתי שיש להקדים תרופה למכה, before the shit will hit the fan בישראל. רציתי להגר מזה שנים אבל הייתי צעיר מדי, מפוחד או שהייתי כבול למחויבויות אחרות כמו הצבא לדוג׳. סבתא שלי שברחה מאירופה בשלהי מלחמת העולם השניה ועלתה בכוחות עצמה לישראל בעודה בת 18, חסכה לי כל חודש כמה גרושים. הכמה גרושים האלו עזרו לי ונתנו לי גב כלכלי בשנים הראשונות שלי כנער בעיר אמסטרדם. זה עדיין מרגיש לי כל כך מוזר שסבתא שלי ברחה מאירופה ואני משתמש בכסף שלה על מנת לחזור לשם. תגלית Birthright גורמת לפעמים לירידה ולא רק לעלייה בקיץ 2010 בעודי קצין בצבא, קיבלתי את הזדמנות להשתתף בטיול תגלית של צעירים יהודים מהולנד. הכרתי שם חברים, התאהבתי שם בנערה ובו זמנית התאהבתי במדינה שעד אז התבלבלתי בינה לבין דנמרק. אבל אין מה לעשות אז הייתי צעיר ומטומטם. אני בחור בעל מוטיבציה גבוהה, פרפקציוניסט שמאמין שכל חלום ניתן להגשמה, ברגע שאני מציב לעצמי יעד, אני רואה את זה כאתגר ואני לא מניח לעצמי עד שזה ימומש. אני מונע בעיקר מפחדים ומה יחשבו עליי אם אכשל. היעד המרכזי שהצבתי לעצמי בעודי נער בן 20, היה שילדיי בעתיד לא יאלצו להחזיק נשק כמוני בגיל 18, אלא ספר או כוס בירה. כיום אני חושב שהילדים שלי יקחו את הביטחון שלהם כמובן מאליו בעוד מספר שנים ובכלל לא יבינו על מה אני מדבר. אין מתכון מסויים להצלחה החודשים הראשונים באמסטרדם היו קשים, אבל לא הנחתי לעצמי להיכשל. תוך שבוע מצאתי דירה, נהייתי הכי טוב בעבודה ומהר מאוד למדתי את השפה. כי ידעתי שלחזור לישראל זאת לא אופציה בשבילי.הפחד הניע אותי כל כך שניתקתי קשר עם כל מה שהזכיר לי את ישראל. נסעתי רק שהיה צריך לארץ, ממש אחת לשנתיים/שלוש ולא קראתי חדשות ישראליות יותר. הלילות בתקופה הראשונה לוו בסיוטים בהם אני מתעורר במיטה בחדר שלי בישראל בבית הוריי. ההסתגלות היא אכן לא קלה, מקום, שפה, כללי התנהגות ונורמה חדשים. ברגע שהתאקלמתי בצורה מלאה החיים שלי היו ממש נוחים. 5-6 חופשות בשנה, הצלחתי לחסוך יפה ,קיבלתי רשיון נהיגה, עברתי דירה מהעיר לכפר, רכשתי בית, נולדו לי ילדים, התחתנתי ולבסוף גם מצאתי את עצמי מבחינת הקריירה והשתלבתי בעולם ההייטק בהולנד. אני חי את החלום ולא חסר לי כלום. אז מה בעצם הבעיה פה? בניתי מסביבי חומה במהלך ה-9 שנים האחרונות שגרמה לי להיות אנטי כל מה שקשור לישראל, התכחשתי והתביישתי בשורשים שלי, הדחקתי את הרגשות שלי בנושא ועשיתי הכל על מנת שהילדים שלי לא ידברו מילה בעברית.ממש סוג של פוסט טראומה שעברתי. זה נשמע יותר דרמטי ממה שזה, אבל זה מצב מבלבל. בחברה ההולנדית הם רואים אותי לא סתם כישראלי אלא כשגריר ישראל בהולנד, למרות שהמון אומרים שהם חשבו שאני הולנדי יליד הולנד עד שאמרתי שנולדתי במקום אחר (למרות החזות המזרחית שלי). זאת לעומת הביקורים הסוריאליסטים בארץ, פתאום כולם מסביבך מדברים עברית והכל כך שונה. דבר שגורם לי להרגיש כתייר הולנדי שאיבד את הדרך. איך אני יכול להפוך את החסרון של שורשיי ליתרון? ומי אני בעצם? הולנדי שנולד במדינה אחרת? ישראלי הולנדי? הולנדי ישראלי? למה כל כך חשוב לי לקטלג את עצמי? אני פשוט אני, אני סטיב.

קפקא כתב עלי בלי להכיר אותי. אי שם באירופה, בתחילת המאה הקודמת, כתב קפקא את ספרו "המשפט" (טוב, הוא לא בדיוק כתב אותו כדי לפרסם, אבל לא נרד לקטנות, תמיד אפשר להרחיב ולקרוא על כך בנפרד). בספר, עובר הגיבור, פקיד בנק, מסע בו הוא מנסה להבין במה מאשימים אותו. המערכת אינה מערכת המשפט הרגילה וכל האירועים הזויים ולא ברורים לגיבור ואם תשאלו אותי, גם לקוראים. לפני יותר מעשר שנים היה ברשות בן הזוג שלי עסק. חנות לחיות. העסק נמכר בסוף שנת 2012 ומאז היו מספר מקרים בהם היה עלינו להתנהל מול הרשויות השונות. למשל, קיבלנו מכתב הביתה על כך שהחשבון שלנו עומד להיות מעוקל אם לא נשלם אגרת שילוט. אגב, השלט כבר לא היה קיים וכפי שציינתי, העסק לא היה ברשותנו, אבל באמת למי אכפת. מי מאיים עלי? בשנת 2015 (הערכה, אך יכול להיות שזה היה בשנת 2014), קיבלנו שיחת טלפון. האיש ענה והעביר לי את השיחה. האישה בצד השני, שנשמעה צעירה למדי (אבל זה סתם שיפוטי מצדי), הודיעה לי שאנחנו חייבים אגרת טלוויזיה. אני בתגובה תהיתי על מה מדובר והתשובה הייתה שכדאי לי לשלם כי יש גם צבירת חוב ובכלל, הכי פשוט זה שאמסור את פרטי כרטיס האשראי ואשלם בטלפון. אני שאלתי עם מי אני מדברת וקיבלתי תגובה שזה לא ענייני. בקיצור, נשמע מאד לא אמין… ובכל זאת, כששאלה אותי האישה מה הכתובת שלנו, מסרתי אותה (הבנתי שלא הייתי מחויבת לכך ואולי זו הייתה שטות). מאז אותה שיחה כלום לא קרה. המכתב שהובטח לי שיישלח אלי לא הגיע מעולם ואף אחד לא יצר איתי קשר לבקש תשלום נוסף. הייתי אומרת ששכחתי מהשיחה, אבל לא. היא הייתה מאד לא נעימה. מאיימת וכועסת. כך עבר הזמן, אנחנו עזבנו את ישראל. שום דבר מיוחד לא התקדם בנושא, עד לחודש יוני האחרון (2019). מכתב מרשות הגבייה בחודש יוני הגיע מכתב מרשות הגבייה. הכתובת המעודכנת שלנו היא אצל ההורים שלי וכך אמא שלי "זכתה" לפתוח גם את המכתב הזה. במכתב נדרשנו לשלם את חובנו לאגרת טלוויזיה. אציין שוב שמדובר על חוב של עסק, לא של בית פרטי. החוב חל על השנים 2010-2014. הוא כולל את התשלום המקורי לאורך כל השנים הללו וריביות שונות. גובה החוב עומד על כמה אלפי שקלים. אמא שלי שלחה אלי צילום של המכתב ושאלה אותי מה לעשות בנידון. כיוון שהיו לנו כבר כרטיסי טיסה לחודש אוגוסט לישראל, המחשבה הראשונה שעלתה לנו לראש היא שלא נוכל לצאת מהמדינה (אולי רק חלקנו או אחד מאיתנו). המחשבה השנייה נגעה לעניין חשבון הבנק הישראלי שלי, שרשות הגבייה יכולה, אם תרצה בכך, לעקל אותו. יש משהו בהתנהלות הזו שהוא מאד מעניין בעיניי. רשות הגבייה והרשות המקומית, יכולות להחליט לעקל חשבון בנק, ללא צו בית משפט. זה כבר קרה לנו בעבר בעסק, בשל טעות של דבר דואר שלא הגיע ולמזלנו הצלחנו לסדר את העניין במהרה. על פניו, רשות הגבייה לא חייבת לי שום דבר. היא יכולה לעשות מה שתרצה, אם תרצה. בואו ניכנס מעט לתוכן המכתב אני לא אציג פה את המכתב עצמו, אך אציין מספר עובדות חשובות לצורך הסיפור הקפקאי (בעיניי לפחות הוא כזה): המכתב נשלח מרשות הגבייה. לא עוד משרד עורכי דין ובטח לא רשות השידור שכלל לא קיימת. החוב הוא (גם) על שנים בהן לא היה ברשותנו עסק. למעשה, שנתיים מתוך החוב מיוחסות לעסק שלא היה לנו. על פניו הטענה היא שהייתה ברשותנו טלוויזיה אשר הציגה או אפשר היה להציג בה את שידורי הערוץ הראשון. כמובן, הריביות מהוות חלק משמעותי בחוב. פנינו אל רשות הגבייה בבקשה לסדר את העניין. טענו שוב שלא היה מקלט טלוויזיה ששידר שידורים בחנות ועוד טענו שלא הייתה ברשותנו חנות מסוף שנת 2012. התשובה הגיעה בסופו של דבר. לא שחיכיתי לה. למעשה, היא הגיעה לאחר מכתב נוסף מצדנו (תודה, אמא) בו ציינו שאנחנו משערים שקיבלו את כל הטענות שלנו (שלא שידרנו שידורים ושלא היה לנו עסק בשנים הרלוונטיות). ברגע שיצאנו מנקודת הנחה שהכל בסדר, קיבלנו מכתב שבקצרה אומר: "לכו תוכיחו". להוכיח את מה שלא היה קיים (מבלבל, נכון?) מבחינת רשות הגבייה, הנושא פשוט מאד. אנחנו חייבים כסף, כי ככה הוחלט, עד לרגע שנוכיח שאנחנו לא חייבים. במקום שהם יוכיחו שהעסק שידר שידורים, בשנים בהן הוא היה ברשותנו, אנחנו צריכים להוכיח שלא שידרנו שידורי טלוויזיה ושלא היה לנו עסק בשנים שלאחר המכירה. אז פנינו לבדוק מתי בוצעה הסגירה של העסק (לצערי רואת החשבון כשלה לסגור אותו בזמן) ובכל מקרה הוצאנו הוכחה שלא היה לנו עסק בחלק מהזמן. ת'כלס, רשות הגבייה יכלה לעשות זאת בעצמה, אם היא הייתה רוצה, אבל לא התחשק לה. פנינו לחברת הכבלים והלוויין. שתיהן ענו לנו ושלחו לנו אישור שהעסק לא היה מחובר לשירותים שלהן. כלומר, לא יכולנו להראות שום דבר. שתי החברות הפתיעו בשיתוף הפעולה ואנחנו באמת מודים לשתיהן. עכשיו, על פניו יש בידינו את ההוכחות שאנחנו מקווים שיובילו לביטול החוב. נראה לנו שהוכחנו שאנחנו לא אמורים לשלם על משהו שלא עשינו. אני מקווה שכל זה מאחורינו ובאמת מרחמת על אמא שלי ועל אנשים שאין להם אמא כמו שלי, עם סבלנות אין קץ ויכולת להתמודד עם הרשויות השונות. מקווה שהכל יגמר במהרה ושלא אצטרך לעדכן את ההמשך.