המדריך שלך להגירה לחו"ל

שנת הלימודים מתחילה ועימה השנה השלישית שלי בצרפת. מי היה מאמין, ב-5 לספטמבר חגגתי שנתיים בצרפת, ובאופן רשמי השנה השלישית שלי מתחילה כאן. ואני מרגישה כאילו גדלתי וחייתי כאן כל חיי. הצרפתית שלי השתפרה, יש לי פחות מבטא מקודם ; הכרתי חברה חדשה בתחילת השנה והיא לא שאלה אותי מאיפה אני כי יש לי מבטא, אלא מאיזה עיר אני באה. איזה כיף ! בצרפת, נדמה שהאוניברסיטה זה המשך של התיכון, רק שהפעם בוחרים מה ללמוד, ושהלימודים קשים ואינטסיבים יותר. שנה שעברה הסתובבתי עם בנות שאם לומר באופן עדין, עשו לי טובה שהסתכלו לכיווני. הן המקבילות לפרחות הישראליות. הראשונה הייתה פרחה, אבל עם לב טוב, נקרא לה ליפסטוג, כי היא שמה תמיד ליפסטוג אדום. ליפסטוג הכירה חברה חדשה, ערסית, נקרא לה ייאלה, שהחלה להידבק אלייה כמו זנב וכל פעם להציק לי ולהעיר לי הערות. ניסיתי בהתחלה להתחבר לליפסטוג אבל היא לא רצתה, כמו לומר, היא רצתה שנשמור על יחסים "עסקיים", תכף תבינו למה אני מתכוונת. ייאלה כל הזמן הציקה לי, דיברה אליי לא יפה והוציאה אותי מריכוז בהרצאות עם השטויות שלה. ליפסטוג, במקום להגן עליי, התעלמה. הן גם "ברוב נחמדותן" הזמינו אותי ללמוד איתן יחד למבחנים, אבל שהאמת הן כל הזמן הריצו צחוקים ובדיחות, התעלמו מקיומי ואם הן החליטו ללכת לאכול צהריים הם אפילו לא שאלו אם אני רוצה לבוא, אלא ביקשו ממני לשמור על החפצים שלהם בספרייה. סבלתי מהן שנה. כבר בתחילת הסמסטר השני התחלתי לאט לאט להתרחק מהן, במיוחד מייאלה, שאם היא הייתה ישראלית, היא בטח הייתה צועקת כל הזמן "נו יאללה כבר, מה יש לך, תזדרזרי, מה את איטית, מה את לא יודעת לכתוב, מה את מסתכלת עליי, אני הייתי קודם וואי!" מסוג האנשים שבאלי לתקוע להם את הראש בגיליוטינה.למה "נתקעתי" איתן ? כי ה"חברה" הזאת חתמה איתי חוזה באוניברסיטה שהיא צריכה לשלוח לי את ההרצאות עד 48 שעות לכל קורס. והיא מקבלת על זה תשלום מהאוניברסיטה, כן. כי יש לי בעיות קשב וריכוז, ועוד כל מיני בעיות קטנות שמקשות עליי יותר את הלימודים באוניברסיטה מסטודנטים אחרים. וגם אני מודה, ששנה שעברה היו לי קשיי שפה שלא רציתי להודות בהם, אבל שמתי שהשנה אני מבינה כל מה שהמרצה מוציא מהפה, אולי איזה מילה או 2 שאני לא מכירה, אבל גם הסטודנטים האחרים לא מכירים אותן. בקיצור, היא הציעה לי לשבת לידה בהרצאות כדי שתעזור לי להתמודד. בהתחלה זה עבר טוב, עד שייאלה נדחפה ובכל פעם שהסתכלתי במחשב להשלים מה שפספסתי מהמורה, היא התחילה ממש לצרוח עליי "תפסיקי להסתכל לה במחשב, את מגזימה, תלמדי לכתוב" וליפסטוג התעלמה. טוב, בתחילת הסמסטר השני פשוט ייאלה החלה להבריז, ואיתה גם ליספטוג נגררה. וכפי שהבנתם, היא הפסיקה לשלוח לי את ההרצאות, נתנה תירוצים שהיא שכחה וזה … ברוכים הבאים לתיכון. אני באתי להרצעות ונאלצתי להתמודד לבד, והאמת, זה עזר לי קצת. גם סטודנטים נחמדים שלחו לי את מה שהם רשמו, באמת שיש עזרה הדדית באוניברסיטה הזאת. בגלל השתי סתומות האלו קיבלתי 20\8 בארגוניים אירופאים (צריך 10 כדי לעבור) אבל בשאר המקצועות היו לי ציונים יפים. עבדתי מלא בבית וחרשתי כדי להשלים את הפערים. השנה החדשה התחילה, והפעם, אנשים לא שואלים אותי "מאיפה את, יש לך מבטא". לבנתיים. פגשתי את הבן אדם היחידי שהיה נחמד איתי באוניברסיטה, שהיה תמיד מתחת לאף שלי, ושתמיד ישב בשורה הראשונה. היא ממוצא אלג'יראי אבל קוראים לה שרה, אני לא יודעת אם היא מוסלמית או נוצרית, אבל לא אכפת לי, יש לה לב גדול. היא מאוד נחמדה, אינטלגנטית ובוגרת. לא מתנשאת ופאקצה כמו רוב הבנות באוניברסיטה. היא אפילו שנה מתחתיי, היא סיפרה לי שהיא עשתה שנתיים לימודי רפואה ופרשה כי היה לה קשה, ועכשיו היא איתי בשנה שנייה. היא לעיתים מדברת ערבית וצרפתית בטלפון בהפסקות וזה משום מה מצחיק אותי, היא מדברת ערבית, משחילה איזה 2 מילים בצרפתית וממשיכה, כמו הרוסים בארץ.בשנה שעברה עזרתי לה להשלים את החומר כי היו לה בעיות במשפחה, שלחתי לה תמיד סיכומים ודיברנו מלא. השנה התחלתי להסתובב רק איתה. הריי יכולתי להסתובב איתה, שנה שעברה, במקום עם שתי הסתומות האלו, אבל מזל שהשנה החדשה היא דף חדש, ואני יושבת איתה, ועם חברה שלה שהיא הכירה לי, שיש לה ממש שם צרפתי קלאסי, מדלן, בהרצאות. אנחנו עוזרות אחת לשנייה, שולחות הקלטות של ההרצעות וקורסים ומדברות בווטסאפ, בטלפון ומסתובבות ביחד. סיפרתי להן מה שהיה לי שנה שעברה והן היו בשוק, ושאלו למה לא באתי אליהן ישר. באמת חברות אמיתיות. אז בין הצרפתים, לא מעניין אותם מאיפה אני, אלא מה "העדה" שלי. בעת שבארץ, אם אני אמרתי שאני ממוצא רוסי וגרמני, היו יורדים עליי, צוחקים עליי, על השם משפחה שלי, על המבטא שלי (?!), אומרים לי שהמשפחה שלי נאצית (סבא רבא שלי נלחם בנאצים, הייתי רק צריכה להראות להם את התמונה שלו במדי גנרל עם 12 מדליות כבוד כדי שישתקו), ושאני אשכנזייה מנומסת שאוכלת אוכל ללא טעם, למרות שהאוכל של אימא שלי מלא בטעם, בלי לשים לב שהשניצלים, הסופגניות והלביבות שהם מתים עליהם הם גרמניים. בצרפת הם אומרים שזה מוצא מגניב, וישר שהם מתים על רוסים, שהם גרו ברוסייה כמה שנים, שהם למדו רוסית בבית ספר וכד'. אני מביאה להם לטעום מאפים גרמניים, כמו שטרודל, שגדלתי עליהם בבית, כן, אימא שלי מכינה הרבה אוכל גרמני, והם מתלהבים. אפילו צרפתי אחד אמר שלדעתו יש לי מבטא גרמני ! לא כמו בארץ, ששם הייתי מתביישת במי שאני. כמו בארץ, צרפת היא מדינה מלאת תרבויות, ומחקר שנעשה פעם מראה ש-1 מכל 4 צרפתים הוא ממוצא זר. יש לי חברה בפנסייה, שהחליטה שהיא הסנדקית שלי, שהיא ממוצא פולני אבל נולדה וגדלה בצרפת, והיא הזמינה אותי לסלון הספרים שהיא אירגנה בעירייה בעיר שהיא גרה. ליד וורסאי, שעתיים מהבית שלי. אוף. אבל זה היה שווה, כי היא הכירה לי את חברה שלה, שהיא גם צרפתייה ממוצא פולני, אבל בניגוד אלייה מדברת צרפתית ופולנית שוטף ורושמת ספרים בפולנית שמפורסמים בפולין ! באמת הייתה לי שיחה נהדרת עם שתיהן. מאוד נהניתי. אני גם עדיין בקשר עם החברה הספרדייה שלי, החברה הראשונה שהכרתי בצרפת, ורק ביום רביעי נפגשנו ועזרתי לה להעלות לדירה החדשה שלה במרכז פריז אריכים לאמבטיה ששוקלים טון. הדירה שלה בגודל החדר שלי, משהו ממש פיצקי ! אין אפילו מקום לארון. איך אפשר לחיות ככה ?!! למי אכפת שזה במרכז פריז, בשבילי דירות חדר לא ראויות למגורי אדם. זה פשוט מזעזע. זה בידיוק כמו הדיור בתל אביב. אבל אם זה טוב לה, שיהיה לה בכיף. אז למה קראתי לכתבה שלי "למה באת לצרפת", כי עדיין אני מוצאת את עצמי במצבים שאני צריכה לתת לאנשים דין וחשבון למה באתי לצרפת. וכצפוי, זה רק כשאני פוגשת בישראלים. "למה באת לצרפת? למה לא הלכת ללמוד בארץ ? מה יעזור לך תואר מחו"ל, אחר כך תצטרכי לעבור מבחנים כדי שיקבלו אותו". לא אמרתי להם את מה שאני עומדת לרשום כאן, אבל באיזה זכות אתם מחליטים לי איך לחיות, מה ללמוד ואיפה ללמוד, ובאיזה מדינה לגור. אותם אנשים שכחו בעצמם שהם גדלו בארץ, ושהם עברו לצרפת. אז שקט.בתור עבודת סטודנט אני עושה בייבסיטר למשפחות יהודיות צרפתיות, אשר מעויינות בכל שהילדים שלהם ישפרו עברית. ולעיתים הם מדברים עברית אפילו יותר טוב מישראלים ! עם היהודים הצרפתים היו לי נסיונות מדהימים. אנשים מקסימים, מכבדים, עוזרים, לא עושים בעיות, אם למשל נופל מבחן מתי שאני צריכה לבוא לעבוד הם אומרים לא נורא, הם מאוד גמישים בשעות וגם משלמים טוב. נהניתי מאוד לעבוד אצלם, הילדים מקסימים ומחונכים, מכבדים. והם לא שואלים אותי שאלות כמו "מה את עושה בצרפת, למה באת לפה" אלא מה אני רוצה לעשות בעתיד, ואפילו מציעים לי עזרה עם הצרפתית והשיעורים באוניברסיטה.הם לא דוחפים את אפם לחיים הפרטיים שלהם. כמיטב המסורת, רציתי להמשיך לעשות בייבסיטר בעברית, כי זה גם מאפשר לי לתרגל את העברית וגם לעזור לילדים מקסימים לשפר את העברית שלהם. אבל השנה נתקלתי בשלוש משפחות ישראלות שעשו ממני צחוק. אני לא אפרט מה קרה, אבל במשך שבוע הרגשתי תחושה גועלית. כבר שניפגשתי איתן, הן תקפו אותי בשאלות תוקפניות, אמרו שכן אני מתחילה לעבוד איתם, ושהם ישלחו לי את הכתובת של הבית ספר ונעלמו. ואז יום לפני שהיינו צריכים להתחיל, בהפרש של שבוע, הם מועילים בטובם לומר לי שהם בסוף מצאו מישהו אחר, וזה עוד כשאני שלחתי להם הודעה לשאול מה קורה. הרגשתי ממש שעושים ממני צחוק, שמזלזלים בי, ושבמקום להגיד לי ישר שזה לא מתאים לי, הם משקרים לי, אומרים כן כן כן ומאחוריי הגב שלי מחפשים בייבסיטר אחר, נעלמים, עושים פרצופים, עושים טובה שעונים ו"מתנצלים" ההתנהגות האופיינית של הישראלים, בעת שבזמן הזה יכולתי למצוא משפחה אחרת. אחרי 3 משפחות ישראליות נמאס לי, הרגשתי ממש פתטית וכמעט בכיתי. בסופו של דבר, מצאתי משפחה צרפתית מקסימה לעשות להם בייבסיטר. ניפגשתי איתם, וההורים החלו לספר על עצמם, על הילד וגם שאלו שאלות על עצמי. בין השאלות, מה אני עושה בצרפת. אבל לא באופן תוקפני, ולא כדי להטיף לי מוסר בעקיפין שהייתי צריכה ללמוד בארץ, אלא כמה שנים אני בצרפת, מה אני לומדת ואיך אני יודעת צרפתית כל כך טוב. האימא אפילו אמרה שאם זה מפריע לי, אני יכולה להכין ארוחות ערב לילד ללא חזיר ולא לערבב בשר וחלב, ואמרתי לה תודה אבל אני חסרת דת ואם לומר את האמת, אני מאוד אוהבת בשר חזיר. היא אמרה טוב בחיוך. אפילו ישראלים לא מתחשבים ככה, ישראלים כופים עליי את הדת, עושים פרצופים למה אני שותה קפה עם חלב אחרי שניצל, בעת שצרפתים מנסים לכבד, אפילו שאני מגדירה את עצמי חסרת דת. אני אמורה להתחיל איתם בקרוב, ומקווה שיהיו מרוצים ממני. בקיצור, אני מקווה שהשנה החדשה תהיה בסדר. אני מאוד לחוצה. והנה נתתי קצת חדשות ממה שקורה … ואם שואלים אותי עוד פעם למה באתי לצרפת, אני אגיד כי בצרפת אפשר לחיות מ-500 שקל לאוכל בחודש, כן, 500 שקל בחודש, ולאכול טוב, בשר, הכל, והמחיר כולל גם מוצרי הגייניה כמו נייר טואלט, כי בצרפת האוכל כל כך טעים באיכותי, כי בצרפת אין לי יותר הפרעות אכילה, הדיכאון כמעט נעלם, בצרפת מקבלים אותי כפי שאני, בצרפת אין כפייה בדתית, בצרפת קר, בצרפת יפה, בצרפת יש טירות בכל חור, בצרפת יש לי באמת חופש. וכל זה פחות ב-50 שקל. וזה על בסיס חמאה, לא מרגרינה.

לא, אני לא טסה להצביע. כשביבי הואיל בטובו להכריז על תאריך הבחירות ישר רצתי לאינטרנט לבדוק את מחירי הטיסות, אבל חברות התעופה היו יותר מהירות ממני, והמחירים לטיסות ליום או יומיים בין ברלין לתל אביב עמדו על אזור אלף אירו. אני טסה בנובמבר במילא לשבוע, ובאמת שרציתי לממש בפעם האחרונה את זכותי לבחור כאזרחית ולעזור לעם היושב בישראל, אבל כלכלית אני לא יכולה להרשות לעצמי אלף אירו לטיסות. מאז המחירים ירדו וכיום המחיר עומד 550 אירו. עדיין לא מחיר סביר, אבל עכשיו זה כבר לא רק המחיר. יש לי פגישה חשובה עם מישהו שיכול לפגוש אותי רק בשלישי, אז זכותי האזרחית ירדה מהפרק. חבר ניסח בצורה מאוד יפה את תרומתם של תושבי החוץ שעודם אזרחים לתושבי מדינת ישראל:"אני כבר לא יודע מה לכתוב. כשאני רציני (ההצעה להצביע רשימה אחת שמאלה ממה שאתם חושבים כדי להעניק סיכוי למדינה נורמלית), אתם כועסים. כשאני מרים קמפיין לטוס להצביע 80% מהמדינה אתם אומרים 'באיזו זכות!' וכשאני מנסה להכניס קצת הומור למצב אבסורדי, אתם נעלבים. בקיצור, תפקיד יהודי וישראלי התפוצות- תשתקו, עד שנצטרך מכם משהו." אני קצת חצויה. הייתי רוצה להשפיע עבור המשפחה שלי והחברים שעוד נשארו שם, אבל מבינה שיש בעייתיות עם העניין מכיוון שאין לי כוונה לחזור לעולם ובכל זאת אני מצביעה למפלגה שאולי תשנה את פני המדינה (כל שינוי יכול להיות רק לטובה, לדעתי). מה שאני כן מרגישה שאני יכולה לעשות בלב שלם הוא לומר למי שעדיין שם ולמי שלא (אבל יכול ורוצה מבחינה כלכלית) – לכו להצביע. אל תתנו לאחרים לקבוע בשבילכם איך ייראה העתיד שלכם. זו המדינה שלכם, שאולי יכולה להשתנות אם תתנו לה את קולכם. נ.ב. הדבר שאני הכי שמחה עליו בבחירות האלו הוא שזהות התפרקו לרסיסים. הללויה.  

כמעט כל הורה למתבגרים יכול להודות לפחות פעם אחת על הרגע בו הצלחות לא מעופפות בבית. כלומר, זאת בהנחה שאפשר יהיה למצוא את הצלחות (בארון, במדיח או בכיור, וכן, בסדר החשיבות הזה). יש לנו בבית מתבגר שמעבר לכך שהוא עבר אותי בגובה (אני יודעת, לא ממש חוכמה), הוא לא ממש מבין שהוא מתבגר. לעומת זאת, אחותו מבינה יותר טוב. אמנם זכינו בילדה/ נערה/ מתבגרת מדהימה. היא אחראית (יחסית), מצחיקה (מאד), חכמה, כיף לדבר איתה וכמו כל אדם אשר צריך למצוא את מקומו בעולם, בעלת חוש שיפוטי משופשף. ההתבגרות שלה כוללת כל מיני דברים וחלק מהם הוא פיתוח הביקורתיות. החוש הזה שמתפתח ולומד להבחין בינינו לבין אחרים, בין מה שנכון ללא נכון. יש לנו, בני האדם, ביקורת כלפי האחר, כלפי עצמנו וכלפי ההורים. לצד חוש הביקורת מתפתחת לה בגיל ההתבגרות גם תופעת ה"פאדיחה". לפעמים ביטוי אי הנוחות יתבטא ב"אמא את עושה פאדיחות" (למרות שהיא תבחר במילים אחרות) ולפעמים תכלול הסתתרות וניסיון למצוא אמא אחרת. בקנדה זה אחרת הביקור בישראל הקצין במעט את התחושות. פתאום הקולות נשמעו רמים יותר והבנתי שככה אני נשמעת לאחרים (טוב, מתבגרת אחת טרחה לספר לי על כך לפני, אבל הצלחתי להבין את זה טוב יותר בביקור). הלחימה היום יומית הפתיעה אותי יותר מכפי שצפיתי ולדעתי, אנחנו המבוגרים לא היינו היחידים ששמו לב לכך. גם המתבגרת שמה לב להבדלים ואפילו טרחה למנות אותם מדי פעם. כשהיינו בישראל, הילדים הדגישו מדי פעם את ההבדלים. מבחינתי זה היה מעניין לשמוע כיצד הם תופסים את המעבר, את ישראל ואת קנדה במבט של שלוש שנים לאחר שהיגרנו. את לא מבינה חזרנו הביתה, אנחנו ממשיכים בחיינו וכבר כמעט שכחתי שהייתי בישראל. הילדים חזרו לבתי הספר (חוץ מחבוב, הוא עדיין בבית) והשגרה היא שגרה. כך יצא שבאחד הבקרים התעוררה המתבגרת כשהעין שלה לא ממש נפקחה. אותי זה קצת שעשע אבל כשתרופות הסבתא השונות לא עזרו (הצעתי גם חלב אם והתרגשתי כשלא התעופפה צלחת אלא רק נטרקה דלת), קבענו תור ב"וולק-אין-קליניק". רופאת המשפחה שלנו מסיימת את יום העבודה שלה בשעה 16:00 ויש לקבוע אליה תור מראש. נדירים המקרים בהם התור הוא מהיום להיום או מחר. מעבר לכך, הילדה לא יכולה להפסיד ימי לימודים ולמקרים כאלה בדיוק נועדה המרפאה הכללית. במרפאה עובדים רופאים שונים ואפשר להגיע בכל פעם עם תלונה אחת בלבד (הייתה לה עוד תלונה, קבענו תור נוסף כדי לטפל בה). אני לא מזלזלת ברופאים, אבל באמת שלא היה צורך ברופא מומחה או אפילו מתמחה כדי לדעת שמדובר בדלקת בעין. התרופה היא משחה אנטיביוטית שמורחים על העין. בישראל משחה כזו עולה לדעתי סביב 15 ש"ח ואולי אפילו פחות. בקיצור, נכנסנו לרופא, קיבלנו את המרשם והלכנו אל בית המרקחת. שלא כמו בישראל, בקנדה הרוקחים ממש רוקחים ולוקח להם לפחות חצי שעה לבצע את פעולת הרוקחות (אני מקווה שהם באמת רוקחים). הכדורים נמכרים כאן באריזות של בית המרקחת עם כמות שתואמת במדויק את המרשם וכבר קרה לי שקיבלתי משחה בצורה זהה. הזמן הוא לא הבעיה, הכמות והמחיר כן. אין לנו ביטוח פרטי למימון התרופות ולכן אנחנו משלמים מכיסנו את כל עלות התרופות. כך יצא חשבון של 29.50$ בעבור משחה אנטיביוטית לעין. המחיר גרם לי לאי נוחות ובעת ששלפתי את כרטיס האשראי הצצתי גם בשקית הנייר בה הונחה קופסה ובה ארבע שפורפרות של משחה. כל שפורפרת הייתה סגורה. כלומר, גנרית ולא משחה ששמו לי במיוחד וכל ארבעתן נכנסו יחדיו לקופסת בית המרקחת. לי ברור שאין צורך בכל כך הרבה משחה כדי לטפל בעין אחת מגורה ולכן המחיר נראה לי מוגזם. אם למשל הייתי לוקחת רק שפורפרת אחת, הייתי משלמת פחות מ-8$ שזה מחיר שמתחיל להיות סביר יותר בעיניי. עצרתי לרגע ושאלתי את הרוקחת: "למה יש פה כל כך הרבה משחות?" ואז זה התחיל… הבת שלי אמרה לי: "אמא, תשלמי ותיקחי". אני אמרתי לה שאני רוצה להבין והיא התעקשה: "אמא, לא מתווכחים כאן, אנחנו לא בישראל". הרוקחת דווקא הייתה אדיבה: "ככה רשום במרשם". לי כבר קרה שרשמו לי מרשמים עם כמות תרופות לא פרופורציונלית ולכן שאלתי: "זאת אומרת שהרופא החליט לרשום את כל זה?" ואז שוב שמעתי אותה: "אמא, מה את לא מבינה, לא עושים דברים כאלה בקנדה, תשלמי ונלך". מפה לשם, הרוקחת הסבירה שמרשם כזה בא עם מינימום ארבע שפורפרות. ברגע שהיא הסבירה לי את זה שילמתי והלכנו. עשיתי לה פאדיחות (ובכלל, מי אומר פאדיחות?) הפרצוף שלה לא היה מרוצה. מזל שאף אחד או אחת שמכיר אותה ראה אותנו. אמא שלה שאלה שאלות חופרות בבית המרקחת ולא לקחה את המרשם ושילמה. היא לא דיברה איתי לעוד כמה דקות נוספות. כשנכנסנו לרכב היא חזרה להסביר לי מה זה לחיות בקנדה. "את צריכה להבין שאת לא בישראל" היא חזרה על המנטרה שלה שוב ואני ניסיתי להגיד שזה נכון, אבל אני עדיין רוצה להבין על מה אני משלמת ואיך לשלם פחות בפעם הבאה (והוספתי "עם כל הכבוד לאהבה שלי אלייך ולעין שלך"). כשנכנסנו הביתה, כל אחת פנתה לדרכה. הפאדיחות שעשיתי לה אולי נשכחו מאחור, נמצאו מספר צלחות בארון והתעמקה אצלי ההבנה שהקנדיות שלה ושלי לעולם לא יהיו אותו הדבר. הילדים שלי (וחבוב בפרט), יחיו את קנדה בשלבים שונים ומשמעותיים בחייהם, יש סיכוי שבעוד עשר או עשרים שנה הם יסבירו לי טוב יותר את מה שאני לא מבינה ואני אולי אזכה להגיד להם שאני מבינה שאני לא מבינה. ועד שזה יקרה, אני איהנה מהספק ומכך שהתפקיד שלי הוא גם לחנך ;-).

הקיץ הזה, הייתה לי ההזדמנות לעבוד בפעם הראשונה בחיי בעסק צרפתי אמיתי, ולהכיר מקרוב איך נראה באמת עולם העבודה צרפתי. ומהתרשמותי הראשונה, זה באמת גן עדן! בצרפת המדיניות של רוב החברות, אותה מקדמת גם הממשלה בגאווה, היא 35 שעות שבועיות. 7 שעות ביום, אבל עם שעה הפסקה. ליטרלי שעה הפסקה. אולם לעורכי דין, זה 39 שעות שבועיות. בעסק שבו עבדתי במהלך הקיץ, לעיתים כל העובדים היו מאריכים את ההפסקה בעוד חצי שעה ואפילו פעם אחת כולם יצאו להפסקה של שעתיים, כולל האחראיים והבוסים, ולאף אחד לא היה אכפת. אני לא יודעת אם זה ככה בכל העסקים, אבל איפה שעבדתי כל אחד לקח את הזמן שלו. בלי לחץ, בלי למה הארכת את ההפסקה בדקה, בלי סבתא שלי עובדת מהר יותר. המקום היה ממוזג, וזה פלא בצרפת, מה שהציל אותי בעת השרב הגדול שחל באירופה. בנוסף, פעם בשבוע הביאו לנו סלסלת פירות אורגניים טריים היישר למשרד. ולא רק זה, כל יום אחד העובדים היה עובר במאפיה וקונה מאפים וקרואסונים או עובר בסופר וקונה עוגיות וצ'יפס לכולם. המשרד היה פתוח, זאת אומרת שהיו שולחנות עבודה וכל אחד היה בוחר איפה להתיישב עם הלפטופ שלו. על כל שולחן היו כלי כתיבה, ואפילו כל מיני פינוקים כמו עוגיות ונשנושים, קרם ידיים ואפילו תרופות טבעיות למקרה ומישהו לא מרגיש טוב!לפחות 3 פעמים בשבוע, ב-10 בבוקר, הלכנו כולנו, כל העובדים, לשולחן הגדול שנמצא מול שולחנות העבודה והתיישבנו במשך שעה, אכלנו ודיברנו. אז כן, זה בנוסף להפסקת הצהריים של שעה (שגם הייתה מוארכת מידי פעם לשעה וחצי). העובדים היו מאוד מגובשים ופעם בחודש כולם הולכים לאכול ביחד צהריים במסעדה (אני הלכתי איתם רק בפעם האחרונה). ואם לא, הם היו מארגנים ארוחות צהריים משותפות, כל אחד היה מביא משהו והיינו אוכלים ביחד בשולחן הארוך במשרד. לרוב זה היה מעין ארוחת פרידה לסטאז'רים שעזבו או קולגה מאוד נחמדה שרק הכרתי וכבר יצאה לפנסיה. מההתרשמות שלי, לעיתים נדמה שהצרפתים בקושי עובדים. גם במהלך העבודה, הם לא מפסיקים לפטפט אחד עם השני, להתעסק בטלפון ואפילו להאזין למוזיקה בעת שהם עובדים! אם בארץ תשימו אוזניות בעת העבודה, תחטפו מהבוס! לעיתים הרגשתי שאני עדיין בתיכון, בעבודת כיתה, שכולם מפטפטים אחד עם השני ובפלאפון במקום לעבוד. זאת הייתה חוויה מאוד מרגיעה, היה כיף לעבוד באווירה הזאת. כולם חברים של כולם, אף אחד לא בודק אותך, יש חופש. כשמגיעים בבוקר למשרד, חובה להגיד שלום לכולם ולנשק, אחרת זה לא נחמד ולא מנומס. בפריז זה 2 נשיקות בלחי מכל צד. אני לפחות מבלה 5 דקות בלהתנשק עם כולם. אחד הקולגות אפילו נתן ממש נשיקות בלחי! כל עובד שמגיע מנשק. עם הבוס שלי לחצתי ידיים. לפי מה שהבנתי, עם האחראי לוחצים ידיים ועם הקולגות יותר מתנשקים. כניראה בקטע של כבוד היררכי. אני לא יודעת אם זה בכל העסקים הצרפתיים, אבל אם אתם מאחרים בחצי שעה לא אכפת להם. אני ראיתי מלא עובדים מגיעים באיחור ולא אמרו להם כלום. אני אפילו כמה פעמים הגעתי באיחור של חצי שעה, בעת שאני רגילה שבארץ הייתי מה זה חוטפת, בעודי מתנצלת כולי נבוכה לאף אחד אפילו לא אכפת שאיחרתי, והם פשוט אומרים הכל בסדר אל תדאגי. בעסק שעבדתי בו, וזה לא מובן מאליו, היה חדר אוכל. ארוחה של מנת בשר ותוספת עלתה 3-4 יורו. עוף או דג 3 יורו ו-4 יורו בקר/כבש/עגל. וזה עם תוספת לבחירה כמו אורז, צ'יפס, ירקות מאודים. את כרטיס העובד מטעינים בכסף ואפילו מקבלים החזר כספי של 20% ממה ששילמתם! כל יום היה משהו אחר. פעם אחת אפילו הגישו ירכי ארנב. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שטעמתי ארנב. והאמת … אימא שלי צודקת, זה באמת בשר חסר טעם. זה כמו לאכול עוף, רק שהבשר טיפה גס יותר ופחות טעים. היה מקרר שלם עם משקאות מכל מיני סוגים שונים ומשונים, 10 סוגים של מעדנים ויוגורטים, לצד מבחר ענק של קינוחים שנראה שכאילו תקעו את המאפיה באמצע החדר אוכל, ומבחר נוסף של גבינות, סלטים איך לא, ואפילו יין! כל אחד מוצא מה שהוא אוהב. וזה לא יקר בכלל. בקופה יש קפסולות קפה ב-35 סנט, שהוא היה לא רע, ולחמניות בחינם. כן, אפשר לקחת כמה לחמניות שרוצים וזה בחינם. היה גם בית קפה לצד הקפיטריה, אך לצערי לא יצא לי לנסות אותו כי הוא נסגר איך כשהתחלתי לעבוד שם. בכל משרד יש מכונת קפה וארון שלם עם תה, קפסולות קפה, סוכר וכד'. הקפה אגב, היה מגעיל. כמו לשתות מים מפולטרים בטעם קפה. איכסה, הקפה בחדר אוכל הרבה יותר טעים. הצרפתים מאוד חמים ובעבודה יש באמת אווירה של משפחה. מדברים על הכל, ליטרלי על הכל. ואף אחד לא שופט אותך. אנשים מקשיבים לסיפורים שלי על הארץ ומאוד מתעניינים, שואלים שאלות וגם מחמיאים לי איך בחורה צעירה היא כלכך אמיצה כדי לעזוב הכל ולבוא ללמוד בצרפת. הם אמרו לי שהם עצמם לא היו מסוגלים! בימים הראשונים, כל הקולגות ממש עזרו לי, אמרו לי אל תהססי לשאול אותנו אם יש לך בעיה או שאת לא מבינה משהו. כולם היו ממש חברותיים. והיו אנשים מכל הצבעים ולא כולם היו בהכרח עם אזרחות צרפתית. יש לי קולגה מקונגו ועוד אחד ממרוקו, ושניהם עם ויזת שהייה. אז אני לא הייתי הזרה היחידה חח. בנוסף, בעסק שבו עבדתי, לעובדים יש אפשרות לעבוד מהבית! יש ימים שהם פשוט לא באים ונשארים לעבוד מהבית. זה פשוט חלום חיי לעבוד מהבית כמה ימים, ובימים האחרים לבוא למשרד. זה באמת משנה קצת ונותן אפשרות להתרענן ולנקות את הראש.בנוסף, בעסק שעבדתי בו, אפילו יש חדר מנוחה שבאמת ובתמים יצרו בשביל שהעובדים יוכלו לקחת סייסטה! בחדר הישיבות הספות גדולות ומרווחות ופעם אחת קולגה אחת הרשתה לי לישון שם כי לא הרגשתי טוב. והיא באה כל רבע שעה לבדוק אם הכל בסדר! לפי מה שהבנתי, העסקים בצרפת באמת מפנקים את העובדים שלהם, ועושים הכל שיהיה להם באמת נוח וכיף לעבוד. הידיד של השותפה שלי עובד בעסק של מחשבים, והיא סיפרה לי שרוב הזמן הם מבלים בלשחק בפלייסטיישן ושהעסק מארגן להם נסיעות לחו"ל! והיא אפילו אמרה שזה לא מספיק ושיש עסקים שאפילו הולכים רחוק יותר. מההכרות שלי עם עולם העבודה הצרפתי, אני בהחלט רוצה להישאר ולעבוד כאן. ואני מאוד מקווה שתהיה לי הזדמנות נוספת לעבוד בעסק המושלם הזה. ובכללי, מקווה שאוכל למצוא עבודה לחיים, בעסק כזה. באמת שיש לי חמימות בלב שאני רושמת את זה, זה גרם לי כלכך אושר לעבוד בעסק שבאמת אכפת לו מהעובדים שלו ולא מהכסף שהוא מרוויח. באמת רואים שהעובדים מרוצים, מאושרים ועובדים הרבה יותר טוב כשהם חופשיים לדבר עם הקולגות שלהם, לקחת הפסקות ארוכות, לאכול טוב ולאחר.

במשך שנים רבות לא הרגשתי "בבית". לעתים התחושה הייתה לגמרי באשמתי, כיוון שלא ייחסתי חשיבות רבה ליצירת מקום משלי ולא השקעתי באנרגיה הדרושה ליצירת הבית שלי. לעתים התחושה נבעה ממשהו גדול יותר שלא יכולתי לשנות אותו. למשל, כשגרתי בבניין בקומה רביעית, לא הרגשתי בבית. האדמה הייתה חסרה לי, אך כדי לגור בעיר הייתי צריכה לגור גם בדירה שבה גרתי (וגרנו). בישראל התמקמנו במשגב. התאהבתי ביישוב שלנו שנים לפני שעברתי אליו. טיילתי בסביבה שלו, הצצתי עליו ותמיד אמרתי "איזה כיף לאנשים שגרים במקום שאנשים באים לטייל בו". כשהגדולה הייתה בת שנה וחצי עברנו אל היישוב ושם נולד הבן השני שלנו (בלידת בית). היינו בטוחים שאנחנו מגשימים את החלום ובאופן כמעט טבעי בנינו את ביתנו (למה כמעט? כי על אף התחושה שאנחנו במקום הנכון, בניית בית היא פרויקט גדול ומורכב). כשעברנו ליישוב הופתענו מכמות האנשים שאמרו לנו שלום. ביישוב היו מספר המשפחות שהיו ברחוב בו גרנו לפני כן ולמרות זאת תוך זמן קצר הכרנו הרבה יותר אנשים מכפי שהכרנו במשך שנים בעיר. ההרגשה הייתה נינוחה, נעימה ואנחנו באנו ליצור לעצמנו בית. ההרגשה הנינוחה הופרעה בקיץ 2006 במלחמת לבנון השנייה, אך היא לא מנעה מאיתנו להקים בית על ההר. החיים משתנים גרנו ביישוב 9.5 שנים במהלכן התגוררנו בבית שכור, בקראוון (גם בשכירות) ולבסוף בבית שבנינו. הכרנו אנשים נחמדים יותר ופחות, הילדים מצאו חברים וחברות ועם זאת, בשלב מסוים משהו היה חסר והוא לא היה קשור ליישוב או לאנשים שהיו סביבנו (אם כי גם היישוב עצמו השתנה במובנים רבים). אנחנו השתנינו. התפיסה שלנו נבנתה מחוויות שצברנו בחיים והבנו שאנחנו צריכים להתרחק. לא חשבנו שקנדה היא הפתרון, זה היה מקרי שהיא בכלל עלתה על הפרק, אבל התמזל מזלנו והבנו שזה הצעד הבא שלנו. ביקור בישראל חזרנו לפני יומיים משלושה שבועות וחצי בישראל. חזרנו הביתה (ועל כך בעצם הפוסט). חיכיתי לביקור כפי שלא חיכיתי לאף טיסה בחיי, אפילו לא לטיסה שבה עברנו לקנדה. ההתרגשות שלי נבנתה בחודשים לפני הביקור. העובדה שחבוב כבר בן 10 חודשים ורק עכשיו נפגש לראשונה עם ההורים שלי, אחותי ואחי מעלה רגשות שלא אוכל לבטא בבלוג. הביקור בישראל היה בעיקר מורכב. אני יצאתי לדרך אופטימית וזו לא שרדה זמן רב. אם יש מבין הקוראים כאלו שיש להם חברים בחו"ל והם חושבים שביקור בישראל זו חופשה, תנו לי לעדכן שזה ממש לא. הייתה לנו רשימת משימות ארוכה, שכללה אנשים שרצינו לפגוש, מקומות שרצינו להיות בהם ואפילו מסעדות לטעום מהן. בין לבין היו לנו משימות כמו ללכת לבנק ודומותיהן. על ביקור מסוג זה נאמר "הזמן קצר והמלאכה מרובה". מראש רצינו להספיק לראות כמה שיותר אנשים, לבלות עם המשפחה ולתת לילדים הגדולים את תשומת הלב. בפועל… תוכניות לחוץ ומציאות לחוד. הפעם האתגר היה גדול במיוחד כיוון שמחצית מהזמן חבוב היה חולה והספקנו גם להתאשפז במשך 3 ימים בבית החולים נהריה. כיף לבוא הביתה הביקור בישראל היה הרבה דברים, אך דבר אחד לא היה בו, בית. חשבתי שאני ארגיש בבית. חיכיתי לרגע בו אנהג (כי חשבתי שהכי כיף לנהוג כמו משוגעת, אבל גיליתי שלא ממש), הייתי בטוחה שאתענג על האוכל הטבעוני בסופר (אבל נחרדתי מהמחירים) ומשוכנעת שאני ארגיש הכי טבעית בעברית (אבל חום אוגוסט לקח ממני את שמחת החיים). לא הרגשתי בבית. בזמן הנחיתה אמרתי לאיש "תראה, ישראל באמת מדברית" ולא זכרתי אותה ככזו. לאורך הביקור כולו כבר הייתה לי תחושה שאני לא שייכת. בטבריה כשביקרנו הרגשתי זרה, בתל אביב הרגשתי תיירת. ביישוב שבו גרנו בעבר הרגשתי בנוח תודות לאנשים המקסימים שאירחו את הילדים שלי (מדויק יותר לומר שהילדים התנחלו אצלם) ועם זאת באופן כללי, לא הרגשתי שייכת. כשהמטוס נחת מעל סיינט ג'ון אמרתי לאיש "תראה כמה יפה פה". הלב שלי התרחב מעט, האוויר נכנס בקלות ואפילו בפנים היה פחות מתח. אולי זה הנוף הירוק עם האגמים, אולי החביבות והנימוס. אולי הילדים שהרגישו שהם מדברים את השפה שכבר יותר נוחה להם ואולי תודות לחבוב שהחום שלו נפסק ביום של הטיסה. ואולי… כי הגעתי הביתה.