המדריך שלך להגירה לחו"ל

שישי צהריים. החברים יבואו בקרוב לעזור לי במלאכת האריזה המתישה, ולכן שלא כהרגלי קפצתי לסופר כדי לקנות אוכל עבור האירוע החשוב. שלא כהרגלי, כי יש לי כלל: אני לא הולכת לסופר בשישי בצהריים. וגם לא לכל סידורים שהם, לצורך העניין. בישראל של 2021, ישנם זמנים שבהם פשוט אי אפשר לעשות דברים מסוימים. כלומר אפשר, אבל זה יעורר חרטה. במדינת ישראל של 2021, כבר מזמן אין מקום לכולם. פיצוץ האוכלוסין שרק הולך ומחמיר גורם לכך שבזמנים שבהם כולם חופשיים, לא מומלץ לעשות פעילויות שמתאימות לזמנים שבהם כולם חופשיים. לצאת בשבתות לחניונים ולפארקים שבטבע, לנסוע לעבודה בטווח שעות מסוים סביב 8 בבוקר, לחזור מהעבודה בטווח שעות מסוים אחר הצהריים. כל שירותי הלקוחות משום מה תמיד עמוסים ומהמיון – שומר נפשו ירחק. בקיצור, לחיות כרגיל זאת בעיה. הבעיה גדולה אף יותר, כי התחושה היא שאותם אנשים שעמדתם כלפי עידוד הילודה בקרב הציבור היהודי היא החיובית ביותר, נראים בשטח כאילו הם שונאים את בני עמם שכל כך חשוב להם שיתרבו. הצפיפות, שהם תורמים לה בהתלהבות רבה כל כך, הופכת חרב פיפיות כשמגיעה שעת המבחן – ההתמודדות עם המספרים העצומים האלה במרחב ההולך ואוזל. הם יהיו הראשונים לחרחר ריב טריטוריות על כל סנטימטר פנוי במרחב הציבורי: בכבישים, בחנויות, ובכל מקום שיש בו תור או משאב משותף. בישראל של 2021 האווירה במרחב הציבורי נפיצה מאוד. זו אווירה של סיר לחץ, ונראה שחלק נרחב מהציבור עדיין לא החליט: האם הם אוהבים את בני עמם, או שונאים אותם. כשאני יוצאת מהבית, אני יודעת באיזה מצב מנטלי יצאתי, אך לא יכולה לצפות באיזה מצב אחזור.  הסטטיסטיקה נוטה לטובת פגישה עם החלק היותר עצבני של האוכלוסיה. המרחב כל כך לא ערוך להתמודדות עם העומס, חסר התקדים בעולם המערבי, עד שנוצרת תחרות על המשאבים הציבוריים הבסיסיים ביותר, שמצידה גוררת אלימות ודורסנות באקלים ההולך ומתחמם גם ככה בעקבות הריבוי הלא טבעי הזה – הריבוי האידאולוגי. ובעוד האווירה השולטת בחוץ היא אווירת ה"לא לצאת פראריירים" – שהרי ידוע שמי שמעז להיות נחמד ומפנה את מקומו בהתנדבות לאחרים – הוא פראייר שיש לרמוס אותו – כשהחלטתי לקפוץ לסופר באותו יום שישי בצהריים, ידעתי שאני לוקחת סיכון. ידעתי שאין כזה דבר באמת "לקפוץ לסופר". אני אתקע, ממגוון סיבות, שכולן מגיעות מאותו מקור – הצפיפות, וחוסר היכולת והנכונות של המדינה והתרבות השלטת להכיל אותה. הם יביאו עוד אנשים, הרבה אנשים לשטח הקטן, ואז, משירגישו שאין להם מספיק מקום – הם פשוט ידחפו. הם יתבעו אותו לעצמם באלימות. עושה רושם שישנו ציבור גדול שפשוט אוהב את הצפיפות כי היא מעניקה לו את ההזדמנות לנקוט באלימות. ובעלי העסקים, כמו הסופרים, למשל, לא יקחו יוזמה וייעלו את השיטה. בגרמניה הקופות עובדות בקצב מהיר כל כך שתור ארוך מסתיים תוך דקות ספורות. וכך נוצר מצב שפעולות החיים הבסיסיות במקום להיות מהנות הופכות להיות סיוט, ולפעמים גם בלתי אפשריות. ואז צריך להתחיל לייצר תרשימי זרימה בראש של אלטרנטיבות. אסור לעשות סידורים ביום שישי – אז צריך להספיק אותם בזמן אחר. עד שהזמנים האחרים הופכים אף הם לצפופים ופקוקים כי יש כל כך הרבה אנשים כאן; אסור לנסוע לטייל ביום שבת – אז הטריק הוא לצאת מוקדם מאוד – וכך גם לפספס את היום היחיד בשבוע שאפשר לישון עד שעה יותר מאוחרת – ולתפוס ראשונים את חניוני הטבע; או לטייל במסלולי עומק שאליהם רוב הציבור אינו מגיע – אבל גם זה לא ימנע את הפקקים בסוף היום. וככל שהזמן עובר והשיטות משתכללות, כך הצפיפות משיגה אותן; והדרך מכאן עד ליאוש קצרה. חלקה של המדינה כאן חמור אף יותר; כשהיחסים בין השלטונות לבין התושבים מבוססים על חוסר אמון עמוק ובסיסי – איך אפשר להרגיש נינוחים? המדינה מתייחסת לאזרחיה קודם כל כאל עבריינים פוטנציאליים; לאחר מכן היא דורשת את מיטב כספם בשלל מסים מהיקרים בעולם שנבלעים בחור השחור של חוסר השקיפות, וכידוע כבר – של השחיתות – ולבסוף היא פוטרת את האזרחים כלאחר יד באדישות לגורלם. ‏זו מדינה שמעודדת ילודה בכך שהיא מממנת טיפולי הפריה בהיקף חסר תקדים בעולם – אך היא אינה מצליחה להתמודד עם כמויות האנשים החדשים שזורמים לשטחה דרך הריבוי הלא טבעי הזה. באותו היום חזרתי מהסופר עם מלאי אנרגיות מדולדל – ושקענו במלאכת האריזה שקידמה אותי צעד אחד קדימה כלפי עזיבת המדינה. ‏תמונה להמחשה מאורהוס,דנמרק – המקום שבו הפוסט נכתב

חברים, הרבה זמן לא כתבתי, לכן הפעם אמשיך לספר על ההרפתקה שלי בחיים בניו זילנד. מזה כשנה עברתי לגור מוטור בית וזה אחת ההחלטות הטובות ביותר שיכולתי לעשות, אספר לכם מה הוביל אותי להחלטה ולאן היא הובילה. אז בואו נתחיל. מוטור בית זה בעצם בית על גלגלים שאתה נוסע איתו לכל מקום שאתה צריך. המוטור בית מכיל את כל המערכות שיש בתוך בית רגיל רק בצורה יותר וקומפקטית. זאת אומרת במוטור בית יש לי שירותים ומקלחת, מקום לישון, מקום לעבוד, מקום לארח עד 5 אנשים, חימום, חשמל, מים, גז, דיזל, מחסה ממזג האוויר. החלק הכי חשוב במוטור בית זה יכולת התנועה ולעשות צרכים בסיסיים בכל מקום. אתה רוצה להתקלח לפני פגישה? אתה חונה, נכנס למוטור בית, מתארגן ומתקלח. סקס? הובכן נגישות מאוד פשוטה ומהירה, אין צורך יותר לחפש בתי מלון או להשכיר. רוצה להיות בטבע להתרחק מאנשים ורעש? חצי שעה נסיעה ואתם לבד לגמרי למשך ימים (שבועות בטבע ללא תזוזה עוד לא ניסיתי =). שגרתי בישראל, תרבות הקרוונים והמוטור בתים לא היתה מוכרת לי. חששתי מלחקור את ישראל ולטייל כתוצאה משמועות על מוקשים ממלחמות עבר שנשארו בטבע. בתור אדם שסקרן מטבעו ואוהב לחקור כל חור, את הסיכון הזה בישראל לא רציתי לקחת לכן לא טיילתי הרבה. לעומת זאת בניו זילנד אני יכול לעשות זאת בבטחה. לגור בVans, מוטור בתים וקרוונים וכמובן לטייל מאוד פופולארי כאן. לאט לאט זה המושג הזה התחיל להכנס לי לתודעה. סיפרתי לכם בפוסטים קודמים שגרתי כבר בVAN פשוט, שרק קיפלתי את המושבים והלכתי שם לישון. בתנאים האלה לא היה לי נוח לחיות, הפעם החלטתי לשדרג את החוויה משמעותית. בניו זילנד מחירי הדיור עולים באופן לא פרופורציונלי לשכר במשק. בגלל שלא נולדתי בניו זילנד בשנת 1970, וקניתי בית במקום מרכזי תמורת כמה עשרות אלפי דולרים, היתרון שלי לקנות בית בניו זילנד נעלם. כיום המחירים באוקלד לא פחות מ700 אלף דולר לבית 3 חדרים, ישן, קר ומנוקר כמעט ללא אדמה בעוד שהשכר השנתי אפילו לא עשירית מהמחיר הזה. משכנתא לא אקח, כי זה אומר להתחייב למשהו. אני אדם אוהב חופש, שלשלאות מהסוג הזה לא התאימו לי. אתם יודעים מה? נסעתי בניו זילנד אפילו למקום הכי זול לקניית בית מעולה בסביבות ה200 אלף. יכולתי בהחלט להרשות לעצמי וגם הגשתי הצעת מחיר שנעתה בחיוב של המוכרים. ומה קרה אז? חזרתי בי, לא ההיתי מסוגל להתחייב לגור בבית קבוע, עבודה קבועה, מקום קבועה, שגרה, זה פשוט לא אני, לא עכשיו, לא כרגע. ביטלתי את החוזה בהצלחה והפכתי לאדם הכי שמח שיש. כמעט לא נפלתי למלכודת של קניית נדלן ומשכנתא ל30 שנה. אף אל פי שידעתי שזאת היתה השקעה כלכלית כדאית, אך לא יכולתי לתאר לעצמי שאצטרך להשאר במקום אחד מס' שנים. מוטור בית מתאים לאופי שלי אני אדם מינמליסט ודינמי, אוהב חופש ותזוזה. מוטור בית זאת הזדמנות נהדרת להפטר מהרבה חפצים שהם פשוט עול כלכלי, פיזי ונפשי, ככל שיש לי פחות דברים ככה אני יותר שמח ואני נהנה מחוויות פרקטיות בחיים בהשוואה לאגירת משאבים חומריים. אני מבין שהחיים הם קצרים, שום דבר לא נוכל לקחת איתנו לחיים הבאה וגם לא יודעים מתי זה יקרה. החיים במוטור בית מאפשרים לי את הזמן הזה להנות ממה שאני באמת רוצה. תחשבו כמה זמן לוקח לתחזק בית? לגזום שיחים, דשא, לצבוע, לנקות. תחשבו שבשביל כלכלית לתחזק את הבית רובנו גם צריכים ללכת לעבוד 5 ימים בשבוע, 40 שעות ביום (לפעמים אנחנו גם שונאים את מקום העבודה). עם המוטור בית יש גם תחזוקה, אך היא משמעותית פחותה יותר מבחינת הזמן וגם כלכלית מאשר להיות בעלים של בית רגיל. לפני המגורים במוטור בית תמיד השכרתי בניו זילנד. בגלל זה לא היתה לי אפשרות לפתח כישורים של שיפוצים. מאז שהתחלתי לגור במוטור בית, התחזוקה היא נדרשת וזה גרם לי לפתח תחום עיניין חדש וללמוד כישורים חדשים ונדרשים מאוד לחיים, שיפוצים! מאז שיש לי את הבית למדתי כל כך הרבה על מערכות חשמל, מים, גז, צבע, קירות, חלונות, עיצוב. בשבילי כל זה היה חדש ואילץ אותי לחקור ולנסות דברים חדשים שבעבר פחדתי אפילו לגעת. לדוגמא זה היה הפרוייקט האחרון שלי, שדרוג פאנל סולרית לטעינה חשמלית: היו לי מגוון אפשרויות. לשלם למישהו שיתקינו לי את הפאנל, אך אז לא ההיתי לומד שום דבר חדש. או לקנות את הפאנל עם כל האביזרים הנלווים ולחפש מישהו שיהיה מוכן לעזור לי להתקין וכמובן לחסוך קצת $ על הדרך. ונחשו מה? מצאתי! אתם צריכים לדעת שבניו זילנד יש מקומות יעודיים שאפשר להחנות בחינם ללילה את המוטור בתים. שם הכרתי בחור נחמד מהולנד אך גר בניו זילנד כבר עשרות שנים. והוא גם במוטור בית שלו כבר 4 שנים רצוף. ראיתי אצלו על הגג כבר 3 פאנלים סולריים ותהיתי אם הוא התקין אותם. דפקתי בדלת שלו ודיברתי איתו על הנושא, ונחשבו מה? הוא הסכים לעזור לי!! וגם על הדרך הוא לימד אותי באופן מלא על המערכת כיצד היא עובדת וגם היה לו את כל הכלים להתקנה שלי לא היו. עבדנו על המערכת כיומיים, למדתי המון וגם רכשתי חבר חדש וכמובן יש לי מערכת חשמלית משובחת ברכב שניזונה מהשמש! לחיות במוטור בית זה סגנון חיים בריא מאז שאני גר במוטור בית, אני הולך, נוסע ומבלה בטבע הרבה יותר מכל תקופה אחרת בחיי. בתור אוהב טבע נלהב, וכפי שאתם יודעים בניו זילנד יש מזה והרבה, מה יכול להיות טוב יותר מלהנות מזה כל עוד אפשר? בגלל שאני גם מינמליסט במזון, אני אוכל רב הזמן מזון נע, אך יש לי מקרר ומקום אחסון לאוכל שיכול להספיק לי למס שבועות בקלות. וכמובן גם הנופים שלצידם אני אוכל מתחלפים. דבר מאוד מעניין גם שאני תמיד בבית, לא משנה לאן אני נוסע, הבית שלי, יעני החדר שלי לא משתנה, וכל מה שמשתנה זה הדקורציות בחוץ. מאוד מעניין לחשוב על זה כמה העולם שאנחנו חיים בו ניתן להתאמה לחיים כיצד אנחנו באמת רוצים לחיות, ממש נס. האנשים שפוגשים בחניות למוטור בתים פשוט נהדרים! אני לרוב חונה במקומות יעודיים שיש בו עוד אנשים עם מוטור בתים. התנהלות זו נותנת לי בטיחות ובטחון, כי אי אפשר לדעת במי תתקל במיוחד בלילה. אני בהחלט אוהב גם להתבודד בטבע ללא אף אחד, אך מתי שאפשר אני כן חונה איפה שיש עוד אנשים שחיים/מטיילים כמוני. האנשים האלה חולקים ערכים דומים לשלי, בין היתר חופש, צניעות, מינמליזם ולבביות. השיחות עם האנשים האלה מאוד עמוקות, מעניינות ועל דברים שבאמת חשובים בחיים. אני גם פוגש הרבה אנשים שכבר פרשו לגמלאות והם מעל בני 70, הבריאות שלהם כבר מוגבלת. ואני חשוב לעצמי, למה לחכות עד לגיל הזה בשביל לחיות אם אפשר לעשות את זה כבר בגיל 20-30 כאשר אנחנו בריאים חזקים וסקרנים לחיים? הרבה פעמים האנשים האלה מזמינים אותי אליהם ואנחנו מארחים אחד את השני. אנחנו גם משתפים בניסיון ותובנות שונות בנושא של המוטור בתים ואני לומד הרבה על החיים עצמם רק בלהמצא עם אנשים שחיים באותה צורה. מה אם אני כן רוצה להשאר במקום אחד? הובכן, אין בעיה! גם את זה עשיתי. לאחרונה לקחתי חוזה במערב האי הדרומי לעבודה של כחצי שנה. המטרה שלי היה לחקור את האיזור הזה וגם על הדרך קצת לנוח מכל ההמולה שנוצרה סביב הוירוס. עם המוטור בית עשיתי עסקה עם אחד מבעלי הבתים שאני אוכל לחנות אצלו בתמורה לשימוש בבית (מטבח ומקלחת), לא בגלל שאני לא יכול לעשות את זה אצלי, אך זה דורש ממני לרוקן את המים האפורים והשירותים כפעמיים בשבוע. וכאשר נמצאים במקום אחד, יותר נוח כן להשאר בבית. אז באופן זמני עשיתי הסכם כזה, וכמובן מחיר השכירות הוא פי כמה יותר זול מאשר להשכיר בית או חדר (כי אני בעצם לא תופס שום חדר אצלו).   אז כן, חיסכון כלכלי ופיזי. עשיתי זאת רק בגלל שאני לא לבד, והשותפה שלי כן רצתה חדר בזמן שאנחנו חוקרים את האיזור הזה. אך להסתדר ללא השכירות הזאת היה קל ביותר כי איפה שעבדתי היה גם שירותים/מקלחת ושאר הירקות. הובכן זה למקרה וכן רוצים להשאר מס' חודשים במקום אחד, זה האופציה! מה באמת עושים לוגיסטית? אוקי אז אספר לכם קצת על החלק הלוגיסטי. במוטור בית יש מיכל מים גדול, אני ממלא אותו בתחנות שנקראות DUMP STATION. בתחנות האלה יש 2 ברזים, אחד למים לשתיה ומים לניקיון. אני ממלא מים שמספיקים ל4 ימים כולל מקלחת, שטיפת כלים, שתיה ל2 אנשים. המים האפורים נאגרים במיכל מיוחד שאותו אני מפנה בתחנות האלה. אני עושה זאת בדרך כלל שהמים נגמרים. לגבי שירותים יש מה שנקרא קסטה שמפנים אותה בצורה דומה באותה תחנה. כן, אין ריח רע מהשירותים =) מה לגבי חשמל? יש לי מצטבר גדול שנטען דרך פאנל סולרית שהראתי לכם מקודם. כאשר אני נוסע, היא גם נטענת בדרך. כאשר מזג האוויר ממש קשה ואין שמש הרבה זמן (בחורף בדרך כלל), אני יכול להתחבר לחשמל, שעולה בין 10-20 דולר ללילה. בישול- יש לי בלון גז ששוקל 9 קילו שמספיק לי במשך חודשים. מקלחת – יש לי מחמם מים שעובד על גז וחשמל שמחמם את המים באופן מיידי. חימום – יש לי מכשיר שנקרא DISER HEATER שלוקח מעט מאוד חשמל ודיזל. הוא שקט ומחמם את המוטור בית בחורף ל20 מעלות תוך 10 דקות עבודה בלבד. בגלל במוטור בית יש בידוד מובנה בקירות (להבדל ממלא בתים בניו זילנד שפשוט קפואים), החום נשמר לפרק זמן ארוך. ישנתי בו לא מעט כאשר הטמפ יורדת מתחת ל0 והיה לי מאוד נוח. מה לגבי הקיץ? בקיץ יש ימים חמים, אך בגלל שהמוטור בית לבן והוא מבודד, מאוד נעים ואוורירי ככה שהוא לא מתחמם יתר על המידה כמו בתים מסויימים שהשכרתי בניו זילנד. מה הדבר הכי חשוב שמוטור בית נותן? הוא נותן בטחון!! בניו זילנד למצוא מגורים קשה! המדינה בעצם בנויה שאתה תשכיר בית לטווח ארוך, מה שלי אישית לא מתאים כי אני אוהב לזוז. ואם אתה רוצה להשכיר משהו לטווח קצר, אופציות טובות ומשתלמות לא רווחות. המוטור בית נותן לי שקט נפשי שיש לי איפה לחיות ואני לא צריך להיות תלוי בבעלי דירה לצורך מגורים ומבחינתי זה היה שיקול מספר אחד. קשיים והחסרונות בחיים במוטור בית אשתף אתכם בקשיים העיקריים בסגנון חיים הזה שאני חווה. החלק הקשה ביותר הוא כמובן הוא חוסר הידע בשיפוצים (שכמובן אני לומד ולמדתי הרבה) כאשר יש בעיה כלשהיא. זאת אומרת אם לדוגמא יש נזילה מהגג, ואני לא יודע כיצד לתקן זאת, ואני נמצא במקום שאין שירותים רלונטיים לרכבים האלה, אני נמצא בבעיה. אם אני נמצא בעיר גדולה, זה ממש לא בעיה, אך לדוגמא במערב האי הדרומי, השירותים למוטור בית מאוד מצומצמים. אין אנשי מקצוע יעודיים שיודעים ומבינים במוטור בתים ואתה סומך על עצמך בעיקר. ובגלל שבהתחלה הידע שלי בשיפוצים שהה באיזור האפס, היה קשה ללמוד מההתחלה. כן השקעתי כספים בשיפוצים שונים כאשר לא יכולתי למצוא מישהו במיידי שיכול לעזור. אך חייב להגיד שעם הזמן (חודשים) הבעיות פחתו והידע שלי צמח וההוצאות גם צנחו. בעצם משלמים על מה שלא יודעים ולא מבינים בו, אך כאשר לומדים, המצב מתאזן. זה החסרון היחידי שאני יכול לחשוב עליו, אך חייב להגיד ההתחלה היתה קשה. לסיכום, המוטור בית מאפשר – חיסכון כספי, גמישות, בטחון, בריאות, חוויה, למידה, חופש, פרישה מוקדמת, פשטות, חיי חברה נהדרים וגיוון רב בחיים. האתגרים הפיזיים מבחינת שיפוצים במוטור בית גרמו לי לצאת מאיזור הנוחות וללמוד עולם חדש שלא נגעתי בו לפני, ואני מודה על הגילויים הללו.   שלכם דמיטרי בילצקי מנטור הגירה, מנטור בריאות ועובד סוציאלי רשום בניו זילנד וישראל.

בפוסט זה אני מתארת את סיפורם של עשרות עד מאות אלפי אזרחים ישראלים, שניסו להגיע לארץ אחרי שהשערים נסגרו בפניהם בסוף ינואר 2021, ללא צפי למועד הסיום של מה שהפך לסיוט ולהרס מרקם חייהם של רבים במשך כחודש וחצי. התור לבורדינג התארך והתארך, ונראה היה שלעולם לא נגיע למטוס באחר הצהריים שטוף השמש של סוף פברואר. בגייט של הטיסה מפרנקפורט לתל אביב נוסף באורח בלתי מוסבר בידוק בטחוני שני, דקות ספורות אחרי הבידוק הרגיל. נוסעי הטיסה, שגם ככה היתה עמוסה לעייפה, נדרשו גם להציג כאן את שלל האישורים הנדרשים לכניסה לארץ. התור לבורדינג הלך והתעבה מכל הכיוונים, כיאה לתור לטיסה לישראל. על המושבים שמסביב ישבו בעיקר חבר'ה צעירים, חלקם משחקים משחקי קלפים להעביר את הזמן בזמן שקרני השמש האביבית חיממו את האולם דרך החלון. פה ושם נראו פרצופים ללא מסכה. את התור האינסופי איישו בעיקר בני המגזר החרדי. המסכות היו תלויות ברישול על מגוון הפרצופים, ועל ריחוק חברתי נראה היה לא שמעו בתור הצפוף למדי, אם כי חשוב לציין שמימדי האולם גם לא היו ערוכים להכיל תור כל כך גדול עם ריחוק חברתי. מקץ שעתיים, כשכבר היה ברור שהטיסה תצא באיחור גדול, עלה אחד מעובדי המקום ברמקול וביקש שקט מהנוכחים כדי למסור הודעה חשובה. הוא נאלץ לחזור על בקשתו זו מספר פעמים עד שקיבל את מבוקשו. "נוסעים נכבדים", קרא הכרוז באנגלית, "מדינת ישראל הכריזה על עוצר לילי הערב בשדה התעופה שלה, שלאחריו לא יוכלו מטוסים יותר לנחות. אי לכך, המטוס עזב את שדה התעופה עם קבוצת הנוסעים שהספיקה לעלות עליו, ואתם תשארו כאן הלילה".השקט שהשתרר בתום דבריו כבר היה מוחלט. איש מהנוכחים לא הצליח לפצות את פיו מרוב תדהמה. בכל שנותי כנוסעת, כלל אחד היה ברור: המטוס לעולם לא יעזוב לפני שהבורדינג הושלם. גם אם הטיסה תתאחר במשך שעות רבות, היא תצא עם כל הנוסעים שהגיעו לבורדינג בזמן. הלילה נשבר החוק הזה שהיה כמעט חוק טבע בעולם הטיסות. וכך מצאו את עצמם כ-100 נוסעים עושים את הלילה על רצפת הגייט, ללא תנאים, נאלצים לישון עם מסכות ובסכנת הדבקה, מחכים לטיסה הבאה שתצא רק למחרת. נוסעים אלה הגיעו מותשים מלכתחילה מציפיה ארוכה לאישור ועדת החריגים, לעתים של שבועות ארוכים בעולם, כאשר שערי המדינה שלהם, מדינת ישראל סוגרת את שעריה בפניהם. ימים שחורים עוברים על מדינת ישראל ישראל היא המדינה היחידה בעולם שסגרה את שעריה בפני האזרחים שלה עצמה, כשקבעה מדיניות אכזרית של אין יוצא ואין בא לתקופה בלתי מוגבלת. עשרות אלפים נשארו בעולם ללא יכולת לחזור הביתה. יש אפילו המעריכים בכ-175,000 את מספר הישראלים שרוצים להגיע לארץ אבל מעדיפים לעת עתה לחכות בלית ברירה. הסיבה הרשמית היא הצורך הבהול למנוע את כניסתן של מוטציות הקורונה לישראל. לאור אוזלת ידה וכשלונה החרוץ של המדינה באכיפת הבידוד של הנכנסים מחו"ל בחודשים שקדמו לסגירת השמיים, נכנסו מוטציות שונות לארץ וככל הנראה הן אלה שגרמו להתפשטות מהירה במיוחד של המגפה באוכלוסיה. לחץ ציבורי כבד הופעל על הממשלה למצוא פתרון – וזה נמצא בצורת סגירת השמיים הפופוליסטית. וזאת בשעה שבכל העולם מוצאים פתרונות להתמודדות עם המוטציות ללא סגירת השמים. ועדת החריגים בתקופה זו של סגירת השמיים קם לו יצור חדש, המכונה "ועדת חריגים", שמטרתו היא לאפשר בכל זאת רק למקרים הדחופים ביותר לצאת ולהכנס בשערי ישראל, כאילו שישנם מקרים שאינם חשובים או דחופים. אותו יצור חורץ גורלות, וקובע מי ישאר בעולם ללא משאבים כלכליים, ללא תרופות וטיפולים רפואיים, עם ילדים קטנים, עם הורים חולים שמחכים להם בארץ, או אפילו גוססים. או פשוט משאיר אנשים ללא היכולת לחזור הביתה. לעומת זאת, מגזר מסוים כן מקבל באורח פלא אישורים לרוב, וזה המגזר החרדי. רק בטיסה ההיא מפרנקפורט לתל אביב שבה השתתפתי היה רוב חרדי, ואפילו למחרת היום כאשר נשארנו כ-75% מהנוסעים המקוריים. חלק זה היה גדול משמעותית בטיסה מחלקם באוכלוסיה, ועורר תמיהה איך יתכן הדבר. אני עצמי קיבלתי באורח פלא אישור כבר בבקשה השניה, אך במרוצת השבועות האחרונים קראתי את סיפוריהם המצמררים של רבים שחיכו לאישור, לעתים לאחר בעת ששלחו את הבקשה פעמיים ביום במשך שבוע ללא תשובה. במקרה אחד הגיעה תשובה חיובית וזמן קצר אחריה תשובה שלילית. המבקש לא ידע אם הוא יצליח לעלות על הטיסה. משפחות הופרדו, כאשר חלק מבני משפחה גרעינית, הורים וילדים קטנים, קיבלו תשובה חיובית ואילו חלק שלילית. באחת מקבוצות הווטסאפ העלה אב סרטון בו הוא משעשע את בנו התינוק במלונית. "והיכן האמא?" נשאל על ידי חברי הקבוצה. לכך ענה בפשטות, "האמא בחו"ל", הוא ענה. ועדת החריגים דחתה את בקשתה ואישרה רק את בקשות האב והתינוק. אדם הסובל ממצב נפשי קשה התחנן לאישור כניסה לארץ כדי לקבל המשך טיפול פסיכיאטרי, ואף היו ברשותו המלצות מרופאים. יום לאחר שסורב, התאבד. ככל שנערמים הסיפורים, כך נראה יותר ויותר כי הוועדה עובדת באופן שרירותי, חסר הגיון וחסר חמלה, שלא לאמר אכזרי ודורסני עבור בני אדם שכל חטאם היה שמבחינת מדינת ישראל הם היו במקום הלא נכון (מחוץ לגבולות המדינה) בזמן הלא נכון. הרכב הוועדה לוט בערפל. חבריה ודרך פעולתה אינם נחשפים. התקשורת עימה נעשית בדרך אחת בלבד: על ידי הגשת טופס הבקשה, ומתן התשובה במייל. אין שום דרך אחרת לפנות לאף גורם שיכול לעזור בבקשת הכניסה לישראל. הוועדה הזו עומדת לבדה בשערי מדינת ישראל והיא הגורם הבלבדי שלכאורה חורץ את גורלותיהם של עשרות אלפי אנשים. המלונית בין שאר הגזרות שהונחתו על החוזרים לארץ חזרה לתקופה של כחודש וחצי גם מלונית הבידוד, כפתרון נוסף כנגד התפשטות המוטציות. מאחר שהמדינה נכשלה באכיפת הבידודים, ומבלי לגרוע מאחריותם של מפרי הבידוד, שהפיצו את המוטציות בקרב האוכלוסיה, החליטה המדינה על הפניית כלל החוזרים לבידוד במלוניות בכפיה. החוזרים מחו"ל מפונים למלוניות לבידוד של 11 ימים בסך הכל עם בדיקת קורונה שלילית שנלקחת ביום התשיעי, או 14 יום ללא בדיקת קורונה. הקריטריונים שפוטרים את השבים לארץ מהמלונית הינם בודדים ביותר, ואינם מכסים מספר רב של מקרים. יש אנשים שהשהיה במלונית גורמת לפגיעה ישירה בבריאותם, הפיזית או הנפשית, שמגיעים עם אישורי רופאים על מצבם אבל הוא לא מתאים לקריטריונים הצרים. יש הורים לתינוקות ופעוטות אשר מדווחים כי השהיה הארוכה בחדר סגור ללא מרפסת היא טראומתית עבור הילדים הקטנים. ובאופן כללי הבידוד במלונית בכפיה מהווה פגיעה חמורה בזכות הפרט לחופש תנועה.מבחינת התנאים – החדרים אמנם עוברים ניקוי כלשהו לפני כניסת דיירים חדשים, אך אין זה הניקוי המקצועי של בית המלון אלא ניקוי שטחי ביותר, שמשאיר, לפחות במלונית שאני הייתי בה, שכבת אבק רבה על השטיח, ואזורים רבים בחדר הצוברים לכלוך עם הזמן כי אינם מנוקים טוב. היו בקבוצות דיווחים על נזילות המתבטאות בטפטופים מהתקרה, וכשדייר המלונית פנה לקבלה, נאמר לו שזו בעיה שלו ושיניח מגבות כדי לספוג את הטפטוף. הארוחות מונחות מחוץ לדלת החדר. הן ארוזות בקופסאות פלסטיק, חמגשיות חד פעמיות מאלומיניום וסכו"ם חד פעמי מפלסטיק. פלסטיק רב מתבזבז בדרך זו, ובכלל, כל דבר שנכנס לחדר או יוצא ממנו כמו אשפה ומגבות ומצעים משומשים נעטף בשקיות פלסטיק וניילון. ניתן לבקש פריטים נוספים שנמצאים במלון כמו חלב או חומרי ניקוי, אך אם יש צורך במשהו דחוף אחר, הדיירים נותרים לגורלם. מותר לקבל חבילות ולהזמין חבילות. אך ישנם מקרים הנתקלים באטימות מצד הקבלה. למשל, אישה אחת דווחה שקיבלה מחזור בלילה, ולא היו ברשותה אמצעים הגייניים, בשעה שבה כבר אי אפשר להזמין מחנויות הפארם, ובכל מקרה חבילה מוזמנת אינה מגיעה מיד, ובלילה גם אין קבלת חבילות מקרובי משפחה. היא התחננה לקבלה שיעזרו לה אך הם סירבו לעזור והשאירו אותה לגורלה. אישה אחרת סיפרה שהתעוררה בוקר אחד מיוזעת והסדינים שלה היו רטובים מזיעה. היא ביקשה מהקבלה לשלוח לה מצעים נקיים להחלפה, אך נתקלה בסירוב, כי לא היה זה אחד מהיומיים הקבועים שבהם אפשר לקבל מצעים ומגבות להחלפה.אבל היו גם מקרים חמורים בהרבה. אישה אחת חזרה מניתוח, והגיעה לארץ הישר מבית חולים בחו"ל, עם הנחיות מדויקות בקשר להסדרי השינה שלה. למרות המלצות הרופאים שברשותה שעליה לעבור לבידוד ביתי ומצבה הפיזי הרגיש, היא הועברה למלונית בכפיה, שם לא היתה לה אפשרות לארגן את סידור השינה המיוחד. בקבלה הגיבו באטימות, וכך היא לא נרדמה מרוב כאבים עד שהתפרים שלה נפתחו והיא דיממה. במלון לא היו מוכנים אפילו לתת לה אמצעי חבישה. הדרך היחידה שלה לקבל מענה כלשהו, אמרו לה, היתה להתפנות למיון. לאחר מספר ימים של סבל ומלחמות היא שוחררה להמשך בידוד ביתי. אישה נוספת הגיעה מארצות הברית לטפל באביה החולה מאוד, כשבידה אישור על חיסון שני וכמובן גם בדיקת קורונה שלילית. אך את החיסון היא קיבלה בארצות הברית, כך שמקור האישור הוא משם ולא ממשרד הבריאות הישראלי. למרות מצבו הקריטי של אביה אין זה פלא, אם כן, שהחוזרים מחו"ל מתייחסים למלוניות כאל כלא, ומנסים להמנע מהן בכל מחיר. אנשים חפים מפשע נכלאים במלוניות על לא עוול בכפם רק משום שחזרו לארץ בזמן הלא נכון. תוקפו של ה"פתרון" הזה מוטל בספק עוד יותר לאור העובדה שמדי פעם הן מתבטלות לפתע כאילו לא היו דברים מעולם, ולאחר מכן נפתחות מחדש; והמקומם יותר מכל הוא הדיווחים על אלה המשוחררים מהן בגלל שהם מוקשרים לאנשים הנכונים, ובעיקר על קבוצות שלמות של חרדים ששוחררו בשקט כי היה מי שדאג להם בכנסת. ההסעה למלונית אני מקדישה נושא שלם להסעה למלונית, כי זה הנושא שאני חוויתי בו את הפגיעה הגדולה מכל. לי באופן אישי היה הרבה מזל לאורך הדרך: בהיותי בעלת אזרחות גרמנית, יכולתי להרשות לעצמי דחיה קלה של הגעתי ארצה – אם כי היה לי תאריך יעד שאם הייתי עוברת אותו היה נגרם לי נזק; בזכות האזרחות, לא ביליתי את הלילה ההוא על הרצפה אלא במלון מחוץ לשדה התעופה; ועבודת ההכנה היסודית שעשיתי לפני הנסיעה הכינה אותי היטב לחוויה במלונית. אבל היתה חוויה אחת במהלך הנסיעה שידעתי מראש שהיא קריטית ומסוכנת: זה התחיל מדיווח של אישה אחת שצופפו אותם באוטובוס למלונית עד אפס מקום; וחמור מכך, חלק מהאנשים הורידו את המסכות במהלך הנסיעה. דיברתי איתה אישית והוקל לי לגלות שהיא לא נדבקה, אבל מהמידע שהגיע לידי הבנתי שזהו סטנדרט ההסעות למלוניות: צפופות עד אפס מקום, ונוסעים שמסירים את המסכות כאוות נפשם. זה היה הקו האדום מבחינתי. הייתי מוכנה לוותר בחלקים האחרים בתהליך, אבל כאן היתה המלחמה שהייתי חייבת להלחם. מהיום הראשון של הקורונה אני מקפידה הקפדה יתרה על ההנחיות, ממש כאילו שכתבתי אותן בעצמי; למיטב ידיעתי מעולם לא חליתי – ולא התכוונתי להדבק דווקא בהסעה. לאחר חוויה טיסה קשה, שבמהלכה ראיתי מסכות רבות מוסרות מפני בעליהן, ודיילים חסרי אונים אל מול התופעה, הגעתי לשולחן הרישום למלוניות בנתב"ג. בשלב הזה אלה שנלחמים – נלחמים על מנת שלא להגיע למלונית. אבל אני ניגשתי לחייל שבשולחן הרישום, ועם כל האנרגיה שלי הסברתי לו שאני אזרחית שומרת חוק ומקפידה הקפדה יתרה על כל הנחיות הקורונה. אין בכוונתי להתחמק מהמלונית, אבל יחד עם זאת אינני מוכנה להדבק בקורונה. אני מוכנה לקחת מונית בליווי שוטר, אני מוכנה אפילו להגיע לשם בניידת – כל פתרון מלבד אוטובוס עמוס. הייתי רצינית כפי שלא הייתי בחיי. אני חושבת שכמעט שרפתי את החייל המסכן במבטי. אבל הוא הבין. והוא פנה להתייעץ עם חיילת נוספת שעמדה שם, אולי המפקדת שלו. לאחר רגע קל הם חזרו אלי, והחיילת פתחה ואמרה שיש לה פתרון בשבילי: את ההצעות שלי אמנם אי אפשר לבצע, אבל יש לה פתרון אחר. ישנו אוטובוס אחד כמעט ריק, עם נוסע אחד עליו, ואם אסכים לשנות את המלונית, אוכל לנסוע בו. כמובן שהסכמתי, אבל שאלתי איך דבר כזה יתכן. וכמובן שלא קיבלתי תשובה. אבל כן נאמר לי, לשאלתי, שאין זה מקרה שהאוטובוסים צפופים. הם מצופפים אותם עד אחרון המושבים בכוונה! ומה אם נשאר מקום באוטובוס אחד לאחר שסיימו להושיב את נוסעי הטיסה? שאלתי – והתשובה היתה – אז אנחנו גם נאחד טיסות אם צריך, העיקר למלא אוטובוסים עד הסוף! זה לא היה הזמן להעביר ביקורת, אבל כשיכולתי לפנות מקום במחשבותי להרהר בכך, רתחתי. לאחר שהם שופכים את כספי המסים *שלי* על המלוניות מבלי לשאול אותי, ומכריחים אותי לבלות שם את זמן הבידוד, הם חוסכים על האוטובוסים שמביאים אותי לשם, גם מכספי המסים *שלי*, ומסכנים את הבריאות שלי בשם ההגנה על האוכלוסיה מקורונה? הרי זה דבר והיפוכו! האם הבריאות של החוזרים מחו"ל חשובה פחות מבריאותם של הנשארים בארץ? ובמה שונה הדבר אם ידבקו החוזרים בחו"ל במהלך הנסיעה למלונית האחד מהשני, מאשר אם אנשים אחרים באוכלוסיה ידבקו? מבחינת ההשפעות של המגפה אין שום הבדל! הנדבקים החדשים יתפסו את אותם מקומות בבתי החולים, יצרכו את אותם משאבים יקרים מהמדינה ועלולים להדביק עוד אנשים באותה מידה! ומה בכלל ההגיון בלהכניס אנשים למלוניות בידוד, בהן צעד אחד מחוץ לחדר הוא עברה פלילית עליה מזמינים משטרה, אם לפני כן יוצרים להם מסיבת הדבקה באוטובוסים? ביצעתי את בדיקת הקורונה, ויצאתי החוצה דרך מעבר צדדי (היציאה הראשית משדה התעופה היתה סגורה) אל האוטובוסים שחיכו. איתרתי את החייל שהיה אמור להוביל אותי לאוטובוס שלי, והוא לקח לי את המזוודות והכניס אותן לבטן האוטובוס, והנחה אותי לעלות מהדלת האחורית. מהדלת הקדמית אי אפשר היה לעלות כי היתה מחיצה עבה בין הנהג לבין גוף האוטובוס. נכנסתי לאוטובוס ומיד חשכו עיני: אנשים רבים ישבו בו, ולא אחד כפי שהובטח לי. מיד יצאתי ודיווחתי זאת לחייל. הוא הגיב בטענה שאלו מעט אנשים, ושרוב האוטובוס ריק. נכנסתי שוב, ואכן נוכחתי שבפנים ישבו כ-15-20 אנשים, ולא יותר. כבר הרגשתי מרומה, אבל זה עוד היה נסבל מבחינתי והייתי בסיטואציה שאין לי הרבה אפשרויות. רציתי שההגעה שלי למלונית תעבור חלק עם מינימום התקלויות עם הרשויות. רוב האנשים היו מרוכזים בחלקו האחורי של האוטובוס, ואני פניתי מיד לספסל הראשון. התיישבתי בצד ימין, ולאחר רגע התיישב בספסל השמאלי בחור אחד, ללא מסכה. ביקשתי ממנו לחבוש את המסכה, והוא חבש אותה באי רצון. אך מיד קם ועבר לשבת שלוש שורות מאחורי. הסתובבתי וראיתי אותו מוריד את המסכה. לקחתי את התיק שלי ועשיתי את דרכי בחזרה לדלת האחורית כדי להתלונן על כך לחייל האחראי. בדרך ראיתי, לחרדתי, מספר פרצופים ללא מסכות. וכשהגעתי לדלת היא היתה נעולה. וכך מצאתי את עצמי באוטובוס נעול, עם חלונות סגורים וללא טיפת אוורור, עם ריח גוף רע של חוסר אוורור, כשמחיצה עבה מפרידה ביני לבין הנהג, עם קבוצה של אנשים ללא מסכות, מדברים, משתעלים ומתעטשים, ללא נפש חיה לפנות אליה, החייל התעלם גם כשאנשים דפקו על החלונות, הנהג בבירור החליט להתעלם מאיתנו. מדינת ישראל הכניסה אותי ביודעין למסיבת הדבקה בטקס קבלתי בחזרה לארץ. נסיעה שלמה שבה יכולתי רק להתפלל שלא להדבק. מאחורי שמעתי את אחד הנוסעים צועק בקולי קולות שאין קורונה, כך הוא הסביר לאחרים, בפזרו היטב את רסיסי הרוק שלו ברחבי האוטובוס. החייל עוד הנחה את הנהג לנסוע לאט בתחילת הנסיעה מבעד לחלון, שמעתי אותו. הפעם כבר לא היה לי לאן לברוח. מדינת ישראל חיללה את זכות היסוד הבסיסית ביותר שלי לשמירה על בריאותי, והעמידה אותי בסכנה אמיתית. מעולם, מתחילת הקורונה, לא נחשפתי לסכנה הזאת. הקפדתי הקפדה יתרה, ועתה, משנכנסתי לארץ תוך שאני מצייתת לחוקים, בלתי הגיוניים ושוללי חירות ככל שיהיו, מדינת ישראל התייחסה אלי כאל חפץ חסר זכויות, ולא כאל יצור אנושי. ברור היה שמצב זה לא קרה בטעות. אם אותה אישה דיווחה כשבועיים לפני כן על סיטואציה זהה, כנראה שזה היה המצב בכל ההסעות. כלומר מדינת ישראל מסכנת את בריאותם ואף את חייהם של כל האנשים המפונים למלוניות באותה שיטה כבר במשך שבועות. שום תירוץ לא יכול להסביר אסון כזה מלבד אטימות, טיפשות ורוע. המינימום שהיו צריכים לעשות הוא להקטין את מספר האנשים באוטובוסים (כמו אצלי שהיה לי מזל שידעתי להלחם וקיבלתי אוטובוס עם יחסית מעט אנשים), ולצרף לנסיעה איש אבטחה שיפקח על חבישת המסכות. ללא כל אלה, תמיד יהיו מי שינצלו את ההזדמנות להסיר את המסכות ולסכן את כל השאר. נתוני ההדבקה בחללים סגורים ידועים היטב עוד מתחילת הקורונה, ועל אחת כמה וכמה בתקופה זו של מוטציות. הנהג התברבר ברחובות העיר בגלל עבודות בכביש, ולא מצא את דרכו למלון. הוא דיבר עם חבר בטלפון, באוזניות, וסיפר לו שאפילו אפליקציית ווייז אינה עוזרת לו. מיד מששמעתי זאת התקשרתי למלון וביקשתי מהם הנחיות הגעה. הבחורה שם הנחתה אותי וצעקתי את ההנחיות לנהג, והיא גם יצאה החוצה לקבל אותו. עד מהרה הגענו למלון, אך הנסיעה התארכה פי 2 לפי המידע של הווייז שאני הפעלתי בגלל ההתברברות עם העבודות בכביש. בתום נסיעת הבלהות ניגשתי למפקד המלונית ודרשתי תשובות. אך התגובה היחידה שקיבלתי היתה שאני זכאית לפנות לוועדת החריגים ולבקש אישור לעשות את תקופת הבידוד בבית. תגובה שאין שום קשר בינה לבין השאלות שהצבתי לו – מדוע היה עלי לעבור כזו נסיעת תופת שמסכנת כל כך את בריאותי מטעם המדינה? באין תשובות פניתי ונכנסתי למלונית, והתחלתי את הבידוד שלי. לאחר מספר ימים, התקבלו הודעות בקבוצת הווטסאפ של המלון שהתגלה מאומת בהסעות שלנו מאותו הלילה. כנשוכת נחש קפצתי והתקשרתי לחמ"ל. דרשתי לדעת אם המאומת היה בהסעה שלי. אך הבחורה בחמ"ל התחמקה בתואנה שאי אפשר לדעת באילו הסעות ישבו המאומתים. מאומתים!!! היו כמה כאלה! המענה היחיד שהיא יכולה היתה להציע לי הוא לקבוע בדיקת קורונה. כמובן שהזמנתי בדיקה ליום שלמחרת, ויצאתי שלילית. ואם כל זה לא מספיק… עדכונים ממרץ 2021: בלחץ הציבורי בוטלה ועדת החריגים. אבל אם מספר הטיסות עד עתה היה נמוך – עם ביטולה של הוועדה, הוא ירד פלאים! נקבעו מספר קטן של מדינות שניתן יהיה לטוס מהן ואליהן, ומספר הנכנסים לארץ הוגבל ל-1000 בשלב ראשון, ו-3000 בשלב הבא ללא תאריך יעד. אין פירוט כיצד מספר הנוסעים הזה יקבע, ניתן רק להניח, שמספר הטיסות המצומצם הוא זה שקובע אותו. לוח הטיסות של נתב"ג אנמי. איך ניתן למצוא את החברות והטיסות שצפויות לצאת זו חידה מורכבת. המלוניות התבטלו, נכון לעכשיו. היו ניסיונות להכניס צמידי מעקב, קונספט אנטי דמוקרטי במפני עצמו. הוגשו מספר עתירות לבג"ץ, ובג"ץ נזף במדינה ודרש ממנה להסביר את הסיבות להגבלות המספרים הספציפיים שמורשים להכנס ולצאת. העתירות כמובן נמשכות בשיטת הסחבת האופיינית למדינת ישראל. בסופו של דבר בוטלו רוב גזרות השמיים הסגורים על ידי בגץ, שטען לחוסר מידתיות ודרש מהמדינה להמציא חישובים שמסבירים את מגבלת העוברים בשערי נתב"ג אם היא תרצה להגביל את מספרם. לסיכום פברואר 2021 הרכבה של וועדת החריגים נשמר ככמוס שבסודות; התנהלותה חסרת שקיפות והגיון עד אכזריות במקרה הטוב ומוטית בצורה מכוונת במקרה הרע; עשרות אלפים מחכים כפליטים ברחבי העולם לאישורה, בזמן שמשאביהם הולכים ומדלדלים, או מצבם האישי והמשפחתי הולך ומחמיר בעקבות העצירה של חייהם ללא סוף ידוע, רק כדי להתחיל לאחר קבלת האישור מסע מתיש של מציאת טיסות שעולות הון, שלעתים קרובות מתבטלות והכסף שעלו נזרק לפח; לעתים הם מבלים ימים בטיסות עד שהם מצליחים להגיע לישראל, אם אחת הטיסות לא מתבטלת בדרך או אם המטוס לא בורח בעיצומו של הבורדינג כמו שקרה לי; וכל זה רק כדי להגיע הישר לכלא המלונית מבלי יכולת להגיע לקרוביהם המצפים להם לפעמים במצב בריאותי קשה, לעתים תוך פספוס פרידה מקרוביהם הגוססים, ותוך הפקרת וסיכון בריאותם בדרך למלונית, באוטובוס צפוף, נעול, לא מאוורר, וללא פיקוח על הנוסעים שמנצלים את ההזדמנות להסיר את המסכות.דומה שזכויות אזרח רבות נפרצו ונרמסו בתקופת הקורונה; אך אני מחכה ליום שבו כל זה יחקר, והאחראים לכל העוולות שנגרמו בפרשת השמיים הסגורים יתנו על כך את הדין בחסות החוק, הלאומי או הבינלאומי.

היתה לכם משאלת לב שהמדינה תדאג לכם. 🙏🏻 עמוק בליבכם אתם מאמינים שזו תפקיד המדינה, הרי כשהייתם ילדים ההורים והמורים אמרו שמשלמים מיסים כדי שתהיה מערכת חינוך חינם, מערכת בריאות ציבורית למופת וכמובן לעזור לעניים! אם כך, אז בוודאי שזו תפקיד המדינה להגן עליכם בזמן מגיפה עולמית, לא? אבל מעולם לא שאלתם אם זה נכון, מעולם לא פיקפקתם בתפקיד המדינה, מעולם לא קראתם תיגר על המערכת ומעולם לא תיארתם לעצמכם שהשמש במרכז וכדור הארץ סובב סביבה, רק אדם סהרורי יאמין שהשמש במרכז, או שבעצם… היום דיי ברור שהשמש במרכז, אבל אילו הייתי חוזרים אחורה בזמן למאה ה- 15 לספירה ופוגשים את גלילאו והוא היה מספר לכם שעל פי מחקרים ותצפיות שערך לדעתו כדור הארץ במרכז, הייתם לועגים לו. עובדות אף פעם לא עניינו אותכם. אילו הייתם חיים בדרום ארה"ב במאה ה- 17 הייתם מוכנים להישבע שהשחורים נולדו להיות עבדים כי כך כולם חשבו, ואתם בדיוק כמו ההמון הנבער של המאה ה- 21 תומך לתת יותר כוח למדינה כדי להילחם במגפה. אולי אתם מרגישים קצת אי נוחות, אולי אתם חושבים שהממשלה הגזימה או פישלה פה ושם, אולי אתם מאשימים את החרדים שרוצים לחיות על פי מצפונם וערכם, אבל בגדול, מה האלטרנטיבה שלכם? את שופטיו של גליליאו לא מעניינים העובדות, הוא נמצא אשם כי הוא חשב אחרת! אל תאשימו את המדינה. 😈 אין הבדל בין הפוליטיקאים ופקידי המדינה הבוזזת לבינכם, אילו הייתם פוליטיקאים הייתם גרועים בדיוק כמוהם אם לא יותר. אתם בחרתם בהם. לפני שנה היו בחירות, שלושה גנרלים ובדרן הקימו מפלגה, שום אידיאולוגיה, ערכים או עקרונות. בלונים מנופחים שסופם להתפוצץ. ואתם כרעתם ברך, הערצתם את ניסיונם הצבאי ושכחתם לבדוק את המצע שהיה העתק מדוייק של המפלגה השולטת כי עובדות מעולם לא עניינו אותכם. ברגע שפתחו את הטיסות לדובאי, מדינת שריעה משטרתית בה זכויות האדם נרמסים, נהרתם בהמוניכם והצטלמתם עם כפייה וחיוך אידיוטי כי המנטליות שלכם ערבית, לא מערבית. הסתנוורתם מהזהב, מהמגדלים הנוצצים ונסחפתם לתוך חוויה רדודה כי אין לכם עמוד שדרה. קורונה, יש בה את כל האלמנטים של מלחמה עולמית, רק במקום שמדינות ילחמו אחת בשניה, הממשלות נלחמות באזרחים שלהם והורגות אותם בשיטתיות. במלחמות העולם הקודמות אנשים נאבקו, לפחות מצד המערב, לחירות. במלחמה הזאת, האזרחים מצדיקים את הסמכות, אין מאבק, אין מרד, אלא ציות עיוור ואיבוד מוחלט של ההיגיון לטובת תקנות וחוקים שרירותיים שמטרתם היחידה היא להעצים ולהאדיר את כוחו של השלטון. אין קשר למגיפה, בכלל. מאות שנים של מאבק על זכויות האדם נרמסו והתאדו כלא היו. הפילוסופיה האינדיבידואליסטית המערבית שמעמידה את האדם, חירותו ואושרו במרכז קרסה. המערב אימץ את המודל הסיני הרודני ללא היסוס. איפה הפילוסופיה המערבית? צרפת שנוסדה על המהפכה הצרפתית, ביטול מעמד המלוכה והצהרת זכויות האדם והאזרח, בריטניה שחוללה מהפכה בתפיסת זכויות האדם הטבעיות וארה"ב שייסדה את החוקה היחידה בעולם על בסיס האינדיבידואל, כדי להגן על חירותו ואושרו. כל הרעיונות האדירים האלו, הישגי המין האנושי, נכחדו בשנה אחת. אתם אשמים. 🤦‍♂️🤦‍♀️ אתם חיים בשפע ושגשוג שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית, אבל מסתייגים בכל דרך הזדמנות מפילוסופיה האינדיבידואלסטית שבזכותה לחיים, לחירות ולקניין שלכם יש ערך מעצם היותכם בני אדם. זכויות אדם זה 'מיושן ומשעמם'? אתם כמהים לחוקים והנחיות, לסדר ומשמעת ומצפים שהמדינה תגיד מה לעשות, מה מותר ומה אסור. יצאתם מדעתכם! ויתרם על המחשבה העצמאית והביקורתית. היגיון, דאגה לעצמך, ושאיפה לאושר הפכו בעיניכם לכל הרע, אותם החלפתם בסגידה לאחר ונתתם כוח לא מרוסן למדינה לקבוע בשבילכם מה נכון לטובת הציבור, הרי זה מה שרציתם – שהמדינה תדאג לכם. הבגידה הגדולה של המערב וכישלון כל המדינות. כשמעל ל- 90% ממקרי המוות מהמגיפה הם תוצאה ישירה או עקיפה של התערבות המדינה ומערכת הרפואה הציבורית הכושלת. וירוס הקורונה יצא משליטה בגלל המדינה ובעידודה. המדינה כשלה כישלון מוחלט בכל שלושת ההיבטים שהיא אחראית עליהם: החל מהבדיקות, דרך המעקב ועד לבידוד. בעוד היא הזניחה את תפקידה להגן (לא לרפא, להגן) על זכויות האדם, היא פלשה לתחומים שאינם בסמכותה ופגעה אנושות בזכויות האדם שעליה היא מופקדת להגן: בזכות לחיים, לחירות ולקניין פרטי. במילים אחרות, התנהלות המדינה היא זו שגרמה להידבקות רוב האנשים, היא זו שמנעה בכוח את רוב הבדיקות, במיוחד בתחילת המגיפה, והיא זו שבסופו של דבר גרמה למותם בבתי חולים ציבוריים תחת אחריותה. ולא מרשלנות, אלא מזדון, בכוונה תחילה. האלטרנטיבה היתה לאפשר לשוק החופשי להתמודד עם המגיפה. המנגנונים של שוק חופשי תמיד מוצאים פתרונות, והם בהכרח הרבה הרבה יותר מהירים, יעילים וזולים מהפתרונות של המדינה. חברה קטנה בדרום קוריאה יצרה בדיקות קורונה בשלושה שבועות, בעוד שלממשלת ארה"ב לקח חודשים. אך ממשלת ארה"ב, תחת הנהגתו של נשיא חצי פסיכופט שנואש להכרה מצד דיקטטרים ובו בזמן מטפח קהל עיוור שיסגוד לו ולטיפשותו, סירבה בתוקף להשתמש בבדיקות מטעמי שליטה ריכוזית. כך ארה"ב פיספסה חודשים קריטיים בתחילת המגיפה, בה הנשיא הפסיכופט הרעיף שבחים לדיקטטור הסיני והתכחש למגיפה. אילו הממשלות בעולם היו מקיימות את התחייבותם להגן על זכויות האדם, הן היו מכירות במגבלותיהן, והשוק החופשי היה מתמודד עם המגיפה ביעילות בזמן קצר להפליא. איך השוק הקפיטליסטי 'החזירי' היה מתמודד עם המגיפה? 🐷 החיים היו ממשיכים (כמעט) כרגיל. עסקים לא היו נסגרים, ובוודאי שלא היה מוטל עוצר או סגר, הרוב המכריע של אנשים היו ממשיכים לעבוד, לטייל ולחיות את חייהם בזמן שאנשים בקבוצות הסיכון היו מקבלים החלטות אישיות לגבי בריאותם, רובם היו נשארים בבית, ומי שהיה יוצא ונדבק, היה לו סיכוי טוב להבריא, אך אם הוא נפטר, זה אחריותו. בפועל, אנשים מתחת לגיל 60 היו מושפעים מעט מאוד מהמגיפה, הם היו ממשיכים בשגרת חייהם הרגילה, חלק מהצעירים היו מקיימים מסיבות הדבקה המוניות (כן!), בצבאות העולם היו מדביקים חיילים בריאים ומתנדבים בהדרגה כדי להגיע לחסינות העדר, אחרים היו ממשיכים ללמוד ולעבוד כי המגיפה לא נוגעת להם, חוץ מהויתור לבקר את סבא וסבתא. חנויות, מסעדות, קניונים ואיזור הסחר היו פתוחים, אך היות שכל המקומות הם פרטיים, הבעלים, לא המדינה, היו מחליטים אם לדרוש מהלקוחות להציג תוצאת קורונה שלילית, לחבוש מסיכה או לשמור על ריחוק חברתי (וגם להציג תעודת מחוסן בשלב מאוחר יותר). המושג "אחריות אישית" היה מחלחל לאנשים כי זה לא המדינה שדואגת לך, אלא אתה עצמך, ואם אתה בקבוצת הסיכון והחלטת להסתכן, זו זכותך, וגם הבעיה שלך. על הטיפול בבית החולים הפרטי חברת הביטוח הפרטית שלך היתה משלמת, או אתה, לא המדינה, כלומר לא מכסף של אחר. [אם אתם זוכרים, הסיבה שהפוליטקאים נכנסו ללחץ היא משום שלא היו מספיק מיטות אישפוז ומכונות הנשמה והציבור היה עשוי להאשים אותם בחידלון. אולי שכחתם אבל הסיבה לסגר, היא בגלל שמערכת הרפואה היא ציבורית, לא יעילה ולא חופשית. כי בשוק חופשי, בתי החולים היו מתחרים בינהם על כל חולה קורנה, ולא היה מחסור בשום מכונת הנשמה, חדר אישפוז או צוות רפואי, כי בשוק החופשי ההיצע לביקוש מצטמצם במהירות. עכשיו אתם משלמים את המחיר על המדינת רווחה שלכם. אל תשכחו למלמל 'שוודיה' לפני שהמוח ירקיב]. אנשים בעלי תוצאה חיובית לקורונה היו מחויבים על פי חוק להתבודד היות והוירוס הזה יכול להרוג אנשים מסויימים. רק במקרה של נשאים חיובים שהפרו את החוק ומסכנים אחרים, היה על המדינה להתערב בכוח ולחייב את הנשאים להתבודד, אבל בשום אופן לא להעניש את הבריאים. אנשים שהיו נדבקים, בשגרה או במסיבות ההדבקה, עליהם היה להתבודד בביתם. במקביל, החיסונים היו משווקים על ידי חברות התרופות לאחר השלב הקליני השני של הפיתוח, ולא ממתינים לשלב השלישי, בטח לא לאישור מ- FDA הסובייטי שהוקם במסווה של דאגה לבריאות הציבור. לחיסונים ישנם ארבעה שלבים קלינים, השלב הקליני הראשון בודק את בטיחות החיסון ותופעות הלוואי. השלב השני בודק את הבטיחות בדגש על היעילות. בשלב זה חברות התרופות היו יכולות להציע אותו למיליוני אנשים, במחירים נמוכים תוך לקיחת אחריות של המתחסן המתנדב שהחיסון אולי לא יעיל, אבל בטח לא מזיק (היות והוא עבר את השלב הראשון). במצב זה, ביוני 2020 היו מתחילים לחסן מיליוני אנשים ולהציל מאות אלפי אנשים, בלי לחכות חצי שנה לאישור של הוועדה הקומוניסטית בארה"ב. [אבל עמידה רגולציה הממשלתית חשובה יותר מערך החיים. מרביתכם חושבים שהאישור ניתן מהר מדיי, כי כמו שופטיו של גלילאו לא בדקתם את העובדות] החברות התרופות שכיום פסי הייצור שלהם "הולאמו" על ידי המדינה, משל אנחנו במשטר פשיסטי, מחירי החיסון נקבעו מראש לטובת הציבור ועל חברות התרופות נאסר להרוויח, אין אינטרס להגדיל את קווי הייצור, זה מסוכן יותר שהמדינה נושפת בעורפם ומסיטה את הציבור נגדם. בשוק חופשי חברות התרופות היו מקימות מפעלי ייצור נוספים ברחבי העולם במהירות הבזק (אין רגולציה), מאות מיליוני חיסונים היו מייצרים חמישה עד שישה חודשים לאחר תחילת המגיפה, כלומר כבר ביוני 2020. בנתיים המשך המחקר היה ממשיך לשלב הקליני השלישי והרביעי, והמחירים היו נקבעים על ידי השוק ונמכרים בבתי מרקחת או באינטרנט ונשלחים לבית הלקוח בהזרקה אישית בבית (למה חייבים ללכת למרכז חיסונים? אי אפשר שאדם יזריק לעצמו בבית כמו מזרק אטרופין? זה היה מקצר דרמטית את משך החיסונים. רק מי שמעדיף צוות רפואי, שילך למרפאה וישלם תוספת). המדינה לא מסוגלת לנהל בית קפה אחד, אז למה לתת לה לנהל את מערכת הבריאות או החינוך??! במצב זה, שכל אחד יכול לרכוש חיסון כמו בשוק חופשי אמיתי. לבעל מסעדה, למשל, היה אינטרס לרכוש סט חיסונים לכל עובדיו, הוא אולי היה משלם 100 דולר לחיסון, אבל זה היה משתלם לו. העובדים היו מרוצים, המעסיק לא צריך לסבול היעדרויות עובדים בשל הקורונה ועל חלון הראווה היה אישור שכל הצוות העובדים מחוסן והלקוחות היו מרגישים בטוחים יותר. (זכותו של עובד לסרב להתחסן משיקוליו שלו, וזכותו של המעסיק לפטר אותו לאלתר). עצמאיים היו משלמים גם 500 דולר לחיסון, זה היה משתלם להם כלכלית, הרי להיות חולה בקורונה ומרותק לבית זה הפסד כספי גדול. עם הזמן מחירי החיסונים היו יורדים וגם עניים היו יכולים לרכוש אותם (או לקבל אותם חינם מאנשים טובי לב כמוכם שיתרמו כמובן. אגב, אם עניים הם אהבת חייכם, מתי פעם אחרונה תרמתם להם?). הממשלות כפו על חברות התרופות את מחירי החיסונים שעומדים על $4 דולר לחיסון הבריטי ועשרים עד ארבעים דולר לחיסונים האמריקאים. אילו חברות התרופות היו 'רשאיות' להרוויח תשואה על הון של 1,000% על כל חיסון, לא היה שום מחסור בחיסונים. עשרות מפעלי ייצור חיסונים היו מוקמים מסביב לעולם תוך חודשים ספורים וגם אתם הייתם משלמים $100 לחיסון כדי להימנע מכל הבאלגן. כרטיס טיסה לחו"ל עולה לכם יותר, אז חיסון לא תקנו? אחד הדברים הגאוניים בתמחור בשוק החופשי הוא שמי שצריך את החיסון הכי הרבה הוא זה שישלם עבורו את המקסימום, כך יוצא שהחיסונים מגיעים לאנשים שמטבעם נמצאים במגע עם הרבה אנשים אחרים. דווקא זקנים נשארים בבית ויחסית מוגנים, ולמרות שהם בקבוצה הסיכון הגבוהה ביותר, הם לא מפיצי המגיפה, ולכן במצב שהחיסון היה נמכר בשוק החופשי, כמות ההדבקות היתה יורדת משמעותית. מה שהמדינה הבוזזת עשתה, היא החליטה איזה קבוצה לחסן משיקולים פוליטיים, לא מקצועיים, והמדינה תמיד טועה, וכך קרה שהחיסונים מגיעים קודם לאנשים זקנים שאינם מפיצי המגיפה, במקום לאנשים שמפיצים את הוירוס בקרב קבוצות הסיכון. אילו השוק החופשי היה מתמודד בחופשיות עם המגיפה, בלי שהמדינה תפריע אז שנה לאחר פרוץ המגיפה, היא היתה בשלבי הכחדה מתקדמים, לפחות במערב. הכישלון המהדהד של המדינה, הכמות הבלתי נסבלת של המתים, היו אמורים לעורר מחשבה שהקונספט של 'מדינת הרווחה' נכשל בגדול, אבל אתם בזים לשוק החופשי, אתם מכנים אותו ואת יזמיו בשמות גנאי: חזירי, לא מרוסן, תאב בצע, גרידי והפער (הצודק) בין העניים (הבטלנים) לעשירים (היזמים) מטריד אותכם, מדיר שינה מעיניכם וזה רק משום שאתם אכולי קנאה כי החיים שלכם עלובים, כישלון חרוץ שנובע מחוסר בגרות ותקווה אינפנטילית שהמדינה תעזור כי מגיע לכם. לכו לעבוד! המדינה תאוות הכוח בחרה בפתרון הקל. היא הטילה את האחריות על האזרחים והאשימה אותם בכישלונה. אם אנשים אשמים אז אפשר לכלוא אותם בבית, לסגור את העסקים, לקנוס ולהעניש אותם. המדינה מצאה במגיפה תירוץ אולטימטיבי להפחיד אותכם. כשאני יוצא לטיול רגלי (ללא מסיכה), אני רואה אותכם מזיעים מאחורי המסכות, את עיניכם המבוהלות ואת טיפשותכם שאיפשרתם לכך לקרות. מי היה מאמין שיבוא יום והמדינה תכלא אנשים בבית? תסגור עסקים? תשלח את אזרחיה השבים מחו"ל לבידוד ותשקול לאזוק אותם באזיק אלקטרוני כאילו היו פושעים. מאסר בפועל ללא משפט, ללא עבירה, ללא קורבן, סתם למען הפרוטוקול. רוסיה הסובייטית וצפון קוריאה הופכות למודל לחיקוי, העולם השתגע. למדינה לא מזיז שאנשים מתים. הדבר היחיד שמניע אותה לפעולה הוא הגדלת כוחה, ואם מותם של מיליון אזרחיה ישרת זאת, היא תתמוך בכך ללא היסוס. אפילו לאליל שלכם צה"ל, "צבא המוסרי ביותר בעולם", אין בעיה אם חייליו ימותו ״מהסיבות הנכונות״, לפעמים מותם משרת את הפוליטקאי הבן חלאה משום שחייליו הם לא יותר ממספרים סידוריים, הם רכושו. לכן במדינות נאורות יש חוקה, או לפחות זכויות אדם יסודיות שנועדו להגן על האזרחים מפני בריונית המדינה. לפני יותר ממאה שנה האזרחים של אותם מדינות הבינו את זה. אתם, הדור הרדוד והעצלן חושב להיפך, שצריך לתת למדינה יותר כוח כדי שהיא תטפל בכל הבעיות שהיא יצרה בעצמה. למדינה לא איכפת בכלל ממותם של אנשים. הנה סטטיסטיקה עולמית של מיתות בשנה: 17 מיליון מתים מבעיות לב, 9 מיליון מסרטן, 4 מיליון מבעיות נשימה, מיליון מאיידס, מיליון מסכרת, מילון מבעיות כבד, מיליון מתאונות דרכים, מיליון מבעיות בכליות, ומיליון וחצי מתים בשנה משלשול! כן, ולא ראיתי את פקידי המדינה הבוזזת דוחפים לאנשים פקקים בישבן, עדיין… 650 אלף אנשים מתים בכל שנה משפעת, האם מישהו העז לחשוב שבגלל וירוס השפעת נשתק את העולם? לא. כי משום בחינה רציונלית ומוסרית זה לא נכון. אתה לא פוגע בזכויות האדם של חפים מפשע והופך אותם לקורבנות כדי, אולי, למנוע מאנשים אחרים לחלות או למות. הערך של האנשים שאולי ימותו ממגיפת הקורנה לא עולה או קודם לאחרים. אסור לכפות על אנשים להקריב את עצמם למען מישהו אחר. זה רוע בצורתו הטהורה ביותר. מהתפיסה הזאת מגיעים בקלות להצדקה של רצח שש מיליון יהודים חפים מפשע בגז. זה אידיאל אלטרואיסטי שמנוגד לטבע האדם, לרציונל ולמוסר. האלטרואיזם, כלומר, הקרבת עצמך למען האחר, למען הציבור או למען הכלל, כפי שפוליטיקאים אוהבים לברבר בלי להבין, היא הפילוסופיה שהובילה לסוציאליזם, קומוניזם, פאשיזם, נאציזם וכמובן לדתות האיווליות שהבסיס של כולם הוא "אלטרואיזם". ולכן למען הציבור המדינה תלאים את חיסוני הקורונה, הרי אסור לכם לקנות אותם בשוק חופשי, זה לטובת הכלל יגידו לכם הפוליטיקאים ואתם תהנהנו בראשכם כי חברות התרופות ימכרו את החיסונים במחירים מופקעים ללא הרגולטור! וזה בדיוק מה שהמדינה רוצה שתאמינו כי כך אפשר לשלוט בכם. אז המדינה מחליטה את מי לחסן ומתי, ואתם תשתקו, חכו בתור ותגידו תודה שזה "בחינם" (למרות שילמתם על זה ביוקר במיסים או באיכות חיים). שיקפוץ האידיוט שיגיד שישראל מובילה עולמית בחיסונים לנפש? לא אכפת לכם מהבחור ישראלי אלמוני שהתאבד בגלל שוועדה החריגים הקומוניסטית אסרה אליו להיכנס למדינה שלו. לא אכפת לכם משרירות הלב של המשטרה שאונסת נערה ישראלית שיצאה מביתה ללא מסכה, לא איכפת לכם מעריצות המדינה, כי אחרת היה מרד או שהייתם יורדים מהארץ בגו זקוף. ✈️ אשים מראה מול הפרצוף האמיתי והמסוכן שלכם: כבר עשרות שנים אתם מפנטזים על גיוס חרדים לצבא ״למען שוויון (סוציאליסטי) בנטל!״ בברית המוצצות היו מצדיעות לכם הזונות! הרי "כפייה" היא פעולה חיובית בעולם המושגים המעוות שלכם. גם אותכם גייסו בכפייה כאילו ישראל היא מדינת ערבית בצפון אפריקה, עולם שלישי. אז למה לא לכפות על אנשים גם לכבוש מסכה? או לאסור אליהם לטייל ולהיפגש עם חברים. אני בכלל לא מדבר על חיתוכים באברי המין של תינוקות, אתם קוראים לזה ברית מילה, ומייד תצעקו "זה בריא!!" כי כשהמוח חדל לתפקד, ועובדות לא מענינות, מה שנשאר הוא לדקלם את תעמולת הפולחן הפרימיטיבית מלפני אלפי שנים. אז אם בעיניכם לחתוך לתינוק את הבולבול זה בסדר, אז איך תבינו לאדם יש חירויות שלמדינה אסור לפגוע? אתם פשוט שטופים ברוע מבעבע שרק טיפשותכם גדולה ממנו. אם המדינה הצליחה להדביק לכם מסיכה על הפרצוף למשך שנה שלמה, השלב הבא הוא כיסוי מוחלט של הראש, התירוץ לא משנה, הסיבה האמיתית: טיטוש הזהות, מחיקת ״האני״ וסגידה לקבוצה. האינדבידאל מת. ועכשיו תצעקו: "אפילו צעירים מתים מקורונה!" ותהדקו חזק את הרצועות כי כך אמרו לעשות בחדשות לפני שנה כתבתי באתר על המגיפה ואחת התגובות מייצגת נאמנה את המונח 'אישיות סמכותנית' – שהיא אדם בעל דעות קדומות, צייתן, נכנע לסמכות בצורה עיוורת ומגנה כל אדם הסוטה מהנורמות השמרניות. האדם הזה הוא אתם. תגובתו למאמר שכתבתי שנה שעברה: איך ולמה רימו אותנו הפוליטקאים והטילו סגר לא נחוץ – "אתה מדבר הרבה על זכויות ועל פילוסופיה, כשבסופו של דבר המצב פשוט. אם תישאר בבית חודש-חודשיים, אתה תורם להצלה של חיים של אלפי ועשרות אלפי אנשים… וכן, להיות אנוכי זה דבר רע, בעיקר כשאנשים חולים ומתים בגלל חוסר הנכונות שלך לציית להנחיות." תפקיד המדינה הוא לא למגר מגיפות, גם לא להקטין את מספר חולי הסרטן או לדאוג לחינוך, לחשמל ומים בבתים. זה לא עבד וזה לא יעבוד, אפילו אם ההורים אמרו לכם, הם טעו. למה הפוליטיקאים צריכים להחליט בשבילכם מה נכון ומה מותר, מה שגוי ומה אסור? למה שהם יחליטו מי יקבל את החיסון, האם יש להם חוכמה עילאית? האם הם יודעים כמה בתי חולים צריך ומה השכר הנכון? האם באמת צריך את מכון התקנים? את הבנק המרכזי, האם המדינה צריכה לשלוט על הכסף? האמת, הם לא יודעים דבר יותר ממכם, אבל נתתם להם את הכוח לקבוע בשבילכם. ברגע שהשתכנעתם בחיוניותו של הרעיון האווילי 'טובת הכלל' זה בהכרח בא על החשבון שלכם. מכיוון שאין דבר כזה "כלל" או ציבור, כי כולנו אינדיבידואלים, אז כולם מפסידים, מלבד הפוליטיקאים שחיים על חשבוננו כעלוקות ובוזזים את עמלנו. בשנה האחרונה הפוליטיקאים החלו בריגול לא חוקי אחר אזרחים באמצעות איכון טלפונים על ידי שב"כ (אילו אנשי השב״כ והמוסד האימפוטנטים היו משרתים את היטלר או סטלין, גם להם היו מצייתים. בושה) הם נתקלו בהתנגדות זעומה אז הם הגדילו בהדרגה את ההגבלות והאיסורים עד לנקודה בה צעקתם שזה שכואב מדיי. אז זרק לכם הרודן 500 ש"ח מתנה ואתם צהלתם (על "המתנות" שקיבלתם תשלמו ביוקר במיסים או בירידה באיכות החיים). מזכיר את הקיסר נירון ברומא ששיעבד את אזרחיו, אך חילק להם מתנות. הקיסרים בממשלות העולם שיכורים מכוח, כוחה של המדינה התעצם, תיאבונה גבר, אם אין מרד אז למה שלא ימשיכו את האיסורים וההגבלות? ככל שמחלישים את זכויות האדם, כך חוגגת המדינה את ניצחונה עליכם. האם משהו במאמר הזה קיצוני מדיי לטעמכם? אתם מפקפקים בנתונים, בעובדות ובמסקנות. אולי תוהים מה האינטרס שלי, כאילו זה משנה משהו? יש לי מלא אינטרסים, אולי הרווחתי מיליון דולר מכתיבתו (הלוואי), אבל מה שרלוונטי הוא התוכן עצמו ולא אישיות הכותב. והסיבה שהוא "קיצוני" היא כי אתם "פרווה", לא בשר ולא חלב, אלא אמצע, לא רוצים לחשוב או להכריע. אתם מרגישים בנוח באמצע, באיזור הנוחות, הטימטום, בלי דעה עצמאית, אלא להיות כמו כולם, זה פחות מאיים. כי הרי אף אחד לא יכול לבקר אותכם שאין לכם דעה, נכון? אבל אם בכל זאת זה מעניין את האינדיבידואליסטים שבינכם להתעמק אז הנה הסבר פילוסופי שמכסה את פעולותיו של המין האנושי משחר ההיסטוריה ועד היום – שני עקרונות מנחים את האנושות: אינדיבידואליזם 🦸‍♂️ וקולקטיביזם ☠️ הם מייצגות על ידי 2 פילוסופים יוונים – אפלטון ואריסטו שהיה תלמידו. למעשה, כל המאבקים בעולם והמלחמות ומנגד הישגי המין האנושי וההצלחות הם תוצר של הפילוסופיות מאחורי הרעינות המנוגדים של שני האנשים האלו. הפילוסופים הם אלו שמעצבים את חיינו, לא הפוליטיקאים, שהם כלי בידי הפילוסוף. בפשטות, הקולקטיביזם הוא תוצר משנתו של אפלטון, שרואה במוחו של האדם כלי מוגבל שאינו מאפשר לו להבין את המציאות (התפוח בעולם הצורות, סוג של תפוח אידיאלי שהאדם לא יכול לראות או הבין) ולא משנה כמה יתאמץ או מה יעשה. האדם הפשוט אינו יכול להבין את חייו, ולכן, ישנם "חכמים" בעלי סגולה לתפוס את המציאות האמיתית, ורק הם (האל, המנהיג, המדינה, הרב) יכולים לומר לאנשים מה נכון ומה אסור. זו הפילוסופיה השולטת כיום. בתפיסה זו כוחה של החברה הוא בלתי מוגבל ולכן היא יכולה לכפות על האדם הפרטי מה לעשות. אם טובת הקבוצה תחליט לשלוח אותו לשבועיים "למלונית קורונה" זכויות יפרו למען הקולקטיב. זה נוגע לכם, כי כיוון שבעינכם טובת הכלל קודמת לאינדבידואל (מדינת רווחה, לדוגמא). נתתם למדינה את הכוח להחליט מה לעשות עם החיסונים, מה לעשות עם המיסים ומה לעשות עם חייכם. לא אתם ולא הפוליטיקאים הבוזזים מבינים שהפילוסופיה של אפלטון היא זו שמנווט את חייכם ועיצבה את תפיסת עולמכם. ברגע שהאם תרזה שהיתה חולת הנפש כרונית בעלת נכויות רגשית, הקריבה את חייה למען אחרים, ואתם למדים שהיא אישה נהדרת, בזה חרצתם את גורלו שלאדם, כפרט, אין זכויות, שחייו שייכים לאחר, לקבוצה והיא תשתמש בו למען טובתה. אם אתם חושבים שאני קיצוני, אז נחזור לעובדה המצערת שגיוסתם בכפייה, בעיני מדינת ישראל החיים שלכם שייכים לה. הקרבתם שלוש שנים מחייכם למען הקולקטיב וצדקתם זאת. אלא אם סירבתם ונשלחתם לכלא. אני לא קיצוני, אתם מתכחשים לעובדות. האינדיבידואליזם מנגד פותח על ידי אריסטו שהיה הראשון להכיר בשכלו של האדם ככלי שמאפשר לו להבין את המציאות ולהתמודד איתה בהצלחה. היות והאינדיבידואל מסוגל להשתמש בשכלו (יש תפוחים, הוא רואה אותם והם כפי שהם) יש לו זכויות אדם טבעיות שאף אחד, גם לא הקבוצה, יכולים לגזול ממנו. היות והאדם הוא אדון לחייו, הוא חי למען עצמו ולא למען הקבוצה, ולכן זכותו היסודית היא לרדוף אחר האושר האישי שלו, לשגשג ולפרוח ואלו אפשריים רק בתנאים של חירות. קהילה שמכבדת את חירויות האדם תקיים פוליטיקה שבה יזימת אלימות היא בלתי-מוסרית מיסודה וכלכלתה הקפיטליסטית תיהיה השיטה היחידה שמעניקה לאדם חירות מלאה להגשים ולמצות את חייו עד תומם. קהילה שוחרת שלום לא תוכל להחליט בשביל האדם הפרטי מה לעשות, כי זה לא חוקי, אפילו אם מיליון אנשים יצביעו בבחירות דמוקרטיות שצריך לשלוח מישהו בריא למלונית קורנה, הם לא יכלו לעשות זאת משום שכוחה של החברה מוגבל וזכויות האינדיבידואל בלתי ניתנות להפרה בשום מצב. לאינדיבידואל אחד יש זכויות שגם לקולקטיב (שמונה מיליון אינדיבידואלים) אסור להפר סוף דבר המגיפה הזאת שינתה משהו. המנטליות הסמכותנית חלחלה עמוק בנפשכם, היא נטבעה באישיותכם ואתם כבר פחות עצמאיים, פחות מאושרים, פחות בריאים, פחות נהנים מסקס 💦 והכי גרוע, הפסקתם לחשוב ונתתם לאחרים להחליט בשבילכם. אולי יקח עשור, אני מקווה שהרבה פחות שאתם תתחילו להשתמש בשכל ולחשוב בהיגיון 🧠 לחזור לשפיות, תיקחו אחריות על חייכם ותחזרו לחייך. ככל שזה יקרה מהר יותר, האנושות תתגבר על ההשלכות הנוראיות של המגיפה הזאת שהיא לא בגלל וירוס, איידס הרבה יותר מסוכן, אלא בגלל… תמיכתם העיוורת בקולקטיביזם. 🧟‍♂️🧟‍♀️ (אימוג'י זומבי) מי שקרא והזדהה מוזמן לכתוב לי, קשה למצוא חברים חדשים בתקופה זו. 👬👫 מי שלא בא לו להיות חבר שלי, אבל מחפש פילוסוף ומורה דרך שיקרא על אריסטו ואיין ראנד, ומי שרוצה לשחק בתפקיד הרע שמגלמת המדינה שיקרא את אפלטון ורוב הפילוסופים שבאו אחריו. ספר חובה לקריאה בנושא: המדריך החדש לאמריקאניזם 📖 גילוי נאות: אם אתם רואים שוטר, שימו מסיכה. אם השוטר ביקש לראות תעודה מזהה, אז להציג ואם צריך להתנצל. יש לו נשק, לכם אין. תיהיו חכמים.

אנחנו פה (כתבתי ומחקתי מלא כי בעצם החבוב נולד פה) מעל לארבע שנים. מסתבר שזה מספיק זמן להתרגל וגם לשכוח. פתאום ההתחלה נראית כמו סיפור, כזה שיום אחד נספר לחבוב או אולי לנכדים. בהתחלה גרנו בדירה שכורה לא משהו בסיינט ג'ון ואז קנינו את הבית ועברנו, אבל זה היה לפחות מחודשיים, אז מי באמת זוכר איך היה. היכולת להתרגל מדהימה. לא פעם אני רואה הורים ששואלים בפורומים איך כדאי להכין את הילדים להגירה ואני חושבת שהשפה לא חשובה ואין באמת דרך להגיד לילדים איך יהיה אז עדיף להשקיע בפרידה טובה ואם אפשר, ככל האפשר, לחזק את המשפחה. כשהגענו לכאן חיפשנו כל דבר חמש פנים לפחות. כל קנייה בסופר הפכה לקניות כי אף פעם לא מצאתי את המשהו הנכון שרציתי. יותר מכך, נכנסנו פעמיים לקוסטקו בלי לקנות שום דבר. היום זה לא נתפס. היום אני חיה את השגרה. אני לא קנדית (אצטרך למצוא זמן לכתוב גם על זה) אבל אני בהחלט רגילה להיות כאן. כל כך רגילה שאפילו התחלתי להיות ביקורתית ושיפוטית לגבי החיים כאן. עכשיו יכול להיות שתשאלו אותי (ובצדק) מה פתאום נזכרתי ששכחתי דברים? מה קרה בחיי שאני מרגישה צורך לספר בנוסטלגיה איך הייתה תחילת הדרך. אז… ההורים שלי באו לבקר. הם באו לבקר ואני מבינה שאני כבר לא לומדת יותר את קנדה. ההורים שלי באו לבקר להורים שלי קצת נמאס מהסגרים, סגירת חדר הכושר, המגבלות ומזה שהם לא יכולים לראות את הנכדים בישראל. כנראה שהם קצת התגעגעו אלינו (לא אלי, לילדים שלי) והעובדה ששתי טיסות בוטלו מאז שהתראינו גם השפיעה על ההחלטה להגיע אלינו. במשך חודש אמא שלי אמרה לי שהיא רוצה להתאוורר אבל היא לא תטוס עד אלי כי זו טיסה ארוכה. כנראה שכל ה"לא אלייך" היה כדי להכין אותי לכך שהיא תיכף תבוא. אז בהזדמנות הראשונה אמא שלי הזמינה שני כרטיסי טיסה בהתראה של שבוע והנה הם כאן. אנחנו מילאנו טפסים שונים, מצאנו להם דירה לחודשיים (הזמן שהם שוהים פה) ודאגנו אפילו להחליף את הצמיגים לצמיגי חורף כדי שלא נצטרך לעשות את זה בזמן שהם פה. אהה… הנה עוד דבר שלא נראה לי מוזר – יש כאן צמיגי חורף וכן, יש לנו בגראז' שמונה צמיגים (לשתי מכוניות, לא לדאוג) שיוחלפו בערך במאי. אהה.. כן, גם יש גראז' 🙂 לאחר שבועיים בידוד ההורים שלי יצאו לחופשי ומאז נראה לי שהם "קורעים את העיר". לא שיש מה לקרוע אבל בואו נגיד שהם היו ביותר מסעדות מכפי שאני הייתי בארבע השנים האחרונות. הם נרשמו לחדר הכושר ובכללי, למקרה שדאגתם, טוב להם אצלנו. מעיניים אחרות בתכל'ס אתם לא באמת רוצים לקרוא על הביקור של ההורים שלי ובכל מקרה אני כאן כדי לספר על עצמי והנה, אני מגיעה לנקודה. מהרגע שהתחלנו לצאת יחד למקומות שונים שמתי לב שההורים שלי מתנהגים בצורה שונה ממני. בצורה שאני התנהגתי פעם. הם חיפשו את המאכלים שהם אוהבים (אני טבעונית ובכלל לא יודעת לכוון אותם לאן ללכת), ניסו לעבור עם העגלה בקוסטקו בצד הלא נכון והגישו את כרטיס האשראי למוכר. מצאתי את עצמי שוב ושוב אומרת: "לא עושים את זה ככה" או חמור יותר "לא עושים אצלנו ככה". אגב, דוגמה לכך הייתה כשדפקו אצלנו בבית שוטרים ואמרו לנו שתדלקנו ולא שילמנו. מסתבר שההורים שלי תדלקו "לא נכון" והם היו בטוחים שהם שילמו אבל כרטיס האשראי לא באמת עבר. אחרי מספר פעמים שהערתי או הארתי (ככה אני מעדיפה לחשוב על עצמי) ועצרתי אותם מביצוע דברים כאלה ואחרים, הבנתי. אני התרגלתי. אני לא יודעת מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים הפכתי לפחות זרה והבנתי את הכללים והחוקים. אני כבר יודעת איפה לקנות כל דבר, מתי להחליף לצמיגי חורף ואפילו מבינה בניואנסים קטנים של שיחה. אני תופסת את עצמי וחושבת על זה שהחיים השתנו. שאני השתנתי, התרגלתי. לא הפכתי לקנדית (ואני לא אהיה קנדית לעולם) אבל אני כבר חושבת אחרת, מתנהגת באופן ש"מתאים" לסביבה ולא פעם אפילו מבקרת אותה.