המדריך שלך להגירה לחו"ל

היטלר השמיד ליהודים את הקיום הפיזי – המנהיגים החרדים משמידים להם את הקיום הנפשי. הרוע בעולם לובש צורות שונות. לפעמים הוא עושה פשעים חמורים, רוצח אנשים, אונס קטינים או שודד כסף מזקנים. אבל הרוע הטהור ביותר מתבטא בדרך אחרת. הוא מאופיין במעשים שקולים, הדרגתיים, איטיים. כל אחד מהם נחזה למעשה טוב וראוי. הרוע הזה מבוסס על הונאה, מניפולציה. הוא נוגע בעצב הרגיש של אנשים. הוא רותם אותם אליו. הרוע הזה, רוע התעמולה, הוא המסוכן ביותר. הקורבן לא יידע. לא ירגיש. להיפך. הוא יהיה משוכנע שהרע הוא בעצם טוב. הוא עד כדי כך יהיה בטוח בכך, שלא יעזור אילו עובדות יציגו לו. אילו ראיות מדעיות יונחו בפניו. כלום לא יעזור. אין אנטישמיות גדולה יותר מאשר האנטישמיות של מנהיגי הציבור החרדי. הרוע בלתי נתפס. בידוד, הפרדה, גטאות, דיכוי, סחיטה באיומים ועוד, אלו הם רק חלק קטן מתוך השיטה. שיטה שמבוססת על הונאה, מראשיתה ועד סופה. שיטה שזורעת הרס ופחד. שיטה מניפולטיבית, רשעית וזדונית. רוע טהור בהתגלמותו. היטלר השמיד את היהודים בגלוי. הוא העמיד כיתת יורים ואלו לחצו על ההדק. ההנהגה החרדית בחרה בדרך אחרת. לא להרוג פיזית, אבל להרוג את הנפש. ולעשות את זה לאט לאט. בהדרגה. בלי שאף אחד ירגיש. והמדהים הוא שהחרדי הממוצע בטוח שמנהיגיו הם תמצית הטוב. המושיעים הגדולים. אלו שיצילו אותו. אלו שמגיע להם מקום של כבוד "בעולם הבא". המנהגים החרדים הם האויבים הגדולים ביותר של העם היהודי. הם משמידים את הציבור שלהם לאט לאט. אוכלים אותו מבפנים. איזו מדינה נפלאה היתה פה, אם אנשים לא היו רעים כל כך.

בפוסט קודם (עזיבת ישראל: לא באג, פיצ'ר) תיארתי את עזיבת האינטליגנציה כהצלחה של מדיניות ממשלת ישראל, ולא כתופעת לוואי שיש לה מחיר. עכשיו אני רוצה להתייחס בעיניים ביקורתיות אל חלק לא מבוטל של אותם מהגרים ומהגרים-בכוח: מי שנראה במבט שטחי כמו סוג של אליטה, הוא לעיתים ערס בתחפושת. הנה הערה שצדה את תשומת ליבי, של המגיב תומר: "אחת הבעיות של ישראלים היא שהם רגילים לרמת חיים גבוהה אבל איכות חיים נמוכה. (…) אין כאן גם פיליפיני שיטפל בסבא בשכר רצפה מסביב לשעון, ערביה שתנקה את הבית בשחור, תאילנדי שיקטוף, אתיופי שיטאטא… כלומר, כל האנשים האלה כמובן קיימים כאן, אבל הם מהגרים קבועים, חוקיים ושווי ערך וזכויות, ולא המשרתים של אדוני הארץ הנשגבים, ולזה – לתחושתי – קשה לבני עם הסגולה להתרגל. למחשבה שאלוהים לא נגע בהם אחרי הכל." יש פה נקודה שאני רוצה לפתח. הארץ המובטחת-מחדש מאז הבחירות, עלתה ההתעניינות בהגירה מישראל. הוקמו עשרות קבוצות של ישראלים המבקשים להגר. חלקן הופיעו כקבוצות ווטסאפ, היו שצצו בפייסבוק. יש קבוצות שהוקמו על ידי נותני שירותים בתחום, יועצים למיניהם או מתווכי נדל"ן באזורי ביקוש. אנשים שואלים שאלות, מחלקים עצות וחולקים חוויות בנושאי הגירה. מהגרים-בפוטנציה מבקשים המלצות על בעלי מקצוע להעברת דירות, דאגה לכלב, רופאי שיניים, בניית קירות גבס… יש כאלה שהפליגו והרחיקו עד לתכניות להקמת יישוב ישראלי בעל מידה כזו או אחרת של אוטונומיה – "פלאן בי" להקמת ישראל אידיאלית. התנחלות, אם תרצו. ישראל כמו שחלמנו עליה, ואם תרצו אין זו אגדה. התייר המשוטט בערבות האינטרנט עלול לקבל רושם מוטעה מתיאור של קבוצה כזו. הוא עלול לחשוב שאותם ישראלים מהווים סוג של אליטה תרבותית. הם כאילו סובלים, במציאות ישראלית שמבטאת וולגריות, חוסר תרבות והעדר סובלנות. דמיון מודרך של חיי היומיום באותה מושבה ישראלית עלול לצייר תמונה של עמידה מסודרת בתור, מתן זכות קדימה בכביש, תרבות דיבור והקשבה, נימוסים במקומות ציבוריים. אפשר לדמיין אנשים נעימי-שיחה ובעלי אופקים רחבים, מרתקים ובעלי חשיבה מקורית. ובכן: כאן צפויה אכזבה. מבלי לזלזל באפשרות שבני אדם כאלה אכן קיימים, לא נדרש זמן רב כדי לגלות כי בחלק גדול של המקרים מדובר בערסים בתחפושת. לא נדרשת הכרות מאוד-מעמיקה על מנת לחשוף את החנווני הזעיר, הקטנוני וצר האופקים המסתתר ללא הצלחה מתחת לקליפה דקה של מניירות מלאכותיות שאפשר לקנות בכסף. הטורטלים והפילוסים כסף איננו גורם המינימום אצל אותם ישראלים. מהשאלות שלהם, עולה כי יש להם כל מה שאפשר לקנות בכסף – אם זו רכישת דרכון, אולי היכולת לעבור לחו"ל גם בלי עבודה מובטחת וגם אפשרות לקנות דירה או בית מראש, במזומן ובמיקום נחשק. כמובן יש להם זמן פנוי, המאפשר לעיין במגוון האפשרויות העומד לרשותם, כאילו הגלובוס כולו נמצא על מדפי סופרמרקט והם מטיילים במעברים, בוחרים מתוכם פריטים או מחזירים אותם (לאן-שהוא, לאוו-דווקא למדף) – עד כאן זה נשמע בסדר, לכאורה. לי בוודאי אין שום בעיה עם זה, יעבור כל אחד לאן שמתאים לו. אלא מה? כל זה נעשה מתוך חוסר כבוד גמור לתרבות מקומית כלשהי, וגם העדר גמור של רצון להכיר את אותה תרבות ואת הדקויות המקומיות, את הסיבות המקומיות, אולי ההיסטוריות – אולי הפוליטיות? מי יודע? לדברים שנראים שונים או מוזרים במבט חיצוני. הסוג הזה של אנשים, ששום דבר לא באמת מעניין אותם, הם כבר יודעים הכל, ומוכנים ללמוד רק את התת-סעיף שיקנה להם עוד הטבות, איננו מיוחד רק לישראלים, כמובן. יש בלוג של אוסטרלית אחת שעברה לנורבגיה, שם היא סוקרת את יתרונות המערכת הסוציאלית המקומית – חופשת לידה שנמשכת שנה שלמה, מה אתן יודעות – אבל לא להאמין, צריך למלא את הטפסים בנורבגית. הבלוגרית לא רוצה ללמוד נורבגית ומתלוננת שלא תרגמו לה את כל הטפסים וכל הסעיפים לאנגלית, כדי שתוכל למצות את ההטבות. אם זה דרוש, אני מזכיר שאנגלית איננה שפה בעלת מעמד רשמי בנורבגיה, אין שם מיעוט ששפתו העיקרית היא אנגלית (כמו שיש בישראל דוברי ערבית, רוסית או אמהרית), וזה היה נכון גם כשהיא עברה לשם. לא הבאתי לינק לבלוג שלה כי האבטחה שלו לא ברורה, אבל אפשר להיכנס דרך חשבון האינסטגרם, התמונות יפות. אני לא עברתי לנורבגיה, כמובן, אלא לקנדה. רוב הישראלים שעוברים לכאן דוברים אנגלית ברמה מתקבלת על הדעת. ואז מה מתברר? מתברר שגם כאשר מבינים את המילים, לא מבינים למה, ולא רוצים לדעת. אחת הדוגמאות המרהיבות לכך היא שאלות על יוקר המחיה ובייחוד – למי שבוחן אפשרות לעבור לאיזור טורונטו רבתי (GTA) – תלונות על בעלי הדירות "החמדנים", כביכול. ארחיב מעט בדוגמה זו, כי יש בה כמה מוטיבים שמאפיינים תלונות של אותם ישראלים. ראשית, בקנדה בעל הבית משלם את מיסי הרכוש כמו ארנונה וביטוח נכס חובה. מוזר שצריך לומר זאת, אבל המצב בישראל בו השוכר משלם מס שמוטל על בעלי הרכוש, הוא זה שעקום. יש עוד דברים, שקשה לכמת אותם בלי מחקר מדוקדק. הכוונה להתייחסות של בעלי הבתים במישור הפחות פורמלי, לגבי אחריותם למצב הנכס: כל מיני תיקונים או שיפורים שהם עושים, ואשר התייקרו מאוד אחרי הקורונה ועם האינפלציה. לשם השוואה, מהו היחס מצד בעל בית "טיפוסי" – אם יש בכלל כזה – בישראל, אל תלונות דיירים? האם הוא גורר רגליים או מתקן מיד? האם בכלל ניתן לחשב או לאפיין ממוצע של היחס הזה, ולפי איזה פרמטר? מה זמן ההמתנה הממוצע לתיקון? ומה בדבר איכות התיקון? לפני כחצי שנה, בעל הבית שלי קיבל תלונה בדירה סמוכה, על סתימה בביוב\ניקוז של המים באותה דירה. הוא לא עשה רק את המובן מאליו – תיקן את הסתימה באותה דירה. הוא גם הביא טרקטור, צנרת, צוות אינסטלטורים, חפר מחדש והחליף את כל הצנרת במגרש עד לחיבור של היישוב. כל זה, כדי שדבר דומה לא יתרחש שוב. יש לי הערכה כמה זה עולה פה, אולי במהלך חצי שנה דמי השכירות של כל המתחם – 4 דירות, יכסו זאת. האם זה נשמע לכם כמו משהו רגיל בישראל? האם זהו היחס הרגיל מצד בעל בית בקנדה? כ–ל קנדה? אין לי הוכחות, אבל אני משער שיש לי מושג. בנוסף לכל זה, החקיקה בקנדה מגינה על הדייר. קשה מאוד להוציא דייר מהדירה אם הוא לא משלם, או אם הוא "עושה בעיות" שזה אומר לפעמים, ממרר את החיים לשכנים ולבעל הבית. לכן, בעלי הבתים חייבים להיות הרבה יותר זהירים עם דיירים. הם דורשים ערבויות, הוכחות על הכנסה והגנות אחרות כאשר בעיניים של ישראלי, לפעמים זה נראה מוזר. בשורה התחתונה ההוצאות החודשיות שיש לבעל הבית על נכס, במקרים מסוימים אינן מכוסות על ידי דמי השכירות. אבל ישראלים שבאים לשכור דירה לא רואים את זה, אלא מעדיפים לומר שהם "חמדנים". אני בכלל לא נכנס לעובדה שמחיר השכירות הוא שאלה של ביקוש והיצע, כלומר מנגנון שוק – ושאותם ישראלים דווקא דוגלים בכלכלת שוק בכל מקום אחר. הם נזכרים להתלונן על מדינת הרווחה כאשר היא מתבטאת במס ההכנסה הגבוה-מאוד בקנדה. אותו ישראלי דומה לילד מפונק, צר מוחין וצר אופקים שלא מעניין אותו דבר מעבר לסיפוק הרצון המיידי. כשהוא רוצה לקבל את מה שהוא רוצה באותו רגע ולשלם פחות, הוא לא שואל לאיזו מערכת של נורמות ומוסכמות הוא נכנס. הוא לא יודע כמה אלימות יש ברחוב ועד כמה הוא מרגיש בנוח אם הילדים שלו נחשפים אליה. זה לא מעניין אותו – הוא רגיל לחשוב שמדובר במשהו שלא נוגע לחיים שלו. אין לאותו ישראלי מבט רחב על עסקת החבילה ששמה, חברה אנושית או סביבה אורבנית. כמו אחרון התגרנים בשוק, הוא נלחם בכל רגע רק על הפירור שנמצא על השולחן מתחת לעיניו. הוא לא חושב על העלויות הנגזרות מאי ביטחון חברתי, כלכלי וקיומי שחווים בני אדם שחיים לידו, למרות שאלה עלויות שבסופו של דבר הוא משלם מכיסו. הוא לא יודע לשייך את עלויות האבטחה, פרמיות הביטוח נגד גניבת רכוש, ושאר העלויות שהוא משלם במדינה כמו ישראל שבה רמת הביטחון האישי היא עלובה. הוא איננו מתמחר נזקים לרכוש ציבורי שהוא-עצמו אמור להשתמש בו והעלויות הנגזרות מהצורך לתקן אותם. זו יכולה להיות בריכת שחייה ציבורית כמו YMCA או מכון כושר פרטי לגמרי – כי כשהסביבה אלימה, לכולם יש הוצאות הנגזרות מכך, ואשר בהכרח מתבטאות בעלות המנוי או באיכותו, או בשניהם גם יחד. מה שאופייני לישראלים הוא חוסר הרצון להבין את הקשר בין הדברים ואת העובדה שתמורת המס שהוא משלם במדינת רווחה מסודרת, הוא מקבל הרבה יותר. מה שבכלל אין טעם להזכיר בהקשר של אותם ישראלים הוא שאלות מוסריות שעשויות לעלות בהקשר של בני אדם שחולקים את אותו מרחב, אבל זה כבר מעבר לתהום הייאוש. במקום שבו אני מתגורר אף אחד לא קונה פוליסת ביטוח נגד גנבה. זה לא כדאי. המנוי לחדר כושר ובריכה מחוממת עולה כ- 170 שקלים לחודש. הם נקיים ומטופחים ברמות אחרות, מי שנכנס לבריכה לא מעלה על דעתו לא להתקלח לפני-כן, וכל העסק מסובסד בהרבה יותר ממחצית העלות (על ידי מיסים שאני משלם, אלא מה). שימו לב, אין פה טענה כאילו השיטה היא נכונה או טובה או ראויה. אפשר להתווכח על זה, זה איננו הנושא. הנושא הוא אדם (ישראלי במקרה הזה) שמגיע לארץ אחרת, שמאוכלסת על ידי בני אדם בעלי תרבות שונה משלו, ואין בו שום רצון להבין אותה. חוסר התרבות, הוולגריות הישראלית – אינם מפריעים לו באמת כשלעצמם, אלא רק בנקודות הספציפיות שבהן הוא אישית נפגע מהן. הוא לא יודע שהוא בעצמו כזה וזה לא מעניין אותו. ואז מבינים למה אותו ישראלי ממשיך להתנהג כמו בישראל, הווה אומר: מחפש דרכים לדפוק את השיטה, מנצל הזדמנויות שבהן התשלום מבוסס על אמון, ובאופן כללי מתנהג בגסות ומצדיק את הכינוי FISH – F&^king Israeli S#$thead. הוא כבר לא נראה כמו ווריאציה של הטורטלים והפילוסים על מהו ישראלי, מפני שהמציאות כבר מזמן, עולה על הקריקטורה בגרוטסקיות שלה. נחש בגן עדן כשמבינים את זה, מבינים גם למה יש ישראלים-לשעבר שחיים בקנדה (או באנגליה או כל מקום אחר), ואשר מבועתים מהמחשבה על הגירה של ישראלים למחוז שלהם. היית חושב שמשפחה ישראלית דווקא תרצה שיהיו לידם כמה דוברי עברית, שאולי יחגגו חגים יחד, אולי יוכלו ליצור מעין תחושה קהילתית. אבל לא – הם יודעים כבר על מי מדובר. הם מדברים על ישראלים חדשים במונחים של "נחש בגן עדן", לא פחות. הם יודעים ממה ובעיקר ממי הם ברחו, טוב להם במקום שאותו הם מצאו, והם פוחדים. ישראלי שיהיה בעל בית פה – אולי בחלק של המקרים ינסה לדחות את התיקון, אולי הוא יחפש קבלן שעובד בשחור בלי ביטוח לעובדים, אולי ינסה דרכים אחרות. ומי יודע – אולי אני סתם משמיץ, בוודאי אני שם את זכוכית המגדלת דווקא על ישראלים ופחות על מהגרים אחרים, קומבינטורים יותר גדולים. מה לעשות שאני, אתכם אני מכיר – את מי שכל השאלות שלהם הן וורסיות על "כמה זה עולה לי". כמו הטורטלים – מה הם בסך הכל, אם לא פילוסים שעשו מכה. אמנם ראיתי כאלה גם בהודו, באנגליה, בהולנד, מן הסתם יש גם בקנדה. אבל אתכם אני מכיר מקרוב יותר, אחיי הישראלים, ומכם אני נזהר. אני נזכר בסוף השיר הנפלא של שארל בודלר (Baudelaire, מצרפתית: אליהו מייטוס) על השעמום: … תִּפְלָץ עָדִין זֶה תַּכִּירוֹ, קוֹרְאִי, הַיּוֹם, אָחִי, שֶלִּי דוֹמֶה, אַתָּה, קוֹרֵא צָבוּעַ! …

יש תופעה אחת בישראל שדרכה אפשר להסביר כמעט את כל הבעיה כולה: ישראלים לא באמת מבינים את מושג ה'חופש'. ישראלים נמצאים תחת הרושם שחופש משמעו 'עצמאות'. קרי: ממשל חזק, צבא חזק ועם חזק. עצמאות מבחינתם היא הביטוי לחופש, אחרי אלפי שנות גלות. מבחינת הציבור הישראלי העצמאות מאפשרת לעם היהודי את היכולת לממש את חייו ואת החזון הלאומי, הדתי או כל חזון אחר – ולכן היא מגשימה את מושג החירות. ובכן, זה אותו הדבר בדיוק – רק הפוך. עצמאות היא פחות או יותר ההיפך מחירות. והסיבה לטעות נעוצה בכך שישראלים לא מבינים באמת את מושג ה'חופש'. למה – בהגדרה – המדינה כופה? אחת הטעויות הנפוצות ביותר בקרב החברה האנושית – והיא דווקא בולטת יותר בחוגי שמאל 'ליברליים' למרבה ההפתעה – היא המחשבה לפיה למדינה יש תפקיד חשוב מאוד. רוב האנשים רואים במדינה מעין מושיע לצרות שלהם. הם בטוחים שכל מה שטוב זה בזכות המדינה, וכל מה שרע זה בגלל היעדר התערבות של המדינה. במילים אחרות – אנשים חושבים שהדרך שלהם להגשים את עצמם תלויה מאוד במדינה. ולכן, לדעתם, המדינה ומוסדותיה מחוללים את החופש שלהם. אבל זו שגיאה קשה.  המדינה היא, בגדול, ישות כופה, שחוסמת את החופש של הפרטים. בהגדרה, המדינה היא כפיה ששוללת מאנשים את החירות שלהם. הרעיון המקורי של מדינה היה מאוזן. הרצון היה שהעם, האזרחים, יקנו למדינה כוח כופה, אבל רק למטרות מאוד ספציפיות. ההגיון היה שיותר יעיל וחכם שבמקום שכל אחד יגן על עצמו ועל קניינו בכוחות עצמו מפני זרים, אפשר יהיה להתאגד כקבוצה ולייסד צבא שיעשה את ההגנה עבור כולם. במילים אחרות: למדינה הוענק כוח, אבל הכוח היה מוגבל. מידתי. המדרון החלקלק של הכוח הבעיה היא, שעם הזמן, חלה שחיקה הולכת וגוברת בתפקיד האמיתי של המדינה. במקום שכוחה יהיה מוגבל ומאוזן לצרכים מאוד ספציפיים, הכוח של המדינה הלך והתעצם. יש לכך שתי סיבות מרכזיות: האחת, המדינה עצמה, המוסדות, הארגונים, חתרו לעוד ועוד כוח. זה טבעי. כל אחד, ללא יוצא מהכלל, מעוניין ביותר כוח מאשר בפחות כוח. זה ברור מאליו. השניה, גם האזרחים עצמם, בטיפשותם, דרשו עוד ועוד כוח למדינה. ולמה? משום שהם רצו מזור לבעיות שלהם. האזרח הפשוט לא מבין את מושג החירות והחופש. ולכן הוא טועה לחשוב שהדרך לפתור את הבעיות שלו היא באמצעות הגדלת הכוח למדינה. כך נוצר מדרון חלקלק. ככל שיש למדינה יותר כוח, כך קל למדינה לצבור עוד כוח ובמקביל הציבור דורש עוד כוח שיגיע לידיה. התוצאה הבלתי נמנעת היא, שהמדינה הופכת יותר ויותר ריכוזית וחזקה. הפרט הופך יותר ויותר חלש. והחופש? הולך ונשחק. הציבור צריך לדרוש פחות כוח אם הציבור היה פוקח את עיניו, הוא היה מבין שהדרך לפתור את הבעיות שלו, היא בדיוק ההיפך מהדרך שאליה הוא חותר. הדרך לעשות זאת היא באמצעות הפחתת הכוח של המדינה. הקטנה משמעותית של סמכויות השלטון. לקיחת הכוח חזרה לאזרח. דוגמאות: – במקום לדרוש זכויות שוות בנישואי קהילת הלהט"ב – יש לדרוש העדר מעורבות מוחלטת של המדינה בנישואי הפרט. – במקום לדרוש חלוקת תקציבים מאוזנת דמוגרפית בין הציבורים השונים – יש לדרוש הפחתה משמעותית של תקציב המדינה למינימום ההכרחי – כלומר הפחתה משמעותית שתחול על כל קבוצות האוכלוסיה. – במקום לדרוש חינוך לערכים ליברליים ולא דתיים – יש לדרוש העדר מעורבות של המדינה בחינוך. – במקום לדרוש גיוס שווה לכולם – יש לדרוש ביטול חובת הגיוס ומעבר לצבא מקצועי. וכך הלאה. כמעט בכל דרישה ציבורית שעולה, הדרך להשיג את המטרה של הדורש היא בדיוק ההיפך מהדרישה שלו. פשוט לדרוש פחות כוח למדינה ויותר כוח חזרה לפרט. אבל הציבור בישראל רחוק שנות אור מלהבין את זה. הישראלים לא באמת מבינים מהו 'חופש'.

על האיוולת ועל עצלות אינטלקטואלית תיאוריות פוליטיות על היסטוריה, לוקות לעיתים בהנחת מוצא שאכנה אותה להלן בשם: "הנחת הכסילו·ת". אחת הנציגות המפורסמות של הגישה היא פרופ' ברברה טוכמן בסדרת ספריה, כאשר בין הידועים נמצא את "מצעד האיוולת". זה איננו נושא הפוסט ומי שמעוניין בכך יוכל למצוא את הכותרים גם בעברית. הנושא הוא הגישה, אשר מציעה לפרש את מהלך ההיסטוריה באמצעות ייחוס של איוולת, או שרשרת של טעויות בקנה מידה קולוסאלי, למקבלי ההחלטות. לדעתי, גישה זו יכולה להצביע דווקא על עצלות אינטלקטואלית של החוקר, אם לא על האיוולת שלו-עצמו. אני טוען כי כברירת מחדל, חוקר ראוי לשמו צריך להניח כי מקבל ההחלטות יודע את אשר לפניו. כמובן תמיד יכולות להיות טעויות, ובראייה שבדיעבד ניתן כמובן גם לזהות אותן. אבל כנקודת מוצא מחקרית, צריך להניח כי מקבל ההחלטות מכיר את המציאות שבה הוא פועל. לגבי המטרות – התוצאות הרצויות, בקונטקסט ההיסטורי שבו פועל מקבל ההחלטות, הן פונקציה של השקפת העולם של מקבל ההחלטות, והיא איננה בהכרח זהה להשקפת עולמו של החוקר. "הנחת הכסילו·ת" הופכת שימושית בימים אלה, כאשר כותבי טורים בעיתונים משתוממים למראה עיניהם. ניתן היה לצפות במידה רבה של וודאות, את העלייה ברצון להגר מישראל. ולא רק רצון: זינוק במספר האנשים הנוקטים צעדים מעשיים לקראת הגירה, ומהגרים בפועל. הפרשנות המוצעת: איוולתה של ממשלת ישראל מובילה לאסון. מה פה לא ברור? שואלים כותבי הטורים: האם אין ממשלת ישראל מבינה לאן הדברים הולכים? הממשלה פוגעת בציבורים רחבים, ומתבטאת כלפיהם במונחים פוגעניים. שירותים חיוניים יידרדרו לרמת עולם שלישי בלי אותם אנשים הנפגעים ממדיניות הממשלה ומהתבטאויותיה. הדברים מתרחשים בימים אלה ממש, אין המדובר באיום ריק מצד אנשי מחאה. רוב העוזבים אינם עוסקים – כפי שכתבה ויטה קיירס בבלוג בעיתון הארץ – בהשלכת בוץ על הנשארים ובקריאות "תחזיקו אותי". להיפך, רובם עוזבים בשקט. זה קצת כמו שירות לקוחות: סַפָּק טוב מבין כי תלונת לקוח היא רבת ערך, ומהווה לעיתים קצה קרחון של רבים אחרים שאינם טורחים להתלונן אלא פשוט לא באים יותר. כל זה כמובן בתנאי, שהספק דווקא מעוניין לשמור על לקוחותיו, וזה לא בהכרח היחס של מדינת ישראל לאזרחיה. הגירה איננה צעד צעד קל שלא תהיה טעות: הגירה, לרוב איננה צעד קל. אני חולק על דעתם של כותבים מוערכים ומכובדים באתר זה, אשר מתפלאים דווקא מדוע אין יותר אנשים שנוקטים צעדים מעשיים בכיוון. זוהי גלות לכל דבר, וגלות היא קשה. הקשיים ביישומה מורכבים מאוד. לאנשים רבים יש הורים זקנים שמבחינה פרקטית אינם יכולים לעזוב. לאחרים יש ילדים שלומדים במסגרות חינוכיות בעברית, ואשר עניין השפה יקר לליבם. יש רבים שעבורם פשוט, אין פרנסה מובטחת בקצה השני. אבל מעל לכל – רוב בני האדם אינם "אזרחי העולם". לרובם יש זיקה נפשית, תרבותית – שלא לומר משפחתית וכלכלית, למקום שבו הם גרים. הזיקה הזו היא אותנטית, אי אפשר לנפנף אותה בזלזול. מולדת איננה רק שיעור בבי"ס יסודי או רשימה לכנסת. להיפך: ככל שנימי נפשו של אדם עשירים יותר, ככל שיש לו יותר קוגניציות והקשרים תרבותיים ואינטלקטואליים רבים יותר, כך ייתכן דווקא שעזיבת המקום בו נולד וגדל, תהיה לו קשה יותר מבחינה נפשית – גם אם מול זה, קל לו יותר להזדהות תרבותית עם סביבה אחרת, בזכות אותה הכרות עם תרבויות שונות. תמיד יש חריגים – צריך לזכור שתיאור של תופעה, נזקק בהכרח להכללות. אני מניח שבהכללה, רוב הכותבים לאתר זה הם דווקא חריגים, כלומר ההקשרים התרבותיים שלהם דווקא עוזרים להם להרגיש בבית מחוץ לישראל. אולי בגלל זה הם כותבים כאן. ובכל זאת, למרות כל הקשיים רבים מהגרים אני חוזר לתמיהה של אותם כותבי טורים שאינם מבינים את מערכת השיקולים של ממשלת ישראל: ברור לכל מי שעיניו בראשו, מה המגמה של מה שמתחולל בזירה הפוליטית בישראל. כמו כן ברור מהן ההשלכות של הדברים, על כל מי שיכול למצוא פרנסה מכבדת וסביבה מקצועית תומכת, מחוץ לישראל. ברור כשמש כי אחוז ניכר של אותם אנשים – מי שיש לו ברירה – יעדיף שלא להישאר עד לרגע החורבן עצמו. זה גם איננו סוד מדינה, כי ממדי עזיבת ההיי-טק (היי טק של ממש, לא כותבי אפליקציות לפרסומות או תכנה לניהול תקציב משק הבית) הם כאלה שעוד מעט ניתן יהיה לדבר על ההיי טק הישראלי בלשון עבר. כספם של משקיעים, לרוב הולך למקום שבו הסיכוי להפסיד אותו הוא קטן יותר. לטעון כי ממשלת ישראל איננה מבינה זאת? תרשו לי פה להיות סקפטי. מהנדס ישראלי שיכול לפתח קריירה בתחומו ומקבל הצעה מפתה ממעסיק לא ישראלי – מה יעשה? אין אחידות בתשובה לשאלה כזו, הכל עניין של אחוזים. כשקשה יותר בישראל, אחוז גבוה יותר יעזוב. כשמפחיד יותר בישראל, יותר אנשים יעזבו. וכשמפחיד מאוד? הרבה יותר עוזבים. אלה אינם דברים שאי אפשר לצפות אותם. מדברים על המחסור ברופאים בעולם המפותח, אבל גם אנשי צוות פארא-רפואי, החל מקלינאי תקשורת, פרמדיקים, אחיות, ועד לאופטומטריסטים וטכנאי רנטגן: נכון, ברוב המקרים תידרש התאמה מקצועית של התעודה הישראלית, אבל זה כבר לא משנה: המשבר מגיע לממדים כאלה שאנשים מוכנים לשלם את המחיר. והנה העניין: התפלגות האינטלקט בקרב מקבלי ההחלטות בישראל איננה בלתי נורמלית. יש שם אותו אחוז של חכמים, טפשים, חכמים-מאוד וטפשים-מאוד, כמו בשאר האוכלוסיה. איך אני יודע? כי ככה מתגלה גם בסקר הכי קטן של אנשים ברחוב. ככה ראיתי גם בין הורים של ילדים במערכות חינוך שעבדתי בהן, במערכות אחרות שבהן הייתי מעורב. רוב האנשים הם רגילים – מוזר שצריך לומר זאת. אם דבר-מה ברור כשמש לכל מי שעיניו בראשו, הוא ברור כשמש גם לשר ממוצע בממשלת ישראל. הדמוניזציה של דמות פוליטית, רק משום שהיא פוליטית – זה דבר שעוזר למכור פרסומות בשעת שידור חדשות בטלוויזיה, אבל אין לזה קשר למציאות כלשהי. אז מה מניע את ממשלת ישראל? איפה הטעות? בראייתה של ההנהגה הישראלית, עזיבת האינטליגנציה איננה "מחיר" אלא הצלחה שוב: אני לא מזלזל במשקלה של האיוולת כגורם מסייע. אבל אני טוען כי עזיבת האינטליגנציה הישראלית היא לכל הפחות תופעת לוואי ברוכה מבחינת ניהול המדיניות בישראל בשבעת החודשים האחרונים. היזכרו בהשקפת עולמם של מי שנבחרו לכהן כשרים. היזכרו בהתבטאויות שלהם. הביטו בסדר העדיפויות התקציבי: כל אלה, וסימנים מעידים אחרים, אינם משקפים ערכים מודרניים. אני מציע לא לזלזל באותנטיות של התבטאויות ההנהגה החרדית, החרד"לית והמתנחלית: אם הם היו תומכים של חברה אנושית מודרנית, המביטה בחיוב על ערכים כגון שיוויון בין גבר לאישה, שיוויון בין יהודי לבין ערבי, שיוויון בין שליט לבין נשלט, חופש הדת והמצפון וקדושת חיי אדם – אולי אז הם היו מוטרדים מעזיבת התשתית האנושית המקיימת ומקדמת את יישום הערכים הללו, בפועל-ממש. אבל הם לא מוטרדים, כי בעיניהם אלה אינם ערכים שעומדים בראש סדר העדיפויות. חברה אנושית מפגרת ברמה אפגניסטאנית איננה "סוף העולם" בעיניהם. המנהיגים ומשפחותיהם, תמיד יקבלו טיפול רפואי ממשרתים נרצעים שיקבלו פיצוי הולם. עזיבה המונית של רופאים ישראליים איננה באמת מטרידה איש ממקבלי ההחלטות. זה צריך להטריד את מי שהצביע עבורם, אבל לשם כך קיים מנגנון התעמולה, שממשיך לשטוף את המוח ולהאשים את הרופאים בהעדר סולידריות (האירוניה מתאבדת). יותר מזה: עזיבת האינטליגנציה טומנת בחובה יתרון נוסף עבור ממשלת ישראל: הנשארים יהיו קלים הרבה יותר למניפולציה. לא כי הנשארים טיפשים חלילה, אלא כי החיים יהיו הרבה יותר קשים – יהיו  פחות הכנסות לאוצר המדינה ולא ניתן יהיה להמשיך לממן את אותה רמת שירותים. רמות הפשע וחוסר הביטחון הלאומי – פונקציות נוספות של מצוקה פיסית ומתיחות אתנית – יצדיקו מישטור אלים יותר ורחב היקף יותר של אורחות החיים. כשהחיים קשים, דבר אחד נעשה יותר קל: מלאכת השלטון, ועל זה כתבתי כשציטטתי את הקרדינל רישליה (תרגום חופשי שלי מאנגלית): "כל המדינאים מסכימים, כי כאשר העם שרוי ברווחה יתר על המידה, בלתי אפשרי לשמור עליהם בגבולות חובותיהם." בערות היא כוח פוליטי, מצוקה היא נכס שלטוני, עזיבת האינטליגנציה הישראלית איננה באג – היא פיצ'ר, ומבחינת ההנהגה הישראלית היא סיפור הצלחה.

אם עוד היה לי איזשהו בדל של ספק ברצון להגר מישראל, בחודשים האחרונים גם הוא נמוג לחלוטין. מבחינתי, בהסתכלות אל עבר עתיד המדינה, רק אפשרות אחת באה בחשבון – לברוח מכאן, וכמה שיותר מהר. המתמטיקה של הדמוגרפיה אנשי מרכז שמאל משחקים בנדמה לי. המציאות טופחת על פניהם נכוחה אבל הם עסוקים בשכנוע עצמי או בניסיונות לשכנע אחרים. אבל אי אפשר לשחק עם המספרים. יותר נכון, אפשר אולי לשחק איתם, היום. גם, בקושי. המספרים היותר חשובים הם אלו של המחר. המציאות הישראלית שאנחנו חיים בה כיום הולכת רק למקום אחד. והוא בלבד. לפי נתוני הלמ"ס: נכון להיום האוכלוסיה החרדית מונה בערך 10% ואילו האוכלוסיה הלא חרדית מונה בערך 70%. בשנת 2065 האוכלוסיה החרדית צפויה למנות 49% ואילו האוכלוסיה הלא חרדית תמנה 35%. זאת אומרת, שהאוכלוסיה החרדית, והיא בלבד, מתישהו ב-40 שנה הקרובות צפויה להפוך לרוב מתמטי. וזו רק האוכלוסיה החרדית! האמת החשובה היא, שהאוכלוסיה החרדית היא רק חלק קטן מאוד מהתמונה. הציבור הלא חרדי מגוון גם הוא, והוא כולל: דתיים עמוקים, דתיים לייט, מסורתיים וחילוניים. כאשר בתוך שלושת הציבורים הראשונים – דתיים עמוקים, דתיים לייט ומסורתיים, יש נתח גדול של אנשים שיעדיפו את השמירה על ערכי היהדות לפני שמירה על ערכים ליברליים, בכל מקרה של התנגשות ישירה. במילים אחרות, גם אם תטענו שהיום יש קונסטלציות פוליטיות שיוצרות מעין 50:50 במחלוקת בין יהודית לדמוקרטית ברור לכל מי שלא עוצם את עיניו, שתוך כמה שנים, גג כמה עשורים בודדים, יהיה כאן רוב גדול – עצום – בעם שיעדיף יהודית על פני דמוקרטית. אבוי! אז מה עושים? לצערי – אתחיל במה לא עושים. לא קורעים את הגרון. לא צועקים. לא משתוללים. לא שורפים את המדינה. לא יוצאים לרחובות. לא נלחמים בטחנות רוח. לא יורדים לאיילון. לא. לא. לא. פשוט לא. זה ממילא לא עובד. זה רק מדרבן את ציבור ה'יהודית' לזרז את ההפיכה המשטרית. הם אדישים. לא מתרגשים מזה. זה משעמם ולא מעניין. הם גם ככה חושבים שמדובר בכמה עשרות אלפי סמולנים שוטים. 2-3 מנדטים בלחץ. פיהוק. מה כן עושים? יש רק פיתרון אחד ואין בלתו – להגר החוצה. לצאת. לחפש את עצמכם במדינות אחרות שיסכימו לקבל אתכם שבהם תוכלו לבנות את עצמכם מחדש. אין שום פיתרון אחר לצערי. אבל שמעתי שיש כל מיני רעיונות של טקטונים, היפרדות וכו' שטויות מקושקשות. כל הרעיונות הללו תלויים בכך שתהיה הסכמה בין שני חלקי העם – ציבור ה'יהודית' וציבור ה'דמוקרטית'. אלא שמדובר בשני אויבים שלא יסכימו ביניהם על כלום. אין שום אמון בין שתי קבוצות שונות כל כך. ממילא כל אחד מאשים את השני בגזלייטינג, בהמצאות, בשקרים. לא יכולה להיות ביניהם שום הסכמה על כלום. אבל חשוב מכך – אם אני מקרב ציבור ה'יהודית', אני בחיים ובשום פנים ואופן לא אסכים לוותר על כלום בשביל המיעוט השוטה. שילך ויחפש לעצמו מקום אחר. מה זה הדבר הזה? הפסדת בבחירות אז אתה מבקש להפריד את המדינה לשניים? באיזו חוצפה? זו המדינה של הרוב ושהמיעוט יילך ויחפש לעצמו מדינה אחרת אם כל כך רע לו. תוסיפו לזה שמהלכים שכאלה לא יצליחו גם מבחינה פרקטית פשוט משום שמי שצריך לקדם אותם זה שלטון – והשלטון בחיים, אבל בחיים, לא יוותר על כוח. אין שום סיכוי כזה. שכחו מזה ותפסיקו להתאמץ. ואם אין לי איך לעזוב? קודם כל – אני כמעט בטוח, שאם תרצו מספיק לעזוב, ותתחילו היום לעבוד בכיוון, אתם תצליחו. לאורך עשרות השנים האחרונות ישראלים רבים הצליחו להשתקע ולמצוא את עצמם במדינות רבות בעולם. מקרבם היו גם כאלה ללא השכלה, כסף או רקע כלשהו. רק עלו על מטוס וקבעו עובדות בשטח. זה נכון שזה מצריך מאמץ רב. וזה נכון שלא בטוח שתצליחו, אבל אני מעריך שרוב הסיכויים שכן. אבל אתם חייבים להתחיל היום. ואם מישהו לא מאמין שזה אפשרי, אני חייב להגיד שאני לא מכיר אפילו בן אדם אחד שסיפר לי לאורך עשרות השנים האחרונות שהוא רוצה לעזוב לארה"ב, לקנדה או לאירופה, והוא חזר לישראל בגלל שסורב לשהות באותה מדינה או במדינה אחרת. לא מכיר מקרים כאלה. אני כן שומע על אנשים שהפרו ויזה או תנאי שהיה ונזרקו מהמדינה הזרה אבל אני לא מכיר אנשים שבאמת ניסו – ולאורך זמן – להגר למדינה זרה כלשהי ולא מצאו שום מקום אחד שיסכים לקבל אותם. אז די עם התירוצים. ככל שתידחו את הקץ, רק תקטינו את הסיכויים שלכם. מדינות רבות פותחות או סוגרות את שעריהן בהתאם לנפח הנכנסים. כשיתחיל גל הגירה משמעותי מישראל (והוא יתחיל, שלא יהיה לכם ספק), מדינות רבות מיד יסגרו את הדלת. ככל שתחכו – אתם תישארו בחוץ. ביאסת מצטער. אין חדשות טובות בפי. המציאות הישראלית ברורה. רק צריך לפקוח את העיניים ולא להתכחש לה. כל התנגדות לעניין תהיה חסרת כל ערך. אין שום פיתרון אחר.

במדבריות המזרח התיכון ישנה מערה קטנה ושמה ישראל 🇮🇱. אנשי המערה, בני ישראל נצר לשושלת מפוארת מימי בית המקדש בארץ כנען, התחלקו לשתי שבטים: היהודים והעברים. העברים חצבו במערה מנהרה לתפארת. בעוד הראשונים, היהודים, יצאו מהמערה לבחון את השטח העוין במדבר, לעיתים הם הותקפו על ידי אנשי מערות אחרים שנראה שהם סוגדים לעכברים, כי תמיד שהם תקפו הם צעקו "עכבר גדול!", אולי משום שהעריצו עכברושים שעירים שחלקו איתם את החמאם אדים המשותף. כשחזרו היהודים המותקפים למערה הם סיפרו לעברים על מה שקרה, והאחרונים החליטו לשקוד בפיתוח טכנולוגיות מתקדמות לשיפור חייהם ולהגנה בשטח המדברי העוין. אכן, היתה להם הצלחה מרשימה, ועם הטכנולוגיות שפיתחו העברים הם הגנו על עצמם ועל היהודים מפני שכניהם שעסקו באובססיביות בפולחן העכבר הגדול שמעולם לא ראו, גם אם חיפשו היטב במחילה של בית השימוש. העברים ירדו מהמדבר לחופי הארץ וסחרו עם אנשי העולם הגדול מעבר לים עם הטכנולוגיות שפיתחו. זו היתה תקופת השגשוג במערה, ששכנעה את העברים החופשיים לצאת מהמערה ולהגר לעולם הנוכרי שהפחיד מאוד את היהודים השמרנים. ברבות השנים, היהודים הפכו לרוב אנשי המערה. הם מעולם לא למדו לימודי ליבה, שיטות מדעיות או הסקת מסקנות לוגיות, במקום "הבלים אלו" לדבריהם, הם מיקדו את מירב תשומת ליבם בפענוח הכתבים על קירות המערה שכתבו אבותיהם הקנאיים, משהו בסגנון "שמע ישראל!", היה להם מאוד נוח משום שהעברים החרוצים, שבנו מערה למופת השאירו להם מטבעות כסף ממסחר שהרוויחו עם אנשי העולם הגדול. היהודים החלו להתעמק בכתבים הנסתרים של המגילות העתיקות שמצאו במערה ובחרו בדרך מאבק אלים ומזויין בשכניהם מתוך אמונה יוקדת שהצעקה של "שמע ישראל!" חזקה יותר מאשר הצעקה של "עכבר גדול!" וברור לכל יהודי שבית השימוש בהר הבית שורץ העכברושים שלנו! יש אומרים שבסתר ליבם, גם היהודים האמינו במוטציה כלשהי של עכבר גדול, רק שהם קראו לו "קדוש" ולטענתם הוא בחר בהם להיות לו לעבדים, והם נענו, ככתוב על הקיר במערה: "נעשה ונשמע". מאז שהעברים החופשיים היגרו לארצות הניכר הרחוקות, הרבה מים (ודם) זרמו בנחלי מדבר יהודה, אבל סיפורי ההצלחה של העברים הפכו למיתוס בקרב זאטוטי היהודים, רק בהבדל אחד: היהודים ניכסו לעצמם את חשיבתם הרציונלית והישגיהם במדע, למרות שבקושי ידעו לפתור תרגיל אחד בחשבון פשוט. בפועל, בארצות הניכר, כבר אף אחד לא מצא עניין בבני היהודים בעלי המנהגים המוזרים במדבר השומם. להיפך, אנשי התפוח הגדול ביבשת הרחוקה גילו שאנשי המערה היהודים גרועים בדיוק כמו סוגדי העכברים, הם תחמנים במסחר והסיכוי לתרגיל עוקץ גבוה, אז הם חסמו אותם משירותיהם, או לפחות המליצו לאנשי הטכנולוגיה להתרחק מן מהמערות במדבר. במקביל, העברים השתלבו בקהילתם החדשה ורכשו ידידים ואהבה בחברתן של בנות יפות תואר נוכריות שאוכלות שניצל בביצת אימו ללא חשש מקטניות חמץ. בעוד היהודים במערה מנותקים מהעולם, הם ממשכים לרקוד במעגל ולזמזם לעצמם "אנחנו שבט ההייטק הנבחר!", רק שהם שכחו להוסיף את המילה ז"ל. בתגובה לתגובות למטה אני רוצה להוסיף פרט מעניין (ומבהיל) – ביקרתי אצל חבר טוב שעובד בחברת ההייטק ברמת החייל, בת"א. אין ספק אחד המעוזים הליברלים כביכול. הוא מכיר אותי דיי טוב, אז ערך לי סיור במטבח איפה שראיתי לתדהמתי שלושה מיקרוגלים נעולים במנעול מאולתר. שאלתי מה זה? והוא השיב, "עובדות אצלנו דתיות שבשבילן נעלו את המיקרוגל כדי שהחילונים, חלילה, לא ישתמשו בהם עם מאכלי התועבה שלהם. כי יש מיקרוגל כשר חלבי, ומיקרוגל כשר בשרי ולכן אסור לערב בינהם ולכן נועלים אותם!". שאלתי את החבר "מה התפקיד שלהן?", והוא השיב "QA, הן עברו הכשרה במשרד התעסוקה, והמדינה ממנת למעסיק X% מהמשכורת שלהן במידה ויסכים להעסיק אותן. אז זה משתלם לו, הוא משלם להן יחסית מעט". הוא ערך לי סיור היכן הן עובדות, וראיתי שבנו בשבילן מחיצות של 2 מטר, לתת להן פרטיות מהחילונים הטמאים. הן כולן נשואות, עם ילדים, חיות במובעלת בהשראת המתנחבלים שמקימים מאחז לא חוקי. (אז כן, הם מגיעים גם להייטק ומחריבים את הרוח החופשית). הנקודה שלי, שהייטק זה לא עסק למכירת לולבים של ארבעת המינים לסוכה, אלא האנשים שעובדים בהייטק, נדרשים להגיע לאיכויות חשיבה שאינן קיימות בעולם הדתי (כל דת). אנשים שמרנים באופיים אינם יכולים לחשוב מחוץ לקופסא משום שהמוח שלהם נעול כמו הדלת של המיקרוגל. רק חשיבה חילונית וחופשית מאפשרת לאדם להגיע לרעיונות, תובונות והמצאות יוצאות מהכלל, ולכן, עידן ההייטק בישראל הולך לאבדון אם אלו הנשים (והאנשים) שעובדים בו. לרמה הדבילית הזאת אפילו האיסלם המשוגע לא הגיע. עכשיו גם האירנים והסעודים יכולים ללמוד מישראל איך להקים חברות הייטק!

כששואלים אדם מסויים ממדינה מסויימת, ב99 % מהמקרים הוא יגדיר את עצמו בהתאם לסביבה בה גדל וחונך, אפילו אם זה לא בהיכרח ארץ המוצא שלו. למשל, תשאלו בן אדם רנדומלי בפולין, רוב הסיכויים שהוא יגיד שהוא מגדיר את עצמו כפולני וקתולי. תשאלו בן אדם אקראי במרוקו, הוא יגיד לכם, ברוב המקרים, שהוא מגדיר את עצמו כמוסלמי ומרוקאי. מהמאה ה-19 מכירים את הזכות לעם כהכרה עצמית. אבל מה עם הזכות לבן אדם עצמו להחליט מי הוא ולאן הוא שייך ? והזכות כמובן לעבור מקבוצה לקבוצה, שהייתה קיימת מאז ומתמיד, אבל בכל מקרה מתעלמים מזה. הרבה לפי המונדיאליזציה, אנשים היגרו. וזה מה שהתקשורת וכל מיני ארגונים כמו wokisme מנסים לגרום לנו לשכוח בכך שהם עסוקים בלשכתב את ההיסטוריה ולשנות אותה, במקום להשקיע את כל האנרגיה המבוזבזת הזאת בלקדם את האנושות ואת החברה ולהפוך את העולם למקום טוב יותר לדורות העתיד. כך שאפילו לפני 300 שנה ואפילו לפני, מצאתי עדויות על מהגרים בצרפת בספרייה הלאומית (גישה חינמית באינטרנט). כך למשל, רופא צרפתי מאמצע המאה ה-17 סיפר שהוא טיפל בסטודנט פולני חרוץ ושקדן. סטודנט גרמני לרפואה בצרפת כתב יומן אישי כבר במאה ה-16. ובחור צרפתי יצא למסע בסין במאה ה-18 וכתב על זה ספר שפורסם בצרפת. אנשים תמיד אהבו לנסוע. אבל מה קורה עם אנשים שמחליטים להתמקם במדינה מסויימת לצמיתות ? הם מתחתנים, מולידים ילדים, והילדים כבר מקומיים. אם הם לא עוזבים, הם יתערבבו עם המקומיים, וכבר בדור השלישי, אתה מקומי לכל דבר. וכך זה מגיע למצב, שצאצאים לאנשים שעלו לארץ בשנות ה-50, נהפכו כבר ל"צברים" (שונאת את המילה הזאת) ומגדירים את עצמם כישראלים (ויהודים לכל דבר) בלי לשאול את עצמם, ובלי להתעניין אפילו, במשפחה שלהם שחיה בפולין / גרמניה / מרוקו / איראן במשך יותר ממאות שנים. בעיקר בארץ, אנשים לרוב מתעלמים מההיסטוריה המשפחית, ומגדירים את עצמם קודם כל שישראלים / יהודים. כי זה מה שחפרו להם מגיל קטן, מוחקים היסטוריה משפחתית של 2000 שנה ומחליטים בשבילם שהם ממוצא "יהודי". וכמובן, הם נותנים לדת שלהם הם נולדו להגדיר אותם. כי אין דבר כזה עם יהודי. יש דבר כזה עם עברי, שכבר לא קיים יותר, כי כמו כל עם בעת העתיקה, הוא התעררב עם המקומיים. לכו תמצאו לי בחור גאלי, ויזיקוטי או סלטי טהור 100 % ? בהצלחה. שניפגשתי לראשונה עם חברתי הספרדיה ב-2017, שאנחנו עדיין בקשר, היא הציגה את עצמה כ "ספרדייה וקתולית". אני הצגתי את עצמי כ"חסרת דת, וישראלית, אבל רק מבחינת אזרחות". היא לא הבינה, ואז הסברתי לה שמבחינתי ההורים שלי היגרו לישראל, אין לי שום קשר רגשי ושום קשר גנטי לארץ, מבחינתי זה כמו ארצות הברית, ואני מגדירה את עצמי כאירופאית, מאיפה שבאה המשפחה שלי. היא הבינה אבל הודתה שמעולם לא נתקלה בזה. מבחינתה, היא נולדה בספרד, וכך ההורים, הסבים, ועוד מלא דורות אחורה. אבל אני, אני בת מהגרים. ואני מחשיבה את עצמי ככה, כי נולדתי וגדלתי במדינה שהיא לא שלי לא מבחינה גנטית ולא מבחינה תרבותית, וסבלתי ממשבר זהות קשה ולא הצלחתי להשתלב בחברה. היום אין לי אף חבר ישראלי שגר בארץ. עם המשפחה כמעט ניתקתי קשר, חוץ מההורים והצד של אבא, כי להם לא עשו לובוטומיזציה עם ציונות. אמא שלי לצערי קצת מושפעת מהקולגות בעבודה, כי שהיא העזה להגיד לי, לפני כמה חודשים, שבצרפת יש אנטישמים, כאילו שהיא שכחה לגמריי כמה קיבלו אותה יפה כשהיא ביקרה בצרפת וכשידעו שהיא יהודיה, ושאני גרה פה 6 שנים. העמדתי אותה במקום, וכמעט בעצבים, אמרתי לה שאני לא רוצה לשמוע יותר את השטויות האלו, ושלא תעיז להגיד לי באותו משפט "אנטישמיות" ו"צרפת". אבא שלי גם עבר שטיפת מוח, כי הוא צופה כל היום בחדשות. אבל אני בטוחה, שאם יעבור לצרפת, אפשר עוד לרפא אותו. אני ציינתי להורים שלי כבר שאין לי שום כוונה לחזור לארץ, ואם הם רוצים שאטפל בהם כשיהיו בפנסיה, או להיות עם הנכדים, אם יהיו לי, הם יצטרכו לבוא אליי. ובדיקת הדנא שלי הוכיחה שאני 100 % אירופאית, שילוב של יהודים ולא יהודים מצרפת והולנד ועד רוסיה ופינלד. אז מה אתם באים לי לז*** בשכל מגיל קטן שאני ישראלית ויהודיה ומכריחים אותי לשכוח מאיפה אני באה, את התרבות והמסורת שלי, בעזרת גזענות, הפחדה (כולם אנטישמים שמה, רדפו את ההורים שלך… סבתא רבא שלך ניצולת שואה) ועוד הפחדות ושקרים ? המסר שאני מנסה להעביר כאן, שאפילו ב-2023, הזכות להגדרה עצמית ואידיוודואלית היא לא מוכרת. אנשים עדיין מסתכלים על הקבוצה, על הדת, כסממנים וקריטרוינים בכדי להגדיר מישהו, בלי לשאול אפילו את הבן אדם אם הוא באמת מזדהה עם הערכים האלו שכופים עליו. וזה רק כי הוא נולד במדינה מסויימת, וזה לרוב עם התעלמות מוחלטת עם העובדה שיכול להיות שהוא בן מהגרים. במילים אחרות, בגלל שההורים שלי החליטו להגר לישראל ולא למדינה אחרת, אז נידונתי להיוולד בארץ, נידונתי לחיים של סבל במדינת אוכלת יושבייה שבה חם כמו בגיהינום, עם מנטליות של כפר ערבי נידח ופנאנטיות דתית טאליבנית, שמגיעה עד לעולם העבודה (למשל, לאסור על העובדים להביא אוכל לא כשר לפסח בחופש פסח, זה פשוט חוצפה). נידונתי לטראומות והתקפי חרדה קשים, לעובדה שאני צריכה לעבור טרפתיה וטיפולים פסיכולוגים ושהמילה "ישראל" גורמת לי בעצמה לחרדות. אני הקורבן של הגישה הקבוצתית הזאת. אני לא בחרתי להיוולד בארץ, כפו את זה עליי. לא רק שכפו את זה עליי, אתם עוד מכריחים אותי להזהות עם זה, ולאהוב את זה ? לא רוצה. מה תעשו לי ? גם את הדת כפו עליי. אם הייתי נולדת במדינה מתוקנת באירופה או בצפון אמריקה, הייתי אומרת שאני לא מאמינה ביהדות וזהו, היו עוזבים אותי ולא מכריחים את עצמי להגדיר את עצמי כיהודיה בעזרת מניפלוציות, הטפות מוסר וכיוצא מזה. היו מסתכלים עליי כחסרת דת ומכבדים את ההחלטה שלי. רק בישראל זה פשע, רק בישראל אני "כופרת", "לא מכבדת", ו"מכחישת שואה". ועוד אחרי זה, מעיזים לומר לי ש"חבל שהיטלר לא סיים את העבודה". אני בן אדם בשם עצמי. ומגיל קטן סבלתי מגזענות קשה כי ההורים שלי באו מאירופה. הכריחו אותי לשכוח את הזהות שלי, את השפה שלי, את התרבות. עד כדי כך שזה נהפך לבושה. רק בצרפת למדתי לאהוב את מי שאני, ולהעריך את התרבות של המדינה ממנה ההורים שלי באו. לפני שבוע הייתה לנו ארוחת משותפת עם הקולגות ופגשתי בסטאז'רית חמודה, צרפתייה ממוצא מצרי. היא אמרה "נולדתי בצרפת, גדלתי בצרפת, אני צרפתייה וזאת האזרחות היחידה שלי. אבל, אני אוהבת לדבר על מצרים, אני אוהבת לבקר את המשפחה במצרים, אני אוהבת את האוכל המצרי, ובאופן מפתיע, את האוכל הצרפתי אני שונאת". אני כלכך הזדהתי עם המילים שלה. לא אמרתי לה, אבל הרגשתי שזאת אני שמדברת. הבחורה שנולדה וגדלה בארץ, אבל שונאת כל מה שקשור לארץ, אבל לדבר על אירופה, האוכל האירופאי, התרבות, ההיסטוריה, עושה לי כלכך טוב. ההבדל בין ישראל לצרפת, שהצרפתים הקשיבו לה ושאלו אותה שאלות, בלי לשפוט. בניגוד לכך, בארץ, כשהייתי במקומה, זכיתי להערות בוטות, לאנשים שצעקו עליי ש"תגדלי תביני" ו"את חיה בסרט" ו"את נולדת כאן וזאת המדינה שלך כי את יהודיה" ועוד כל מיני הערות מאנשים שכניראה המקום היחידי בו ביקרו בצרפת היה דיסנילנד. למיטב ידיעתי אני כבר בת 27, אז כן, אני גדולה. ואני לא מתכוונת לחזור. ומי אמר שאני יהודיה ? למה אנשים צריכים להחליט בשבילי מי שאני, רק כי נולדתי במדינה מסויימת ולדת מסויימת ? ורק כי המדינה מחליטה לשים לי בתעודת לידה "לאום יהודי" למרות שאין דבר כזה ובלי לשאול אותי אם אני רוצה שירשמו שאני יהודייה במסמכים רשמיים ? כמה נילחמתי על זה עם משרד הפנים ולשווא, וזה כמו להילחם עם קיר ! למה בתור בן אדם בשם עצמי, אין לי את הזכות להגדיר את עצמי כפי שאני מרגישה, וכפי שאני רוצה ? למה תמיד קבוצה, קבוצה, קבוצה. ואם יש קבוצה אחרת שאני אוהבת, במקרה שלנו, צרפתים, אז אני נהפכת לחלק מהם. אני מאמצת את התרבות ב- 100%. אנשים תמיד עשו את זה ותמיד יעשו, זה מה שההורים והסבים שלנו עשו כשהם היגרו לישראל (ואני בכוונה לא אומרת "עלו", מילה שהרגילו אותנו להשתמש, אבל ביננו, מישראל, אין לאן לרדת, אם לא מחשיבים מדינות ערב ואפריקה). להם מותר ולי אסור ? רק כי אמא שלי יהודיה ? רק כי ספר שנכתב לפני יותר מ-2000 שנה החליט בשבילי שאני צריכה לגור במקום מסויים, כי אמא שלי וסבתא שלי יהודיה ? ומה עם הרצון האישי שלי ? ומה אם אני לא רוצה ? למה בישראל, הדת מגדירה קודם את הבן אדם, ולא האזרחות ? למה בצרפת, אתה מגדיר את עצמך קודם שצרפתי ואז יהודי, נוצרי, מוסלמי, חייזר ? רק בישראל, אתה קודם יהודי. אבל אני לא רוצה להיות יהודיה. לא בחרתי את זה. ישלי סלידה גדולה מהדת הזאת. אני גם רוצה לשכוח את הישראליות. חוץ מהאתר הזה וקבוצה של ישראלים בצרפת, אני לא גולשת בשם פלטפורמה בעברית ופלטפורמה ישראלית. אני מדברת על ישראלים שבאמת גרים בצרפת, וכבר כמה שנים ברמה שהם אימצו את המנטליות והתרבות, ולא פוצים עם דרכון אירופאים ו-2 מילים בצרפתים שחופרים "תעזרו לי למצוא עבודה, ישלי דרכון אירופאי, מגיע לי, ישלי פריוולגיות!". אילו הייתי יכולה, הייתי שוכחת את השפה העברית. עוד סממן שנכפה עליי, שפה שאני לא אוהבת, שפה ענייה באוצר מילים, שפה שאין לה שום שימוש בחו"ל, אלא אם כן החלום שלך זה ללמד עברית בתיכון יהודי ולעשות תעמולה ציונית לכמה יהודים ממורמרים ולמכור להם שקר. איכס. למה ב-2023, אנשים עדיין מתקשרים להבין, שרק הבן אדם עצמו מגדיר את עצמו כפי שהוא. ולא הקבוצה שהוא בא ממנה או שחושבים שהוא בא ממנה, רק בגלל שהוא נתקע שמה ? רק אני מגדירה את עצמי. לא אף ממשלה, לא אף קבוצה ולא אף דת. אני נתקעתי במדינה מסויימת בגלל חוסר מזל. וזהו. חיו ותנו לחיות. לא חסר יהודים פנטיים בארץ שיגנו על אידולוגיה שקרית כמו קתולי צרפתי במאה ה-16 שרוצח פרוטסטנטים.

אחד הדברים שהכי שכנעו אותי לעזוב את ישראל היתה ההתבוננות על החברה הישראלית בעשור החולף בהשוואה לחברה הישראלית שבה גדלתי לפני כמה עשורים. מבט על כך מלמד שהחברה הישראלית כיום היא נוראית אבל היא עדיין לא בלתי נסבלת. אך העניין החשוב הוא המגמה. הגרף ברור, ואם ללמוד מהתהליך שעברה המדינה, בתוך עשור-שניים אולי שלושה לעתיד, החברה הישראלית תהפוך לחברה שלא ניתן עוד לחיות בה לאיש כמוני. חברה שבה אהיה מיעוט קיצוני, עם דעות ליברליות "חשוכות", שההמון הזועם לא מכיר בהן, ומקיא אותן החוצה. אבל כשאני משוחח עם חברים שחיים ואוהבים כאן, הם מזכירים לי שמבחינתם "צריך לחיות את הכאן והעכשיו", ולא לעסוק כל היום במה יהיה בעתיד. לטענתם, כיום עוד אפשר איכשהו לחיות כאן, למרות הכל. ואם – ורק אם – הדברים ישתנו בעתיד אז צריך להתחיל לחשוב על העזיבה – אבל למה להקדים את המאוחר? אני חושב שזאת מחשבה אגואיסטית ואנוכית מאין כמוה לכל מי שיש לו כאן ילדים ודור המשך. ההגירה קשה לדור המהגרים מעבר בין מדינות הוא אירוע קשה ומורכב. לא חוויתי אותו אישית (עדיין) אבל טובים ורבים מחבריי ומכריי חוו אותו (במקומות שונים בעולם) וגם באתר הנפלא הזה הסיפורים מלמדים על זוועות שעוברים המהגרים. זה כמובן ברור. השינוי הפיזי, הבדלי השעות, הבדלי השפה, הפער התרבותי וכו', לצד הררי בירוקרטיה כל אלה הופכים את ההגירה עבור המהגר לסיוט שיכול להימשך אפילו שנים ממועד ההגירה. חלק מהאנשים מתארים את ההגירה כאחת המשימות הכי קשות שביצעו בחיים שלהם, אם לא הקשה מכולן. כשלעצמי, אני בדרך כלל אוהב להקדים את האתגרים ולא לדחות אותם, ואני כבר לא יכול לחכות להיות אחרי התהליך, אבל לצערי מסיבות שונות אני נאלץ להישאר כאן עוד קצת. אבל לא לעוד הרבה זמן. בכל אופן, אין כל ספק שהגירה זו משימה קשה ומורכבת, ומובן לחלוטין למה רבים כל כך נרתעים ממנה. אלא שכמו הרבה דברים בחיים, צריך להסתכל על הסיפור בתמונה הרבה יותר רחבה. אם לשים את הדברים ברזולוציה הנכונה – ההגירה קשה בעיקר לדור המהגרים. כלומר, אלו שחוו הגירה מלאה – הגיעו מרקע תרבותי אחד לרקע תרבותי אחר – ושינו בבת אחת את חייהם – אלו יחוו את ההגירה במלוא עוצמתה. אל מולם – הדור השני, דור הילדים, עשויים לחוות אמנם קשיים מסוימים (כתלות בגילם) אבל החשוב הוא שאלו יהיו קשיים מתונים יותר, ויכולת ההסתגלות שלהם תהיה מהירה יותר. במילים אחרות – עבור הדור החשוב לכם באמת, דור הילדים שלכם, ההגירה לא צפויה להיות מאתגרת כל כך. אל תהיה אגואיסט – תהגר בשביל הילדים הקול הפנימי שקורא לי לצאת מישראל אומר זאת בצורה ברורה וחד משמעית – והוא שב ומדגיש שאני בכלל לא העניין. נכון שיהיה לי קשה, ומאתגר, ומורכב. נכון שיהיו פערים, ומורכבויות, ובירוקרטיות. הכל נכון. אבל אני בכלל לא הסיפור פה. מי שאני צריך לחשוב עליהם כשאני הולך בגייט בדרך החוצה מהארץ, הוא הילדים שלי. בשבילם אני עושה את הכל. למה? מה ההצדקה לכך? משום שכמו שאני דואג לרווחתם, לבריאות שלהם, להאכיל אותם ולכלכל אותם, אני עושה רבים מהדברים האלה לא בשביל הילדות שלהם – אלא בשביל בגרותם. חשוב לי האושר שלהם. זאת המחויבות שלי כלפיהם. אם אני מעריך שישראל היא לא מקום ראוי למגורים לאנשים כמוני בעוד עשור או שניים, למה שאהמר על כך עבור היקרים לי מכל? למה שלא אתן להם הזדמנות אמיתית להצליח – במקום אחר? אם אקדים היום להגר החוצה, הם יותר מהר יסתגלו. הם יותר מהר יתרגלו. הם יותר מהר ימצאו את עצמם טוב ממני ביעד החדש. אבל כשהם יגיעו לשם, נקודת הפתיחה שלהם תהיה שונה לגמרי. יהיה להם את כל החיים להעביר במדינה החדשה. לחיות ולהגשים את עצמם. והכל מבלי לדאוג לעשורים המתקדמים של חייהם. ואם לא שוכנעתם עדיין – תחשבו עכשיו מה היה קורה אם ההורים שלכם היו מחליטים לפני 30-40 שנה לעבור, למשל לקנדה? אתם הייתם היום כבר 40 שנה קנדים. האם הייתם כל כך עסוקים בכל השטויות שמתרחשות להן 15 שעות טיסה מכם במדבר הזה שנקרא ישראל? מסופקני. הייתם היום חיים כבני המקום. קנדים לכל דבר ועניין. ושום מחשבה על הטרללת הישראלית לא היתה עולה בדמיונכם. אתם בסך הכל משלמים היום על ההחלטות של ההורים שלכם. הם לא ראו את הנולד. אבל אתם? אתם כבר רואים היטב.