המדריך שלך להגירה לחו"ל

קריסמס 2019 מערב לונדון, Hammersmith, ליד הפארק Ravenscourt. אני גר עם מאיה, חתולה שמנמונת וחמודה. תחביבה העיקריים הם שינה, זלילה וישיבה על עדן החלון בצפייה על ציפורים מעופפות, אטרקציה. היא משוכנעת שהבית שלה, ואני רק המשרת שבזה היא צודקת. שהייתי מגיע בערב, היא היתה מחכה לי בקומת הכניסה במבט זועף "איפה היית כל היום?" אחרי הארוחה היתה קופצת על המיטה ותפקידי היה ללטפה. לאחר הליטוף, הגירגור וניצול כף ידי המלטפת היא נטשה אותי לטובת הספה. טוב שכך, כי בשש בבוקר היא מתעוררת במבט מאושר ומתחילה בטקס ליקוק עצמי מרעיש שחתולים לעולם לא יבינו שהוא מעיר בני אדם. הכירו את 'מאיה שומנים', ילידת 2012, לונדון מזג האוויר בבריטניה החל להתקרר ורציתי לברוח מהחורף הלונדוני. חמש שנים שרדתי את החורפים הגשומים למען תושבות הקבע הבריטית הנכספת – כעת, אני יכול לבלות שלושה חודשים בתאילנד! נפרדתי לשלום מהשמנה (כינוי החיבה של מאיה) ועליתי בסוף דצמבר 2019 למטוס בדרך לבנגקוק. אייס תה קר ומרענן על גדות הנהר בבנגקוק מזג האוויר בתחילת השנה מושלם: 25 מעלות. זו גם התקופה המתויירת ביותר בתאילנד עם מעל ל- 32 מיליון תיירים בשנה. זה הביקור החמישי שלי בממלכת סיאם – אני אוהב את הארץ הזה, את האנשים החייכנים, התרבות המנומסת, האוכל התאילנד הבריא, שפע הטעמים – הכל כך כך שונה מהתרבות המערבית. שייק אבטיח מופלא שטעמו העדין גורם לך לרחף תם עידן האבטיח, החל עידן המנגו… כשהגעתי לתאילנד, שלחתי הודעת ווצאפ לעוזרת הוירוטאלית שלי Thanita מבנגקוק. נפגשנו במסעדה שהיא המליצה ברחוב Silom Road – הזמנתי לשיננו שייק ליצי ואחרי זה אכלנו. טניטה היתה אחראית לסידור היומן שלי בשנה האחרונה. באנגלית המקצוע שלה נקרא Personal virtual assistant – היא קובעת את אירועים אישיים שלי ביומן שאני בלונדון – מסעדות, סדנאות, הרצאות, קונצרטים, אירועים חברתיים, דייטים ואפילו סרטים בנטפליקס לפי הקריטריונים שביקשתי. שעות המחקר שלה חסכו לי את הטרחה לחפש את האירועים בעצמי. בכל ראשון בערב היתה שולחת קובץ אקסל עם רשימה של דברים מעניינים לעשות, הייתי מסמן את המועדפים עליי וכמו חייל ממושמע יוצא למסע ברכבת התחתית בלונדון, מגיע לאירוע, משתתף, מצלם ושולח לה תמונות או סרטונים עם משוב עד כמה היה מוצלח. חפשו את המוצר הישראלי – צמיד החמסה בזרוע ידה הימנית, מתנתי הצנועה ל- Thanita אחרי הארוחה יצאנו לטיול רגלי בלומפני פארק. למרות שזה היה המפגש "הפיזי" הראשון שלנו היא הכירה אותי היטב בפן האישי במסגרת העבודה שלה, בעוד אני ידעתי עליה מעט מאוד. בסיום הפגישה הזמנתי אותה להחלקה על הקרח. תחביב חדש, אבל היא סירבה בעדינות, אולי משום שהתביישה, אני לא יודע. בנגקוק מלאה בגורדי שחקים ובזו שגרתי יש בריכה על הגג מבט על העיר מקומה 32, שחיה מרגיעה מול נוף עוצר נשימה (כשצוללים) בטיול הקודם לפני שנתיים הכרתי את Nara בעיר בשם Chiang Mai (צאי מאי). היא ישבה ליד האגם באוניברסטיה וקראה ספר. התחלנו לדבר, התיידדנו במהירות, Nara ערכה לי סיור מעניין באוניברסטיה והלכנו לאכול ארוחת ערב. יום למחרת כבר נסענו לפאי Pai יישוב קטן וחביב ליד צאי מאי, ובילנו יחד כמה ימים. בשנתיים האלו לא שמרנו על קשר רציף אבל המספר שלה הופיע לי ב- Line (המקבילה של וואסאפ האסיאתית). בנתיים היא עברה לבנגקוק, אז שלחתי לה הודעה ונפגשנו ליד הנהר במערב העיר. כשהיא הגיעה, בקושי זיהיתי אותה, שנתיים עברו והזמן עשה את שלו, היא התבגרה והשתנתה מאוד. הלכנו למקדש בודהיסטי, היו שם המוני תיירים, צפוף, יקר ומיותר. אז ויתרנו והלכנו לארוחת צהרים על גג אחד המלונות ליד הנהר. הכירו את Nara – בחורה קטנה עם תיאבון גדול לחיים לפגוש אותה אחרי שנתיים (התמונה מעודכנת) היתה חוויה מרגשת. היתה לנו הזדמנות לחדש את הקשר ולטייל יחד. בפגישה אחרת החלטנו לראות קצת טבע. חצינו את הנהר בספינה והגענו לצידו המערבי של הנהר, שכרנו אופניים ורכבנו לשוק Bangkachaoland, פעם אחרונה שרכבתי על אופנים היה בפרנקפורט, זה באמת היה כיף. אחרי זה עצרנו לנוח ב- Sri Nakhon park. חציית הנהר במעבורת מול אוניית משא – רציתי את כל המכולות האלו לעצמי באחת המפגשים הצעתי ל- Nara לעשות סקי על הקרח והיא השיבה "סקי על הקרח בבנגקוק?! מוזר, בחיים לא!". טוב, אז הלכתי לבד לעשות סקי ב- Sub-Zero Ice Skate Club, רק שכולם שם היו ילדים. עכשיו אני מבין למה אף אחת לא רצתה לבוא, אבל כשביקרתי בקייב בשנה שעברה היו מלא מבוגרים שעשו סקי, אז מה ההבדל? בבית הקפה לחתולים בבנגקוק הבטתי מהופנט ביופיו של היצור המושלם הזה המשכתי להיפגש עם שתיהן במשך חודש ינואר, ביקרתי בשווקי האוכל, בקניונים, בית קפה לחתולים. בסופי שבוע שוק סוף השבוע פתוח, אפשר למצוא בו בגדים ומוצרים לבית וגם דוכני אוכל, עם קינוח כמו זה בתמונה: גלידת קוקוס עם מנגו טרי, אורז ירוק מתוק ובוטנים בשוק סוף השבוע בבנגקוק בקניונים המפוארים בבנגקוק ישנם סוגי מסעדות ומאכלים על בסיס המזון האסיאתי, למשל, יש להם שפע של מנגו והם מכינים איתו על דבר אפשרי, למשל: עוגת קרח מנגו עם גלידת מנגו וסירופ מנגו – נחשו באיזה טעם? את דירות המגורים מצאתי ב- Airbnb. כל שבוע עברתי למגדל דירות אחר באיזור בנגקוק, עם בריכה, איזור עבודה ולובי – כך הכרתי איזורים שונים וגם כמה דייטים מאותם בניינים בזכות אותם אפליקציות היכרויות נפלאות ששימושיות מאוד בקרב דיירי הבניין. בחלק ממגדלי הדירות הבריכה היתה למטה כדי לאפשר לשכנים להריע לשחיינים המצטיינים לאחר חודש מדהים בבנגקוק, המליצו לי לבקר בפאטייה – עיר נופש שנושקת לים עם אטרקציות חביבות. הגעתי במיניבוס והאווירה היתה אחרת – חוף ים, מלא תיירים מבוגרים, וזונות בטיילת, עומדות אחת ליד השניה משהו כמו מאתיים נשים לאורך קילומטר אחד! נוף מהמם, ארוחה נהדרת, תחושה משחררת – תיכף נלך לטיילת 🙂 הסקרנות (והחרמנות) לא הותירו בי ברירה, אם אני בעיר הזונות הגדול ביותר בעולם, כדאי לרחרח. צעדתי בשעות הערב וראיתי את "שוק הבשר" הזה מקרוב – עינייהן תרות אחר תיירי המין. כשהתקרבתי תפסו אותי ביד ושאלו איפה המלון, אבל רובן בכל הכנות לא מושכות והסכנה ממחלות מין הניע אותי לשכב איתן. אז אמרתי שאני גיי והמשכתי ללכת עד שפגשתי להקת ליידי בויז שעטו עליי כאילו אני כבשה תמימה שטעתה בדרך. הן יפות, אבל מסוכנות ולא רציתי להסתבך, אז התחמקתי. בסוף, את הלילות העברתי עם החתול הזה במיטה, ובחינם! בפטאייה יש קניונים מרהיבים במרכז העיר Central World וצפונית לו את ה- Terminal 21. חוויה, הרבה טעמים חדשים שלא הכרתי, Food Court עם אוכל תאילנדי עממי, בריא וזול וכמה בתי קפה נחמדים. אבל תוך חמישה ימים הרגשתי שמציתי את העיר של התיירים החרמנים והתאילנדים האדישים. הבעיה היא שמרוב תיירים וזרים שעברו לגור בעיר, התאילנדים "איבדו" את הקסם האישי שלהם והם פחות ידידותיים. מדינת עולם שלישי – כדי לעבור לבניין ממול יש לצלוח נהרות סואנים וגשרים מפותלים לקחתי טיסה ישירה ל- Chiang Mai, לעיר שפגשתי את Nara לראשונה לפני שנתיים. האיזור שגרתי בו נקרא Nimman, אולי האיזור העירוני היפה ביותר בכל תאילנד, מלא בתי קפה בוטיק עם התמחויות לסוגים שונים, יש בית קפה אחר מתמחה באבוקדו, אחר במנגו ושלישי בלחם מתוק ממולא בעשרות סוגי קרם, בוטיק שוקולד ועוד שפע של אפשרויות. בערב יש את Market night באיזור המזרחי של העיר, או לחילופין אפשר לבקר בשוק האוכל הקטן ליד קניין Maya. (אין קשר לחתולה) אין כמעט מכוניות באיזור הזה, והוא מאוד מתאים להליכה רגלית, פגשתי שם נוודים דיגיטליים שגרים בעיר תקופות ממושכות ועובדים דרך האינטרנט וזה בעצם מוביל אותי לעיסוק המרכזי שלי – אני מבלה ונהנה, אבל גם עובד במשרה מלאה, שבע ימים בשבוע, עם צוות הפיתוח תוכנה בחו"ל. אנחנו מפתחים אפליקציה לאנדרואיד ולאייפון. אז רק לידע כללי – בכל פעם שאני אזכיר במאמר שהלכתי לבית קפה, זה היה עם המחשב נייד, האייפד והטלפון למטרת עבודה. בוחן את האפליקציה בטלפון אנדרואיד וכותב פידבק לצוות הפיתוח באייפד (עבודה הכי כיפית!) זוג החברים הכי טובים שלי מלונדון הגיע לבקר בתאילנד ותיכננו לבלות את השבוע הזה יחד צאי מאי. הם אוהבים אוכל טוב וכל יום מחייב ביקור במסעדות הטובות ביותר, אז נגררתי בעל כורחי כי אני לא זללן גדול כמוהם, אבל נהנתי מאוד בעיקר בחברתם אבל גם מהחוויה הקולינרית. ישבתי שם והתגעגעתי לאוכל כשר פרווה תפל. סתם! הלכנו לעשות אומגה (Zip line). יש הרבה חברות אומגה מתחרות, אך טיפ שקיבלתי ממנהלת נסיעות מקומית שהכירה את כל המקומות המליצה לנו על המקום השווה ביותר. במתחם שביקרנו היו עשרות נקודות אומגה בלב הגונג'ל עם נוף מדהים ואנחנו עברו מנקודה לנקודה חלקן כוללות סולמות וחבלים – מסעיר! אם אתם מבקרים בעיר, אתם חייבים ללכת. השבוע חלף והזוג טס לבקר באיים הדרומיים, אז נפרדנו לשלום עד לאיחוד בלונדון ביתנו החדש והמרנין! קרנבל הפרחים בצאי מאי, מסתבר שלחלק מהנשים בעיר הזאת יש כנפיים – ליידי פלי את המשך השבוע העברתי בעבודה בין בתי הקפה הרבים באיזור. נפגשתי עם אחותה של החברה הכי טובה של אמא שלי. היא יצאה לפנסיה ומתגוררת כמה שנים בעיר. מסתבר שצאי מאי מושכת אליה הרבה זרים שגרים במגדלי הדירות באיזור, יש כאן איכות חיים גבוהה יחסית, דירות מרווחות עם בריכת שיחה ומכון כושר, שירותי כביסה עד הבית, ספרייה שקטה ללימודים או עבודה, לובי נאה עם שמירה ובעלות נמוכה משמעותית מארצות מערביות. באיזור Nimman יש הופעות לקהל הרחב, ובעיר העתיקה במרכז העיר יש מקדשים בודהיסטים יפים, מסעדות אוכל צפון תאילנדי, מרכזי ספא מפנקים ויוקרתים וממזרח העיר העתיקה יש את שוק הלילה שישראלים רבים מבקרים בו וכדי להגיע אליו צריך לעבור ברחוב קטן של ברים עם בנות וליידי בוי באווירה ידידותית למדיי. אני מניף את שייק הקוקוס בתחושת אושר עילאי וכבר מפנטז על השייקים הבאים מאחוריו Apple vs Samsung – בצאי מאי היתה לי תאונה מצערת – מהי ההסתברות שהאייפד פרו יפול בטעות על הטלפון סמסונג S10 וישבור את המסך? זה בדיוק מה שקרה! נסעתי באותו הבוקר למרכז סמסונג בצאי מאי, שירות למופת מתאילנדים חרוצים ומסורים לעבודתם וקיבלתי את הטלפון עם מסך מקורי חדש תוך שלוש שעות! אני בספק אם בלונדון הייתי זוכה לשירות מהיר כזה, בטח לא בארץ הקודש. במשך שנים הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמסך הטלפון ישבר, וכשזה קרה, התיקון הסתיים תוך 3 שעות לאחר שבועיים חלומיות בצאי מאי, החלטתי להיפרד מהאווירה האורבנית שאני אוהב ולראות טבע, נסעתי לעיר קטנה בשם Chiang Rai שצפונית לצאי מאי. אכן, האווירה רגועה ונעימה, עם האנשים הכי ידידותיים שפגשתי בתאילנד, אך דלה באטרקציות. בכל בוקר נסעתי למסעדה אחרת והמשכתי לכתוב את הספר מדע בדיוני שאני שוקד עליו בתקופה האחרונה. לכתוב דורש משמעת, אבל חשוב לי למצוא את ההשראה לכתוב, בלי היסח דעת ובלי דאגות כי במצב הנפשי המתאים הכתיבה זורמת וכך הגעתי לעמוד חמישים. אחת המסעדות החביבות עליי היא The Wanderer עם מקומות ישיבה נוחים בתוך אולם ממוזג או בחצר הגדולה עם הגינה המטופחת. סלמון קר עשיר בחלבון אחד מהמאכלים האהובים על תאי המוח שלי אייס קפה עם קצפת, חתיכות בננה וסירופ שוקולד שעוזר להגדיל את רמת הסוכר בדם המקדש המפואר והמפורסם ביותר בצאי ראי נקרא המקדש הלבן. העלות לזרים הוא 100 באט (תאילנדים נכנסים בחינם). הוא גודל, יפה ומרשים. סיור רגלי יכול להיערך שעה או יותר ובסיומו אפשר לבקר במסעדות ובחנויות המזכרות בסמוך. המקדש הלבן בצאי ריי נראה מרחוק כמו קצפת, אבל עשוי מגופות לוחמים שהפסידו בקרב אלת המקדש מנסה לפתות אותי – אבל ידיהם של הגברים מתחתיה מגלות את סופם המר של מי שהעז להתקרב והפעם שייק קוקוס טבעי שתורם להתרוממות הרוח וזחיחות הדעת עוד מקדש מרהיב בצאי ראי הוא המקדש הכחול שווה ביקור קצר ומשם הלכתי לאכול במסעדה ליד בשם Chivit Thamma Da Coffee House, Bistro & Bar. המקדש הכחול בצאי ריי שהשראת משחק האסטרטגיה Starcraft במסעדה הזאת הייתי מאוד פופולרי בקרב היתושות שייק אלכוהולי למבוגרים בלבד לאחר שבועיים בצאי ריי שכל ערב אני מזמין בשוק המרכזי את שייק מנגו הסמיך והטעים ביותר ששתית בחיי, כותב את הספר ומתיידד עם כמה מקומיים הרגשתי שמציתי את העיר והגיע הזמן לחזור לבנגקוק. בטיסה חזרה לבנגקוק, אישה במושב מלפניי לבשה קונדום צהוב אבל סירבתי לה בנימוס אנחנו במרץ, ובבנגקוק התחילו לדבר על הקורונה, אנשים מסתובבים עם מסיכות בכל מקום ובתחנות הרכבת מחלקים מסכות בחינם. אני מתעלם מהמצב וממשיך לטייל בבנגקוק, פוגש אנשים ופוקד את בתי הקפה האהובים עליי, אבל משהו באווירה השתנה – התאילנדים אחוזי אימה. עוגת שוקולד אשר מטשטשת את המושג 'שכבות' בפוטושופ בישראל כבר החלו לדבר על הסגר ובאירופה הקורונה מתפשטת וקוטלת אלפים. אני מעדיף להישאר בתאילנד ולא לחזור ללונדון. המצב בבנגקוק מחמיר מיום ליום, פחות אנשים מסתובבים ברחובות ולקראת סוף מרץ הוכרז שלטון צבאי בבנגקוק וכל המקומות הציבורים נסגרו. האינטואציה שלי מזהירה מהגרוע מכל – בנגקוק ללא בתי מסחר היא כמו בית סוהר אחד גדול מבטון מזויין. אני מחליט לנסוע לעיר חוף בשם Hua Hin שם נודע לי שהמסעדות פתוחות והכל רגיל. אייס קפה קר הוכר כמשקה שתורם לשטף כתיבה יצירתי ומהיר הצלחתי להתחמק מהסגר בבנגקוק ממש ברגע האחרון. התוכנית המקורית היתה לנסוע ברחבי תאילנד למקומות נידחים ללא הסגר. הגעתי ל- Hua Hin והקניונים פתוחים! אושר! העברתי את היום הראשון בעבודה בבית הקפה, עם המשקאות שאני אוהב, בערב הלכתי לשוק הלילה ובלילה סטוץ. אבל… אווירה נכאים! העוצר הגיע לעיר והשמועה אומרת שתוך ימים ספורים יסגרו את הקניונים והחנויות. לבד, ברחבה, מעכל את הטרגדיה – הקניון סגור! מה עושים??! בנקודת זמן הזאת הטיול השתנה. הרגשתי את עריצות המדינה פוגעת בזכות הטבעית שלי לחירות במסווה השקרי של בריאות הציבור. אני חייב להילחם למען החירות שלי! עזבתי את העיר ונסעתי לעיירה קטנה במרחק חצי שעה ממנה. מצאתי מלון דירות יפיפה מול הים, אבל שממה, אין אנשים. נשארתי שם שבוע נוסף ואת הבקרים בילתי מול חוף הים עם הבריזה הקרירה והמלטפת היה תענוג. הקניונים נסגרו, אז הלכתי לים ופגשתי סוס חולה קורונה. אבוי! הבריזה הקרירה מהים מענגת את גופי, האייפד מחמם את איזור חלציי למרות הסגר, מסעדת S&P היתה פתוחה. התעניינתי למה והם השיבו שיש להם מערכת ביטחות מיוחדת, לא ברור – מסעדה רגילה, אכלתי שם את ארוחות הערב עם תאילנדים מקומיים. עם קצת תושייה מצאתי בעלת מסעדה שהכניסה אותי בחשאי למסעדה שלה והכינה אוכל תאילנדי פשוט, טעים וזול. בעיירה הקטנה הזאת לא ראיתי שוטרים, אבל אפשר היה לראות שהעוול שנעשה לבעלי העסקים הקטנים בגלל הטלת הסגר הוא בלי נתפס. כשהייתי חוזר למלון, ראיתי עשרות בעלי עסקים קטנים ומיואשים יושבים בדוכנים הריקים שלהם מכוח ההרגל. היתה אישה זקנה שישבה כל היום בכניסה לשירותים הציבורים של החוף עם שלט 5 באט דמי כניסה, אבל אין אנשים. היא ישבה שם בשמש הקופחת חסרת אונים מול עריצות השלטון שחוגג, בכל העולם, את הכוח הלא מרוסן שהמגיפה העניק לו. עכשיו לשלטון יש תירוץ לרדות באנשים למען העצמת כוחו ושליטתו הברוטאלית והלא מוסרית בעליל. בניגוד לשלטון עריץ שהעם מתנגד לו, הפעם העם ברובו המכריע הסכים לקבל את המרות בכניעה, בלי שום בחינה רציונלית של המצב. ללא מרד. עם האפליקציות ההיכרויות בכל מקום שהגעתי היו לי דייטים בזכות רכיב ה- GPS בטלפון הנייד שידע לחולל מפגשים סוערים, אך העוצר הלילי הפחיד את התאילנדים, פוחדים מדייט, פוחדים מסטוץ, פוחדים משכניהם ומחבריהם. התקשורת המגוייסת למען השליט יודע הכל נטעה בהם פחד אימים שהנה הם עומדים להיחנק למוות מהוירוס בעל הקרנים האדומות רק שהם התעלמו מעובדה קריטית שהוירוס פוסח על הצעירים והבריאים שבהם, אבל הפחד משתק. בנתיים, הויזה שלי עומדת לפוג ואני נוסע למשרד ההגירה ב- Hua Hin לחדשו, אך קיבלתי סירוב משלושה בעלי תפקידים ששוחחתי איתם, ונדרשתי לחזור לבנגקוק. אין ברירה, אבל כבר אין תחבורה ציבורית. אני מזמין מונית פרטית ומגיע לשגירות האיטלקית לקבל מכתב סטנדרטי שמבקש משלטונות תאילנד להאריך את הויזה, בלי צורך לחצות את הגבול. האיטלקים הביוקרטים הפתיעו לטובה וכתבו את המכתב תוך עשר דקות Bravo. מהשגרירות נסעתי למשרד ההגירה. באותו הזמן איטליה כיכבה בחדשות כמדינה עם מספר הנפטרים הגבוה ביותר, אז קיבלתי יחס מועדף והויזה חודשה לחודש נוסף. (אני בעל דרכון איטלקי) בנגקוק הפכה לסיוט, כבר לא כיף כמו קודם. הכל סגור, מבקשים ממני לחבוש מסיכה בכניסה לסופרמרקט, בדיקות חום גוף. עוצר מעשר בערב ומהדייטים אפשר כמעט לשכוח. מה אני עושה? התאילנדים ביטלו את הטיסות הפנימיות, הרכבות והאוטובוסים. היטלו סגר על הערים ועוצר בתוכם ואני תקוע בבנגקוק באפריל, בשיא החום, קרוב לארבעים מעלות. במגדל הדירות, ג'ל אלכוהלי מונח בכניסה, הדיירים המבועתים החלו ללחוץ על כפתורי המעלית עם קיסמי עץ, המעלית מחולקת לאיזורים איפה לעמוד והתאילנדים נועצים בי מבט כועס עם עיניהם היפות שאני בלי מסיכה. הבריכה אסורה לשימוש, כך גם הספרייה ובעצם כל שטח ציבורי, אז אני בדירה הקטנה והחביבה שלי במגדל, נאלץ להזמין אוכל מוכן הביתה. זה המשיך ארבעה ימים מצערות. 96 שעות בהם הפגישות היחידות שלי הם עם דיירי הבניין בעלי אותן אפליקציות היכרויות ששותפים לתיסכול כמוני. מזל שסקס הם עושים בלי מסכה! קונדום חובה, למי שתהה. דיון סוער בקרב רוקחות תאילנדיות על גודל הקונדום במידה שביקשתי. האם יעזרו לי גם במדידה? ראיתי שהמצב בבריטניה מחמיר, זוג החברים שביקר אותי בצאי מאי חזר ללונדון, נדבק והחלים, אלפי מתים בבתי החולים הממשלתיים, הכל סגור, אז ללונדון אני לא חוזר בנתיים. יותר טוב להישאר כאן, אבל איפה? מה שהייתי צריך זה טבע, ירוק ומים זורמים, פנטזתי על ג'ונגל אבל אם להיות ריאלי זה לא אידיאלי לישון עם יתושים ואני לא טרזן. אז חיפשתי באינטרנט ומצאתי את גן העדן במערב בנגקוק – בית הארחה יפיפה, במקום מסתורי שאף אחד לא מכיר – יצרתי קשר עם הבעלים והזמנתי אושרה. הגעתי לשם במונית, והמארחים ערכו לי סיור במתחם הריק. כל התיירים עזבו מזמן ואני הדייר היחיד. לא עוד דירה בקומה העשרים במגדל, אלא בית פרטי ויוקרתי עם המרפסת שמשקיפה על אגם מלאכותי בה אני יושב עכשיו וכותב את המאמר הזה. המארחים הנפלאים מעניקים שירות VIP יוצא מהכלל, חמישה אנשים משרתים אותי כי אין להם משהו אחר לעשות. מכינים ארוחות בוקר אישיות, שייקים, אופים לחם טרי, עוגות ומספקים מוצרי מזון בסיסים. ארוחות הבוקר במרפסת של האגם המלאכותי היו טעימות ומזינות במיוחד בעלי המקום, משפחה תאילנדית עשירה, קנו לי מכונת קפה נספרסו חדשה כולל מקציף חלב ואספקת קפסולות לשנה לפחות, מדיי פעם הם מבקרים אותי ומביאים קינוח שהכינו או הפתעות אחרות כמו העוגה הזאת: עוגת גבינת מנגו בהכנה ביתית לעיתים קרובות אני משתמש באפליקציה הפופולרית כאן בשם Grab ומזמין אוכל (או מונית), ואפשר להזמין גם את רכיבים בלבד אז ניסיתי והנה התוצאה: אני מבשל תערובת של רכיבים שאת שמם וטעמם אנני מכיר אבל כישורי הבישול שלי לא מרשימות אותה בכלל שמעדיפה לשחק בטלפון בבוקר מחכים לי ארבעה מנות תאילנדיות חריפות עד כאב ובבוקר אחרי הארוחה אני מכין קפה. ניסוי מדעי – מה קורה שמכניסים כדור גלידה קפוא לקפה חם? מדיי יום אני יוצא לסופרמרקט ליד הבית, העמוס במוצרים איכותיים מאירופה ואוסטרליה ומאפייה של Paul הבריטית בכניסה. שם מצאתי גלידת האגן דאז בטעם רום צימוק האהוב עליי. תאילנד זולה, אבל המחירים של הסופרמקט זה יקרים מאוד כי המוצרים ברובם מיובאים מחו"ל. עם כל המצב המדכא של הסגר, אני בר מזל. אני עובד על האפליקציה (אנחנו כבר ב- Sprint 9), ובמקביל כותב את הספר הבדיוני שדיברתי עליו – על לוחם שחי בארץ דמיונית ומגלה את עצמו דרך מסע בערי האוייב, ובשעות הפנאי אני מזמין את החברים המקומיים מאפליקציות ההיכרויות לבקר בבית הארחה המפנק ולאכול יחד קרונפלקס בננה, לשתות קפה ממכונת הנספרסו החדשה שלי ועכשיו יש גם גלידת רום צימוק שאפשר לחלוק. חמישה חודשים, הרבה דייטים וסטוצים, אבל אין זוגיות. הגיע הזמן להיכנס למערכת יחסים מחייבת, בוגרת ורצינית, כי החיים הם לא רק שייק אבטיח וגלידת רום צימוק. אז אתה מחפש ומחפש ובסוף מגלה שהזהב, או הזוגיות במקרה שלי, נמצאת ממש ליד הבית, באגם המלאכותי בגינה הפרטית. הורי הצפרדע מבשרים לבתם על השידוך אך היא נראת מסוייגת בתחילה בהסכמת הוריה נישקתי את בת הצפרדע הקטנה ומאז אני בזוגיות עם נסיכה מקרקרת וקופצנית

מגיפה עולמית – מי היה מאמין, כמו מלחמת עולם, אירוע היסטורי שיחרט בספרי ההיסטוריה וילווה את הדורות הבאים עם מבול של סרטי אימה הוליוודים על וירוסים וחיידקים מפלצתיים שמשמידים חצי מהאנושות לפחות. יש סיכוי שבגלל וירוס הקורונה, הרפואה בכלל והטיפול במחלות נגיפיות השתפרו דרמטית. זו תיהיה קפיצת מדרגה מדעית-רפואית של עשור קדימה. אם עד לא מזמן צעירים רצו להיות שפים או להופיע בכוכב נולד, אז ברגע זה חולמים מיליוני צעירים (לפחות במזרח אסיה) להיות מדענים וחוקרים, לפתח תרופות ולהציל את עתיד האנושות. משאבים אדירים מופנים לטובת מחקר מדעי ופיתוח רפואי שזה שלעצמו נהדר! אבל בנתיים בשיאה של המגפה, אף אחד לא חושב על העתיד ואנשים פוחדים, האנושות בפאניקה, הממשלות הטילו עוצר, סגרנו לנו את העסקים, כלאו אותנו בבית, אסרו עלינו להיפגש והם אומרים שהסיבה לכך היא משהו כזה: "ללא הסגר, אנשים ידביקו אחד את השני ויהיו מלא חולים שימותו כי יש מחסור במכונות הנשמה, לכן צריך סגר". הבנתי. הנימוק הזה היה משכנע אותי בגיל שמונה, ועדיין הייתי שואל: "למה אנחנו לא מפסיקים לנוסע במכונית בגלל מאות הרוגים מתאונות דרכים?" אני מניח שהתשובה היתה משהו בסגנון: "זה מגיפה! לא תאונות דרכים". "אבל שנה שעברה נפטרו מממגיפת השפעת 650,000 איש ברחבי העולם, אז מה ההבדל?" הייתי מקשה. והתגובה: "קורונה זה לא שפעת, אלא הרבה יותר רציני". נכון שנגיף הקורונה מסוכן יותר מנגיף השפעת, אבל זה לא סיבה לסגור את המדינה, לעצור את החיים. יש שתי סיבות להטלת הסגר. ואף אחת מהן אינה וירוס בגודל 0.000125 מילימטר. 1. הפוליטקאים רוצים לשמור על הכיסא שלהם. הפיתוי גדול – המשכורת מנופחת, הלשכה והמזכירה, העוזרים הפלמטרים, הרכב והנהג הצמוד, ההוצאות הנלוות, הטיסות, הלינה במלונות, הקומבינות וכמובן היוקרה שמלווה את הפוליטקאי במסגרת תפקידו. נתחיל בהנחת היסוד – לפוליטקאים, ככלל, לא ממש מזיז אם אנשים מתים כל עוד מותם לא מיוחס להם. אנשים מתו לפני הקורנה והם לא פעלו לשיפור המצב כי הם לא נתפסו "אשמים" במותם. שרידותו של הפוליטקאי תלויה בגורמים שאינם קשורים בהכרח למצבו האוביקטיבי של האזרח. מאות הרוגים בשנה מתאונות דרכים לא מיוחס לפוליטקאי ולכן הוא לא נוקף אצבע לשנות זאת. מצד שני אם אסירה ישראלית בכלא הרוסי נאשמה, באופן חריג ולא הוגן, באחזקה לא חוקית של סם, הפוליטיקאי עשוי להבחין ששיחרורה יניב לו יתרון פוליטי – הוא ילחם למענה שמה שיקבע בעינייו הוא אהדת הציבור למעשיו, לא חירותה כמובן, אחרת, מצידו שתירקב בכלא גם על לא עוול בכפה. חזרה למגיפה – באופן מצער למדיי, מגיפת הקורונה מאפשרת לפוליטיקאים לנצל אותה כדי לחזק את שליטתם. סין היא דוגמא מצויינת אך גם ישראל שגייסה את שירותי הביטחון שלה נגד אזרחיה – מעקב אחר אנשים, הגבלת חירותם, עידוד הלשנה בקרב הציבור, בקיצור – ארץ אוכלת יושביה. החלום הרטוב של הרבה פוליטיקאים. כוח לא מרוסן שמגביר את שליטתם (ואולי גם ידחה את משפטם) – במצב זה, כמה מאות מתים ממגיפה (או בפיגועי טרור מתמשכים) היא ברכה לשלטון ולמערכת הביטחון שמקבלת היתר להשתלט על תחומים אזרחיים שהיו מחוץ לסמכותה ולדרוש תוספת תקציבים על חשבון טובת האזרחים במווסה של ביטחון הציבור ודאגה לשלומו. אבל מצד שני, אם יותר מדיי אנשים ימותו במגיפה אז האחריות עשוייה ליפול על הפוליטיקאי המכהן והוא יפסיד בבחירות הבאות – מזה הוא חרד וזה המניע העיקרי לפעולתו. לכן האינטרס העיקרי של הפוליטיקאי הוא לקבל החלטה מאוזנת שתשמור על כיסאו (ולא בהכרח על בריאות ושלום הציבור). וכך היה: הפוליטיקאים ברחבי העולם, פנו ליועצים המקצועיים במשרדם (רופאים, מדענים) ואלו בחנו לעומק את הנתונים באופן רציונלי. מסתבר באופן לא מפתיע שהוירוס הזה פועל במסגרת חוקי הביולוגיה הקיימים וגם לו יש אופי פעולה מוגדר, מגבלות ונקודות תורפה שניתן לנצל לטובתנו. הסטטסטיקה מראה שוירוס הקורונה מסכן שתי קבוצות אוכלוסיה: מבוגרים מעל גיל 60 (שמערכת החיסון אצלם עשויה להגיב באופן מוגזם ולתקוף את הריאות) אנשים בעלי רקע בריאותי בעייתי (מכל הגילאים). וירוס הקורונה מסוכן לאנשים מעל גיל 60 האם 85% מהאוכלוסיה (עד גיל 60) צריכה להיענש ולהיכלא בבית בגללם? התוכנית המקצועית מניתוח הנתונים מסקנת הדרג המקצועי היתה להפריד פיסית בין האוכלוסיות בסיכון לבין האוכלוסיות שלא בסיכון. ההפרדה הזאת תאפשר לקיים חיים כמעט נורמלים לרוב המכריע של הציבור ובמקביל הוא יפתח את חסינות העדר. מסקנתם השניה היתה לבצע בדיקות מאסיביות לגילוי הקורונה באופן ממוקד (לקשישים ולאוכלוסיות בסיכון) וגורף (לכלל האוכלוסיה), במטרה לאתר במהירות מקורות הדבקה חדשים ולבודד אותם אם צריך (אין בהכרח צורך לבודד מי שלא בקבוצת הסיכון, מספיק שינוח בבית). התוכנית הזאת יישומה בתחילת המגיפה בבריטניה ואז נזנחה מסיבות שאסביר בהמשך. ביצוע התוכנית הרציונלית כדי ליישם את הפתרון המקצועי הממשלה אמורה: 1. לתקצב עסקים פרטיים בביצוע ההפרדה (למשל, תשלום למלונות, מקומות הארחה וכדומה) ולאכוף את ביצועה על ידי המשטרה. 2. לבצע בדיקות מאסיביות לאוכלוסיה בקבוצת הסיכון ולכלל האוכלוסיה כדי לשלוט בהתפשטות המגיפה. 3. לבטל את ריכוזיות משרד הבריאות. לאפשר לשוק הפרטי למצוא פתרונות רפואיים ללא הרגולוציה הקיימת. למשל, בדיקות קורונה פרטיות ללא אישור משרד הבריאות, מתן היתר קופות ובתי החולים חופש פעולה מלא, ייבוא חופשי של מוצרים רפואיים כמו מסיכות, מכונות הנשמה, ובדיקות ללא רישיון של מכון התקנים וכדומה. ביישום התוכנית המקצועית, אין צורך בסגר. המשק היה ממשיך לתפקד כמעט במלואו, הרי מרבית המבוגרים מעל גילאי שישים כבר יצאו ממעגל העבודה והשפעתם מחוץ למשק היתה זניחה. בנוסף, הם היו מקבלים הגנה ושירות טוב יותר באותם מרכזים סגורים ומבוזרים עם צוות וציוד רפואי זמין בקרבתם. בפועל כלאו אותם בבתי אבות בתוך הערים ונתנו להם להידבק ולמות. אז מדוע ההחלטה המקצועית נזנחה בסוף על ידי הממשלה הבריטית ובכלל על ידי כל הממשלות בעולם? הסיבה היא לא "ימותו עשרות ומאות אלפי אנשים ללא הסגר" אלא… התוכנית הזאת דורשת אומץ לב, פעולה נחושה מאוד ויש לצידה סיכון. היא דורשת מהפוליטקאים מאמץ אדיר, לקיחת אחריות מלאה וביצוע לוגסטי מורכב. אם הממשלה תיכשל בביצוע ההפרדה הפוליטיקאים ישלחו הביתה, כשלונם יהיה פומבי והם יצטרכו לשלם בכיסא שלהם (גם בסין). סין, כמדינת משטרה, לא העלתה על הדעת את ההתוכנית המקצועית. על הרופא הראשון שדיווח על הוירוס המסתורי הם אימו והשתיקו (בסוף הוא נפטר). בעיניי השלטון שם (כמו גם בארץ) שרידותם חשובה יותר מחיי אדם. התוכנית הפוליטית וכאן אנחנו מגיעים לתוכנית השניה שהגו היועצים הפוליטים – הטלת סגר, שיתוק חברתי וכלכלי, פגיעה בזכויות האדם וכאוס שסין וכל המדינות האחרות אימצו ללא שיקול דעת. ביצוע התוכנית הפוליטית בניגוד לתוכנית המקצועית, בהטלת הסגר – אחריות ההצלחה מוטלת על האזרחים (ולא על הפוליטקאים) אם המגיפה תימשך – תמיד אפשר להאשים את האזרחים שלא צייתו להוראות, יצאו מהבית והדביקו. מה שהשלטון והמשטרה צריכים לעשות הוא פשוט יחסית – לנתק את נתיבי התחבורה בין הערים, לשלוח שוטרים (וחיילים, כן, הרי אזרחים הם איום לשרידות השלטון) למרכזי הערים, לקנוס אנשים שטיילו לבדם ברחוב, לגרוע באלו שטיילו מעל למאה מטר כאילו היו אחרוני העבריינים או לא חבשו מסיכה שייעלותה מוטלת בספק. לפעולות אלו לא היתה תרומה רבה למיגור המגיפה, אלא תכליתם הטלת אשמה ופחד על האזרחים. הממשלה הבריטית קיבלה את הצעת הדרש המקצועי, אבל הבינה בהמשך שביצוע הפרדה תיהיה משימה מאתגרת בעלת סיכון פוליטי גדול למדיי ולכן נסוגה בהמשך לפתרון הקל של הטלת סגר, הגרוע מבחינת הציבור, אך בעל סיכויי הנזק הפוליטים הנמוכים ביותר מבחינת הממשלה. הרעיון שעמד בבסיסו של הסגר הוא שאנשים לא יצאו מהבית ולא ידביקו אחד את השני. אך היתרון של מניעת הדבקה המונית בסגר, מתגמד לעומת שיתוק הכלכלה וכליאת כל האנשים בבתיהם. במצב הזה השאירו את האנשים בסיכון יחד עם האנשים ללא סיכון שהדביקו אותם! אך ככל שיותר ממשלות השתמשו בשיטה הברוטלית והלא יעילה של הטלת סגר ועוצר, כך היה יותר קל לממשלות אחרות ליישם את אותה המדיניות, הפוליטקאים לא ישלמו את המחיר, אלא אנחנו האנשים ואותם משפחות שאיבדו את יקירהם. השיקול העיקרי שעמד בפני הפוליטקאים הוא שרידותם בשלטון, ולכן התוכנית הפוליטית נבחרה, כי סיכויי הנזק שלה עבורם נמוך משמעותית מהתוכנית הרציונלית שאילו היתה נכשלת, היתה מטילה את האחריות על הפוליטיקאי ולא על הציבור. בצפון איטליה המגיפה התפשטה במהירות כה רבה שלממשלה היה יחסית מעט זמן להתכונן. במצב קיצוני כפי שהיה, היה יתרון לסגר אזורי מיידי, פינוי האוכלוסיות בסיכון ופיזורים במרכזים שונים. דבר שלא נעשה מתוך חוסר מקצועיות וחוסר איכפתיות של שלטון המקומי הביוקרטי. 2. אנשים מפחדים, לא חושבים. מרבית האנשים, לא נעים לומר, מונעים מפחד, לא הגיון אלא הרגש מניע אותם לנקוט פעולה. אם הם מרגישים זה מעיד בעיניהם שהם צודקים. הרגש מתגבר עוד יותר במצבי קיצון כמו המגיפה. הפחד משתק. כשאנשים מפחדים הם מתעלמים מהעבודות. הרגש גובר על ההגיון וטענתם תיהיה "היה בחור צעיר שמת מקורונה!". אמנם מדובר על סיכוי סטטיסטי מזערי, וייתכן שהיתה לא בעיה רפואית כלשהי אבל העובדות לא מעניינות כי לתפיסתם הרגש הוא הוכחה לצדקתם – "אם אני מרגיש, סימן שאני צודק" (ככה גם חתול חושב). כשאנשים מפחדים – הם מצייתים. הם מפנימים את המסר שהם "לא ממושמעים" ולכן על המדינה למשמע אותם. להישאר בבית! לחבוש מסיכה! הפוליטקאים היו שאננים שהמגיפה החלה וחסרי אונים שהתקדמה אז הם שיקרו גם שהמערכת התמוטטה להם מול העיניים "אנחנו המדינה המתקדמת ביותר בעולם במיגור הקורונה" – בסופו של דבר, אנשים בוחרים במי להצביע על פי הרגש, לא ההגיון. ימין או שמאל – כולם בוחרים על פי הרגש או ההרגל. כך נוצר מצב הזוי שבו האנשים מוותרים מרצונם על חירותם, ומפקירים את חיי יקיריהם בידי מערכת ממשלתית מושחתת ולא יעילה שהאינטרנס שלה מנוגד פעמים רבות משל אזרחיה. השילוב בין האינטרס השרידותי של הפוליטיקאי לבין הפחד של אנשים מפני המפלצת קורונה בעלת הכתר האדום גרם לטרגיה הזאת להתרחש. תוצאות הסגר – כאוס ונזק אדיר שאי אפשר לאמוד הפוליטקאים שיכורי הכוח מהמגבלות שהוסרו מידיהם מחפשים דרכים לניצול המצב לגזור רווחים פוליטים. הקורונה עשויה לסייע להם להיבחר שנית. הציבור זועק לעזרה וכמהה לסיוע חירום מהשליט החכם יודע הכל, התקשורת מגוייסת ומשווה בין הסיוע הניתן בין מדינות שונות. הפוליטיקאי מריח הזדמנות לשוחד המונים ומציע 500 ₪ לכל ילד. ככל שהוא יחלק יותר כסף והטבות, כך אהדת הציבור בו תגדל "מנהיג חזק, חכם ואיכפתי" – תקוותו שאת השוחד יזכור האזרח ביום הבחירות. ככה עובדות הדמוקרטיות בעולם – קוראים לזה "הבאג הדמוקרטי". הממשלה נכנסת לגירעון עצום ומדפיסה כסף כדי לפצות את כולם על נזקי הקיפאון הכלכלי שיצרה במו ידיה. עושר לא נוצר בהדפסת כסף, אלא אך ורק מיצירת ערך ממשי. הדפסת כסף יוצרת אינפלציה, ירידת ערך, בסופו של דבר הנזק יהיה כה גדול שאני אומר שאילו היו משקיעים בתבונה את כל הסיוע שהמדינה מציעה בבנייה של בתי חולים, למשל; היינו מצילים הרבה יותר אנשים מאשר מתו או ימותו מהמגיפה. תוצאותיו ההרסניות של הסגר הן מעל ומעבר למספר הנפטרים מקורונה. מה עם כל הבדיקות, הטיפולים והניתוחים שנדחו? חרדה, דיכאון, מצוקה והתאבדויות? הריסת משפחות וגירושים? איבוד עבודה ואינסוף דברים שבוטלו או נדחו? נזק שיצלק אנשים לכל החיים, נזק שאי אפשר לאמוד את גודלו. פשעים שהמדינה מבצעת נגד אזרחיה! המגיפה הזאת היא עוד הוכחה שאסור לנו לתת לממשלות כוח. חייבים להגביל אותם בחוקה, אחרת יכלאו אותנו בבית גם שנה הבאה. לא למדנו מההיסטוריה? ממשלות הם לא פתרון לבעיותינו, אלא מקור בעיותינו. כמה נקודות מעניינות: נקודה ראשונה הבהרתית – ילדים (ונערים) נדבקו בוירוס הקרונה בהמוניהם ורובם לא פיתחו סיפטומים, אך מערכת החיסון הלא בוגרת שלהם היתה למעשה יתרונם, כי זה לא הוירוס הורג, אלא התגובה החריפה של מערכת החיסון שנקראת 'סערת ציטוקינים' בריאות Lung שיוצאת מכלל שליטה אצל קשישים והורגת תאי ריאה בריאים. כתוצאה מהצטברות דלקת ונוזלים בריאות החולה הוא אינו מסוגל לנשום לבדו ונפטר. רוצה לומר, כליאה משותפת של כל האנשים, בסיכון ולא בסיכון, הוא שגרם להדבקה ההמונית. לכן, סגר לא היה יכול להיות הפתרון, עובדה – בסין מתו אלפים והסגר הרג את מי שבתוכו.   נקודה שניה מחשבתית – נניח שהיה ניתן, תאורטית להשאיר את כל האנשים בבית ולספק את כל צרכיהם באמצעות רובטים מעופפים שהיו מובילים מזון, שתייה, תרופות ומה שצריך ישירות דרך החלון לסלון ביתם – במקרה היפוטטי זה אכן המגיפה היתה נבלמת, אבל… כמה זמן אנשים היו נשארים בבית? שנה? שנתיים? מה הצפי? עד שייצרו מספיק מכונות הנשמה ואז נשלח בהמוניהם עשרות אלפי זקנים למיטות עם מכונות הנשמה? אגב, מכונת הנשמה לא בהכרח מצילה חיים, במצבים קשים החולה נפטר מדום לב גם עם מכונת הנשמה. אולי התוכנית שנחכה לחיסון? ועד אז? חצי שנה, שנה, שנתיים בבית? שימו לב – שלא השקיעו שום מחשבה בתוכנית הזאת. כל המטרה היא להסיר מהפוליטקאים את האשמה ולהעביר אותו אל האזרחים שלא צייתו להוראות הדיקטטור הגדול שיודע הכל. נקודה שלישית מוסרית – מדהים שפתאום כולם, כביכול דואגים לגיל הזהב 🙂 אבא שלי נפטר בגיל 87 ממחלת הסרטן, אני יודע מה זה. אבל נניח שחולה בן 82 ניצל בזכות מכונת ההנשמה המיוחלת שבגללה, כך נאמר, שיתקו לנו את החיים. אבל תוך מספר שנים ספורות הוא ימות מזיקנה, לא? אז עוצרים את כל העולם, כדי להציל קשיש בן 82, שבכל מקרה ימות בשנה הבאה??! האם מותר להפר את החירות שלי (לכלוא אותי בבית) למען זכויות של מישהו אחר? אגב, בזמן כתיבת שורות אלו, 173 נפטרו מקורונה בישראל – האם, עם כל הכבוד לנפטרים, הנתונים מצדיקים את הסגר? (חלקם היה נפטר בשנה זו גם ללא הקורונה). נקודה רביעית זילותית – שהשוטר תאב הכוח משתמש בסמכות החוק כדי לבצע פגיעה בחירויות האדם, כמו תשאול מאיים אנשים ברחוב סתם ככה כדי להטיל פחד ואימה או סגירה של בתי עסק קטנים, הוא גורם לזילות בחוק. כי הרי האזרחים יודעים (גם אם במעורפל) שמשהו לא נכון בהתנהלות השוטר, העירייה והממשלה. החברה מאמצת נורמות של כוחנויות, בריונות ופגיעה בפרט במסווה של טובת הציבור. כי אם לשוטר ולמדינה מותר, אז למה שבתי הספר ומוסדות אחרים לא יטילו מגבלות ועונשים? נקודה חמישית כלכלית – מערכת הבריאות בעולם המערבי בכל העולם היא בבעלות ממשלתית, יקרה להחריד ולא יעילה. היא אינה מסוגלת לתת מענה סביר בימים הרגלים, אז במצב קיצון של מגיפה כל מערכות הבריאות, כפי שקרה באיטליה, בספרד ובארה"ב למשל, כולם פשוט התמוטטו. כאוס. אילו מערכות הבריאות בעולם היו פרטיות, ולא ממשלתיות כפי שהן כיום (גם בארה"ב), המצב היה שונה מהיסוד. בתי חולים פרטיים, כעסקים למטרות רווח, מתכננים לתרחישים ואירועי הקיצון הגרועים ביותר. זה לא היה משרד הבריאות שהיה קובע כמה מכונות הנשמה להקציב לכל בית חולים, אלא הדרישה של השוק והצפי כפי שהיו מעריכים אותו מנהלי בתי החולים. במצב כזה, היו בתי חולים פרטיים שהיו רוכשים יותר מכונות הנשמה למקרי חירום, דבר שהיה מניב להם רווח אסטרונוטמי במצב של מגיפה מצד אחד, אבל מספיק כדי לעמוד בביקוש גבוה להרבה מאוד חולים. צריך להבין שללא האפשרות לרווח אסטרונוטמי לא היה אינטרס לבתי החולים לקחת סיכון ברכישה מאסיבית של מכונות הנשמה שאולי לא יהיה בהם צורך. בשוק חופשי היו בתי חולים שהיו מתמחים במגיפות, אחרים מתמחים באסונות טבע, וכאלו בניתוחים מסובכים, ואחרים בהשתלות. לכל בית חולים כעסק פרטי היה אינטרס לבדל ולמצוא לעצמו נישה ריווחית. השוק הפרטי היה מגיב מיידית להיצע והביקוש, אך גם לצפי עוד כשמגיפה החלה בסין, בתי החולים הפרטים היו נערכים בזמן לתרחיש הגרוע מכל ומשנים את הייעוד בחדרים מסויימים בבית החולים לחדרי טיפול לחולי קורונה עתידיים. לא היה מחסור במיטות ולא במכונות הנשמה, נהפוך הוא – בתי החולים הפרטיים היו מתחרים בינהם, באמצעות מסעות שיווק ופרסום, לאשפז כמה שיותר חולי קורונה אצלם (חדרי אישפוז גדולים יותר, מכונות הנשמה מתקדמות, צוות רפואי מקצועי, ארוחות מפנקות, פעילות לשעות הפנאי) ולא אצל המתחרה והרווחים מכל חולה היו משפרים את השירות הרפואי בעשרות מונים ממה שמקובל כיום ברפואה הממשלתית הלא יעילה. בשוק חופשי מחסור מוסר במהירות עם עליית המחיר, אך בשוק רגולטורי מפוקח ומסובסד, אף לא לא יודע מהו השווי האמתית של מכונת הנשמה ואף אחד לא יודע כמה מכונות הנשמה צריך. האינטרנס של הקופה הציבורית הוא לחסוך ככל האפשר, כך שציוד רפואי תמיד חסר. הפוליטיקאים ומערכות הבריאות הציבוריות בעולם יכולים לזקוף לזכותם את מותם של עשרות אלפי אנשים עד כה. במידה רבה נטייתם של אנשים לראות בממשלה כפתרון לכל בעיותיהם, לתמוך במערכת הרווחה הציבורית ולהתנגד למערכת בריאות פרטית, גרמה לנו לשלם מחיר גבוה ועצוב כפי שרואים בכל העולם כיום. עידכון 25 באפריל 2020 – הסגר בישראל היה מיותר (כלכליסט)

תגובה למאמר אז כאן זה נגמר… אתמול בשעה 22:20 קיבלתי ממך הודעה בוואצאפ: ״הי, אתה פנוי במקרה?״ התקשרתי אליך וכששמעתי את טון הדיבור שלך הבנתי שהשיחה הזאת הולכת לכיוון מפתיע, אבל לא ידעתי לאן עד שאמרת בעדינות שהחלטת לפרוש מסיבות אישיות… זה מעציב, אבל אני מבין אותך, את עסוקה מעל ומעבר והחיים ממשיכים, אנחנו משתנים וזה מובן. אז נותר לי להקדיש עבורך את הפוסט הזה ולהודות לך על ארבע שנים של ניהול האתר בהתנדבות, על האמון המלא, על התמיכה השוטפת, על הסבלנות האינסופית – ותודה נוספת מעשרות או מאות אלפי המבקרים השנתיים "השקטים" שקיבלו מידע מקצועי, עידוד והשראה להגר לארץ אחרת. בשנים האלו כמנהלת האתר הובלת אותו… למקומות הראשונים במנועי החיפוש בכל המונחים המרכזיים הקשורים בהגירה. גישתך המתונה וחברותית עודדה כותבים חדשים לשתף את הקוראים בסיפוריהם האישיים. ביוזמתך הוספנו חבילות הגירה וייעוץ מקצועי שכיסו את עלויות התפעול הטכניות של האתר. התרחבנו ופתחנו דף פייסבוק וקבוצת וואצאפ. נוספו לאתר עוד מאות מאמרים. שירות הלקוחות שהענקת מכל הלב עזר לנו לבסס מוניטין של אתר מקצועי ומוביל בתחומו. והיו עוד כמה פעילויות חשאיות (; מה צופן העתיד ל- leaveisrael.com? האתר הזה קיים קרוב לעשר שנים והוא ימשיך לפעול עוד עשר ועשרים שנה ובעצם כל זמן שהמדינה קיימת תמיד יהיה משהו לכתוב 🙂 ותמיד תהיה סיבה להגר, לא? את, הכותבים והכותבות נתנתם את הטון, אתם הרוח האמיתית של האתר ואני, בלי להמעיט בערכי, רק חלק יחסי קטן מתוך כל המאמרים שנכתבו. לכן, רוחו ואופיו של האתר ישארו כפי שהם – כתיבה חופשית של דעות שונות, עצות וסיפורים אישיים. הוא ימשיך לשמש "בית" למהגרים לעתיד שמתלבטים ורוצים קצת עזרה, וגם למהגרים בהווה שרוצים לכתוב על נקודת מבטם כמהגרים בארץ חדשה. ויש משהו נוסף שאני מעריך ולמדתי ממך – את היית הקול המתון מבינינו שפונה אל כולם ומציע בשפה בהירה, משכנעת ואוהדת את הרעיונות של האתר באופן שהוכיח את עצמו לכל אורך הדרך. תודה טל, נתראה בברלין (או פעם שלישית בלונדון?)

לפני שבע וחצי שנים נתקלתי באתר 'לרדת מהארץ'. נשאבתי לקריאה כמו דבורה לפרח. לא יכולתי שלא להזדהות עם הכאב, הזעם והעצבים של מי שכתב את הפוסטים באתר. הישראלי הנודד, הבחור שהקים את האתר, עזר לי רבות בכל שאלה שהיתה לי ולפני שעזבתי לברלין עשיתי הכל לפי ההצעות שלו. באימייל האחרון שלי אליו הבטחתי שעוד אחזור לעזור לו עם האתר. הוא לא האמין לי, רק היה נחמד ואמר שאין בעיה, בכיף. בטח אלפים אמרו לו את זה לפניי… עברתי לברלין באפריל 2014. היו עליות ומורדות, כמו בכל הגירה של אדם נורמלי, אבל לרגע לא שכחתי את האתר שנתן לי את הפוש האחרון להתחיל חיים חדשים. שנתיים אחרי, באפריל 2016, פניתי אליו שוב והזכרתי לו שהבטחתי לו ו"איך ממשיכים מפה?" מיותר לציין שהוא היה בהלם. הוא הכי לא ציפה שאחזור ועוד אתמסר לאתר בניהול ועבודה קשה, אבל הוכחתי לו שאני בת אדם שמקיימת את ההבטחות שלה. ביחד בנינו אתר מחודש במתכונת קצת שונה. היו כאלה שאהבו, היו כאלו שפחות אהבו, אבל לא נתנו לתגובות שליליות להסיט אותנו מדרכנו. היתה לנו מטרה ואנחנו נעשה הכל כדי להשיג אותה – נעשה הכל בשביל שאחרים יראו שיש תקווה ושאפשר לעזוב את ישראל בצורה טובה ואחראית, ולא להישאר תקועים במקום בגלל פחדים. היום, ארבע שנים אחרי שהתחלנו, אני גאה ביצירה המשותפת שלנו. הכנו חבילות הגירה, התחלנו שירות ייעוץ במייל, עזרנו לאנשים והצלחנו לקיים את האתר מפירות ההשקעה שלנו. עם השנים הצטרפו אלינו בלוגרים רבים, שחלקם המשיכו איתנו שנים וחלקם עזבו באמצע, פתחנו דף פייסבוק וקבוצת ווצאפ, ובכלל – אני חושבת שדי הצלחנו להגיע למטרה אליה חתרנו. הסיכום הזה בא עם טעם קצת עצוב משום שהיום הוא גם יומי האחרון כמנהלת האתר וכפי שזה נראה כרגע- גם כבלוגרית. אני עובדת במשרה מלאה פלוס, לומדת שוב גרמנית במלוא המרץ ונמצאת בתהליך התאזרחות ארוך. בנוסף לכל אלו אני גם מנסה להינות טיפה מהחיים, שזה קשה כשאני מותשת ועובדת כל הזמן. לנהל את האתר, לעשות הגהות, לעדכן חבילות ולייעץ במייל זה מתיש, אבל מאוד מתגמל. נתתי עצות לאנשים שאיבדו את דרכם ולא ידעו מאיפה להתחיל, אנשים שחיפשו מילה טובה ואנשים שרצו לספר את סיפורם ורק חיפשו מישהו שיקשיב. לא תמיד אנשים ידעו לומר תודה, אבל עדיין התחושה היתה שאני עושה משהו בשביל אחרים, שנמצאים בנקודה בה פעם אני הייתי. זוהי הרגשה נפלאה. ואיך אפשר בלי תודות… אני רוצה להודות בראש ובראשונה לישראלי הנודד, תני, שבלעדיו שום דבר לא היה מתאפשר. האתר הוקם על ידו והשתנה משך השנים, וכך גם הוא. ברבים מהנושאים אנחנו בדעות מנוגדות לחלוטין (כלכלה, פליטים וכו', אבל כקוראים אתם כבר מכירים את ההבדלים בינינו…), אבל הוכחנו שאנשים שלא הכירו אחד את השניה בהתחלה ולא היה להם שום דבר משותף חוץ מהרצון להתחיל חיים חדשים במדינה אחרת, מסוגלים לגשר על הפערים האלו אם הם רק מקשיבים אחד לשניה ומתדיינים בכבוד. היו לנו ויכוחים אינסופיים, בין אם על האתר ובין אם על החיים, ועדיין נשארנו חברים, גם כשהוא בלונדון ואני בברלין. הבלוגרים שלנו הם יחידי סגולה וכל כך נהניתי לעבוד איתם – מיטל, ונוס, ספיר, תמיר, דניאל, דימיטרי, לומי ולאחרונה גם סטיב. תמשיכו בכתיבה כי אתם מהווים השראה לכל כך הרבה אנשים! ולכםן, הקוראים והקוראות, תמיד שמורה לכםן פינה חמה בליבי. אני מעריכה מאוד את כל הפידבקים לאורך השנים, הטובים והרעים, כי מכולם החכמתי. מקווה שתמשיכו לשאוב השראה מהאתר ותהגרו למדינות שאתםן מעונייניםות בהן. תזכרו: אין דבר כזה אי אפשר – יש לא מספיק רוצה 😉 באהבה, ברלינאית נ.ב. אם יש מישהםן שמעונייניםות להחליף אותי כמנהל/ת האתר, אתםן מוזמניםות לשלוח פניה בטופס צור קשר 🙂 — מאמר תגובה: תודה ברלינאית 💖 vielen Dank

לפני כמה חודשים התמנתה בפינלנד ראש ממשלה חדשה, אישה בת 34 בשם סאנה מארין, והעולם מסרב להירגע. פינלנד ידועה כאחת המדינות הכי מתקדמות ומוצלחות בעולם, כלי התקשורת בכל העולם מלאים בכתבות מלאות קנאה במודל הנורדי ותמיד מתפלאים כשמשהו משתנה במערכת שמתיימרת להיות מושלמת. הדבר שגרם להחלפת השלטון הפתאומית הזאת הוא שביתה ארוכה של שירות הדואר הפיני. כמו כל דבר אחר כאן הדואר ידוע באמינותו ודייקנותו, אם קרה וחבילה כלשהי לא הגיעה ליעדה זה עלול להופיע בחדשות, עד כדי כך התקלות של הדואר נדירות. ההשבתה שלו כל כך קרוב לעונת חג המולד פגעה בהרבה אנשים, אבל לא זה היה הקש ששבר את גב הגמל. חברת התחבורה הציבורית של אזור המטרופולין של הלסינקי החליטה להצטרף לשביתה, שביתת הזדהות כמו שזה נקרא כאן, ואז התחיל הכאוס האמיתי. רבים מתושבי הלסינקי והסביבה מתניידים רק באמצעות התחבורה הציבורית שהיא יעילה, מדוייקת ואמינה ואפשר לסמוך עליה לחלוטין, ולכן אינם מחזיקים רכב בכלל. רבים מאלה שכן מחזיקים רכב כדי לנסוע מחוץ לעיר בסופי השבוע ובחופשות משאירים את המכוניות בחניונים העירוניים, כדי לא לתפוס מקומות חניה בעיר. ביום אחד שבו התחבורה הציבורית לא פועלת אנשים לא יכולים להגיע לעבודה, ללימודים או לכל מקום אחר בלי מונית, לפחות עד החניון שהרכב שלהם נמצא בו. ביום אחד היו בכל האזור פקקים איומים (בדרך כלל לא קורה אפילו בשעות שנחשבות עמוסות) ועליה ניכרת בתאונות דרכים בגלל אנשים שלא נהגו הרבה זמן, אבל חוסר הנוחות שבכל העניין הזה היה דווקא דבר די שולי. מה שנקרא 'המודל הפיני' וכל הטוב שהוא מציע מתאפשר, בין היתר, בזכות אחוזי שחיתות אפסיים ואמון במנהיגים ונבחרי הציבור, כלומר אם חבר פרלמנט או ראש הממשלה הבטיח משהו בתקופת הבחירות הציבור מצפה ברצינות שהוא אכן יקיים את הבטחתו ולא סתם יזרוק סיסמאות כדי לקושש קולות. לתושבי המטרופולין של הלסינקי הובטח לא פעם שאם הם גרים כאן לא יהיה להם צורך ברכב פרטי והם האמינו שככה זה באמת יהיה, כלומר הם סומכים על נבחרי הציבור שלהם. ביום אחד של שביתה בתחבורה הציבורית האמון הזה הופר, ובלי אמון הציבור לראש הממשלה אין זכות להיות בתפקיד הזה והוא מודע לכך. הפרלמנט דרש את התפטרותו והוא הגיש אותה בתוך כמה ימים, בנאום הפרישה שלו הוא התנצל בפני הבוחרים שלו על כך שהוא אכזב אותם והביע תקווה כנה שמחליפתו תעשה עבודה טובה יותר.עוד לפני כל הבלגאן שנוצר בגלל השביתה בדואר ובתחבורה הציבורית כבר נשמעו קולות של חוסר שביעות רצון מתפקוד הממשלה, גם בתקשורת וגם מחברי הפרלמנט עצמם. הוחלט לקצר את חופשת הלידה ולהתחיל לגבות שכר לימוד באוניברסיטאות. עם קיצור חופשת הלידה עוד אפשר לחיות, אבל גביית שכר לימוד מפר את העקרונות החשובים של המודל הפיני שמעניק שוויון הזדמנויות לכולם. שכר הלימוד הוא תמיד נושא לוויכוחים בכל פעם שיש בחירות בפינלנד ואין ממשלה בעשר השנים האחרונות שלא נאלצה להתמודד עם הבעיה הזאת, אפילו שהנושא הזה קצת התקרר מאז שהוחלט לגבות שכר לימוד מסטודנטים שאינם אזרחי האיחוד האירופי. לפני שמונתה להיות ראש הממשלה של פינלנד סאנה מארין היתה שרת התחבורה, ולפני זה היא היתה ראש העיר טמפרה. נושא התחבורה הציבורית קרוב לליבה מאוד, בעיקר מטעמים אקולוגיים. לפני שהיא נכנסה לתפקיד ראש העיר של טמפרה מצב התחבורה הציבורית בעיר היה זוועתי, כלומר נופל ברמתו מהלסינקי או טורקו והיא התחייבה לשפר אותה בקמפיין הבחירות שלה. היא אכן הובילה מהפכה של ממש בתחבורה הציבורית שם והשקיעה המון משאבים לפיתוח רשת שבילי אופניים באזור כולו (שלמען האמת כבר היתה קיימת אבל היה הרבה מה לשפר…). יותר מזה, היא נתנה דוגמא אישית לתושבים ובעצמה הגיעה למשרד שלה בעירייה ברכיבה על אופניים. על הרכב שהוקצה לה היא וויתרה בטענה שאין לה צורך בו כשהיא חיה בעיר ובשביל נסיעות מחוץ לעיר יש לה רכב פרטי שהיא מאוד אוהבת, חבל על כספי המסים ועדיף להשקיע אותם בשיעורי רכיבה על אופניים…כזאת היא סאנה מארין, ממש לא הילדונת שעושים ממנה אלא מנהיגה מוכשרת שכבר רשמה לא מעט הישגים בקריירה הפוליטית שלה. דווקא היא זו שמונתה לתפקיד ראש הממשלה בזכות המוניטין שלה כמי שמקיימת את הבטחותיה ואפשר לסמוך עליה שתמשיך לעשות זאת. היא הקימה קואליציה שמורכבת מאנשים כמוה, שכבר הוכיחו שהם מודעים לכך שתפקידם הוא לשרת את ציבור הבוחרים שלהם ולא ההיפך. העובדה שהקואליציה הזאת מורכבת בעיקר מנשים צעירות מספקת כותרות למדורי פוליטיקה בכל העולם, וגם חומר ללא מעט בדיחות על חשבון הממשלה החדשה של פינלנד… סאנה מארין מודעת מאוד לגילה הצעיר ולא מהססת לקבל עצות מפוליטיקאים וותיקים אבל מצד שני אין לה בעיה להשתיק את מי שמתנשא עליה, ויש גם כאלה. חוץ מכמה שוביניסטים מיושנים הגדולים שבמתנגדיה הם סוחרי רכב ונהגי מוניות אבל אפשר להבין אותם, הפעילות שלה לשיפור התחבורה הציבורית פוגעת להם בעסקים. ברור שאף פעם אי אפשר לרצות את כולם אבל כבר אחרי חודשים בודדים של פעילות היא כבר סומנה כמנהיגה אמיתית, כזאת שנותנת דוגמא אישית לאזרחים. באחד מאלף הראיונות שהיא נתנה היא אמרה שבתקופת לימודיה באוניברסיטה היא עבדה כקופאית בסופרמרקט והיא עצמה היא ההוכחה ליעילותו של המודל הפיני ולמה צריך להמשיך לתחזק אותו. היא גדלה במשפחה קשת יום ואם הלימודים באוניברסיטה לא היו בחינם בפינלנד אז היא כנראה לא היתה מצליחה לממן אותם, ובגלל זה חשוב שהם ימשיכו להיות בחינם כדי שלכל אזרח תהיה אפשרות לממש את הפוטנציאל שלו בלי קשר למעמד הסוציו אקונומי שאליו הוא נולד, כלומר שעם מספיק נחישות ועבודה קשה אפילו קופאית יכולה יום אחד להיות ראש הממשלה. אני עצמי מאוד מרוצה מהגישה הזאת ובכלל מההזדמנויות שהמודל הפיני מציע, אפילו למהגרים. העיקרון של שוויון הזדמנויות הוא חשוב מאוד לפינלנד כחברה ולכן המערכת לא חוסכת במשאבים כדי להעניק אותו גם למהגרים, כדי שאלה ישתלבו במהירות כאזרחים מועילים. לי למשל הותאמה תוכנית אינטגרציה שאורכת שנתיים שבמהלכה אני צריכה ללמוד את השפה ולעבור מבחן הסמכה במקצוע שלי כדי שאוכל לעבוד בו ולא להיתקע לנצח בעבודות "של מהגרים". בזמן הלימודים קיבלתי קצבה שאפשרה לי ללמוד בראש שקט, קצבה שגם סטודנטים אזרחי פינלנד זכאים לה. לצערי זה לא בדיוק התאפשר כי בשנתיים מאוד קשה ללמוד פינית ובו זמנית גם לעשות את קורס ההסמכה (שגם הוא בפינית) אז דווקא כן עבדתי כקופאית לתקופה כלשהי, אבל אני לא מתבאסת יותר מדי כי אם אפילו ראש הממשלה עשתה את המסלול הזה אין שום סיבה שגם אני אעשה את אותו הדבר…