המדריך שלך להגירה לחו"ל

מתחיל להסתמן הכיוון אליו הולכת ישראל. אם פעם הייתי בתחושה שישראל הולכת להיות אימפריה במזרח התיכון, ולאחר מכן חשבתי שהיא עומדת לקראת השמדה וכיליון, היום התחזית שלי היא שישראל עומדת להתייצב. היא תיחלש מאוד בהשוואה לשיאה ובוודאי ביחס לפוטנציאל שהיה לה, אבל היא לא תקרוס. היא פשוט תאבד מקרנה לאט לאט, ותתייצב לה כמו כל מדינה ערבית ממוצעת. לא חלשה מידי ולא חזקה מידי. סטייל ירדן, מצרים או מרוקו. קודם כל מדינה ערבית ישראל כבר שנים הופכת למדינה ערבית. חלק הולך וגדל בתושבי המדינה הם ערבים דה-פקטו, ואין שום הבדל בינם לבין אחיהם בעיראק, מרוקו, לבנון וסוריה ואפילו הרשות הפלשתינאית. ערביי ישראל היהודים זהים בכל הפרטמרים שלהם לאחיהם ערביי העולם, פרט לכך שבמקום להאמין בנביא מוחמד (או שקר כלשהו דומה לזה) הם מאמינים בביאת המשיח (או שקר כלשהו אחר). במקום לצום ברמדאן הם צמים ביום כיפור. חוץ מזה, אין שום הבדל. יתר היהודים בארץ עוברים תהליך של התערות הפוכה. הם מאמצים יותר ויותר את התרבות הערבית בשל היותה דומיננטית ושתלטנית יותר. הם מאבדים מיום ליום מהערכים של העולם המערבי ומנחילים להם ולילדיהם מסורות ערביות. כמדינה ערבית קלאסית, מדינת ישראל תהיה דיקטטורה בעיקרה. אמנם יתקיימו בחירות, אך הן יהיו למראית עין בלבד. כל מערכות השלטון יהיו מושחתות עד היסוד והפוליטיקה תשלוט בכל היבט של החיים. כניסה ויציאה תותר, אך תוגבל לצורות והיקפים מסוימים. גיוס חובה כמובן. ביקורת נגד השלטון תיאסר. מבחינה כלכלית מדינת ישראל העתידית תהיה דומה מאוד מבחינה כלכלית למדינות הערביות השכנות לה – ירדן ומצרים כדוגמה נפלאה. אני מעריך שהתיירות תתחזק וחופי ישראל יהיו חופים אהובים על תיירים מהעולם שרוצים לספוג תרבות ערבית מסורתית לצד חופי ים ושמש. בדיוק כמו בארצות צפון אפריקה. ההייטק לא יקרוס, אך יישחק. ישארו לא מעט אנשים איכותיים (אך לא נבונים) במדינה שיניעו את קטר ההייטק. הם ייפרדו ממיסוי רב אך כמו ערבים בכל העולם, בשל המסורת ארוכת השנים והמחויבות לאדמה יישארו כאן למרות שבחו"ל יהיו אלטרנטיבות ראויות הרבה יותר ליכולות שלהם. אני גם לא מאמין שהכלכלה תקרוס. יש מספיק סאקרים שיישארו כאן, בדיוק כשם שיש סאקרים בטורקיה, בירדן וברוסיה. היא פשוט תיחלש משמעותית ביחס להיום אבל לא תרד עד לאפס. זה לא יקרה. מה שכן ברור, הוא שייווצרו פערי מעמדות עצומים בין בעלי ההון והמקורבים לבין המצביעים שלהם, פשוטי העם, שיהיו חלשים מבחינה אינטלקטואלית ובוודאי כלכלית. מבינה בינאישית מבחינה חברתית מדינת ישראל הערבית העתידית תהיה דומה למדינות ערב השכנות. סכסוכים יפרצו חדשות לבקרים. ברחוב ישלטו משפחות פשע. תתקיים איבה ושנאה בין ציבורים רבים (גם בתור הציבורים הערביים עצמם כמובן). הציבור האשכנזי-לשעבר, אם יישאר משהו ממנו, ידוכא ויהיה הראשון בתור להיות מוקרב. שלטון חוק ושיטור יהיו רק בשכונות יוקרתיות יחסית, אבל במעברות ובישובי הספר הפשע יחגוג. ועדיין, התלכיד החברתי הרעוע לא יפגע כהוא זה בהתיישרות ובאחדות שתשתקף כלפי חוץ בכל הנוגע לשמירה על כבוד האומה והלאום, שירת ההמנון, גיוס לצבא, והעיניים הדומעות למראה הנפת הדגל. כל אלו ישכיחו לכמה רגעים את הסכסוך והאיבה של אדם עם שכנו, עד שההוא שחוסם את הכניסה לחניון הבית המשותף ירד ויניף אצבע משולשת למראה שכניו הזועמים ויקרא בערבית-יהודית-טיפוסית: "מה קרה?!" 8

היומיום היפני הוא יעיל, מתחשב, שקט וקטן. בחדר בית מלון סטנדרטי לעיתים קרובות אין ארון או שידה, כלל. אין מקום לזה, תסתדר עם המזוודות. "קרש גיהוץ" הוא לוח מתקפל קטן בגודל חולצת טריקו. הברז של המקלחת הוא גם ברז הכיור – הבורר קרוב מספיק לשניהם… כשנכנסים למעלית, לא עומדים קרוב מדי לדלת אלא תמיד נותנים קודם לצאת. נכנס אדם אחרון? מישהו מיד ילחץ על כפתור סגירת הדלתות כדי לחסוך כמה שניות המתנה. מכוניות רבות מעוצבות בתצורת מיקרו-וואן, מה שמאפשר מרחב בתוך הרכב ויחד עם זאת, הן לא תופסות שטח גדול על הכביש\חניה. בתוך השכונות, הנתיבים צרים. האוכל במסעדות, בדרך כלל מעולה. הכל מאוד נקי, מוגש בחן כמובן ותמיד מאוד טרי. זה פרויקט זמני וטוב לי פה. הין היפני חלש ואני משולם בדולרים. במקום העבודה התחושה קוסמופוליטית – לצד היפנים, עובדים רבים הגיעו מארצות כמו צ'ילה, מכסיקו, ארצות הברית, דנמרק, ברזיל, אינדונזיה, סרי לנקה. אני נחשב קנדי… אנשים עובדים במעבדה על שטח לא גדול בהרבה מדף A4. איך הם עושים את זה, אני לא מבין. אני – אם צפוף וצריך להתחשב, חייב לפחות חצי שולחן. המיילים קצרים ותכליתיים. כולם מאוד מנומסים. זו איננה העמדת פנים – הם באמת נחמדים. לפעמים – בייחוד כשצריך לתקשר עם זרים (אני) – זו נחמדוּת של לחץ, מעין "אוי ואבוי – רק שהכל יהיה בסדר". אבל בכל זאת – עדיף על פנים זעופים. אם מישהו לא מחייך או מרים את הקול – יש יסוד לחשוש מפניו, כך יחשבו רבים. הדברים מתבטאים גם בצורת העבודה כמובן. אחד המהנדסים (לא יפני) התנדב בשעתו לשירות צבאי במדינה שבה משרתים, ובכן אלה שרוצים לקבל הזדמנות תמורת סיכון. באותו צבא רגילים לתקשר בקול רם, משהו שייחשב ביפן לצעקות. ככה הוא תקשר עם אחד העובדים היפנים, ואותו יפני למחרת לא הגיע לעבודה, מרוב פחד… כי לא מרימים פה את הקול. השקט הוא תכונה יפנית מוערכת, בצד הצנעת-העצמי. וכל ההתחשבות היפנית הזו היא כמעט בגדר דת חוץ מדברים אחרים. למשל, עישון וריח עישון… וזה חלק מהדברים שהם קטנים ואני כאילו לא שם לב אליהם, אבל הם מצטברים. מעולם לא הייתי ביפן לפני כן, ואני נותן לאנשים קרדיט על התרבות שלהם, על מי שהם ועל המנהגים שמאפיינים אותם. אני אורח, הם היו כאן לפני והם יהיו כאן אחרי. אבל הריח הקלוש של עישון במסדרון במלון – אנשים משתדלים לא לעשן בחדר, אבל הם מעשנים במרפסת ואז חוזרים למסדרון עם הריח מהפה, והריח שזה מביא ונדבק לשטיחים ולקירות, זה נורא. בכל חדר יש מאפרה, כדי לאפשר להם לצאת לעשן בחוץ, אז ברור שבחדרים נשאר קצת ריח. במלון הקודם סבלתי מהלם קל כל פעם שנכנסתי לחדר. במלון החדש זה כמעט לא מורגש בחדר, את ההלם אני מקבל כשאני יוצא למסדרון. ביומיום אני לא חושב על זה, כי זורמים, כי זה מה שיש ואין טעם להתבאס על משהו שאי אפשר לשנות וממילא אין לי הרבה זמן לסבול ממנו, וכמה סבל זה כבר, אפשר לחשוב. דבר אחר הוא הדיבור ביפנית. בעבודה עם עמים אחרים, במחיצתי בדרך כלל דיברו אנגלית. אלה היו דוברי ספרדית, רוסים, נורבגים, גרמנים, ועוד – אפילו צרפתים. בניופאונדלנד, כשאני התקרבתי – תמיד עברו לאנגלית תקנית. באורקני ובשטלנד יש לזה ביטוי: "chantin" – כאשר הדובר עובר לאנגלית תקנית (שאיננה שפתו הראשונה!) מתוך מאמץ מודע להיות מובן לאדם הנוכח ושאינו דובר דיאלקט מקומי. בשטלנד יש עוד ביטוי – "knappin" – והוא מעט ביקורתי כלפי השימוש באנגלית סטנדרטית שלא מטעמי נימוס, כביכול הדבר איננו מוצדק. בכל זאת, זה משקף את קיומה של התחשבות מנומסת בזרים, וזה דבר שתמיד הרגשתי. אבל ביפן – גם מהנדסים יפנים שמדברים אנגלית שוטפת טובה, לא בהכרח יעשו זאת. בוודאי לא "לכבודי". הוייב שאני מרגיש הוא מעין "תראה חמוד, אם אנחנו הבעיה שלך, אז היא שלך, לא שלנו". זו שפה שאני בגלגול הזה, לא אבין. אוקיי – ידעתי שככה זה הולך להיות. זה חלק מהמשחק שרציתי להשתתף בו, אני לא אתלונן עכשיו על הכללים וממילא אני לא יכול לשנות אותם. אבל אני לא מצליח לזכור כמעט אף מילה, זה לא כיף, זה לא דומה לשום דבר שאני מכיר. אני בוודאי לא עוקב אחרי כל הדקויות ואין לי מושג על התרבות של הארץ שאני נמצא בה. היא יפה מאוד, והכל מאוד מטופח ואני מעריך את זה, אבל זה כוכב אחר ואני פאקינג זיגי סטארדאסט. הטעם המוזר לפעמים של אוכל. כתבתי למעלה, היפנים כאילו מאוד מחשיבים איכות וטריות, ואז על משהו ממש טעים הם דוחפים פתאום קטשופ, או מיונז נוראי. לא באריזה נפרדת שמשאירה לך את האופציה, אלא שליכטה על המנה בלי לשאול אותך. טרם נתקלתי בזה במסעדות, זו ארוחת צהרים ארוזה שהיא בסך הכל סידור נוח, סוגרת לי את הפינה ואני לא מתכוון להפסיק את ההזמנות. ממש אין לי עודף זמן להתארגן על אוכל, אבל זה מזכיר לי את הקנדים שיש להם בשר בקר מעולה, ואז הם מוסיפים עליו רוטב מתוק גועלי. מזג האוויר המוזר, עונת הגשמים בקיץ, גשם לפעמים וחם, ואז מטרייה? זה מסורבל. וככה זה פה, זה האקלים. זה לא חם ולח כמו טוקיו או מקומות אחרים שהם נמוכים וקרובים לחוף, אבל אני עדיין מזיע, ובסוף היום הבגדים נדבקים לגוף. כל אלה בהדרגה יוצרים איזושהי מועקה, מין עייפות, סוג של מיאוס. אני רוצה כבר לחזור לאיזשהו מקום מוכר, כמו ניופאונדלנד קנדה… אולי כמו אזורי החורש הים תיכוני, או הנגב. לא בטוח. ובעצם אני יכול לקנות בית באיזשהו מקום, אבל לא תהיה לו שום משמעות. ופתאום הבנתי שזה חסר. וזה העניין: מצד אחד, אין לי שום כוונה לחזור לישראל, שהיתה ביתי ביותר ממובן אחד. כל הארץ היתה ביתי. והיא יורדת לטימיון, היא עמוק בסחרור של קריסה. מצד שני אני חושב שהמונח "אזרח העולם" הוא אוברייטד, כמו "מולטי-טאסקינג": כן, זה אפשר, אבל זה עלול להיגמר בתאונה. יש הרבה דברים כאלה שלאמיתו של דבר באים עם תג מחיר, כשבסוף היה עדיף אחרת – אם זה אפשרי. כך גם אדם "חסר מולדת" לכאורה – כמו מי שמצטייר כ "נשמה של נווד" – זו איננה נפש בריאה. אדם בריא בנפשו קשור לאנשים, לשפה, לארץ, למקום. זה לא אומר שהוא חייב להתגורר שם דווקא, אבל השייכות הזו היא לא משהו שצריך להכחיש. מה שנשאר הוא לכתוב. 8

*ייתכן שזו לאו דווקא בעיה ישראלית, אך דווקא כישראלי אני סובל ממנה מאוד. השנאה. השנאה היא הלך הרוח בישראל- ואני מאמין שכל ישראלי מושפע ממנה. אנחנו עוברים הרבה זמנים לא פשוטים במדינה הזאת, וזה בהחלט פוצע את הנפש. גם אלה שאומרים ש"יהיה בסדר" מצטרפים למועדון. יש הרבה דברים שכואבים לי בחיים במדינת ישראל. יוקר המחייה, השחיתות, המלחמות, מזג האוויר, הרשימה לא נגמרת. אבל, הדבר שהכי כואב לי הוא השנאה. כי אפשר לראות אותה בכל עבר, בחדשות, ברחוב, בצבא, בבית, היא נמצאת בכל מקום שאפשר לדרוך בו בארץ. הרדיקליזם נהיה מנת חלקנו. אם יש משהו שבאמת הרס את מדינת ישראל, זה יצר השנאה, הנקמנות, והרצון להשמיד ולהרוס, במקום הרצון לאהוב, לבנות, להתקדם, ולהתפתח הלאה כחברה. כשאני שומע משפטים כמו "אין חפים מפשע בעזה", אני לא יכול שלא להזדעזע מכמה דומים לאויבנו הפכנו. וזה עוד הקמצוץ שבקמצוץ. "למחות את עמלק", "כל ילד הוא אויב", "צריך להרעיב אותם", "להפיל עליהם אטום", ויש שיגידו ניחא, כי אלה אויבינו- אבל השנאה הזאת יוקדת גם בקרבינו. איחולי מוות, נאצות, אלימות, על כל אחד שמעז לא להתיישר עם הנרטיב. כל הבעת ביקורת ומחשבה חופשית היא דבר בלתי אפשרי בישראל! פעם זו הייתה תופעת שוליים – השנאה הזאת. והיום, היא בקדמת הבמה- אם אתה לא שונא, משהו איתך דפוק. אם אתה לא רוצה לרצוח ערבים, אז אתה בוגד. אם אתה לא אוהב את ביבי, אתה שמאלן, ואם אתה לא מאמין באלוהים, אתה כופר מטונף, והרשימה רק הולכת ונמשכת. שלא נדבר על העובדה ש"חילוני ליברל" הפך להיות כינוי גנאי בישראל 2025. אני יודע שהעולם שלנו הוא לא אידיאלי. יש רבים שרוצים בהשמדתנו, שונאים אותנו, הורגים אותנו, וכן הלאה. אבל, נדמה לי שלהילחם בשנאה ואלימות עם שנאה ואלימות לא בדיוק מובילים אותנו לתוצאות. אני- לא כמוהם. אין מה לעשות, צריך צבא, צריך להילחם, אבל אי אפשר לאבד את השפיות. זה לא עושה לי כיף להרוג, לא עושה לי כיף לשנוא, לא עושה לי כיף להטיף למוות של אחרים- לא משנה מי אלה, ואני חושב שהמדינה שלנו היא כבר מעבר לנקודת הריפוי במישור הזה. אנשים פה צמאים לדם. אבל הדם הזה- לא מרפא שום כאב. השנאה היא אינסטרומנט, היא מוטיבטור, היא מאחדת, היא ממריצה, היא ממכרת, היא פה ואוזן לבורים, לגזענים, ולרפי שכל. כיצד אדם יכול לשנוא ולא להרגיש שהוא עצמו מתרקב מבפנים? זו השאלה אשר מטרידה אותי ולא נותנת לי מנוחה. אני יכול לא להסכים, אני יכול להתנגד, אני יכול להגן על עצמי בגופי- ואם צריך גם עם נשק, אבל אני לא יכול לשנוא. וזה למה, אני לא מתאים לישראל. אני. לא. יכול. לשנוא. אני לא רוצה לשנוא, אני לא מאמין בשנאה, וחבל לי מאוד שזה ככה. כמו שאמרתי, אני לא פציפיסט. אבל, אני גם לא פאשיסט, אני לא ברברי, אני לא גזען, אני לא פרימיטיב, ולכן- אני גם לא ישראלי. עצוב מאוד שזה ככה. כנראה שזה מאפיין שמלווה כל מדינה שמלקקת את הפצעים ממלחמות. אממה, שכל מדינות העולם המערביות כבר התקדמו– הצרפתים והגרמנים לא רוצים לאכול זה את זה, אפילו חבל הבלקן שידוע בזוועותיו כבר הפסיק עם שפיכת הדמים, אבל אנחנו? עדיין מאחור. וזה הזמן להגיד- אני לא מסכים! אני רוצה לשמור על השפיות שלי ולכן אני אלך למקום אחר. בכל מקום יש מלחמות, בכל מקום יש פשע, אלימות, בלגן, אבל לא בכל מקום יש שנאה כמו שיש בישראל. וזה מסר למדינה היקרה שלי- אפשר להילחם באויבים גם בלי להוציא מהפה משפטים של היטלר. אפשר, ורצוי לשמור על השפיות. אפשר לאהוב. זה יותר טוב מלשנוא. דם של ערבים לא יחזיר לנו את הילדים ולא יעשה אותנו שמחים יותר. הניצחון הכי גדול שיכול להיות ליהודים, ולכל עם שחווה רדיפות, הוא שמירה על השפיות. ולצערי, במלחמה הזאת, הפסדנו לחלוטין. ומדינה יקרה, הפסדת גם אותי. לשנה הבאה בנורבגיה הבנויה, אדיוס! 9

ישנו מחיר גבוה שמהגרים לחו"ל משלמים והוא לא רק כספי. אלמטנים כמו חוסר הטמאה תרבותית, קושי בזוגיות ועיניין בסביבה יכול לגרום למהגרים נזק פסיכולוגי, כלכלי וחברתי.

ביקורת נפוצה למאמרים שלי באתר, ודאי אלו העוסקים במודל ההגירה ההיברדית (או "השקטה"), היא שבסופו של יום, אחרי כל הדיבורים והמאמרים המרגשים – עוד אשאר בארץ. אני אמנם מדבר רבות על הרצון להגר, אבל דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. עכשיו, אני יכול לבטל את הביקורת הזה בהינף יד, ולהגיד: נו שויין. אבל אני חושב שנכון להידרש לביקורת הזו, להתייחס אליה, ולקלף אותה. צריך להביט פנימה: האם יש בביקורת משהו? האם באמת, אחרי הכל ובסיכומו של דבר, אשאר כאן לנצח? בואו נתחיל מכמה עובדות בשנים האחרונות אני בהגירה היברידית. בחישוב ימים גס אני שוהה בין 90 ל-120 יום בממוצע בחו"ל, בכל אחת מהשנים האחרונות (להוציא את שנת הקורונה). יש לי בית קבוע באחת ממדינות ארה"ב, שם חונה רכב. יש לי גם עובד מקומי ומספר מכרים שמסייעים ככל הנדרש בטיפול ובתחזוקת הבית והרכב בהעדרי. אני מגיע לביקור בבית כמעט בכל גיחה לארה"ב, גם אם זה ליומיים שלושה בבית. שאר הזמן אני במלונות. יש לי חשבונות בנק מקומיים פרטיים ועסקיים, חברות בבעלותי, כרטיס אשראי וכו'. אני לא טס רק לארה"ב אלא שוהה לפחות כמה שבועות גם במקומות נוספים, בעיקר באירופה. אם כי, בשנים האחרונות הביקורים באירופה יותר מוקדשים לפלז'ר ופחות לביזנס. עדיין, יש לי פעילות עסקית מסוימת גם באירופה, הכוללת גם חשבונות בנק פרטיים ועסקיים וחברות מקומיות. כשאני נמצא בבית בארה"ב אני לגמרי מקומי. אני 100% מקומי. זה אומר שאני מתנהל כמו אדם רגיל שחי בארה"ב. לדוגמה, אני מרבית הזמן נמצא בערבים בבית, מסיים את יום העבודה, חוזר הביתה מכין לי ארוחת ערב נחמדה ורואה טלויזיה. ישן בשעה מוקדמת. אין לי תכניות ובילויים כמעט כל ערב ואפילו לפעמים יש ימים שבגלל חורים בלו"ז אני נשאר יום שלם בבית בפיג'מה. כשכבר יש לי תכניות, אני אצא מהבית עם הרכב, אגיע לפגישה או למסעדה או כל דבר אחר, ואחזור הביתה בערב עם הרכב מוקדם ככל האפשר. הכל בצורה מאוד טיפוסית למי שחי באיזור. בקיצור – מכל הבחינות, כשאני בבית בארה"ב, אני מקומי לכל דבר ועניין. כשאני בשאר ארה"ב או באירופה, אני אמנם חי במלונות, אבל מתנהג בצורה די דומה, ככל הניתן כמקומי. זה אומר שיש לי לו"ז די משוחרר ולא ממש מוקפד ומדוקדק. אני חוזר למלון בשעות מוקדמות, יוצא להליכה, ארוחת ערב מוקדמת וחוזר לעבוד או לראות טלויזיה בחדר. כמעט ולא מטייל או מבלה, אלא די חי את השגרה. אז במובנים רבים, ואני חושב שאין על זה מחלוקת, אני די השתקעתי בחו"ל, ודאי בכל הנוגע לבית בארה"ב. הכל די מוכן להשתקעות מוחלטת ומלאה. גם ההתנהלות שלי בשאר החו"ל די נראית כמו אחד שחי שם ולא אחד שבא לכמה ימים של חופש. אז למה עוד לא עברת? קודם כל נתחיל בזה, שלפעמים בחיים יש אילוצים. אנחנו לא חיים בריק, ואני יכול עד מחר להגיד לעצמי קח את הרגליים לך ואל תחזור, אבל המציאות חזקה מזה. יש הורים, יש צרכים, יש בעיות רפואיות, יש אילוצים כאלה ואחרים, ואי אפשר פשוט לקום וללכת ולזרוק הכל לפח. זה לא אפשרי. כלומר, הכל אפשרי, אם רוצים באמת, אבל האם באמת יעלה על הדעת להשאיר פה זוג מבוגרים שתלויים בי וזקוקים לעזרה? וכל זאת למה? הרי יש לי את ההגירה ההיברידית שלי. זה נותן תחושת ניתוק לפחות לשליש מהשנה. עכשיו, למי שכבר עשה את הצעד והיגר, ומסתכל מהצד, ברור מדוע זה נראה כאילו אני בבחינת "תחזיקו אותי", אחד שרק מדבר על הגירה אבל לא מוכן אף פעם לעשות את הצעד. אבל אז, איך תסבירו את ההשתקעות דה-פקטו בארה"ב? איך תסבירו למה אני כשליש מהשנה בחו"ל? איך תסבירו את ההתנהלות היום-יומית שלי בחו"ל, לא כתייר, אלא הרבה יותר כמקומי? עכשיו, להגיד לכם מה יהיה בעוד X שנים אני לא יכול להתחייב. אני לא מתיימר להיות נביא ולדעת מה יוליד יום. אני יודע מה הרצון שלי היום – והוא כל כך חד משמעי שאני מאמין שהוא לא צפוי להשתנות (אם כבר, הוא רק הולך וגובר). אני מת לעוף מפה. כבר מייחל ומתחנן לרגע שיבשילו התנאים. אני מרגיש זר בישראל. אני לא מרגיש שלם פה. אם יש דבר שאני מחכה לו זו העזיבה הזאת. האם זה יקרה או לא? הזמן יגיד. אבל אם הייתי צריך להמר? יום אחד אצא מסטטוס המהגר ההיברידי ואהפוך למהגר מלא. זו רק שאלה של זמן. 9

באחד הפוסטים הקודמים שלי, תיארתי אובזרבציה עצמית שהגעתי אליה בשנים האחרונות, לפיה – אף על פי שטרם עזבתי את ישראל בצורה רשמית (בבחינת ניתוק תושבות), אני כבר זמן מה חי חיים כפולים. כבר זמן מה אני בגדר 'יורד', למרות שמעולם לא באמת עזבתי. ניהלתי שיחות רבות עם מכרים שונים בחודשים האחרונים, בפרט עם התעצמות המהלכים הפוליטיים והתפשטות הסרטן הממאיר הפופוליסטי בישראל. ותוך כדי שיחה עם חלק מהם החלטתי להרים את הכפפה – ולספר להם על איך אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי: איך אפשר לעזוב את ישראל מבלי 'לרדת' ממנה. או במילים אחרות, אני מתכבד להכריז פה על "מודל ההגירה ההיברידי". למי מיועד מודל ההגירה ההיברידי השאלה הראשונה שצריך להתייחס אליה היא מיהו קהל היעד של המודל – למי הוא מיועד בכלל. והתשובה היא לרוב המוחלט של הרוצים-לעזוב. אני רגע מחלק את הישראלים בצורה גסה לאנשים שהגירה מעולם לא עברה במוחם (וככל הנראה גם לא תעבור) (קבוצה א'), לאנשים שההגירה נשקלה מבחינתם (קבוצה ב') ולאנשים שהחליטו דה-פקטו שההגירה היא רק עניין של זמן (קבוצה ג'). מודל ההגירה ההיברידי מיועד לקבוצות ב' ו-ג'. כן, גם ל-ג', ותיכף אסביר למה. אבל לגבי קבוצה ב', מודל ההגירה ההיברידי הוא המתאים ביותר. הם, המתלבטים, הם קהל היעד הכי נכון עבור תהליך הגירה היברידי ומדורג, כפי שתיכף אסביר. ולכן – אם אתם משתייכים לקבוצה ב' – המודל המוצע הכי מתאים לאנשים כמוכם. אגב, כמו שאמרתי, גם לאלו שכבר החליטו להגר החוצה (קבוצה ג') המודל ההיברידי יכול להיות נכון יותר, וזאת משום שבדרך כלל עדיף לדעתי לקבל החלטות קשות בהדרגה – ולא בבת אחת. סלמי אוכלים בפרוסות ולא את כל הנקניק. כך גם לגבי הגירה. המקרה של ל' ל' הוא חבר טוב שלי. גבר כבן 50, נשוי+3, גר במרכז הארץ. עוסק בתוכנה. לפני שנה בערך, אולי יותר, ישבנו לכוס קפה. הוא רצה להתייעץ איתי על משרה שהציעו לו בחברה מתחרה. תוך כדי שיחה הוא העלה את האפשרות לא להשתקע עכשיו בחברה חדשה בארץ, אלא לעזוב בכלל לארה"ב. זה התאים מאוד מבחינת אשתו, והוא היה בהתלבטות ממשית. מצד אחד, פה הוא גדל וכאן הבית שלו. מצד שני, כמוני, גם הוא כבר מרגיש ניכור וזרות בארץ ישראל החדשה. את דעותיי הוא מכיר היטב: הוא יודע שאצלי ההגירה היא החלטה גמורה, אלא שבגלל אילוצים משפחתיים היא נדחית ונדחית. אבל מתישהו זה יקרה – ולא רחוק היום. ל' אמר – "אני מת לעשות את הצעד, אבל לא מסוגל. מפחד מהמהלך. מפחד מההשלכות. מפחד להצטער על זה ולחזור עם הזנב בין הרגליים." המקרה של ג' ג' הוא מכר שלי. כבן 45, גרוש+3 ילדים, גר במרכז הארץ. יזם. אני חושב שלפחות עשור אם לא יותר ש-ג' רוצה לעזוב את הארץ. אצלו הסיבות מעט שונות. לא זרות או ניכור, אלא פשוט חוסר הצלחה עסקית. הוא הקים כמה חברות – ונכשל. קצת חיי לילה, קצת הייטק, קצת נדל"ן. בכל ניסיון כזה גייס כמה מיליונים והשאיר חובות ושותפים מאוכזבים. את ג' אני פוגש מידי כמה שנים. בעיקר באירועים. ואז אני שואל אותו את השאלה הקבועה: "נו, עוד לא עזבת?". והוא עונה את התשובה האלמותית: "מת לעוף מפה כבר". פעם אחת, אחרי הרבה מפגשים אקראיים שכאלה, לא נתתי לו להמשיך להתסובב בין האנשים. עצרתי אותו ואמרתי לו "יש לי רעיון בשבילך". אבל עוד אגיע לזה. המקרה האישי שלי אני יזם הייטק, כבן 50, נשוי+2, גר במרכז הארץ. אני רוצה לעזוב את ישראל שנים רבות, אלא שאצלי המעבר, מבחינה מהותית וטכנית סגור. גם ומעל הכל הוא סגור תודעתית (שזה החלק הקשה). הבעיה אצלי היא משפחתית. אני לא יכול להשאיר הורים בארץ. ואי אפשר להטיס אותם, בגילם, להצטרף אליי. אפשר תיאורטית להשאיר אותם פה וללכת, הם אפילו מעודדים זאת (בבחינת "תציל את עצמך, אנחנו ממילא לא נשרוד עוד הרבה זמן"), אבל זה לא ייתן לי מנוח. לכן, לפחות בשנים הקרובות, הגירה "על מלא מלא" אינה אפשרית מבחינתי. ואלמלא ההגירה ההיברידית הייתי בן אדם מאוד מאוד עצוב. אבל מצאתי את הפיתרון. הבינאריות של ההגירה שלושת המקרים שתוארו דומים ושונים. בכל אחד יש מניע אחר להגירה וסיבות שונות להימנעות ממנה. אבל המשותף לכולם (ולעוד אלפי, ואפילו עשרות רבות של אלפי מקרים אחרים) הוא שההגירה במתכונתה החדה והחותכת אינה פשוטה. היא חדה מידי. בינארית מידי. אגרסיבית מידי. הגירה היא מונח בינארי. היא 0 או 1. או שאתה ישראלי או שאתה לא. או שאתה כאן או שאתה שם. או שאתה ציוני נלהב או שאתה נפולת של נמושות. המילה 'יורד' היא מילה חד-חד-ערכית. מי שיורד נע בכיוון אחד – מטה. הבעיה בבינאריות של ההגירה היא מה שתוקע אותי, את ג' ו-ל' בארץ. מה שתוקע את כולנו – פיזית לכל הפחות – כאן, הוא עצם העובדה שכדי לעזוב, צריך לעשות מעשה. פעולה. הפעולה הזאת, היא קשה ומורכבת מאוד. צריך בוקר אחד להתחיל לארוז. מזוודות על מזוודות. ארגזים על ארגזים. צריך לסיים שכירות אם שוכרים, לבטל חשבונות מים, ארנונה, גז. צריך לבטל אינטרנט, צריך לנתק חשבון טלפון. צריך ללכת למשרד הפנים, לדווח לרשויות המס ולהודיע קבל עם ועולם – 'לכו חפשו אותי במנהטן bitches'. בדרך, צריך לעצור לתמונה המפורסמת (אך – הו – כמה נדושה) בנתב"ג – עם 3 עגלות עמוסות מזוודות וארגזים, שניים-שלושה ילדים עייפים ולפעמים גם כלב, כולם מחוייכים ונרגשים לקראת ההרפתקאה החדשה של משפחת כהן, שנוסעת לטרוף את אמריקה. התמונה – שבאירוניה מדהימה – הכל כך ישראלית הזאת, מקפלת בתוכה מחשבות והתלבטויות של שנים. היערכויות, תכנונים, התקשקשויות, דיונים ולבטים. והסיבה לכל הטרלול המחשבתי הזה – היא אותה בינאריות מקוללת. אז למה לא לעשות את אותו הדבר, רק קצת אחרת? אז מה עשה ג'? בעוד ש-ל' נשאר בארץ, ג' עשה מעשה חכם: הוא הקשיב לי :). אמרתי לו: "ג' יקירי, אתה תעביר את כל החיים שלך בתחושת ה-what if. שנים אתה מבלבל את המוח על זה שאתה רוצה לעזוב כבר, ואף פעם לא אזרת את האומץ פשוט לקום וללכת. אבל אתה יודע מה, אני מבין אותך לחלוטין. מה תגיד אם אומר לך שיש פיתרון הרבה יותר פשוט?… על המודל ההיברידי שמעת?" וכך ישבתי עם ג', וסיפרתי לו מה צריך לעשות. ג' הקים בדיוק עסק בתחום השיווק הדיגיטלי (או שקר כלשהו דומה, אל תתפסו אותי במילה). בגדול, קמפיינר של מדיה דיגיטלית. נו שויין. ג' פוגש לקוח, מאפיין לו את הצרכים ומריץ פרסומות באינטרנט. נשמע סופר קלאסי ל-remote. "ג', ג'" שאלתי אותו, "אתה בכלל צריך להיות בארץ כשאתה מפעיל את הקמפיינים האלה?". ג' גירד בראש וענה שלא ממש, אבל גם אם הוא יכול לעבוד מכל מקום בעולם, וגם אם קולגות שלו ממוקמים בכל מיני פינות על-פני כדור הארץ, הוא לא מסוגל לעשות את הצעד ולקנות כרטיס כיוון אחד. "זה לא אני לקום וללכת פתאום, אתה מבין?". אמרתי לו, בוא נעשה דבר כזה: קנה כרטיס טיסה, הלוך-חזור. הכי סולידי בעולם. צא ביום ראשון מהארץ ותחזור ביום חמישי. במשך ימות השבוע תעבוד, כאילו אתה בארץ. שב בלובי של בית המלון, או סתם בבית קפה, ותעבוד. נגמר שבוע העבודה בחמישי בערב? נפלא, עלה על מטוס חזרה הביתה. ג' היה מבולבל. לא הבין מה אני רוצה ממנו. "מה, סתם לקנות כרטיס, להזמין חדר, בשביל לשבת בלובי?", "כן, כן". ג' עיקם פרצוף, אבל אמרתי לו "עשה טובה, אל תשאל שאלות, תעשה מה שאני אומר, תנסה. יתכן שתתאהב בעניין – והכי גרוע? היית שבוע באירופה". ג' עשה את הבלתי-יאומן, והקשיב לי. הוא הזמין כרטיס, וטס לשבוע שלם לאירופה. הוא אפילו האריך לוויקנד. כשחזר לארץ עשה כמצוותי ודיבר איתי. הוא שלח עדכון קצר שהיה קצת מוזר בהתחלה אבל אז הוא לאט לאט התרגל. הוא הבין את הקטע. ואז כבר הוא זה שהוביל את השיחה: "אז רגע, מה עכשיו, אתה מצפה יעני שאני אעשה את זה כל שבוע?", "כמה שאתה רוצה ג', זה החיים שלך", "לא, מה אומר המדריך", "המדריך לא אומר על זה כלום ג'. זה כל הקטע בהגירה היברידית. אתה מהגר בקצב שלך, כפי שאתה מוצא לנכון. אין תמונה פומפוזית בנתב"ג, אין קונפטי, אין ניצוצות. אתה יוצא מתי שבא לך וחוזר מתי שבא לך. אתה אדון לעצמך". המדריך להגירה היברידית הגירה היברידית היא הגירה מדורגת. היא הגירה לשיעורין. הגירת סלמי, אם תרצו. עושים אותה בחתיכות, ובשלבים. לא בבת אחת, ולא ביום אחד. לא בהצהרות, ולא בפעולות חותכות. עושים אותה בתהליך. במסגרת התהליך עוברים הבשלה, מסתגלים, נערכים. ובתוך התהליך מתחילים לראות את הדברים קצת אחרת. מהם השלבים של ההגירה ההיברידית? שלב ראשון – הנחת התשתית: כדי לבצע הגירה היברידית צריך תשתית מתאימה. צריך להיות נייד במידה כזו או אחרת. צריכה להיות לכם האפשרות לבלות לפחות חלק מהחיים שלכם בחו"ל. אפשר כל שבוע, אפשר רק פעם בחודש. אפשר אפילו פעם בשלושה חודשים. אתם תקבעו את הקצב. אבל לפני שתתחילו אתם צריכים תשתית מתאימה. והתשתית היא מסגרת מאפשרת. בין אם זה מקום עבודה, בין אם זו זוגיות ובין אם זו כל מחויבות אחרת שיש לכם. צריך להכין את מקום העבודה או את בן/בת הזוג לכך שרוצים להתחיל תהליך של הגירה היברידית. צריך להגיד להם – אני רוצה כמה ימים בחודש בחו"ל. אני בחו"ל אבל אני לא בטיול. אני פשוט פיזית לא בארץ, אבל כל השאר בדיוק אותו הדבר. אני מבטיח לעבוד, אני מבטיח להיות זמין, אני מבטיח להיות אותו הדבר כאילו אני פה. לחלק מהאנשים – כמו ג' – התשתית כבר היתה מוכנה (כי הוא עצמאי שיכול לעבוד מרחוק), אבל לחלק מהאנשים תידרש פה הכנה. שלב שני – הפעם הראשונה: כל הגירה היברידית מתחילה באותה פעם ראשונה, שבה בוצעה נסיעה שאין לה שום מטרה. למי שלא ניסה אף פעם, זה הדבר הכי מוזר שיש. נסיעה לחו"ל, בלי שום מטרה ובלי שום תכלית. נסיעה לחו"ל שבה עושים בדיוק את אותו הדבר שהייתם עושים לו הייתם בארץ. זאת נסיעה, שאתם עולים על מטוס, מתמקמים ואז מתיישבים להמשיך את שגרת היום-יום שלכם, כאילו בכלל לא עליתם על המטוס. אתם פיזית במקום אחר, אבל מהותית אתם בארץ. הנסיעה הזאת חייבת להתבצע. אתם חייבים להרגיש אותה, כדי להתחיל הגירה היברידית. נשמע לאנשים סופר טריוויאלי, אבל מצד שני יש משוכה תודעתית שקשה לאנשים לעבור. להוציא כסף רק כדי לעשות בדיוק את אותו הדבר שאני אמור לעשות כרגע ובחינם? שלב שלישי – ההמשכיות: לעתים קל לנחות אחרי הפעם הראשונה ולהסתכל על השבוע שחלף כאילו היה זה שבוע של חופש בחו"ל. שבוע של ניקוי ראש ותו לא. ואז חוזרים לחיים עצמם וכל החלום על הגירה יורד (שוב, בפעם המי יודע כמה) מעל הפרק. תמיד תזכרו שמה שהניע אתכם להיות בקבוצה ב' ו-ג' זה הגועל שלכם ממה שהולך פה. זה הסלידה העמוקה מישראל וממה שהיא הפכה להיות. אני חושב שהעשר דקות הראשונות בנתב"ג אחרי הנחיתה אמורות להספיק כדי לצלוח את השלב השלישי, אבל למי שזה לא עשה לו את זה, נסו לזכור מה הניע אתכם למקום הזה מלכתחילה. כך או אחרת, כדי לבצע הגירה היברידית אמיתית אתם צריכים לייצר מומנטום. לא מספיק קויקי אחד של כמה ימים. צריך לייצר המשכיות. ולכן – מאוד מומלץ – כבר ערב החזרה שלכם לארץ, הזמינו את הכרטיס הלוך-החזור הבא. שבועיים-שלושה אחר כך. תתחילו לקבוע לעצמכם עובדות בשטח. אתה באת להגר (היברידית) לא לבלבל את המוח. שלב רביעי – קביעת הקצב: כשמתחילים לייצר מומנטום, צריך לקבוע את הקצב הראשוני. צריך להחליט מהי התדירות שבה אתם 'מהגרים'. מהי מידת ההיברידיות שלכם. ברור שככל שאתם בצעדים הראשונים הקצב יכול להיות נמוך יותר. זה גם נגזר מהתשתית שהכנתם בשלב הראשון. אבל ככל שאתם מתפתחים ומשתפרים בעניין הקצב יכול לגדול. אבל הוא לא חייב לגדול – זאת החלטה שלכם. רק חשוב לקבוע את הקצב. תזכרו שגם אם תבחרו שלא להגר וגם אם תבחרו להגר על מלא, בשני המקרים אתם בוחרים קצב (במקרה הראשון 0% הגירה ובמקרה השני 100% הגירה). זו עדיין בחירה! אז גם בהגירה היברידית אי אפשר לתת לדברים להתנהל מעצמם. תקבעו קצב כי זה ייתן לכם מסגרת זמנים ברורה שתוכלו לנהל בה את חייכם ולסדר את התשתית של מקום העבודה/זוגיות ומחויבויות כאלה ואחרות. כברירת מחדל אני מציע, בתור התחלה, פעם בחודש, 4 ימים בחול, כל חודש. כהערת אגב: איזה חו"ל? התשובה: לא משנה. מה שבא לכם. אפשר גם לגוון. לא צריך פה שום מחשבה ותחכום. נסו גם יעדים שונים כדי לראות מה הכי זורם לכם (תיכף אתייחס לעניין הכספי וליתרונות בהקשר זה בבחירת מקומות מוזלים). שלב חמישי – שגרת הגירה היברידית: זה הדובדבן שבקצפת. זה השלב שאתם רוצים להגיע אליו. עבדכם הנאמן שם כבר שנים. אולי 15 שנה שאני מהגר היברידי. יש לי את הקצבים שלי, יש לי את המקומות שלי, יש לי אפילו נכס ורכב משלי ולא רק מלונות. שגרת ההגירה ההיברידית היא ה-sweet spot מבחינת כל מי שהוא מהגר היברידי. זה המקום שבו אין יותר דין וחשבון. לא צריך הסברים לאף אחד. לא צריך שירשו לי ולא צריך שיתנו לי. התשתית מסודרת לעילא ולעילא. אני במקום שבו אני יכול בכל רגע לעלות על מטוס ולהגיע לבית השני שלי. ובאותה קלות אני יכול גם לחזור לארץ. כל מהגר היברידי שואף להגיע לרגע הזה. המסר החיובי הוא שלא צריך יותר מאשר כמה נסיעות, קצת מסמכולוגיה, היערכות פיננסית, ובעיקר שינוי מחשבתי – ואתם מסודרים. האתגרים בהגירה היברידית אין אתגרים בהגירה היברידית :), כאילו, יש, אבל כולם פתירים, אז נכון לומר שאין מלכתחילה. ואסביר. האתגר הכספי – כשסיפרתי ל-ל' על מודל ההגירה ההיברידית הוא צקצק. הוא כיווץ את פניו ואמר לי: "הו באמת יצא ממך הפריווילג שטס כל שבועיים לחו"ל וחושב שכולם יכולים להרשות לעצמם את זה". ל' צודק. אני באמת פריווילג. אבל הוא טועה: לא רק פריווילגים יכולים להרשות לעצמם הגירה היברידית. אני אגלה לכם סוד קטן – גיחה לחו"ל לשבוע יכולה להיות אירוע של כמה מאות דולרים וזהו. בואו נגיד, all in all, אפשר לסגור שבוע בחו"ל גם ב-$800. לא כל מדינה בעולם היא שוויץ. אפשר לטוס למזרח אירופה, לישון במלון 3 חדרים נחמד, ובעיקר להיות לא-בארץ. לא תגמרו את זה עם חיסרון כיס בלתי נסבל. אבל חשוב לא פחות זה לשים לב שגם אלטרנטיבית, שהות בארץ באותו שבוע גם יעלה לכם כסף. אולי לא אותו כסף, אבל שבוע בארץ עולה $200-300. אז הפער האמיתי הוא עוד $500-600. זה כסף, אני לא מזלזל, אבל זה לא לקחת משכנתא עכשיו. ומעבר לזה: האם לא שווה להוסיף עוד כמה מאות דולרים כדי להגשים את חלום ההגירה שלכם? נראה לי שהתשובה היא די ברורה. אז הכסף, באופן עקרוני, לא אמור להיות פקטור של להיות או לחדול. מקום העבודה – אתגר נוסף שמפיל לדעת רבים את מודל ההגירה ההיברידי הוא מקום העבודה. לא כל אחד יכול לעזוב מידי פעם לשבוע בחו"ל. יש עבודות שצריכות אתכם פיזית בארץ. אני כמובן לא יכול להתכחש לזה. אבל, למיטב ידיעתי, כל עבודה שהיא, מקנה לעובדיה ימי חופש. בתשלום ואף שלא בתשלום. אפשר לקחת אחת לחודש וחצי-חודשיים 4-5 ימי חו"ל. לא נראה לי סוף העולם. מקום העבודה אמור לאפשר את זה, גם במחיר של חתימה על כמה ימי חופשה ללא שכר. ושוב, אני מדגיש, עבור כל אלה שמקום העבודה מאפשר להם remote, ברור מאליו ששהות בחו"ל לא מחייבת לקיחה של ימי חופש. כל הרעיון הוא שאתם לא בחופש. אתם בעבודה. אבל אתם לוקחים אותה מחו"ל. לא פה ולא פה – טרוניה שאומרים על המודל ההיברידי היא שהוא לא פה ולא פה. פרווה. כי מצד אחד אתה מדבר על הגירה, אבל מצד שני אתה לא באמת קמת והלכת. אז למה בכלל? כאילו, what's the point? ופה אני חושב טמון כל הסוד של ההגירה ההיברידית – היא מאפשרת לכל אחד להתאים את ההגירה שלו, במידת האפשר, לנסיבות החיים שלו. אם מישהו חייב למשל להיות סופ"שים בבית, כדי להיות פיזית עם ההורים שלו, אז שיהיה בארץ בסופ"שים. אבל דבר לא מונע ממנו להיות במשך ימי השבוע בחו"ל. אם מישהו מרגיש חנוק מישראל אבל מצד שני עוד לא מרגיש בשל לקום וללכת לתמיד, אז שייצא אחת לכמה שבועות, באופן קבוע, לכמה ימים. לא למטרת נופש וטיול, אלא למטרת הגירה. קיום חיים כפולים, במקום אחר. זה לא אומר שהוא לא פה ולא פה, זה אומר שהוא מהגר, אבל נסיבות החיים שלו עוד לא מאפשרות הגירה מוחלטת ומלאה. הטרחה והכאב ראש שבטיסות, מלונות ולחיות על מזוודות – הנה טיעון שתמיד מדהים אותי. הוא מדהים משום שאנשים מקטרים על הכאב ראש והטרחה שבלהיות על מזוודות ולטוס כל הזמן, בעוד שהם מתעלמים לגמרי ממה שהניע אותם לחשוב על הגירה מלכתחילה: אתם חיים בפאקינג חור תחת מהביל, מסריח, ודתי. אלים, וגזעני להחריד. מאויימים על-ידי מחבלים וטילים איראניים והשד יודע מה. בכל מקום עוקפים אתכם בתור, מרמים אתכם, מקמבנים אתכם. השכנים שלכם עושים מסיבות אייל גולן אל תוך הלילה. צפירות בכבישים, פקקים נוראיים, קללות. וחום – אלוהים שישמור איזה חום. אז להטעין את הטרולי ב-5 זוגות גרביים זה מה שיהרוג אתכם? השתכנעתי – אז איך מתחילים? יש לי המון שאלות… קודם כל שאפו. עברתם שלב ש-99% מחבריכם טרם עברו. עכשיו מגיע החלק הכיפי. התחילו בשלב א' במדריך. תתחילו להניח את התשתית. ואם יש לכם שאלות אני אשמח בתגובות לייעץ ולהדריך, בתור מי שכבר 15 שנה חי את ההגירה ההיברידית. זה לא קל, אני יודע, לעשות את המהלך הזה. אפילו שהוא מדורג, ובשלבים. עדיין הוא מצריך שינוי תודעתי לא קטן. אז תרגישו חופשי לשאול כל שאלה. ושיהיה בהצלחה בהגירה ההיברידית שלכם 🙂 6

הסיפור של המפעל הציוני יגיע בתוך עשור או שניים אל מותו הידוע מראש. הציונות נכשלה וקרסה לתוך עצמה. אין לה – ומעולם לא היתה לה – תוחלת אמיתית. הציונות היא דרך לא חכמה במיוחד של אנשים שתופסים מעצמם חכמים ליצור דבוקה של אנשים, בעלי חזון, תפיסה ובעיקר גורל משותף, ולקבץ אותם ביחד תחת מטריית הגנה אחת. הרעיון הוא יפה, אוטופי, אבל נאיבי. הרעיון הזה לא באמת יכול להחזיק מים, והוא גם כרוך בבעיות מוסריות קשות. למה הציונות היא רעיון כושל מעיקרו הסיבה המרכזית ביותר לכשילון המפעל הציוני היא הפער התרבותי העמוק בין האוכלוסיות השונות שמרכיבות את המדינה הציונית. הציונות חתרה לחבר בציון את יהודי כל העולם, אך היא התעלמה בטיפשותה מהפערים התרבותיים, בני אלפי שנה, בין אוכלוסיות שונות של יהודים. יהודי שגדל, התחנך וספג את התרבות המזרח-אירופאית, יהיה, לטוב או לרע, בן תרבות מזרח אירופאית. יהודי שלעומתו גדל והתחנך במרוקו, יהיה מרוקאי, בן תרבות ערב, בכל מובן שהוא. בדומה לכך, יהודי שנולד וחי דורות באירלנד יהיה שונה תהומית מיהודי עיראקי מקביל. הפער התרבותי הזה עמוק ושורשי. וקווי הדמיון שיש בין היהודי-הפולני, היהודי-האתיופי והיהודי-המרוקאי הם קלושים ביותר. למעט כמה מנהגים בודדים דומים אין שום תלכיד סביר בין זה ובין זה, ומדובר הלכה למעשה באנשים זרים (ומנוכרים, מסתבר) לחלוטין. העניין הוא, שפער תרבותי כרוך דה פקטו בניכור. אנשים שונים מהותית יהיו זרים ומנוכרים זה לזה. כדי לתקן את הזרות והניכור, יצטרכו לעבור דורות ארוכים של התערות והתערבבות, אבל בדרך, אם אין תלכיד משותף חזק ועוצמתי באמת, המבנה המאולץ יקרוס לתוך עצמו. והציונות – מה לעשות, היא פשוט לא תלכיד כזה. אין בה שום דבר שמחבר באמת בין אנשים שונים. פסקת אגב שארחיב עליה פעם: היהודים הערבים הם הרבה יותר ערבים מאשר ישראליים. בני תרבות המזרח הם בבסיס שלהם הרבה יותר ערבים מאשר שהם 'ציונים' ו'ישראלים'. זה נובע משום שהתרבות הערבית, באופייה, היא תרבות יותר דומיננטית ומשתלטת, ופחות סובלנית ומכילה. לכן, באופן מכליל (שאינו מתייחס כמובן לכל אחד ואחד, אך בהחלט מתאר את הכלל, מה לעשות), היהודים הערבים הם יותר שתלטנים, יותר נבערים, יותר מסורתיים, יותר ברבריים, יותר אלימים, יותר גסים, יותר מרוכזים בעצמם, יותר ישירים וכו', סט תכונות שמאפיין את יתר ערביי העולם. במובן הזה אין הבדל תרבותי עמוק בין ערבי יהודי, לבין ערבי פלשתינאי, לבין ערבי מרוקאי, לבין כל ערבי אחר. מכל מקום, הפערים התרבותיים הם סיבה מרכזית אחת לכך שהרצון הציוני לקבץ כאן את יהודי כל העולם הוא רעיון מטומטם. אבל קיימת סיבה נוספת, והיא אלמנט כפיית ההגירה. בעוד שישראלים מצקצקים על מדינות העולם הקולטות מהגרים ממדינות נחשלות הם באותה נשימה מעודדים הגירת מהגרים ממדינות נחלשות אליהם הביתה. הטמטום הישראלי כל כך גדול, שאנשים אשכרה לא מבינים שישראל מדינת הגירה הרבה יותר גדולה מאשר גרמניה ודנמרק. בבחינת גמל שאינו רואה את הדבשת של עצמו, הישראלים מפספסים את זה שתנועת האוכלוסיה מארצות ערב, זו שלדעת הישראלים היתה צריכה להתקבל בבוז בגרמניה, התקבלה על-ידי אותם אנשים בישראל בזרועות פתוחות. כל מה שצריך כדי לסלול את הדרך עבור ערביי כל העולם זה איזה שקר כלשהו על סבתא רבה יהודיה. וזהו – השער לערביי כל העולם אל ישראל נפרץ. למעשה, הציונות כפתה על הישראליות הגירה של אנשים מכל העולם, ללא כל פילטר אמיתי ובעל משמעות. בעוד שמדינות אחרות שואפות לקבל הגירה על בסיס כלכלי בעיקר, ישראל קולטת הגירה על בסיס זהותי, בואך זהותי-מומצא, ועוד מתלהבת מכך. צריך להבין – אין שום הבדל אמיתי בין מירי רגב שעברה ממרוקו להתגורר בהאנובר, למירי רגב שעברה ממרוקו להתגורר בנתיבות. כפיים. כפיית הגירה על אנשים היא רעיון רע. כמו בעלי חיים, אנשים אוהבים לשמור על המרחב הפיזי שלהם מוגן מפני איומים מבחוץ. כניסת מהגרי כל העולם לישראל על בסיס 'יהדות' מומצאת כלשהי, היא כרטיס כיוון אחד לאנשים זרים ושונים פנימה אל המרחב האישי של כלל הישראלים שחיים כאן. שערי הגירה פתוחים הם רעיון גרוע מיסודו. הציונות פסולה גם ברמה המוסרית מעבר לפן הפרקטי – קיים גם פן מוסרי. רק שגם עליו אף אחד לא מדבר. הציונות היא איומה ונוראה מבחינה מוסרית. היא כרוכה באמירה גזענית להחריד, לפיה יש דם ויש דם. יהודי – וכמובן לרבות 'ספק יהודי' – הוא נעלה יותר, וראוי להגנה יותר, מאשר כל אדם אחר. מדינת ישראל אומרת לעולם – כל מי שבמקרה יש לו דם יהודי – מוזמן להגר, לקבל הגנה ומקלט, לקבל בית חם, ומקום להתחיל מחדש, אם רק יצטרך. ולמה? בגלל שאנחנו נעלים. מובחרים. איכותיים. יטען הטוען – לא, זה לא בגלל שהיהודים נעלים בעיני עצמם, אלא בגלל שהם נרדפים. אבל זה בלוף, כמובן. אם אדם הוא נרדף, אז מדינות העולם יקלטו אותו. עילות הפליטות כוללות רדיפה וחשש לפגיעה בחיים. אדם שנרדף יוכל לקבל מקלט במדינות שונות. ישראל בשום אופן לא היתה צריכה להרים את הכפפה הזאת (או את תפוח האדמה הלוהט הזה), בשל טיעון אמורפי ומרוחק בדבר 'רדיפה'. מה גם, שאם אנשים חשים נרדפים מן הראוי שיהגרו ברגע הראשון שיוכלו. המציאות מלמדת שמאז הקמת מדינת ישראל, רבים מיהודי העולם בחרו להמשיך להעמיק שורשים במדינות העולם הגדול למרות 'הרדיפה' הנטענת. הציונות כרוכה בגזענות ממוסדת. היא כרוכה בעליונות. ולמרבה האירוניה, הולדת הציונות באירופה האנטישמית, שבה נכתבה בדם של מיליונים רבים תורת גזע מפוארת, שהעמידה את היהודים נחותים לכל ומובחרים אך ורק לקופים. 17

התיזה ששימשה נקודת מוצא למאמר "מלחמות הוויסקי", היתה רוצה לומר משהו כזה: הרצף שבין חברה פשיסטית לדמוקרטית, הוא למעשה הרצף של ייצוג האינטרסים הממשיים של בני האדם. זאת אומרת לא מדובר בשני "מצבים" בינאריים וסטטיים כביכול – דמוקרטיה או פשיזם. על הרצף הזה אפשר לומר כי מדינות כמו טורקיה וישראל נמצאות בשלבי מעבר מתקדמים, ואילו דנמרק וקנדה רחוקות מהן (לאן הן מתקדמות? זו שאלה אחרת). אם זה מבלבל, זה כי אני לא משתמש באידיאולוגיה: לדעתי, בניגוד להגדרה רווחת מהותו של פשיזם – היא לאוו-דווקא העמדת המדינה מעל לכל. פשיזם יכול להסתמך על דת ומסורת (הכיוון אליו מתקדמת ישראל) או על אידיאולוגיה קומוניסטית – ראו מקרה צפון קוריאה. במילים אחרות הדבר הקובע איננו הכסות המילולית (אידיאולוגית) שלובשת המדיניות, אלא מהות הדברים בחיי היומיום. מהותו של פשיזם הוא לטענתי, מימוש האינטרסים של השלטון, ושלו בלבד, כאשר צרכיהם של בני אדם סתם, לא מקבלים מענה כלל אלא במידה החיונית לקיים אותם פיזית כאובייקט שלטוני. אידיאולוגיות הן מה שמוכרים לאנשים כדי לזכות בשיתוף הפעולה שלהם, כדי לשלוט בתודעתם: זה יכול להיות ספר תורה או מזוזה לנשק, מושג המדינה כערך עליון או אף מעמד המנהיג כמקודש. זה לא אומר שכל האידיאולוגיות בהכרח משרתות סוג מסוים של משטר, הרי אפשר לראות היבטים אידיאולוגיים גם במושג הדמוקרטיה. זה כן עושה הבחנה בין אידיאולוגיה לבין מדיניות. לעומת זאת, דמוקרטיה מהותית איננה פורמלית בלבד והיא איננה רק אידיאולוגיה, אלא היא מייצגת באמת את צרכיהם הממשיים של בני אדם ומבטאת את האינטרסים היומיומיים שלהם. אחרי שמבינים את זה, מבינים למה דמוקרטיה מהותית נוטה פחות להכריז על מלחמות. היפוכו של דבר ארגנטינה של משטר הגנרלים, ובמידה מסוימת אפילו בריטניה של מרגרט תאצ'ר. אתעכב בהמשך על מלחמת פוקלנד (ולא: "פולקלנד"). דיון מקיף וממצה של תולדות מלחמה זו הוא מעבר להיקף האפשרי כאן… מה שצריך להביא בחשבון הוא הרקע לדברים: ארגנטינה נשלטה בידי חונטה פשיסטית שניהלה "מלחמה מלוכלכת" נגד אזרחי המדינה עצמה. המדינה נקלעה למשבר כלכלי חמור ובנוסף לכך, היתה תחת ביקורת חריפה בנושא זכויות האדם. לגנרלים ששלטו בארגנטינה לא היתה שום כוונה "לחזור בתשובה", אלא להיפך – לחזק את הלגיטימיות הנשחקת של המשטר, גם ב "מחיר" מלחמה (מבחינתם זהו איננו "מחיר", כי הם-אישית אינם משלמים אותו). ראש ממשלת בריטניה תאצ'ר, היתה במצב גרוע ביותר מבחינת תמיכה ציבורית, ונטען כי לולא המלחמה היתה מפסידה בבחירות באופן וודאי. למעשה במהלך חודש אפריל 1982, פרסם העיתון טיימס סקר שבו תאצ'ר בעיני הציבור היא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לבריטניה מעולם, הרבה לפני צ'מברליין. אמנם לא בריטניה היתה זו שיזמה את המשבר, אולם אפשר היה למנוע אותו. הצעות כגון חכירה בריטית של האיים לתקופה של עד 200 שנה (!), נענו בסירוב בריטי, שנשען על הלובי של איי פוקלנד בפרלמנט. זו לא היתה הפעם האחרונה בהיסטוריה, שבה קבוצה קטנה של מתיישבים הוליכה מדינה שלמה למלחמה… וזו בוודאי לא היתה הסיבה היחידה למלחמה. אבל העניין הוא, סיבות למלחמה תמיד אפשר למצוא. ההבדל נמצא בבחירה שעושה ההנהגה. מבחינה צבאית המלחמה התנהלה בשלומיאליות ארגנטינאית – החל מתזמון המלחמה (עניין התזמון נבע מצרכים פוליטיים כאמור) – ארגנטינה היתה אמורה לקבל ציוד צבאי "שובר שיוון" תוך שנה – טילים, מטוסי קרב וספינות מלחמה, כולם תוצרת מערבית מתקדמת, ועד להחלטות טקטיות – כגון משלוח חיילים טירונים בלתי מאומנים למלחמה. כל אלה הובילו לכישלון צבאי מהדהד. למרות זאת לא היה חסר הרבה שהבריטים יפסידו. פגיעה מוצלחת בנושאת מטוסים בריטית היתה עלולה להטות את הכף, או כמו שניסח זאת מפקד חיל האוויר הבריטי: "שישה מרעומים טובים יותר (כלומר, אם אותם מרעומים ארגנטינאיים היו מתפוצצים) והיינו מפסידים את המלחמה". הניצחון עלה לאזרחי בריטניה, יותר ביוקר ממה שנדמה. אלה אינן האבידות בקרב – עם כל הכאב, אובדן כלי השיט או הדלק שנשרף בדרך לאיים (13,000 ק"מ מחופי בריטניה); הנזק האמיתי, זה שאיננו מתואר במקורות השונים, הוא מה שנגרע ממזונם של הבריטים, מהשכלתם, משירותי הבריאות שלא סופקו, מהתשתיות שנזנחו. ראוי להרחיב בנקודה זו כדי לעמוד על משמעות שאיננה עולה מתיאורים אידיאולוגיים: משמעות של לחם ומרגרינה, של דלק, חשמל ורכבות, של בתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים. בעשורים שקדמו למלחמת פוקלנד – התקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, הצטמצמה מאוד האימפריה הבריטית. הכלכלה הבריטית היתה בצרות, כתוצאה מההרס הרב שנגרם במלחמה והקשיים הכלכליים. משטר הצנע והקיצוב נמשך עוד 10 שנים – למעשה הקיצוב על ביגוד הוסר רק בשנת 1958. באקלים פוליטי-כלכלי-חברתי זה, אחזקת נושאות מטוסים נראתה לא הולמת את צרכי בני האדם בממלכה המאוחדת. על רקע זה, לא מפתיע כי בתחילת שנות ה- 80 התפרסמה תכנית למכור או להוציא משירות מספר רב של אוניות מלחמה, בעיקר בגלל הוצאות התחזוקה העצומות שלהן. באה מלחמת פוקלנד והסיגה תוכניות אלה לאחור… זה המחיר האמיתי ששילמו הבריטים עבור המלחמה. ועל מדיניות זו אמר נשיא ארצות הברית בשנות ה- 50, דוויט אייזנהאואר שהיה קודם כל חייל ומפקד, בנאום שאותו הכתיר בשם "הסיכוי לשלום", אולם נודע גם באופן בלתי רשמי כ "נאום צלב הברזל" (תרגום חופשי שלי מאנגלית): …" כל תותח שמיוצר, כל אוניית קרב שהושקה, כל טיל שנורה מסַמְּלׅים, בחשבון אחרון, עושק של אותם הרעבים ואינם ניזונים, של אלה שקר להם ואינם לבושים. העולם החמוש איננו מבזבז כסף בלבד. הוא מבזבז את זיעתם של העובדים, את גאונותם של מדענים, את תקוותיהם של ילדים. עלותו של מפציץ כבד מודרני בודד, היא זו: בית ספר חדש בלמעלה מ- 30 ערים. שתי תחנות כוח, כל אחת משמשת עיירה בת 60,000 תושבים. שני בתי חולים טובים מצוידים כהלכה. (…) אנחנו משלמים על משחתת אחת, סכום שיכול היה לשכן למעלה מ- 8,000 אנשים. זו איננה דרך חיים, בשום מובן. תחת הענן של האיום במלחמה, זו אנושות התלויה על צלב ברזל..." (1) לו יעמדו לזכותו של המין האנושי, דברים אלה של חייל זקן. לו תעמוד לו זכותו להנהגה ראויה, לייצוג ראוי – הווה אומר דמוקרטיה מהותית, אשר בין היתר רואה מלחמה כאיום, ולא כהזדמנות פוליטית.   (1) אייזנהאואר מרפרר כאן למשפט שחתם את נאומו של ג'נינגס – נאום "צלב הזהב". 9