המדריך שלך להגירה לחו"ל

אחד הנושאים הפחות מדוברים בשיח על ישראלים בחו"ל הוא היבט התרבות העסקית של הישראלים במדינות השונות. כמי שעושה עסקים מגוונים במדינות רבות ברחבי העולם אני מוצא שיש לי לא מעט ניסיון ואור לשפוך בנושא. וגם נשאלתי על כך מכמה מגיבים לאורך השנים בכתיבה באתר הזה. אז החלטתי להרים את הכפפה ולהתייחס לנושא. אתחיל ואדגיש שהרשמים בסך הכל מבוססים על תחושתי האישית והסובייקטיבית ולא עשיתי איזשהו מחקר מקיף בנושא. נתחיל בשורה התחתונה (החיובית, לשם שינוי) ככלל, אני מוצא שישראלים מאוד טובים בעסקים בחו"ל. מה הכוונה "טובים"? הכוונה היא שהם עושים עסקאות ומהלכים עסקיים מגוונים הרבה יותר מכפי חלקם באוכלוסיה. אם יש 10 מיליון ישראלים ו-9 מיליארד כל השאר, אז הנתח של המהלכים העסקיים של ישראלים הרבה יותר גבוה מאשר חלקם. אם הייתי צריך סתם לזרוק מספר מאינטואיציה, אז נתח המהלכים העסקיים שמעורבים בהם ישראלים הוא סוג של 1 ל-50. כלומר, משהו כמו 2% מהמהלכים (כאשר חלקם באוכלוסיה הוא בערך 0.1%). כמובן שאני לא יכול להתחייב על ה-2% הזה, אבל זה מן תחושה שמטרתה להציג בעיקר את הפרופורציה. ישראלים מאוד נוכחים בזירה העסקית העולמית, בקיצור. לא רק שישראלים נוכחים, הם גם יודעים מה הם עושים. יש מן ביטחון עסקי אצל ישראלים שאין להרבה אנשים אחרים. פה אני מוצא את זה מאוד דרמטי. ישראלים בחו"ל מרגישים בבית. הם יכולים לעשות עסקאות גדולות, אפילו מדהימות, שלא היו מביישות מקומיים. והם עושים את זה די בקלות, כמו חמאה רכה. יצא לי לא פעם לראות ישראלים בחו"ל לוקחים סיכונים והחלטות עסקיות שגדולות על המידות שלהם בערך פי 40, והם עושים את זה בלי למצמץ. שילוב של יהירות, זלזול בכללים ואף אלימות שאלה שסקרנה אותי שנים היא למה. איך זה שישראלים בולטים כל כך בעסקאות בינלאומיות, כאמור הרבה יותר מכפי חלקם באוכלוסיה. אחרי שניתחתי את זה מכמה כיוונים הגעתי למסקנה הבאה: ישראלים בחו"ל הם יהירים, שחצנים, ומלאי ביטחון עצמי. הם מרגישים כאילו הם own the place. מבחינתם, הם בכלל לא זרים כשהם עושים פעילות עסקית בחו"ל, והם מרגישים כמו דגים במים. הם מתייחסים לסיטואציה העסקית שניצבת בפניהם כאילו שהיא בדיוק כמו בישראל. וזה גורם להם לקחת סיכונים והימורים שאחרים פשוט לא מעזים לקחת. קחו דוגמה לישראלי שאני מכיר (ולא סובל) אבל די מוכר ב'סצנה' הישראלית המקומית באיזור שאני פעיל בו. האיש 'איל' נדל"ן בעיני עצמו. לפני כמה שנים בלי גרוש על התחת הוא נכנס לעסקה במגרש במרכז של המרכז של אותה עיר. הנכס תחת שימור של העיריה ובכלל לא צחוק לעשות עסקה בנכס כזה. אני לא מהתחום אבל יש לי חבר לא ישראלי שכן. הוא אמר שיש לבחור ההוא חתיכת ביצים גדולים כדי לעשות עסקה כזאת. המעניין הוא שהדיבור עליו בקהילה המקומית של הישראלים שהוא 'גאון' (מה גאון, מה? הבן אדם בהמה). מפה לשם אחרי שנה-שנתיים הוא הצליח בעסקה. גרף כמה מיליוני דולרים רווח ועבר לעסקה הבאה. כל מי שדיברתי איתו העיד מהיכרות אישית שלא היה לו מושג למה הוא נכנס, אבל הוא לא ראה בעיניים. מחזיק מעצמו חצי אלוהים ומזלזל באמריקאים הסאקרים (במילותיו). מי יכול עליו. ואכן – הוא הצליח. אז שאפו. אבל הזלזול, על זה אני מדבר. זה לא נעשה עם חן לא אחת אני נתקל בהם. הישראלים הברברים האלה. איתי בטיסות, מסעדות או סתם נוכחים בחיים שלי לצערי. נובורישים. דוחים. ערסים. פעם עליתי לטיסה ובבון תורן עשה שיחה כשהמטוס כבר היה עמוק אחרי ההמראה. לא יכול היה לסיים את השיחה למרות תחנונים של הדיילים לכבות. לא רואה ממטר. צועק שם בקולי קולות על בן שיחו. "אני אזיין אותו, שלא ישגע אותי, תגיד לו שיביא לי את האישור הזה אני אגמור לו את הצורה לחתיכת הומו הזה". במילים אלה או דומות. זה היה טון הדברים בכל מקרה. התביישתי שאני והוא חולקים את אותה מדינת מוצא. הקשר בינינו מקרי בהחלט. אבל אותו אחד, חזר לעבוד איך שהמטוס נגע בקרקע. המשיך לחלק הוראות שם לעובד ישראלי שלו שיגער בספק אמריקאי. קבלן שיפוצים, אדריכל או משהו כזה. זה אפילו לא המיץ של הזבל מבחינתי. היהירות והזלזול בכולם, אמנם מביאים לישראלים הצלחה בעסקים "ברוך השם". אבל הם לא נעשים עם חן. הם לפעמים דוחים. אפילו בהייטק. יש יזמים ישראלים די מבחילים. הם לכאורה נבונים יותר, יוצאי 8200 או יחידות אחרות, אבל במהות זה די דומה. ישב איתי פעם ישראלי, יזם, שנינו ממתינים לפגישה אצל איזה גוף השקעות אסייתי. בניו יורק. סיפור ארוך. בכל מקרה, הוא יושב איתי ולמרות שאני עושה הכל לא לדבר איתו הוא קולט שאני מישראל. הבחור רק יורד איתי בעברית על האנשים מסביב. המזכירה המוזרה, הבחור הפריק שיצא הרגע מחדר הישיבות. מזלזל בכולם. צועק בקולי קולות בטלפון. כל הזמן קם וזז בחדר ההמתנה. נעמד ומסתכל החוצה מהחלון, חוזר לשבת. עוד אספרסו. עוד סודה. כל הזמן חייב להיות נוכח בחיים של כולם. לא יכול רגע אחד לסתום את הפה ולהתנהג כמו בן אדם נורמלי שמכבד אנשים אחרים. אה ו… ברור שהחברה שלו קיבלה בסוף השקעה מאותה קרן (ושלי לא…). למרות שזה דוחה – זה משתלם ברור שלא כל אנשי העסקים הישראלים בחו"ל הם מוצלחים. אבל מניסיוני באופן יחסי הישראלים עושים כסף לא רע בחו"ל. זה קורה לדעתי בין היתר בגלל שהם מנצלים את תכונות האופי הדוחות שהוזכרו לעיל לטובתם. הם היחידים שלא סופרים אף אחד ממטר. אולי לא היחידים, זאת הגזמה, אבל מהבודדים. הם מזלזלים בהכל. בכולם. במוסכמות. ברשויות. בפקידים. בבנקאים. זה נותן להם יתרון. ולמה? משום שאנשים אחרים לא תמיד יודעים איך לאכול אותם. ראיתי לא פעם ישראלים שממש ממש עוברים את הגבולות עם מקומיים בחו"ל. עושים דברים לחלוטין בלתי נסבלים, אבל זה מגיע לנקודה שהמקומי מסתכל, קופא בבושה והלם, ואיכשהו מקבל את זה. אין לו כוח להתמודד עם הבולשיט הזה עכשיו אז הוא פשוט סופג ומקבל את זה. יש בהתנהגות הזאת משהו מאוד מאיים. כי זה מרגיש כאילו זה או לקבל את הגישה הדורשנית הישראלית הזאת או ללכת עכשיו לעימות. לא תמיד יש לאנשים כוח לזה. לא מעט פעמים שמעתי על חברות ישראליות שבבוטות וחוצפה גונבות פטנטים וזכויות יוצרים מחברות אחרות, בלי לראות בעיניים. פשוט עושות את זה ולא שואלות שאלות. מצפצפות לחלוטין על החוק ועל הכללים המקובלים בין קולגות. אחרי שהן תופסות דריסת רגל בשוק הן כבר גדולות מספיק כדי שיהיה קשה לאיים עליהן בתביעות. יש הרבה סכסוכים מתוקשרים בנושא אבל זה רק קצה הקרחון מהמקרים הרבים שישנם. ברוב המקרים בני התרבות המערבית, למשל קוראינים, סינים וכו', בעלי המיזמים המקוריים, פשוט מקבלים את המציאות הזאת ונאלצים לסגת מסכסוך אימתני מטעמי פשרנות וסובלנות. תבינו – הדבר האחרון שאנשים רוצים בעולם זה סכסוכים. ודאי עם אנשים שנתפסים אלימים וארוגנטים. איזה יזם קוריאני פעם סיפר לי שיש איזה מתחרה ישראלי בשוק שפשוט מכפיש אותו ומחרטט על החברה שלו שקרים איומים ונוראיים וההוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אמרתי לו ואתה מתכוון לתבוע? ענה לי, זה לא הדרך שלי, צריך פשוט להיות יותר טובים והאמת תתגלה בסוף. התביישתי, שוב, בפעם המי יודע כמה, שאני ישראלי. זה מאוד דומה לגישה הישראלית הכללית לא רק בעסקים. וגם לא רק נחלת ישראלים בחו"ל. למשל כשיש תור של עשרות רכבים לפני פניה ימינה, ואז ערס ישראלי מצוי עוקף את כולם ונכנס רגע לפני הפניה. אתם יודעים כמה ישראלים לא רק עושים את זה בחו"ל, אלא מתרברבים על זה אחר כך בקרב חברי הקהילה הישראלית שלהם כשכולם נקרעים מצחוק על הלוזרים האמריקאים? לכן, זה משתלם. זה משתלם לכיס. זה משתלם להיות אלים. בוטה. שחצן. זה משתלם שכולם מכבדים את הכללים מסביב ורק לך יש תעודת הכשר לעשות מה שאתה רוצה.

תמונת מאמר – Copyright © Steve Bell 2012 מי שחקר את מעשיו ותגובותיו של ראש הממשלה ביבי נתניהו, יגלה שבמשך כל 16 שנות שלטונו, הוא התחמק בשיטתיות ובכל מחיר מקבלת החלטות עקרוניות שעשויות להיות להן השלכות שליליות נגדו בבחירות או בדעת הקהל. ביבי חזק על חלשים – את חברי הכנסת הוא מכופף, בשרים מתעתע ובמשפחות החטופים עושה תרגילים, אבל שזה מגיע לתמיכתו הפושעת בבן טיפוחיו, החמאס, הוא נעמד דום ומציית. ביבי זוכר את חמאס לטובה שבשנת 1996 ביצע פיגועי התאבדות באוטובוסים בת"א, כך הפסיד שמעון פרס בבחירות, וביבי שהסית נגד פרס (ורבין שנרצח על ידי יהודי צדיק) זכה. מאז ועד יום שמחת תורה של 2023 ביבי המשיך לתת לחמאס לגטימציה או אישר את העברות הכספים שימשו את משנתו הפוליטית לחזק את שלטון הימין בהנהגתו בכל פעם שהחמאס מבצע פיגועים על אש קטנה. ובקשר לחיסול נסראללה? ראשית, למה המלך העירום ביבי לא חיסל את אותו ב- 1996? כי היה לו נוח מאוד שהוא מנהיג החיזבאללה במשך כל שנות שלטונו בדיוק מאותה סיבה שהוא תמך בהמשך קיומו של החמאס. אבל כעת, ביבי נדחק לפינה אז שלא יהיה ספק: הסיבה והקרדיט לחיסול נסראללה מגיעים למערכת הביטחון ולשר הבטחון, שעמלו בשנה האחרונה לבצע את אותם מתקפות מרהיבות עם הביפרים שהתפוצצו להם מול העיניים ועד לחיסולם של כל ההנהגה של החיזבאללה, כלומר, ההצלחה של מערכת הביטחון, שביבי לא הפסיק להאשים אותם במחדליו, היא למרות ביבי ולא בזכותו. והשבוע האיראנים תקפו בפעם השניה. 181 טילים שוגרו לישראל. השאלה היא עקרונית, כיצד מגדירה מדינה ריבונית את התקפת הטילים ומה היא עושה בנדון, בעיקר שמסביבה ארגוני טרור שלא מפסיקים להתקיף אותה. התשובה פשוטה מאוד – זו הכרזת מלחמה. הפתרון: השמדת ההנהגה האיראנית. האם ישראל יכולה לחסל את ההנהגה הפוליטית, הצבאית והדתית של אירן? אני לא בטוח, אולי בעזרת ארה"ב כן, אבל לא לבד. למרות זאת היא יכולה לפגוע בה קשה מאוד. העניין הוא עקרוני, והשיקול חייב להיות טובת האינטרסים של אזרחי המדינה עליו מופקד ראש הממשלה, לכן, הפתרון עשוי להיות, לפי סדר עדיפויות – 1. חיסול ראשי המערכת הפוליטית האיראנית, כולל חמנאי בעצמו. 2. השמדת מבנה הפרלמנט האירני ועוד עשרה מבני שלטון שמזוהים עם המשטר האירני שהעם האירני יראה את חולשת שלטונו ויערער אותו. 3. השמדת כל יכולת הפקת הנפט האירני, במטרה להקטין לאפס את ההכנסות המדינה מנפט. (וזה בכלל לא רלוונטי שמחיר הנפט יעלה.) 4. פגיעה בנכסים של הצבא האירני כולל במפקדה הבכירה. חיסול הצמרת של החיזבאללה הוא מודל לחיקוי. 5. פגיעה ביכולת הגרעין של אירן. (עדיפות אחרונה, למרות שהפעולות הקודמות עשויות לדרבן אותם לפתח נשק גרעיני). בכל אופן, לאחר הכרזת המלחמה של אירן, ביבי הפחדן ניסה לדבר לליבו של פוטין בתקווה שהבריון הרוסי יעזור לו. ברור שהכלבלב ביבי מנסה למצוא חן בעיניי פוטין העריץ, אולי ישלח לו איזה עצם, בפועל ככל שישראל מתחנפת לרוסיה כך רוסיה עוזרת יותר לאירן. שימו שיקולי מוסר בצד, אני יודע שזה לא מעניין את מרבית הערסים הישראלים, אבל חייבים להודות שרפיסותה של ישראל מול רוסיה מאז תחילת המלחמה עם אוקראניה לא עזרה לה. ומשום שביבי הפחדן פחד להעביר נשק התקפי לאוקראינה, התוצאה הישירה שהרוסים עוזרים לאירן, כי הרוסים מבינים רק כוח. כטורקיה העבירה נשק לאוקראניה, הרוסים רעדו וכיבדו את הטורקים. במילים אחרות, אני טוען שאילו ישראל היתה שולחת טנקים, מטוסים, טילים ונשק התקפי מתקדם לאוקראינה ואפילו משמידה בעצמה את הגשר שמחבר בין רוסיה לאי קרים כאות הזדהות עם העם האוקראני, ייתכן שבכלל לא היתה מתקפה האיראנית. אבל הפחדנות, השיקולים הזרים ומאפייני האישיות הדומים של ביבי לפוטין מובילים לשורה של החלטות רעות. משום מה כשאירן תוקפת את ישראל בטילים, הממשלה בירושלים זועקת! אבל שרוסיה תוקפת את אוקראינה, זה בסדר כי אין עקרונות מנחים, כי אין טובים ורעים, רק "אנחנו והם" – כך מפסידים במלחמה. שאלה מוסרית: למה לישראל מגיעה תמיכה בינלאומית אם היא סירבה לסייע לאוקראניה ועמדה בצד של רוסיה? להזכירכם, לאוקראינים יש כל יום את "7 באוקטובר" כולל התקפות טילים וכטב"מים (מתוצרת איראנית), חטיפת עשרות אלפי ילדים, אונס, עינויים, רצח, בזיזה. מה שעשו החמאס זה קטן לעומת רוסיה הנערצת… וישראל מתעלמת ביוהרה. כיצד ביבי ומנהיגים דיקטטורים חושבים? משום שהשיקול הוא טובתו האישית ולעולם לא עקרוני או ערכי – אתם תראו שהתגובה הישראלית תיהיה מתוך שיקול פוליטי של שרידות שלטונו בלבד. שהוא מדבר על "ניצחון טוטאלי", הוא מכוון את המסר לקהל הבוחרים האידיוטי שלו, אבל אין שום כוונה ליישם את העיקרון, להיפך. ברגע שמבינים את תפיסת העולם והמניעים קל מאוד לצפות את ביבי. הצבא המליץ לחסל את נאסרללה. זה עניין עקרוני. ביבי פחד מהאפשרות של כישלון, אבל נכנע ללחץ מערכת הביטחון. החיסול אושר והצליח. ביבי רץ להתרברב בתקשורת והתחזק בסקרים – הישראלים שוב הוכיחו שהם קלי השפעה. צה"ל נכנס ללבנון. חייל הרוג אחד. הללויה! הרוג אחד מחזק את שלטונו. הישראלים רוצים נקמה. הרוג אחד שאף אחד לא מכיר הוא סיבה למסיבת עיתונאים שביבי יכול להסיט את הציבור, ולחזק את כוחו בסקרים עוד יותר. עוד שבע חיילים הרוגים תוך פרק זמן קצר. זה מתחיל לאיים עליו. מכיוון שהשיקולים שלו לא עקרוניים, אלא שרידות השלטון היא האינטרס היחיד, הוא עשוי להורת לצה"ל להוריד הילוך, לדאוג שפחות חיילים יהרגו (למרות שצריך להעלות הילוך, גם בסיכון של חיילים מתים) אז מה אם המלחמה תתמשך? אז מה אם זה יאפשר לחיזבאללה (או לחמאס) להתארגן מחדש. מה שחשוב הוא כמה שקצת "דם יהודי-ישראלי" ישפך, אבל לא יותר מדיי. זה האיזון הנכון. מלחמה על אש קטנה שתאפשר לו לשלוט בלהבות. וחלילה לא כמו שהיה ביום שמחת תורה, שהחמאס בן טיפחו הגזים. חזרה לאירן. מה השיקולים של ביבי? אף פעם לא עקרוניים או ערכיים. אלא הדאגה ששלטונו המושחת ימשך עד הבחירות הבאות ואחריהם. כך הוא יכול לדחות את וועדת החקירה הממלכתית של יום שמחת תורה שתמצא אותו אשם, וכך הוא יכול למוסס את התביעות המשפטיות נגדו. זה בנוסף לשררה, המשכורת המנופחת, התהילה וכל היתרונות שנלווים לתפקיד ראש הממשלה. בימים אלו הישראלים מתמוגגים ונלהבים מהחיסול של צמרת החיזבאללה. ולכן, הוא לא ימהר לעמוד בעקרון לתקוף באירן משום שיש בכך סיכון. אתה מתחיל מלחמה ולא יודע איך היא תיגמר. יכול להיות, גם אם הסיכוי קלוש, שהאיראנים יצליחו להפיל מטוס ויתפסו טייס כשבוי מלחמה – זה ירסק את ביבי בסקרים: הוא משקשק מפחד! הוא מעדיף שיהיה להם נשק גרעיני אבל רק לא להפסיד בבחירות. לכן, אנחנו רואים כתבות שקריות ומעוותות בעיתונות הישראלית שישראל ניצחה בכך שאירן תקפה אותה. איזה קשקוש, שקרים שסביבתו של ביבי מפיצה כדי להפחית את הלחץ הציבורי לתקוף. הוא מחכה, הציבור המטומטם ישכח את מתקפת הטילים האירנית, והוא יכול לבצע איזה פעולה סימבולית ולא מזיקה נגד אירן ולהתהדר שהוא מנהיג חזק. התקווה היחידה היא שהאמריקאים המנותקים יצטרפו, אם הם תוקפים את אירן ביחד עם ישראל, יש סיכוי לשינוי, אבל אני פסימי, קשה לראות את האמריקאים שואפים לשינוי המשטר באירן שזו העדפות העליונה של ישראל (והמערב). אני מייחל שהאמריקאים יצטרפו, אולי אז נראה התקפה משמעותית יותר… ביבי הפחדן מפחד מתימן במשך שלטונו ותחת אחריותו, ישראל איבדה את כל ההרתעה שלה. חמאס תוקף, החיזבאללה, אירן כבר לא מפחדת, מעירק ואפילו התימנים… כשאין עקרונות מנחים, והשיקול היחיד הוא שרידות שלטונית – הוא יעשה כל מה שנדרש כדי לשמר את שלטונו גם אם זה אומר שתימן תתקוף שוב. אולי ההתקפות של החותים משרתים את מטרותיו הפוליטיות, כך הוא יכול לטעון באוזניי בוחריו חמומי המוח "שכולם נגדנו". כשחיל האוויר השמיד איזה מבנה בנמל של החותים, זה נבע משיקולים של יחסי ציבור. הוא קיווה שהציבור יחגוג, אבל החותים תקפו שוב, ושוב, אז חיל האוויר חזר והשמיד עוד כמה מבנים ומיכל נפט. אבל חלילה לא לגרום ליותר מדיי נזק, כי ביבי הפחדן מפחד מתימן. פחות משבוע אחרי ההתקפה השניה של חיל האוויר, החותים תקפו שוב… ביבי בזיון, אבל מה הציבור מבין. כל עוד התמיכה בסקרים מתגברת, זה ניצחון לביבי והפסד של ישראל. נדמה שאם חיל האוויר ישמיד איזה ספינת דייג תימנית, ובעיתונות הישראלית יכתבו "תקיפה עוצמתית", הציבור הישראלי יבלע את הפיתיון כי כתבו את המילה "עוצמתית" והרגשות של עוצמה ימלאו את הישראלי המוכה, כי האמת המרה, שגם לציבור לא איכפת מעקרונות, זו מלחמה רגשית, של אגו ו"אנחנו נראה להם שהזין הכרות שלנו, גדול יותר מהזין הכרות שלהם". מה עם כל אותם חיילים ואזרחים ישראלים שמתו לשווא? ממתי איכפת לממשלה בישראל??! שימתו, נשלם להם פיצויים ושישתקו. החטופים בעזה? אויי, שכחנו… היטלר, סטאלין, ביבי ופוטין – מנהיגים חזקים! בדיעבד, קל לשפוט את היטלר וסטאלין, הם ביצעו פשעים נגד האנושות; רצחו, עינו, השמידו חיים, במטרה לדאוג לשרידות שלטונם. העם הגרמני לא עניין את היטלר, והרוסים, ממתי לסטאלין היה איכפת ממליוני רוסים? שימותו בייסורים. אבל אם נחזור אחורה בזמן, לאותה תקופה בה הדיקטורים האלו חיו, נגלה שהרבה גרמנים תמכו בהיטלר ורוסים בסטאלין. יתרה מזאת, גם בארץ ישראל, תמכו מפלגות השמאל בסטאלין, ובכו שהמנהיג הדגול מת. רוצה לומר, שהמנהיגים בחיים קשה לראות את התמונה באופן אוביקטיבי. זה בדיוק מה שקורא ברוסיה של פוטין. הרבה רוסים מעריצים אותו, ובתקווה שיעלם מהעולם כמה שיותר מהר, ברגע שהוא איננו, פתאום הרוסים יתחילו להאשים אותו, פתאום נשמע קולות מרוסיה שבעבר תמכו בו, "שלא היתה להם ברירה ולכן ביצעו פשעים" ועוד תירוצים. וכאן מגיע ביבי "מנהיג חזק!" שמתהדר בחברו פוטין. אגב, אילו היטלר היה בחיים, אולי גם היה מחפש בקרבתו? אני לא יודע, אבל אני טוען כשהמנהיג בחיים יש יותר מדיי כוחות שתומכים בו, בדיוק כמו שהיה עם היטלר וסטאלין. כל מערכת הביטחון הישראלית, הצמרת הכלכלית, האנשים שקרובים לצלחת, עובדי מערכת הציבור, חברות ממשלתיות, העייריות, עמותות ועוד רבים אחרים ניזונים מהממשלה: משכורות והטבות. יש להם אינטרס להמשך שלטונו של ביבי, ולכן, אנחנו לא רואים ביקורת או מרד כלפיו בהיקף מסיבי, כי ישראלים רבים יפסידו אם מכיסא ראש הממשלה הוא יכנס לכלא. אנחנו לא מופתעים שהיטלר, סטאלין דאז, ופוטין של היום מתעתעים במערב, מרמים ומשקרים, אבל מעניין לקרוא את הכתבה הזאת – האם 'ביבי הרמאי מרמה את חבריו'? אחר כך הישראלים משתוממים למה הבריטים מגבילים את מכירת הנשק לישראל. כי הבריטים לא יכולים לסמוך על ישראל, מדינה ידידה, שמועלת באמון. מנהיג פוליטי ראוי הוא מנהיג שמניעיו ומעשיו הם עקרוניים וערכיים. הוא לא יחשוש לקחת סיכון, כדי להשיג את עקרונותיו, גם במחיר של פגיעה במעמדו הציבורי, כי הוא מעמיד את טובת עמו בראש מעינייו. מנהיג ראוי ישתף את ציבור בוחריו במטרות, בשיקולים, בסיכויים ובסיכונים, תוך יצירת דו-שיח גלוי עם הציבור. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם משום שבסופו של דבר זה הציבור שבוחר את נציגיו בכנסת ולממשלה, הוא יאכל את הדייסה שבישל. רוב הישראלים; מסורתיים, דתיים, חרדים ומתנחבלים, לא באמת רוצים מדינה חופשית, עשירה ומשגשגת, להיות סינגפור? חס וחלילה! הם רוצים דם בעיניים! הם רוצים מלחמה כי כך כתוב בתורה! "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל־מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶם זַעֲמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ." לכן, למיעוט החילוני והרציונלי בישראל יש רק אפשרות אחת – להגר. ואם אין לכם דרכון אירופי או אמריקאי, זה לא נורא. אני, למשל, גר בתאילנד – אין כאן חרדים או מוסלמים, אין כאן טילים או תהילים, אבל יש מלא בנות (בנים ולידיי בוי) טובות לב, חמודות ויפות תואר עם רגלים רזות, שיער שחור וחלק שמגיע עד הישבן… גילוי נאות: המאמר נכתב ב- 4 לאוקטובר, לפני פעולת התגמול הישראלית. אני אמתין ואעדכן במאמר. נראה אם אני צודק, אבל אשמח אם אני טועה.

ברומא העתיקה, הקיסרים נהגו לקיים מופעי גלדיאטורים לשעשע את ההמונים, זו היתה חלק מתפיסה מדינית שנקראה "לחם ושעשועים" שתכליתה להעניק לתושבים מזון ותענוגות שיספיקו למניעת התקוממות והפרה של הסדר החברתי, גם אם הפתרונות שהציעו הם לטווח קצר. בישראל של שנת 2024 שוקד הקיסר המנוול ביבי, להעניק שעשועים לבני עמו הנבערים. "החיסול הגדול מכולם" השכיח בבת אחת את הפשעים, השחיתויות, המחדלים, קומבינות וכל השאר שנעשו בשלטונו – מה סך הכל רוצה הקהל הבור? לאחר שספג מהלומות אינסופיות מקבוצת ברברים בעזה, הוא משווע לאיזה ניצחון תודעתי. חיסול הטרוריסט נסראללה מספק את הסחורה – ואכן הישראלים צוהלים. באותו הזמן בדיוק, שחיל האוויר הוציא את המבצע המוצלח שתוכנן על ידי שר הביטחון, ובכירי צה"ל שלחצו על ביבי לאשרו, אף שהתנגד לו בהתחלה, פורסם עידכון לדירוג האשראי של ישראל. אף פוליטיקאי לא יעיז לומר את האמת על ישראל, אבל למזלנו יש את חברות דירוג האשראי, מקצועיות ואובייקטיביות. אחת מהן סיפרה את הסיפור האמיתי: סוכנות דירוג האשראי הבינלאומית מודי'ס הורידה את דירוג האשראי של ממשלת ישראל בשתי דרגות לרמתו הנמוכה מאז ומעולם – מרמה של A2 לרמה של BAA1 לצד מדינות כמו קזחסטן, פרו, אנדורה, בולגריה, אורוגוואי ועוד חברים. סביר להניח שרוב הציבור התעלם מההורדה ומהמשמעויות והתבשם בפעולה הצבאית המוצלחת, רק שהורדת האשראי היא חמורה יותר פי מאה מההצלחה הצבאית. זו פעם נוספת שמודיס הורידה את הדירוג, פעם ראשונה היתה בפברואר. הדו"ח מסביר את כישלונה החריף של ממשלת ישראל בניהול המדינה, הוא כל כך דרמטית שמודי'ס הוסיפה תחזית שלילית, כלומר, היא פסימית מאוד בנוגע לעתידה של ישראל. הניהול המדיני לא זו בלבד שמלחמה מתחוללת כבר שנה בכל גבולותיה של ישראל, הממשלה לא מעוניינת בפתרון ארוך טווח לסכסוך, אלא בהמשכה של המלחמה. בעיניי, אילו הממשלה הייתה נחושה להילחם בחמאס, היא הייתה מסיימת את המלחמה בחודשיים-שלושה, ולא מאריכה אותה לשנה. הממשלה אינה מעוניינת בפתרון, לכן, היא פועלת להחיות את החמאס (מעבירה לו 200 משאיות סיוע כל יום) ולשמר אותו על "אש קטנה", ומצד שני מחלישה את הפרטנר ברשות הפלסטינית. החלום הרטוב של ביבי וחבריו הטאליבנים חובשי הציצית והכיפה, הוא שהחמאס השתלט על הגדה המערבית, ואז הוא יוכל להמשיך במלחמה אינסופית, מה שישכיח את התביעות הפליליות נגדו וירסק כל סיכון לפתרון איזורי. מי שישלם את המחיר הם אזרחי ישראל ועוד מאות חיילים מתים, אבל ממתי איכפת לביבי (פוטין וטראמפ) אם חיילים מתים לשווא? להיפך, זה מחזק את אהדת הציבור הימני. יתרה מכך, חלק מההורים השכולים ממשיכים לתמוך במדיניות – אילו ילדם המת היה יודע, היה מתבייש בהוריו. לחלאה שמשמש כראש ממשלה, וזכה ביושר לכל המאפיינים של דיקטטור, יש משיכה לחלאות מסוג אחר: טרוריסטים מוסלמים שרוצים בהשמדה של ישראל החופשית, החילונית והמשגשגת. הוא טיפח את החמאס עד שהגולם קם על יוצרו. כך גם עם החיזבאללה, ביבי ראש הממשלה יותר מ- 16 שנה (כיאה למדינה סמכותנית), מה הוא עשה במשך כל השנים עם החיזבאללה? כל עוד החיזבאלה (והחמאס) הרגו כמה חיילים וירו כמה טילים, זה חיזק את שלטונו והוא תמך בקיומם, רק כאשר שר הביטחון, צה"ל ומערכת הביטחון לחצו עליו לחסל את הטרוריסט נסראללה, הוא בסוף וויתר והסכים. כמובן שאת הקרדיט להצלחה הוא יזקוף לעצמו, ועל הכישלונות הוא יאשים אחרים. זה טבעו של דמגוג שמנהל את ישראל. ביבי הפחדן מפחד מאירן. השיקול היחיד הוא טובתו וכיסאו – זה מה שיקבע את המדיניות. הניהול הכלכלי אסון. אילו לכישלון היה מחיר פלילי, שר האוצר וראש הממשלה היו יושבים בכלא ללפחות עשרה מאסרי עולם ללא אפשרות חנינה. ולא, זה לא בגלל המלחמה (בגלל המלחמה עוד מאה מאסרי עולם). מדיניות כלכלית מושחתת שמעניקה הטבות לסקטורים נבחרים, דחיית התקציב, הגדלת הגירעון על חשבון אזרחי המדינה ודורות ההמשך, סדרי עדיפות פוליטיים לשימורה של הקואליציה. ניהול כספי המדינה כאילו היו כספם האישי. יש עוד הרבה השלכות קשות מאוד. המשקיעים הזרים מדלגים על ישראל, והישראלים מוצאים את כספם מישראל למקומות בטוחים בחו"ל. חברות ההייטק שמאסו בישראל, התיירות שהתרסקה ועוד… הנזק הכלכלי שנעשה לא יתוקן לאחר המלחמה, יש דברים בלתי הפיכים, ואת הנזק רואים כבר עכשיו ביוקר המחייה הנוכחי ונראה בשנים הקרובות. המהפכה המשטרית מחברי הדו"ח ציינו במפורט את הניסיון של ממשלת הטאליבנים להפוך את ישראל למדינת הלכה יהודית עם פגיעה חריפה באיזונים ובלמים של מערכת המשפט ואכיפת החוק, משטרה שהפכה למליציה של השר, מתחים בין הממשלה למערכת הביטחון, ירידה באיכות ובשירות המוסדות הממשלתיים מדרדרים את ישראל לתיאוקרטיה סמכותנית, כלומר הכלאה משטרית בין רוסיה לאירן. לא מדובר רק על מערכת המשפט, אלא על אופייה הליברלי-פלורליסטי של ישראל שמעיד על שינוי פנימי שהיא עוברת – ממדינה חופשית למדינת הלכה: אירוע שולי להשקת ספר על פילוסופיה יהודית-חילונית בוטל מסיבות פוליטיות-דתיות. לאומנים ופשיסטים לא יבינו את המשמעות – הם חושבים שזה יחזק את החברה הישראלית. גם היטלר, סטאלין, נסראללה ואחרים חשבו בדרך זו, אבל חברה הומוגנית שמכילה תפיסת עולם אחת תקרוס ותושמד. בפועל – הביטול הזה יחליש עוד יותר את החברה הישראלית שתתנוון מחוסר פלורליזם. התכחשות למציאות חמור מכך, חוסר הכרה במציאות, הוא שלב נוסף בהתרסקותה של ישראל, הנה מה שכתב מנכ"ל ביג, זה שמרוויח שכר חודשי של יותר מ- 120 אלף ש"ח, מה שמקל עליו לחיות בפנטזיה. "מודי'ס החליטו להוריד לנו שתי דרגות בשיא של מלחמה – צריך להגיד את זה – הם חוצפנים!!! אוסף של פקידים וכלכלנים מאי-שם, שפשוט לא מבינים שיש פה מדינה חזקה, עם עם חזק ועוצמתי, שכשצריך להילחם על הבית, עושה זאת בהצלחה ונותן בראש לאויבים מבחוץ ומהצד השני מחזיק את הכלכלה. מודי'ס, כמו הרבה אחרים בעולם, לא יודעים לנתח אותנו ולא מבינים שיש פה אזרחים שלא רואים בעיניים, ששום דבר לא מפחיד אותם וימשיכו להצעיד את המדינה קדימה עם תוצאות מפתיעות של הכלכלה למרות המלחמה ולמרות ממשלה שלא עושה מה שצריך – כמו שהיה עד כה השנה וכמו שאפשר לראות בתמונות של היום מביג יהוד. עם ישראל חי". ישראל של היום היא מדינה ענייה, דתית, חיה בהכחשה, וקרובה יותר מתמיד להחיות את הרעיונות של מדינת הלכה ושאר ההפרעות הפסיכיות של הדת עם סממנים יהודים של עם הנצח. תברחו לחו"ל – לפני שיהיה מאוחר מדיי!

המחאה נגד המלחמה, דומה במשהו לחשיבה צבאית: היא מתייחסת לאירועי עבר קרוב, במקרה הזה בעזה. אבל בגדה המערבית, מה שקורה עכשיו יחולל אירועים גרועים יותר ממה שהתרחש ב- 7 באוקטובר. צעדי הממשלה לחיזוק חמאס ושלוחי איראן החלו לפני שנים, אבל הם קיבלו תאוצה בשנה האחרונה. ביוני השנה, התריעו גורמי ביטחון ישראליים, כי הממשלה תביא "לפיצוץ אלים ביהודה ושומרון". אנשי המנגנונים הפלשתיניים מנעו עשרות פיגועים נגד מטרות ישראליות, בין היתר חשפו שתי מכוניות תופת באזור השומרון. אבל הם הפסיקו לקבל משכורות או שהן נחתכו בלמעלה מ- 50%. אפשר לומר על הרשות הפלשתינית ועל המנגנונים הרבה דברים רעים בהצדקה מלאה, אבל "כשאתה מרים את הטלפון, מישהו עונה בצד השני". למרות זאת מדיניות הממשלה המוצהרת 'להחליש את הרשות ולחזק את חמאס' ממשיכה במלוא הקיטור. סנקציות חדשות ושונות של משרד האוצר, הביאו לירידה של יותר משני שליש מתקציב הרשות הפלשתינית. כל זה כשאיראן וחמאס מציפים את השטח בנשק וכסף, וברור כי אדם שמאבד את מקור פרנסתו, יבקש פרנסה ממקומות אחרים. פרישת המחנה הממלכתי מהממשלה זוהתה כ "הזדמנות" בעיני ראשי מפלגות הימין הקיצוני בממשלה "להחמיר את הצעדים שנוקטת ישראל להחלשת הרשות הפלסטינית". הצבא והשב"כ הכינו תכנית להקלת המצב הכלכלי באמצעות חזרה הדרגתית ומבוקרת של פועלים לעבודה בישראל, אולם הדרג המדיני אינו מוכן אפילו לדון בסוגיה הזו. לכל היותר, ישראל תיעדפה עבודה בהתנחלויות. במקביל, חלה עלייה דרמטית בשיעור הטרור היהודי. לדברי גורמי ביטחון, "העוצמה של הפשיעה הזו וההיקפים הם דרמטיים… אין אף גורם שמנסה לעצור את זה. לאותם גורמים שמעורבים בפשיעה הזו יש כיום לובי חזק מאוד בכנסת, בממשלה ובקבינט". זה היה ביוני. בחודש האחרון (אוגוסט 2024) בעקבות גל פיגועים והתרעות, החלו מבצעים צבאיים אשר כרגע ממשיכים להתנהל בגדה. הם אמנם פוגעים נקודתית במובילי טרור, אבל לא מייבשים את הביצה. התפרקות הרשות הפלשתינית נמצאת בעיצומה. בלי קשר לדיעות עליה, זה היה גוף שניסה לממש שני עקרונות בסיסיים של ריבונות: מונופול על השימוש בכוח, ואחריות לחיי התושבים. בלעדיה יקרה בגדה מה שקרה ברצועה: פלנגות שיורכבו ממשפחות פשע וארגוני טרור, בלי שום אחריות על חיי התושבים. כמו שניסחו זאת בחמאס: שאונר"א יטפל בהם, זה לא קשור אלינו. האיראנים לא מממנים את זה סתם, בלי לתכנן מראש מה הם ירוויחו. עליית ההשפעה של איראן והתפוצצות של אלימות באיזור הם בעלי פוטנציאל לפרק את המשטרים הערביים המתונים ו\או למוטט את הסכמי השלום. שינוי בסטטוס קוו בהר הבית, שלא לומר פרובוקציות בהשתתפות שרי ממשלה, בוודאי איננו מפריע לזה. ואז תתחיל החגיגה האמיתית. מה שקרה עד כה היה מבחיל; מה שיקרה מעתה יהיה אפוקליפטי.

שוחחתי עם חבר. דיברנו על המצב בארץ, על החיים בה ועל כוונות ההגירה שלי. אחרי כמה דקות של שיחה, הוא הסב את תשומת ליבי למשהו שעד כה לא ממש הבחנתי בו. "מה, אתה לא רואה את זה?" הוא שאל בתמיהה, "אתה כבר התחלת את תהליך ההגירה שלך". אחרי כמה שניות של מחשבה, ולאחר התנגדות ראשונית, לפתע התחוור לי. בשקט בשקט, אני כבר כמה שנים יורד מישראל. ומה שיפה בכל סיפור ההגירה הזה, הוא שכל אחד יכול לעשות אותו. מחר בבוקר. לא צריך הרבה כדי להתחיל. לא צריך לקבל החלטות. אפשר פשוט לעשות את זה – מדורג. במקום להגר ברוח וצלצולים, אפשר להגר בשקט. לאט לאט. אז איך זה עובד? מודל ההגירה שלי סיפור ההגירה שלי, כך מסתבר, התחיל כבר לפני משהו כמו 10-15 שנה. זה התחיל בהקמת חברת הייטק עם פעילות בחוף המערבי. היום החברה היא בכלל תירוץ. החברה התפתחה לא רע, והצריכה פעילות נסיעות מסביב לעולם. טסתי לא מעט. צברתי הרבה שעות במטוסים ובמלונות. ואחרי כמה שנים החברה גדלה ונהייתה גלובלית. מספר מטות, במספר יבשות. לא רע. בינתיים התפקיד שלי בחברה עלה למעלה, והמעורבות היום יומית הלכה ופחתה. בשנים הראשונות טסתי הרבה, אבל הנסיעות היו מאוד קונקרטיות. היתה להן מטרה ברורה. פגישה, עסקה, ניהול שוטף. לו"ז צפוף. יצא לא פעם שנסעתי למספר שעות ביעד וחזרה לארץ. הכל היה מאוד ענייני ותכליתי. במרוצת השנים הנסיעות התארכו. מיום-יומיים, גדלו ליומיים-שלושה. מיומיים-שלושה, לשבוע וחצי. הנסיעות הפכו מביזנס לפלז'ר. בשנים האחרונות, ובפרט מאז הקורונה, השינוי היה דרסטי במיוחד. מרבית הפגישות השוטפות הוחלפו בפגישות וירטואליות. הפגישות הפיזיות נהיו פחות נחוצות. ואפשר בקלות לרכז מספר גורמים בביקור פיזי אחד. במקביל, התפקיד הניהולי השוטף הצטמצם, וכך נוצר לי זמן פנוי רב יותר. אבל, וזה אבל חשוב, לא הפסקתי לטוס. כמות הטיסות והשהייה בחו"ל לא נעצרה. אלא שהשהיה בחו"ל שינתה את אופייה. במקום להכניס 4-5 טיסות בחודש, היום אני טס פעם-פעמיים. אבל כל ביקור בחו"ל ממושך יותר. אני שוהה לעתים שבועיים, לפעמים יותר. אני יותר מטייל, יותר נופש, יותר נח. נוסע בדרכים. רואה מקומות. מתכנס בתוך עצמי. כל ביקור בחו"ל ייחודי בפני עצמו. אבל המשותף לכל הנסיעות, הוא שאני לא בארץ. מדוע מדובר בהגירה בכלל? ממבט ראשון, לא קל לראות פה הגירה. לא קל לראות כאן ירידה מישראל. כשאנחנו מדמיינים ירידה, אנחנו רואים לנגד עינינו שתי עגלות עמוסות מזוודות, 2 הורים ושלושה ילדים, עושים תמונה על רקע עמדת הבידוק בנתב"ג. תמונה שבה כולם מחויכים ונרגשים אבל מקלפת בתוכה סיפור עצוב וקשה. ההגירה, ההיא, היא ברורה. היא חותכת. היא חדה. יש נקודה בזמן שהם ישראלים ורגע למחרת הם אמריקאים. יש להם חיים חדשים, במקום אחר. ההגירה שלי היא שונה. היא לא כוללת תמונת סלפי. לא כוללת 8 מזוודות. בקושי יש בה טרולי. היא כוללת רק התרגשות ושמחה, ולא כוללת עצבות מיוחדת. ההגירה הזאת היא לא חדה, ולא חותכת. אין בה חיים חדשים וקודמים. ההגירה שלי מהרבה בחינות היא ההגירה האידיאלית. היא הגירה מאוד נוחה. קל לבצע אותה. קל לחוות אותה. היא לא מצריכה החלטות קשות וכבדות משקל. היא לא מצריכה בחירה ביעד אחד. בסיס חדש אחד. היא תלויית זמן, עונה, ותחושות נקודתיות. היא אמנם כן מצריכה משאבים. בעיקר זמן. וגם כמובן כסף, אבל לא צריך להיות מולטי מיליונר בשבילה. היא צריכה פניות מחשבתית ועיסוקית. היא צריכה יכולת לעבוד מרחוק. בגדול, היא מצריכה מוכנות. אבל היא עדיין הגירה. לכל דבר ועניין. הגירה זה תהליך מחשבתי של התנתקות מישראל. מעבר למקום אחר. כשאני יוצא את ביקורת הדרכונים בנתב"ג אני לגמרי לא בארץ. אני לגמרי בסטייט אוף מיינד של חו"ל. אני עתיד לחזור אמנם לבסיס שלי בארץ, אבל השהות הממושכת בחו"ל מקהה מאוד את השייכות שלי למקום הזה. הבסיס שלי הוא ישראל, הרכב הקבוע, המשפחה. אבל נתח בלתי נפרד מהזמן שלי אני בחו"ל. עד כדי כך, שחו"ל הוא בעצם הבית. לא רק זה. יש פה עוד עניין חשוב. כמעט תמיד כשאני חוזר מחו"ל אני כבר מכורטס ליציאה הבאה. יש לי כבר כרטיס טיסה לנסיעה חדשה, בתוך שבוע, שבועיים. אני כמעט תמיד חוזר לארץ למעין שהייה זמנית. אני הרי אוטוטו אעלה שוב על מטוס בדרך לבית האמיתי שלי. הדבר הזה מאפשר לי תמיד לחזור לכאן במעין ציפיה לחירות האמיתית. זה מאוד מזכיר לי את השירות הצבאי. הימים הארוכים בצבא. שבועיים שלושה ברצף ללא חופשה בבית. רוב החיים הצבאיים בבסיס צבאי מטונף ומכוער להחריד. אבל בסוף חוזרים הביתה. גם אם לסופ"ש של חמשו"ש. אותו הדבר גם השהייה בחו"ל. מבחינתי, ישראל זה צבא. זה השירות שאני מחויב לו. מסיבות משפחתיות במקרה הזה. אבל החופש האמיתי הוא בחו"ל. בחו"ל אני מרגיש חופשי. אני מרגיש כמו בן אדם. בארץ אני במשימה. אני בתפקיד. זהו סיפורו של החלק הראשון של ההגירה שלי. ההגירה שעוד תושלם במלואה בעתיד. אבל כבר היום אני מהגר. כל אחד יכול ובכן, המסר המעודד הוא, שכל אחד יכול להגר בצורה מדורגת. נכון שזה לא חף מקשיים. אבל לא מדובר בקשיים בלתי אפשריים. ראשית, הטיסות לחו"ל הופכות זולות יותר ויותר. גם השהיה בחו"ל, יכולה להיות חסכונית וזולה באופן יחסי למי שאין לו בעיה לחיות בצמצום (שימו לב שבמדינות זולות המחייה היום-יומית זולה בעשרות אחוזים מישראל). כל מה שצריך הוא פניות. צריך עבודה שמאפשרת את זה. צריך להיות מוכנים לטוס הרבה. ולחיות על מזוודות. הדרך לעשות את זה היא לא לצאת בהצהרות. פשוט להתחיל לעלות על טיסות. לכרטס ולטוס. בהתחלה יומיים שלושה, אחר כך שבוע שבועיים לביקור. אפשר גם ימי חול בלבד למי שרוצה להיות בבית בסופ"שים (יש לי חבר שעושה את זה שנים). זה מצריך היערכות כלכלית מסוימת אבל זה לא משהו שלא תוכלו לעמוד בו. כך תרוויחו משני העולמות. תוכלו להגר בלי החלטה רשמית וסופית. תוכלו להתחיל את התהליך, אבל לא בבת אחת. לאט לאט תנתקו מגע. ואז, כשהתנאים יבשילו, ותהיו ערוכים, תשלימו את המהלך.

אני מגיע אליו אחרי שהות של ימים, שבועות, בחו"ל. שהות שכוללת שחרור מהלחצים, החרדות, הצפירות בכבישים, העקיפות בתורים, החשדנות ההדדית, הביקורת מכל עבר. אני מגיע אליו אחרי שאני טעון היטב. אחרי לילות עם שינה ערבה ושלוה. אחרי שהסתובבתי בחוץ בטמפרטורה קרירה ונעימה. אחרי שאכלתי טוב, התנהגו אליי בכבוד, ראו אותי כבן אדם. אני מגיע אליו אחרי פגישות עם אנשים נעימים, קולגות מכל העולם, שרוצים לעשות איתי עסקים שמבוססים על אמון וחברות, מתוך רצון להצליח ביחד, לגדול, לעשות טוב לעולם ולאנושות. אני מגיע אליו אחרי שאני רואה נופים משגעים. מרחבים פתוחים. שדות ירוקים. עצים. אגמים. נחלים. נהרות זורמים. נושם אויר נקי. —————————- ואז, בבת אחת, אני מגיע אל הגייט. כדור של אנשים. צעקות. ריבים. ויכוחים. לחץ. קיטורים. תלונות. שיחות טלפון קולניות. עומס כבודה וציוד. קללות. שכונה. צחוקים. התבהמות. גזענות. פרצופים שטבעיים לי כל כך, אבל שנואים כל כך. ההגעה לגייט היא הגעה בזמן, אחורה בזמן. האנשים בגייט לישראל, הם הגרועים שבאנשים. משום שהם קונטרסט אדיר לשפיות והשלווה שהרגע הגעתי ממנה. הגייט. הגייט הוא המקום העצוב עליי בעולם.

(קרדיט לתמונה: Avi Ohayon / Government Press Office of Israel) יש דרך מאוד פשוטה לנצח את ביבי והביביזם (ובהתאמה את טראמפ והטראמפיזם או היטלר וההיטלריזם). היא אמנם דרך פשוטה אבל היא הדרך היחידה. שום דבר אחר לא יעבוד וחבל על הזמן בלנסות. הדרך הזאת תעבוד בודאות של 100%, היא פשוטה ליישום והיא גם הדרך היחידה בהחלט. אין ולא תהיה שום דרך אחרת, וצריך להפנים את זה. תופעת הביביזם כדי להבין את הדרך היחידה לנצח את ביבי צריך להבין מה עומד מאחורי הביביזם (והטראמפיזם וההיטלריזם). אז במילה אחת: פופוליזם. הביביזם היא למעשה אחד לאחד תורת הפופוליזם. הרעיון הוא תעמולתי. מסרים רדודים, טיפשיים, פשוטים מאוד. המסרים צריכים לחזור על עצמם אלפי פעמים. הם צריכים להתאים למכנה הנמוך ביותר. אנשים מאוד טיפשים וגם אנשים משכילים צריכים להבין אותם ולהתחבר אליהם. המסר צריך להיות מבוסס על פחד ושנאה. צריכים להיות גורמי קש רעים מרושעים, אליטות, פקידים, שופטים, רמטכ"לים וכו', שהם האויב המשותף, ש"חברו יד אחת" כדי לפגוע במדינה, בממלכה, בשלטון. המסרים צריכים להיות ברורים ופשוטים שכל אחד יוכל לדקלם אותם, כולל אנשים שלא סיימו 12 שנות לימוד. צריכים לחזור עליהם מכל הכיוונים בעת ובעונה אחת. בצורה סיסטמית. למרות שזה נשמע מורכב, זה מאוד פשוט. למעשה, זה עד כדי כך פשוט, שבגלל זה החכמים מהשמאל הפוליטי אף פעם לא הצליחו להבין את זה. הדרך היחידה לנצח את הביביזם היא לעשות בדיוק את אותו הדבר קחו את המדריך הפשוט, שיצליח ב-100% סיכויי הצלחה, באחריות, להעיף את ביבי, טראמפ, היטלר וכו' מהשלטון. לטובת העניין מה שצריך זה משהו כמו 500-1,000 פעילים שיסייעו בהוצאת התכנית אל הפועל, בפריסה ארצית, כולל רשתות חברתיות, תקשורת וכו'. צריך סבלנות של שנה-שנתיים פחות או יותר. רצוי שיהיה לכם גם תקציב של כמה מאות אלפי שקלים. אז ככה: זה צריך להתחיל בסרטון יוטיוב. את הסרטון צריך להכין מישהו כריזמטי מאוד, משכנע מאוד, אמין מאוד. הסרטון צריך להיות למשך 15 דקות פחות או יותר. הכותרת של הסרטון צריכה להיות: "האמת שמאחורי עסקת ביבי-חמינאי" והמגיש של הסרטון צריך לדבר אל המצלמה ולהגיד את הדברים הבאים: "עד היום לא הבנתם למה יקר פה? למה יש פה מלחמות? למה רוצים להשמיד אותנו? למה יש סכסוך בין אחים בתוך הבית? למה המדינה בלהבות? למה החמאס חדרו בכזאת קלות ב-7 באוקטובר? (תמונות רצות של הפגנות, כיפת ברזל, טילים, וכו'). הנושא מאוד סקרן אותי והייתי חייב לבחון אותו לעומק. במשך שנים למדתי את הנושא. התחברתי אל דמויות ממשל בכירות שרוצות להישאר בעילום שם. עמדתי ערב ערב מחוץ לבית ראש הממשלה. צילמתי תמונות. נסעתי עם המשלחות לנסיעות חשאיות בחו"ל. ביליתי אלפי שעות של מעקבים אחרי גורמים שונים. הצלחתי סוף סוף להשיג את כל הראיות לעסקת הבגידה במדינה. ביבי חבר לאיראנים ולאנשי שמאל מארה"ב, במימון ממשלת גרמניה ובלגיה, כדי להחריב את מדינת ישראל. יש לי הקלטות ברורות שבהן נשמעת המזימה להחריב את המדינה. ביבי ביחד עם אנשי שמאל מכל העולם, כולל פקידים באו"ם, חברו יד אחת, לפגוע במדינת ישראל. להשמיד אותה. לאט לאט. המטרה היתה להכחיד את היהדות מהעולם. זה ממומן מכסף זר. חשבונות בחו"ל. הם עשו את זה בערמומיות. בסרטון שלפניכם אני הולך להציג חלק מהראיות וההוכחות, כולל הסברים מפורטים. חשוב להגיד שהסרטון הזה כרגע הוא סודי, ורק אתם יודעים עליו. אני מבקש להשאיר אותו סודי כדי שלא יפגעו בחיי או בחייכם. יש סיכוי שגם יוטיוב בתמונה וגם הם וגוגל ינסו לגנוז אותו. הם לא רוצים יהודים בעולם. הם רוצים לפגוע בנו. לכן צריך לעשות את זה בזהירות." הסרטון צריך להציג מסכת שלמה של סיפור כולל תמונות מצולמות, הקלטות קוליות וסרטונים (קל להכין את זה היום בפוטושופ ו-AI), המציגים מזימה ששותפים לה ביבי, כמה אנשי שמאל, כמה נציגים של אומות ערביות, חמינאי, וכמה נציגים של הממשל האמריקאי, האו"ם ומדינות אירופה. הרעיון הוא לספר על איזשהי תכנית שנרקמה לפני כמה שנים להשמיד ולהחריב את ישראל והיהדות העולמית תוך יצירת סכסוך פנים ישראלי. הרעיון הוא לספר על בגידה ולהגיד שביבי חבר לאליטה, לפקידים ולשמאל העולמי והוא חותר תחת המדינה. הסרטון צריך לעלות מתישהו ליוטיוב למשך כמה שבועות ואז, אחרי שיגיע לתפוצה של כמה עשרות אלפי צפיות (והוא יגיע בקלות, אם תהיה תפוצה של כמה מאות שמשתפים את זה ברשתות החברתיות), הוא צריך להיעלם מיוטיוב. אחרי כמה ימים הוא צריך לעלות שוב אבל הפעם על ידי משתמש אחר שצילם קטעים מתוך הסרטון וטוען שהצליח לשחזר אותו למורת רוחה של גוגל ויוטיוב. מי שצילם את הסרטון המקורי, הולך להיות המנהיג של התנועה החדשה שתוקם. נקרא לו מני. מני צריך להיות גבר אשכנזי בסביבות גיל ה-50, נראה טוב, שמור, עם רקע צבאי טוב אך לא מצוין. למשל, מפקד סוללה בתותחנים או לוחם בשלדג. הוא צריך להיות אדם אמיד. מיד לאחר השקת הסרטון, מני צריך להופיע בכל תכנית טלויזיה, רדיו, בארים, וכו', ולהיות מעל לכל במה אפשרית. שום מקום לא אמור לבייש אותו. הוא צריך להופיע כל הזמן ובכל מקום. הוא צריך להיות כל הזמן בחוץ. לדבר עם אנשים. לשכנע אותם. הוא צריך לחזור אך ורק על 5 מסרים פשוטים: – ביבי חבר לשמאל העולמי להחריב את מדינת היהודים. – יש הוכחות להכל. הבגידה תועדה ויש ראיות מצולמות כולל הקלטות. – התכנית כמעט הצליחה. אם מני לא היה חודר לאנשי ממשל בכירים לא היינו עולים על זה לעולם והדת היהודית היתה מושמדת, כמו שהיטלר רצה. – האליטות והפקידים שחברו לביבי ולשמאל העולמי לא רוצים שתדעו את זה ולכן ינסו בכל דרך למנוע מכם לדעת את האמת. – צריך למנוע מהשמאל העולמי וביבי שחבר לשמאל העולמי להרוס את המדינה. ביחד עם מני, מאות ואלפי הפעילים צריכים גם הם להדהד את המסרים הללו מעל לכל במה. הם צריכים לעלות בתקשורת, בערוצים שונים, ולחזור על אותם מסרים. הם צריכים להיות משולמים טוב. ולקבל הבטחות לתפקידים בכירים בממשלה החדשה שתקום. הם צריכים להיות מאובזרים בהרבה חומרים, סרטונים והקלטות כאלה אחרות שהם יוכלו מידי פעם להדליף ולשחרר חומר חדש. לא בבת אחת אלא כל פעם קצת. כל פעם שיש משבר או שיח פוליטי במדינה, הם צריכים להסיט את הדיון בחזרה ל-5 המסרים שלמעלה. לנצל כל הזדמנות לחזור על המסרים הללו. אין לדבר על אף נושא אחר פרט ל-5 המסרים הפשוטים. מה שכן, בכל פעם שמתגלה חור בטיעון או בטענה כלשהי יש להאשים את השואל בחתרנות ובניסיון להנדוס תודעה. למשל: "איך זה מתיישב שאתם אומרים שביבי חתם על העסקה בניו יורק כשהוא בכלל היה בארץ בימים שאתם טוענים?" התשובה: "אתם בתקשורת משקרים ומטעים את הציבור ואנחנו לא ניתן לכם יותר לעשות את זה. אנחנו לא ניתן לכם יותר להשתלט על מוקדי הכוח". יש לפעול כך על פני חודשים רבים, שנים, ולסחוף כמה שיותר אנשים. להעלות סרטונים, כתבות, פוסטים, תגובות, ובכל אחת מהן לציין אך ורק 5 מסרים והם בלבד. צריך לחזור עליהם אלפי ועשרות אלפי פעמים, שוב ושוב, מצורות וזויות שונות. לאט לאט, עם הזמן, הסחף יקרה מעצמו. אנשים בעלי רמת משכל נמוכה יקבלו בצורה קדושה את הדברים שנאמרים. בהדרגה. זה ייקח חודשים רבים אבל יקרה בודאות. כל עוד השכבה הזאת תתחיל להישאב לתזה האנטי ביביסטית התזה השלטת היום תלך ותקטן. לאט לאט, הביביזם יאותגר. פחות ופחות אנשים יקבלו אותו כמובן מאליו. לאט לאט יאתגרו אותו ויפקפקו בו. ולא צריך יותר מאשר כמה מאות אלפי אנשים כסילים כדי להפיל את הביביזם. ברגע שהבייס החזק הזה יתמוטט, כל מגדל הקלפים יקרוס לתוך עצמו. כי כל מי שניזון על הביביזם לא יסכים לקחת סיכון שההמון הנבער לא יצביע ביבי בבחירות ולכן הוא יילך אחרי כל מפלגה אחרת שתבטיח לו את הכסף והשררה שמוצע לו כיום בליכוד. ככה, לאט לאט, הביביזם יעלם מהעולם.

אנשים רבים לא רואים את העולם כך, אבל למעשה מדינות רבות בעולם מתחרות ביניהן על האוכלוסיות הטובות. כמו בסופר, המדינות מציעות לכם את מרכולתן. מאפשרות לכם לבחור בהן, אם רק תרצו. אתם יכולים להגיע וליהנות מכל הטוב שיש להן להציע. זה תלוי בכם. האנשים הטובים – ימצאו בית בכל מקום. התחרות בין המדינות מדינות העולם המודרני, המדינות החופשיות, הליברליות, הגדולות, נמצאות בתחרות. הן כולן מתחרות עליכם. על אזרחי העולם. התחרות הזאת סמויה ולא נראית לעין ממבט ראשון. אבל כשמקלפים את זה, זה נגלה ונהיה ברור ומובן. המדינות מציעות לאזרחי העולם להגיע, להגר אליהן, אם יתקיימו תנאים כאלה ואחרים. ההגירה אליהן היא לא אוטומטית מן הסתם. המדינות לא מחפשות סתם אזרחים נוספים. זה יש להן ולא תמיד יש צורך נוסף. מה שהן כן צריכות זה את האנשים המעולים, המבריקים, המצוינים, אלו שיקדמו את המדינות ויקחו אותן צעד אחד קדימה. עליהם המדינות מתחרות זו עם זו. ומהי אותה תחרות? התחרות היא מי מציעה לאזרחיה סל מוצרים ושירותים טוב יותר מאשר שכנתה. איזו מדינה נותנת לאזרחים שלה יותר. המדינה היא כמו סופרמרקט. היא מציעה לכם סל שירותים ומוצרים ואתם ממלאים את העגלה ואז מגיעים לקופה. בקופה אתם משלמים למדינה כסף, שהוא בעצם המס שהיא גובה מכם. אין למדינה רווח כמובן, כך שהמס שאתם משלמים אמור לקנות במחיר עלות את אותם מוצרים ושירותים (זה לא הכי מדויק אבל זה בערך). בשורה התחתונה, העסקה שאתם עושים עם המדינה היא – תני לי מוצרים ושירותים ואני אשלם לך על זה מס. as simple as that. המדינות המופתחות מתחרות ביניהן מי תיתן לאזרחיה יותר בתמורה לתשלומי המיסים שהם משלמים. כלומר מי מקיימת יחס תועלת עלות משתלם יותר. חלק שואפות להגדיל את התועלת, חלק שואפות להקטין את העלות, חלק גם וגם, אבל המכנה המשותף הוא שכולן רוצות להציע תנאים טובים יותר כדי לשכנע את האזרחים הרצויים להגר אליהן. אבל איך זה מתכתב עם הגבלות ההגירה? או. פה בדיוק אנשים מתבלבלים ומתקשים. הם נוטים לחשוב שבגלל שהמדינות חוסמות את שעריהן למהגרים, זה בגלל שהן לא באמת מעוניינות שאנשים ייכנסו אליהן. אבל זו טעות. קודם כל, המדינות ממש לא סוגרות את שעריהן. ההיפך הוא הנכון. הן מקבלות אתכם בשמחה ובחדווה, לפרקי זמן קצרים. כמו חודש התנסות בנטפליקס, שהוא חינמי, גם המדינות פותחות כמעט לכולם את שעריהן, שיכנסו, יטעמו מכל הטוב שיש למדינה להציע, ואז יחליטו אם הם נשארים לעשות מנוי. העובדה שהמדינות מאפשרות לכם להיכנס ולתייר ולראות את כל מה שיש למדינה להציע לכם, גם אם זה לפרק זמן מוגבל, בין היתר נובעת מהרצון של המדינות להראות לכם כמה טוב לחיות בהן. כל אחת בדרכה. אבל למה הן לא מקבלות כל אחד לטווח זמן ארוך? פשוט משום שאין למדינות צורך בסתם מהגרים. המדינות רוצות שיגיעו אליהן אנשים שישלמו להן יותר מיסים מאשר השירותים שהם מקבלים. זאת משום שהמדינות מהצד השני מסבסדות אוכלוסיות מוחלשות שמקבלות יותר שירותים מאשר המיסים שהם משלמים. הרצון הוא שייכנס הרבה יותר כסף חדש שיממן את פעילות המדינה ויציע בממוצע שירותים יותר טובים לכולם, תוך שמירה על התקציב. לכן, סתם מהגרים, לא משכילים במיוחד, לא חכמים במיוחד, לא פרודקטיבים במיוחד, לא מועילים למדינות ההגירה כלום. ואת אותם אנשים הן בשמחה משאירות בחוץ. האנשים הטובים, היצרנים, המועילים, הנבונים, עבורם שערי מדינות העולם פתוחים לגמרי. העולם מוכן לקבל אותם בזרועות פתוחות, אם רק ירצו בכך. אז למה אם אני משכיל, חכם, נבון, למה עדיין אני לא מקבל אוטומטית אזרחות? אז הסיפור הוא, שצריך לזכור שאזרחות ניתנת לנצח נצחים. מבחינת המדינות, אזרחות, בגדול, זה החלטה חד פעמית. ברגע שנתת אותה, כבר אי אפשר לחזור אחורה. ולכן, מעצם העובדה הזאת, המדינה רוצה להבין ולוודא, לפני שהיא משאירה אותך לנצח כאזרח, בלי יכולת לסגת מכך, היא רוצה להיות בטוחה בטוחה שאתה לא רק חכם ונבון כמו שאתה מספר על עצמך אלא גם יצרן, מועיל, בפועל. כלומר מי שיכול לתרום למדינה בכסף יותר מאשר הוא צורך. במצב כזה המדינות שמות את האזרחות הזאת במבחן, והן משחררות את ההידוק ברגע שהן באמת משתכנעות שאתה מתאים להן. לפעמים זה ייקח שנה שנתיים ולפעמים גם עשור. האמירה כאילו יש בעיה להגר היא קשקוש כל מי שאומר שהוא לא יכול לעזוב את ישראל כי אי אפשר להגר החוצה מקשקש. זה לא אלא תירוץ. רוב מדינות העולם פתוחות בפני מהגרים. גם אם הן אומרות פופוליסטית אחרת. האמת היא שהמדינות פתוחות משום שאתם יכולים לעלות על מטוס ולבקר בהן. ואז, ככל שתעשו סדרת פעולות שהמדינה מבקשת, שרובן אגב בכלל לא כאלה מורכבות, ודי מצופות ממי שמעוניין באמת להיות מועיל למדינה, אז תהיו עם הזמן זכאים להישאר בהן. כמובן שאם אתם שמוקים, בטלנים, לא משכילים או סתם אנשים שמעוניינים רק לקחת ולא לתת כלום, המדינות יבעטו אתכם החוצה ויחזירו אתכם למקום שממנו הגעתם. המדינות כאמור מחפשות אזרח שהוא נכס ולא נטל. אבל אם אתם כן מתכוונים לתרום מעצמכם ולהוכיח למדינה את איכותכם, השער פתוח. לראיה, באופן אישי, בעשרות השנים האחרונות 100% מבין החברים והמכרים שלי שניסו להגר ולהשתקע במדינות העולם (כל אחד במקום אחר), הצליחו בסופו של דבר. גם אם התהליך לא היה קל לכל אחד. בסוף, מי שבאמת רוצה, ומוכן להוכיח את תרומתו הכנה למדינה הקולטת, יצליח.