המדריך שלך להגירה לחו"ל

אנשים נוטים לשכוח שהגירה לחו"ל זה לא רק בשביל עבודה, או בשביל לברוח ממלחמה. אנשים תמיד מתעלמים מהקטגוריה השלישית של מהגרים לחו"ל, וזאת לא קטגוריה שכיחה. האנשים שמהגרים למדינה אחרת בעקבות טראומה, בעקבות רגשות שליליים ובעקבות מאורעות לא נעימים מהילדות. לזה אני קוראת הגירה פסיכולוגית. זה שנולדת במדינה מסוימת, לא אומר שאתה חייב לחיות שם את כל החיים שלך. וכאן אני אדבר בפוסט על אנשים שהיגרו למדינות אחרות מסיבות פסיכולוגיות. הפסיכולוגיה אומנם התפתחה לאט לאט במאה ה-19, אבל כבר לפני אנשים עזבו את המדינות שלהם כי הם לא הרגישו שם שייכים או בטוחים מבחינה רגשית. למשל, כבר במהפכה הצרפתית, הרבה אצילים צרפתיים ברחו מצרפת למדינות שכנות כיוון שהם היו נרדפים. זה יותר נכון הגירה מטעמים פוליטיים, אבל אנשים שחיו שנים במדינה והחלו להרגיש נרדפים, ולא שייכים, פשוט עזבו. אז יש בזה משהו פסיכולוגי. הפארק שאני עוברת בו כל יום בדרך לתחנת רכבת, נראה כמו יער מהאגדות! ויש מלא ברווזי פרא לפני חודש קראתי כתבה בצרפתית בפייסבוק על מנטליות בחברה השוודית שנעלמת יותר ויותר עם הדור של היום. מדובר על המנהג לא לתת לחברים של הילדים לאכול ארוחת ערב. הרבה אנשים היו בשוק בתגובות (כולל אני), והיו גם את אלו שיצאו על אלו שהיו בשוק בטענה שהם פשוט לא קראו את הכתבה, ואני כן קראתי את הכתבה, ואמרתי שבכל מקרה זה מנהג נוראי. איך אפשר להשאיר ילד רעב?! ואז מישהי ממוצא שוודי הגיבה, "כבר 30 שנה אני חיה בצרפת, ובכל פעם מחדש המדינה הזאת (שוודיה) עושה לי קר בגב". הביטוי donner/faire le froid au dos" הופיע כבר במאה ה-19 ופירושו לפחד, להיות בפאניקה, בחרדה, ממשהו מסויים. אבל  אנשים משתמשים בביטוי הזה כדאי לתאר רגשות שליליים בנוגע למשהו. והרגשתי שאני מוצאת את עצמי בתגובה של השוודית הזאת, שחיה כבר 30 שנה בצרפת. הכי מצחיק שמישהו הגיב לה "את לא קראת את הכתבה בכלל", ואני הגבתי לו "ואתה לא קראת את התגובה שלה, אם היית קורא את התגובה, היית מבין שהיא שוודית, ולכן, מכירה את התרבות השוודית יותר טוב מכולנו, כולל מי שכתב את הכתבה". והוא שתק. כמו השוודית, בכל פעם שאני נזכרת בישראל, או רואה משהו בישראל, יש לי תחושת חלחלה בבטן. תחושת פחד וגועל. וכשאני מדברת עם ישראלים שחיים בצרפת, חוץ מכמה יוצאים מהכלל, ואני מודה, פגשתי אנשים מקסימים בצרפת שבאו מהארץ, אבל לצערי הם מיעוט (כך שאני באמת מנסה לא להכליל). ב-3 מתוך 4 פעמים, בכל פעם שאני משוחחת עם ישראלי, אני יוצאת מהשיחה עם הבטן מתהפכת. עם תחושת חלחלה לא מוגדרת. ארוחת פרידה למתמחים הקודמים שעזבו, היה ממש טעים (אני הכנתי את העוגת שוקולד) אני אסביר. אגב, עוד חודש ו-3 ימים אני חוגגת 5 שנים בצרפת!!! בהתחלה הייתי שואלת מלא שאלות בקבוצות פייסבוק, ורק מיעוט באמת ניסה לעזור לי, הרוב או שיצא עליי, או שפשוט עשה העתק הדבק של השאלה כאילו עושה טובה שעוזר, ואחר כך יצא עליי שאני בן אדם אגואיסט ומגעיל שלא מעריכים שמנסים לעזור לו (אילוסטרציה, לדוגמא : אני שאלתי "איזה קו מגיע למרכז פריז, לא RER A בבקשה כי יש שיפוצים היום והוא לא עובד" ומישהי עונה לי "RER A". אני עניתי לה, "אני ביקשתי לא RER A, הרכבת בשיפוצים, האם קראת את הפוסט שלי?" והבחורה התחילה לצאת עליי עד כמה אני בן אדם מגעיל ואנוכי שלא מעריכים שמנסים לעזור לו. חוץ מעצבים לא יצא לי כלום מהפוסט הזה, ולמדתי להשתמש באתר של התחבורה הציבורית הצרפתית, ולשאול נציגים שעזרו לי בנעימות ובדרך ארץ, בלי להתנפל עליי אם לא הבנתי). האחרים פשוט התחילו להטיף לי מוסר, כמו איזה פסיכולוגים וקאוצ'ים בשקל 90 שאף אחד לא ביקש בכלל את שירותיהם. "מה יש לך לחפש בצרפת בלי דרכון אירופאי" מה אתם בני אצולה עם פרווילגיות? מה לי אסור להגר לאירופה ולכם מותר, רק כי אין לי אזרחות זרה?!. גם אני זוכרת שחיפשתי עבודת סטודנט, רציתי לעבוד אצל ישראלים, כי מה לעשות, כשרק מגיעים ממדינה זרה, זה טבעי למצוא אנשים כמוך שיוכלו לעזור לך ולתמוך בך. ולא היה לי אז בכלל ניסיון בצרפת. אז מישהו ישראלי חיפש בייביסיטר, הוא קבע איתי לראיון, לא רק שאני באתי אליו ישר הביתה, אלא הוא גם התחיל להטיף לי מוסר. "מה את צריכה להיות בצרפת בלי אזרחות אירופאית, בשביל מה לך כאב הראש של הויזות, למה לא נשארת בארץ" הייתי בשוק. לא עניתי לו בכלל. לא ידעתי מה לומר. הרגשתי תחושה כלכך מגעילה. בבית לא הפסקתי לבכות. ואחר כך הוא אפילו לא טרח לחזור אליי בנוגע אם הוא לוקח אותי כבייביסטר או לא, פשוט נעלם. ואמרתי לעצמי, ברוך שפטרנו, לא רוצה לעבוד עם אידיוט כזה. מה אכפת לך מה האזרחות שלי, יש לי אישור עבודה, נכון? לפי החוק של האיחוד האירופאי ולפי החוק הצרפתי, אסור לך להפלות אותי על סמך הדרכון שלי, כל עוד יש לי אישור עבודה בצרפת. זאת אפליה לכל דבר. בסוף מצאתי עבודת בבייבסיטר אצל משפחה צרפתית יהודייה מקסימה, שגם מאוד עזרה לי להבין מי נגד מי בצרפת. אז בסוף עבדתי רק אצל היהודים, ולא אצל הישראלים. כי להם יש תרבות אירופאית! אפילו עשיתי בייבסיטר למשפחה צרפתית לא יהודיה מקסימה, בהמשך, כשכבר היה לי ניסיון. הבעיה היא בהתחלה שכל המשפחות הצרפתיות חיפשו מישהי עם ניסיון (לא כולל בייבסיטר במשפחה), ורק המשפחה הצרפתית היהודיה המקסימה הסכימה לקחת אותי עם ניסיון בשמירה על אחותי הקטנה, והם אפילו נתנו לי טיפים איך לשמור על הילדים יותר טוב ואיך לגרום להם להקשיב לי!!! בזכותם קיבלתי הרבה ניסיון בתחום, והצלחתי למצוא בהמשך, הרבה יותר בקלות, עבודות סטודנט בבייבסיטר. הם אפילו רשמו לי מכתב המלצה. והכל בזכות אנשים שהאמינו בי וראו בי את הפוטנציאל, אז כן, יש אנשים טובים באמצע הדרך, והאמת בזכות הקבוצה של הישראלים פגשתי אותם. אחרים גם היו תמיד מתנשאים עליי. "אני גרה בצרפת, אני יודעת יותר טוב ממך", למרות שאני בעצמי גרה בצרפת, רק כי הם לא מוכנים לקבל את העובדה שאני צודקת והם טועים. אפילו שזה מה שהחוק אומר. במקרה ההוא, הבחורה החליטה לעוות את החוק לפי איך שזה נראה לה, ולשלוח לי צילומי מסך של משפט מטקסט שהשאר היא השחירה כאילו לגרום לי להאמין שהחוק בצד שלה. פחחחחח הייתי מנסה לעזור להרבה ישראלים בשאלות של ויזות וחידושים, ותמיד היו פונים אליי בפרטי אנשים אחרים כי הם ראו שהגבתי לפוסט לפני שנה. הייתי עוזרת להם והכל, והבן אדם היה פשוט נעלם, לא רושם לא תודה, לא כלום. בשביל הפרוטוקול פעם הסברתי למישהו ממוצא צפון אפריקאי שרק הגיע לצרפת מה צריך לעשות (בפייסבוק) וגם לבן אדם אפריקאי, מבחינת ויזות, ושניהם ממש הודו לי והכל. היו אסירי תודה. רק ישראלים אפילו לא טורחים להגיד תודה, כאילו אני עובדת אצלם. זה פשוט הגיע לי עד לכאן, והפסקתי. ושוב לאחרונה, אני מרגישה שמציפים אותי בבקשות לעזרה וייעוץ משפטי חינם, רק כי ייעצתי פעם לאנשים בפייסבוק. ואני חושבת לעצמי, שבקרוב עם תואר שני, אני יכולה לבקש על זה פאקינג כסף. אבל אני לא רוצה לעבוד עם ישראלים!!! וכמובן, אם בטעות הייתי אומרת להם מידע מטעה, הם היו יוצאים עליי, כאילו אני חייבת להם משהו. והם שכחו שאני נותנת להם מידע שלרוב הוא בתשלום. שאני מנסה לעזור. אז כאילו מה נסגר?! כבר לא נעים לי, אני מרגישה לא בנוח. לא באלי לענות, כי אני יודעת שאיך שהם יקבלו את מה שהם צריכים, הם אפילו לא יגידו תודה, ויעלמו. ותודה זאת מילה קדושה בצרפת. בישראל רק פריאיריים אומרים תודה. כל המנטליות הזאת של שוק, של קומבינות, של לנצל. אני זוכרת שלפני שנה מישהו ישראלי חיפש ספר ללימוד צרפתית כדי לקנות בזול. במקרה היה אצלי את הספר, ואמרתי שאני מוכנה למכור לו. נפגשנו לקפה והכל והבאתי את הספר והוא אמר לי "ואו תודה רבה, לכמה זמן את משאילה לי?" הייתי בהלם, הוא בעצמו רצה לקנות ממני, פתאום זאת השאלה?! ואפילו לא העזתי לומר שבמקור קבענו שאני מוכרת לו את הספר. הרגשתי כלכך לא נעים מהסיטואציה ופשוט השאלתי לו את הספר… והוא אפילו לא החזיר לי… פעם עזרתי למישהי בפייסבוק בדברים אדמיניסטרטיבים והיא הזמינה אותי לקפה. לא רק שהיא לא שילמה לי על הקפה (הרי הזמנת אותי על חשבונך, לא?) היא פשוט התחילה לשאול אותי שאלות אדמיסטרטיביות, הרגשתי שאני בפגישת ייעוץ לענייני הגירה, רק שאני משלמת את הקפה שלי, ושהלקוחה אפילו לא משלמת. בעקבות הסיבות האלו אני מנסה כמה שפחות להמעיט את הקשר שלי עם ישראלים. כמובן, אני לא מכלילה, פגשתי אנשים מקסימים! אבל לצערי הרב הם מיעוט. לאחרונה הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק של צרפתים high intellectual potential, יעני מחוננים. אני יודעת שאני מחוננת, גילו לי את זה בגיל צעיר. רצו אפילו להקפיץ אותי כיתה. אבל בגלל מערכת החינוך החרא בארץ לא יכולתי לפתח את הפוטנציאל הזה, אף אחד לא האמין לי, ובגלל הדיסלקציה והקשב וריכוז אנשים חשבו שזה שגוי. למרות שהצלחתי בעצמי ללמוד איך לכתוב כמעט ללא שגיאיות כתיב, הצלחתי להכריח את עצמי לקרוא ספרים – למרות שהיה לי קשה ועדיין קשה לי -, למדתי צרפתית לבד מ-א ועד ת' ואני דוברת צרפתית שותפת, ישלי את תכונות האופי המאפיינות כל מחונן (אוהבת לקרוא, אוהבת להתבודד, וכן, אוהבת חתולים – יצא מחקר לא מזמן שמעיד שכל מי שבעל אייקיו גבוה מהממוצע מעדיף חתולים -, מתעניינים בנושאים אינטלקטואלים ומתקשה להתחבר לאנשים בנאליים בגלל תחומי העניין שלהם וכד' וכד'). אבל בארץ אף אחד לא האמין בי. בצרפת כן. בצרפת מחמיאים לי עד כמה אני אינטלגנטית. בקיצור, בקבוצה ההיא אני מוצאת אנשים שהם בול כמוני, שמתעניניים באותם נושאים כמו שלי, ושאפילו מרגישים את אותן התחושות כמוני. זה גורם לי להרגיש פחות לבד בעולם הזה, והם אפילו רוצים לארגן מפגשים וזה. ואני אומרת לעצמי, למה לא? אולי סוףסוף אכיר חברים מקומיים? קשה לי להכיר חברים – גם בארץ – כי אני ביישנית, ואין לי תחומי עניין כמו של רוב האנשים – אני שונאת סרטים, לא כזה אוהבת לראות סדרות, מעדיפה לקרוא, אוהבת היסטוריה וכד' – וישלי קצת קשיים במצבים חברתיים. אבל בכל מקרה אני מעדיפה את המנטליות של הצרפתים, אלו אנשים פתוחים, מכבדים. גם אם אם הם לא יסכימו איתך, הם יגידו לך "אני לא מסכים איתך, אבל זכותך לחשוב כך" בעת שישראל יצאו עלייך כאילו רצחת את אמא שלו. וגם המנטליות הזאת של לצרוח וכל האגרסיביות הזאת גרמה לי להתקפי חרדה קשים שעד היום אני מתמודדת איתם. בצרפת מעולם לא צעקו עליי בעבודה, או בלימודים. מעולם! בישראל זאת הייתה השגרה. אני יצאתי עם פוסט טראומה מהמדינה הזאת. בישראל בבית ספר, אמרתי שיש לי בעיה עם אנשים שצורחים עליי, שזה גורם לי להתקפי חרדה ופאניקה חריפים, וענו לי "את צוחקת עליי? אי אפשר להגיד לבן אדם לא לצעוק. אם עשית משהו לא בסדר, הגיוני שיצעק עלייך!" בצרפת אמרתי אותו דבר לרופאה באוניברסיטה, שמטפלת בהתאמות לימודיות, והיא אמרה לי "סבבה, אנחנו נעדכן את כל המרצים שלא יצעקו עלייך ושידברו אלייך בעדינות, אבל אם מישהו צועק עלייך, מהמרצים או מהסטודנטים, אל תהססי לבוא אלינו אנחנו נטפל בכך" בישראל, בן אדם רגיש כמוני עם חרדות מצרחות ומאגרסיביות לא יכול לשרוד. בצרפת אנשים הם עדינים, מנומסים, ולא מתנהגים כמו חיות אדם. ישראל גורמת לי חלחלה. אפילו כשנסעתי לחופשה של שבועיים בארץ, הרגשתי זוועה. היו לי התקפי פאניקה איך שיצאתי החוצה, התקפי חרדה, לא ישנתי בלילה, סבלתי מהתקפי דיכאון ולא הפסקתי לבכות! רק ספרתי את הימים לטיסה חזרה לצרפת. ובאתי כולה לשבועיים. בנוסף, תמיד שאני סוטה מהנושא של השיחה עם ישראלים, אני מקבלת נזיפות של "מה זה קשור לפוסט" או "נו ומה זה עוזר לי?". כאילו צנזורה לחופש הביטוי. בעת כשאני משוחחת עם צרפתים, השיחה מגיעה לאופקים רחבים ואנחנו מתחילים אפילו לדבר על דברים יותר אישיים, כמו חיות המחמד שלנו ! הרושם שלי מהצרפתים שהם אנשים פטפטנים ורכלנים שפשוט אוהבים לדבר עם כל אחד ועם כל דבר. אגב, בשנה השנייה שלי בצרפת, הפקידה במשרד ההיגרה ביקשה שאשלח לה למייל של העבודה את הקישור שבו קניתי את הכיסוי לדרכון, ובזמן שהיא מאשרת לי את הויזה היא התחילה לספר לי על הילדים שלה ועל החופשה שלה בשנה שעברה חח. אני חושבת שהאנשים בצרפת הרבה יותר פתוחים לשיחה, אינטלגנטים וחמים מהישראלים. בצרפת היו לי כלכך הרבה שיחות נפש עם אנשים, מה שכמעט ולא קרה לי בארץ, רק עם חברות ילדות. ישראלים הם חסרי חוש הומור. פעם אחת בפייסבוק שאלתי "מה הדבר הכי מצחיק שנתקלתם בו בצרפת?" וקיבלתי תגובות נאצה מישראלים עד כמה זה לא יפה לצחוק על אנשים במדינה שאני גרה בה. שאלתי אותו דבר צרפתים, והשיחה זרמה והיו מלא צחוקים… והעיקר אומרים שישראלים הם חמים ופתוחים עלק –בונוס– סיטואציות מצחיקות שתראו רק בצרפת בערב קריר אחד של דצמבר, חיכיתי לרכבת חזור הביתה. לפתע הקריירנית מודיע שיש בעיות עם הרכבת בעקבות תקלה טכנית בתחנה לפני. ואז אחרי כמה שניות היא מוסיפה בזעם "אני מבקשת מהבחור שצוחק ברציף מספר 2 להפסיק מיד, זה ממש לא מכבד. אנחנו מנסים לטפל בבעיה ואתה פשוט צוחק!". אני התאפקתי לא להיקרע מצחוק, שלא תנזוף גם בי לפני חצי שנה, אני נכנסתי לשירותי הבנות באוניברסיטה. ואיך שאני פותחת את הדלת מישהי יוצאת בסערה וצורחת "אני אערוף לה את הראש בגיליוטינה!!!!!!!!!" כשהגעתי לארץ, הייתי באוטובוס שהיה מפוצץ ומישהו עמד מול הדלת של הכניסה. האוטובוס עצר בתחנה ורציתי לצאת, ופשוט יצא לי רפלקס "נוווווו" והבחור כלכך נבהל ואמר לי "הו פרדון" ונתן לי לצאת חחח לפני כמה ימים במשרד שבו אני בהתמחות, הקולגה לידי מדברת בטלפון ולפתע היא אומרת "ואם יגרד לי בעין או באף, מה אני עושה?" שלשום, קולגה מספרת לכל מי שהיא רואה במסדרון, בהתלהבות של ילדה קטנה "אתם לא מאמינים, אני עוברת דירה! ונחשו מה, אתמול ראיתי את השכנה שלי יושבת על הספסל, ושאלתי מה קרה, והיא אמרה שהיא מחכה למשאית של המובילים. שאלתי למה, והיא אמרה לי שהיא עוברת לטולוז. אתם מאמינים? היא עוברת לטולוז!" פעם הייתי עם אמא שלי בחנות בגדים ועמדנו בקופה בתור. לפתע אחת המוכרות אומרת לקולגה שלה "הלכתי לעשות קקי, תטפלי בלקוחות" O_O אגב המוכרת השנייה חשבה שאנחנו מבלגיה משום מה… קיבלתי לא מזמן דיפלומה למשהו שבכלל לא השתתפתי בו, ודובדבן על הקצפת, הם רשמו לי מסייה במקום מאדם בצרפת ביום העצמאות אנשים מצטלמים עם שוטרים  

אחד הערכים המרכזיים שישראלים לא ניחנו בהם בעליל – עקביות. עם ישראל לא עקבי, מתנהל בהפכפכות ובחוסר איכפתיות לצביעות שלו – והכל מהמקפצה. מה זו עקביות? עקביות זו תכונה, או ערך של אדם כלשהו, שמשמעו היא שקיימת לוגיקה מסוימת שלפיה הוא פועל. הלוגיקה הזאת מקיימת את התנאי הבסיסי של "אם – אז", כלומר שיש סדר הגיוני לדברים כך שאם מתרחש אירוע מסוים אז ההשלכות הצפויות שלו הן כך וכך. עקביות זו תכונה חשובה מאוד לטעמי, משום שהיא מייצרת סדר בחברה ומאפשרת הסתמכות של אנשים אחד על האחר. מעל הכל – עקביות מאפשרת אמון הדדי, משום שאם אתה עקבי אני יכול לסמוך עליך שתפעל בדרך מסוימת בצורה סיסטמטית ולא תתהפך מצד לצד. יש להדגיש כמובן שעקביות היא אמנם תכונה חשובה אבל היא לא התכונה החשובה ביותר וברור שלא צריך לקחת שום דבר לקיצון. גם עקביות מוגזמת או שאיפה ללוגיקה מוחלטת בכל פעולה היא בעייתית מהרבה מובנים אחרים. המפתח הוא כמובן איזון נכון ובריא בין חוסר עקביות לבין מרובעות, כאשר כלשעצמי, אני מעדיף עשרות מונים את הצד העקבי יותר מאשר את הזגזגן. דוגמאות לעקביות כדי להבין את טענת הפוסט, חשוב לתת מספר דוגמאות לעקביות: – שכן כועס על שכניו כאשר הם לא משליכים את הזבל בתוך פח האשפה אלא מחוצה לו. אם הוא אדם עקבי, הוא ידאג שהזבל שהוא משליך אכן יהיה בתוך הפח. – נהג בכביש מתרעם על כך שנהג אחר לא נותן לו להשתלב בצורה בטוחה בנתיב, אלא מאיץ וחוסם לו את ההשתלבות במכוון. אם הוא אדם עקבי, הוא ידאג לתת לאנשים להשתלב לפניו בחפץ לב. – רוכש בסופר מתעצבן כאשר זוג שלפניו תופס מקום בתור ומוסיף כל העת דברים לתוך העגלה. אם הוא עקבי, הוא ידאג להשלים את הקניה ורק אז לתפוס לעצמו מקום בתור. והדוגמאות רבות. בישראל – הצביעות חוגגת אלא שבישראל, אני מבחין כל הזמן בכך שהצביעות מדהימה. חוגגת. צועקת לשמים. אני רוצה להדגיש משהו עוד לפני שאתן שלל דוגמאות – מצדי, אל תכבדו אותי, אבל אל תהיו צדקנים. הבעיה הגדולה שקיימת בישראל (ולטעמי – וכאן אולי תהיה מחלוקת מסוימת – בולטת במיוחד בישראל) היא לא עצם העובדה שאין כאן כבוד הדדי וכיבוד המרחב הפרטי אחד של האחר. זה כבר התרגלנו. מה שמעצבן במיוחד הוא הצדקנות. הישראלי המצוי מרגיז אותי משום שהוא מזלזל בכל מה שסביבו אבל באותה נשימה בדיוק מצקצק ומקטר על זה שהאחר מזלזל בו. כלומר, מבחינת הישראלי הממוצע, אין שום בעיה להיות בלתי עקבי בעליל, שלא לומר צבוע. לא רק שהוא עושה את זה, אלא הוא עושה את זה מהמקפצה. חוסר העקביות הזאת מאפיינת כל כך הרבה ישראלים שאני מכיר שזה בעיניי תופעה בלתי נפרדת מהזהות הישראלית. כאילו שחלק מהיותנו ישראלים זה גם העובדה שאנחנו מסוגלים לזגזג ולהתהפך מצד לצד בין רגע, "בלי לראות בעיניים". חוסר עקביות תוצרת כחול לבן לפני כמה ימים נחשפתי לסרטון שרץ ברשתות החברתיות שבו סלבית מקומית שלא הכרתי קודם לכן עוקפת את התור בצ'ק אין לטיסה למורת רוחם של עשרות אנשים זועמים מסביב. הם עמדו כנראה זמן רב בהמתנה לטיסה ואילו היא, שרק הגיעה, ואפילו באיחור, נכנסה למטוס לפניהם. ההמון כעס, התרגז, זעם וקרא לעברה קריאות נאצה. הדמות הרלוונטית שזכתה לקיתונות הביקורת ממש לא מעניינת אותי וגם הסיפור עצמו לא הדיר שינה מעיניי. מה שהרגיז אותי בכל העניין היה הצביעות של ההמון הזועם. הרשו לי להעז ולהמר שאילו הייתי שולף באקראיות את אחד מהנוסעים שעומדים שם וזועמים ומעביר אותו לפני כל השאר בתור הוא לא היה מרים את ידיו לאויר בזעם ואומר: "סליחה! יש פה תור של אנשים ואני אכנס רק כשיגיע תורי". אני נוטה להאמין, שאם הייתי מסמן לו בתנועת יד להיכנס מסביב לתור, הוא היה תופס את הטרולי שלו ועט לעברי כמוצא שלל רב בלי לחשוב פעמיים. ואם ההמון שמסביב רק היה חושב לזעום עליו – הוא היה ממשיך להתקדם אל עבר המטוס במופגנות. רגע אחד הוא זועם על כך שמישהי עקפה את התור. רגע לאחר מכן הוא יעקוף את התור בלי למצמץ. אני אמנם לא מהמר גדול, אבל יש לי ביטחון רב בכך שזה בדיוק מה שהיה קורה. ויודעים למה? פשוט משום שכנראה כל אחד מאלו שמצקצקים בתורים, בכבישים, בבתים משותפים וכו', דואג היטב להרים טלפון לבת אחותו שעובדת בדואר שתקדם אותו בתור, או לחבר ילדות שעובד בעירייה כדי שיזרז איזה טיפול בהיתר בניה או להיא מהצבא שעובדת בחברת הסלולר, שתדאג לעוד כמה שקלים הנחה בחודש. מבחינתו אין לו שום בעיה בשעה 9:00 להרים טלפון לקרובה שלו שעובדת בסניף וב-9:05, לאחר שהיא לא ענתה לו, כשהוא מחכה שתורו יגיע, להתעצבן על כך שהנציגה יוצאת ממקומה ומחבקת אדם אחר שהרגע נכנס, ומקדמת אותו בתור. הוא יצקצק, יכעס ויתלהם, מבלי לזכור שרק חמש דקות קודם לכן הוא עשה את אותו הדבר בדיוק. ואם זה לא משכנע אתכם, חשבו על עצמכם. האם פעם זכיתם "לקומבינה" כלשהי מאיזה חבר או מכר? האם פעם העמדתם את הרכב באדום לבן או בכניסה לחניית רכבים, רק לכמה דקות? האם פעם בחדר הזבל נפל לכם חלק מתוכן שקית האשפה על הרצפה ולא טרחתם להרים אותו? כי אם כן, אז לפחות תהיו עקביים ואל תצקצקו כשהאחר עושה כלפיכם בדיוק את אותו הדבר.

לאחרונה התחוור לי שמשהו השתנה בסגנון השיחות ובציפיות שלי מאנשים אחרים. שמונה שנים בלונדון עשו שינוי שלעולם לא הייתי עובר בישראל. השפה הבריטית בנוייה על מוסכמות שהמקומים נוהגים לפיה, בהם הכבוד לאדם הוא מעלה. מחלוקות ואי הסכמות מקובל לפתור באמצעות שיחה נעימה. אם הצד השני לא מסכים איתך, עדיין חובה עליך לנהוג בו בכבוד. עם הזמן למדתי את הניואנסים של השפה האנגלית, את הכוונות, הרמיזות ושפת הגוף. מסתבר שהשיחות עם אנשים הרבה יותר נעימות, אפילו כשלא מסכימים. קצת לא נעים להכיר בזה, אבל שמתי לב שגם המשפחה שלי בארץ מדברת בסגנון הישראלי. אז בעצם ישנם שני גישות: עם זרים איתם אני מדבר בשפה מנומסת, ועם ישראלים בסגנון הישן – הישראלי, הישיר והבוטה (למשל; התגובות שלי באתר הזה). קל מאוד להבחין בסגנון הלא מכבד שנשאלים שאלות פולשניות, או שהצד השני לא מקשיב, נוהג בזילזול וכמובן חוסר היכולת לשלוט ברגשות שמוביל אנשים לשבור את הכלים, להשתמש במילים מעליבות או לחילופין בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית. יש דרכים נעימות, יעילות ומהירות יותר לנהל ציפיות או לפתור מחלוקות, בלי להשאיר את הצד השני בתחושה תבוסתנית. כיום, אני משתדל להימנע משיחות עם אנשים שלא נעים לדבר איתם. אין לי כוח וזמן להתעסק עם התנהגות דרמטית, פוגענית ולא בוגרת. כשאני מבקר בארץ אני מתאים את עצמי לסגנון, אבל הוא עשוי להיות לא נעים, במיוחד עם זרים או נותני שירות בארץ שכבוד ללקוח זה הדבר האחרון שמעניין אותם. הנכונות שלי להטמיע את סגנון הדיבור הבריטי הוא לא סימן לקונפורמיסטית חלילה, אלא הבנה שחיי היום יום הרבה יותר נוחים שמאמצים את המוסכמות החברתיות. ייתכן שהשינוי נובע גם מבגרות, אבל אין לי ספק שהחיים בחו"ל גרמו למהפכה. אני זוכר שבשנים הראשונות בלונדון עוד ניסיתי לשנות את המערכת, להילחם בה למען העקרון, ולא הרווחתי מזה דבר. אני ממליץ למהגרים לעתיד שאת האנרגיה שלכם תתעלו להשתלב בקהילה במקום להילחם בה, לימדו את השפה, זו הדרך הכי טובה להתאקלם בהצלחה כמהגרים בארץ חדשה. הערה חשובה: תסלחו לי שתמונת המאמר היא בעצם של זוג אסייאתים, בעוד המאמר מדבר על בריטים. אבל נדמה שגם הזוג הזה בתמונה השכיל לשנות את השפה שלו לשפה החתולית על כל גרגוריה ומאז המשפחה חייה באושר מתוך הבנה עמוקה שמחלוקת עם חתול מיילל תמיד יכולה להיפתר באמצעות צלוחית מלאה בבשר ארנבות. בתיאבון! 🐱

זהו מאמר תגובה למאמר האישי והביקורתי של דמטרי חשבתי שהגעתי לגן עדן אך הוא הפך לגיהנום. דימטרי אני כלכך מסכימה איתך, זה פשוט גורם לי לאושר למצוא עוד מישהו שחושב כמוני. ראיתי שגם טני שיתף את חוויות הקורונה שלו בתאילנד ובבריטניה, והחלטתי לשתף את חוויותי בצרפת.  מאז שאני יודעת לקרוא ולכתוב, אני אוהבת לכתוב סיפורים, להמציא דמויות, עולמות משלי ופשוט לברוח מהמציאות האכזרית שלנו. אבל הסיפורים שלי אינם מציגים עולם טוב ויפה, אלא את תחושותיי דרך אירועים שהדמויות עוברות באופן שבו אי אפשר אפילו להבין שככה אני פשוט מרגישה. החלטתי לאסוף את כל הסיפורים שכתבתי מאז 2009 ולשכתב אותם לספר אחד, בצרפתית (המקור בעברית מן הסתם), כיוון שאני מרגישה שאם בא לי לפרסם אותם יום אחד, בצרפת יש יותר סיכוי (?). אז באחד הפרקים אחת הדמויות הראשיות מואשם הואשם בפשע ועובר חקירה בעינויים. ואיך שמצאתי את הפרק הזה בתחילת השנה, אמרתי לעצמי שככה אני בול מרגישה במהלך הקורונה, תחת ההגבלות של תו נאצי, מסיכות, חיסונים. איך הרגשתי שמענים אותי נפשית, שמכריחים אותי לעשות דברים בניגוד לרצוני (אומנם לא להודות, אבל יוצרים עליי לחץ פסיכולוגי גדול, כמו עינוי), שמכריחים אותי לשים מסיכה, שלוחצים עליי להתחסן, מכריחים אותי להשתנות כדי להיכנס לתבנית העוגה של דת הקורונה החדשה. וכל פעם אותן שאלות חודרניות, כאילו אני בחקירה, "למה לא התחסנת?!", "למה את לא שמה מסיכה?!" "למה את כזאת מטומטמת ואגואיסטית?!" שקיבלתי מכמה צרפתים וישראלים נחמדים שלא יודעים לקבל את השונה. בנוסף, במהלך הסגר הראשון מצאתי פרק בסיפור שכתבתי כשהייתי בחטיבה, על ראש עיר משועמם שאהב להתעלל בתושבי העיר שלו. בפרק הזה הוא החליט על סגר כללי משעה 10 בערב, ומי שהיה יוצא החוצה לרחוב, היה נעצר. חודשיים אחרי, הממשלה הצרפתית החליטה לבטל את הסגר ולהכניס לפועל "שעת עוצר", זאת אומרת סגר לילי, בהתחלה היה אסור להסתובב ברחוב אחרי השעה 10, ולאט לאט זה ירד ל-7 בערב בפריז, ובכמה מחוזות אפילו אחרי השעה 5. זה כלכך הזכיר לי את הסיפור שכתבתי ברוב תמימותי בחטיבה שכלכך נבהלתי! וזאת הדרך הלא כלכך שיגרתית שלי להביע את רגשותיי. אף אחד לא מסוגל להבין שגנבו לי שנתיים מהחיים. אני אומנם בת 26, אבל בצרפת עד גיל 25 יש הנחות וכניסה חינם במלא מקומות. ונחשו מה, שנתיים שהכל היה סגור, ואז כשזה נפתח סוףסוף ביוני שנה שעברה, זה היה רק לבעלי תו נאצי. וכשביטלו את התו הנאצי לגמריי בצרפת, הופ, אני בת 26. לא יכולה יותר להנות מהטבות לצעירים, למרות שאני צעירה! גנבו לי שנתיים מהחיים. שנתיים מהחיים שהייתי סגורה בחדר שלי, וזה כבר לא היה מבחירה. כי קודם כל היה סגר, וקורסים אונליין, קרסתי נפשית. נכנסתי לדיכאון. אפילו היו לי מחשבות אובדניות. נפלתי על אנשים רעים, שטנים על פני האדמה, שהתעללו בי נפשית בגלל שהפשע היחידי שלי היה שלא הייתי מחוסנת. גם כשהייתי בצרפת, וגם ששהייתי בארץ 3 חודשים בקיץ 2020 ובקיץ 2021 בגלל הקורונה (כי יאמר לטובת ישראל, היה הרבה יותר קל למצוא עבודה לקיץ בארץ משאר בצרפת, וזה גם הסתדר לאמא שלי שבילתה איתי יותר זמן). אבל מודה שיותר סבלתי בארץ מתגובות נאצה מאשר בצרפת. והרגשתי את האפליה נגד לא מחוסנים יותר בארץ. בזמן הסגר השני והשנה האחרונה, הרגשתי כמו בבית כלא, פחדתי לצאת לרחוב. התחלתי להתקרב לקבוצות של צרפתים בטלגרם שחושבים כמוני, אבל פחדתי שזה איכשהוא יגיע לממשלה והם יענישו אותי, כי בתור זרה, אני צריכה להתנהג יפה ולא לעשות שטויות אם בא לי לקבל אזרחות. אז פשוט עזבתי אותם. נעשיתי לפרנואידית שחושבים שכולם עוקבים אחרייה. ושוב מצאתי את עצמי לבד. אף אחד לא יכול לתאר את תחושת הפחד שלקום בבוקר ולראות שמחליטים להטיל תו ירוק על האוניברסיטאות. לא דיברו על זה האמת בכלל, אבל כלכך הייתי בפאניקה שזה לא הפסיק לרדוף אותי. מה שלא קרה בסוף, אבל כלכך פחדתי שזה יקרה. אבל כן התחילו לדבר בחדשות שרצו להטיל תו ירוק על הסופרים, והייתי ממש בפאניקה. כמובן שזה היה סתם פייק ניוז כדי להלחיץ, אבל זה היה במלא עיתונים. אני מודה שבסגר הראשון היה מאוד נחמד, הייתי בבית פרטי בעיירה מחוץ לפריז ויכולתי לטייל בטבע, אנשים היו יוצאים לרחובות ועושים על האש, ומסתובבים ומדברים וזה הרגיש כמו יום חג. כל ערב ב-8 היו מריעים לאחיות ולרופאים בבתי חולים. הייתה לי הזדמנות לנשום קצת בלימודים ולהתקדם בקצב שלי, התחלתי להבין מושגים שלא הבנתי קודם במשפטים, הציונים שלי השתפרו. הרגשתי בעננים. גם שרוב הסטודנטים הזרים חזרו למדינות שלהם (לימודים אונליין) אני החלטתי להישאר בצרפת, כי היה לי טוב בצרפת, ועדיין טוב לי בצרפת. הייתי נפגשת עם הידיד הצרפתי, היינו רואים יחד סרטים, מדברים על הכל. אבל אז בספטמבר 2020, הם החליטו שהקורסים יהיו אונליין. דיברנו על זה בקבוצה של הסטודנטים בפייסבוק וכתבתי שלדעתי זה צעד לא נכון, כי יש אנשים שאין להם גישה לאינטרנט או מחשב משלהם, ומצד שני זה גורם לדכאונות וקשה ללמוד ככה. ומישהי פשוט יצאה עליי "את חתיכת בן אדם זבל, אני מאחלת לך שמישהו מהקרובים שלך ימות מקורונה כדי שתביני מה הולך פה" הייתי פשוט בשוק, במיוחד שהתגובה שלה קיבלה לייקים והתגובה שלי בכלל לא. אף אחד לא הגן עליי, אף אחד אפילו לא העיז לחשוב לצאת עלייה ולומר שהיא הגזימה. אני הבנתי שאנשים התחילו להתחרפן, שאנשים התחילו לאבד את זה. שנת הלימודים 2020-2021 הייתה הכי גרועה בחיים שלי. כלכך סבלתי נפשית ופיזית, ירדו לי הציונים. במזלי התקבלתי לתואר שני שרציתי. בסביבות פברואר 2021 התחלתי לצאת עם בחור צרפתי שהכרתי (לא הידיד, הידיד הוא מקסים!), בהתחלה היה נחמד והכל, הוא לקח אותי לבתי קפה על חשבונות, עשה לי סיורים בפינות הקטנות של פריז וכד'. והיה מאוד נחמד. היינו משחקי משחקי תפקידים כמו שאני אוהבת וזה. אבל אז בסביבות יולי התו נאצי נכנס לתוקף בצרפת. במקרה אחרי ישראל. והבחור הזה השתנה ב-180. הוא קפץ על החיסון איך שהוא הגיע לצרפת. אני לא התלהבתי ואמרתי לו "אני לא סומכת על חיסון שהוכן בלחץ בחצי שנה, אני רוצה לחכות קצת, לראות אם אין תופעות לוואי. ומה אם כולם קופצים מהגג אני גם צריכה לקפוץ?". והוא אמר לי כזה "לדעתי את צריכה להתחסן". אחר כך, הגיעה המנה השנייה, השלישית. והיה נדמה שהוא היה עושה בכוונה. הוא היה מציע לי לצאת, והייתי אומרת לו "לא שכחת משהו?" והוא כזה, "אה נכון, אין לך תו נאצי". זה לא היה חד פעמי, ובשלב מסויים הרגשתי שהוא עושה לי מניפולציות בכוונה. מיותר לציין שישלי עבר של אלרגיות רפואיות, ואחות המליצה לי לא להתחסן. אבל כמובן לא נתנה לי שום נייר שזה רשום, גם חשבתי לעצמי, למה אני צריכה להצדיק את עצמי, זכותי לא להתחסן. וסיפרתי לו את זה. ואז חודשיים אחרי, סבתא שלו במקרה התקשרה כשהוא היה אצלי ושמעתי אותה שואלת בטלפון "נו אז ונוס החליטה סוף סוף להתחסן?" והוא אמר לה "לא, לא". הייתי בהלם, הבחור הזה פשוט חושב שאני ממציאה תירוצים. הוא פשוט לא מוכן להבין! הוא אפילו לא אמר לה שיש לי עבר רפואי של אלרגיות, שאני רגישה. אין פתאום לא הייתי חשובה לו, חיסון מזדיין יותר חשוב לו. השנה, הייתי עושה בייבסיטר פה לשם לאנשים לצד הלימודים, כי זאת העבודה היחידה שהותאמה למערכת שעות שלי (לימודים עד 4-5 כל יום). ויום אחד פשוט גיליתי שמערכת השעות שלי השתנה ואני אסיים ללמוד כל יום ב-5 מה שאומר שאגיע יותר מאוחר רוב השבוע). באותו היום שזה קרה הילדים ששמרתי עליהם התנהגו גועל נפש, צעקו, הפכו את הבית, דיברו אליי לא יפה. ואז סיפרתי את זה להורים והם אמרו לי "זה בעייתי". וזהו. והתחלתי להיכנס לסרטים שהם יחפשו מישהי אחרת. חזרתי בוכה ובמקרה פגשתי אותו והוא שאל מה קרה. סיפרתי לו והוא פשוט צחק ואמר "אה זה בגלל שאין לך חוזה" וצעקתי עליו "מה אתה צוחק, זה בייבסיטר פה ושם. זה מה שמעניין אותך? אני יכולה לאבד את העבודה היחידה שמתאימה למערכת שעות שלי!" והוא ענה לי "מה, כאילו שחסר עבודות סטודנט. את יכולה לעבוד במקדונלס למשל" והבעיה היא, שהעבודות האלו דורשות תו נאצי. ואמרתי לו "תגיד לי אתה אמיתי, שחכת שאני לא מחוסנת?! איזה עבודה תיקח אותי? כל העבודות לסטודנטים, מלבד בייביסיטר, דורשות חיסון. ואם אני מסיימת מאוחר כל יום, לא אוכל לעבוד בביביסיטר יותר!" והוא פשוט ענה לי באנטיפטיות שלא יאומנת "בעיה שלך שלא התחסנת". הייתי בהלם. בסוף זה הסתדר והמשפחה המקסימה הסכימה להתאים את עצמה לשעות החדשות שלי!! כמה חודשים עברתי התעללות נפשית מהבן זונה הזה. והכל בגלל שאני לא מחוסנת. התחלתי לומר לו שלדעתי המסיכות לא שוות כלום, כי זה מונע מאיתנו להוציא את החיידקים החוצה, והוא התחיל לצאת עליי ממש ולהגן על האידולואגיה שלו שכמה חשוב לשים מסיכות. אמרתי לו שאני לא מוכנה לשים יותר את כף רגלי במסעדות שלא נתנו לי לאכול בלי תו ירוק. והוא ענה לי באגרסיביות שאני מונעת מאנשים להתפרנס. מה הפאקינג קשר, זה הכסף שלי וזכותי לא לממן אנשים שלא רצו שאני יאכל אצלם. כמובן שזרקתי את הזבל הזה, שממש השתנה והפך לבן אדם אנטיפטי ומגעיל, פאנטי של דת הקורונה שמהלל את החיסון וההגבלות כמו איזה קדוש נוצרי. אני גם זוכרת שישבנו כמה סטודנטים בערב, ובחור אחד שממש הסתדרתי איתו והכל ודיברנו סתם על דברים ולפתע זה הגיע לנושא החיסונים. אני שמרתי על פרופיל נמוך, אף אחד לא ידע שאני לא מחוסנת. לא רציתי לפתוח את הנושא, מבחינתי זה סודי רפואי. והבחור שממש הערכתי התחיל לפתע להתצעבן ולקלל "נמאס לי מהלא מחוסנים האלו, חלאת האנושות, הלוואי שימותו כולם, צריך לסגור אותם במחנות השמדה!" הייתי בהלם טוטאלי ופשוט ברחתי משמה בוכה. לא הבנתי למה אנשים מרשים לעצמם לדבר ככה. הרגשתי שאני בשואה. הרגשתי שמונעים ממני להיכנס למקומות שאני לא מחוסנת, כי אין לי תלאי ירוק. מכריחים אותי לעבור בדיקה חודרנית. הרגשתי כמו המצורעים בימי הביניים שעוברים עם פעמון ברחוב כדי שידעו שהם שמה ושיתרחקו. ראיתי בכל מקום שבו רשום "תו ירוק חובה" איך לפתע השלט נהפך ל"אין כניסה ליהודים". נתקפתי התקף חרדה, בחיים לא חשבתי שאחייה כמו אבות אבותיי בשואה. ולכל המתייפיפים, מותר לי להשוות לשואה, סבתא רבא שלי ניצולת שואה מאושוויץ. הייתי בחרדות בחדר שלי, חרדות שנמשכות עד עכשיו ולא עוזבות אותי. אני גם ככה בחורה חרדתית מטבעי, והקורונה הזאת פשוט החמירה את המצב. כשסטתי לארץ לא מזמן לבקר את המשפחה לשבועיים, גיליתי שפיתחתי חרדה מטיסות ! התחלתי לפתע לא לעכל בשר בקר (שאני מאוד אוהבת), אני כל הזמן עייפה ורוצה לישון. פיתחתי כזאת איבה ושנאה כלפי בני אדם, מרגישה שלא יכולה לסבול על אף אחד, מרגישה שכולם חלאות וזבלים. זוכרת איך שאלו אותי שאלות כלכך דביליות אבל כלכך מפחידות, כי האופן שבהן הן נשאלות מראות שהבן אדם ששואל אותן חושב שזה נורמאלי "אה את לא מחוסנת, איך את עושה קניות? איך את הולכת לאוניברסיטה?" אני מודה, אני כניראה בפוסט טראומה. אבל רוב האנשים הם עדיין חיים במטרקיס שלהם, חושבים שהכל מוצדק. לא מזמן יצא מייל בחברה שבה אני עושה התמחות, עם המלצות כדי לשמור על עצמנו נגד שפעת סינית עם 99% אחוזי הבראה. ואז פתאום אחת הקולגות החליטה לבטל תחרות עוגות, והאחראית על המתמחים החליטה לבטל את ארוחת הבוקר של כל המתמחים. ממש התעצבנתי וכתבתי בקבוצה שאני לא מבינה מה הקטע לבטל, אין יותר שום הגבלות, אלו רק המלצות שלא מחייבות כלום ושמי שמפחדת להידבק שיבוא או עם מסיכה, או שלא יבוא. כולם יצאו עליי וקראו לי קונספירטורית, חיה בסרט, אגואיסטית. אלו היו מתמחים מכל החברה (חברה ענקית עם מלא מחלקות, ואני היחידה במחלקה המשפטית). שוב הכל חזר, שוב הרגשתי לבד. רק אחת הגנה עליי. סיפרתי על מה שקרה עליי לבחורה שמלמדת אותי את המקצוע, והיא אמרה שהם הגזימו. לפחות במחלקה שלי האנשים שאיתי מבינים אותי… יחסית למדינות כמו קנדה ואוסטרליה, צרפת הייתה בדיי אותו מצב כמו בארץ. רק שבצרפת לא היה תו ירוק באוניברסיטה ולא בשום סופר או חנות, ולא מחוסנים יכולים להיכנס מחוץ לאיחוד האירופאי לצרפת תחת כמה תנאים. אני עדיין מצולקת נפשית, היום שוב בכיתי במיטה. אני מרגישה שזה גדול עליי. אני מרגישה שאני לא יכולה יותר. אני פשוט לא מוכנה להודות שאני מפחדת, שאני מפחדת שהכל יחזור. שאני שוב ארגיש לבד בכולם, שכולם נגדי. לסיכום: למרות שצרפת דיי עשתה העתק הדבק מישראל בכל הנוגע לטיפול ב"מגיפה" (אפילו ראש ממשלת צרפת לשעבר הודה זאת, ואמר שיש לקחת דוגמא מישראל), יחסית למדינות אחרות בעולם, המקום הזה שפוי. יש פה לא מעט אנשים שחושבים כמוני. והכוונה לחושבים כמוני זה לא להיות נגד חיסונים לגמריי, אלא שלכל אחד יש זכות על הגוף שלו, לבחור מה להכניס לגוף ומה לא, לכל אחד הזכות לסוד הרפואי. אנשים שתומכים בזכויות אדם בסיסיות, הזכות ללא אפליה, הזכות לשלמות הגוף, הזאת לשיוויון. את רוב ההנחיות אפילו לא כיבדו, אני לא באתי עם מסיכה מפברואר, לא לאוניברסיטה ולא בתחבורה ציבורית, כמעט ולא העירו לי. בתחבורה הציבורית אפילו התיישבו לידי אנשים כאילו כלום לא היה. בישראל שנה שעברה, כל האוטובוס יצא עליי כי הייתי בלי מסיכה. בצרפת לא עשו תו ירוק לאוניברסיטאות. בצרפת נתנו לאנשים לצאת מהבית כדי להתאוורר, לעשות קניות, לראות משפחה וחברים. למרות כל הסבל והעינויים הנפשיים, התקופה הזאת גרמה לי להבין מי החברים האמייתים שלי, מי מקבל אותי באש ובמים, ולראות איך מתנהגות מדינות בזמני משבר, והאם המודל של המדינה הדמוקרטית מחזיק מעמד בעת משבר? וצרפת עברה את המבחן. צרפת לא הפכה לדיקטטורה רפואית כמו אוסטרליה, קנדה וסין. צרפת ניסתה להודד להתחסן, צרפת אומנם שמה תו ירוק ותו חיסונים וניסתה להגביל את הלא מחוסנים, אבל היא מעולם לא כפתה את החיסון. ולמרות הטראומה שחוויותי, אני רואה שאין מה לדאוג מלחיות בצרפת. העם הצרפתי, הדור של ההורים שלי לפחות, שמרו את המנטליות הצרפתית הקלאסית, של המחאות, המרידות ולצאת לרחוב. הם חושבים כמוני. בעת שהדור שלי, כל הבני ה-20, פשוט אוהבים לרבוץ על הספה ופשוט מוכנים להתחסן רק כדי ללכת לקולנוע ולמסעדה. זה מגעיל אותי. מיותר לציין שאני לא קונספיטורית שמאמינה בתיאוריות כמו "סדר עולמי חדש", "שבב בחיסונים" וכד'. הסיבה שגם התרחקתי מהקבוצות של הצרפתים שחושבים כמוני שרובם האמינו בתיאוריות האלו והתחילו לספר דברים כלכך מפחידים, בסגנון 1984 שפשוט הפסקתי לישון בלילות מרוב התקפי פאניקה. אני בן אדם שתומך בזכות של הבן אדם לבחור מה להכניס לגופו, בסוד הרפואי ובחוסר אפליה. וכמובן בקבלת דעות שונות. וכן, מי שרוצה להתחסן נגד קורונה, שיהיה לו בכיף. אני לא נגד זה, אני נגד כפייה. במיוחד כפייה של חיסון נגד שפעת סינית. אני נגד הגבלות מטופשות כמו סגרים ותוים ובדיקות דביליות.

זהו מאמר תגובה למאמר האישי והביקורתי של דמטרי חשבתי שהגעתי לגן עדן אך הוא הפך לגיהנום. דמיטרי, אני מעריץ אותך! אני כל כך מבין לליבך שאני רוצה לשתף את החוויה האישית שלי מהצד השני של הגלובוס 🙂 בחודש הראשון שהגרתי ללונדון ב- 2014 גרתי עם משפחה מזימבאווה והתקלחתי בגיגית (כי לא היה להם מקלחת), למרות הקשיים והיחסים האינטימים עם גיגת הרחצה נהנתי בלונדון. לאחר מכן עברתי לגור עם שני גייז איטלקים בתחילת שנות העשרים שלהם והדירה הפכה למועדון מסיבות. בכל שנה שדרגתי את עצמי למקום טוב יותר, יצאתי, הכרתי אנשים וחברים חדשים (לצערי, חלקם חזרו לארצות המוצא שלהם), שיפרתי את האנגלית, הרגשתי שלונדון זה הבית שלי. בשנת 2020 יצא משליטה וירוס הקורונה ממעבדות סין. למזלי הייתי בחופשה בתאילנד שהתחיל הסגר הראשון בלונדון, והקורונה הגיעה לתאילנד באיחור, אז היה כיף לא נורמלי ורק שהתחילו את הסגר בתאילנד חזרתי ביוני 2020 ללונדון. אבל בשנת 2021 התחילו את הסגר השני בבריטניה וזו היתה נקודת שבר גם עבורי. סבלתי מהדברים שאתה כותב עליהם. גם לי חשוב לראות את הפנים של האנשים שאני מדבר איתם, לראות את החיוך שלהם, אבל הממשלות הכריזו מלחמת עולם שלישית על אזרחיהן ונטעו פחד משתק באנשים. העולם שלי התהפך, איך יכול להיות שבמאה העשרים ואחת, בלונדון החופשית, הממשלה אוסרת על אנשים לצאת מהבית, סוגרת את העסקים ופוגעת באופן אנוש בזכויות האדם הכי בסיסיות, כמו חירות, חופש העיסוק, חופש התנועה שלא לדבר על מיליוני אנשים שמתו בגלל המגבלות שכפתה המדינה (כן, אני יודע שזה נשמע לכם מוזר, אבל דווקא הסגרים והמגבלות גרמו למחלה להשתולל). תפיסת העולם של המין האנושי מלאה בסתירות וללא עקרונות. אנשים שתומכים בחוק של חבישת מסיכה לא תומכים בכפייה של שימוש בקונדום. למה? הרי וירוס ה- HIV הרבה יותר מסוכן מוירוס הקורונה. למעשה, אין ריפוי ל- HIV ואל תבלבלו את השכל עם התרופות, כי ברגע שנדבקת, זה לכל החיים. אבל וירוס הקורונה זה משחק ילדים לעומתו, אחותי היתה חולה שלושה ימים ואמא שלי חלתה שבוע והן הבריאו. 99.9% מהאנשים עד גיל 50 נרפאו ממחלת הקורונה, ו- 99% מהאוכלוסיה הכללית, אז אם וירוס ה- HIV הורג, למה אין חובה חוקית להשתמש בקונדום ביחסי מין? משום שבחברה חופשית שמכבדת את זכויות האדם יש לאינדיבידואל את הבחירה להחליט בעצמו אם להשתמש בקונדום או לא, אם הפרטנים מחליטים להימנע מקונדום, הם עשויים להיות חשופים לשלל מחלות מין (והיריון לא רצוי) – בעיה שלהם. מה עם שפעת? 600 אלף אנשים מתים ברחבי העולם משפעת. האם מישהו חשב לכלוא אנשים בבית בגלל שפעת? מליונים נפצעים ונהרגים מתאונות, האם מישהו חשב לאסור על נסיעה במכונית? אבל חבישת מסיכה משום מה הפכה להיות חובה. תמוהה, לא? בשלב מסויים, פניתי למרפאה ליד הבית, הודעתי לרופא שאני חרד משימוש במסיכה, יש לי סיוטים בלילה שאני נחנק ואני לא מצליח לתפקד בעבודה. קיבלתי פטור רפואי, ענדתי את תג הפטור בגאווה כשמסביבי המוני אנשים ממשיכים לציית לממשלה שיודעת הכל ודואגת לכולם כי זו שעת חירום וזכויות האדם שלנו יכולות להירמס עד שהמגיפה תחלוף. לשמחתי בריטניה, אולי המדינה היחידה בעולם(?) שהחשיבות של האינדיבידואל מוטמעת חזק מספיק שאף אחד לא העיר לי, אנשים מבינים את העיקרון של אחריות אישית. תשכחו מכל התירוצים הרפואיים, הסיבה היחידה שהטילו סגרים בעולם, לא קשורה בכלל לקורונה, אלא לשרידות של הפוליטיקאים. אתם חושבים שלמנהיגי סין (או ישראל) איכפת מהאזרחים שלהם? כל הזמן מתים אנשים, למי איכפת??! אבל אם ימותו יותר מדיי אזרחים, תיהיה מהומה והם יאלצו לוותר על השלטון, זה בדיוק הסיבה שהם ניסו באמצעים רודניים לכלוא אנשים בבית כדי לעצור, ללא הצלחה, את המגיפה. ככל שניסו לעצור אותה, היא נמשכה פרק זמן ארוך יותר ופיתחה מוטציות חדשות. בתחילה הממשלות במערב היססו, הם דיברו על סגר זמני של שבוע או שבועים, ושהם ראו שאין מרד, להיפך הציבור הריע להם, הם ניצלו את המגיפה כדי להגדיל את כוחם ולהרחיב את הסגר. האם ראיתם פעם הפגנה של משתמשי אייפון נגד משתמשי אנדרואיד? לא, הסיבה היא שהמדינה לא כפתה על אנשים לקנות טלפון מחברה מסויימת, כי לכל אחד יש את הבחירה לקנות איזה טלפון שהוא רוצה, ואם הוא לא רוצה, שלא השתמש בטלפון. אבל שהמדינה כופה שירות מסויים כמו חיסוני הקורונה, שהמדינה חושבת שהיא יודעת יותר טוב מה נכון ומה אסור זה גרם לסירוב של הרבה אנשים נגדו. אני לא חושב שהיו אי פעם הפגנות בעד או נגד חיסוני צהבת B, למה? כי המדינה לא כופה את החיסון הזה, אבל ברגע שהמדינה החליטה להלאים את חיסוני הקורונה ולקבוע מי ומתי יקבל את אותם, זה בהכרח יצר חוסר יעילות, ייקר משמעותית את עלותם וגרם להתנגדות גורפת, גם אם לא היתה רציונלית. אני באופן אישי תומך (נלהב) בחיסונים בכלל ובחיסון הקורונה בפרט, ונאלצתי לזייף מסמך רפואי כדי לקבל אותם מוקדם, אז קיבלתי שלושה בבריטניה ובגלל שאני אזרח ישראלי, אחד נוסף בישראל, כלומר ארבעה חיסונים ב- 2021. אני מקווה לקבל את החמישי בקיץ הקרוב. אנשים התמסרו לפוליטקאים וויתרו מרצון על הבחירה החופשית שלהם. זה כבר לא היה עניין רפואי, אלא סטטוט חברתי. אם אני בעד חיסונים ומסיכות, אז אני שייך ל"טובים", אני אשנה את תמונת האווטר שלי בפייסבוק עם מסיכה שכולם ידעו שאני שייך למיינסטרים, אחרת, אני "מכחיש קורונה" רע ואכזר שרוצה במותם של אחרים ולכן חובה להתאכזר עליי. אתם אולי מבולבלים, כי אני תומך בחיסונים, אבל לא חבשתי מסיכה. איך זה יכול להיות? הסיבה שאני משתמש בשכל שלי. חיסונים משפרים את ההגנה החיסונית שלי, בעוד במצב הרפואי הבריא שלי, אני לא זקוק למסיכה. זהו. אבל נוצרו 2 מחנות, של אלו שמתנגדים להכל, או תומכים בהכל. שני הצדדים הפסיקו לחשוב. אגב, אילו הייתי בקבוצת סיכון (בגיל 60+ עם סכרת), סביר להניח שהייתי חובש מסיכה. מבחינה מוסרית אני חייב לדאוג לעצמי, אבל אסור לי לפגוע בזכויותיהם של אחרים כדי להגן עליי! מאותה סיבה שלאינדבדיאל יש את הבחירה החופשית לחבוש מסיכה או לא, אז בוודאי שזכותו להחליט אם להתחסן או לא. זה חלק מהזכות הטבעית לחיים. בעל מסעדה יכול להחליט משיקוליו שלו, לאפשר או לאסור על אנשים שלא התחסנו לבקר בעסק שלו, יהיו בעלי מסעדות או כל נותני שירות אחר שיבקשו לראות אישור חיסון (או מסיכה) ובעלי עסקים אחרים שיאפשרו כניסה ללא מחוסנים וללא מסיכות כי המסעדה היא הקניין הפרטי שלהם, לא של הממשלה. ברגע שהדיון הפך להיות פוליטי, הוא איבד את ההצדקה המוסרית שלו. מבחינה עובדתית-רציונלית לא היתה שום הצדקה לסגור את העסקים ולהפסיק את החיים לאנשים עד גיל 60 (בעצם לכל גיל, כי זו האחריות האישית של הפרט) אני חושב שהסיבה שאנשים רבים כל כך תמכו בפעולות האיומות של הממשלות נעוץ בתכונות האופי שלהם – כמיהה לעריצות וסגידה לסמכותנות, הרי חופש מפחיד אנשים. אנשים רוצים את הביטחון שהמדינה תדאג להם, שחלילה הם לא יצטרכו לקחת אחריות אישית על חייהם (הכושלים). השורה התחתונה שאני מבין את החוויה, את התיסכול והמירמור של דמיטרי. חוויתי אותם בלונדון, אבל זה לא בגלל שניו-זילנד (או לונדון) הם בהכרח גיהנום, אלא זה המין האנושי שרובו סוגד לסמכות, רוצה שיגידו לו מה לעשות, שיחנכו אותם, שיעסיקו אותם, שהממשלה תדאג להם, כי האדם, לתפיסתם הוא אפס, חלש ומסכן, ולכן, אנחנו צריכים ממשלה שתעניק לנו שירות רפואי ושתדאג לחיינו, כי הם חכמים ואנחנו טיפשים. בימים האלו גל קורונה חדש מופיע, והתקשורת מתחילה לברבר על מסיכות אז אני רואה מלא אסייתים צעירים בלונדון: הם בריאים, חזקים ויפים – והם חובשים מסיכות למרות שהם לא בקבוצת הסיכון, אז למה? כי זה מעיד על מעמד חברתי. למה אתם הישראלים עושים ברית מילה? זה אקט ברברי איוולי שפוגע בזכות החיים של התינוק, אבל אין לכם בעיה עם זה, נכון? אין לכך שום הצדקה רפואית, אבל יש לכם תירוצים, כמו הקורונה והמסיכות, וזה בעצם הלחץ החברתי להיות כמו כולם ולהשתייך למעמד החברתי "הנכון" בעיניכם (או לגזע היהודי העליון). דמיטרי, האם בישראל היה יותר טוב מניו זילנד בתקופת הקורונה? אני לא בטוח! אילו היית גר בישראל בתקופת הסגרים, אני מניח שהיית חווה בדיוק אותם תחושות, רק בעברית. בישראל שלחו ישראלים למלוניות קורונה (בתי סוהר), שוטרים הכניסו מכות לאנשים שלא חבשו מסיכה, וכמעט כולם הריעו לחוקים ולתקנות והתלוננו שהממשלה לא אוכפת מספיק את החוק, אז אנשים התנדבו להעיר לאנשים שלא חבשו מסיכה כי "מסיכה מצילה חיים!". לכן, כשאני קורא את החוויות החיוביות שלך בניו-זילנד לפני הקורונה, אני מסיק שניו-זילנד היית עשויה להיות בית נהדר גם היום לאחר הקורונה, לכן, זה לא משנה לאיזה מדינה היית מהגר, כותרת המאמר שלך היתה צריכה להיות: חשבתי שהגעתי לגן עדן (כל מדינה שתבחר) אך הוא הפך לגיהנום (בתקופה הקורונה בלבד). במילים אחרות, ניו זילנד היא כן מקום טוב לגור בו ביחס למדינות אחרות, בוודאי ביחס לישראל, אבל בתקופת הקורונה כל מקום היה גיהנום.