המדריך שלך להגירה לחו"ל

רוצים להגר? זאת כבר התחלה. אבל רוב האנשים פשוט נופלים לאותו הפח, וכמו עדר כבשים עושים בדיוק את אותן טעויות שיש להימנע מהן. כי הטעויות האלו הם אומנם תמימות לחלוטין, אך לא יגרמו לכם בדיוק להתקדם בתהליך שלכם. אז מהן בדיוק ? טעות ראשונה: לפרסם בפייסבוק קבוצות ישראלים ב___ הן אחת ההמצאות הגאוניות שמאפשרות לנו כישראלים ליצור קהילה ישראלית בחו"ל שבה ניתן לשאול שאלות בנושאים כגון ביוקרטיה, לקבל עצות וגם סתם לברר לאיזה בית ספר עדיף לשלוח את הילדים ואיפה ניתן להשיג טחינה בקופנהגן למשל. אבל, אם יש משהו שמרגיז אותי, זה פוסטים מהסוג הזה: "היי, שמי נבוכדנצר, ויש לי דרכון אירופאי. אני יודעת עברית ואנגלית שוטף. לאן כדאי לי להגר? אוכל למצוא עבודה רק עם אנגלית?" הפוסט הזה לא יעזור לכם במיוחד. תקבלו המלצות אבל חשוב מאוד שתדעו שאם אתם מפרסמים פוסט כזה, אתם ישר יוצאים מהכאילו ידיעה שאפשר להגר רק עם דרכון אירופאי. וזה בולטשיט. ומה עושים אנשים ללא דרכון אירופאי, ומה עשו כל הזרים באירופה שהם לא מהאיחוד, כמו רוסים, בריזילאים, הודים וכד'? הם באו משמים? איך הם הגיעו לאירופה? הרי אין להם דרכון בורדו.אז תפסיקו לחשוב שזה שיש לכם אזרחות זרה זה אומר שיפרסו לכם שטיח אדום בשדה תעופה ויובילו אתכם בלימוזינה לדירה וימצאו לכם עבודה. זה לא עובד ככה. חוץ מגרמניה, שיש לה סוג של תוכנית של תושב חוזר כמו בארץ, רוב מדינות אירופה לא עוזרות בידיוק לתושבים חוזרים. גם אם אתם עוברים למדינה שיש לכם בה אזרחות, ואתם לא יודעים מילה בשפה המקומית, יעמקו לכם את הפרצוף וגם תזכרו בהטפות מוסר של למה אתה לא יודע את השפה שלך וכד'. אנשים כאלו אישית מרגיזים אותי. הפוסטים האלו יעילו לכם כדי ללמוד קצת על מדינות ואיפה אולי משלמים פחות מיסים ואיפה יותר ידידותיים לישראלים, אבל לא מעבר. אל תצפו שיקבלו אתכם בזרועות פתוחות בגלל צבע הדרכון שלכם. וגם אם יש לכם דרכון זר, אתם צריכים להירשם במדינה. למשל בצרפת צריך לגור ולעבוד 3 חודשים כדי להירשם לביטוח רפואי. גם עם אזרחות צרפתית. אם אתם באים לצרפת ללא ידיעת צרפתית יעקמו לכם פרצופים וסביר להניח שיטיפו לכם מוסר של "את צרפתייה ולא יודעת צרפתית? תתביישי לך" וכל מיני. הצרפתים הם פנאטיים לשפה שלהם. ומבחינתם להיות צרפתי ולא לדעת צרפתית זה חוסר כבוד למדינתם ואפילו העלבה. ואני מאמינה שרוב המדינות הן ככה. רוצים להגר? אתם צריכים שיהיה לכם כיוון. להגר זה כמו ללמוד. אתם צריכים לדעת מה אתם רוצים ללמוד, ושיהיה לכם לפחות מושג קטן באיזה מקצוע אתם רוצים לעסוק בעתיד. הרי לא תלכו ללמוד כלכלה אם אתם חולמים להיות וטרינרים, לא? טעות שנייה: לא לבחור מדינה, ויותר גרוע, לבחור מדינה אבל לא ללמוד את השפה המקומית הטעות השנייה בפוסט של נבוכנדצר היא "אני יודע עברית ואנגלית שותף". מאז הברקסיסט, מעמד האנגלית דיי ירד באירופה. אומנם זאת נשארת תמיד שפה חשובה, וכשמקומיים מחפשים עבודה נדרשת מהם לרוב ידיעת אנגלית ברמה מסויימת, אבל זה לא מחליף ידיעה של שפת המקום! רוצים להגר? מעולה. זה צד ראשון. אבל להגר זה דבר נרחב. להגר לאן? לאיזו מדינה? העולם מלא במדינות, ולכל מדינה תרבות ושפה משלה. אם אתם רוצים להגר ושההגירה תצליח. אתם צריכים להשתלב בחברה. וכדי להשתלב בחברה המפתח הוא ידיעת שפה. אז השלב הראשון והחובה של כל מהגר לעתיד הוא לבחור את היעד וללמוד את השפה שלו. אף אחד לא אמר שאתם צריכים להתחיל ללמוד גרמנית ספרותית או שוודית אקדמאית, אבל לפחות לדעת את הבסיס ולבוא תחילה ללימודי שפה במדינה זאת התחלה טובה. עם ידיעת השפה המקומית תוכלו למצוא בקלות יותר עבודה, אם אתם צעירים תוכלו ללמוד את השפה שנה-שנתיים במדינת היעד ואז להירשם לאוניברסיטה וללמוד תואר. בתור סטודנט זר עם תואר של המדינה שבה אתם רוצים להגר, יהיה לכם הרבה יותר קל להשתלב בשוק העבודה, כי מן הסתם תכירו אותו. אתם תעבדו בעבודת סטודנט, אתם תעשו סטאז'ים. כן זה קשה למצוא את זה, אני מודה. אבל לעומת בן אדם שבא ממדינה אחרת עם דיפלומה זרה ו-0 ידיעה בשפה המקומית, יהיה לכם הרבה יותר קל להשתלב ויותר קל למצוא עבודה. בן אדם שלא מתכוון מראש ללמוד את שפת המדינה הוא לא אדם רציני מבחינתי. אתם מצפים לחיות בבועה משלכם עד סוף חייכם כשאתם מדברים אנגלית שוטף ושתי מילים בספרדית למשל? גם יהיה לכם יותר כיף ונחמד במדינה החדשה כשאתם יודעים את שפת המקום, יש לכם עבודה במקצוע שלכם (או משהו קרוב בתור התחלה) וכשיש לכם חברים מקומיים ושאתם יכולים ללכת לבלות עם יכולת לתקשר ולהבין את העולם סביבכם. טעות שלישית: לא לחסוך כסף זאת טעות פחות נוראה אם אתם מהגרים בעקבות רילוקשיין ויש לכם מקום עבודה מופתח. אבל תמיד אבל תמיד לפני כל הגירה, צריך להתכונן מינימום שנה מראש. והדבר הכי חשוב בימינו, כפי שאתם יודעים, הוא כסף. וכל מהגר מתחיל צריך לדעת כשמגיעים למדינה זרה, למצוא עבודה נעשה לדבר מאתגר וקשה. לעיתים אפילו עבודות פשוטות כמו מקדונלס. אני עברתי את זה בעצמי. ייקח לכם לפחות כמה חודשים עד שתמצאו עבודה ראשונית, ולעיתים צריך להתפשר. אף אחד לא אומר לכם להתחיל לעבוד בניקיון כשבארץ הייתם רגילים לעבוד בהייטק, אבל הבנתם את הכיוון שלי. אחר כך כשתצברו ניסיון מקומי ותשלטו יותר טוב בשפה, תוכלו כמובן למצוא עבודה טובה יותר. אבל כסף, הגירה זה דבר יקר, מאוד. אבל הגירה היא ממש לא רק לאנשים עשירים. עובדה שיש אנשים שבהתחלה באו בלי כלום ובסופו של דבר הם קונים לעצמם בית, מוצאים עבודה טובה וכד'. אבל להתחלה צריך שיהיו לכם חסכונות. הדבר הכי יקר הוא דירה. ראשית, רוב בעלי הדירה מבקשים שתשלמו להם מראש את שכר הדירה, צריך כסף לזה. שנית, תצטרכו וודאי לקנות דברים רבים שלא יכולתם להביא מהארץ, למשל רהיטים, כלי בית, בגדים (אם למשל אתם מהגרים לקנדה, לא תוכלו להסתפק במלתחה מהארץ, אלא אם כן אתם מתכוונים לשהות בה רק בקיץ), סדינים והרשימה עוד ארוכה. אולי תרצו להביא אתכם את חברכם הטוב ביותר בעל ארבעת הרגליים. לחסן אותו, לקנות כלוב מיוחד, זה גם עניין שעולה כסף. לרוב כשתגיעו למדינה לא תוכלו לקבל ישר ביטוח רפואי ממשלתי, ותצטרכו להסתפק בביטוח פרטי מקומי או ביטוח מהארץ. עוד כסף. ובזמן שאתם מחפשים עבודה, אין לכם הכנסות. לכן חשוב שיהיה לכם חסכונות שתוכלו לחיות באופן נורמאלי ולא לגווע ברעב או חס וחלילה לישון באוהל בפארק. בנוסף כל העניינים הביוקרטים, ויזות או אפילו להוציא תעודת זהות מקומית (אם יש לכם אזרחות) עולים לא מעט כסף. טעות רביעית: לא להתפשר ו/או להיות עצלנים מעבר לאנשים צבועים, דו פרצופיים ושקרניים. אם יש אנשים שאני לא סובלת, אלו אנשים עצלנים, מפונקים ושמתלוננים על כל דבר. ולרצות לישון עוד קצת או להתעצל ללכת לשטוף כלים אחרי יום עבודה קשה הם לא נחשבים עצלנות מבחניתי. בעצלנות הכוונה שלי לחוסר רצון לעשות משהו. להתפנק, ולצפות שהכל ייפול משמים. כשעזרתי לאקס שלי לעבור לפריז, הבנתי עד כמה הוא לא מתאים לי. הבן אדם לא רצה לעשות כלום ובעצמו, וציפה שאני אעשה לו הכל! שאני אחפשר לו דירה, עבודה. בהתחלה עזרתי לו, אבל כשראיתי כמה הוא נעשה לקשה ובלתי נסבל, אמרתי לו שיחפש לבד. הבן אדם לא רצה להתפשר. הוא רצה X ורק X ואם זה אז כלום. ומה שהוא רצה היה יקר ולא מתאים לתקציב שאין לו, מן הסתם, לא עובד. וההורים לא יכלו לשלם לו את זה. מצאתי לו חדרים פנויים אצל אנשים, אפילו שילמתי לאתר כדי למצוא יותר בקלות חדרים להשכרה, אבל כל מה שמצאתי לו זה לא היה לו טוב. "רחוק מידי, אני רוצה 5 דקות מהמכללה", "לא, זה שולחן קטן מידי, לא מתאים לי", "לא הרכבת עוברת בערים עם אוכלוסיות שאני פחות אוהב" כל פעם משהו מפריע. אם משהו מפריע, אפשר לתקן. שולחן קטן? מי אמר שבעל הבית לא יכול להביא לך שולחן גדול יותר או אפילו שתקנה בעצמך. הכל אפשר לפתור בדיבורים. עובר בערים עם אוכלוסיות שאתה לא אוהב? הרכבת רק עוברת שם, זה לא אומר שאתה צריך לגור שם! ומה הבעיה בחצי שעה נסיעה? אני עוברת שעה וחצי לכיוון! איזה פוץ כשעוברים למקום חדש צריך בהתחלה להתפשר. אם הדירה קטנה יותר, זה לא נורא. זה זמני. זה לא אומר שתגורו שם עד סוף חייכם, אבל לפחות שיהיה לכם מקום לשים את הראש! אם אתם קונים בית זה משהו אחר, מותר לכם להתפשר. אבל כמובן לא בכל מחיר. אם הדירה לא ראוייה למגורים או באיזור מסוכן, אל תקחו אותה! הכל במידה. כנ"ל לגבי עבודה. וזה האמת גרם לי להבין שהגירה היא לא לעצלנים. ואפילו לעבור מכפר קטן לעיר גדולה זה חתיכת סיפור. הוא גם לא התאמץ בכלל למצוא עבודה, ושאלתי אפילו בשבילו שותפים אם הם יכולים לשאול בעבודה שלהם אם הם מחפשים מישהו (מדובר על מקדונלס וכאלה, סטודנטים אחרי הכל) והוא לא רצה לשמוע! זה חירפן אותי. הבן אדם לא רצה לעשות כלום מעבר לשחק במחשב, לזלול ולישון. זה הגעיל אותי. וכמובן שהבן אדם לא מצא לא עבודה, לא דירה. ורק רצה לשחק במחשב כל היום. אני לא יכולתי להמשיך לארח אותו אצלי (גם לא רציתי, הוא נעשה בלתי נסבל) וגם הכסף שלו הלך להיגמר ואמרתי לו בעצמי שאני לא מתכוונת לממן אותו (כי הוא גם קנה שטויות) אז בסופו של דבר הוא נאלץ לחזור הביתה (כי גם גירשו אותו, תודה לאל). מי שרוצה, הכל ייפתח מולו. אז אם אתם מפונקים, לא רוצים להזיז את התחת למצוא דירה ועבודה ומבזבזים כסף על ממתקים, אין לכם מה לנסות להגר. תישארו לגור אצל אמא ואבא, אוכל ושירותי מלון חינם מובטחים. ולסיום, טעות אחרונה: להיות נואשים. אני מבינה את הרצון לגור בחו"ל בכל מחיר. אבל לא ממש בכל מחיר. אתם לא צריכים להתחתן עם מישהו שאתם לא אוהבים בשביל אישור שהייה, ולא להסכים לעבוד בעבודה חרא עם תנאים ברצפה כדי להרוויח כסף. לכל דבר יש גבול. תמיד תמצאו בסופו של דבר פיתרון, ואת הדבר שמתאים לכם, אם תאמינו בעצמכם ותמישכו להתמיד. וגם אם נופלים, זה קורה לכולם, קמים אחר כך. והכל מסתדר.

זאת הייתה אחת השנים הכי קשות בחיי. וזה בלי קשר לקורונה, שרק הייתה הדובדבן על הקצפת. עבר עליי כל כך הרבה דברים שבגללם פשוט נעלמתי. אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל … בעקבות הקורונה נסעתי לארץ לפני 3 חודשים, כדי לבקר את המשפחה, החברים וכמובן לטפל בעניניים ביוקרטים בארץ. אני ממש מתגעגעת לצרפת ומקווה שאוכל לחזור בקרוב. אבל גם בארץ זאת אל בידיוק חופשה, בנתיים מצאתי עבודה זמנית כדי לחסוך כסף. כי בצרפת המצב יותר גרוע מבחינת עבודות. ובתור סטודנטית, אני צריכה כסף. מהפן האישי גיליתי על עצמי הרבה דברים השנה. למשל את העובדה שאני הרבה יותר חזקה נפשית ממש שחשבתי, שעמדתי על שלי בזוגיות רעילה עם בן זוג דוחה ושתלטן שניסה כל הזמן להשתלט לי בחיים, להתערב כל דבר וגם נהפך לקנאי. לא הקשבתי לו אף פעם. אף פעם. אמרתי לו כמה פעמים שאני עושה מ-ה ש-א-נ-י ר-ו-צ-ה. הוא גם לא התאמץ כלום כדי למצוא עבודה, רק רצה לשחק במחשב כל היום, לזלול את כל האוכל שלי (שקניתי לשבוע, ובזבזתי בגללו 250 יורו בחודש על אוכל, שאני בדר"כ מבזבזת 100-120 יורו) בגלל שהוא כזה זללן דוחה. הוא ניסה לעשות לי מניפולציות אבל זה לא עבד לו. זה רק הרגיז אותי יותר. הוא אמר לי שאני צריכה לדבר עם המשפחה שלי רק פעם בשבועיים כי זה לא טוב להיות קרובה אליהם יותר מידי. אמרתי לו שהוא חיי בסרט והתקשרתי באותו יום לסבתא, אימא, אחותי ודודה שלי כדי לדבר איתם ולשאול מה קורה. בכוונה כדי לעצבן אותו וכדי להבהיר לו שאני מדברת עם מי שאני רוצה, כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.זה עיצבן אותו כמובן והוא התחיל לדבר אליי ממש מגעיל. אמרתי לו שירגע ושהוא לא ידבר אליי ככה, ולפוץ הזה תמיד יש מה לומר. במיוחד שאני אירחתי אותו אצלי, הוא היה גם כל הזמן מתלונן שרע לו. כל דבר הפריע לו. אז אמרתי לו שאם כלכך רע לו איתי שיזמין כרטיס רכבת ושיעוף לי מהעיניים. אבל הוא התחיל להתנחל אצלי, דרש שאכין לו לאכול ואדאג לו ואמרתי לו שהוא קונה אוכל בכסף שלו. ושאני לא אימא שלו. כמובן שהוא דיבר אליי מגעיל. הרגשתי שאני מתחרפנת. הוא אמר לי שבקרוב נגמר לו הכסף ושאני אצטרך לממן אותו. אמרתי לו שילמד לחסוך ושיספיק לקנות שטויות ודברים שהוא לא צריך. והוא השיב שאני מדברת שטויות. אז אמרתי לו שאני לא אממן אותו ושיחזור הביתה. בסופו של דבר בעלת הבית גירשה איתו. כי לא משנה כמה ניסיתי בנחמדות, זה לא עבד. ואז הוא גם החליט פתאום שהוא פסיכולוג ואבחן לי כל מיני בעיות נפשיות, ואמר לי שהוא יעזור לי. אמרתי לו שזה נגמר ביננו באופן רשמי. קיץ 2019 היה מזעזע מהפן הזה. גיליתי עד כמה הוא בן אדם נוראי, כי כשאתה יוצא עם מישהו למסעדה או מתארח אצלו אתה לא רואה את הצדדים הפחות טובים שלו, אבל כשאתה מארח אותו אצלך בבית במשך חודשיים, אתה מגלה עד כמה הוא בן אדם זבל, מפונק, ילדותי ושתלטן. הוא לא הפסיק להציק לי אחרי שנפרדנו, לצאת עליי, להאשים אותי, להגיד שאף אחד לא ירצה אותי הוא כתב לי דברים כלכך פוגעניים והסיבה היחידה שלא הלכתי למשפחה היא שהיה לי כבוד למשפחתו שאירחה אותי ממש יפה ועזרו לי מלא, בעניינים ביוקרטים למשל, קנו לי חפצים וגם כשהוא היה מדבר אליי מגעיל כשהתארחתי אצלם (לרוב צוחק על איך שאני מדבתר צרפתית) הם היו מגינים עליי. איך יצא להם בן כזה פוץ?! הוא גם איים עליי להזמין משטרה כי אמרתי לו שאני לא מוכנה שיבוא אליי לאסוף את החפצים שלו ושישלח את אחד ההורים שלו. מה אני אשמה, אמרתי לך להביא מזוודה עם בגדים ולא את כל הבית שלך, והעיקר הוא מביא 5 זוגות מכל בגד וצועק עליי למה אני לא עושה כביסה כל יום. אני בנוסף לזה הלכתי לעבוד וכשאני חוזרת אני צריכה לעשות לו כביסות ולהכין לו אוכל? אמרתי לו שלא מתאים לי. שיסתדר לבד. והוא בכוונה עשה לי ריגשי ולא אכל כל היום. הוא היה נשאר ער כל הלילה ואחר כך צועק עליי למה אני לא מעירה אותו. אמרתי לו שיש דבר כזה שעון מעורר ושיספיק ללכת לישון מאוחר. אבל הוא כמובן כזה חכם גדול ויודע יותר טוב מכולם. אני הרי טיפשה, נכון? אני לא מבינה כלום מהחיים שלי. אחרי שהוא חזר סוף סוף הביתה הוא לא הפסיק להטריד אותי בהודעות. ואם לא עניתי לו הוא היה אומר לי "תפסיקי לעשות לי פרצופים, תפסיקי להתעלם" עניתי לו שאני באמצע שנה ב' ושאני עמוסה ואין לי זמן. והוא השיב לי שזה לא תירוץ! זה כלכך הרגיז אותי. עד כמה אטום אפשר להיות? המשכתי לסנן אותו והוא התחיל לשלוח הודעות בפייסבוק לסבתא שלי ולעוד בחורה צרפתייה, בגיל של סבתא שלי שאני מכירה. הוא ממש הטריד את שתיהן והרגשתי ממש לא בנוח והתנצלתי בשמו. ואמרתי להן לחסום אותו ואז הוא מתחיל להתנפל עליי למה אמרתי להן לחסום אותו, מה הוא עשה כבר. ואמרתי לו שיפסיק לערב אנשים בעניינים שלנו! מעולם לא חירפנו אותי ככה. מעולם. כל מילה שלו הייתי מסוגלת לצרוח. ואני הבן אדם הכי רגוע שיש. אתם קולטים ? אחרי הזוגיות הזאת, אחרי שהוא איים עליי לקרוא למשטרה והעליב אותי ואמר לי שאני אפס, ועוד דברים איומים, היה נדמה שכל הביטחון עצמי שבניתי לעצמי בשנתיים האחרונות שוב נפל לרצפה. ולמרות הכל שאני מספרת את סיפורי, אנשים אומרים לי שאני בחורה מאוד חזקה שיודעת לעמוד על שלה ושלא מקשיבה לאף אחד. אמרו לי למה לא ערבתי את ההורים שלו. אמרתי להם שבניגוד אליו אני לא רוצה לערב אנשים בעניינים שלי ואני רוצה להסתדר לבד. אבל ידיד טוב שהכרתי בעבודת קיץ ממש עזר לי להתמודד איתו ונתן לי עצות. ואז נפל לי האסימון והבנתי שאני מתאהבת בו. הוא מהבחורים השקטים והביישנים האלו, החנונים שאוהבים ללמוד. יש לי טעם מיוחד חח. הוא בגילי רק שהוא מסיים בקרוב תואר שני. אנחנו עדיין בקשר ואנחנו נהפכנו לממש לחברי נפש. הוא יודע שאני מאוהבת בו, אבל הוא אמר לי שהוא לא מרגיש מוכן לזוגיות בגלל העומס הלימודי. אמרתי לו אותו דבר. שנינו מבינים אחד את השני באופן מושלם. כאילו הופרדנו בלידה. יצאנו ביחד כמה פעמים, למשל לאכול במסעדה, לשחות בבריכה, והוא היה כזה ג'לנטמן. כזה מכבד. הוא רק מצפה שאחזור לפריז כדי שנלך שוב לבריכה, לאכול משהו קטן במסעדה, לטייל… זה מתאים לי כרגע לצאת עם מישהו, בלי זוגיות ובלי התחיובויות. בניגוד לפוץ ההוא שבא מאיזשהוא כפר נידח בצרפת, הבחור הזה הוא פריזאי אמיתי, גדל ברובע ה-16 וחיי שם כרגע. וממש ראיתי את הפערים בהתנהגות בין השניים. הוא גם היה יותר פתוח בדעותיו, יותר מנומס. הוא אירח אותי כלכך יפה, ומאוקטובר המצב שלי רק השתפר. הייתי באה אליו כל יום, היינו אוכלים יחד ארוחות ערב עם אח שלו והם היו מזמינים גם את החברים שלהם והיינו מדברים וצוחקים. זו הייתה תקופה מושלמת, הרגשתי בעננים. אנחנו עדיין מדברים, הוא פשוט עסוק בתזה שלו. אבל תמיד שקורה משהו אנחנו מתקשרים אחד לשני כדי לקבל תמיכה. והוא תמיד יודע מה להגיד כדי לגרום לי לחייך, כדי לנחם אותי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. עברה עליו תקופה ממש קשה מהפן הרגשי, הוא לא מסתדר עם אבא שלו שכל הזמן מטיף לו מוסר, החברים שלו צבועים והוא לא יודע איך להתמודד עם העומס הלימודי. עברתי בידיוק אותו הדבר. אז נתתי לו מלא עצות, והוא התחיל ממש לעשות מה שהצעתי לו והוא אמר לי שça va mieux, שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. ושזה עוזר. וזה עשה לי טוב בלב. בזמן ההסגר דיברנו כמעט כל יום בטלפון, היינו מעודדים אחד את השני ותומכים נפשית ועשינו גם כמה שיחות סקייפ כדי לראות אחד את השני. מהפן ה"מקצועי" ? זה לא בידיוק מקצועי כי אני עדיין סטודנטית. אולי אפשר לקרוא לזה מהפן "האוניברסיטאי" אבל זה נשמע מוזר. אז עדיף מקצועי. סמסטר א' היה הכי קשה בחיים שלי. לא הבנתי מי נגד מי, המרצים היו כלכך נוקשים וקפדניים והייתי מקבלת בקושי עובר. אבל לא הייתי היחידה. זה כלכך דיכא אותי, הרגשתי מטומטמת שלא מצליחה להוציא ציונים טובים. הייתי ממש בדיכאון ופחדתי שאשאר שנה. העומס גרם לי להיכנס ממש לדיכאון ולא מעט פעמים היו לי מחשבות אובדנות, במיוחד מהצד שהייתה לי בעיה עם האקס. גם רציתי לעבור דירה ומצאתי דירה מושלמת אבל מרוב העומס בלימודים אפילו לא היה לי זמן ללכת לראות אותה. אני תמיד גרה באותה דירת שותפים מרגיזה שמצאתי לפני שנתיים. בעלת הבית מקסימה אבל סיפרתי לכם פעם שיש לי בעיה עם אחד השותפים שלא מפסיק להציק לי. כרגע אני בחופשה בארץ ובעלת הבית שלחה לי הודעה שהיא אמרה לו לעזוב כי הוא הציק בנתיים לשותפה אחרת! יואו סוף סוף הבינה שזאת לא הבעיה בי אלא בו! אימא שלי אמרה לי "למה לעבור דירה, השותף הבעייתי עזב, זה בסדר, ובעלת הבית מקסימה". בגלל שאני רוצה להתקרב יותר לפריז… זה למה. ואז בתחילת הסמסטר השני, עבר לי סוויץ' בראש ולפתע התחלתי להבין את השיטה של ניתוח פסק דין (שזה התרגיל הכי קשה), מי נגד מי והציון הראשון שלי היה 14! שזה ציון ממש טוב. כמו 80-85 כזה. ובצרפת קשה לקבל ציונים טובים. מבחינתם 12 זה מעולה! אז 14, בכלל… ואז הגיע הקורונה. אני זוכרת שישבתי בקפיטריה באוניברסיטה ולגמתי קפה וניל (שאני כלכך אוהבת) בעודי מחכה לשיעור גרמנית. אחרי השיעור חזרתי הביתה ואז ב-8 בערב מקרון הודיע על הסגר. כל בתי הספר והאוניברסיטאות נסגרים עד הודעה חדשה. ומאז לא יצאתי מהבית במשך 3 חודשים מלבד קניות. והייתי ממש בחרדות. מה יהיה עם העבודה? איך אשלם שכר דירה?! והאמת הקורונה באה לטובתי. סוף סוף היה לי זמן לעצמי כדי לנוח, לחשוב ולסדר את הבלאגן שנוצר לי בחיים. סוף סוף היה לי זמן לשבת לעומק על החומר ולהבין מה אני עושה לא בסדר, לקרוא מאמרים ועצות באינטרנט ובספרים ולהשתפר. וההוכחה היא שבעבודת הגשה אחת קיבלתי את הציון הבלתי אפשרי של 18. זה מאוווד קשה כמעט בלתי אפשרי לקבל ציון כזה. הייתי בשוק. זה חזר אליי! שוב אני מוציאה ציונים טובים בקלות? יואו! הכי מצחיק שישבתי על העבודה הזאת בערב לפני ההגשה (זה היה בבוקר למחרת) ותיקתי אותה תוך 3 שעות כשאני חצי רדומה. חשבתי שאכשל חחח הרגשתי כלכך חכמה והביטחון שלי עלה. איך זה שישראלית, ששפת האם שלה היא עברית, ושלצערה אין לה שם קשר לצרפת, קיבלה ציון גבוה בתרגיל משפטי שדורש ידיעת השפה הצרפתית באופן שוטף, יחד עם ידיעת שפה משפטית ספציפית עם אוצר מילים ספיציפית + מערכת המשפטית הצרפתית והאקטואליה. והמורה אמרה שיש לי ידיעות מרשימות בתחום, ושרואים שזה מרתק אותי. ושזה פשוט מרשים אותה. מעניין אם היא יודעת שאני בכלל ישראלית שהתחילה ללמוד צרפתית מ-2012 … ושאני מדברת בכלל עברית מגיל 0. הבחור, שדיברתי עליו קודם, אמר לי שאני מרשימה אותו. שהוא בחיים לא נתקל במישהי שעברה לבד לארץ זרה, למדה את השפה ברמת של שפת אם ושמכירה את התרבות הצרפתית כאילו היא נולדה וגדלה שם. אני לא הבנתי על מה המהומה, ושלדעתי כל אחד יכול לעשות את זה אם הוא רוצה. והכי טוב זה שקיבלתי עזרה כספית מהאוניברסיטה! כן, כן, אני ישראלית, ללא דרכון אירופאי, שגרה בצרפת. קיבלתי עזרה כספית מממשלת צרפת בעת הקורונה! ועוד יותר התחלתי לאהוב את המדינה הזאת. כי היא לא הפלתה אותי על זה שאין לי אזרחות אירופאית, היא רתאה שאני בצרה ועזרה לי. ואני כלכך רוצה לעשות משהו כדי להוקיר תודה למדינה הזאת, שנתנה לי את האופצייה ללמוד אצלה לימודים גבוהיים כמעט בחינם למרות שאני ישראלית. שאירחה אותי יפה וגרמה לי להרגיש בת בית. קראתי שאפשר לעשות שירות לאומי בצרפת עד גיל 25, ועד גיל 30 לאנשים בעלי נכות. וקיבלתי מצרפת הכרה בנחות. אבל אני לא זכאית לקצבאות (בטח כי אני זרה). אז אני ממש רוצה לעשות שירות לאומי בצרפת, מעבר לגיל, התנאים הם אזרחות צרפתית או אישור שהייה. ואני עומדת בתנאים! לתרום לקהילה בצרפת זאת תהיי הדרך שלי להוקיר להם תודה, וכמובן לצבור ניסיון. וגם כי אני אוהבת לעזור. ומשלמים אפילו יותר טוב מהשירות לאומי בארץ חחח מצטערת על החפירה, ניסיתי להשלים פערים כמה שיותר. ויש דברים שדילגתי עליהם

וואוו… עבר המון זמן מאז שכתבתי. החיים עמוסים והשגרה לא באמת מלאה באירועים מכוננים ששווים כתיבה. אז החודש ציינו (פחות או יותר) 4 שנות מגורים בקנדה. לפני ארבע שנים ריכזנו את החיים שלנו לתוך ארבע מזוודות ויצאנו לדרך חדשה. זה נראה כל כך מזמן ועם זאת את הימים הראשונים של המעבר אני לא שוכחת. ארבע שנים חלפו ועדיין לא פעם אנשים שואלים אותי "אז איך החיים בקנדה". ותנו לי לגלות לכם משהו, החיים הם חיים. בסופו של דבר השגרה זהה (כנראה) בכל מדינה ואצלי היא מורכבת מהמשפחה, העסק, קרוספיט וזהו פחות או יותר. השגרה נראית הדבר הכי רגיל בעולם, עד שאני חופרת קצת פנימה ותוהה עם עצמי האם החיים השתנו או לא. אני אתחיל מהנקודה הסופית – החיים שלי השתנו. לא רק שלי כמובן, גם של בן הזוג והילדים, אבל על עצמי אעיד שאני אחרת. אם בישראל כעסתי יותר, היום כמעט ואין בי כעס. אם בישראל הייתי נמנעת מללכת לסופר, כאן זה חלק מהיום יום שלי. אפילו העסק שלי השתנה ואני מתייחסת לדברים בצורה שונה. קצת יותר סבלנות, פחות לחימה והמון הקשבה. אני קולטת את זה מהלקוחות שלי. הם מדברים ואני מקשיבה. אני מדברת והרבה מהם מתפרצים. זה בסדר ואני לא כועסת. כששואלים אותי איך החיים בקנדה קשה לי לענות תשובה קצרה, בין היתר כי נכנס מרכיב ההשוואה. לא שאני רוצה להשוות, אבל זה קורה מעצמו. למשל, אם כאן יש חניות רחבות, זה יחסי למקום אחר. אם כאן אנשים רגועים וסבלניים, זה ביחס לאנשים שלא, או לפחות ככה התשובה נתפסת. הפעם אני רוצה לא להשוות אלא פשוט לספר על החיים בקנדה לאחר ארבע שנים. החיים בקנדה החיים בקנדה טובים באופן יחסי. אני גרה במקום שהוא די חור (איזו עדינה אני), בבית פרטי משלי, עם רכב נחמד. אחד הדברים שמפתיעים אותי תמיד הוא שאני כאן. הרבה פעמים יוצא לי לכתוב ללקוחות "אני אהיה כאן כשתצטרך". שום דבר לא בוער ואם צריך, אפשר לחכות לזמן המתאים כי אני אהיה כאן גם אחר כך. החיים פה נוחים. זה משהו ששמתי לב אליו כבר בתחילת הדרך וזה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים. למשל, ה"הום דיפו" חותך עצים (פחות או יותר) לפי המידה שאני מבקשת, מה שאומר שאם אני צריכה מדף או משהו בסגנון אני יכולה להסתמך על החנות כאן ליד. דוגמה נוספת, הלכנו עם הקייאק לאגם ושמנו לב שיש שם עוד מלא סירות קטנות וקאייקים. שאלנו זוג האם זה בסדר להשאיר את שלנו והם ענו לנו לקשור אותו כדי שעובדי המקום לא יפנו אותו. לרגע לא עלה הנושא שמישהו יגנוב את הקאייק (ובאמת, מי יגנוב קאייק?). האנשים בסביבה שלנו נעימים מאד. יש שיגידו שהם מנומסים יתר על המידה ושזה מסתיר סנוביות וריחוק. מבחינתי זה אומר לגור במקום שכיף לחיות בו. אגב, זה בא לידי ביטוי בחניה, בכביש, בחנות, בבית הספר (כשיש בית ספר אבל זה עניין לפוסט שלא בא לי לכתוב). החיים בקנדה הם חיים לכל דבר. הם חיים נוחים, הגיוניים ונעימים. לא תמיד כמובן אבל באופן כללי די טוב לי וזה מה שבאמת חשוב. המלצות וחיות אחרות מי ששואל אותי אם שווה לגור בקנדה או לא אני אגיד שני דברים. קודם כל – קנדה ענקית. זו מדינה גדולה שמה שקורה ומתרחש בפרובינציה אחת אינו דומה בכלל למה שקורה בפרובינציה אחרת. מזג האוויר, המשכורות, האנשים, אלו רק חלק מהדברים שמבדילים בין מקום אחד לאחר. כל מקרה הוא מאד אישי ולכן אני אף פעם לא אמליץ לאנשים אחרים לעשות משהו ובוודאי לא את מה שאני עשיתי. עם זאת, אני יכולה להגיד שיש חיים אחרים ו(כמעט) תמיד יש עוד אפשרויות, למי שרוצה כמובן. 🙂

רוב האנשים לא יודעים, שתחת ממלכת ארצות השפלה, ישנן בעצם 4 מדינות. הראשונה הולנד שמוכרת לכולנו והשאר הן ארובה, קוראסאו וסינט מארטן- 3 איים בקאריבים. האיים עצמאיים, חלק בצורה מלאה וחלק בצורה חלקית אך שייכים לממלכה. כך לדוג' האכיפה המשטרתית מתבצעת על ידי משטרה מקומית, אבל מבחינת ביטחונית הצבא ההולנדי מגן על גבולות האיים. חלק מהאיים מקבלים גם עזרה פיננסית שוטפת מהאג, מקום מושבו של הפרלמנט ההולנדי. וכדי לסבך את זה עוד קצת, תחת מדינת הולנד קיימות 3 רשויות מוניציפליות (שהן בעצם עיריות מיוחדות). נחשתם נכון, לא מדובר באמסטרדם או באוטרכט. אלא שמדובר בעוד 3 איים קטנים הנמצאים אלפי קילומטרים בקאריבים, האיים הם בונייר, סינט אוסטאטיוס (נקרא גם סטיישה) וסאבא. כלל התושבים של האיים נושאים דרכון הולנדי, מה שעושה את התנועה חופשית בין הולנד האירופאית להולנד שבקאריבים. האי סינט מארטן, כמה שהוא קטן מחולק לשניים, חצי הולנדי וחצי צרפתי השייך לצרפת. שרידים קולוניאלים ב-2013 ביקרתי בסורינאם, ארובה וקוראסאו. היה נורא חשוב לי להדביק פערים (בגלל העובדה שלא חונכתי בהולנד) וללמוד על ההיסטוריה ההולנדית. שם התאהבתי לראשונה בקאריביים, איפה שהוא בידיעה שיום אחד אחזור לשם לצמיתות. הטיול התחיל בפארמריבו שבסורינאם, מדינה שקיבלה עצמאות מהולנד בשנת 1975. מדינה ענייה נורא. האוכלוסיה היא כור היתוך של ממש- תושבים ממוצא אפריקני, אינדונזי, הינדוסטאני ואפילו סיני. ההיסטוריה והשפה ההולנדית עדיין בכל מקום. לאחר מכן המשכתי לארובה, אי שאיבד את הקשר שלו להולנד, חוץ מהדגל ההולנדי שמתנופף לו ברוח על יד הדגל הארובני. האי דיי התמסחר והפך להיות מוקד תיירות לאמריקאים. ארובה היא אחת מהמדינות העשירות בממלכה ולכן גם לגמריי עצמאית מבחינה פיננסית. לעומת ארובה, קוראסאו הוא אי ששמר על האותנטיות והצביון ההולנדי, גם מבחינת השפה וגם מבחינת ההיסטוריה. עובדה מעניינת היא שהמון יהודים ברחו אחרי השואה לאי זה ממזרח אירופה. יש האומרים כי שליש מהאוכלוסיה של קוראסאו היו יהודים. מלכה לא מפונקת (Unspoiled queen) ב-2015 ביקרתי באי סינט מארטן, אי שנפגע קשות מדי כמה שנים על ידי הוריקנים הרסניים, חצי האי ההולנדי מסודר ומשופץ לעומת חצי האי הצרפתי בו העוני ניכר לעין.באחד מהימים לקחתי הפלגה של כשעתיים לאי סאבא, 13 קילומטרים רבועים ומונה פחות מ-2000 תושבים. כמו שהוזכר לפני, אי זה הוא רשות מוניציפלית של הולנד מעבר לים. אי מדהים ביופיו עם המון שמורות טבע והר געש רדום. המון חושבים שהולנד היא מדינה ללא הרים אבל בעצם הר הגעש (Mount Scenery) הוא הנקודה הכי גבוהה בהולנד. ב-2017 הייתי באי בונייר, אי מדהים וקטן, ששליש מגודלו הוא שמורת טבע (Washington Slaagbaai) המרכולים השכונתיים העלו לי זכרונות מהילדות וגרמו לי לחשוב על התקופה בה הייתי מלווה את סבתי לקניות בשיכון שבטבריה. כולם מנופפים אחד לשני לשלום בטיילת שבעיר קראלנדייק, נראה שכולם מכירים פה את כולם. הכנה נפשית למעבר דירה אז למה אני מספר את כל זה? לפני מספר שנים הגעתי למסקנה שכשאהיה מבוגר והילדים שלי יהיו עצמאיים יותר, אני רואה את עצמי גר במקום עם אקלים טוב יותר. לא רק האקלים זה מה ששבה אותי אלא גם איזור שבו החיים פשוטים יותר, השפה היא עדיין אותו שפה (הולנדית) והאנשים חמים יותר. בעצם שילוב של הולנד עם אמריקה וקצת מהדברים הטובים שיש לישראל להציע. ברור לי שכעת אני לא יכול להגר לשם, בגלל מה שלאיים הקטנים הללו יש להציע לילדיי, מחסור באוניברסיטאות, 8-9 ש' טיסה משאר המשפחה וכו'. לכן אני מתכונן למעבר לאט לאט, ברור לי שהמעבר יהיה עוד שנים, לכן אני מנסה כל שנה לסוע לאחד מהאיים הללו על מנת להתאקלם ולראות איזה אי הכי מדבר אליי ואיפה אני מרגיש בבית. המון חושבים שהגירה זה משהו מיידי, זה יכול להיות אמנם, אם אתם רוצים לקחת פחות סיכונים, תקחו את ההחלטות הללו באיטיות. כל קיץ חודש- חודשיים אשכור דירה באחד מהאיים ואראה לאן הרוח נושבת. ההכנה שלי היא ממש איטית, אני בתחילת שנות השלושים לחיי והילדים שלי כנראה ויעזבו את הבית עוד כ-15-20 שנים. עד אז אני משתדל לקרוא חדשות ולהיות מעורה בכל מה שמתרחש באזור האנטילים ההולנדים, עוקב אחר מחירי הבתים והכי חשוב מנסה לטפטף לאשתי על בסיס שבועי שאנחנו נעבור לשם בשלב מסויים. הבדל בין חופשה לחיים אני סבור ובטוח שאחרי תקופה מסויימת יתגלו לי גם החסרונות של לגור על אי קטן. היצע נמוך של עסקים ומקומות עבודה, לדוג' באי בונייר יש קולנוע אחד, בערך 4 סופרים, חנות אלקטרוניקה אחת ואם תרצו להזמין משהו מהאינטרנט כנראה שזה לא יגיע למחרת אלא בין שבועיים לשלושה.בונייר הוא אי קטן המונה 20 אלף תושבים לעומת ארובה עם 108 אלף תושבים שהוא אי הרבה יותר מפותח תודות לתיירות הרבה מארה"ב. מבחינה שהות חוקית באיים, כל הולנדי או אזרח אירופאי רשאי לגור בהאיים הללו, מדובר בעניין של להגיע ולהירשם בעירייה המקומית עם כתובת מקום השהייה שלכם. לסיכום, אם אתם יכולים לחלום את זה, סביר להניח שאתם יכולים גם לממש את זה. אבל כשאתם ממשים, תעשו את זה בצעדים קטנים.

קריסמס 2019 מערב לונדון, Hammersmith, ליד הפארק Ravenscourt. אני גר עם מאיה, חתולה שמנמונת וחמודה. תחביבה העיקריים הם שינה, זלילה וישיבה על עדן החלון בצפייה על ציפורים מעופפות, אטרקציה. היא משוכנעת שהבית שלה, ואני רק המשרת שבזה היא צודקת. שהייתי מגיע בערב, היא היתה מחכה לי בקומת הכניסה במבט זועף "איפה היית כל היום?" אחרי הארוחה היתה קופצת על המיטה ותפקידי היה ללטפה. לאחר הליטוף, הגירגור וניצול כף ידי המלטפת היא נטשה אותי לטובת הספה. טוב שכך, כי בשש בבוקר היא מתעוררת במבט מאושר ומתחילה בטקס ליקוק עצמי מרעיש שחתולים לעולם לא יבינו שהוא מעיר בני אדם. הכירו את 'מאיה שומנים', ילידת 2012, לונדון מזג האוויר בבריטניה החל להתקרר ורציתי לברוח מהחורף הלונדוני. חמש שנים שרדתי את החורפים הגשומים למען תושבות הקבע הבריטית הנכספת – כעת, אני יכול לבלות שלושה חודשים בתאילנד! נפרדתי לשלום מהשמנה (כינוי החיבה של מאיה) ועליתי בסוף דצמבר 2019 למטוס בדרך לבנגקוק. אייס תה קר ומרענן על גדות הנהר בבנגקוק מזג האוויר בתחילת השנה מושלם: 25 מעלות. זו גם התקופה המתויירת ביותר בתאילנד עם מעל ל- 32 מיליון תיירים בשנה. זה הביקור החמישי שלי בממלכת סיאם – אני אוהב את הארץ הזה, את האנשים החייכנים, התרבות המנומסת, האוכל התאילנד הבריא, שפע הטעמים – הכל כך כך שונה מהתרבות המערבית. שייק אבטיח מופלא שטעמו העדין גורם לך לרחף תם עידן האבטיח, החל עידן המנגו… כשהגעתי לתאילנד, שלחתי הודעת ווצאפ לעוזרת הוירוטאלית שלי Thanita מבנגקוק. נפגשנו במסעדה שהיא המליצה ברחוב Silom Road – הזמנתי לשיננו שייק ליצי ואחרי זה אכלנו. טניטה היתה אחראית לסידור היומן שלי בשנה האחרונה. באנגלית המקצוע שלה נקרא Personal virtual assistant – היא קובעת את אירועים אישיים שלי ביומן שאני בלונדון – מסעדות, סדנאות, הרצאות, קונצרטים, אירועים חברתיים, דייטים ואפילו סרטים בנטפליקס לפי הקריטריונים שביקשתי. שעות המחקר שלה חסכו לי את הטרחה לחפש את האירועים בעצמי. בכל ראשון בערב היתה שולחת קובץ אקסל עם רשימה של דברים מעניינים לעשות, הייתי מסמן את המועדפים עליי וכמו חייל ממושמע יוצא למסע ברכבת התחתית בלונדון, מגיע לאירוע, משתתף, מצלם ושולח לה תמונות או סרטונים עם משוב עד כמה היה מוצלח. חפשו את המוצר הישראלי – צמיד החמסה בזרוע ידה הימנית, מתנתי הצנועה ל- Thanita אחרי הארוחה יצאנו לטיול רגלי בלומפני פארק. למרות שזה היה המפגש "הפיזי" הראשון שלנו היא הכירה אותי היטב בפן האישי במסגרת העבודה שלה, בעוד אני ידעתי עליה מעט מאוד. בסיום הפגישה הזמנתי אותה להחלקה על הקרח. תחביב חדש, אבל היא סירבה בעדינות, אולי משום שהתביישה, אני לא יודע. בנגקוק מלאה בגורדי שחקים ובזו שגרתי יש בריכה על הגג מבט על העיר מקומה 32, שחיה מרגיעה מול נוף עוצר נשימה (כשצוללים) בטיול הקודם לפני שנתיים הכרתי את Nara בעיר בשם Chiang Mai (צאי מאי). היא ישבה ליד האגם באוניברסטיה וקראה ספר. התחלנו לדבר, התיידדנו במהירות, Nara ערכה לי סיור מעניין באוניברסטיה והלכנו לאכול ארוחת ערב. יום למחרת כבר נסענו לפאי Pai יישוב קטן וחביב ליד צאי מאי, ובילנו יחד כמה ימים. בשנתיים האלו לא שמרנו על קשר רציף אבל המספר שלה הופיע לי ב- Line (המקבילה של וואסאפ האסיאתית). בנתיים היא עברה לבנגקוק, אז שלחתי לה הודעה ונפגשנו ליד הנהר במערב העיר. כשהיא הגיעה, בקושי זיהיתי אותה, שנתיים עברו והזמן עשה את שלו, היא התבגרה והשתנתה מאוד. הלכנו למקדש בודהיסטי, היו שם המוני תיירים, צפוף, יקר ומיותר. אז ויתרנו והלכנו לארוחת צהרים על גג אחד המלונות ליד הנהר. הכירו את Nara – בחורה קטנה עם תיאבון גדול לחיים לפגוש אותה אחרי שנתיים (התמונה מעודכנת) היתה חוויה מרגשת. היתה לנו הזדמנות לחדש את הקשר ולטייל יחד. בפגישה אחרת החלטנו לראות קצת טבע. חצינו את הנהר בספינה והגענו לצידו המערבי של הנהר, שכרנו אופניים ורכבנו לשוק Bangkachaoland, פעם אחרונה שרכבתי על אופנים היה בפרנקפורט, זה באמת היה כיף. אחרי זה עצרנו לנוח ב- Sri Nakhon park. חציית הנהר במעבורת מול אוניית משא – רציתי את כל המכולות האלו לעצמי באחת המפגשים הצעתי ל- Nara לעשות סקי על הקרח והיא השיבה "סקי על הקרח בבנגקוק?! מוזר, בחיים לא!". טוב, אז הלכתי לבד לעשות סקי ב- Sub-Zero Ice Skate Club, רק שכולם שם היו ילדים. עכשיו אני מבין למה אף אחת לא רצתה לבוא, אבל כשביקרתי בקייב בשנה שעברה היו מלא מבוגרים שעשו סקי, אז מה ההבדל? בבית הקפה לחתולים בבנגקוק הבטתי מהופנט ביופיו של היצור המושלם הזה המשכתי להיפגש עם שתיהן במשך חודש ינואר, ביקרתי בשווקי האוכל, בקניונים, בית קפה לחתולים. בסופי שבוע שוק סוף השבוע פתוח, אפשר למצוא בו בגדים ומוצרים לבית וגם דוכני אוכל, עם קינוח כמו זה בתמונה: גלידת קוקוס עם מנגו טרי, אורז ירוק מתוק ובוטנים בשוק סוף השבוע בבנגקוק בקניונים המפוארים בבנגקוק ישנם סוגי מסעדות ומאכלים על בסיס המזון האסיאתי, למשל, יש להם שפע של מנגו והם מכינים איתו על דבר אפשרי, למשל: עוגת קרח מנגו עם גלידת מנגו וסירופ מנגו – נחשו באיזה טעם? את דירות המגורים מצאתי ב- Airbnb. כל שבוע עברתי למגדל דירות אחר באיזור בנגקוק, עם בריכה, איזור עבודה ולובי – כך הכרתי איזורים שונים וגם כמה דייטים מאותם בניינים בזכות אותם אפליקציות היכרויות נפלאות ששימושיות מאוד בקרב דיירי הבניין. בחלק ממגדלי הדירות הבריכה היתה למטה כדי לאפשר לשכנים להריע לשחיינים המצטיינים לאחר חודש מדהים בבנגקוק, המליצו לי לבקר בפאטייה – עיר נופש שנושקת לים עם אטרקציות חביבות. הגעתי במיניבוס והאווירה היתה אחרת – חוף ים, מלא תיירים מבוגרים, וזונות בטיילת, עומדות אחת ליד השניה משהו כמו מאתיים נשים לאורך קילומטר אחד! נוף מהמם, ארוחה נהדרת, תחושה משחררת – תיכף נלך לטיילת 🙂 הסקרנות (והחרמנות) לא הותירו בי ברירה, אם אני בעיר הזונות הגדול ביותר בעולם, כדאי לרחרח. צעדתי בשעות הערב וראיתי את "שוק הבשר" הזה מקרוב – עינייהן תרות אחר תיירי המין. כשהתקרבתי תפסו אותי ביד ושאלו איפה המלון, אבל רובן בכל הכנות לא מושכות והסכנה ממחלות מין הניע אותי לשכב איתן. אז אמרתי שאני גיי והמשכתי ללכת עד שפגשתי להקת ליידי בויז שעטו עליי כאילו אני כבשה תמימה שטעתה בדרך. הן יפות, אבל מסוכנות ולא רציתי להסתבך, אז התחמקתי. בסוף, את הלילות העברתי עם החתול הזה במיטה, ובחינם! בפטאייה יש קניונים מרהיבים במרכז העיר Central World וצפונית לו את ה- Terminal 21. חוויה, הרבה טעמים חדשים שלא הכרתי, Food Court עם אוכל תאילנדי עממי, בריא וזול וכמה בתי קפה נחמדים. אבל תוך חמישה ימים הרגשתי שמציתי את העיר של התיירים החרמנים והתאילנדים האדישים. הבעיה היא שמרוב תיירים וזרים שעברו לגור בעיר, התאילנדים "איבדו" את הקסם האישי שלהם והם פחות ידידותיים. מדינת עולם שלישי – כדי לעבור לבניין ממול יש לצלוח נהרות סואנים וגשרים מפותלים לקחתי טיסה ישירה ל- Chiang Mai, לעיר שפגשתי את Nara לראשונה לפני שנתיים. האיזור שגרתי בו נקרא Nimman, אולי האיזור העירוני היפה ביותר בכל תאילנד, מלא בתי קפה בוטיק עם התמחויות לסוגים שונים, יש בית קפה אחר מתמחה באבוקדו, אחר במנגו ושלישי בלחם מתוק ממולא בעשרות סוגי קרם, בוטיק שוקולד ועוד שפע של אפשרויות. בערב יש את Market night באיזור המזרחי של העיר, או לחילופין אפשר לבקר בשוק האוכל הקטן ליד קניין Maya. (אין קשר לחתולה) אין כמעט מכוניות באיזור הזה, והוא מאוד מתאים להליכה רגלית, פגשתי שם נוודים דיגיטליים שגרים בעיר תקופות ממושכות ועובדים דרך האינטרנט וזה בעצם מוביל אותי לעיסוק המרכזי שלי – אני מבלה ונהנה, אבל גם עובד במשרה מלאה, שבע ימים בשבוע, עם צוות הפיתוח תוכנה בחו"ל. אנחנו מפתחים אפליקציה לאנדרואיד ולאייפון. אז רק לידע כללי – בכל פעם שאני אזכיר במאמר שהלכתי לבית קפה, זה היה עם המחשב נייד, האייפד והטלפון למטרת עבודה. בוחן את האפליקציה בטלפון אנדרואיד וכותב פידבק לצוות הפיתוח באייפד (עבודה הכי כיפית!) זוג החברים הכי טובים שלי מלונדון הגיע לבקר בתאילנד ותיכננו לבלות את השבוע הזה יחד צאי מאי. הם אוהבים אוכל טוב וכל יום מחייב ביקור במסעדות הטובות ביותר, אז נגררתי בעל כורחי כי אני לא זללן גדול כמוהם, אבל נהנתי מאוד בעיקר בחברתם אבל גם מהחוויה הקולינרית. ישבתי שם והתגעגעתי לאוכל כשר פרווה תפל. סתם! הלכנו לעשות אומגה (Zip line). יש הרבה חברות אומגה מתחרות, אך טיפ שקיבלתי ממנהלת נסיעות מקומית שהכירה את כל המקומות המליצה לנו על המקום השווה ביותר. במתחם שביקרנו היו עשרות נקודות אומגה בלב הגונג'ל עם נוף מדהים ואנחנו עברו מנקודה לנקודה חלקן כוללות סולמות וחבלים – מסעיר! אם אתם מבקרים בעיר, אתם חייבים ללכת. השבוע חלף והזוג טס לבקר באיים הדרומיים, אז נפרדנו לשלום עד לאיחוד בלונדון ביתנו החדש והמרנין! קרנבל הפרחים בצאי מאי, מסתבר שלחלק מהנשים בעיר הזאת יש כנפיים – ליידי פלי את המשך השבוע העברתי בעבודה בין בתי הקפה הרבים באיזור. נפגשתי עם אחותה של החברה הכי טובה של אמא שלי. היא יצאה לפנסיה ומתגוררת כמה שנים בעיר. מסתבר שצאי מאי מושכת אליה הרבה זרים שגרים במגדלי הדירות באיזור, יש כאן איכות חיים גבוהה יחסית, דירות מרווחות עם בריכת שיחה ומכון כושר, שירותי כביסה עד הבית, ספרייה שקטה ללימודים או עבודה, לובי נאה עם שמירה ובעלות נמוכה משמעותית מארצות מערביות. באיזור Nimman יש הופעות לקהל הרחב, ובעיר העתיקה במרכז העיר יש מקדשים בודהיסטים יפים, מסעדות אוכל צפון תאילנדי, מרכזי ספא מפנקים ויוקרתים וממזרח העיר העתיקה יש את שוק הלילה שישראלים רבים מבקרים בו וכדי להגיע אליו צריך לעבור ברחוב קטן של ברים עם בנות וליידי בוי באווירה ידידותית למדיי. אני מניף את שייק הקוקוס בתחושת אושר עילאי וכבר מפנטז על השייקים הבאים מאחוריו Apple vs Samsung – בצאי מאי היתה לי תאונה מצערת – מהי ההסתברות שהאייפד פרו יפול בטעות על הטלפון סמסונג S10 וישבור את המסך? זה בדיוק מה שקרה! נסעתי באותו הבוקר למרכז סמסונג בצאי מאי, שירות למופת מתאילנדים חרוצים ומסורים לעבודתם וקיבלתי את הטלפון עם מסך מקורי חדש תוך שלוש שעות! אני בספק אם בלונדון הייתי זוכה לשירות מהיר כזה, בטח לא בארץ הקודש. במשך שנים הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמסך הטלפון ישבר, וכשזה קרה, התיקון הסתיים תוך 3 שעות לאחר שבועיים חלומיות בצאי מאי, החלטתי להיפרד מהאווירה האורבנית שאני אוהב ולראות טבע, נסעתי לעיר קטנה בשם Chiang Rai שצפונית לצאי מאי. אכן, האווירה רגועה ונעימה, עם האנשים הכי ידידותיים שפגשתי בתאילנד, אך דלה באטרקציות. בכל בוקר נסעתי למסעדה אחרת והמשכתי לכתוב את הספר מדע בדיוני שאני שוקד עליו בתקופה האחרונה. לכתוב דורש משמעת, אבל חשוב לי למצוא את ההשראה לכתוב, בלי היסח דעת ובלי דאגות כי במצב הנפשי המתאים הכתיבה זורמת וכך הגעתי לעמוד חמישים. אחת המסעדות החביבות עליי היא The Wanderer עם מקומות ישיבה נוחים בתוך אולם ממוזג או בחצר הגדולה עם הגינה המטופחת. סלמון קר עשיר בחלבון אחד מהמאכלים האהובים על תאי המוח שלי אייס קפה עם קצפת, חתיכות בננה וסירופ שוקולד שעוזר להגדיל את רמת הסוכר בדם המקדש המפואר והמפורסם ביותר בצאי ראי נקרא המקדש הלבן. העלות לזרים הוא 100 באט (תאילנדים נכנסים בחינם). הוא גודל, יפה ומרשים. סיור רגלי יכול להיערך שעה או יותר ובסיומו אפשר לבקר במסעדות ובחנויות המזכרות בסמוך. המקדש הלבן בצאי ריי נראה מרחוק כמו קצפת, אבל עשוי מגופות לוחמים שהפסידו בקרב אלת המקדש מנסה לפתות אותי – אבל ידיהם של הגברים מתחתיה מגלות את סופם המר של מי שהעז להתקרב והפעם שייק קוקוס טבעי שתורם להתרוממות הרוח וזחיחות הדעת עוד מקדש מרהיב בצאי ראי הוא המקדש הכחול שווה ביקור קצר ומשם הלכתי לאכול במסעדה ליד בשם Chivit Thamma Da Coffee House, Bistro & Bar. המקדש הכחול בצאי ריי שהשראת משחק האסטרטגיה Starcraft במסעדה הזאת הייתי מאוד פופולרי בקרב היתושות שייק אלכוהולי למבוגרים בלבד לאחר שבועיים בצאי ריי שכל ערב אני מזמין בשוק המרכזי את שייק מנגו הסמיך והטעים ביותר ששתית בחיי, כותב את הספר ומתיידד עם כמה מקומיים הרגשתי שמציתי את העיר והגיע הזמן לחזור לבנגקוק. בטיסה חזרה לבנגקוק, אישה במושב מלפניי לבשה קונדום צהוב אבל סירבתי לה בנימוס אנחנו במרץ, ובבנגקוק התחילו לדבר על הקורונה, אנשים מסתובבים עם מסיכות בכל מקום ובתחנות הרכבת מחלקים מסכות בחינם. אני מתעלם מהמצב וממשיך לטייל בבנגקוק, פוגש אנשים ופוקד את בתי הקפה האהובים עליי, אבל משהו באווירה השתנה – התאילנדים אחוזי אימה. עוגת שוקולד אשר מטשטשת את המושג 'שכבות' בפוטושופ בישראל כבר החלו לדבר על הסגר ובאירופה הקורונה מתפשטת וקוטלת אלפים. אני מעדיף להישאר בתאילנד ולא לחזור ללונדון. המצב בבנגקוק מחמיר מיום ליום, פחות אנשים מסתובבים ברחובות ולקראת סוף מרץ הוכרז שלטון צבאי בבנגקוק וכל המקומות הציבורים נסגרו. האינטואציה שלי מזהירה מהגרוע מכל – בנגקוק ללא בתי מסחר היא כמו בית סוהר אחד גדול מבטון מזויין. אני מחליט לנסוע לעיר חוף בשם Hua Hin שם נודע לי שהמסעדות פתוחות והכל רגיל. אייס קפה קר הוכר כמשקה שתורם לשטף כתיבה יצירתי ומהיר הצלחתי להתחמק מהסגר בבנגקוק ממש ברגע האחרון. התוכנית המקורית היתה לנסוע ברחבי תאילנד למקומות נידחים ללא הסגר. הגעתי ל- Hua Hin והקניונים פתוחים! אושר! העברתי את היום הראשון בעבודה בבית הקפה, עם המשקאות שאני אוהב, בערב הלכתי לשוק הלילה ובלילה סטוץ. אבל… אווירה נכאים! העוצר הגיע לעיר והשמועה אומרת שתוך ימים ספורים יסגרו את הקניונים והחנויות. לבד, ברחבה, מעכל את הטרגדיה – הקניון סגור! מה עושים??! בנקודת זמן הזאת הטיול השתנה. הרגשתי את עריצות המדינה פוגעת בזכות הטבעית שלי לחירות במסווה השקרי של בריאות הציבור. אני חייב להילחם למען החירות שלי! עזבתי את העיר ונסעתי לעיירה קטנה במרחק חצי שעה ממנה. מצאתי מלון דירות יפיפה מול הים, אבל שממה, אין אנשים. נשארתי שם שבוע נוסף ואת הבקרים בילתי מול חוף הים עם הבריזה הקרירה והמלטפת היה תענוג. הקניונים נסגרו, אז הלכתי לים ופגשתי סוס חולה קורונה. אבוי! הבריזה הקרירה מהים מענגת את גופי, האייפד מחמם את איזור חלציי למרות הסגר, מסעדת S&P היתה פתוחה. התעניינתי למה והם השיבו שיש להם מערכת ביטחות מיוחדת, לא ברור – מסעדה רגילה, אכלתי שם את ארוחות הערב עם תאילנדים מקומיים. עם קצת תושייה מצאתי בעלת מסעדה שהכניסה אותי בחשאי למסעדה שלה והכינה אוכל תאילנדי פשוט, טעים וזול. בעיירה הקטנה הזאת לא ראיתי שוטרים, אבל אפשר היה לראות שהעוול שנעשה לבעלי העסקים הקטנים בגלל הטלת הסגר הוא בלי נתפס. כשהייתי חוזר למלון, ראיתי עשרות בעלי עסקים קטנים ומיואשים יושבים בדוכנים הריקים שלהם מכוח ההרגל. היתה אישה זקנה שישבה כל היום בכניסה לשירותים הציבורים של החוף עם שלט 5 באט דמי כניסה, אבל אין אנשים. היא ישבה שם בשמש הקופחת חסרת אונים מול עריצות השלטון שחוגג, בכל העולם, את הכוח הלא מרוסן שהמגיפה העניק לו. עכשיו לשלטון יש תירוץ לרדות באנשים למען העצמת כוחו ושליטתו הברוטאלית והלא מוסרית בעליל. בניגוד לשלטון עריץ שהעם מתנגד לו, הפעם העם ברובו המכריע הסכים לקבל את המרות בכניעה, בלי שום בחינה רציונלית של המצב. ללא מרד. עם האפליקציות ההיכרויות בכל מקום שהגעתי היו לי דייטים בזכות רכיב ה- GPS בטלפון הנייד שידע לחולל מפגשים סוערים, אך העוצר הלילי הפחיד את התאילנדים, פוחדים מדייט, פוחדים מסטוץ, פוחדים משכניהם ומחבריהם. התקשורת המגוייסת למען השליט יודע הכל נטעה בהם פחד אימים שהנה הם עומדים להיחנק למוות מהוירוס בעל הקרנים האדומות רק שהם התעלמו מעובדה קריטית שהוירוס פוסח על הצעירים והבריאים שבהם, אבל הפחד משתק. בנתיים, הויזה שלי עומדת לפוג ואני נוסע למשרד ההגירה ב- Hua Hin לחדשו, אך קיבלתי סירוב משלושה בעלי תפקידים ששוחחתי איתם, ונדרשתי לחזור לבנגקוק. אין ברירה, אבל כבר אין תחבורה ציבורית. אני מזמין מונית פרטית ומגיע לשגירות האיטלקית לקבל מכתב סטנדרטי שמבקש משלטונות תאילנד להאריך את הויזה, בלי צורך לחצות את הגבול. האיטלקים הביוקרטים הפתיעו לטובה וכתבו את המכתב תוך עשר דקות Bravo. מהשגרירות נסעתי למשרד ההגירה. באותו הזמן איטליה כיכבה בחדשות כמדינה עם מספר הנפטרים הגבוה ביותר, אז קיבלתי יחס מועדף והויזה חודשה לחודש נוסף. (אני בעל דרכון איטלקי) בנגקוק הפכה לסיוט, כבר לא כיף כמו קודם. הכל סגור, מבקשים ממני לחבוש מסיכה בכניסה לסופרמרקט, בדיקות חום גוף. עוצר מעשר בערב ומהדייטים אפשר כמעט לשכוח. מה אני עושה? התאילנדים ביטלו את הטיסות הפנימיות, הרכבות והאוטובוסים. היטלו סגר על הערים ועוצר בתוכם ואני תקוע בבנגקוק באפריל, בשיא החום, קרוב לארבעים מעלות. במגדל הדירות, ג'ל אלכוהלי מונח בכניסה, הדיירים המבועתים החלו ללחוץ על כפתורי המעלית עם קיסמי עץ, המעלית מחולקת לאיזורים איפה לעמוד והתאילנדים נועצים בי מבט כועס עם עיניהם היפות שאני בלי מסיכה. הבריכה אסורה לשימוש, כך גם הספרייה ובעצם כל שטח ציבורי, אז אני בדירה הקטנה והחביבה שלי במגדל, נאלץ להזמין אוכל מוכן הביתה. זה המשיך ארבעה ימים מצערות. 96 שעות בהם הפגישות היחידות שלי הם עם דיירי הבניין בעלי אותן אפליקציות היכרויות ששותפים לתיסכול כמוני. מזל שסקס הם עושים בלי מסכה! קונדום חובה, למי שתהה. דיון סוער בקרב רוקחות תאילנדיות על גודל הקונדום במידה שביקשתי. האם יעזרו לי גם במדידה? ראיתי שהמצב בבריטניה מחמיר, זוג החברים שביקר אותי בצאי מאי חזר ללונדון, נדבק והחלים, אלפי מתים בבתי החולים הממשלתיים, הכל סגור, אז ללונדון אני לא חוזר בנתיים. יותר טוב להישאר כאן, אבל איפה? מה שהייתי צריך זה טבע, ירוק ומים זורמים, פנטזתי על ג'ונגל אבל אם להיות ריאלי זה לא אידיאלי לישון עם יתושים ואני לא טרזן. אז חיפשתי באינטרנט ומצאתי את גן העדן במערב בנגקוק – בית הארחה יפיפה, במקום מסתורי שאף אחד לא מכיר – יצרתי קשר עם הבעלים והזמנתי אושרה. הגעתי לשם במונית, והמארחים ערכו לי סיור במתחם הריק. כל התיירים עזבו מזמן ואני הדייר היחיד. לא עוד דירה בקומה העשרים במגדל, אלא בית פרטי ויוקרתי עם המרפסת שמשקיפה על אגם מלאכותי בה אני יושב עכשיו וכותב את המאמר הזה. המארחים הנפלאים מעניקים שירות VIP יוצא מהכלל, חמישה אנשים משרתים אותי כי אין להם משהו אחר לעשות. מכינים ארוחות בוקר אישיות, שייקים, אופים לחם טרי, עוגות ומספקים מוצרי מזון בסיסים. ארוחות הבוקר במרפסת של האגם המלאכותי היו טעימות ומזינות במיוחד בעלי המקום, משפחה תאילנדית עשירה, קנו לי מכונת קפה נספרסו חדשה כולל מקציף חלב ואספקת קפסולות לשנה לפחות, מדיי פעם הם מבקרים אותי ומביאים קינוח שהכינו או הפתעות אחרות כמו העוגה הזאת: עוגת גבינת מנגו בהכנה ביתית לעיתים קרובות אני משתמש באפליקציה הפופולרית כאן בשם Grab ומזמין אוכל (או מונית), ואפשר להזמין גם את רכיבים בלבד אז ניסיתי והנה התוצאה: אני מבשל תערובת של רכיבים שאת שמם וטעמם אנני מכיר אבל כישורי הבישול שלי לא מרשימות אותה בכלל שמעדיפה לשחק בטלפון בבוקר מחכים לי ארבעה מנות תאילנדיות חריפות עד כאב ובבוקר אחרי הארוחה אני מכין קפה. ניסוי מדעי – מה קורה שמכניסים כדור גלידה קפוא לקפה חם? מדיי יום אני יוצא לסופרמרקט ליד הבית, העמוס במוצרים איכותיים מאירופה ואוסטרליה ומאפייה של Paul הבריטית בכניסה. שם מצאתי גלידת האגן דאז בטעם רום צימוק האהוב עליי. תאילנד זולה, אבל המחירים של הסופרמקט זה יקרים מאוד כי המוצרים ברובם מיובאים מחו"ל. עם כל המצב המדכא של הסגר, אני בר מזל. אני עובד על האפליקציה (אנחנו כבר ב- Sprint 9), ובמקביל כותב את הספר הבדיוני שדיברתי עליו – על לוחם שחי בארץ דמיונית ומגלה את עצמו דרך מסע בערי האוייב, ובשעות הפנאי אני מזמין את החברים המקומיים מאפליקציות ההיכרויות לבקר בבית הארחה המפנק ולאכול יחד קרונפלקס בננה, לשתות קפה ממכונת הנספרסו החדשה שלי ועכשיו יש גם גלידת רום צימוק שאפשר לחלוק. חמישה חודשים, הרבה דייטים וסטוצים, אבל אין זוגיות. הגיע הזמן להיכנס למערכת יחסים מחייבת, בוגרת ורצינית, כי החיים הם לא רק שייק אבטיח וגלידת רום צימוק. אז אתה מחפש ומחפש ובסוף מגלה שהזהב, או הזוגיות במקרה שלי, נמצאת ממש ליד הבית, באגם המלאכותי בגינה הפרטית. הורי הצפרדע מבשרים לבתם על השידוך אך היא נראת מסוייגת בתחילה בהסכמת הוריה נישקתי את בת הצפרדע הקטנה ומאז אני בזוגיות עם נסיכה מקרקרת וקופצנית