המדריך שלך להגירה לחו"ל

לנטליה גנבו את התיק – לא בתחתית או ברחוב מפוקפק.. במשרד! מישהו נכנס למשרד, עבר בין מספר אנשים, מצא חדר ריק מאנשים ופשוט אסף את התיק עם המחשב הנייד, עם ipad, עם ארנק, וכו׳ וכו׳.. לפי דעתי המקרה הזה מייצג את הרע בקנדה ואת הטוב בקנדה. איך בחברה שבה מועסקים רק סינים ורוסים, איך אדם שחור מצליח להסתובב 30 דקות בלי שאף אחד ישאל מה יש לו לחפש שם? למען הסר ספק אין לי בעיה עם שחורים, סינים או כל מוצא/גזע אחר – אבל נראה לא סביר שבחברה שמעסיקה רק רוסים וסינים – אדם שלא עובד בחברה ונראה שונה באופן מהותי יסתובב בלי שאף אחד יתעניין בו. בארץ יש את הילדים שמסתובבים באוגוסט (ובפסח, ובחנוכה וב…) במשרד אבל אם נתקלתי במצב שנער נכנס למקומות לא לו – הייתי תמיד שואל ״איך בחופש?״, מעין שאלה לא קשורה עם המטרה לדגום אם הוא נלחץ או לא. מניח שזה חלק מהכישורים שלומדים בארץ עקב המצב הביטחוני. אני עוד זוכר את הימים בתחילת שנות ה2000 ששאלתי ערבים ליידי ״מה השעה?״ תוך כדי שאני מחזיק את הסלולרי ביד ומצפה לחיוך שלהם בחזרה (תמיד זה לווה בסוג של גיחוך). פה בטורונטו, אולי בגלל הפוליטיקלי קורקט, ואולי סתם מתוך אדישות לסביבה – אף אחד לא יתעניין באדם שמסתובב במשרד בחברה. מחלקת כוח אדם פטרה את המקרה כ״זה היה יכול לקרות בכל מקום״ ופשוט חוזרים לשגרה. מה לגבי לתת זמן לעובדת לבטל כרטיסי אשראי, ללכת למשטרה וכו׳.. טוב – בשביל זה יוצאים מהעבודה מוקדם, כדי שיהיה זמן לעסוק בכל הדברים שאינם ישירות קשורים לעבודה – אבל במקרה הזה מדובר במקרה שקרה בעבודה! אז שוטרים בדקו במצלמות ואכן הבחור הסתובב בקומה חצי שעה לפני שעזב את המקום עם שלל. כשהתקשרתי לבטל את כרטיס האשראי ציינו שיש לי ביטוח על רכישות ב90 ימים האחרונים. ואז חשבתי שאכן את הipad רכשנו לפני חודשיים. תוך 20 דקות סיימתי למלא את טופס התביעה – הרי יש בפירוט האשראי את ההוכחה לכך שהרכישה התבצעה ב90 ימים האחרונים, כולל הסכום ויש מספר מקרה במשטרה. מדהים הפשטות בעבודה מול ביטוח. אבל מדובר רק בהחזר על הipad. מישהו אמר לי שיכול להיות שביטוח הדיירים שיש לנו מכסה מקרים כאלו. אמרתי שמדובר בגניבה ממקום העבודה, לא מהדירה – אבל מסתבר שזה לא משנה. התקשרתי לחברת הביטוח, אחרי 30 דקות בהם הם בדקו את הערך של המוצרים שציינתי באתרים השונים, ועבור המוצרים הלא ניתן למצוא הם פשוט האמינו לערך המשוערך שאמרתי הם אמרו לי: ״טוב, אז הערך של כל הדברים שהיו בתיק הוא 2500 דולר, 500 דולר זה השתתפות עצמית שלך, אבל בכל מקרה כנראה שאתה מקבל את זה מביטוח האשראי שלך, אז אנחנו יכולים לעשות לך העברה בנקאית או לשלוח לך צ׳ק – מה תעדיף?״ הייתי המום כל כך שחשבתי שאולי לא הבנתי נכון וביקשתי ממנו לחזור על הדברים. חצי שעה כדי לפתור תביעת ביטוח! בלי אינספור איטרציות והנפקת מסמכים לא קשורים! אני זוכר שבארץ כדי לקבל החזר על תרופה שקיבלתי הייתי צריך לבקר 3 פעמים אצל הרופא שרשם לי אותה כדי שימציא אישורים שביקשו מחברת הביטוח וכמובן לשלוח קבלות מקוריות והמתנה של שעות – והכל לקבל החזר של 300 ש״ח. לא מתגעגע כלל לגישה של ״בוא נראה אם נוכל להתיש אותך מספיק כדי שתוותר״ – בזמנו פיתחתי טקטיקות להתמודד עם העניין. לצערי עדיין יש לי קשרים לארץ אז מדי פעם עדיין אני מתענג על העניין. הדוגמה האחרונה לשירות הלקוחות בארץ היא ביטול כרטיס האשראי. למרות שאני ונטליה במסגרת אשראי משותפת – משום מה אני יכול לבטל את כרטיס האשראי שלי אבל לא את שלה. אחרי שמצאנו זמן (6 בבוקר) להתקשר לחברת האשראי יחד – הם העזו לאמר שעלינו להתקשר בנפרד כי אי אפשר לבטל עבור שני לקוחות בשיחה אחת, אחרי שביקשתי לכוון אותי לנוהל של החברה שאומר שזה כך (״זה נוהל פנימי״ => ״אז זה אומר שאפשר לשנות אותו״). אז המסר שאני מנסה להעביר הוא שביטוח שמבוסס על אמון מול הלקוח יכול לחסוך הון למשק, לחברת הביטוח וגם למבוטח! תראו את lemonade.

לא ידעתי אם לכתוב את הפוסט הזה. אם יש מקום שאני שונאת לעורר בו סערה זה האתר הזה. אני חושבת שעצם קיום האתר הזה כבר מעורר בלאגנים אצל אנשים שלא מצליחים להבין אנשים שרוצים עתיד טוב יותר לעצמם ולאחרים, ואיך זה אפשרי מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אנחנו מנסים לשמור את האתר מפוליטיזציה של המאמרים, ובאמת לשמור על רמה מקצועית גבוהה, ושירות עם חיוך, למרות שאנחנו עושים הכל בהתנדבות (כולל המענה לשאלות וכתיבת התכנים). כל הכנסה שיש לנו הולכת לכיסוי הוצאות האתר. מאחר שלרוב אני זו שעונה לאלו ששואלים שאלות דרך טופס 'צור קשר' ודף הפייסבוק שלנו, יוצא לי לדבר עם הרבה אנשים מיואשים, אבל גם אנשים שיודעים להעריך מה אנחנו עושים פה. התעוררתי הבוקר למציאות אחרת. זה מצחיק שאני אומרת את זה, כי אני נשמעת לעצמי לפעמים כמו תקליט שבור. כל בוקר אני מתעוררת למציאות אחרת, והמציאות הזו משתנה כל שעה בערך, כשמדובר בישראל. למרות שאני חיה אלפי קילומטרים רחוק מהרעש, ההדים נשמעים עד אלינו. יש מצב שגם באנטרקטיקה שמעו על מה שקרה אתמול. עזבו את זה שלא הכניסו את החד-מיניים לחוק הפונדקאות, שאפשר להתווכח אם הוא טוב לאנושות או לא, אפילו שלמיטב הבנתי החוק די מסדיר את כל העניינים הבעייתיים, כלומר חוץ מזה שלהט"בים לא יכולים לאמץ או להביא ילדים לעולם בכל דרך אחרת. עזבו את זה שעל הבוקר קראתי שכבוד הח"כ אמיר אוחנה מוחה על חוסר-השיוויון להומואים, ובאותה נשימה אומר ששיוויון מגיע רק ליהודים במדינת ישראל (נגיד, כי הרי אתיופים, רפורמים ושכמותם לא באמת נחשבים יהודים אמיתיים), ושחס וחלילה שלא תהיה "מדינת כל אזרחיה". לא מתיישב לי עם ההיגיון, אבל אולי ההיגיון שלי התקלקל משנים של מחשבה. יותר טוב לא לחשוב, ושיכתיבו את הדרך. 1984 היא לא העבר, ולא היפותטי, זה כבר בישראל. ואם אתם מתעקשים להרחיב, גם 'סיפורה של שפחה' נופל לאותה הקטגוריה. האמריקאים כבר אוטוטו שם, אבל חברי צוות הסלפי מביאים את המציאות הזו לישראל לאט לאט. אסור לילדות לבוא במכנסיים קצרים, בצבא אסור לחיילת להשתתף בקורס אם יש חייל אחד שמתנגד, מזיזים נוסעות במטוסים כדי שחרדים לא יסתנוורו ויתגרו, חס וחלילה. ילד דתי חצוף אומר שמדינת ישראל כופה עליו לשחק בשבת בשביל להיות מקצוען, ושהוא חולם על מדינה שבה הוא יוכל לשמור שבת ולהגיע עם הקבוצה שלו לליגת האלופות. ריאל מדריד מחכה רק לך, כפרה. הם יתיישרו לפי הסטנדרטים שלך בטוח. החארות בהפועל פתח תקווה הם הבעיה, ברור. הרי חברי הכנסת ושרי ממשלת ישראל עושים כל שביכולתם כדי לעזור לך להגיע לפסגת החלומות שלך. בעניין הזה לא צריך להיות ימין ושמאל. כל אדם שפוי צריך לדעת שגשם לא מורידים בתפילות, שרעידת אדמה לא נגרמת כי מתווה הכותל לא מתאים להשקפות אורתודוכסיות, שבמדינת ישראל צריך צבא (כלשהו, מקצועי או של העם לא רלוונטי כרגע) ולא תפילות יגנו על התושבים במלחמה זו או אחרת. כל אדם שרוצה שיכבדו את אמונתו צריך לכבד גם את אמונתם של אחרים. זו לא חוכמה לכנס את כל הליברלים לתל אביב ואז לבכות שזו מדינה אחרת, שלא לדבר על הפעמים שחצי עם ישראל יוצא במחולות כל פעם שיש שם פיגוע או נופלים טילים. תל אביבים לא שמחים כשנופלים טילים בשדרות או בקרית שמונה, אבל מי שצריך לטפל במצבים האלה הוא לא עוז גבע מרמת אביב ג', אלא בנימין נתניהו מרחוב בלפור בירושלים, ועוד 120 חברי כנסת שעובדים ממש לידו, ולפעמים גם בשבילו. אם אתם לא תתעוררו, בשנה הבאה תמצאו את עצמכם כשחברי הכנסת המהוללים הכניסו לחוק ההסדרים תקציב מיוחד לבניית בית מקדש שלישי, ויחוקקו שצריך להשתחוות לעגל מזהב, ושכולם צריכים ללכת לחינוך דתי (כי הרי מה רע בקצת מסורת ויהדות), ושכולם צריכים לשים כיפה, ושכולן צריכות להישאר בבית ולגדל את הילדים, שיהיו תלמידים חכמים, אמן. השנאה בין כל חלקי העם לא נחלשת, אלא רק מתגברת. הפילוג ממשיך, בעידוד שרי המדע, התרבות, התקשורת, החוץ, ביטחון פנים, וכמובן- משרד המשפטים ומשרד החינוך. אורחי ראש הממשלה לאחרונה הם ראש ממשלת פולין וראש ממשלת הונגריה, שני אנטישמים ורוצחי דמוקרטיה ידועים, אבל ימנים לאומניים נגד הגירה, מה שמלבין אותם. אני לא אתחיל בכלל עם הקשרים שלממשלה הזו יש למפלגת AfD בגרמניה. לביבי יש ממי לקחת דוגמה באירופה, אין ספק. פלורליזם ודעות שונות הפכו למילות גנאי. מחשבה חופשית כבר לא מותרת (או במושב הבא של הכנסת, כי עצרו את החקיקה הפעם), ליברליזם זה בכלל בגידה, ומה שאנשים יודעים על דמוקרטיה זה שמותר להם לבחור, ושהרוב שולט. אז ממש לא. אני מסתכלת מרחוק וכואב לי הלב על מה שקורה בישראל. אני לא מחפשת לאן לחזור, אני רק רוצה שלאנשים שכן בחרו להישאר, יהיו חיים, שהם יוכלו לבחור איך הם מנהלים אותם, ולא הממשלה. אבל ברור לי שזה יותר מדי לבקש… ואני בכלל רציתי לכתוב פוסט על ההבדלים בין להיות שכירים בישראל לבין לנהל עסק עצמאי, עם עובדים ומיסים וכאלה, במדינה שהיגרנו אליה, אבל כנראה זה לפעם אחרת.

עברו שנתיים. האמת, זה נראה שאנחנו כאן הרבה יותר מזה. עם הזמן אני מפסיקה לחקור ומתחילה לחיות. דברים קטנים כבר לא מפתיעים אותי כפי שהפתיעו כשרק הגעתי ודברים גדולים מרגשים כנראה באותה מידה שהיו מרגשים בכל מקום אחר. עם זאת ועל אף שסף ההתרגשות כבר לא אותו הדבר, התחושה היום יומית החזקה ביותר, היא שהגעתי למקום הנכון. מה בסך הכל אני צריכה בחיים… (הטוב) האיש ואני נסענו לעוד נסיעה יום יומית רגילה ודיסקסנו על החיים שלנו. נושאים מעניינים עולים אצלנו בנסיעה… התחלנו לדבר על זה שאנחנו מרגישים בעיקר שלווה. שהלחץ שהיינו רגילים לחיות בו כבר לא קיים ושיש לכך השפעה סביבתית. ברמה התעסוקתית, אין ממש סיבה לכך שאנחנו מרגישים נינוחים ואולי זה היה צריך להיות הפוך. אנחנו בסך הכל שנתיים בקנדה, העסק שלי עדיין מתנהל מול ישראל (לא משנה שהוא עבר כתובת) והכיוונים השונים שאנחנו מפתחים נמצאים עדיין בתהליך התהוות. מבחינת האנשים, שם זה כבר משהו אחר. מערכת החינוך שיש לנו פה עולה על זו שהייתה לנו לפני בכמה רבות. מפלס הדאגה שלי לילדים, לבטיחותם במערכת ולרמת הלימוד, פחתה פלאים. רק אבהיר, ברוב נושאי הלימוד בישראל היה מאתגר יותר, אבל מה בסך הכל ביקשתי שמערכת החינוך תיתן לילדים שלי (ת'כלס, לא ממש ביקשתי ואף אחד לא באמת שאל אותי, אבל בשיחות עם עצמי על מה הייתי רוצה…). מה שהייתי רוצה הוא שהילדים ידעו את בסיס הלמידה כך שבעתיד יוכלו ללמוד מה שירצו. שידעו מתמטיקה ברמה בסיסית ומעלה, אנגלית, לקרוא ולכתוב. את זה הם מקבלים כאן. הרוגע בא לידי ביטוי בעוד דרכים רבות. אנחנו לא גרים בעיר גדולה אלא בעיירה שנמצאת באחת הפרובינציות הנחמדות בקנדה. מבחינתנו פקק הוא להמתין 10 דקות בעומס, אך בנסיעה (קרה לי פעמיים עד היום). אני יכולה לספור כמה פעמים אנשים צפצפו לי "סתם ככה" בכביש (פעמיים) ואפשר להגיד שהכל באמת רגוע פה. אולי זו הזקנה (גיל 40 נראה באופק), אולי ההורות, אולי זו העייפות שבאתי איתה לאחר מלחמות רבות. בשלב זה של חיי רגוע זה טוב: סביבה נינוחה, נעימה, מזג אוויר שרוב הזמן מתאים לי, אנשים נחמדים ודמי מחייה סבירים. זו לא התפשרות, זו התגשמות, זו הזדמנות להתעסק רק במה שחשוב כי כל הרעש נעלם. אני לא חושבת שיכולתי להבין כמה טוב זה טוב וכמה הטוב הזה חשוב בחיי, הבנתי רק זמן מה אחרי שהגעתי לכאן. פתאום הגעגועים צצים (הרע) אין ישראלי שאני מדברת איתו (או מתכתבת) שלא שואל אותי על מזג האוויר. השיח זהה: "מה, את בקנדה, לא קר לך?" והתשובה הקבועה שלי היא "לא חם לך?". זו לא תשובה מקורית אבל אני מרשה לעצמי לפעמים להיות בנאלית. מזג האוויר פה לא רע וייתכן שהייתי מעבירה אותו לצד הטוב אם לא היה טוב יותר. הגעגועים. ישנם רגעים בהם הייתי רוצה את אמא שלי לידי. אני לא אגלה לה את זה כי שתינו נהיה עצובות, אבל במיוחד בזמן האחרון (עוד אגע בכך בעתיד בפירוט) אני מרגישה שזה יכול היה להיות נחמד לצאת יחד, לשבת בבית קפה (עם קפה של ישראל, לא משקה חום קנדי) ואפילו להתעצבן קצת. אף פעם לא היינו חברות טובות, אמא שלי ואני, את רוב הדברים לא ראינו עין בעין (טבעונות, העבודה שלי, המלחמות שלה לצדק) ועדיין, היא תמיד הייתה שם. עכשיו יש רגעים שאני רוצה אותה ויודעת לסתום את הפה ואפילו לא לבקש, מפחד שהיא ממש תקנה כרטיס ותבוא. יש לי גם חברות בישראל, אבל בשנים האחרונות הן הפכו לאמהות ויחד עם קריירות וחיים, נפגשנו פחות. אני כן מקפידה לסמס, אנחנו מדברות כשיוצא, עם חלק יותר ועם חלק פחות וכולן עדיין חלק משמעותי בחיים שלי. געגוע נוסף הוא לאחותי ויש בו הדדיות. אני זוכרת שלקראת החזרה שלי מהביקור בישראל היא אמרה שזה אפילו יותר קשה לה מהפעם שעזבתי כי היא הבינה שזה באמת עומד להיות ככה ושאני לא חוזרת לישראל. הגעגוע מבחינתי מסמן את הרע. יש גם געגועים לנוחות. גם אחרי שנתיים יש דברים שנשמעים לי לא הגיוני פה. מטריף אותי שהלכנו לעשות בדיקות לילדה לפני חודשיים ולא הצלחתי לקבל בעצמי את התשובות. כדי לקבל אותן באופן פיזי אני צריכה ללכת לאנשהו והם ימצאו לי אותן ואז אני אבוא לאסוף אותן. לא נוח לי שאין פה חנויות מסוימות וסוגים מסוימים מאד של מאכלים טבעוניים וגם התפיסה פה כלפי טבעונות, תפיסה שפשוט לא קיימת, משונה לי. לא החלטתי אם זה מספיק כדי להיכנס לצד הרע של ההגירה או לא, אבל נקודה שאולי אשמח להיזכר בה בעתיד (אולי אשנה את דעתי). הלא נורא… הלכתי לשיעור טניס במגרש שלא שיחקתי קודם. נרשמתי לשיעורים מראש ומצאתי את עצמי (שוב) מול אנשים שאני לא מכירה ולא תמיד מבינה מה הם אומרים. אחרי שנתיים זה קצת מוזר לחזור על הסיטואציה הזו. בשנה הראשונה זה היה בסדר, מקובל, אבל עכשיו להרגיש זרה עושה לי צריבה קלה. השיעור היה משכיל אבל לא הרגשתי טוב (באופן כללי) וזה לא עזר. התחושה של הזרות הגיעה אליי בצורה מוזרה. כולם קיבלו מחמאות מהמדריך וממני התעלמו. את כולם סידרו בזוגות "טובים" ולי נתנו להיות עם מישהי שהחליטה לחזור לשחק לאחר 20 שנה (אז היא הייתה בת 50). נשמתי אוויר חם לריאות ושיננתי מנטרה "זו לא היא, זאת את". לא ממש עזר, יצא ככה שחוויתי את אותה חוויה שוב, אבל בפרספקטיבה שונה. אגב, בשיעור השלישי לא הפסיקו להחמיא לי וביקשו ממני להצטרף למועדון כי יש חבר'ה שישמחו מאד לשחק איתי… אז זה היה לא נורא קצר שכזה. יש גם את האוכל, או נכון יותר לומר, אין. אין פה חוויה של תרבות אוכל. בישראל, הייתה חוויה, היו מסעדות ואפילו בכרמיאל היה לי מה לאכול (שלא נדבר על שראביק בראמה וסמבוסק הארזים בחורפיש). אפילו בארומה היו מגישים לי ארוחת בוקר מכובדת וטבעונית. אבל פה, בקנדה ואפילו באטווה, זו לא תרבות של אוכל, פשוט יש מסעדות (הכללתי, ברור, אבל בתחושה הכללית). יוצא מכך שאני מכינה הרבה יותר בבית ושלמדתי להכין "הכל" כולל פלאפל (זו ממש לא בעיה), פיתות, חומוס… כל מה שחשבתי שאין צורך להתאמץ להכין לבד. יש המון "קטעים" קטנים שהם כמו חצץ קטנטן שמציק בנעל וצריך לחכות למקום נוח יותר כדי להוציא אותו. לפעמים, עצירה, חשיבה קטנה, סבלנות וקצת קנדיות, הופכים את המציק הזה ללא נורא.   זה כנראה לא פוסט מייצג של התחושות שלי. עברנו לקנדה לפני שנתיים, עם ארבע מזוודות, שלוש מזוודות טרולי, תיק אחד וכשנחתנו גילינו ששלוש מזוודות הלכו לאיבוד. מאז עברנו הרבה, אולי נכון לומר המון. גילינו עולם, למדנו שפה, העזנו לבקש לעצמנו יותר ועוד דבר, נרגענו, כאילו שום דבר בוער. תודה שקראת עד כה, אני באמת מעריכה את ההשקעה 🙂

פעם אחת חברתי האמריקאית אמרה לי, שאין אנשים שמתלוננים יותר מהאמריקאים. השבתי לה בלי להסס שהיא לא ראתה עד כמה צרפתים מתלוננים.אז, נפל לי האסימון, אני מדברת כמו מקומית. את חברתי האמריקאית הכרתי לפני 4 שנים באינטרנט, היא גדולה ממני בשנה, ואנחנו מדברות בצ'אט מידי פעם ושואלות לשלום כל אחת. כשהכרנו התביישתי לומר לה שאני מישראל אז פשוט אמרתי שאני מצרפת, ומאז "השקר" לא התגלה והמשכנו כך. יותר דיברנו על התחביבים שלנו ועל מה שאנחנו אוהבות, ולא על מדינות המוצא שלנו. היה לנו הרבה במשותף בלי שהיא ידעה מזה, כיוון שגם היא לא אהבה את המדינה שלה ורצתה לגור בצרפת (ובאירופה בכללי). תמיד היא פרקה לי את רגשותיה בעודה אומרת ש"אני אוהבת את אמריקה, זאת המדינה שלי, אבל אני מרגישה שהמדינה לא שמה עלי, קשה לי להסתדר פה, אני לא רואה את עצמי גרה לבד, המדינה יורקת על הצעירים …" והרגשתי כאילו בחורה ישראלית מדברת איתי ! ניסיתי לעודד ולתת לה עצות בעודי אומרת לה "אל תדאגי, יום יבוא ותגורי באירופה". השיחות שלנו מתנהלות עד היום חצי באנגלית חצי בצרפתית – היא עוזרת לי עם האנגלית, ואני עוזרת לה עם הצרפתית. אפילו אז כבר ידעתי צרפתית טוב ועזרתי לה עם דקדוק ותיקנתי אותה והיא ממש העריכה את זה. ואז השקר נהפך למציאות, אפילו לפני כשעברתי לצרפת, היא ראתה שאני מפרסמת פוטסים בצרפתית בפייסבוק, ושכל החברים שלי צרפתים, אז אני לא בטוחה שזה היה בידיוק שקר. גם השם שלי בכלל לא ישראלי … נפשית, "היגרתי" לצרפת בסביבות 2013, כשהחלטתי לפתוח חשבון פייסבוק צרפתי ולעקוב רק אחר תכנים בצרפתית, כך הכרתי מלא חברים צרפתים ונחשפתי למנטליות הצרפתית … ככה בעצם הבנתי שאולי ארגיש שם יותר שייכת וחופשייה לבטא את עצמי. אבל כשהגעתי לצרפת, אחרי חודש שהייתי כולי מתלהבת שאני פאקינג בצרפת, אחר כך התחלתי להתרגל ולשגרה וככל צרפתי, להתלונן. כל הזמן התלוננתי, "נמאס לי מהבירוקרטיה" "נמאס לי שיש מוסלמים בכל מקום" "נמאס לי מהשביתות של הרכבת" "נמאס לי שהשניצלים פה זה רק שניצל דג ואני אלרגית לדגים ואני רק רוצה לאכול שניצל עוף נורמאלי" ועוד ועוד. ואז שמתי לב, שאני מתנהגת כאילו חייתי שם שנים. גם לאחר כמה חודשים בצרפת הדברים לפתע נראו לי מובנים מאליו, ובתור אחת שדוברת צרפתית שוטף פשוט הרגשתי שאני בבית. כי להתלונן זה מהטבע שלי, וזה מהטבע של הצרפתים. הצרפתים מתגאים בכישרון שלהם להתלונן ולקטר כאילו זה משהו יחודי מהמורשת שלהם ! רישיון לקטר [התמונה נלקחה מגוגל] והדבר הכי אבסורדי זה, שכפעם אחת נתקעתי בפריז בגלל השביתה התחלתי ממש לבכות לאימא שלי בטלפון "נמאס לי מהמדינה הזאת בא לי לעוף מפה" חחח ואז היה לי דה ז'ה וו, זה בדיוק מה שאמרתי כל פעם שהייתה לי בעיה בארץ. ואז הבנתי, הרי אין דבר כזה מקום מושלם … בכל מקום יש פאקים, וצריך לדעת לחיות איתם. חוץ מהפאקים שציינתי למעלה, אני מאוד מרוצה בצרפת. אני מתה על התרבות, המנטליות, השפה והארכיטקטורה ממיסים אותי וכל הירוק והחופשים עושים לי ממש טוב … אולם, הם פאקינג לא שמעו על מזגן. יותר חם בצרפת מהארץ, ואני לא צוחקת, 35 מעלות בפריז בזמן שבתל אביב 30 ! ואין להם מזגן ! אז נסעתי לארץ רק כדי להיות קצת במזגן [ולבקר את המשפחה]. בהתחלה כשנחתתי בארץ הייתי ממש שמחה כי ממש התגעגעתי למשפחה ובמיוחד לאימא ולסבתא שלי. התחבקנו בשדה תעופה במשך כמה דקות רצופות, עד שאבא שלי הפריד בינינו ואמר שנמשיך להתחבק בבית. נכנסתי לאוטו של ההורים, לאחר ששנה נסעתי רק בתחבורה הציבורית, וחזרתי לחיים הטובים של הילדות, כשאבא ואימא היו הנהגי המונית ומסיעים לכל מקום. נסענו הביתה ואז הבחנו מהחלון בקו 17, ואימא שלי אומרת לי "הנה קו 17 הקו שאת כל כך אוהבת" [סיפור ארוך] וכולי התרגשתי … אפילו מאוטובוס. מודה שהתגעגעתי קצת לארץ. בשבועיים הראשונים הייתי בבית, חיה את החיים הטובים. הלכנו כמעט כל יום למסעדה, או שהזמנו פיצה וכאלה. ביקרתי את כל המשפחה וחילקתי מתנות, סיפרתי חוויות והיה ממש כיף. אחר כך מצאתי איזשהיא עבודה זמנית כדי לעבוד מעט ולהעביר את הזמן. כשהגענו הביתה ואימא שלי פינקה אותי באוכל שלה שאני כל כך אוהבת, ואז הלכתי לחדר שלי והארון שלי היה פשוט מפוצץ בממתקים ובחטיפים שאחותי החביאה שם מתחילת שנה וזה הצטבר ; אימא שלי אמרה שהיא לא נוגעת בזה בכלל ושאני מוזמנת לאכול כמה שבא לי … אחרי שלוש שבועות שחזרתי ממשמרת ראשונה בחנות בגדים, עליתי לאוטובוס ושאלתי את הנהג ברוגע אם הוא עשה לי נסיעה לעיר שלי ולא לעיר אחרת, והוא פשוט התחיל לצעוק עליי בגסות רוח בלי סיבה. אמרתי לו Halt die schnauze והלכתי משם עצבנית בעודי מגחכת. עוד בצרפת שמתי לב כשאני רוצה לפלוט "קללה" זה פשוט יוצא לי בגרמנית. הפסקתי להילחם בתת מודע שלי ואני פשוט זורמת עם זה שבמקום מרד יוצא לי תמיד שייסה … בימים הראשונים בארץ, הרגשתי כמו עולה חדשה. היה לי כל כך מוזר לשמוע עברית ברחוב, המשפחה שלי לא הייתה מדברת איתי כלכך עברית בטלפון [למרות שאני הייתי עונה תמיד בעברית] ועם חברות הייתי מתכתבת, כך שדי יצא שלא שמעתי עברית מלא זמן. בהתחלה אפילו היה לי קשה להבין ! אחרי יום האוזן התרגלה, אחרי הכל זאת שפת האם שלי … פונטיינבלו, לבנתיים העיר המועדפת עליי בצרפת אחרי חודש בארץ התחלתי ממש להתגעגע לצרפת. אבא שלי צפה בתוכנית בטלוויזיה ודיברו על פריז, הוא קרא לי וליבי החל לצוף בגעגועים. ואז התחלתי לומר בהתלהבות "יו הייתי פה" "וגם פה" "אני מכירה את המקום הזה" … למרות הכל החופשה בארץ דיי מהנה, אני עם המשפחה, החברות ואני מסדרת את כל הדברים שלא יכולתי לסדר מצרפת. אני גם קצת עובדת מידי פעם ומשחקת עם החתול שלי ^_^ בתור ה"טכנאית" של הבית אימא שלי כבר הכינה לי רשימה מה לסדר … אז מה מייחד את הצרפתים מלבד זה שהם מתלוננים כל היום ושמים תמונה של גיליוטינה בכל כתבה של פשע ? זה שהם איכשהוא שורדים קיץ [יותר חם מבארץ!] בלי מזגן בשום מקום …

היגרתי לטורונטו ב2017 – לא כי היה לי רע בארץ, לא כי אני חושש לעתידה של הארץ, לא כי אני חושב שבקנדה טוב יותר, ועוד כל מיני דעות השוואה בין הארץ לחו״ל… היגרתי פשוט כי ״למה לא?״ – אני ורעייתי צעירים, בלי ילדים, ורוצים להתנסות בכל מה שיש לעולם להציע כל עוד אנחנו יכולים – אם יהיה כיף, נישאר, ואם לא – נחזור! לחיות בטורונטו זו חוויה מעשירה מאד, שגרמה לנו להעריך דברים מסוימים בארץ וגם להעביר ביקורת על דברים אחרים בארץ. כל מדינה בה ביקרנו נהדרת מבחינות מסוימות ונוראית באספקטים אחרים. אני מתגעגע לבתי הקפה בארץ. נראה שלמרות כל רשתות הקפה (טים הורטון, סטארבאקס, second cup, …) כנראה שקנדים, וצפון אמריקאים בכלל, לא הפנימו שקפה זה יותר טקס ופחות משקה. כשאני הולך לשתות קפה עם קולגה לעבודה – במקרה הטוב נלך לאחת מרשתות הקפה, במקרה הרע, נשתה קפה פילטר במשרד (brewed coffee). כשאני הולך עם נטליה, נלך כנראה לבית קפה של קוריאנים, כי הם יודעים להכין קפה, אבל אין מקום לשבת, או שיש שולחן וחצי במקום – כי מבחינתם, קפה – שותים! לא מדסקסים! וחס וחלילה שיהיה משהו יותר מורכב מעוגיית חנק בתפריט. בארץ, אני ונטליה בילינו חלק ניכר מזמננו בבתי קפה – עם חברים, עם קולגות, וכנראה שהכי הרבה עם עצמנו קוראים ספר טוב. בטורונטו, ניסינו לפחות 50 בתי קפה שונים ומצאנו שנדיר למצוא אחד שיש בו קפה טוב וגם אווירה מזמינה לשבת במקום. קפה טוב פה זה סוג של דת: מצאת בריסטה שאתה אוהב – כשהוא מחליף בית קפה, אתה תחליף בית קפה! ובהתאם לכמה אתה מסור לקפה שלך – גם תשתה קפה במשמרת שלו! יש לנו כמה בריסטות שאנחנו נהנים מהקפה שלהם. כנראה שהם טובים יותר בהכנת קפה מאשר ביחסי עבודה (הגעה בזמן לעבודה, דרישות שכר וכו׳) כי בתקופה שאנחנו פה – הם החליפו ארבעה מקומות עבודה, ואנחנו נאמנים לקפה טוב לפחות פעם בשבוע – ובשאר השבוע… מתגמשים על מה שיש. הבעיה העיקרית בעיניי היא שניכר שהמקומיים מאמינים שקפה פילטר הוא קפה טוב! הם חושבים שאספרסו זה בזבוז. קולגה לעבודה אמר לי: ״אני אוהב את הקפה שלי בכוס הכי גדולה – אספרסו זה לא קפה, זה סתם משקה פלצני״. פתאום הבנתי שלראשונה בחיי אני בסטטוס של שחצן (ֿ״פוזאיסט״), ולא סתם שחצן – אלא שחצן צדקן! כיוון שאני גם מנסה להטיף לקולגות שלי שמה שהם שותים זה לא קפה – זה מים עם צבע. אני מוצא את עצמי מסביר לקולגות שבאיטליה שותים אספרסו בעמידה לפני שחוזרים למשרד, והם מסתכלים עליי במבט קנדי שעד היום לא הצלחתי לפצח, ההשערות שלי בינתיים הן: ״אנחנו בקנדה – לא באיטליה״ ״למה זה טוב להזמין שלוק ולשתות בעמידה?״ ״כן, אבל האירופאים האלו לא באמת יודעים לעבוד״ למזלי יש לי חברים ישראלים בעבודה שמחזיקים בדעה דומה לשלי. אנחנו מדי פעם מתווכחים על ענייני דת הקפה ומשווים קפה בין מקומות – אבל לפחות ההשוואה היא בין קפה טוב וקפה טוב יותר. נקודה לטובה לבתי קפה (טובים) בקנדה: הם מציעים קורטדו (cortado) שבארץ לא מציעים וחבל! קורטדו זה כמו הפוך, רק שכמות החלב זהה לכמות האספרסו. זה קפה שהוא בין מקיאטו להפוך. בדרך כלל בית קפה שיש לו קורטדו בתפריט – שווה לנסות!