המדריך שלך להגירה לחו"ל

לפעמים אני מוצא את עצמי בלבו של דיון סוחף וגועש אודות מקומו הטבעי של עם ישראל, הבוז והפחד כלפי מי שמהגר, והטענה הניצחת לפיה אין מקום טוב בעולם מאשר פיסת האדמה הזאת. אני נקלע לשיחות כאלה בטעות, בדרך כלל. מעיר איזו הערה, שנתפסת תמוהה בידי הצד השני, מעודד את אלמונית לדרבן את בתה ללמוד בהארוורד ולא בבינתחומי, או סתם מדפדף בעיתון בקול רם ומותח ביקורת על מלחמת הכיסאות החדשה בפארק מים. אני לא מחפש את הדיונים האלה, הם מוצאים אותי. נראה שזה קורה בגלל שיש איזו רגישות של הציבור לכל אמירה שקצת מתנגדת או מאתגרת את השיח המקובל בדבר מקומנו הטבעי. ואכן, מיד מוטחות לעברי האמירות: "מה יש לך לחפש בחו"ל?", "מה אתה חושב, שבחו"ל יותר טוב?". "אתם המצקצקים, כל הזמן מחפשים סיבות מה לא טוב". פעם ניסיתי להציג טיעונים כאלה ואחרים כדי להסביר שהמציאות אינה שחור ולבן, ושאפשר גם לראות צדדים פחות טובים במדינה הזאת. אפשר אפילו גם לבקר. ואפשר גם אפשר לחשוב על לעזוב. אבל מה שלא יהיו הביקורות של אלו שמתרעמים על כך שמעזים לקרוא תיגר, יש דבר אחד שפשוט קשה להתווכח איתו: כשמשנים את הכיוון של השאלה מ-מה יש לך לחפש בחו"ל ל-מה יש לך לחפש דווקא בישראל התמונה נהיית הרבה פחות חד משמעית. מה אם נכפיתם להתחיל מחדש? נניח שהייתם נכפים להיוולד מחדש, למשפחה אחרת, לשורשים אחרים, ולהתחיל הכל מההתחלה. הזיכרון שלכם היה נמחק, הידע שלכם היה "מתאפס", ואת כל מערכת הקשרים שלכם הייתם צריכים לבנות מחדש. הפלוס הוא, שהיו נותנים לכם לבחור באיזה מקום להיוולד: באיזו מדינה, כשכל נקודה על פני הגלובוס באה בחשבון. כמה מכם הייתם בוחרים להיוולד, מכל המקומות בעולם, דווקא בישראל? ההגיון אומר שלמעט מי שמחשיב את עצמו כיהודי עמוק, כולם צריכים לבחור בשורה של מדינות אחרות לפני ישראל. הרי, מבחינה סטטיסטית גרידא, הסיכוי שהמקום הטוב ביותר בעולם עבורכם הוא דווקא בישראל נמוך מאוד. יש מאות מדינות בעולם. מתוכן יש כמה עשרות טובות של מדינות שאפשר להחשיב אותן די בקלות כאיכותיות יותר מאשר ישראל, פחות או יותר מכל הבחינות. לכן, מלכתחילה הסיכוי שהמקום הטוב ביותר עבורכם הוא בישראל הוא מאוד נמוך. אז איך זה שאנשים בטוחים שישראל זה המקום הטוב ביותר עבורם? אם ישראל לא היתה הבחירה הראשונית שלכם, כלומר אתם מבינים שמבחינה טבעית ישנם מקומות טובים יותר, אז אתם צריכים להסכים איתי שאם אתם חושבים כיום שישראל היא המקום הטוב ביותר עבורכם, זה נובע מתוך פשרה, אילוץ, כורח המציאות, ולא משום שזה באמת המקום הטוב ביותר. כלומר, אתם מסכימים שלהישאר פה, זה פשוט ברירת המחדל. תוצר של נסיבות החיים. לא יותר מזה. זה די דומה לאנשים ש"תקועים" שנים באותו מקום עבודה השנוא עליהם. הם מבואסים בכל מוצאי שבת. לא מתקדמים. מתמרמרים על ההוא מכספים ועל זאת שקודמה לפניהם לתפקיד הנחשק. סופרים את הרגע עד הפנסיה. כולם יודעים – וגם הם מודים בזה – שההישארות שלהם באותו מקום עבודה היא פשוט ברירת מחדל רעה שנגזרה עליהם. הם פשוט לא אמיצים מספיק לעשות את השינוי. בשונה מאנשים שנשארים שנים באותו מקום עבודה ממוצע, אשר מודים זאת בפה מלא על עצמם, בכל הנוגע למדינה בה אנשים גרים, הם הרבה פחות פתוחים וכנים. הם מרגישים נחיצות גבוהה יותר ללכת במסלול המקובל ולא להטיל ספק. אפילו, שמה לעשות, לפעמים זה עדיין מקום די ממוצע ובינוני לחיות בו. לכן, אנשים ממשיכים לשכנע את עצמם ואת סביבתם שישראל זה המקום הטוב ביותר עבורם. ולא בהכרח בגלל שזה הדבר הנכון. להסתכל על הדברים בצורה מפוכחת כשאני בוחן את שאלת הרילוקיישן של עצמי – כן או לא ומתי – אני מסתכל על כך בצורה מפוכחת ככל הניתן. אני מקווה לפחות. אני שם את השיקולים השונים לכאן או לכאן. מתחשב בכל האלמנטים. אבל הכי הכי חשוב, משתדל להימנע ככל הניתן מקונספציות. לא מאמין בזה שאנחנו "עם נבחר". או בזה שיש לנו את המוח הטוב בעולם. או שכאן פיסת האדמה החשובה ביותר עבורנו. אני מסתכל על כך בצורה כמה שיותר אובייקטיבית ומנותקת מהנחות קודמות (אי אפשר ממש אובייקטיבי מן הסתם, אבל אפשר לשאוף לשם). ברור לי לגמרי שלו הייתי מתחיל מחדש, הייתי בוחר בשלל מדינות אחרות לפני ישראל. לכן גם ברור לי לגמרי שישראל זו ברירת מחדל. סבירה אולי, יותר או פחות, אבל עדיין ברירת מחדל. נקודת המוצא שלי. לכן, אני לא שואל את עצמי למה דווקא לחו"ל, אלא למה דווקא ישראל מכל המקומות. וזו כבר נקודת מבט אחרת לגמרי.

אני חיה בפינלנד כבר חמש שנים ובמשך כל הזמן הזה לא ביקרתי בישראל. הרבה אנשים גם כאן וגם בישראל שואלים אותי אם אני מתגעגעת לישראל, אפילו קצת. באופן חד משמעי התשובה היא לא. אני לא מתגעגעת לחום אימים רוב השנה, לא מתגעגעת לכבישים שהופכים לנהרות בימים מועטים של חורף. לא מתגעגעת למשכורות של דרום אפריקה ומחירים של שווייץ. לא מתגעגעת לנהגים מטורפים שגם ירצחו אותך בגלל מקום חניה. לא מתגעגעת לכפייה דתית ופוליטיקאים מושחתים. לא מתגעגעת למנטליות הברברית שנקראת "החום והאחווה" הישראליים. משפחה וחברים? יש שיחות וידאו בוואצאפ ואנשים באים לבקר אותי כאן. הדבר היחיד שאני סוג של כן מתגעגעת אליו זה האוכל. בכל פעם שמישהו בא לבקר ושואל אם אני רוצה משהו מישראל- חומוס, בליטרים. במבה וביסלי, שקדי מרק (כן, הדברים הצהובים הדוחים האלה), שוקולד השחר וקפה נמס של עלית. איכס, למה אני עושה את זה לעצמי? בפינלנד יש חטיפים הרבה יותר שווים מבמבה וביסלי. הקפה בפינלנד הוא אמנם שנוי במחלוקת ולא אהוב במיוחד על מי שלא גדל איתו והוא גם לא מספיק חזק, אבל זה לא שחסר קפה איכותי. שקדי מרק זה מאוד לא בריא וממילא הם לא מתאימים לשום מאכל מקומי, וחומוס אפשר להכין לבד. אני מתגעגעת גם ללאפה שווארמה עם צ'יפס וחמוצים, בדיוק ההיא שתמיד נוזלת ומטפטפת ועולה כמו משכורת של לפחות חצי יום עבודה. או לשניצל בפיתה, שעוד נגיע אליו בהמשך, פיתה חמה וטרייה ושניצל קריספי זהוב. בדיוק כמו הקפה האוכל הפיני הוא שנוי במחלוקת, טעם נרכש, או כמו שמבקרים ישראלים הגדירו אותו- תפל, חסר טעם או סתם איכסה. אני ממש לא מסכימה עם זה, לדעתי האוכל הפיני הוא מאוד טעים. אבל ככה זה ישראלים, הם תמיד יגידו איכסה על משהו חדש ולא מוכר. בגלל האקלים הקר, הארקטי כמעט, החקלאות בפינלנד היא די מצומצמת ולכן מרבית המאכלים הנפוצים בפינלנד מבוססים על בשר ודגים. ציד ודיג הן מסורות עתיקות יומין שעדיין נפוצות כאן גם בימינו ולא רק כפעילויות פנאי, יש אנשים שמסרבים עקרונית לקנות בשר או דגים בחנויות. מאז הטיול ללפלנד גם אני מעדיפה את הדגים שלי טריים מהאגם, אפילו הוצאתי רישיון דיג כדי לא לחטוף קנס… אם תשאלו פיני טיפוסי מה המאכל הלאומי של פינלנד, התשובה תהיה "פיצה-קבאב". זה אמנם חצי בצחוק, אבל המסעדות של המהגרים מהמזרח התיכון הן האוכל המהיר הכי נפוץ כאן.  בעיקר בימי החורף החשוכים לאף אחד אין ממש כוח להתחיל לבשל והבחירה לארוחת הערב היא משהו קפוא שזורקים לתנור, פיצה-קבאב או בורגר קינג. לפני כניסת הרשתות האמריקאיות ומסעדות הפיצה-קבאב האוכל המהיר בפינלנד היה דוכני גריל שבהם מגישים בעיקר תפוחי אדמה בכל מיני צורות הכנה עם נקניקיות, כדורי בשר או נתחי עוף כלשהם בליווי מיונז שמעורבב בו מלפפון חמוץ קצוץ.  בשנים האחרונות דוכני הגריל האלה די איבדו את מעמדם לטובת מסעדות הפיצה-קבאב ונעלמו ממרכזי הערים אבל עדיין יש לא מעט מהם בתחנות עצירה למשאיות, ודרך אגב שם גם מכינים את ההמבורגרים הכי טובים שאפשר למצוא. אז מה בכל זאת אוכלים בפינלנד, שהוא לא פאסט פוד? נתחיל מהבסיס שבבסיס, כדורי בשר עם תפוחי אדמה שמכינים בכל צורה שהיא. הם משום מה נקראים כדורי בשר שוודיים, אולי כי איקאה ניכסה אותם כפטנט, אבל צורת ההכנה שלהם נפוצה בכל המדינות הנורדיות ומכינים אותן די כמו קציצות רגילות מבשר טחון אבל במקום ביצה משתמשים בחלב או יוגורט דל שומן. שופכים את החלב או היוגורט לתחתית קערה, מוסיפים תבלינים (מעט זה יותר: מלח, פלפל, פטרוזיליה, זהו) ורק אז מערבבים עם הבשר. הסוד הוא טיגון בחמאה ורוטב שעשוי משמנת חמוצה ותו לא, ברור שיש גרסאות פחות מושחתות אבל זאת האהובה עליי. התוספת הכי פופולארית היא פירה (שהסוד שלו הוא גם כן חמאה) והנה הקאץ'- להגיש את כל זה עם ריבת גרגירי יער, נשמע סוטה אבל זה ממש טעים. בישראל אפשר לבקש את הריבה כשקונים את כדורי הבשר של איקאה, אבל מן הסתם שכדורי הבשר עצמם הרבה פחות טובים. אם כבר איקאה, כשגרתי בישראל מאוד אהבתי לבקר בחנות המטעמים השוודיים ומאז שעברתי לפינלנד היא הרבה פחות מעניינת, אולי כי המטעמים השוודיים האלה נקראים כאן פשוט 'אוכל' ואפשר לקנות את המוצרים האלה בכל סופרמרקט… עכשיו אנחנו בעונת כריסמס אז יש אוכל מסורתי של כריסמס שמשום מה אנשים כאן מאוד אוהבים לשנוא אבל זוללים בהנאה, אני דווקא גיליתי עולם קולינרי חדש ומכינה את המאכלים האלה בכל השנה אפילו שצוחקים עליי כי אצלי תמיד כריסמס. גם מאכלי החג הם לרוב בשר ודגים, בעיקר סלמון מעושן (בלי שום תיבול, הוא מושלם כמו שהוא) ותבשיל בשר שנקרא Karjalanpaisti  שהוא בעצם צלי קוביות בשר די פשוט עם תפוחי אדמה, גזר ועלי דפנה. המאכלים הכי מסורתיים של עונת החג בפינלנד הן פשטידות למיניהן שנקראות  Laatikko ומכינים אותן בעיקר מתפוחי אדמה, גזר, בטטה וירקות שורש אחרים. האהובה עליי היא גם הכי פופולארית, מן הסתם מתפוחי אדמה. מכינים פירה רגיל שברגילים, מוסיפים סירופ מייפל (כן, סירופ מייפל מתוק) ואופים בתנור. זה עד כדי כך טעים וכל כך פשוט להכנה, פירה רגיל נהיה משעמם אחרי שטעמתי את הפשטידה הזאת. אוף, לא הצלחתי להפוך את התמונה… יש גם כל מיני סלטים קרים מבוססי מיונז, דגים מעושנים ובכל רוטב אפשרי ולחמים, אוי הלחמים! האהוב עליי הוא Saaristolaisleipä (5 נקודות למי שיצליח לבטא את זה נכון 😅) שגם לבצק שלו מוסיפים רוטב מייפל שנותן לו מתקתקות ומרקם של עוגה, בפעם הראשונה שראיתי אותו חשבתי שזו איזו עוגת שוקולד. מאוד כדאי לנסות שילוב של לחם מתוק ודגים מעושנים, בדיוק כמו שהריבה הולכת מצוין עם כדורי בשר.   המאכל הכי מוזר שנתקלתי בו כאן הוא voileipäkakku (10 נקודות 😄),  עוגה מלוחה שעשויה מפרוסות לחם ועיטורים מרהיבים ממרכיבי סנדוויץ' הכי פשוטים שיש. זה מאכל שנחשב למאוד חגיגי שמוגש בעיקר בערב השנה החדשה ובחתונות, לדעתי זה קצת משעשע כי טכנית מדובר בסנדוויץ' סופר-משודרג. ניסיתי פעם להכין אותו בעצמי ויצא ממש טעים.   ולסיום, הכוכב של החג הוא joulukinkku,  בשר חזיר צלוי בתנור בטמפרטורה נמוכה בערך לילה שלם. כשהוא מוכן מושחים אותו בחרדל גרגירים איכותי ומפזרים פירורי לחם, מאוד פשוט להכנה ותמיד נשאר ממנו המון. כשנמאס לאכול אותו כמו שהוא אפשר לטגן את מה שנשאר ולאכול עם צ'יפס או פירה. וממאכלים חגיגיים ליום יום, אי אפשר שלא להזכיר את הגשת הבופה המאוד פופולארית כאן. כמעט כל מסעדה שמכבדת את עצמה מגישה ארוחת צהריים בסגנון בופה ובמחירים מצחיקים, אכול כפי יכולתך ב10-20 יורו כולל שתיה קלה וקפה. באיקאה (מה יש לי עם איקאה היום?) מציעים בופה של מאכלי חג מולד מסורתיים כולל כדורי הבשר המפורסמים שלהם ויש גם מסעדות שמתמחות רק בבופה ומציעות את צורת ההגשה הזאת בכל שעות הפתיחה. כשרק עברתי לפינלנד התנהגתי בבופה, לבושתי האיומה, כמו כל ישראלי מצוי והעמסתי צלחות עד להתפקע אז שללתי מעצמי את הזכות להתנשא על תיירים שעושים ככה… בקיץ עושה רושם שאף אחד לא אוכל שום מאכל סטנדרטי, הכל נצלה על הגריל. כל מיני סטייקים, דגים נתחי עוף זה די סטנדרטי, יש גם נקניקיות עם מילויים ותוספות כמו גבינה כחולה או בייקון מעושן. אחד הדברים שאני הכי אוהבת על הגריל זה פטריות ממולאות בגבינת שמנת או גבינה מותכת שסוגרים ברצועות בייקון, זה הכי טעים על הגריל אבל אני מכינה אותן גם בתנור כשאין לי כוח להדליק את הגריל. ואמרתי שנגיע לשניצל: בישראל מדובר בארוחת צהריים הכי בסיסית שיש אבל בפינלנד חזה עוף הוא לא מאכל מאוד נפוץ, בדרך כלל יש הרבה ממנו בקיץ וצולים אותו על הגריל. הגרסה שמצופה בפירורי לחם ומטוגנת בשמן היא הרבה פחות נפוצה ונחשבת משום מה למאכל חגיגי, בטח ובטח שאף אחד לא יחשוב לדחוף אותה לתוך פיתה. משום מה גם תוספת הצ'יפס בתוך הפיתה עצמה זיכתה אותי במבטים משתאים, כנראה מאותו הסוג שאני עצמי נתתי כשנודע לי שמוסיפים סירופ מייפל ללחם ואז אוכלים אותו עם דגים מעושנים… בקיץ נתחי העוף מגיעים כבר בתוך מרינדות בטעמים שונים, מה שחוסך לי לא מעט עבודה, אבל פירורי הלחם כאן לא משהו אז למדתי להכין אותם לבד… עוד מאכל ישראלי שהצגתי כאן בכיף זה סלט טונה עם ביצים קשות ומיונז, ציפיתי שדווקא בארץ שחיה על דגים וסלטי דגים מבוססי מיונז יהיו כאן מכל הסוגים אבל משום מה דווקא סלט טונה לא מוכר כאן. בן זוגי טוען שגם זה נכנס לקטגוריה של מאכלים חגיגיים אבל זה לא מונע ממני להכין אותו כל הזמן. מאכל פיני מאוד מסורתי הוא חמאת ביצים וזה ממש לא סוטה כמו שזה נשמע, בסך הכל ביצים קשות מעוכות כמו לסלט הטונה מעורבבות בחמאה רכה. לכאורה נשמע מאוד פשוט להכנה אבל דורש הרבה ניסוי וטעיה עד שמצליחים להגיע למרקם הרצוי של החמאה. למרבה הצער אין לי ממש זמן או כוח לבשל בגלל לוח זמנים די עמוס, בימי השבוע אני בדרך כלל מסתפקת באיזה נאגטס או אצבעות עוף מהסוג הקפוא עם צ'יפס או פירה מאבקה, אבל בסופי השבוע אני מבשלת לא מעט. בישראל נהוג לבשל לקופסאות, לפחות כל מי שאני מכירה בישראל עושה ככה, אבל בפינלנד הכל כל כך טרי ואיכותי שאפילו חימום במיקרוגל זה כבר לא זה. לא הרבה אנשים מעמיסים עגלות בסופרמרקט אלא קונים הכל טרי בכל יום-יומיים וגם אני למדתי לחיות ככה, שמתי לב שאני מבזבזת הרבה פחות כסף בקניית אוכל גם בלי קשר למחירים הזולים ביחס לישראל אלא פשוט כי התחלתי לקנות פחות ולזרוק פחות. עכשיו כשסיימתי לכתוב את הפוסט ועברתי שוב על הטקסט שמתי לב שהאמת היא שאני כבר לא מי יודע מה מתגעגעת לאוכל בישראל, אולי כי מחכים לי בבית מגוון שאריות כריסמס וכל מה שבא לי עכשיו זה כדורי בשר עם ריבה… נ.ב- התמונות הן לא שלי אלא נשלו מהאינטרנט, חוץ מכדורי הבשר שהכנתי אתמול ומן הסתם שהתמונה העקומה היא שלי…

יש לי שלושה שבועות חופש. שלושה. שבועות. אני עובדת כבר שנתיים באותו מקום, ואף פעם לא לקחתי חופשה כזו ארוכה. אבל, הי, הרווחתי אותה ביושר. עבדתי ימים כלילות (ליטרלי), אירועי גיוס סטודנטים, ימים פתוחים, הרצאות אורח, ועוד מלא בלה בלה בלה. מתיש. אז חופשה. ומה אני מתכננת לעשות? לתייק, לארגן ולסדר. טוב, אולי גם קפה עם חברים וחברות. אולי הגיע הזמן להתחיל את הביוגרפיה בגרמנית של מנואל נוייר (אם אתם לא יודעים מי זה, אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן ואנחנו לא חברים יותר!). אולי אני יכולה להמשיך סוף סוף את ה"בנאליות של הרוע" של חנה ארנדט. אולי הגיע הזמן להתניע את המחקר שלי מחדש, רק שהפעם במקום חיזבאללה, אתמקד בתפקידה של גרמניה בנאט"ו. אמאל'ה! כל כך הרבה תכניות! ויש לי רק שלושה שבועות! ויש חגים באמצע! יו, אני חננה.                 אז בשבועות האחרונים עשינו קצת סיבובים ברחבי האזור, וביקרנו בכמה וכמה שווקי חג המולד. אולי אני אפתיע כאן כמה מהישראלים שהרבה מהשווקים אכן פתוחים, אבל במתכונת של למחוסנים ומחלימים. אני רואה באתרי החדשות הישראלים שהמצב בגרמניה מתדרדר ויאדה יאדה יאדה. אז לא, המצב בגרמניה אפילו משתפר, וההגבלות נועדו לעודד אנשים להתחסן, זה הכל. אז שווקים – היינו בצלה (CELLE), שזה במדינת המחוז סקסוניה התחתונה, והכל שם זה "בתי שוקולד" (ככה אני קוראת להם לפחות). פשוט נפלא. ועם השוק, אז בכלל. התמונה שבכותרת היא של גג של דוכן מצלה. נסענו ליומיים, והמלון היה בדיוק מעל הרחוב המרכזי של השוק. לא היה בדיוק את השפע של השנים הקודמות, אבל עדיין מקסים. (דיר גאד, אני ממש מתנצלת, אבל הכישרון שלי הוא לא בהצבת תמונות, סורי…) כמובן שהיינו בכמה שווקי ברלין, אבל זה כבר לא חדשות… אבל!! בסוף השבוע האחרון היינו בהמבורג, ושני השווקים הכי שווים שם הם השוק ההיסטורי, והשוק בשכונת סנט פאולי (לאוהדי הבונדסליגה: כן, משם הקבוצה הידועה). שניהם מדהימים (נראה אם תצליחו לזהות מה זה מה מהתמונות שלמטה), אבל אני חייבת לציין שזו היתה הפעם הראשונה שלי לבקר בשוק של סנט פאולי. ואו, פשוט ואו. היו מלאן אנשים, אז הרגשתי קצת מטופשת לצלם כמו תיירת, אבל ואו. אם אתם בהמבורג בתקופת השווקים – אל תחמיצו (את שניהם)!                         ולסיום, חדשות טובות! כמעט שנתיים אחרי שביקשתי להתחיל את תהליך ההתאזרחות, קיבלתי סוף סוף טפסים למלא. אין על הבירוקרטיה הגרמנית, אין.

תמיד אומרים שחלומות מתגשמים, אבל במקרה הזה, חלום ילדות באמת דבילי וחסר כל ביסוס התגשם, ולא בנסיבות טובות. כן, כשהייתי קטנה חלמתי להיתקע בצרפת, כדי שלא יוכלו להחזיר אותי לארץ ושאוכל לגור בצרפת. זה היה חלום ילדות ילדותי של נערה בחטיבה שלא באמת הבינה את ההשלכות שלה, ושהרצון שלה לחיות בצרפת עבר כל מחשבה הגיונית. אבל כרגע, אני תקועה בצרפת. אבל זה לא דבר רע כי טוב לי בצרפת. הרי היגרתי לכאן מן הסתם. יש לי כמובן בית, אני לומדת, אני עובדת. אבל אני לא יכולה לצאת למדינות אחרות, אני לא יכולה לטוס לארץ ואני אפילו לא יכולה לצאת מהמחוז של פריז (région parisienne בצרפתית). אני תקועה. ומה הסיבה לכך ? אני לא מוכנה עוד לעבור אונס רפואי. אנשים מתייחסים אליי כאל פושעת, רוצחת, רק כי ישלי את הזכות הבסיסית, את זכות היסוד לשלמות הגוף, ולהחליט מה אני מכניסה לגוף שלי ומה לא. ואת הזכות הזאת מנסים לקחת ממני. כל התקשורת העולמית מסיטה את כולם נגד אנשים כמונו, בעוד שהם לא שמים לב כמה זכויות אדם וחוקי יסוד נרמסים בשם הדיקטטורה הבריאותית הזאת. על הסוד הרפואי שמעתם? למה כל אדם פשוט שאין לו רקע או דיפלומה רפואית יכול לדעת את המצב הבריאותי שלי? לא מתאים לי. למה אני צריכה לאפשר לכך שייתחסו אליי כמוצר בסופר? לא מתאים לי שיהיה לי קוד. ולמה אני צריכה לתת לאנשים דין וחשבון על הבחירה שלי לא להתחסן? זאת זכותי. מצד אחד אני לא סומכת על תכשיר נסיוני שלא בידיוק הוכח שעובד (מנה שנייה, מנה שלישית, מנה רביעית, מנה עשרים…) זה כבר לא חיסון, זה טיפול רפואי. מצד שני ישלי עבר של בעיות רפואיות ואלרגיות רפואיות, ואני ממש לא רוצה לקחת את הסיכון שיהיה לי התקף אלרגיה. זה כבר קרה לי, וזה הדבר הכי נורא שיש. מגיע לי לא לרצות לסבול, נכון? לכל רופא או "עלק רופא" בשקל 90 שאומר לי "לכי להתחסן", "מה הבעיה שלך" יש את האפשרות להגיד לי מה תופעות הלוואי של החיסון, מה הוא מכיל והאם הוא מוכן לקחת את עצמו את האחריות המלאה אם יקרה לי משהו? אני גם לא מוכנה יותר לעבור בדיקות חודרניות וכואבות כדי לבדוק אם אני לא נושאת מחלה, למרות שאין לי שום ספטומים ושאני בריאה כמו שור טפו טפו טפו. לא מוכנה יותר להיות ברקוד, לא מוכנה יותר להיות מוצר בסופר. דיי, נמאס. תנו לחיות. נמאס לי שאנשים שהתחסנו נגד מחלה רואים אותי כמפיצת מחלות למרות שמעולם לא הייתי חולה בדבר הזה. אנשים שפאקינג התחסנו, מפחדים מאנשים שלא! זה אמור להיות הפוך!! כשביקשו בדיקה רק להלוך לארץ זה עוד היה סביר. סבלתי קצת והלכתי לבקר בארץ. אבל עכשיו שדורשים ממני לעבור 5 בדיקות חודרניות, ולשבת שבועיים במעצר בית כעונש, בארץ, ועוד שבוע במעצר בית בצרפת, כעונש נוסף, על כך שהעזתי לא לעשות מה שכולם עושים, לא מתאים לי. המשפחה תתצטרך להתמודד עם העובדה שכל עוד הם לא מפסיקים עם השטויות האלו אני לא זזה לשום מקום. וכן אני תקועה. כי אני רוצה לטוס בלי שאצטרך לעבור בדיקות חודרניות וכואבות, ובלי שאהיה בלחץ אם הרמזור ישתנה וצרפת\ישראל תהפוך לאדומה או לא. אני לא יכולה לבקר את המשפחה שלי, אני לא יכולה לצאת מפריז, אני לא יכולה לנסוע לשום מקום בלי שאנשים יחדרו למרחב הפרטי והרפואי שלי, בשם "מגיפה". בכל מקרה כרגע משרד הבריאות, ארגון פשיסטי שמונהג ע"י פוליטקאים מושחתים, הפך את כל אירופה לאדומה. אז איזה טעם ישלי לבוא בארץ. ומה הטעם לבוא לארץ אם אצטרך לעבור את כל החופש בבידוד, ואז אפילו לא אוכל ללכת לשום מקום, כי אין לי בר קוד? אני לא בר קוד, אני בן אדם. ולא מתאים לי המשחק הזה של הממשלות. אני לא משחקת בזה. תקראו לי אגואיסטית, כן אני אגואיסטית, אני מסכנת את כולם. אחרי הכל אם כולם מחוסנים, זה יותר הגיוני שאני אפחד להידבק מאשר הם, לא? העולם הזה איבד כל היגיון וכבר נגמרו לי הכוחות הנפשיים. אני לא מתווכחת יותר עם אף "עלק רופא" שקיבל את התואר שלו ברפואה בערוץ כאן חדשות, ואת ההתמחות שלו באפידימולוגיה בערוץ 13. נמאס לי. אז לא אלך למסעדות, ולבתי קולנוע, ולבריכה. שילכו לעזאזל. ישלי את הטבע בחינם. מעולם לא היה מצב בהיסטוריה שהממשלה ניצלה חיסון כדי לשלול זכויות מאנשים תוך כדי שהיא מפרה באופן בוטה עשרות אמנות בינלאומיות, שנחתמו כדי למנוע שמצבים כמו השואה יחזרו על עצמם. למה היה תו ירוק לחיסון נגד שפעת חזירים? נגד אבולה? נגד איידס? אז מה קורה עכשיו? זה נראה לכם הגיוני שמנסים להפריד בין אנשים רק בגלל מצב פנקס החיסונים שלהם? זה נראה לכם הגיוני שכל אדם שנותן שירות יכול לדעת את מצבי הבריאותי? אין יותר סוד רפואי? אין יותר הזכות לפרטיות? הזכות לתנועה? הזכות לשלמות הגוף? אז למה חופרים לי בפקולטה במשפטים על זכויות אדם במשך 4 שנים, אם הממשלה הישראלית והממשלה הצרפתית, והאיחוד האירופאי, וארגון הבריאות העולמי, רומסים לי את הזכויות, מסיטים את כולם נגדי דרך התקשורת וגורמים לי להרגיש כמו שעיר לעזאזל? בידיוק כמו אבות אבותינו בשואה. ומה עם המסיכה? שמשרד הבריאות עצמו אמר שהיא לא מועילה, שבצרפת יצא חוק בסביבות 2012 שאוסר על הסתרת הפנים במרחב הציבורי, ושהמועצת המדינה (Conseil d'Etat) צינזרה צו של ראש עיר צרפתי עוד במרץ 2020 על כך שהחליט שכל האנשים בעיירה שלו צריכים ללבוש מסיכה? מה קרה להם פתאום שהם התהפכו ככה? נמאס לי להיחנק ממסיכה. בצרפת אין דבר כזה פטור ממסיכה. אבל אני לא יכולה יותר, זה מציק לי!!!!! מצטערת זאת לא מגיפה, זה ניסיון להשליט דיקטטורה עולמית. וכן אני אגואיסטית, קונספירטורית, כי אני לא הולכת כמו כבשה אחרי העדר, אלא כי אני מבקרת את המצב. כבר אסור להביע דעה, כבר אין חופש ביטוי?  

הילד הדיסלקט שלא דיבר אנגלית, הנער הפטריוט שהעריץ את ישראל, החייל שנשבע להגן על ארצו, הבחור הצעיר שענד בגאווה שרשרת מגן דוד – התפקח, הקים את האתר הזה וקיבל אזרחות בריטית! 🥳 ב- 2014 היגרתי ללונדון עם אנגלית בסיסית והרבה חששות, עברו שבע שנים והיום אני אזרח בריטי 🇬🇧 שזה בלתי נתפס אילו הייתם מכירים אותי לפני עשר שנים. אני מתענג להחזיק בדרכון שהגיע היום! לאחר שמשרד הפנים הבריטי (Home Office) אישר את האזרחות בחודש שעבר, הוזמנתי להשתתף בטקס פומבי (Ceremony) שבסיומו קיבלתי את האזרחות. המקום הפנוי לטקס היה רק לחודש הבא, אבל מסתבר שיש אפשרות לערוך טקס פרטי אונליין בעלות של £142 והתור שנקבע היה לעוד יומיים. הזמנתי את אמא שלי וכמה חברים לצפות בטקס אונליין שאורך 15 דקות. הנציגה מ- Home Office ישבה במשרד שמאחוריה דגל בריטניה ותמונה של מלכת אנגליה. היא ביקשה לזהות אותי, ולאחר שהשכנעה שאני הוא באמת אני, החל הטקס. היא שאלה איזה סוג של שבועת אמונים והבטחת נאמנות אני מעוניין לקרוא. בבריטניה יש למתאזרחים חדשים אפשרות לבחור מבין אחד משני הבטחות נאמנות: דתי או חילוני. דיי ברור איזה מהם בחרתי וקראתי בקול: "I will give my loyalty to the United Kingdom and respect its rights and freedoms I will uphold its democratic values. I will observe its laws faithfully and fulfil my duties and obligations as a British citizen" בסיום, הנציגה החביבה איחלה לי "מזל טוב, אתה אזרח בריטי!" וציינה בהומור שאני יכול להתמודד לראשות הממשלה. אז עניתי שאני מעדיף להיות סוכן חשאי 007 😎 מבחינת אמא שלי – זה היה אירוע שהיא לעולם לא היתה מאמינה שהבן שלה יהיה אזרח בריטי. מבחינת החברים – הם שמחו (ואולי ניסו להסתיר את הקנאה?) ומבחינתי זה סגירת מעגל של שבע שנים ומטרה שסימנתי שהושגה בהצלחה. אבל אני כנראה הישראלי האחרון שהייתם מצפים ממנו שתיהיה לו אזרחות בריטית. מעולם לא חיבבתי במיוחד את התרבות האנגלית, המוסיקה, האומנות או את השפה המסובכת עם המבטא הלא ברור, בית המלוכה האנגלי מיותר בעיניי כאילו אנחנו חיים בתקופה ימי הבניים עם שלטון פיאודלי. אז למה אני כותב את זה? כי אם אני אזרח בריטי, אז גם אתם יכולים. הסיבה שבחרתי להגר לבריטניה, יותר נכון ללונדון, היא משום שהיא אחת הערים השוות ביותר, מדברים אנגלית (לא צריך ללמוד שפה חדשה), היא עיר קוסמופוליטית גדולה, יש בה הרבה אטרקציות והיא כמובן יותר זולה מתל אביב. התהליך לקבלת אזרחות בריטית הוא כזה (סביר להניח שהעיקרון דומה במדינות אחרות אך המספרים שונים) 1. מגורים רצופים בבריטניה במשך חמש שנים (מותר להיעדר עד מקסימום 450 ימים בחמש שנים, ולא יותר מ- 180 יום בשנה). 2. קבלת תושבות קבע (מאפשר לגור, ללמוד ולעבוד בבריטניה ללא הגבלת זמן. אך אסור להיעדר יותר משנתיים, אחרת התושבות מתבטלת). 3. מגורים רצופים למשך שנה נוספת. (מותר להיעדר עד שלושה חודשים). 4. לעבור בהצלחה את המבחן באנגלית B1 level (הוא דיי קל), ואת מבחן התרבות Life in the UK (היה סיוט, אבל איכשהו עברתי). 5. יש עוד כמה דרישות טכניות, ואז מגישים בקשה בעלות של £1,330. אם עמדתם בתנאים – תקבלו את האזרחות המיוחלת. מרגע הבקשה לאזרחות ועד אישורה לקח ארבע חודשים שזה זמן סביר בבריטניה. ולאחר מכן, ביקשתי דרכון בריטי, תהליך שארך חודש בדיוק. האגו שלי קיבל מנת בוסטר עם הדרכון השלישי. ישראלי, איטלקי ועכשיו גם בריטי! רישיון נהיגה בריטי יש, אזרחות יש, מה השלב הבא? לקנות דירה בלונדון! 🏡