המדריך שלך להגירה לחו"ל

הנה משהו שלא ידעתם עליי: יש לי פטיש לדברים שקשורים למזרח גרמניה לשעבר. במסגרת הפטיש הזה התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, על בסיס סיפורים ששמעתי מאנשים שאני מכירה. הסיפורים הם על החיים שלהם, ממזרח ומערב לחומת ברלין. הסיפורים ששמעתי עד כה מרתקים, ואני מקווה לפרסם את כרוכת הסיפורים בקרוב. בינתיים, ספוילר לאחד הסיפורים 🙂 לפני שבועיים חברתי לאחד מחבריי, קלאוס, שגר בזמנו במערב ברלין. כשהחומה נפלה הוא היה בן 20, והוא בעצם נולד לעובדה שהחומה וההפרדה הן מציאות מוגמרת, ואף אחד לא מאמין שהחומה תיפול אי פעם, ובוודאי שמזרח גרמניה לא תקרוס. עבור כולם – ממזרח ומערב – כל דבר אפשרי, חוץ מהדברים האלו. אבל לפני שאספר על הסיור שקיבלתי, אתן כמה עובדות על היום ההוא, ב-9.11.1989. מזרח גרמניה סבלה ממכה של עריקות עוד משחר ייסודה, אך בשל יחס נוקשה מהשלטונות (לדוגמה, יורים במי שתופסים אותו, כולאים, מענים וכו') אנשים נרתעו מלעבור את הגבול בין הגרמניות. בשנות השמונים המאוחרות התעורר הזרם מחדש, והתחילו מחאות גדולות כנגד השלטון.ב-9 בנובמבר 1989 החליט הפוליטביורו של מזרח גרמניה לתת הקלות נסיעה לאזרחי המדינה, וכינסו מסיבת עיתונאים על מנת להודיע לכולם. אבל מה? מי שנתן את ההודעה, גונתר שבובסקי, לא היה בישיבת הפוליטביורו ומההודעה השתמע כאילו מזרח גרמניה פותחת את גבולותיה, כשבעצם רק הוכרז על הקלות בנסיעה לאזרחי המדינה. ההודעה ניתנה ב-18:50. ב-18:53 עיתונאי שאל ממתי הגבול יהיה פתוח ושבובסקי עלעל בניירותיו. משלא מצא תשובה לשאלה, הוא פשוט אמר "מיד." העיתונאים באולם מלמלו ודיברו אחד עם השני, והראשונים שיצאו עם ההודעה שמזרח גרמניה פתחה את גבולותיה היו AP. לקראת שמונה בערב כבר התחילו להתכנס עשרות מזרח גרמנים ליד מעברי הגבול העיקריים בברלין. לקראת חצות המספר כבר הגיע לאלפים, שדרשו לפתוח את המעברים.השומרים לא ידעו מה לעשות, כי לא רצו לירות באלפים, וגם כי היה ברור שמשהו קרה, ובשלב כלשהו ניתנה ההוראה לתת להמונים לעבור (ולהחתים את הדרכונים שלהם בחותמת שחורה, שלא יוכלו לחזור).  כל נקודות מעבר הגבול הוצפו במזרח ומערב גרמנים שרצו להיות חלק מהרגע ההיסטורי, אבל התמונה הזכורה לכולם היא זו משער ברנדנבורג. הנה, בשבילכם, הבאתי עוד כמה 🙂 אחרי הרקע הקצר הזה (תאמינו לי שזה קצר, אני מסוגלת לדבר על זה שעות), נחזור לסיורנו. יצאנו בבוקר לכיוון שפנדאו (שכונה במערב ברלין), וטיילנו לאורך האזור בו הייתה ממוקמת החומה. עברנו במקומות שפשוט לא ניתן להעלות אפילו בדמיון שהייתה שם חומה, או מדינה אחרת. כך, למשל, עצרנו בנקודה מסוימת ויצאנו מהאוטו להשקיף על הנוף. קלאוס אמר לי שזו נקודת חומה מוכרת. עברנו את הכביש ומולנו עמק קטן, ירוק, נחמד. באמצע היו שני שבילים, שנראו כמו כבישים צרים שעבר עליהם הרבה, אבל בסך הכל נראה שלו מאוד. יש בתים מימין, בתים משמאל, אפילו בית ספר קטן. אנחנו מסתכלים סביב ואז קלאוס מצביע לשביל הראשון ואומר: "רואה? כאן הייתה החומה המערבית." ואז הוא מצביע לכביש המקביל לו ואומר "וזו החומה המזרחית. בין החומות עבר הפטרול של המזרח-גרמנים."אתם קולטים? מי שגר במערב יכול היה לעמוד ולהסתכל על החומה בלי חשש שמישהו יירה בו, ובמזרח לא היו יכולים אפילו להתקרב לאזור. חזרנו לאוטו והמשכנו קצת הלאה. בכביש הראשי מתנוסס לו שלט, ואנחנו עוצרים לצילום. בנקודה זו התאחדו הגרמניות בשעה 00:32. תארו לעצמכם שאתם עומדים במקום ואתם יודעים ששם התרחש אירוע היסטורי. כמה הזדמנויות כאלו יש בחיים? כאן, ממש כאן. בנקודה אחרת שעצרנו, פסטורלית אף היא, נראו בתים חדשים ונחמדים בצד אחד, והכביש בצד שלנו. באמצע עבר שביל שנראה כמו שביל לאופניים, או הולכי רגל. מסתבר שזה היה השביל בו עבר הפטרול באמצע החומות. כאן, מולי. כאן עברו החיילים המזרח-גרמנים וכאן ירו באנשים שניסו לעבור את החומה, אבל הבתים מכסים כיום את כתמי הדם. עוד נקודת עצירה הייתה בשביל פטרול נוסף. הפעם- החומה בתוך יער. נסו לדמיין לעצמכם, למה להכביר במילים. אחר כך נסענו לאגם שליד. קלאוס הבטיח שגם שם יש מה לראות, כי המזרח-גרמנים הציבו את הגבול גם באמצע האגם. החומה עברה בפארק שליד וממש לתוך המים. פעם זה היה אמיתי לחלוטין, היום צריך לדמיין, אבל לא בטוח שנצליח להבין איך זה נראה. הסתכלתי על האגם, על פס החומה שלידנו, ושוב על האגם. מי שם גבול באמצע אגם?? (מזרח גרמניה) השנה חוגגים שלושים שנה לנפילת החומה. שלושים שנה. לפני שלושים שנה ברלין הייתה מחולקת בין שתי מדינות. היום אפשר לעבור מצד לצד, לא צריך לעצור את הרכבת באמצע, אין מעברי גבול. אנשים במזרח גרמניה יכולים לדבר בחופשיות, לא לחשוש מהשטאזי ולהיות בעלי הבתים של עצמם. פעם זה היה בלתי נתפס. היום זו המציאות.

"אז את מגיעה לארץ באוגוסט? מעולה. אז נתראה בארץ". יצא לי לדבר ולהתכתב לאחרונה עם אנשים מישראל וברוב השיחות מושג "הארץ" חזר על עצמו. כבר כתבתי שאני טיפוס של מילים, נכון? אז אני אומרת "כן, אני אגיע לישראל". מבחינתי, זה כמו שמישהו אומר לי "תגידי לבעלך" ואני אענה לו "אמסור לבן הזוג שלי". נראה לי שאין צורה יותר מנומסת ומכבדת לתקן ולהצביע על טעות במילים. אז כן, אני מגיעה לישראל באוגוסט, אבל לא, אני לא מרגישה שאני באה לארץ, שהרי אני כבר בארץ. יש הרבה ארצות בעולם שלנו והאמת היא שיש משהו בשיח הזה. לא נכון ולא לא נכון, אלא פשוט נראה לי שמי שלא חי בחו"ל ומצא ארץ אחרת, לא יוכל להבין שישראל היא ישראל ואפשר לקרוא לה "ארץ ישראל" אבל היא לא "הארץ". קרו דברים באותה הארץ… לאחר פסח הגיע יום השואה ולאחר מכן יום הזיכרון ויום העצמאות. עכשיו הסתיים האירוויזיון וכל האירועים הללו היו, נראה לי ככה, עוצמתים. אני הרגשתי פחות שייכת אליהם. יום השואה הוא יום רגיש מבחינתי. אני זוכרת שכילדה הייתי בטוחה שלכל הילדים בכיתה יש קרובי משפחה שהם ניצולי שואה. עם השנים גיליתי שלא. פה, אני ממש יוצאת דופן כי אנשים שמעו על השואה בספרים ואם אני מספרת על סבתא שלי ומה היא סיפרה לי ואיך היא ניצלה, אנשים ממש רוצים לשמוע. זה מעניין אותם כמו סיפור ובסיפור של סבתא שלי אין זוועות, כי היא לא ממש סיפרה וממה שכן, אני לא אשתף. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אני צריכה לשתף גם את הרגעים הקשים יותר, אבל הילדים ובכלל, חבוב התינוק הופכים את כל ההתעסקות הזו למאתגרת יותר (במילים אחרות, נהייתי רגשי). בשבוע של יום השואה פרסמתי כל יום פוסט שכולל סיפור שסבתא שלי סיפרה לי. לא בשבילה, לא בשביל אחרים, לא בשביל ישראל או אותה הארץ, אלא בשבילי. לאחר מכן "הכרחתי" את הילדים לראות את "החיים יפים" והבנתי שזה כבד בעיקר על בן הזוג שלי ועליי. הם היו ממש בסדר, סבלניים וספגו את החינוך של אמא שלהם. יפה מצדם. כשחגגו או ציינו בבית הכנסת את יום העצמאות (זה היה ביום רביעי בערב), נשארתי בבית. היה נראה לי מאד לא נוח לצאת עם תינוק קטן בשעות הערב וגם לא ממש התרגשתי. לא התרגשתי בעצמי, אבל כן שמחתי בשביל החברים שלי והמשפחה שנהנו מאותו היום. הדיונים השונים סביב יום השואה, על איך הניצולים חיים ולמי היא שייכת. הכאב והעצב של יום הזיכרון והשמחה הזו סביב יום העצמאות גרמו לי להרגיש שיש מספיק עצב ושמחה לכולם. השמיכה הזו שמכילה את העצב יכולה להכיל עוד ועוד אנשים (קצת חבל כי כל המלחמות הללו מיותרות לטעמי). השמיכה הזו שמכילה את השמחה, יכולה לשמח עוד המון אנשים. לכן, אם אנשים בחו"ל בוחרים לשמוח ביום העצמאות של מדינת ישראל, אני אומרת "למה לא?". למה לא לשמוח אם יש הזדמנות. בכיף. ככה מצאנו את עצמנו במפגש על האש ביום ראשון. היה לי קשה עם הרעיון, אבל החבר'ה שלי זרמו על חומוס ופיתות שהכנתי ובעיקר הם יצאו מהבית. בשלב מסוים שני המתבגרים שלי דיברו זה עם זו וחשבתי לעצמי שזה היה שווה את היציאה החוצה. היום התקיים האירוויזיון והווטסאפ האזורי געש לאורך כל הדרך. זה התחיל מכך שאין שידור בצפון אמריקה (אף אחד לא קנה את הזכויות ואל תשאלו איך יש לי את פריט המידע הזה, הוא פשוט קיים במוח שלי) והמשיך לדיונים על מי עשה מה וכמה. החגיגה הזו היא חגיגה. היא בישראל והנה, גם כאלה שעברו לקנדה צופים בה ומנהלים סביבה דיונים. סימן שהשמיכה הזו, של האושר, יכולה להכיל את כולם. לא צריך לריב מי סובל יותר. לא צריך להתעקש מי יותר שמח. לגאווה הלאומית (לדעתי) יש פחות מקום ולשותפות כדאי לפנות יותר מקום. זה כמו שהבת שלי שאלה אותי אם לא הייתי מסתדרת גם בלי חבוב. עניתי לה שכן, אבל עכשיו פשוט יש לי יותר אהבה כי אני אוהבת כל אחד מהילדים שלי 100%. קודם היו לי שני ילדים (200% של אהבה) ועכשיו יש לי שלושה (300% של אהבה). זו שמיכה כזו שנמתחת ומכסה את כולנו והכל יכול להיות טוב יותר, שותף יותר, נעים יותר, מכיל יותר. זה עניין של בחירה. זה גם עניין של הבנה, שההבדל בין אני ואתה קיים, אך הוא קיים גם בלי גדר. הוא קיים גם אם לי יש ארץ אחת ולך יש ארץ אחרת. ההבדל קיים והשמיכה נעימה יותר כשאין הגדרה מוחלטת של נכון ולא נכון. כשאני יכולה להיות בארץ ואז לבוא ולבקר בישראל. כי זה ככה וישראל היא כבר לא בית, אלא מקום לבוא ולבקר בו (מי בא לבקר בחום של אוגוסט???), לראות אנשים, לאכול במסעדה טבעונית, להתחמם קצת יותר מדי ואז… לחזור הביתה.

שבת בבוקר, יום יפה, כל רחובות פריז מוצפים באפודים צהובים. התופעה הזאת שהופיע בתחילת נובמבר, נעשתה כבר הרגל בצרפת, כאילו הייתה קיימת מאז ומתמיד. בהתחלה זה התחיל בגלל תלונות על העלאת מחיר הדלק, ואז זה התפרש לעבר עוד דברים. אני כבר נאבדתי בתחילת הדרך, והסיבה שלא רשמתי על זה אף פעם, היא שזה פשוט לא מעניין אותי, ובעיקר כי אני מתרחקת כמו מאש מהרעל ההוא שנקרא פוליטיקה. אבל אם אתם שואלים את דעתי, בהתחלה חשבתי שהם צודקים, שאנשים לא יכולים להנות מהכסף שהם עומלים עבורו, אבל לאט לאט האירוע יצא מגדרו, וכמו שרק צרפתים יודעים לעשות, נעשה לאלים מאוד (ראו מהומות 1789). כמו הישראלים, הצרפתים לא מפסיקים להתלונן על יוקר מחיה. החלטתי להשוות סתם לכיף, אם בצרפת הרבה יותר יקר בארץ. איני מבטיחה את דיוק המידע שאני נותנת פה. דיור אין מה להשוות לארץ. אם לא מכלילים את פריז (זה באמת יוצא מהכלל), דיור בצרפת מאוד זול. אפילו בעיר 20 דקות בפריז, אתם יכולים לקנות בית גדול עם גינה ו-3 קומות במחיר של דירה במרכז הארץ או למצוא דירת שותפים עם חדר ב-380-400 יורו. קשה למצוא כי יש מלא ביקוש, אבל זה קיים. אני בעצמי מצאתי בתחילת השנה חדר בבית 20 דקות מפריז וחצי שעה מהאוניברסיטה שלי, ב-380 יורו כולל הכל. אבל בעלת הבית לא רצתה בטענה שיש לה כבר 4 דיירים ללא אזרחות אירופאית והיא פחדה שמשרד ההגירה יעשו לה בעיות (לא הבנתי איך זה קשור). היא הייתה רושמת לי כל יום "אל תדאגי אני אבדוק לך, יש דייר אחד שעומד לקבל אזרחות צרפתית ; יש מישהי שמתעניינת בחדר, אם היא לא לוקחת זה שלך …" ובסוף היא נעלמה. הזוייה. ולמרות שהדיור בצרפת לעיתים הוא שליש מהמחיר בארץ, צרפתים עדיין איך שהוא מתלוננים שהוא יקר. נו … צרפתים, אחד העמים שמתלוננים הכי הרבה באירופה. צרפתים בעצמם מודים בכך שהם אף פעם לא מרוצים. יוקר מחיה אפילו בפריז, אם לא קונים בFRANPRIX (רשת סופרמרקט שאני קוראת לה גנבים, כי המחירים שלהם יקרים פי 2 מכל סופרמרקט נורמאלי), האוכל יחסית זול. במיוחד האוכל האורגני. אם לאכול בריא ואורגני נשאר נחלת ה*מאוד* עשירים בישראל, בצרפת כל אחד יכול להרשות לעצמו לאכול מוצרים אורגניים. לאחרונה ירד מחירם, ואפילו יש רשת סופרים מדהימה ליד הבית שלי בשם CORA שיש להם מוצרים אורגניים איכותיים במחירים מצחיקים (אני תמיד חושבת על האגדה של קורה כשאני הולכת לעשות קניות חחח). לאחרונה התחלתי לאכול אורגני, זה טיפה יותר יקר ממוצרים לא אורגניים אבל גם יחסית למוצרים שהם לא אורגניים בארץ, זה יחסית זול. למשל, 500 גרם נוטלה עולה סביבות ה-30-35 שקל, בצרפת 500 גרם ממרח שוקולד ואגוזי לוז ביו (שזה טעים פי מיליון מנוטלה וגם הרבה יותר בריא) עולה בסביבות ה-7-9 יורו. כמעט אותו מחיר, אבל אורגני ובריא יותר. ולעיתים אפילו אפשר למצוא בזול יותר ! פיצה קפואה עולה בארץ 20 שקל. מצאתי פיצה אורגנית עם פטריות וחזיר ב-CORA ב-3 יורו … 12 שקל לפיצה אורגנית קפואה ! והטעם … כמו בפיצריה. לפרוטוקול, הפיצה האהובה עליי היא עם פטריות, אז החזיר זה שדרוג. בצרפת טעמתי פיצה עם גבינת עיזים וחזיר וזאת הפיצה האהובה עליי בצרפת. אגב, בזמן שכל הפיצות בארץ על בסיס גבינת פלסטיק, בצרפת הן על בסיס גבינת אמנטל, אחת הגבינות הכי טעימות והכי זולות בצרפת. איזה כיף שצרפתים הם חילוניים ולא נותנים לשגעונות כמו כשרות לנהל להם את החיים. סבתא שלי שאלה אותי לא מזמן כמה אני מבזבזת בחודש על אוכל. אמרתי לה 80-100 יורו. היא הייתה בשוק ולא האמינה איך זה הגיוני. במיוחד שאני מאוד gourmande, קרניבורית בנשמה שמאוד אוהבת בשר אבל גם מאוד אוהבת פירות, גבינה ועוגיות. אולם, הבשר בצרפת יחסית יקר, עוף עולה פי 2 מהארץ, אבל בLIDL יחסית הבשר זול ורק שם אני קונה. לסיכום, האוכל בצרפת זול יותר, בריא יותר וטעים פי 10000² מהארץ. תחבורה ציבורית בהשוואה לארץ, מאוד יקר. נסיעה באוטובוס עולה 8 שקל, מנוי לNAVIGO (המקביל לרב קו הישראלי בפריז) עולה 75 יורו לחודש, ו-38 לסטודנטים, אבל מקיף כמעט את כל Île de France ואפשר לנסוע ללא הגבלה בכל התחבורה הציבורית הקיימת. אולם בערים אחרות בצרפת התחבורה הציבורית זולה באופן משמעותי ויש אפילו ערים בהם האוטובוסים הם בחינם ! שכר ועבודה בזמן שבארץ העולם יקר, הדיור יקר, אבל האוטובוסים זולים, שכר המינימום גם לא מרחיק שחקים. אם אני לא טועה, הוא 29 שקל בארץ, בעת שבצרפת שכר המינימום הוא 40 שקל לשעה. אולם, המיסים מאוד גבוהים, זה כן. למשל על המשכורת שאני בקושי מרוויחה בעבודת סטודנט, יורדים לי 100 יורו מיסים -.- אבל, בניגוד לארץ, בצרפת קשה יותר למצוא עבודה. אם בארץ רושמים על דף וורד קורות חיים באופן פושטי לחלוטין ומתקבלים לעבודה, בצרפת הקורות חיים נעשה לעסק רציני של ממש. הקורות חיים בצרפת נראים כמו עבודה גרפית מושקעת, עם הקדמה, ואפילו צריך לרשום מה תחומי העניין שלך. את מי זה מעניין בארץ שאתה רוכב על סוסים בזמנך הפנוי ונהנה להקשיב לבאך ?!יכולים אפילו לפסול את המועמדות שלך אם הקורות חיים שלך לא מספיק יפים ומושקעים. בשבילם, מי שלא משקיע בקורות חיים שלו הוא בן אדם לא רציני וחסר מוטיבציה !!! לימודים מה אני אגיד, אוניברסיטה כמעט בחינם (170 יורו לשנת לימודים!) זה כלום. בארץ זה לא נראה אפשרי. והמדינה מחלקת מלגות לסטודנטים במצב כלכלי לא טוב, רק צריך להגיש בקשה באינטרנט. סטודנט יכול בקלות לגור אצל ההורים, אם יש לו מזל והאוניברסיטה לא רחוקה, מקסימום לעבוד בעבודת סטודנט לצד הלימודים ולהרוויח עוד כסף לבזבוזים. החיים יפים כשהלימודים בחינם. שוב, אם לא מכלילים את פריז, גם להשכיר סטודיו לא כזה יקר. למשל בערים אחרות נתקלתי בסטודיו סטודנט 20 מטר ב-200 יורו לחודש. מחיר בדיחה. רק בפריז המחיר מרובע. איכס. ספרי הלימוד גם לא יחסית יקרים, אולם כל הציוד המשרדי מאוד יקר, עולה פי 2 מהארץ. למזלי באתי עם סטוקים של עטים ומרקרים מהארץ. כי בצרפת אין דבר כזה מקס סטוק שיש שם הכל ב-5 שקל, בצרפת תקנו 3 מרקרים ב-5 יורו ולא ב-5 שקל. למשל רציתי לקנות מחורר, בזמן שבארץ זה עולה 10 שקל, בצרפת 10 יורו. מי מת ?!!! בסוף מצאתי בHEMA, חנות הולנדית מדהימה, שבה כלי הכתיבה זולים ובמחירים שפויים, מחורר ב-10 שקל. בדיוק כמו בארץ. ביגוד כאן אני אשבח את ארץ ישראל ואגיד שבארץ, הבגדים מהממים, איכותיים וזולים מאוד. יחסית לצרפת. הביגוד בצרפת מאוד יקר. בעניין של ביגוד, מה שזול הוא באיכות חרא (ואני לא מדברת על פריימרק, הרוב שם לא באיכות טובה, צריף לדעת מה לבחור), ואם אתם רוצים בגדים באיכות טובה שיחזיקו שנים, תצטרכו לפתוח את הארנק. סוודרים ב-30 יורו, בזמן שבארץ קניתי סוודרים ב-30 שקל, שמחממים בחורף הצרפתי ושיש לי אותם כבר שנים ועדיין נראים חדשים. המחירים של הבגדים פשוט מרתיעים אותי ומרגיזים אותי, גורם לי לצעוק, באיזה זכות אתם לוקחים 200 שקל על פיסת בד עלובה שבארץ אני יכולה לקנות אותו דבר ב-50 שקל ?!!! אז גם בעניין ביגוד, אני מעדיפה לקנות בארץ. רשתות האופנה הישראליות מאוד איכותיות ומציעות בגדים מהממים. גם יש סיילים כל חודשיים בערך. אני למשל מאוד אוהבת את קאסטרו וFOX. כשביקרתי את המשפחה בארץ, הייתה בדיוק תקופת הסיילים, ומצאתי בגדים מהממים בגרושים (10 שקל, 20 שקל!). אולם לעיתים יש מציאות, למשל ב-H&O אפשר לעיתים למצוא בגדים איכותיים ויחסית זולים. מצאתי שורטים ב-10 יורו. אבל בעניין שופינג, אין על הארץ. אני מחכה לבקר את המשפחה רק כדי לעשות שופינג. יחסית לארץ, רוב הדברים בצרפת זולים, אבל לא הכל. יש דברים שעולים לעיתים אפילו יותר מהארץ, וזה למה יש דבר כזה שנקרא חופשה בארץ, שעל הדרך שמבקרים את המשפחה, קונים סטוקים של דברים שאין בחו"ל או שעולים שם כפליים. אז למה צרפתים מתלוננים ? אחד המרצים שלי אמר פעם, שצרפתים תמיד מתלוננים בגלל שמזג אוויר הפכפך. פעם יורד גשם, ואז למחרת שמש, ואז לפתע שלג.

פעם, כשהייתי ילדה קטנה, עמדתי ושרתי כשניגנו את ההמנון בטלוויזיה. ככל שהתבגרתי, הפסקתי לעמוד כשאני לא בסיטואציה של טקס, ואני לא שרה את המילים כבר. היום אני לא נמצאת כמעט בסיטואציות בהן ההמנון של מדינת ישראל מתנגן. פעם, כשגרתי בישראל, לעמוד בצפירה של יום הזיכרון ויום השואה היה משהו מובן מאליו. גם כשיצאתי לחופשות, הציק לי שאני לא בישראל בשביל לעמוד ביחד עם אחרים, אז תמיד מצאתי לי פינה שקטה לפני הצפירה, ועמדתי דום כמה שצריך. איפה שלא הייתי, תמיד תפסתי פינה ליד חלון, בשביל לראות מי עומד ומי ממשיך ללכת או לנסוע. כשגרתי בירושלים ועמדתי בתוך האוניברסיטה, כולם עמדו, לא היה אחד או אחת שהלכו. כשהייתי בעבודה בירושלים, תמיד יצאתי לרחוב. תמיד היו כאלו שהלכו. כשעברתי לתל אביב אחרי הלימודים, כולם עמדו. ברחוב, בעבודה, בנתיבי איילון – כולם עמדו. מפסיקים כל מה שעושים חצי דקה לפני, וממשיכים מיד אחר כך. כשהייתי ילדה, אגב, גרתי בנתניה. שם לא כולם עמדו בצפירה של יום השואה. כמו שאמרו לי השכנים, הילדים בבית הספר וכל מי שרק פגשתי בערך, ומספר רב של פעמים – "יום השואה הוא חג של אשכנזים". פעם אלו היו הפנים רק של נתניה, היום אני מרגישה כאילו אלו הפנים של מדינת ישראל. כשעברתי לברלין, בשנה הראשונה, שמתי גלגל"צ אינטרנטי ועמדתי יחד עם כולם, גם מברלין. בשנה השנייה הייתי בדיוק בישראל, וחשבתי לעצמי שזה הרגע היחיד בו אני מרגישה שייכת למדינה הזו. בשנים שאחרי הפסקתי לשמוע גלגל"צ, והפסקתי לעמוד בצפירה. החיים שלי המשיכו, ואני כבר לא עומדת כשיש בישראל צפירה. כמובן שאם אני בישראל, אני עומדת. פעם, כשהיה לי פייסבוק וגרתי בישראל, שמתי בכל שנה את "הילדים של חורף 73" על הוול שלי, והרדיו היה פתוח על שירי הזיכרון כל הזמן. הייתי חלק מגוף אחד, גם אם לא אהבתי חלק ממנו. במהלך השנים המשכתי לשים את אותו השיר, אבל כבר לא הרגשתי חלק מגוף אחד. הרגשתי כמו השתלת איברים שלא הצליחה, והחלטתי שאולי הגיע הזמן להכיר בזה שההשתלה הצליחה, אבל החולה מת. כשעברתי לברלין, בשנה הראשונה שמתי את אותו השיר על הוול ורק העמידה בצפירה נתנה לי הרגשה של שייכות. בשנה השנייה, כשהייתי בישראל, כבר לא יכולתי לסבול את האווירה. זה הרגיש כאילו מוות בכל מקום, ולא יכולתי לשאת את זה יותר. אולי פשוט לא יכולתי לשאת יותר את המחשבה שיותר משלושים וחמש שנים תוכנתתי לדרך חשיבה אחת, ועכשיו אני נבהלת כשאני מגלה שאני חושבת אחרת. בשנים שאחרי הפסקתי לשים את השיר על הוול שלי, והעליתי מסקנות משינוי צורת החשיבה שלי. כתבתי מחשבות וספקות, וניתחתי את השינויים שחלו בי. השנה לא עמדתי בצפירות. אני גם לא שומעת רדיו ישראלי בכלל. שירים של יום הזיכרון משפיעים עליי באופן אוטומטי, אבל הקשב שלי הוא ביקורתי יותר, ואני לא מאמינה יותר בהערצה עיוורת. השנה שוב קראתי את התגובות לטקס הזיכרון הישראלי-פלשתיני (שגם אם אני חושבת שזה רעיון נהדר, לא הייתי הולכת אליו בישראל, כי אני לא אוהבת התכנסויות המוניות), והבנתי את מה שהייתי צריכה להבין מזמן: זה לא שאני חלק מהשתלת איברים שלא הצליחה, אלא שלעולם לא היה, ולא יהיה, גוף אחד. ואתם יודעים מה? שום יום זיכרון לא יאחד את מי שלא רוצה להתאחד, ומי ששונא את מי שלא כמוהו. תנצב"ה.