המדריך שלך להגירה לחו"ל

מאת: איין ראנד הרצאה שניתנה לכיתת הבוגרים של האקדמיה הצבאית האמריקאית בווסט פוינט, ב-6 במרץ, 1974. מאחר שאני סופרת, הבה נתחיל בסיפור קצרצר. נניח כי אתה אסטרונאוט, שספינת החלל שלו יוצאת מכלל שליטה ומתרסקת על כוכב לא ידוע. לאחר שהכרתך שבה אליך ואתה מוצא, כי לא נפגעת באורח חמור, שלוש השאלות הראשונות, אשר תעלנה בתודעתך תהיינה: 1. היכן אני? 2. כיצד אוכל לגלות זאת? 3. מה עלי לעשות? אתה רואה צמחייה שאינה מוכרת לך, אתה מבחין כי יש אוויר לנשימה; אור השמש נראה חיוור וקר יותר מאשר הנך זוכר אותו. אתה פונה להביט בשמיים, אך עוצר. תחושה פתאומית מכה בך: אם לא תביט, לא תאלץ לדעת, כי ייתכן, שהנך נמצא רחוק מדי מכדור-הארץ וכי שיבה אליו איננה אפשרית; כל עוד אינך יודע זאת, אתה חופשי להאמין בכל דבר העולה על דעתך – ואתה חווה תקווה מעורפלת, נעימה, אף כי היא מלווה, מסיבה כלשהי, בתחושת אשמה. אתה פונה למכשיריך: הם עשויים היו להינזק; אינך יודע עד כמה. אבל אתה עוצר ונתקף בפחד פתאומי: איך תוכל לבטוח במכשירים אלה? כיצד תוכל לדעת בבטחה, שהם לא יוליכוך שולל? איך תוכל לדעת אם הם יפעלו בעולם אחר? אתה מתרחק מן המכשירים. כעת אתה מתחיל לתמוה מדוע אין בך רצון לעשות דבר. נראה הרבה יותר בטוח פשוט להמתין עד שמשהו יצוץ איכשהו. עדיף, אתה אומר לעצמך, לא לטלטל את הספינה. הרחק באופק אתה מבחין בסוג כלשהו של יצורים חיים, המתקרבים אליך; אינך יודע אם הם בני אנוש, אבל הם הולכים על שתיים. הם, אתה מחליט, יגידו לך מה לעשות. לא שומעים ממך שוב לעולם. זוהי פנטזיה, אתה אומר? אתה לא תנהג כך ושום אסטרונאוט לא ינהג כך? ייתכן שלא. אך זוהי הדרך, שבה חיים מרבית בני-האדם את חייהם, כאן, על פני כדור-הארץ. מרבית בני-האדם מכלים את ימיהם במאמץ להתחמק משלוש שאלות, אשר התשובות עליהן מצויות בבסיס כל מחשבה, כל רגש, וכל פעולה של האדם, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו: היכן אני? כיצד אני יודע זאת? מה עלי לעשות? בהגיעם לבגרות מספקת על מנת להבין את השאלות הללו, מאמינים בני-האדם, כי הם יודעים את התשובות עליהן. היכן אני? למשל, בעיר ניו-יורק. כיצד אני יודע זאת? זה ברור מאליו. מה עלי לעשות? כאן הם אינם כה בטוחים – אך התשובה הרגילה היא: מה שעושים כולם. הבעיה היחידה היא, שנראה כי בני-האדם לא נמרצים, לא בטוחים בעצמם, לא מאושרים במיוחד – וכי הם חווים לעתים, חרדה נטולת פשר ואשמה לא מוגדרת, שאותן הם לא יכולים להסביר, שמהן הם לא יכולים להשתחרר. הם מעולם לא ראו בהיעדר המענה על שלוש השאלות את המקור לבעייתם – וכי קיים מדע אחד בלבד, אשר ביכולתו לענות עליהן:  פילוסופיה. הפילוסופיה עוסקת בלימוד טבעם היסודי של הקיום, של האדם, ושל יחסו של האדם לקיום. לעומת המדעים האחרים, העוסקים בהיבטים מסוימים של העולם, עוסקת הפילוסופיה בהיבטי הקיום של כל דבר שקיים. בשדה הידיעה, המדעים הייחודיים דומים לעצים, אבל הפילוסופיה הינה הקרקע, המאפשרת את קיומו של היער. פילוסופיה לא תגלה לך, לדוגמה, אם הנך נמצא בניו-יורק או בזנזיבר (אף שהיא תעניק לך את האמצעים לברר זאת). אבל הנה מה שהיא  כן תספר לך: האם אתה נמצא ביקום, הנשלט על-ידי חוקי טבע, ואשר לפיכך, הוא יציב, איתן, מוחלט – וניתן לידיעה? או שמא הנך נמצא בתוככי כאוס שלא ניתן לתפיסה, בעולם של ניסים לא מוסברים, בשטף שאינו ניתן לניבוי, שאינו ניתן לידיעה, ואשר תודעתך חסרה את היכולת לתפוס אותו? האם הדברים שאותם הנך רואה סביבך הינם אמיתיים – או שהם אינם אלא אשליה? האם הם קיימים ללא תלות בצופה בהם – או שמא הם נוצרים על-ידו? האם הם האובייקט או הסובייקט של תודעת האדם? האם  הם מה שהם – או שהם ניתנים לשינוי באמצעות פעולתה של תודעה, כמו משאלת לב? טבען של פעולותיך – ושל שאיפותיך – יהיה שונה, בהתאם למערכת התשובות, שאותה תאמץ. תשובות אלה מגדירות את תחום המטפיסיקה – תחום החקירה של הקיום עצמו, או במילותיו של אריסטו, של "הקיום כקיים" – הענף  הבסיסי של הפילוסופיה. אין זה משנה מה הן המסקנות, שאליהן אתה מגיע [ביחס לשאלות המטפיסיות]*, יהיה עליך לעמוד בפני ההכרח לענות על שאלה נוספת, מקבילה: כיצד אני יודע זאת? מאחר שהאדם אינו יודע-כל והוא איננו מחוסן מטעות, עליך לגלות מהו זה, שביחס אליו תוכל לטעון כי הוא ידע וכיצד אפשר להוכיח את תקפות מסקנותיך. האם רוכש האדם ידע באמצעות תהליך תבוני – או על-ידי התגלות פתאומית, שמקורה בכוח על-טבעי? האם התבונה הינה יכולת המזהה ומאחדת את הנתונים, המסופקים על-ידי חושי האדם – או שמא היא ניזונה מרעיונות פנימיים, הנטועים בתודעתו של האדם עוד בטרם לידתו? האם יכולה התבונה לתפוס את המציאות – או שלאדם יכולת ידיעתית אחרת, שהיא עליונה ביחס לתבונה? האם יכול האדם להגיע לוודאות – או שהוא נידון לספק נצחי? מידת הביטחון העצמי שלך – ומידת הצלחתך – תהיינה שונות, בהתאם למערכת התשובות, שאותה הנך מקבל. תשובות אלה מגדירות את תחום האפיסטמולוגיה, תורת הידיעה, החוקרת את אמצעי הידיעה של האדם. שני ענפים אלה הם הבסיס העיוני של הפילוסופיה. את הענף השלישי – האתיקה – אפשר לראות כטכנולוגיה של הפילוסופיה. האתיקה לא מתייחסת לכל מה שקיים, אלא לאדם בלבד, אבל היא חלה על כל אחד מההיבטים של חיי האדם: על טבעו, על פעולותיו, על ערכיו, ועל יחסיו לכל דבר בקיום. האתיקה, או תורת המוסר, מגדירה את מצפן הערכים, המנחה את פעולותיו ואת בחירותיו של האדם – הפעולות והבחירות הקובעות את מהלך חייו של האדם. בדיוק כפי שהאסטרונאוט בסיפורי לא ידע מה עליו לעשות, משום שסירב לדעת היכן הוא נמצא וכיצד עליו לגלות זאת, כך גם אתה אינך יכול לדעת מה עליך לעשות עד אשר תדע מהו טבעו של היקום, שאליו הנך מתייחס, מה הם טבעם של כלי הידיעה שלך – ומהו טבעך שלך. בטרם תגיע לאתיקה, עליך לענות על השאלות, שאותן מציבות המטפיסיקה והאפיסטמולוגיה: האם האדם הוא יצור רציונלי, המסוגל להתמודד עם המציאות – או האם הוא עיוור חסר-אונים, שמקומו לא יכירנו, חלקיק המיטלטל בשטף הכללי? האם הישגים והנאה אפשריים לאדם על פני האדמה – או שמא הוא נידון לכישלון ולאסון? בתלות בתשובות על שאלות אלה, תוכל להמשיך ולשקול את השאלות, שאותן מציבה האתיקה: מה הוא טוב ומהו רע לאדם – ומדוע? האם יעדו הראשון במעלה של האדם הוא לבקש את אושרו – או את המפלט מסבלו? האם תכלית חייו של האדם היא סיפוק והגשמה עצמית – או שמא הרס-עצמי? האם על האדם לשאוף למימוש ערכיו – או שמא עליו להציב את שאיפותיהם של אחרים לפני שאיפותיו שלו? האם צריך האדם לבקש אושר – או הקרבה עצמית? אינני צריכה להצביע על התוצאות השונות, הנובעות מכל אחת משתי המערכות השונות של התשובות. אפשר לראות אותן בכל מקום – בתוככם ובסביבתכם. התשובות הניתנות על-ידי האתיקה קובעות כיצד על האדם להתייחס אל בני-אדם אחרים, והתייחסות זאת קובעת את הענף הרביעי של הפילוסופיה: הפוליטיקה, המגדירה את העקרונות של המערכת החברתית הראויה. כדוגמה לאופן פעולתה של הפילוסופיה, הרי שפילוסופיה פוליטית לא תקבע מה תהיה מכסת הדלק המוקצבת לך ובאיזה יום בשבוע תקבלו  – היא תקבע האם לממשלה הזכות לאכוף הקצבה של דבר כלשהו. הענף החמישי והאחרון של הפילוסופיה הוא האסתטיקה, חקר האמנות, המבוסס על מטפיסיקה, על אפיסטמולוגיה ועל אתיקה. האמנות עוסקת בצרכים של תודעת האדם ובמילוי משאבים שלהם היא נזקקת. עתה חלק מכם עשוי לומר, כפי שרבים אומרים: "לעולם אינני חושב במונחים מופשטים כאלה – ברצוני לעסוק בבעיות קונקרטיות, בבעיות מסוימות, מציאותיות – לשם מה אני זקוק לפילוסופיה?"  תשובתי היא: הנך זקוק לה כדי להיות מסוגל לעסוק בבעיות קונקרטיות, בבעיות מסוימות, מציאותיות, דהיינו, הנך זקוק לה על מנת להיות מסוגל לחיות על פני האדמה. אתה עשוי לטעון – כפי שטוענים רבים – כי מעולם לא הושפעת על-ידי פילוסופיה. אני אבקש ממך לבחון את טענתך זאת. האם אי פעם חשבת או אמרת את הדברים האלה: "אל תהיה כה בטוח – איש אינו יכול להיות בטוח לגמרי בדבר כלשהו". את הרעיון הזה קיבלת מדיויד יום (ומרבים רבים אחרים), אף כי ייתכן שמעולם לא שמעת עליו. או: "זה עשוי להיות טוב בתיאוריה, אבל זה לא עובד במציאות". את זה קיבלת מאפלטון. או: "זה היה מעשה מכוער, אבל אין זה אלא אנושי, אף אחד אינו מושלם". את זה קיבלת מאוגוסטין. או: "ייתכן כי זה נכון עבורך, אבל זה לא נכון עבורי". את זה קיבלת מוויליאם ג'יימס. או: "אין זאת אשמתי! איש לא יכול לשלוט במעשיו". את זה קיבלת מהגל. או: "אינני יכול להוכיח זאת, אבל אני חש כי זה נכון". את זה קיבלת מקאנט. או: "זה הגיוני, אבל להיגיון אין כל קשר למציאות". את זה קיבלת מקאנט. או: "זה מרושע משום שזה אנוכי". את זה קיבלת מקאנט. האם שמעת את הפעילים הפוליטיים העכשוויים אומרים: "פעל קודם, חשוב אחר כך?" הם קיבלו זאת מג'ון דיואי. יהיו מי שיענו על כך: "כמובן, אמרתי דברים אלה בזמנים שונים, אבל אינני צריך להאמין בזאת, בכל עת. ייתכן שאתמול זה היה נכון, אך זה לא נכון היום". הם קיבלו את זה מהגל. הם עשויים לומר: "עקביות הינה הרוח הרעה של תודעות קטנות". הם קיבלו זאת מתודעה קטנה מאוד, אמרסון. הם עשויים לומר: "האם אי אפשר להתפשר ולשאול רעיונות שונים מפילוסופיות שונות, בהתאם לכדאיות של הרגע?"  הם קיבלו זאת מריצ'ארד ניקסון – שקיבל זאת מוויליאם ג'יימס. כעת שאל את עצמך: אם אינך מתעניין ברעיונות מופשטים, מדוע זה אתה (ככל בני-האדם) חש הכרח להשתמש בהם? העובדה היא כי רעיונות מופשטים הינם האחדות מושגיות, אשר מכלילות פרטים כה רבים שאינם ניתנים לספירה – וכי ללא רעיונות מופשטים לא תהיה מסוגל לעסוק בבעיות קונקרטיות, בבעיות מסוימות, מציאותיות. מצבך יהיה כמצבו של עולל בן-יומו, אשר עבורו כל עצם הוא תופעה ייחודית, ראשונית. ההבדל בין מצבו המנטלי של רך נולד לבין מצבך המנטלי נעוץ במספר ההאחדות המושגיות שביצעה תודעתך. לא עומדת בפניך ברירה באשר לצורך לאחד את תצפיותיך, את ניסיונותיך, את הידע שלך – לרעיונות מופשטים, דהיינו, לעקרונות. הבחירה היחידה העומדת לרשותך היא ביחס לאמיתותם או לשקריותם של עקרונות אלה: האם הם מייצגים את האמנותיך המודעות, הרציונליות – או שהינם מקבץ אקראי של רעיונות מכל הבא ליד, אשר את מקורותיהם, את תקפותם, את הקשרם ואת תוצאותיהם אינך יודע, רעיונות, אשר אם תהיה מודע להם, במרבית המקרים תשליכם כתפוד לוהט מידך. אבל העקרונות שאותם אתה מקבל (באופן מודע או באופן לא מודע) עשויים להתנגש או לסתור זה את זה: גם אותם יש לאחד. מה מאחד אותם? פילוסופיה. מערכת פילוסופית היא השקפה מאוחדת על הקיום. כאדם אין לך ברירה ביחס לעובדה, כי הנך זקוק לפילוסופיה. הבחירה היחידה העומדת לרשותך היא אם להגדיר את הפילוסופיה שלך באמצעותו של תהליך מודע, רציונלי, חמור, של מחשבה ושל חקירה לוגית מדוקדקת, קפדנית – או להניח לתת-המודע שלך להערים גבבה של מסקנות לא מוצדקות, של הכללות שגויות, של סתירות לא מוגדרות, של ססמאות לא מעובדות, של רצונות לא מזוהים, של ספקות ופחדים, אשר הוטלו יחד באקראי, אבל אוחדו על-ידי תת-המודע שלך לסוג של פילוסופיה בת-כלאיים ואוחו למסה אחת מוצקה: ספק-עצמי, ככדור משקולת הקשור בשלשלת במקום שבו אמורות היו לצמוח כנפי תודעתך. אתה יכול לומר, כפי שרבים אומרים, כי אין זה קל לפעול תמיד על-פי עקרונות מופשטים. לא, זה לא קל. אבל כמה קשה יותר לפעול על-פיהם מבלי לדעת מה הם? תת-המודע שלך דומה למחשב – מורכב יותר ממחשב שאדם מסוגל לבנות – ותפקודו העיקרי הוא האחדה של רעיונות. מי מתכנת אותו? מחשבתך המודעת. אם אתה משתמט [מפעולת מחשבתך המודעת], אם אינך מגיע להאמנות מוצקות כלשהן, אזי תת-המודע שלך מתוכנת על-ידי המקרה – ואתה מוסר עצמך לכוחם של רעיונות, שאינך מודע לכך שקיבלת אותם. אבל בדרך זו או אחרת, המחשב שלך מפיק פלט, יום-יום ושעה-שעה, בצורה של  רגשות – אשר מהוות הערכות, המבזיקות כברק לדברים שסביבך, המחושבות על-פי ערכיך. אם תכנתת את המחשב שלך באמצעות מחשבה מודעת, אתה יודע מהו טבעם של ערכיך ורגשותיך. אם לא עשית זאת, אינך יודע [מהו טבעם]. אנשים רבים, במיוחד כיום, טוענים כי אי אפשר לחיות בעזרת היגיון בלבד, כי יש להתחשב במרכיב הרגשי הקיים בטבע האדם, וכי הם סומכים על הדרכת רגשותיהם.  ובכן, כך נהג גם האסטרונאוט בסיפורי. הבדיחה היא על חשבונו – ועל חשבונם: ערכי האדם ורגשותיו נקבעים  על-ידי תפיסת החיים היסודית שלו. המתכנת העליון של תת-המודע שלו הוא  הפילוסופיה – המדע אשר, על-פי אנשי הרגש, הוא חסר יכולת לחדור אל תוככי הרזים האפלים של רגשותיהם או להשפיע עליהם. האיכות של פלט מחשב נקבעת על-ידי איכות הקלט [שבו הוא ניזון]. אם תת-המודע שלך מתוכנת ביד המקרה, תוצריו יהיו בעלי אופי תואם. קרוב לוודאי כי שמעתם את המונח, שבו נוהגים להשתמש אנשי המחשבים, "ג'יגו" – שמשמעותו "זבל נכנס, זבל יוצא" (“gigo” –  “garbage in, garbage out”). אותו כלל חל גם על היחס שבין מחשבותיו של האדם לבין רגשותיו. אדם המונע על-ידי רגשותיו הוא כאדם, המונחה על-ידי מחשב שאת תדפיסיו הוא אינו מסוגל לקרוא. הוא איננו יודע אם התכנות שלו אמיתי או שקרי, נכון או מוטעה, האם הוא מכוון להובילו להצלחה או להרס, האם הוא משרת את מטרותיו או את יעדיו של כוח מרושע, לא ידוע. הוא עיוור בשתי חזיתות: עיוור לעולם שסביבו ועיוור לעולמו הפנימי, לא מסוגל לתפוש את המציאות או את מניעיו שלו, והוא מצוי במורא מתמיד משניהם. רגשות אינם כלים של ידיעה. האנשים שאינם מתעניינים בפילוסופיה הם הזקוקים לה באופן הדחוף ביותר: הם נתונים בידיה, חסרי אונים במידה הרבה ביותר. אלה שאינם מתעניינים בפילוסופיה סופגים את עקרונותיהם מן האווירה התרבותית הסובבת אותם – מבתי-ספר, ממכללות, מספרים, מכתבי-עת, מעיתונים, מסרטים, מטלוויזיה, וכיוצא באלו. מי הוא הקובע את צביונה של התרבות? קומץ קטן של אנשים: הפילוסופים. אחרים הולכים בדרכם, אם מתוך שכנוע ואם באופן סתמי. במשך כמאתיים שנה, בהשפעתו של עימנואל קאנט, המגמה השלטת בפילוסופיה מכוונת לתכלית אחת: הרס תודעתו של האדם, והרס ביטחונו בכוחה של התבונה. כיום, אנו חוזים בשיאה של מגמה זאת. כאשר נוטשים בני האדם את התבונה, הם מגלים שלא זו בלבד שרגשותיהם לא יכולים להנחותם, אלא שהם לא יכולים לחוות רגש כלשהו למעט אחד: אימה. התפשטות ההתמכרות לסמים בקרב צעירים, שצמחו על ברכי האופנות האינטלקטואליות של ימינו, מדגימה את המצב הבלתי נסבל של עולמם הפנימי של אנשים, אשר נשללו מהם אמצעי הידיעה שלהם ואשר מבקשים להימלט מפניה של המציאות – מאימת חוסר האונים שלהם בהתמודדות עם הקיום. ראו את החרדה של צעירים אלה מפני עצמאות ואת כמיהתם הנואשת ל"היות שייך", לחבור לאיזושהי קבוצה, חבורה או כנופיה. רובם מעולם לא שמעו על פילוסופיה, אבל הם חשים כי הם זקוקים לתשובות על שאלות, שאותן הם לא מעזים לשאול – ותקוותם היא כי השבט יאמר להם  כיצד לחיות. הם מוכנים לקבל את חסותו של כל רופא אליל, גורו, או דיקטטור. אחד הדברים המסוכנים ביותר שאדם יכול לעשות הוא למסור את שליטתו  המוסרית בידיהם של אחרים: כמו האסטרונאוט בסיפורי, [המוסר את ההחלטה על גורלו בידיהם של יצורים] שאין הוא יודע אם הם אנושיים, אף שהם הולכים על שתיים. כעת הנכם עשויים לשאול: אם הפילוסופיה יכולה להיות כה מרושעת, מדוע יש ללמוד אותה? ובמיוחד, מדוע יש ללמוד תיאוריות פילוסופיות, שהן מוטעות באופן בוטה, שהינן חסרות שחר, ושאינן קשורות לחיים האמיתיים? תשובתי היא: לשם הגנה עצמית – ולשם הגנה על האמת, על הצדק, על החופש, ועל כל ערך, אשר אי פעם החזקתם בו או שתחזיקו בו בעתיד. לא כל הפילוסופיות הן מרושעות, אף שרבות מדי מהן הינן כאלה, במיוחד בהיסטוריה המודרנית. מצד שני, בשורש כל הישג תרבותי, כמו מדע, טכנולוגיה, קידמה, חופש – בשורשו של כל ערך, שממנו אנו נהנים כיום, ובכלל זה לידתה של אומה זאת [ארה"ב] – תמצאו את ההישג של  אדם אחד, אשר חי לפני למעלה מאלפיים שנה: אריסטו. אם בקוראכם תיאוריות של פילוסופים  מסוימים, שהן למעשה חסרות פשר, כל שאתם חשים הוא שעמום, נתונה לכם אהדתי העמוקה. אך אם הנכם דוחים אותן, באמרכם: "מדוע עלי ללמוד דברים אלה  ביודעי כי הינם דברי הבל?" – אתם טועים. הם  אכן דברי הבל, אבל אינכם יודעים זאת – לא כל עוד אתם ממשיכים לקבל את מסקנותיהם, את כל האמרות המושכות הזדוניות, שנוצרו על-ידי פילוסופים אלה. ולא כל עוד אינכם מסוגלים להפריך אותם. דברי ההבל הללו עוסקים בנושאים החשובים ביותר של קיום האדם, בנושאים של חיים-או-מוות. בשורשיה של כל תיאוריה פילוסופית משמעותית, קיים נושא ראוי – במובן זה שקיים צורך אמיתי של תודעת האדם, שאותו מנסות תיאוריות מסוימות להבהיר ואחרות נאבקות לערפלו, להשחיתו, ולמנוע מהאדם לגלותו אי פעם. הקרב של הפילוסופים הינו הקרב על תודעתו של האדם. אם אינכם מבינים את התיאוריות שלהם, אתם פגיעים לגרועים שבהם. הדרך הטובה ביותר ללמוד פילוסופיה היא לגשת אליה כמו אל סיפור בלשי: עקוב אחר כל סימן, רמז ומשמעות, כדי לגלות מי הוא הרוצח ומי הוא הגיבור. אבני הבוחן של הגילוי הן שתי שאלות: מדוע? וכיצד? אם עיקרון נתון נראה אמיתי – מדוע? אם אחר נראה מוטעה – מדוע? וכיצד הוא מוסבר? לא תמצאו את כל התשובות מיד, אבל תרכשו תכונה שאין ערוך לה – היכולת לחשוב במונחים מהותיים. דבר אינו ניתן לאדם באופן אוטומטי, לא ידע, לא ביטחון עצמי, לא שלווה פנימית, ולא הדרך הנכונה להפעיל את תודעתו. עליו לגלות, ללמוד, ולרכוש כל ערך אשר לו הוא זקוק או שבו הוא רוצה – אפילו את יציבת הגוף הנכונה. בהקשר זה, אני רוצה לומר כי תמיד התפעלתי מיציבתם של בוגרי ווסט פוינט, יציבה אשר מראה את האדם בשליטתו הממושמעת והגאה בגופו. ובכן, אימון פילוסופי מעניק לאדם את היציבה  האינטלקטואלית הראויה – שליטה ממושמעת וגאה בתודעתו. במקצועכם, המדע הצבאי, אתם מודעים לחשיבות של המעקב אחר כלי הנשק של האויב, אחר האסטרטגיה והטקטיקות שלו – ולחשיבות המוכנות לפעול נגדם. הדבר נכון גם בפילוסופיה: עליכם להבין את הרעיונות של האויב ולהיות נכונים להפריכם, עליכם להכיר את טיעוניו הבסיסיים ולהיות בעלי יכולת למוטטם. במלחמה פיסית, לא תשלחו את אנשיכם אל עבר מטען ממולכד: תעשו כל שביכולתכם כדי לגלות את מיקומו. ובכן, המערכת [הפילוסופית] של קאנט הינה המטען הממולכד הגדול ביותר והמורכב ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה – אבל היא כה מלאה בחורים [היא כה רעועה] כך שברגע שתופסים את תחבולתה אפשר לנטרלה ללא כל בעיה ולעבור אותה בביטחון מלא. וברגע שהיא מנוטרלת, הפחות קאנטיאניים – הדרגות הנמוכות של צבאו, הטוראים, ושכירי החרב של ימינו – יתמוטטו בשל חוסר משקלם, בתגובת שרשרת. קיימת סיבה מיוחדת לכך שאתם, המנהיגים לעתיד של צבא ארצות-הברית, חייבים להתחמש מבחינה פילוסופית כיום. הנכם המטרה של התקפה מיוחדת של העמדה הקאנטיאנית-הגליאנית-קולקטיביסטית, השולטת במוסדות התרבותיים שלנו כיום. אתם הצבא של המדינה החופשית-למחצה האחרונה שנותרה על-פני האדמה, ועם זאת הנכם מואשמים על היותכם כלי של האימפריאליזם – ו"אימפריאליזם" הוא השם שניתן למדיניות החוץ של ארץ זאת, אשר מעולם לא עסקה בכיבוש צבאי ומעולם לא הפיקה רווח משתי מלחמות העולם, שאותן לא היא יזמה, אבל הצטרפה אליהן וניצחה. (הייתה זאת, אגב, מדיניות נדיבה מדי באופן מטופש, שגרמה לארץ זאת לבזבז את עושרה בסיוע הן לבנות בריתה והן לאויביה לשעבר). משהו הקרוי "המכלול הצבאי-תעשייתי" – שהוא מיתוס או גרוע מכך – מואשם בכל צרותיה של מדינה זאת. בריוני קולג'ים ארורים זועקים בדרישה שיחידות העתודה הצבאית יורחקו מן הקמפוסים. תקציב הביטחון שלנו מותקף, מושמץ ומקוצץ על-ידי אלה הטוענים, כי יש לתת עדיפות תקציבית לגני ורדים אקולוגיים ולכיתות לביטוי עצמי אסתטי לתושבי שכונות המצוקה. חלקכם עשוי להיות מופתע ממסע ההשמצות הזה ולתהות, בתום לב, מה הן הטעויות שלכם, אשר הביאו למצב זה. אם כך הדבר, חשוב בדחיפות כי תבינו את טבעו של האויב. הנכם מותקפים לא בשל טעויות או מגרעות כלשהן, כי אם בשל מעלותיכם. אתם מוקעים לא בעטיין של חולשות כלשהן, אלא משום כוחכם ויכולתכם. אתם נענשים בגין היותכם מגיניה של ארצות-הברית. ברמה נמוכה יותר של אותו עניין, מתנהל מסע דומה נגד כוחות המשטרה. אלה המעונינים להרוס מדינה זאת, מבקשים לפרק אותה מנשקה – אינטלקטואלית ופיסית. אבל זה אינו נושא פוליטי גרידא; פוליטיקה אינה הסיבה, כי אם התוצאה הסופית של רעיונות פילוסופיים. אין זאת מזימה קומוניסטית, אף שקומוניסטים מסוימים עשויים להיות מעורבים – כרימות הניזונות מאסון שאין להם את הכוח לחוללו. המניע של המהרסים אינו אהבה לקומוניזם, אלא שנאה לאמריקה. מדוע שנאה? משום שאמריקה הינה ההפרכה החיה של היקום הקנטיאני. הדאגה והחמלה הרגשניות הנהוגות בימינו ביחס לחלשים, לחסרי יכולת, ביחס לסבל, ביחס לעוון, הינן כסות לשנאה הקנטיאנית העמוקה לחף מפשע, לחזק, לבעל יכולת, למצליח, למוסרי, לבטוח, למאושר. פילוסופיה שיוצאת להרוס את תודעת האדם היא בהכרח פילוסופיה של שנאה לאדם, לחיי אדם ולכל ערך אנושי. שנאה לטוב משום היותו טוב, היא תו הזיהוי של המאה העשרים.  זהו האויב שמולו הנכם ניצבים. קרב מסוג זה דורש כלי נשק מיוחדים. בקרב זה יש להילחם מתוך הבנה מלאה של המטרה אשר למענה הנכם נלחמים, מתוך ביטחון מלא בעצמכם, ובביטחון המלא ביותר בצדק  המוסרי של שניהם. רק פילוסופיה יכולה לספק לכם את כלי הנשק האלה. המשימה שנטלתי על עצמי בערב זה איננה לשווק את הפילוסופיה שלי, כי אם את הפילוסופיה כשלעצמה. אף שהצגתי בכל משפט בדברי את הפילוסופיה שלי – שכן אף אחד מאתנו ואף היגד לא יכולים להימלט מהנחות יסוד פילוסופיות. מהו העניין  האנוכי שלי בכך? אני בטוחה מספיק לחשוב, כי אם תיווכחו בחשיבותה של הפילוסופיה ותקחו על עצמכם את המשימה של בחינתה הביקורתית, תהיה זאת הפילוסופיה שלי, שאותה תקבלו. באופן רשמי, אני קוראת לה אובייקטיביזם, אבל באופן לא רשמי אני מכנה אותה פילוסופיה לחיים על פני האדמה. תמצאו הצגה מפורשת שלה בספרי, במיוחד בספרי:  מרד הנפילים. לסיום, הרשו לי לדבר במונחים אישיים. ערב זה הוא בעל משמעות רבה מאוד עבורי. אני חשה כי כבוד גדול ניתן לי בהזדמנות להרצות בפניכם. אני יכולה לומר – לא כהערה פטריוטית נדושה ותפלה, אלא בידיעה מלאה של השורשים המטפיסיים, האפיסטמולוגיים, המוסריים ופוליטיים, ההכרחיים – כי ארצות-הברית של אמריקה היא המדינה הגדולה ביותר, הנעלה ביותר, ובעקרונות היסוד המקוריים שלה, המוסרית היחידה בהיסטוריה העולמית. סוג של זוהר שקט מתקשר בתודעתי לשם ווסט פוינט – שכן אתם משמרים את הרוח של עקרונות היסוד המקוריים הללו ואתם הסמל שלהם. היו סתירות והשמטות בעקרונות האלה, ועשויות להיות סתירות והשמטות גם בעקרונות שלכם – אבל אני מדברת על היסודות. ייתכן שהיו בהיסטוריה שלכם מי שלא נהגו על-פי הסטנדרטים הגבוהים ביותר שלכם – כפי שקיימים בכל מוסד – שהרי אף מוסד ואף מערכת חברתית לא יכולים להבטיח שלמות באופן אוטומטי של כל החברים בהם; דבר זה תלוי ברצון החופשי של האדם. אני מדברת על הסטנדרטים שלכם. אתם שימרתם שלוש איכויות של תכונות, שהיו אופייניות לתקופת לידתה של אמריקה, אבל למעשה הן אינן קיימות עוד כיום: רצינות – מסירות – ורגש של כבוד. כבוד הינו הערכה עצמית המתגלה בפעולה. בחרתם לסכן את חייכם למען ההגנה על ארץ זאת. לא אעלוב בכם באמירה, כי הנכם מקדישים עצמכם לשירות לא אנוכי – שירות כזה איננו מעלה על-פי עקרונות המוסר  שלי. על-פי תורת המוסר שלי, ההגנה על הארץ משמעה הוא, כי האדם באופן אישי אינו מוכן לחיות כעבד השבוי בידיו של איזשהו אויב, זר או מבית. זאת היא מעלה עצומה. חלקכם עשויים שלא להיות מודעים לכך. אני רוצה לסייע לכם להבין זאת. הצבא של ארץ חופשית נושא באחריות גדולה: הזכות להשתמש בכוח, אבל לא ככלי כפייה וכיבוש אלים – כפי שנהגו צבאות של ארצות אחרות בהיסטוריה – אלא רק ככלי של הגנה עצמית של אומה חופשית, שמשמעו: ההגנה על זכויות הפרט. העיקרון של שימוש בכוח רק בתגובה נגד אלה היוזמים את השימוש בכוח, הוא העיקרון של הכפפת הכוח לצדק. היושרה ורגש הכבוד הנעלים ביותר נדרשים  למשימה זאת. שום צבא אחר בעולם לא השיג זאת. אתם השגתם זאת. ווסט פוינט העניקה לאמריקה שורה ארוכה של גיבורים, ידועים ושאינם ידועים. לכם, בוגרי השנה הזאת, מסורת מפוארת שיש להמשיכה – מסורת שאותה אני מוקירה מעומק הלב, לא משום היותה מסורת אלא משום שהיא מפוארת. מאחר שאני מגיעה ממדינה, שבה קיים משטר רודני מהסוג הרע ביותר על פני האדמה, אני במיוחד מסוגלת להעריך את המשמעות, את הגדו?לה ואת הערך הנעלה של מה שעליו אתם מגינים. לכן, בשמי ובשמם של אנשים רבים החושבים כמוני, ברצוני לומר, לכל אנשי ווסט פוינט, בעבר, בהווה ובעתיד: תודה לכם 🙂

לפני חמש שנים התרחשה התלהמות המילקי על היושבים בברלין. זו היתה אחת מנקודות השפל הקשות של כמה מהאנשים שהכרתי ושל עם ישראל בכלל. אני מביאה כאן פוסט שכתבתי בשיא ההתלהמות של האנשים. הזמן שעבר לא מפחית מתחושת הקבס. "החלטתם לא להיות פה? זכותכם, אבל אין לכם זכות להשליך אבנים על הבית, אליו אולי תצטרכו או תרצו לחזור, לא לתת עצות ולא להטיף מוסר. סעו לשלום- וחיו את חייכם החדשים בשמחה, בלי להטריד את עצמכם בבעיות של "הפראיירים" שנותרו מאחור. נסתדר בלעדיכם." זה סופו של הפוסט הראשון שראיתי כשפתחתי את הפייסבוק שלי הערב. "סערת המילקי" מסרבת לשקוע, אחרי שהאידיוט שייסד את "עולים לברלין" רק מרקיע שחקים עם השנאה הבלתי מתפשרת של תושבי הארץ לכל מי שעושה שינוי בחייו, ומעז להמשיך הלאה. להלן תגובתי לאותו הפוסט. "שקלתי אם לענות או לא, ובסוף החלטתי שכן, מאחר שנראה שאני בין הנציגים היחידים אצלך בפייס שאכן גרים בברלין, אם לא היחידה. ראשית, ודבריי מופנים אל כל חברייך, אני לא מהמנפנפים בכמה זול לחיות בברלין. זה אכן אחד הדברים שהכי עיצבנו אותי כשעברתי לברלין- לראות מוצרים ישראליים או אפילו סתם מוצרים בסיסיים במחיר זול משמעותית- אבל עשיתי כמיטב יכולתי שלא לזרוק לכם את זה בפרצוף, אלא אם זה ממש הגדיש את הסאה. כן, זה מעצבן לראות בסופר קופסת תחתוניות שרשום עליה בעברית, כי היא יוצרה בישראל והמחיר שלה הוא 2 אירו, כשבישראל שילמתי שנים על גבי שנים לכל הפחות 16 שקל (במבצע!!) לחבילה כזו בדיוק. יש כאלו שזורקים בפרצוף, ואני בהחלט לא מתלהבת מהם, אבל גם לא יכולה להאשים אותם. עכשיו, בתור מי שעדיין אזרחית המדינה, לצער רבים, שעודנה משלמת ביטוח לאומי, זכותי המלאה להביע דעה בכל נושא שהוא הנוגע למדינת ישראל, גם אם אני לא גרה בארץ. יתירה מכך, במשך כל חיי הבוגרים (ואם נהיה מדויקות, אז מכיתה ח'- לפי ביטוח לאומי) עבדתי ושילמתי מיסים, שלא לדבר על התנדבות לצבא לשירות מלא, שלקח מחיי שנה ותשעה חודשים. אני מניחה שאין צורך להזכיר לך שרבים מאזרחי המדינה, להם את "מתירה" להביע דעה- לא עושים היום לא את זה ולא את זה, וגם לא שירות לאומי לרווחת הכלל. בכל העולם אנשים מהגרים ממדינותיהם למדינות אחרות כדי לשפר את איכות חייהם. רק לישראלים אסור כי זו בגידה במולדת ו"הפראיירים" נשארים מאחור. ובכן, אני חושבת שהרווחתי יפה מאוד- בעמל, בזיעה ובחוסר שעות שינה שעלו לי בבריאות ואפילו בכמה אשפוזים בבית חולים, למען המיסים ששילמתי על אלו שלא עושים כלום למענך ולמען השאר- את הזכות לרצות חיים טובים יותר מאשר במקום שהאנשים שבו, הממשלה שנבחרת כל פעם מחדש והאווירה הכללית- הם רובם בעוכריי, ולא מפסיקים לרגע להכליל שמאלני בשמאלני או ברלינאי בברלינאי. ולחברה שלך שקוראת לגרמניה כפי שקראה, אני מציעה לנסות ולהפסיק להכליל גרמנים בגרמנים. אני מכירה הרבה גרמנים, שהם בני אדם נפלאים, ולפני שבעים שנה גם הסבא והסבתא שלהם עשו דברים שהיא בחיים לא היתה מעיזה לעשות, גם אם כל צה"ל היה מאחוריה. לא לימדו אותה להכיר אנשים אחרים, אני מבינה. שמעתי שיש בבתי הספר תכנית ללימוד קבלת השונה- אולי כדאי לה לעבור קצת חינוך מחדש. מה יש בברלין ששווה לעבור- הרבה מאוד. אין טעם לפרט, כי אני לא אשכנע את המשוכנעים, ובוודאי שאני לא רוצה שנחילי ישראלים יגיעו לכאן. יש כאן 20,000 בערך, שכבר גרים כאן, וזה נראה לי די והותר. שלא יבואו גם לבקר. אני אחיה עם זה. יש כאן מספיק עברית ברחובות. כל החיים הם בחירות שאת עושה לעצמך ולמשפחתך. את בחרת להישאר בישראל- נהדר. בחרת להישאר ולסבול עם יוקר המחיה והמלחמות- נהדר, או, לחילופין, בחרת לנסות ולשנות את זה- מניפיק. אני בחרתי שלא להישאר ולא להילחם יותר, בין היתר משום שהתייאשתי. ואני לא מתכוונת להתנצל יותר בפני האנשים שאת רואה אותם כ"נותרו מאחור". אני רואה אותם כאלו שבחרו להישאר. אין מה להאשים את מי שבחר להמשיך הלאה לעתיד טוב יותר עבורו. וחוצמזה, מילקי משמין. גם בישראל וגם בברלין. חג שמח לכולכם." נ.ב. חמש שנים אחרי, הכותבת לה הגבתי נמצאת בסוף תהליך הוצאת דרכון זר, שיהיה לכל מקרה. אירוני, לא?

שנת הלימודים מתחילה ועימה השנה השלישית שלי בצרפת. מי היה מאמין, ב-5 לספטמבר חגגתי שנתיים בצרפת, ובאופן רשמי השנה השלישית שלי מתחילה כאן. ואני מרגישה כאילו גדלתי וחייתי כאן כל חיי. הצרפתית שלי השתפרה, יש לי פחות מבטא מקודם; הכרתי חברה חדשה בתחילת השנה והיא לא שאלה אותי מאיפה אני כי יש לי מבטא, אלא מאיזה עיר אני באה. איזה כיף! בצרפת, נדמה שהאוניברסיטה זה המשך של התיכון, רק שהפעם בוחרים מה ללמוד, ושהלימודים קשים ואינטנסיביים יותר. שנה שעברה הסתובבתי עם בנות שאם לומר באופן עדין, עשו לי טובה שהסתכלו לכיווני. הן המקבילות לפרחות הישראליות. הראשונה הייתה פרחה, אבל עם לב טוב, נקרא לה ליפסטוג, כי היא שמה תמיד ליפסטוג אדום. ליפסטוג הכירה חברה חדשה, ערסית, נקרא לה ייאלה, שהחלה להידבק אליה כמו זנב וכל פעם להציק לי ולהעיר לי הערות. ניסיתי בהתחלה להתחבר לליפסטוג אבל היא לא רצתה, כמו לומר, היא רצתה שנשמור על יחסים "עסקיים", תכף תבינו למה אני מתכוונת. ייאלה כל הזמן הציקה לי, דיברה אליי לא יפה והוציאה אותי מריכוז בהרצאות עם השטויות שלה. ליפסטוג, במקום להגן עליי, התעלמה. הן גם "ברוב נחמדותן" הזמינו אותי ללמוד איתן יחד למבחנים, אבל שהאמת הן כל הזמן הריצו צחוקים ובדיחות, התעלמו מקיומי ואם הן החליטו ללכת לאכול צהריים הן אפילו לא שאלו אם אני רוצה לבוא, אלא ביקשו ממני לשמור על החפצים שלהם בספרייה. סבלתי מהן שנה. כבר בתחילת הסמסטר השני התחלתי לאט לאט להתרחק מהן, במיוחד מייאלה, שאם היא הייתה ישראלית, היא בטח הייתה צועקת כל הזמן "נו יאללה כבר, מה יש לך, תזדרזי, מה את איטית, מה את לא יודעת לכתוב, מה את מסתכלת עליי, אני הייתי קודם וואי!" מסוג האנשים שבא לי לתקוע להם את הראש בגיליוטינה.למה "נתקעתי" איתן? כי ה"חברה" הזאת חתמה איתי חוזה באוניברסיטה שהיא צריכה לשלוח לי את ההרצאות עד 48 שעות לכל קורס. והיא מקבלת על זה תשלום מהאוניברסיטה, כן. כי יש לי בעיות קשב וריכוז, ועוד כל מיני בעיות קטנות שמקשות עליי יותר את הלימודים באוניברסיטה מסטודנטים אחרים. וגם אני מודה, ששנה שעברה היו לי קשיי שפה שלא רציתי להודות בהם, אבל שמתי לב שהשנה אני מבינה כל מה שהמרצה מוציא מהפה, אולי איזה מילה או 2 שאני לא מכירה, אבל גם הסטודנטים האחרים לא מכירים אותן. בקיצור, היא הציעה לי לשבת לידה בהרצאות כדי שתעזור לי להתמודד. בהתחלה זה עבר טוב, עד שייאלה נדחפה ובכל פעם שהסתכלתי במחשב להשלים מה שפספסתי מהמורה, היא התחילה ממש לצרוח עליי "תפסיקי להסתכל לה במחשב, את מגזימה, תלמדי לכתוב" וליפסטוג התעלמה. טוב, בתחילת הסמסטר השני פשוט ייאלה החלה להבריז, ואיתה גם ליספטוג נגררה. וכפי שהבנתם, היא הפסיקה לשלוח לי את ההרצאות, נתנה תירוצים שהיא שכחה וזה … ברוכים הבאים לתיכון. אני באתי להרצאות ונאלצתי להתמודד לבד, והאמת, זה עזר לי קצת. גם סטודנטים נחמדים שלחו לי את מה שהם רשמו, באמת שיש עזרה הדדית באוניברסיטה הזאת. בגלל השתי סתומות האלו קיבלתי 20\8 בארגונים אירופאים (צריך 10 כדי לעבור) אבל בשאר המקצועות היו לי ציונים יפים. עבדתי מלא בבית וחרשתי כדי להשלים את הפערים. השנה החדשה התחילה, והפעם, אנשים לא שואלים אותי "מאיפה את, יש לך מבטא". לבינתיים. פגשתי את הבן אדם היחידי שהיה נחמד איתי באוניברסיטה, שהיה תמיד מתחת לאף שלי, ושתמיד ישב בשורה הראשונה. היא ממוצא אלג'יראי אבל קוראים לה שרה, אני לא יודעת אם היא מוסלמית או נוצרית, אבל לא אכפת לי, יש לה לב גדול. היא מאוד נחמדה, אינטלגנטית ובוגרת. לא מתנשאת ופאקצה כמו רוב הבנות באוניברסיטה. היא אפילו שנה מתחתיי, היא סיפרה לי שהיא עשתה שנתיים לימודי רפואה ופרשה כי היה לה קשה, ועכשיו היא איתי בשנה שנייה. היא לעיתים מדברת ערבית וצרפתית בטלפון בהפסקות וזה משום מה מצחיק אותי, היא מדברת ערבית, משחילה איזה 2 מילים בצרפתית וממשיכה, כמו הרוסים בארץ.בשנה שעברה עזרתי לה להשלים את החומר כי היו לה בעיות במשפחה, שלחתי לה תמיד סיכומים ודיברנו מלא. השנה התחלתי להסתובב רק איתה. הרי יכולתי להסתובב איתה, שנה שעברה, במקום עם שתי הסתומות האלו, אבל מזל שהשנה החדשה היא דף חדש, ואני יושבת איתה, ועם חברה שלה שהיא הכירה לי, שיש לה ממש שם צרפתי קלאסי, מדלן, בהרצאות. אנחנו עוזרות אחת לשנייה, שולחות הקלטות של ההרצאות וקורסים ומדברות בווטסאפ, בטלפון ומסתובבות ביחד. סיפרתי להן מה שהיה לי שנה שעברה והן היו בשוק, ושאלו למה לא באתי אליהן ישר. באמת חברות אמיתיות. אז בין הצרפתים, לא מעניין אותם מאיפה אני, אלא מה "העדה" שלי. בעת שבארץ, אם אני אמרתי שאני ממוצא רוסי וגרמני, היו יורדים עליי, צוחקים עליי, על השם משפחה שלי, על המבטא שלי (?!), אומרים לי שהמשפחה שלי נאצית (סבא רבא שלי נלחם בנאצים, הייתי רק צריכה להראות להם את התמונה שלו במדי גנרל עם 12 מדליות כבוד כדי שישתקו), ושאני אשכנזיה מנומסת שאוכלת אוכל ללא טעם, למרות שהאוכל של אימא שלי מלא בטעם, בלי לשים לב שהשניצלים, הסופגניות והלביבות שהם מתים עליהם הם גרמניים. בצרפת הם אומרים שזה מוצא מגניב, וישר שהם מתים על רוסים, שהם גרו ברוסיה כמה שנים, שהם למדו רוסית בבית ספר וכד'. אני מביאה להם לטעום מאפים גרמניים, כמו שטרודל, שגדלתי עליהם בבית, כן, אימא שלי מכינה הרבה אוכל גרמני, והם מתלהבים. אפילו צרפתי אחד אמר שלדעתו יש לי מבטא גרמני! לא כמו בארץ, ששם הייתי מתביישת במי שאני. כמו בארץ, צרפת היא מדינה מלאת תרבויות, ומחקר שנעשה פעם מראה ש-1 מכל 4 צרפתים הוא ממוצא זר. יש לי חברה בפנסיה, שהחליטה שהיא הסנדקית שלי, שהיא ממוצא פולני אבל נולדה וגדלה בצרפת, והיא הזמינה אותי לסלון הספרים שהיא אירגנה בעירייה בעיר שהיא גרה. ליד וורסאי, שעתיים מהבית שלי. אוף. אבל זה היה שווה, כי היא הכירה לי את חברה שלה, שהיא גם צרפתייה ממוצא פולני, אבל בניגוד אלייה מדברת צרפתית ופולנית שוטף וכותבת ספרים בפולנית שמפורסמים בפולין! באמת הייתה לי שיחה נהדרת עם שתיהן. מאוד נהניתי. אני גם עדיין בקשר עם החברה הספרדייה שלי, החברה הראשונה שהכרתי בצרפת, ורק ביום רביעי נפגשנו ועזרתי לה להעלות לדירה החדשה שלה במרכז פריז אריחים לאמבטיה ששוקלים טון. הדירה שלה בגודל החדר שלי, משהו ממש פיצקי! אין אפילו מקום לארון. איך אפשר לחיות ככה?!! למי אכפת שזה במרכז פריז, בשבילי דירות חדר לא ראויות למגורי אדם. זה פשוט מזעזע. זה בדיוק כמו הדיור בתל אביב. אבל אם זה טוב לה, שיהיה לה בכיף. אז למה קראתי לכתבה שלי "למה באת לצרפת"? כי עדיין אני מוצאת את עצמי במצבים שאני צריכה לתת לאנשים דין וחשבון למה באתי לצרפת. וכצפוי, זה רק כשאני פוגשת בישראלים. "למה באת לצרפת? למה לא הלכת ללמוד בארץ ? מה יעזור לך תואר מחו"ל, אחר כך תצטרכי לעבור מבחנים כדי שיקבלו אותו". לא אמרתי להם את מה שאני עומדת לרשום כאן, אבל באיזה זכות אתם מחליטים לי איך לחיות, מה ללמוד ואיפה ללמוד, ובאיזה מדינה לגור. אותם אנשים שכחו בעצמם שהם גדלו בארץ, ושהם עברו לצרפת. אז שקט.בתור עבודת סטודנט אני עושה בייביסיטר למשפחות יהודיות צרפתיות, אשר מעוניינות בכלל שהילדים שלהם ישפרו עברית. ולעיתים הם מדברים עברית אפילו יותר טוב מישראלים! עם היהודים הצרפתים היו לי נסיונות מדהימים. אנשים מקסימים, מכבדים, עוזרים, לא עושים בעיות, אם למשל נופל מבחן מתי שאני צריכה לבוא לעבוד הם אומרים לא נורא, הם מאוד גמישים בשעות וגם משלמים טוב. נהניתי מאוד לעבוד אצלם, הילדים מקסימים ומחונכים, מכבדים. והם לא שואלים אותי שאלות כמו "מה את עושה בצרפת, למה באת לפה" אלא מה אני רוצה לעשות בעתיד, ואפילו מציעים לי עזרה עם הצרפתית והשיעורים באוניברסיטה.הם לא דוחפים את אפם לחיים הפרטיים שלהם. כמיטב המסורת, רציתי להמשיך לעשות בייביסיטר בעברית, כי זה גם מאפשר לי לתרגל את העברית וגם לעזור לילדים מקסימים לשפר את העברית שלהם. אבל השנה נתקלתי בשלוש משפחות ישראלות שעשו ממני צחוק. אני לא אפרט מה קרה, אבל במשך שבוע הרגשתי תחושה גועלית. כבר כשנפגשתי איתם הם תקפו אותי בשאלות תוקפניות, אמרו שכן אני מתחילה לעבוד איתם, ושהם ישלחו לי את הכתובת של הבית ספר ונעלמו. ואז יום לפני שהיינו צריכים להתחיל, בהפרש של שבוע, הם מואילים בטובם לומר לי שהם בסוף מצאו מישהו אחר, וזה עוד כשאני שלחתי להם הודעה לשאול מה קורה. הרגשתי ממש שעושים ממני צחוק, שמזלזלים בי, ושבמקום להגיד לי ישר שזה לא מתאים לי, הם משקרים לי, אומרים כן כן כן ומאחורי הגב שלי מחפשים בייבסיטר אחר, נעלמים, עושים פרצופים, עושים טובה שעונים ו"מתנצלים" – ההתנהגות האופיינית של הישראלים, בעת שבזמן הזה יכולתי למצוא משפחה אחרת. אחרי 3 משפחות ישראליות נמאס לי, הרגשתי ממש פתטית וכמעט בכיתי. בסופו של דבר, מצאתי משפחה צרפתית מקסימה לעשות להם בייביסיטר. נפגשתי איתם, וההורים החלו לספר על עצמם, על הילד וגם שאלו שאלות עליי. בין השאלות, מה אני עושה בצרפת. אבל לא באופן תוקפני, ולא כדי להטיף לי מוסר בעקיפין שהייתי צריכה ללמוד בארץ, אלא כמה שנים אני בצרפת, מה אני לומדת ואיך אני יודעת צרפתית כל כך טוב. האימא אפילו אמרה שאם זה מפריע לי, אני יכולה להכין ארוחות ערב לילד ללא חזיר ולא לערבב בשר וחלב, ואמרתי לה תודה אבל אני חסרת דת ואם לומר את האמת, אני מאוד אוהבת בשר חזיר. היא אמרה טוב בחיוך. אפילו ישראלים לא מתחשבים ככה, ישראלים כופים עליי את הדת, עושים פרצופים למה אני שותה קפה עם חלב אחרי שניצל, בעת שצרפתים מנסים לכבד, אפילו שאני מגדירה את עצמי חסרת דת. אני אמורה להתחיל איתם בקרוב, ומקווה שיהיו מרוצים ממני. בקיצור, אני מקווה שהשנה החדשה תהיה בסדר. אני מאוד לחוצה. והנה נתתי קצת חדשות ממה שקורה … ואם שואלים אותי עוד פעם למה באתי לצרפת, אני אגיד כי בצרפת אפשר לחיות מ-500 שקל לאוכל בחודש, כן, 500 שקל בחודש, ולאכול טוב, בשר, הכל, והמחיר כולל גם מוצרי היגיינה כמו נייר טואלט, כי בצרפת האוכל כל כך טעים ואיכותי, כי בצרפת אין לי יותר הפרעות אכילה, הדיכאון כמעט נעלם, בצרפת מקבלים אותי כפי שאני, בצרפת אין כפייה דתית, בצרפת קר, בצרפת יפה, בצרפת יש טירות בכל חור, בצרפת יש לי באמת חופש. וכל זה פחות ב-50 שקל. וזה על בסיס חמאה, לא מרגרינה.  

לא, אני לא טסה להצביע. כשביבי הואיל בטובו להכריז על תאריך הבחירות ישר רצתי לאינטרנט לבדוק את מחירי הטיסות, אבל חברות התעופה היו יותר מהירות ממני, והמחירים לטיסות ליום או יומיים בין ברלין לתל אביב עמדו על אזור אלף אירו. אני טסה בנובמבר במילא לשבוע, ובאמת שרציתי לממש בפעם האחרונה את זכותי לבחור כאזרחית ולעזור לעם היושב בישראל, אבל כלכלית אני לא יכולה להרשות לעצמי אלף אירו לטיסות. מאז המחירים ירדו וכיום המחיר עומד 550 אירו. עדיין לא מחיר סביר, אבל עכשיו זה כבר לא רק המחיר. יש לי פגישה חשובה עם מישהו שיכול לפגוש אותי רק בשלישי, אז זכותי האזרחית ירדה מהפרק. חבר ניסח בצורה מאוד יפה את תרומתם של תושבי החוץ שעודם אזרחים לתושבי מדינת ישראל:"אני כבר לא יודע מה לכתוב. כשאני רציני (ההצעה להצביע רשימה אחת שמאלה ממה שאתם חושבים כדי להעניק סיכוי למדינה נורמלית), אתם כועסים. כשאני מרים קמפיין לטוס להצביע 80% מהמדינה אתם אומרים 'באיזו זכות!' וכשאני מנסה להכניס קצת הומור למצב אבסורדי, אתם נעלבים. בקיצור, תפקיד יהודי וישראלי התפוצות- תשתקו, עד שנצטרך מכם משהו." אני קצת חצויה. הייתי רוצה להשפיע עבור המשפחה שלי והחברים שעוד נשארו שם, אבל מבינה שיש בעייתיות עם העניין מכיוון שאין לי כוונה לחזור לעולם ובכל זאת אני מצביעה למפלגה שאולי תשנה את פני המדינה (כל שינוי יכול להיות רק לטובה, לדעתי). מה שאני כן מרגישה שאני יכולה לעשות בלב שלם הוא לומר למי שעדיין שם ולמי שלא (אבל יכול ורוצה מבחינה כלכלית) – לכו להצביע. אל תתנו לאחרים לקבוע בשבילכם איך ייראה העתיד שלכם. זו המדינה שלכם, שאולי יכולה להשתנות אם תתנו לה את קולכם. נ.ב. הדבר שאני הכי שמחה עליו בבחירות האלו הוא שזהות התפרקו לרסיסים. הללויה.  

כמעט כל הורה למתבגרים יכול להודות לפחות פעם אחת על הרגע בו הצלחות לא מעופפות בבית. כלומר, זאת בהנחה שאפשר יהיה למצוא את הצלחות (בארון, במדיח או בכיור, וכן, בסדר החשיבות הזה). יש לנו בבית מתבגר שמעבר לכך שהוא עבר אותי בגובה (אני יודעת, לא ממש חוכמה), הוא לא ממש מבין שהוא מתבגר. לעומת זאת, אחותו מבינה יותר טוב. אמנם זכינו בילדה/ נערה/ מתבגרת מדהימה. היא אחראית (יחסית), מצחיקה (מאד), חכמה, כיף לדבר איתה וכמו כל אדם אשר צריך למצוא את מקומו בעולם, בעלת חוש שיפוטי משופשף. ההתבגרות שלה כוללת כל מיני דברים וחלק מהם הוא פיתוח הביקורתיות. החוש הזה שמתפתח ולומד להבחין בינינו לבין אחרים, בין מה שנכון ללא נכון. יש לנו, בני האדם, ביקורת כלפי האחר, כלפי עצמנו וכלפי ההורים. לצד חוש הביקורת מתפתחת לה בגיל ההתבגרות גם תופעת ה"פאדיחה". לפעמים ביטוי אי הנוחות יתבטא ב"אמא את עושה פאדיחות" (למרות שהיא תבחר במילים אחרות) ולפעמים תכלול הסתתרות וניסיון למצוא אמא אחרת. בקנדה זה אחרת הביקור בישראל הקצין במעט את התחושות. פתאום הקולות נשמעו רמים יותר והבנתי שככה אני נשמעת לאחרים (טוב, מתבגרת אחת טרחה לספר לי על כך לפני, אבל הצלחתי להבין את זה טוב יותר בביקור). הלחימה היום יומית הפתיעה אותי יותר מכפי שצפיתי ולדעתי, אנחנו המבוגרים לא היינו היחידים ששמו לב לכך. גם המתבגרת שמה לב להבדלים ואפילו טרחה למנות אותם מדי פעם. כשהיינו בישראל, הילדים הדגישו מדי פעם את ההבדלים. מבחינתי זה היה מעניין לשמוע כיצד הם תופסים את המעבר, את ישראל ואת קנדה במבט של שלוש שנים לאחר שהיגרנו. את לא מבינה חזרנו הביתה, אנחנו ממשיכים בחיינו וכבר כמעט שכחתי שהייתי בישראל. הילדים חזרו לבתי הספר (חוץ מחבוב, הוא עדיין בבית) והשגרה היא שגרה. כך יצא שבאחד הבקרים התעוררה המתבגרת כשהעין שלה לא ממש נפקחה. אותי זה קצת שעשע אבל כשתרופות הסבתא השונות לא עזרו (הצעתי גם חלב אם והתרגשתי כשלא התעופפה צלחת אלא רק נטרקה דלת), קבענו תור ב"וולק-אין-קליניק". רופאת המשפחה שלנו מסיימת את יום העבודה שלה בשעה 16:00 ויש לקבוע אליה תור מראש. נדירים המקרים בהם התור הוא מהיום להיום או מחר. מעבר לכך, הילדה לא יכולה להפסיד ימי לימודים ולמקרים כאלה בדיוק נועדה המרפאה הכללית. במרפאה עובדים רופאים שונים ואפשר להגיע בכל פעם עם תלונה אחת בלבד (הייתה לה עוד תלונה, קבענו תור נוסף כדי לטפל בה). אני לא מזלזלת ברופאים, אבל באמת שלא היה צורך ברופא מומחה או אפילו מתמחה כדי לדעת שמדובר בדלקת בעין. התרופה היא משחה אנטיביוטית שמורחים על העין. בישראל משחה כזו עולה לדעתי סביב 15 ש"ח ואולי אפילו פחות. בקיצור, נכנסנו לרופא, קיבלנו את המרשם והלכנו אל בית המרקחת. שלא כמו בישראל, בקנדה הרוקחים ממש רוקחים ולוקח להם לפחות חצי שעה לבצע את פעולת הרוקחות (אני מקווה שהם באמת רוקחים). הכדורים נמכרים כאן באריזות של בית המרקחת עם כמות שתואמת במדויק את המרשם וכבר קרה לי שקיבלתי משחה בצורה זהה. הזמן הוא לא הבעיה, הכמות והמחיר כן. אין לנו ביטוח פרטי למימון התרופות ולכן אנחנו משלמים מכיסנו את כל עלות התרופות. כך יצא חשבון של 29.50$ בעבור משחה אנטיביוטית לעין. המחיר גרם לי לאי נוחות ובעת ששלפתי את כרטיס האשראי הצצתי גם בשקית הנייר בה הונחה קופסה ובה ארבע שפורפרות של משחה. כל שפורפרת הייתה סגורה. כלומר, גנרית ולא משחה ששמו לי במיוחד וכל ארבעתן נכנסו יחדיו לקופסת בית המרקחת. לי ברור שאין צורך בכל כך הרבה משחה כדי לטפל בעין אחת מגורה ולכן המחיר נראה לי מוגזם. אם למשל הייתי לוקחת רק שפורפרת אחת, הייתי משלמת פחות מ-8$ שזה מחיר שמתחיל להיות סביר יותר בעיניי. עצרתי לרגע ושאלתי את הרוקחת: "למה יש פה כל כך הרבה משחות?" ואז זה התחיל… הבת שלי אמרה לי: "אמא, תשלמי ותיקחי". אני אמרתי לה שאני רוצה להבין והיא התעקשה: "אמא, לא מתווכחים כאן, אנחנו לא בישראל". הרוקחת דווקא הייתה אדיבה: "ככה רשום במרשם". לי כבר קרה שרשמו לי מרשמים עם כמות תרופות לא פרופורציונלית ולכן שאלתי: "זאת אומרת שהרופא החליט לרשום את כל זה?" ואז שוב שמעתי אותה: "אמא, מה את לא מבינה, לא עושים דברים כאלה בקנדה, תשלמי ונלך". מפה לשם, הרוקחת הסבירה שמרשם כזה בא עם מינימום ארבע שפורפרות. ברגע שהיא הסבירה לי את זה שילמתי והלכנו. עשיתי לה פאדיחות (ובכלל, מי אומר פאדיחות?) הפרצוף שלה לא היה מרוצה. מזל שאף אחד או אחת שמכיר אותה ראה אותנו. אמא שלה שאלה שאלות חופרות בבית המרקחת ולא לקחה את המרשם ושילמה. היא לא דיברה איתי לעוד כמה דקות נוספות. כשנכנסנו לרכב היא חזרה להסביר לי מה זה לחיות בקנדה. "את צריכה להבין שאת לא בישראל" היא חזרה על המנטרה שלה שוב ואני ניסיתי להגיד שזה נכון, אבל אני עדיין רוצה להבין על מה אני משלמת ואיך לשלם פחות בפעם הבאה (והוספתי "עם כל הכבוד לאהבה שלי אלייך ולעין שלך"). כשנכנסנו הביתה, כל אחת פנתה לדרכה. הפאדיחות שעשיתי לה אולי נשכחו מאחור, נמצאו מספר צלחות בארון והתעמקה אצלי ההבנה שהקנדיות שלה ושלי לעולם לא יהיו אותו הדבר. הילדים שלי (וחבוב בפרט), יחיו את קנדה בשלבים שונים ומשמעותיים בחייהם, יש סיכוי שבעוד עשר או עשרים שנה הם יסבירו לי טוב יותר את מה שאני לא מבינה ואני אולי אזכה להגיד להם שאני מבינה שאני לא מבינה. ועד שזה יקרה, אני איהנה מהספק ומכך שהתפקיד שלי הוא גם לחנך ;-).