המדריך שלך להגירה לחו"ל

באופן אישי נמאס לי כבר לראות פוסטים של אנשים עם מסיכות, קונספירציות קורונה והיהפכותה של ישראל לדיקטטורה. החל מהמשפט הבא, פוסט נטול קורונה ופוליטיקה. בתור מישהי שנמצאת בשנה הרביעית שלה בפריז (מי היה מאמין!) כבר למדתי טוב מאוד איך לזהות פריזאי טיפוסי ואיך לזהות תיירים או אנשים מהפרובינציה (province) כמו שאומרים. באמת במדינת פריז יש כמה סוגים של אנשים שניתן ממש לזהות אותם לפי סגנון הלבוש ואפילו מה שהם אוכלים. אז איך מזהים פריזאי טיפוסי ? והאם אני גם אסיים ככזאת? בואו נתחיל, יוצאים לדרך! מבחינת הלבוש לפריזאים יש סגנון לבוש קלאסי שרואים בסרטים, וזה מגניב. הגברים לרוב לובשים חולצות מכופתרות (הסגנון שנחשב חנוני בארץ), נעליים סגורות, ובחורף שמים מעיל בסגנון המאה ה-19 עם צעיף. הם גם לובשים מעיל גשם אופנתי או מעיל עור. לרובם יש שיער באורך בינוני, לא גלח אבל גם לא ארוך מידי, כמו התספורות של הילדים הקטנים. והם מגולחים או עם זיפים. התספורת זה משהו ששמתי לב שמיחד בעיקר את הגברים בצרפת (ממוצא צרפתי או אירופאי) ולאו דווקא הפריזאים. למהגרים לרוב יש שיער מגולח והם מגדלים מעט זקן. בנוגע לנשים, בצרפת מאוד נפוץ ללבוש חצאיות וגרביונים. במיוחד בפריז, השתעשעתי ברחוב לספור את כמות הנשים שעוברות לצידי עם חצאית\שמלה והגעתי לתוצאה של בערך 80%! אופנה צרפתית שאימצתי אך שנראת ממש מוזר בארץ היא ללבוש גרביונים ומעל זה שורט ג'ינס. בתור מישהי שחולה על שורטים, סוףסוף ישלי הזדמנות ללבוש אותם גם בחורף וזה לא יראה מוזר! בפריז רוב הנשים לובשות שמלות או חצאיות והן לא דתיות כמו שישר חושבים בארץ. זה משהו מקובל במסורת הצרפתית, ואפילו עד 2013 היה בתוקף חוק בפריז שאסור לאישה ללבוש מכנסיים, אבל כמובן שאף אחד לא שם עליו. אם אתם הולכים לגן או בית ספר צרפתי תשימו לב שכמעט כל הבנות לובשות שמלה וגרביונים! זה משהו שמושרש באמת מגיל קטן. יש בזה משהו אירופאי קלאסי כזה שלא תראו בארץ כמובן יש אופנה פריזאית שאני לא סובלת וזה ללבוש ג'ינס רחב שלוש תרבע (לעיתים עם קרעים) וסניקרס, האופנה הזאת נפוצה אצל בנות הנוער. זה מכוער. בצרפת יש לנשים קטע עם קארה, לא סתם אומרים שזאת תספורת צרפתית. 80% מהנשים אם לא יותר הן בעלות שיער קצר. ואלו שעם שיער ארוך הן לרוב מהגרות (כמוני, רק לי יש שיער שמגיע לי עד סוף הגב, אבל כולם אומרים שזה יותר מחמיא לי מקצר ואני אוהבת). כמובן שנתקלתי גם בצרפתיות עם שיער ארוך אבל אלו לרוב בנות נוער וצעירות. זה מעין custom (סליחה אין לזה מילה מדוייקת בעברית) תמוהה בחברה הצרפתית, ששככל שמתבגרים, השיער צריך להיות קצר. כאילו זה סמל סטטוס של אישה נשואה'מבוגרת. לא גלח או תספורת של בחור, אלא שיער שמגיע לרוב עד הכתפיים או טיפה מעל. התספורת הזאת נפוצה גם אצל הצעירות. וממש שמים לב לזה. וזה לא רק בצרפת אלא בכללי באירופה, כי גם במשפחה שלי זה ככה. ואני ממוצא אירופאי משני הצדדים … מבחינת האוכל הפריזאים הם עם ייחודי, רובם עובדים מסביב לשעון ואין להם בידיוק זמן לבשל. אז מה הם עושים עם הכסף שלהם? אחרי שיותר מחצי הולך לשכר דירה (אם הם לא ברי מזל וירשו את הבית, מכירה זוג צרפתים שמרוויח שניהם מינימום ואחד מבני הזוג ירש מהוריו דירה של 150 מטר מרובע במרכז פריז!), עם השאר הם קונים אוכל, מן הסתם, צרפת היא מדינת הקולונריה. הפריזאים אוהבים אוכל מהיר וטעים. ויש להם גם פטיש עם אוכל אורגני, שרק מאיץ בשנים האחרונות. כשהגעתי לפריז האוכל האורגני היה יקר, אבל שמתי לב שהשנה הוא הוזל ואפילו בפריז הוא עולה כמו אוכל שהוא לא אורגני בארץ! זאת אומרת שאוכל לא אורגני בפריז הוא אפילו זול יותר. אז הפריזאי הטיפוסי חוזר הביתה, מכין פסטה/רביולי ואוכל אותם עם גבינה, או שפשוט קונה מנות מוכנות ומחמם אותם בתנור/מיקרו. בניגוד לארץ, בפריז יש מבחר ענק של אוכל מוכן ברמה ממש טובה ואפילו יש חנות שמתמחת באוכל מוכן קפוא, Picard היא רשת הפזורה בכל צרפת, היא טיפה יקרה אבל האוכל שם מאוד טעים. בסופרים למינהם תמצאו מנות קפואות מוכנות לחימום למשל מוסקה, לזנייה, פיצות וכד' ובמחירים זולים. יש כמובן גם אוכל מוכן בסגנון קייטרינג, שהוא יקר יותר. יש אפילו מרקים מוכנים שאפשר לחמם ולאכול! יש את המרקים התשיעתיים יותר ויש את האלו שהם 100% טבעיים מוכנים בעבודת יד ועולים 20 שקל לבקבוק, אבל הטעם מושלם. כן בצרפת נפוץ לאכול מרק בערב, בעיקר בקיץ. והכוונה למרק מוקרם עם שמנת. יאמי רוב הפריזאים קונים ברובם אוכל אורגני או רק אוכל אורגני, זאת אומרת עם חותמת הBIO הידועה. יש בצרפת את תרבות הGoûter שהיא ארוחת ה-4 שנפוצה בעיקר אצל הילדים, כי בניגוד לארץ, בצרפת הלימודים הם ארוכים (כן, אפילו לגן!), מ-8 וחצי עד 4 וחצי! הילדים אוכלים ארוחת צהריים בבית ספר, אבל 4 שעות אחרי הם כבר יוצאים מורעבים, וכל ההורים והבייבסיטריות שבאים לאסוף אותן מגיעים עם סטוק של עוגיות, עוגות, קרואסונים וכמובן יש את ההורים הבריאים יותר שמביאים פירות לילדים שלהם. אבל אני לא בשוק שהילדים הצרפתיים אוכלים כל יום עוגות ב-4 ועדיין רזים ובריאים, כי גם אני תמיד הייתי ככה בארץ, ואני רזה כמו מקל. אני באמת זוללת כל היום עוגיות, אבל היי, הן לפחות אורגניות או כאלו שאני מכינה לבד (אני כזאת gourmande) והם אפילו קונים חומרי טיפוח טבעיים. זה יותר זול מהארץ אז אפילו גם לי יש ותחליב רחצה 100% טבעי לסיכום, לפריזאים יש סגנון לבוש ספציפי שיכול להיות שתיתקלו בו גם מחוץ לפריז, אבל הוא דיי מאפיין את הפריזאים. בנוסף, לפריזאים יש נטייה להסתובב עם תיקי עור מגניבים בסגנון וינטאג' (שאני עדיין לא הבנתי איפה משיגים אחד כזה!). באופן מפתיע, רוב המהגרים מתלבשים בידיוק כמו הערסים בארץ, לובשים חליפות ספורט של מותגים כמו נייק או אדידס ונעלי ספורט, הסגנון שאני הכי שונאת. ידיד שלי אמר שלדעתו זה לבוש לא מכבד ושזה בושה להסתובב ככה ברחוב. והקטע שבפריז זה מרגיש יותר בארץ, רואים מלא מכוניות חדשות, אנשים בחליפות ומלא תחבורה ציבורית, אבל אם אתם יוצאים מהעיר תשימו לב למכוניות שכבר נעלמו מהכביש בארץ (נתקלתי לא פעם במכונית שלאימא שלי הייתה ב-2005!), שהן ישנות ופשוטות יותר והאנשים לבושים באופן יותר פשוט. כאילו פריז היא מדינה בשם עצמה. כאילו בפריז צריך להתלבש יפה אבל בפרבר רחוק לאף אחד לא אכפת מה אתה לובש. אפילו ידיד שלי, שהוא פריזאי מלידה, אמר שהבגדים שלי לא מספיק פריזאים ושאני צריכה לחדש את המלתחה שלי אם אני רוצה להשתלב! מה.

פעם, כשעוד גרתי בישראל, נסעתי לראיונות לדוקטורט באוניברסיטאות בארה"ב. אחת מהן היתה אוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס. היה באמת ביקור מדהים שם, פגשתי פרופסורים ודוקטורנטים שחוקרים בתחום שלי, עשו לי סיבוב היכרות ואפילו הייתי בהרצאה אחת בשביל התרשמות.אבל כשהגעתי למלון, כתבתי בפייסבוק שאין מצב שאני אלך לשם כי זו אוניברסיטה יהודית וזה כמו ישראל הקטנה. מה זה אומר אוניברסיטה יהודית וישראל הקטנה? יש להם חופשות ביום כיפור, פסח וכו'. הם גם חוגגים את יום העצמאות הישראלי. יש שם גם הרבה יהודים וישראלים, שמרגישים כמו בבית.לא היתה שם הפרדה בין גברים ונשים, או חיוב בשיעורי דת כמו שאנחנו מכירים מאוניברסיטת בר-אילן, למשל. פשוט מסורת  ותרבות יהודית. לפעמים זה לא נתפס אצל ישראלים חילונים. בוודאי שכך זה לא נתפס אצלי, כמישהי שעם השנים פיתחה שנאה יותר ויותר לדת היהודית (היתה לי יותר בעיה עם שליחיו של אלוהים על אדמת ישראל, למען האמת). אם אומרים אוניברסיטה יהודית, חזקה עלינו שאנחנו מדברים על סגנון בר-אילן או ישיבה יוניברסיטי בניו יורק, לא?אז זהו, שכנראה זה לא ככה. כשהתחלתי לעבוד במקום בו אני עובדת (כולכם זוכרים את התלונות שלי על האפס שהחלפתי), חשבתי לעצמי שהנה, זו עוד אוניברסיטה כמו ברנדייס, מנקודת מבט של ישראלית.מאז חלף הזמן, ולמדתי שזה לא בדיוק ככה. טורו התגלה כקולג' שאמנם נותן חופשות בחגים היהודיים (אני בחופש מהעבודה ביום שני הקרוב, לדוגמה), אבל תכל'ס יהודים וישראלים הם ממש במיעוט שם. כשאני הגעתי הייתי הישראלית השניה בצוות, חוץ מהרקטורית. יש שם סטודנטים מלבנון וערב הסעודית באותה מידה שיש מישראל (כלומר, ממש לא הרבה, לצערי). היום קצת השתנה המצב (אני מדברת כאילו עברו שנים, אבל לא יאומן שעברו רק 9 חודשים מאז שהתחלתי לעבוד שם!), ויש עוד עובדת ישראלית אחת במדור מנהל סטודנטים ועוד אחת תצטרף אליי למשרד בשבוע הבא (ובעתיד הקרוב תחליף אותי כשאעבור לתפקיד אחר).בגזרת הסטודנטים, לסמסטר הנוכחי נרשמו חמישה סטודנטים ישראלים בעקבות פעולות שאני עשיתי בחודשים האחרונים. אני די גאה בזה, זה לא מובן מאליו. תפסתי את עצמי חושבת "איזה מגניב זה שיבואו עוד ישראלים לכאן". אני! איזה הזוי! אני אשכרה רוצה שיבואו ישראלים, כי הרי תמיד תמכתי בישראלים שרצו לעזוב את ישראל (להוכחה 5 השנים שניהלתי את האתר הזה) אחרי הכל, זה דווקא נחמד שיש לי עם מי לדבר עברית בברלין חוץ מחברה וחצי אין לי ילדים (חוץ מבעלי, אבל משומה לא מחשיבים אותו לצרכי מס…) והסטודנטים הישראלים הפכו לאלו שצריך לדאוג להם, וזה די סבבה, למרות שאני לא מפחיתה מתשומת הלב לסטודנטים אחרים… זה מקל כשאני לא צריכה להסביר את המנטליות הישראלית בכל פעם, לכל אחד מאז שהגעתי לברלין הייתי מעורבת בפעילויות לישראלים. היו שנים שיותר, היו שנים שפחות. החודשים האחרונים הגבירו את המעורבות שלי במובן של קשר עם סטודנטים נוכחיים ועתידיים, ואפילו בוגרים. עכשיו פתאום הפעילויות שלי הפכו לפעילויות הסברה על הקולג' ואני ממש נהנית מזה. פתאום זה לא כזה נורא להיות ישראלית בברלין 🙂 אז הנה כמה מילים על טורו קולג' ברלין.זה קולג' פרטי (כלומר הלימודים לא בחינם), שבניגוד לאוניברסיטאות הציבוריות (שם הלימודים הם כמעט בחינם) הלימודים הם באנגלית, ולא בגרמנית. התואר מוכר גם כאמריקאי וגם כגרמני, תנאי הקבלה מאוד נוחים, לא צריך פסיכומטרי ויש חופשות בחגים היהודיים והגרמניים. שכר הלימוד תלוי בנקודות זכות (ככה שמשלמים לפי כמות הקורסים שלוקחים), אבל הסמסטר הראשון הוא סכום קבוע מראש, כשאם אתם נרשמים בהרשמה המוקדמת אתם יכולים לקבל הנחה (הסמסטר הבא מתחיל בפברואר וההרשמה המוקדמת אליו מסתיימת בדצמבר). יש מלאן מלגות, גם "רגילות של כולם", גם כאלו שמיוחדות לישראלים וגם כאלו שמיועדות לחברי הקהילה היהודית (אם אתם מחליטים לעבור לברלין ולהיות חברים בקהילה, זה לא חובה). זה קולג' קטן יחסית (פרטי זה לא אומר סדר גודל של הבינתחומי) ויש יחס אישי לכל סטודנט. כשאני למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, הייתי אחת מ-500 ורק אם בלטתי בשיעור ידעו את שמי. בטורו ברלין הפרופסורים יודעים את השמות של הסטודנטים וגם שמים לב אם חסרים. באמצע אוקטובר חוזרים, כנראה, ללמוד בקמפוס (משולב עם אונליין), ואז גם ניתן יהיה לקבל ויזת סטודנט הרבה יותר בקלות, גם אם אתם ממדינה אדומה. הבנין של הקולג' הוא בנין היסטורי לשימור, והיה לפני המלחמה בית של אדריכל יהודי, שבאין יורשים חוקיים, עיריית ברלין מצאה לנכון להשכיר אותו לקולג' בעל אופי יהודי. יש לנו אפילו רקונים בעץ חלול בחצר שמובילה לאגם שליד הקולג' (וזו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי רקון במציאות). אה, ויש לנו גם אפשרות למצוא לכם חדר/דירה בתנאים נוחים (פרויקט שאני התחלתי ומנהלת, אגב). אז הנה כמה לינקים לתכניות (בשבילכם, אבל אתם מוזמנים לחלוק גם עם חברים…) ואם יש לכם שאלות נוספות אז תכתבו אליי (אפשר גם בעברית) ל office@touroberlin.de (יום כיפור וזה, אז אני חוזרת למשרד רק בשלישי 🙂 ) תואר ראשון פסיכולוגיה תואר ראשון מנהל עסקים תואר MBA וכמובן, שתהיו בריאים. מאחלת לכם שיום אחד תיגמר החלמאות אצלכם, אבל גם אם לא, בואו לברלין – כאן קר יותר ויש אותי לעזור לכם 😉

רוצים להגר? זאת כבר התחלה. אבל רוב האנשים פשוט נופלים לאותו הפח, וכמו עדר כבשים עושים בדיוק את אותן טעויות שיש להימנע מהן. כי הטעויות האלו הם אומנם תמימות לחלוטין, אך לא יגרמו לכם בדיוק להתקדם בתהליך שלכם. אז מהן בדיוק ? טעות ראשונה: לפרסם בפייסבוק קבוצות ישראלים ב___ הן אחת ההמצאות הגאוניות שמאפשרות לנו כישראלים ליצור קהילה ישראלית בחו"ל שבה ניתן לשאול שאלות בנושאים כגון ביוקרטיה, לקבל עצות וגם סתם לברר לאיזה בית ספר עדיף לשלוח את הילדים ואיפה ניתן להשיג טחינה בקופנהגן למשל. אבל, אם יש משהו שמרגיז אותי, זה פוסטים מהסוג הזה: "היי, שמי נבוכדנצר, ויש לי דרכון אירופאי. אני יודעת עברית ואנגלית שוטף. לאן כדאי לי להגר? אוכל למצוא עבודה רק עם אנגלית?" הפוסט הזה לא יעזור לכם במיוחד. תקבלו המלצות אבל חשוב מאוד שתדעו שאם אתם מפרסמים פוסט כזה, אתם ישר יוצאים מהכאילו ידיעה שאפשר להגר רק עם דרכון אירופאי. וזה בולטשיט. ומה עושים אנשים ללא דרכון אירופאי, ומה עשו כל הזרים באירופה שהם לא מהאיחוד, כמו רוסים, בריזילאים, הודים וכד'? הם באו משמים? איך הם הגיעו לאירופה? הרי אין להם דרכון בורדו.אז תפסיקו לחשוב שזה שיש לכם אזרחות זרה זה אומר שיפרסו לכם שטיח אדום בשדה תעופה ויובילו אתכם בלימוזינה לדירה וימצאו לכם עבודה. זה לא עובד ככה. חוץ מגרמניה, שיש לה סוג של תוכנית של תושב חוזר כמו בארץ, רוב מדינות אירופה לא עוזרות בידיוק לתושבים חוזרים. גם אם אתם עוברים למדינה שיש לכם בה אזרחות, ואתם לא יודעים מילה בשפה המקומית, יעמקו לכם את הפרצוף וגם תזכרו בהטפות מוסר של למה אתה לא יודע את השפה שלך וכד'. אנשים כאלו אישית מרגיזים אותי. הפוסטים האלו יעילו לכם כדי ללמוד קצת על מדינות ואיפה אולי משלמים פחות מיסים ואיפה יותר ידידותיים לישראלים, אבל לא מעבר. אל תצפו שיקבלו אתכם בזרועות פתוחות בגלל צבע הדרכון שלכם. וגם אם יש לכם דרכון זר, אתם צריכים להירשם במדינה. למשל בצרפת צריך לגור ולעבוד 3 חודשים כדי להירשם לביטוח רפואי. גם עם אזרחות צרפתית. אם אתם באים לצרפת ללא ידיעת צרפתית יעקמו לכם פרצופים וסביר להניח שיטיפו לכם מוסר של "את צרפתייה ולא יודעת צרפתית? תתביישי לך" וכל מיני. הצרפתים הם פנאטיים לשפה שלהם. ומבחינתם להיות צרפתי ולא לדעת צרפתית זה חוסר כבוד למדינתם ואפילו העלבה. ואני מאמינה שרוב המדינות הן ככה. רוצים להגר? אתם צריכים שיהיה לכם כיוון. להגר זה כמו ללמוד. אתם צריכים לדעת מה אתם רוצים ללמוד, ושיהיה לכם לפחות מושג קטן באיזה מקצוע אתם רוצים לעסוק בעתיד. הרי לא תלכו ללמוד כלכלה אם אתם חולמים להיות וטרינרים, לא? טעות שנייה: לא לבחור מדינה, ויותר גרוע, לבחור מדינה אבל לא ללמוד את השפה המקומית הטעות השנייה בפוסט של נבוכנדצר היא "אני יודע עברית ואנגלית שותף". מאז הברקסיסט, מעמד האנגלית דיי ירד באירופה. אומנם זאת נשארת תמיד שפה חשובה, וכשמקומיים מחפשים עבודה נדרשת מהם לרוב ידיעת אנגלית ברמה מסויימת, אבל זה לא מחליף ידיעה של שפת המקום! רוצים להגר? מעולה. זה צד ראשון. אבל להגר זה דבר נרחב. להגר לאן? לאיזו מדינה? העולם מלא במדינות, ולכל מדינה תרבות ושפה משלה. אם אתם רוצים להגר ושההגירה תצליח. אתם צריכים להשתלב בחברה. וכדי להשתלב בחברה המפתח הוא ידיעת שפה. אז השלב הראשון והחובה של כל מהגר לעתיד הוא לבחור את היעד וללמוד את השפה שלו. אף אחד לא אמר שאתם צריכים להתחיל ללמוד גרמנית ספרותית או שוודית אקדמאית, אבל לפחות לדעת את הבסיס ולבוא תחילה ללימודי שפה במדינה זאת התחלה טובה. עם ידיעת השפה המקומית תוכלו למצוא בקלות יותר עבודה, אם אתם צעירים תוכלו ללמוד את השפה שנה-שנתיים במדינת היעד ואז להירשם לאוניברסיטה וללמוד תואר. בתור סטודנט זר עם תואר של המדינה שבה אתם רוצים להגר, יהיה לכם הרבה יותר קל להשתלב בשוק העבודה, כי מן הסתם תכירו אותו. אתם תעבדו בעבודת סטודנט, אתם תעשו סטאז'ים. כן זה קשה למצוא את זה, אני מודה. אבל לעומת בן אדם שבא ממדינה אחרת עם דיפלומה זרה ו-0 ידיעה בשפה המקומית, יהיה לכם הרבה יותר קל להשתלב ויותר קל למצוא עבודה. בן אדם שלא מתכוון מראש ללמוד את שפת המדינה הוא לא אדם רציני מבחינתי. אתם מצפים לחיות בבועה משלכם עד סוף חייכם כשאתם מדברים אנגלית שוטף ושתי מילים בספרדית למשל? גם יהיה לכם יותר כיף ונחמד במדינה החדשה כשאתם יודעים את שפת המקום, יש לכם עבודה במקצוע שלכם (או משהו קרוב בתור התחלה) וכשיש לכם חברים מקומיים ושאתם יכולים ללכת לבלות עם יכולת לתקשר ולהבין את העולם סביבכם. טעות שלישית: לא לחסוך כסף זאת טעות פחות נוראה אם אתם מהגרים בעקבות רילוקשיין ויש לכם מקום עבודה מופתח. אבל תמיד אבל תמיד לפני כל הגירה, צריך להתכונן מינימום שנה מראש. והדבר הכי חשוב בימינו, כפי שאתם יודעים, הוא כסף. וכל מהגר מתחיל צריך לדעת כשמגיעים למדינה זרה, למצוא עבודה נעשה לדבר מאתגר וקשה. לעיתים אפילו עבודות פשוטות כמו מקדונלס. אני עברתי את זה בעצמי. ייקח לכם לפחות כמה חודשים עד שתמצאו עבודה ראשונית, ולעיתים צריך להתפשר. אף אחד לא אומר לכם להתחיל לעבוד בניקיון כשבארץ הייתם רגילים לעבוד בהייטק, אבל הבנתם את הכיוון שלי. אחר כך כשתצברו ניסיון מקומי ותשלטו יותר טוב בשפה, תוכלו כמובן למצוא עבודה טובה יותר. אבל כסף, הגירה זה דבר יקר, מאוד. אבל הגירה היא ממש לא רק לאנשים עשירים. עובדה שיש אנשים שבהתחלה באו בלי כלום ובסופו של דבר הם קונים לעצמם בית, מוצאים עבודה טובה וכד'. אבל להתחלה צריך שיהיו לכם חסכונות. הדבר הכי יקר הוא דירה. ראשית, רוב בעלי הדירה מבקשים שתשלמו להם מראש את שכר הדירה, צריך כסף לזה. שנית, תצטרכו וודאי לקנות דברים רבים שלא יכולתם להביא מהארץ, למשל רהיטים, כלי בית, בגדים (אם למשל אתם מהגרים לקנדה, לא תוכלו להסתפק במלתחה מהארץ, אלא אם כן אתם מתכוונים לשהות בה רק בקיץ), סדינים והרשימה עוד ארוכה. אולי תרצו להביא אתכם את חברכם הטוב ביותר בעל ארבעת הרגליים. לחסן אותו, לקנות כלוב מיוחד, זה גם עניין שעולה כסף. לרוב כשתגיעו למדינה לא תוכלו לקבל ישר ביטוח רפואי ממשלתי, ותצטרכו להסתפק בביטוח פרטי מקומי או ביטוח מהארץ. עוד כסף. ובזמן שאתם מחפשים עבודה, אין לכם הכנסות. לכן חשוב שיהיה לכם חסכונות שתוכלו לחיות באופן נורמאלי ולא לגווע ברעב או חס וחלילה לישון באוהל בפארק. בנוסף כל העניינים הביוקרטים, ויזות או אפילו להוציא תעודת זהות מקומית (אם יש לכם אזרחות) עולים לא מעט כסף. טעות רביעית: לא להתפשר ו/או להיות עצלנים מעבר לאנשים צבועים, דו פרצופיים ושקרניים. אם יש אנשים שאני לא סובלת, אלו אנשים עצלנים, מפונקים ושמתלוננים על כל דבר. ולרצות לישון עוד קצת או להתעצל ללכת לשטוף כלים אחרי יום עבודה קשה הם לא נחשבים עצלנות מבחניתי. בעצלנות הכוונה שלי לחוסר רצון לעשות משהו. להתפנק, ולצפות שהכל ייפול משמים. כשעזרתי לאקס שלי לעבור לפריז, הבנתי עד כמה הוא לא מתאים לי. הבן אדם לא רצה לעשות כלום ובעצמו, וציפה שאני אעשה לו הכל! שאני אחפשר לו דירה, עבודה. בהתחלה עזרתי לו, אבל כשראיתי כמה הוא נעשה לקשה ובלתי נסבל, אמרתי לו שיחפש לבד. הבן אדם לא רצה להתפשר. הוא רצה X ורק X ואם זה אז כלום. ומה שהוא רצה היה יקר ולא מתאים לתקציב שאין לו, מן הסתם, לא עובד. וההורים לא יכלו לשלם לו את זה. מצאתי לו חדרים פנויים אצל אנשים, אפילו שילמתי לאתר כדי למצוא יותר בקלות חדרים להשכרה, אבל כל מה שמצאתי לו זה לא היה לו טוב. "רחוק מידי, אני רוצה 5 דקות מהמכללה", "לא, זה שולחן קטן מידי, לא מתאים לי", "לא הרכבת עוברת בערים עם אוכלוסיות שאני פחות אוהב" כל פעם משהו מפריע. אם משהו מפריע, אפשר לתקן. שולחן קטן? מי אמר שבעל הבית לא יכול להביא לך שולחן גדול יותר או אפילו שתקנה בעצמך. הכל אפשר לפתור בדיבורים. עובר בערים עם אוכלוסיות שאתה לא אוהב? הרכבת רק עוברת שם, זה לא אומר שאתה צריך לגור שם! ומה הבעיה בחצי שעה נסיעה? אני עוברת שעה וחצי לכיוון! איזה פוץ כשעוברים למקום חדש צריך בהתחלה להתפשר. אם הדירה קטנה יותר, זה לא נורא. זה זמני. זה לא אומר שתגורו שם עד סוף חייכם, אבל לפחות שיהיה לכם מקום לשים את הראש! אם אתם קונים בית זה משהו אחר, מותר לכם להתפשר. אבל כמובן לא בכל מחיר. אם הדירה לא ראוייה למגורים או באיזור מסוכן, אל תקחו אותה! הכל במידה. כנ"ל לגבי עבודה. וזה האמת גרם לי להבין שהגירה היא לא לעצלנים. ואפילו לעבור מכפר קטן לעיר גדולה זה חתיכת סיפור. הוא גם לא התאמץ בכלל למצוא עבודה, ושאלתי אפילו בשבילו שותפים אם הם יכולים לשאול בעבודה שלהם אם הם מחפשים מישהו (מדובר על מקדונלס וכאלה, סטודנטים אחרי הכל) והוא לא רצה לשמוע! זה חירפן אותי. הבן אדם לא רצה לעשות כלום מעבר לשחק במחשב, לזלול ולישון. זה הגעיל אותי. וכמובן שהבן אדם לא מצא לא עבודה, לא דירה. ורק רצה לשחק במחשב כל היום. אני לא יכולתי להמשיך לארח אותו אצלי (גם לא רציתי, הוא נעשה בלתי נסבל) וגם הכסף שלו הלך להיגמר ואמרתי לו בעצמי שאני לא מתכוונת לממן אותו (כי הוא גם קנה שטויות) אז בסופו של דבר הוא נאלץ לחזור הביתה (כי גם גירשו אותו, תודה לאל). מי שרוצה, הכל ייפתח מולו. אז אם אתם מפונקים, לא רוצים להזיז את התחת למצוא דירה ועבודה ומבזבזים כסף על ממתקים, אין לכם מה לנסות להגר. תישארו לגור אצל אמא ואבא, אוכל ושירותי מלון חינם מובטחים. ולסיום, טעות אחרונה: להיות נואשים. אני מבינה את הרצון לגור בחו"ל בכל מחיר. אבל לא ממש בכל מחיר. אתם לא צריכים להתחתן עם מישהו שאתם לא אוהבים בשביל אישור שהייה, ולא להסכים לעבוד בעבודה חרא עם תנאים ברצפה כדי להרוויח כסף. לכל דבר יש גבול. תמיד תמצאו בסופו של דבר פיתרון, ואת הדבר שמתאים לכם, אם תאמינו בעצמכם ותמישכו להתמיד. וגם אם נופלים, זה קורה לכולם, קמים אחר כך. והכל מסתדר.

זאת הייתה אחת השנים הכי קשות בחיי. וזה בלי קשר לקורונה, שרק הייתה הדובדבן על הקצפת. עבר עליי כל כך הרבה דברים שבגללם פשוט נעלמתי. אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל … בעקבות הקורונה נסעתי לארץ לפני 3 חודשים, כדי לבקר את המשפחה, החברים וכמובן לטפל בעניניים ביוקרטים בארץ. אני ממש מתגעגעת לצרפת ומקווה שאוכל לחזור בקרוב. אבל גם בארץ זאת אל בידיוק חופשה, בנתיים מצאתי עבודה זמנית כדי לחסוך כסף. כי בצרפת המצב יותר גרוע מבחינת עבודות. ובתור סטודנטית, אני צריכה כסף. מהפן האישי גיליתי על עצמי הרבה דברים השנה. למשל את העובדה שאני הרבה יותר חזקה נפשית ממש שחשבתי, שעמדתי על שלי בזוגיות רעילה עם בן זוג דוחה ושתלטן שניסה כל הזמן להשתלט לי בחיים, להתערב כל דבר וגם נהפך לקנאי. לא הקשבתי לו אף פעם. אף פעם. אמרתי לו כמה פעמים שאני עושה מ-ה ש-א-נ-י ר-ו-צ-ה. הוא גם לא התאמץ כלום כדי למצוא עבודה, רק רצה לשחק במחשב כל היום, לזלול את כל האוכל שלי (שקניתי לשבוע, ובזבזתי בגללו 250 יורו בחודש על אוכל, שאני בדר"כ מבזבזת 100-120 יורו) בגלל שהוא כזה זללן דוחה. הוא ניסה לעשות לי מניפולציות אבל זה לא עבד לו. זה רק הרגיז אותי יותר. הוא אמר לי שאני צריכה לדבר עם המשפחה שלי רק פעם בשבועיים כי זה לא טוב להיות קרובה אליהם יותר מידי. אמרתי לו שהוא חיי בסרט והתקשרתי באותו יום לסבתא, אימא, אחותי ודודה שלי כדי לדבר איתם ולשאול מה קורה. בכוונה כדי לעצבן אותו וכדי להבהיר לו שאני מדברת עם מי שאני רוצה, כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.זה עיצבן אותו כמובן והוא התחיל לדבר אליי ממש מגעיל. אמרתי לו שירגע ושהוא לא ידבר אליי ככה, ולפוץ הזה תמיד יש מה לומר. במיוחד שאני אירחתי אותו אצלי, הוא היה גם כל הזמן מתלונן שרע לו. כל דבר הפריע לו. אז אמרתי לו שאם כלכך רע לו איתי שיזמין כרטיס רכבת ושיעוף לי מהעיניים. אבל הוא התחיל להתנחל אצלי, דרש שאכין לו לאכול ואדאג לו ואמרתי לו שהוא קונה אוכל בכסף שלו. ושאני לא אימא שלו. כמובן שהוא דיבר אליי מגעיל. הרגשתי שאני מתחרפנת. הוא אמר לי שבקרוב נגמר לו הכסף ושאני אצטרך לממן אותו. אמרתי לו שילמד לחסוך ושיספיק לקנות שטויות ודברים שהוא לא צריך. והוא השיב שאני מדברת שטויות. אז אמרתי לו שאני לא אממן אותו ושיחזור הביתה. בסופו של דבר בעלת הבית גירשה איתו. כי לא משנה כמה ניסיתי בנחמדות, זה לא עבד. ואז הוא גם החליט פתאום שהוא פסיכולוג ואבחן לי כל מיני בעיות נפשיות, ואמר לי שהוא יעזור לי. אמרתי לו שזה נגמר ביננו באופן רשמי. קיץ 2019 היה מזעזע מהפן הזה. גיליתי עד כמה הוא בן אדם נוראי, כי כשאתה יוצא עם מישהו למסעדה או מתארח אצלו אתה לא רואה את הצדדים הפחות טובים שלו, אבל כשאתה מארח אותו אצלך בבית במשך חודשיים, אתה מגלה עד כמה הוא בן אדם זבל, מפונק, ילדותי ושתלטן. הוא לא הפסיק להציק לי אחרי שנפרדנו, לצאת עליי, להאשים אותי, להגיד שאף אחד לא ירצה אותי הוא כתב לי דברים כלכך פוגעניים והסיבה היחידה שלא הלכתי למשפחה היא שהיה לי כבוד למשפחתו שאירחה אותי ממש יפה ועזרו לי מלא, בעניינים ביוקרטים למשל, קנו לי חפצים וגם כשהוא היה מדבר אליי מגעיל כשהתארחתי אצלם (לרוב צוחק על איך שאני מדבתר צרפתית) הם היו מגינים עליי. איך יצא להם בן כזה פוץ?! הוא גם איים עליי להזמין משטרה כי אמרתי לו שאני לא מוכנה שיבוא אליי לאסוף את החפצים שלו ושישלח את אחד ההורים שלו. מה אני אשמה, אמרתי לך להביא מזוודה עם בגדים ולא את כל הבית שלך, והעיקר הוא מביא 5 זוגות מכל בגד וצועק עליי למה אני לא עושה כביסה כל יום. אני בנוסף לזה הלכתי לעבוד וכשאני חוזרת אני צריכה לעשות לו כביסות ולהכין לו אוכל? אמרתי לו שלא מתאים לי. שיסתדר לבד. והוא בכוונה עשה לי ריגשי ולא אכל כל היום. הוא היה נשאר ער כל הלילה ואחר כך צועק עליי למה אני לא מעירה אותו. אמרתי לו שיש דבר כזה שעון מעורר ושיספיק ללכת לישון מאוחר. אבל הוא כמובן כזה חכם גדול ויודע יותר טוב מכולם. אני הרי טיפשה, נכון? אני לא מבינה כלום מהחיים שלי. אחרי שהוא חזר סוף סוף הביתה הוא לא הפסיק להטריד אותי בהודעות. ואם לא עניתי לו הוא היה אומר לי "תפסיקי לעשות לי פרצופים, תפסיקי להתעלם" עניתי לו שאני באמצע שנה ב' ושאני עמוסה ואין לי זמן. והוא השיב לי שזה לא תירוץ! זה כלכך הרגיז אותי. עד כמה אטום אפשר להיות? המשכתי לסנן אותו והוא התחיל לשלוח הודעות בפייסבוק לסבתא שלי ולעוד בחורה צרפתייה, בגיל של סבתא שלי שאני מכירה. הוא ממש הטריד את שתיהן והרגשתי ממש לא בנוח והתנצלתי בשמו. ואמרתי להן לחסום אותו ואז הוא מתחיל להתנפל עליי למה אמרתי להן לחסום אותו, מה הוא עשה כבר. ואמרתי לו שיפסיק לערב אנשים בעניינים שלנו! מעולם לא חירפנו אותי ככה. מעולם. כל מילה שלו הייתי מסוגלת לצרוח. ואני הבן אדם הכי רגוע שיש. אתם קולטים ? אחרי הזוגיות הזאת, אחרי שהוא איים עליי לקרוא למשטרה והעליב אותי ואמר לי שאני אפס, ועוד דברים איומים, היה נדמה שכל הביטחון עצמי שבניתי לעצמי בשנתיים האחרונות שוב נפל לרצפה. ולמרות הכל שאני מספרת את סיפורי, אנשים אומרים לי שאני בחורה מאוד חזקה שיודעת לעמוד על שלה ושלא מקשיבה לאף אחד. אמרו לי למה לא ערבתי את ההורים שלו. אמרתי להם שבניגוד אליו אני לא רוצה לערב אנשים בעניינים שלי ואני רוצה להסתדר לבד. אבל ידיד טוב שהכרתי בעבודת קיץ ממש עזר לי להתמודד איתו ונתן לי עצות. ואז נפל לי האסימון והבנתי שאני מתאהבת בו. הוא מהבחורים השקטים והביישנים האלו, החנונים שאוהבים ללמוד. יש לי טעם מיוחד חח. הוא בגילי רק שהוא מסיים בקרוב תואר שני. אנחנו עדיין בקשר ואנחנו נהפכנו לממש לחברי נפש. הוא יודע שאני מאוהבת בו, אבל הוא אמר לי שהוא לא מרגיש מוכן לזוגיות בגלל העומס הלימודי. אמרתי לו אותו דבר. שנינו מבינים אחד את השני באופן מושלם. כאילו הופרדנו בלידה. יצאנו ביחד כמה פעמים, למשל לאכול במסעדה, לשחות בבריכה, והוא היה כזה ג'לנטמן. כזה מכבד. הוא רק מצפה שאחזור לפריז כדי שנלך שוב לבריכה, לאכול משהו קטן במסעדה, לטייל… זה מתאים לי כרגע לצאת עם מישהו, בלי זוגיות ובלי התחיובויות. בניגוד לפוץ ההוא שבא מאיזשהוא כפר נידח בצרפת, הבחור הזה הוא פריזאי אמיתי, גדל ברובע ה-16 וחיי שם כרגע. וממש ראיתי את הפערים בהתנהגות בין השניים. הוא גם היה יותר פתוח בדעותיו, יותר מנומס. הוא אירח אותי כלכך יפה, ומאוקטובר המצב שלי רק השתפר. הייתי באה אליו כל יום, היינו אוכלים יחד ארוחות ערב עם אח שלו והם היו מזמינים גם את החברים שלהם והיינו מדברים וצוחקים. זו הייתה תקופה מושלמת, הרגשתי בעננים. אנחנו עדיין מדברים, הוא פשוט עסוק בתזה שלו. אבל תמיד שקורה משהו אנחנו מתקשרים אחד לשני כדי לקבל תמיכה. והוא תמיד יודע מה להגיד כדי לגרום לי לחייך, כדי לנחם אותי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. עברה עליו תקופה ממש קשה מהפן הרגשי, הוא לא מסתדר עם אבא שלו שכל הזמן מטיף לו מוסר, החברים שלו צבועים והוא לא יודע איך להתמודד עם העומס הלימודי. עברתי בידיוק אותו הדבר. אז נתתי לו מלא עצות, והוא התחיל ממש לעשות מה שהצעתי לו והוא אמר לי שça va mieux, שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. ושזה עוזר. וזה עשה לי טוב בלב. בזמן ההסגר דיברנו כמעט כל יום בטלפון, היינו מעודדים אחד את השני ותומכים נפשית ועשינו גם כמה שיחות סקייפ כדי לראות אחד את השני. מהפן ה"מקצועי" ? זה לא בידיוק מקצועי כי אני עדיין סטודנטית. אולי אפשר לקרוא לזה מהפן "האוניברסיטאי" אבל זה נשמע מוזר. אז עדיף מקצועי. סמסטר א' היה הכי קשה בחיים שלי. לא הבנתי מי נגד מי, המרצים היו כלכך נוקשים וקפדניים והייתי מקבלת בקושי עובר. אבל לא הייתי היחידה. זה כלכך דיכא אותי, הרגשתי מטומטמת שלא מצליחה להוציא ציונים טובים. הייתי ממש בדיכאון ופחדתי שאשאר שנה. העומס גרם לי להיכנס ממש לדיכאון ולא מעט פעמים היו לי מחשבות אובדנות, במיוחד מהצד שהייתה לי בעיה עם האקס. גם רציתי לעבור דירה ומצאתי דירה מושלמת אבל מרוב העומס בלימודים אפילו לא היה לי זמן ללכת לראות אותה. אני תמיד גרה באותה דירת שותפים מרגיזה שמצאתי לפני שנתיים. בעלת הבית מקסימה אבל סיפרתי לכם פעם שיש לי בעיה עם אחד השותפים שלא מפסיק להציק לי. כרגע אני בחופשה בארץ ובעלת הבית שלחה לי הודעה שהיא אמרה לו לעזוב כי הוא הציק בנתיים לשותפה אחרת! יואו סוף סוף הבינה שזאת לא הבעיה בי אלא בו! אימא שלי אמרה לי "למה לעבור דירה, השותף הבעייתי עזב, זה בסדר, ובעלת הבית מקסימה". בגלל שאני רוצה להתקרב יותר לפריז… זה למה. ואז בתחילת הסמסטר השני, עבר לי סוויץ' בראש ולפתע התחלתי להבין את השיטה של ניתוח פסק דין (שזה התרגיל הכי קשה), מי נגד מי והציון הראשון שלי היה 14! שזה ציון ממש טוב. כמו 80-85 כזה. ובצרפת קשה לקבל ציונים טובים. מבחינתם 12 זה מעולה! אז 14, בכלל… ואז הגיע הקורונה. אני זוכרת שישבתי בקפיטריה באוניברסיטה ולגמתי קפה וניל (שאני כלכך אוהבת) בעודי מחכה לשיעור גרמנית. אחרי השיעור חזרתי הביתה ואז ב-8 בערב מקרון הודיע על הסגר. כל בתי הספר והאוניברסיטאות נסגרים עד הודעה חדשה. ומאז לא יצאתי מהבית במשך 3 חודשים מלבד קניות. והייתי ממש בחרדות. מה יהיה עם העבודה? איך אשלם שכר דירה?! והאמת הקורונה באה לטובתי. סוף סוף היה לי זמן לעצמי כדי לנוח, לחשוב ולסדר את הבלאגן שנוצר לי בחיים. סוף סוף היה לי זמן לשבת לעומק על החומר ולהבין מה אני עושה לא בסדר, לקרוא מאמרים ועצות באינטרנט ובספרים ולהשתפר. וההוכחה היא שבעבודת הגשה אחת קיבלתי את הציון הבלתי אפשרי של 18. זה מאוווד קשה כמעט בלתי אפשרי לקבל ציון כזה. הייתי בשוק. זה חזר אליי! שוב אני מוציאה ציונים טובים בקלות? יואו! הכי מצחיק שישבתי על העבודה הזאת בערב לפני ההגשה (זה היה בבוקר למחרת) ותיקתי אותה תוך 3 שעות כשאני חצי רדומה. חשבתי שאכשל חחח הרגשתי כלכך חכמה והביטחון שלי עלה. איך זה שישראלית, ששפת האם שלה היא עברית, ושלצערה אין לה שם קשר לצרפת, קיבלה ציון גבוה בתרגיל משפטי שדורש ידיעת השפה הצרפתית באופן שוטף, יחד עם ידיעת שפה משפטית ספציפית עם אוצר מילים ספיציפית + מערכת המשפטית הצרפתית והאקטואליה. והמורה אמרה שיש לי ידיעות מרשימות בתחום, ושרואים שזה מרתק אותי. ושזה פשוט מרשים אותה. מעניין אם היא יודעת שאני בכלל ישראלית שהתחילה ללמוד צרפתית מ-2012 … ושאני מדברת בכלל עברית מגיל 0. הבחור, שדיברתי עליו קודם, אמר לי שאני מרשימה אותו. שהוא בחיים לא נתקל במישהי שעברה לבד לארץ זרה, למדה את השפה ברמת של שפת אם ושמכירה את התרבות הצרפתית כאילו היא נולדה וגדלה שם. אני לא הבנתי על מה המהומה, ושלדעתי כל אחד יכול לעשות את זה אם הוא רוצה. והכי טוב זה שקיבלתי עזרה כספית מהאוניברסיטה! כן, כן, אני ישראלית, ללא דרכון אירופאי, שגרה בצרפת. קיבלתי עזרה כספית מממשלת צרפת בעת הקורונה! ועוד יותר התחלתי לאהוב את המדינה הזאת. כי היא לא הפלתה אותי על זה שאין לי אזרחות אירופאית, היא רתאה שאני בצרה ועזרה לי. ואני כלכך רוצה לעשות משהו כדי להוקיר תודה למדינה הזאת, שנתנה לי את האופצייה ללמוד אצלה לימודים גבוהיים כמעט בחינם למרות שאני ישראלית. שאירחה אותי יפה וגרמה לי להרגיש בת בית. קראתי שאפשר לעשות שירות לאומי בצרפת עד גיל 25, ועד גיל 30 לאנשים בעלי נכות. וקיבלתי מצרפת הכרה בנחות. אבל אני לא זכאית לקצבאות (בטח כי אני זרה). אז אני ממש רוצה לעשות שירות לאומי בצרפת, מעבר לגיל, התנאים הם אזרחות צרפתית או אישור שהייה. ואני עומדת בתנאים! לתרום לקהילה בצרפת זאת תהיי הדרך שלי להוקיר להם תודה, וכמובן לצבור ניסיון. וגם כי אני אוהבת לעזור. ומשלמים אפילו יותר טוב מהשירות לאומי בארץ חחח מצטערת על החפירה, ניסיתי להשלים פערים כמה שיותר. ויש דברים שדילגתי עליהם

וואוו… עבר המון זמן מאז שכתבתי. החיים עמוסים והשגרה לא באמת מלאה באירועים מכוננים ששווים כתיבה. אז החודש ציינו (פחות או יותר) 4 שנות מגורים בקנדה. לפני ארבע שנים ריכזנו את החיים שלנו לתוך ארבע מזוודות ויצאנו לדרך חדשה. זה נראה כל כך מזמן ועם זאת את הימים הראשונים של המעבר אני לא שוכחת. ארבע שנים חלפו ועדיין לא פעם אנשים שואלים אותי "אז איך החיים בקנדה". ותנו לי לגלות לכם משהו, החיים הם חיים. בסופו של דבר השגרה זהה (כנראה) בכל מדינה ואצלי היא מורכבת מהמשפחה, העסק, קרוספיט וזהו פחות או יותר. השגרה נראית הדבר הכי רגיל בעולם, עד שאני חופרת קצת פנימה ותוהה עם עצמי האם החיים השתנו או לא. אני אתחיל מהנקודה הסופית – החיים שלי השתנו. לא רק שלי כמובן, גם של בן הזוג והילדים, אבל על עצמי אעיד שאני אחרת. אם בישראל כעסתי יותר, היום כמעט ואין בי כעס. אם בישראל הייתי נמנעת מללכת לסופר, כאן זה חלק מהיום יום שלי. אפילו העסק שלי השתנה ואני מתייחסת לדברים בצורה שונה. קצת יותר סבלנות, פחות לחימה והמון הקשבה. אני קולטת את זה מהלקוחות שלי. הם מדברים ואני מקשיבה. אני מדברת והרבה מהם מתפרצים. זה בסדר ואני לא כועסת. כששואלים אותי איך החיים בקנדה קשה לי לענות תשובה קצרה, בין היתר כי נכנס מרכיב ההשוואה. לא שאני רוצה להשוות, אבל זה קורה מעצמו. למשל, אם כאן יש חניות רחבות, זה יחסי למקום אחר. אם כאן אנשים רגועים וסבלניים, זה ביחס לאנשים שלא, או לפחות ככה התשובה נתפסת. הפעם אני רוצה לא להשוות אלא פשוט לספר על החיים בקנדה לאחר ארבע שנים. החיים בקנדה החיים בקנדה טובים באופן יחסי. אני גרה במקום שהוא די חור (איזו עדינה אני), בבית פרטי משלי, עם רכב נחמד. אחד הדברים שמפתיעים אותי תמיד הוא שאני כאן. הרבה פעמים יוצא לי לכתוב ללקוחות "אני אהיה כאן כשתצטרך". שום דבר לא בוער ואם צריך, אפשר לחכות לזמן המתאים כי אני אהיה כאן גם אחר כך. החיים פה נוחים. זה משהו ששמתי לב אליו כבר בתחילת הדרך וזה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים. למשל, ה"הום דיפו" חותך עצים (פחות או יותר) לפי המידה שאני מבקשת, מה שאומר שאם אני צריכה מדף או משהו בסגנון אני יכולה להסתמך על החנות כאן ליד. דוגמה נוספת, הלכנו עם הקייאק לאגם ושמנו לב שיש שם עוד מלא סירות קטנות וקאייקים. שאלנו זוג האם זה בסדר להשאיר את שלנו והם ענו לנו לקשור אותו כדי שעובדי המקום לא יפנו אותו. לרגע לא עלה הנושא שמישהו יגנוב את הקאייק (ובאמת, מי יגנוב קאייק?). האנשים בסביבה שלנו נעימים מאד. יש שיגידו שהם מנומסים יתר על המידה ושזה מסתיר סנוביות וריחוק. מבחינתי זה אומר לגור במקום שכיף לחיות בו. אגב, זה בא לידי ביטוי בחניה, בכביש, בחנות, בבית הספר (כשיש בית ספר אבל זה עניין לפוסט שלא בא לי לכתוב). החיים בקנדה הם חיים לכל דבר. הם חיים נוחים, הגיוניים ונעימים. לא תמיד כמובן אבל באופן כללי די טוב לי וזה מה שבאמת חשוב. המלצות וחיות אחרות מי ששואל אותי אם שווה לגור בקנדה או לא אני אגיד שני דברים. קודם כל – קנדה ענקית. זו מדינה גדולה שמה שקורה ומתרחש בפרובינציה אחת אינו דומה בכלל למה שקורה בפרובינציה אחרת. מזג האוויר, המשכורות, האנשים, אלו רק חלק מהדברים שמבדילים בין מקום אחד לאחר. כל מקרה הוא מאד אישי ולכן אני אף פעם לא אמליץ לאנשים אחרים לעשות משהו ובוודאי לא את מה שאני עשיתי. עם זאת, אני יכולה להגיד שיש חיים אחרים ו(כמעט) תמיד יש עוד אפשרויות, למי שרוצה כמובן. 🙂