המדריך שלך להגירה לחו"ל

המושג לרדת אינו נכון כאשר עוזבים את ישראל הגזענות מתחילה במובן דתי אולי? שלושת הרגלים? נפולת של נמושות? ממש לא. האימפריה הרוסית הגדולה הייתה כל כך חזקה שלקחה מהאימפריה העותמאנית את חצי האי קרים, קווקז והים השחור! התפרקה אט אט בזכות לנין, טרוצקי וכו האימפריה הרוסית, העותומאנית, הבריטים, הצהרת בלפור ומלחמת דתות מקיימת בריחת מוחות מרוסיה, אנשים חשובים כמו דוד בן גוריון (האימפריה הרוסית), גולדה מאיר (מהאימפריה הרוסית לארה"ב), מנחם בגין (מהמחנה הסובייטי לפולין ומשם לישראל) ורבים חשובים אחרים מתחילים את מסעם לישראל שחלקו עובר בארצות הברית ומקנה ערכים מאוד חשובים שיהוו בעתיד חלק מאופיה של ישראל. אבל לרוסים נותנים כינויים כמו "אישה בונה – רוסיה הורסת" "רוסי מסריח". כאשר הם הקימו את המדינה ברוח מערבית והם גם בעלייה הסובייטי משפצים אותה שוב ומפתחים את ההיי טק הלא קיים לפני כן. האימפריה מתהפכת… בריה""מ מפיקה את הזרם האתאיסטי הכי גדול בישראל – הסובייטים וצאצאיהם מכיוון שלנין רצה שלטון מוחלט ונאסרה הדת לחלוטין. ארצות הברית בעתיד לבוא משנה חלק משבועת האמונים שלה ל One Nation Under God על מנת להדגיש שוני והתנגדות לבריה"מ האתאיסטית על מנת להדגיש את חופשיותה. אם מסתכלים בין השורות בשנת 92 הכלכלה ניצלה בעזרת עלייה של כמעט מיליון איש שבה כולם אנשים עובדים שיודעים לעבוד קשה ובזול ללא תלונות ובנוסף הרבה מהם מושכלים ובעזרת עידוד כלכלה חופשית מצידו של ביבי המדינה הפכה רשמית למדינה מפותחת בשנת 2010 – בזכות ההיי טק. הדת השתלטנית ואנטי חופש נכנסת לשלטון, המחאות לא עוזרות למדינה ויוקר המחיה מגיע לשחקים בעקבות בריחת מוחות שלא נקלטת אפילו במערכת של משרד האוכלוסין, ישראלים עוזבים אפילו ללא דרכון זר, ללא עבודה, ללא משפחה ואפילו לא מדווחים כי הם עזבו אל חזור. ביבי הבין את זה כי ההיי טק באופנת הרילוקיישן והוא מתכנן להביא עשרות אלפי הודים שיורידו את איכות השירות ב95 אחוזים. ללוס אנג'לס הגיעו כמאה אלף ישראלים ב2017-2018 ובלמ"ס לא יענו לכם על זה כי יש להם הוראות מלמעלה. אז היום רשמית כל עולה רביעי מברית המועצות או צאצא שלהם עוזב את ישראל. בדומה לברית המועצות לאזרחים אין דרכון נוסף ואין לאן ללכת, תכפו עליהם דת והם יברחו ויותר מזה אנשי היי טק מרוויחים 5 ספרות בחודש אז אם הם עוזבים אז כנראה שרע בישראל. מה יהיה הלאה? אם נסתכל על ההיסטוריה של העולם נלמד ששום דבר טוב לא יקרה בישראל כי בכל מקום שבו יש דת בשלטון אין חופש וכשאין חופש אין שגשוג. קיבלתי בשוגג מכתב הביתה מסגן ראש עירי בה גדלתי המתאר כי התקציב של ספר התורה בבית הכנסת השכונתי אושר. 100,000 ש"ח. חולי נפש. עזבתי את ישראל עצוב כי הארץ בה גדלתי והאכלתי בה אוכלי חינם נהרסת אבל עזבתי בלב שלם. כמו ש VitalyZD אומר До свидания!

לא מהגרים ללא מקצוע לארה"ב לא מהגרים בלי לדעת את השפה לא מהגרים סתם ככה רק כסף לא יעזור אלא אם כן זה המון כסף בואו נבהיר כמה נקודות ב2018 מערכת הבריאות בארה"ב עובדת הרבה יותר טוב מבישראל היא פחות סוציאליסטית ואוכלי חינם לא חיים וחוגגים עליה ועל שאר מתנות הרווחה… פה עדיף לעבוד ולרכוש ביטוח בריאות פרטי. הגישה היא בעצם: "אתה בריא? אתה צעיר? לך תעבוד ותשלם. בוא אפילו נממן לך את הלימודים קח הלוואת סטודנט תשלם כמה שאתה יכול אפילו 50 דולר בחודש אבל תתחיל לשלם כשתמצא עבודה במקצוע או אחרי 7 שנים אז תבחר מקצוע טוב אחרת סתם תשלם 50 דולר כל חודש במשך עשרים שנה". מי שמקבל ביטוח בריאות ממשלתי המדינה מוציאה עליו למעלה מ8500 דולר בשנה בממוצע!! זה יותר מהתמ"ג! הרפואה בארה"ב היא חינם לחולים, נכים, פנסיונרים, זקנים, ילדים, נשים בהיריון, מובטלים, יוצאי צבא, חיילים אפילו אם רק במילואים (3ימים בחודש ושבועיים בקיץ) ואפילו אמהות חד הוריות שלא מרוויחות מספיק! הממשלה אפילו משלמת שכירות (אם אינך צורך סמים), שיקום, תלושי מזון ועוד מלא דברים. יש אפילו משהו שנקרא עזרת מזומן שיכול להגיע אפילו ל500-2000 דולר בחודש תלוי אם אינדבדיואל או משפחה. אם ניקח תלושי מזון לדוגמא (שטראמפ בכלל רוצה להחליף לקופסאות מזון כדי שלא יעשו החלפות בסמים) כל נפש מקבלת 250 דולר בחודש! זה מלא!!! פה הכל זול, אני ממלא פה מקרר ב100 דולר לשבועיים של מסיבות עם החבר'ה… לא חסרות פה הטבות! חיילים במילואים או בסדיר משלמים 240+- דולר לביטוח בריאות לכל המשפחה כולל אישה וילדים או 45 דולר לעצמם בלבד (ניתן להוסיף הורים בתנאי שההוצאות שלהם הם מעל חצי מההכנסה שלהם) וזה הכל כולל הכל בדיוק כמו קופת חולים המילואים פה הם 3 ימים בחודש ומעניקים משכנתא ללא מקדמה… 0 עם ריבית נמוכה מובטחת ממשלתית. צריך נראה להירשם בנפרד לביטוח לעיניים ושיניים אבל זה לא יקר פה. אישית עשיתי תכנית טיפול לשיניים ב129 דולר לשנה לזוג. חיילים יוצאי צבא שמוגדרים וטראנים (Veteran) גם בגיל צעיר מקבלים 100 אחוז שירותי בריאות בבבית החולים לוטראנים לכל החיים. יש להם שם הכל. מסקנה שרתו בצבא טירונות 3-4 חודשים וזהו. ראיתי פה עורכי דין, רופאים ומהנדסים שעשו את זה עם זוג ילדים בבית כי נחשו מה המשכורת החודשית לטוראי היא בשקלים קצת יותר מ6000 ש"ח בזמן טירונות. מתגייסים עד גיל 42. הטבות מקבלים מיד בסיום הטירונות כולל אזרחות אם הייתם רק תושבי קבע למרות שחוק חדש שינה את זה לשנה פדראלית, בגלל סוגיית הביטחון כי טראמפ הוא פריק של ביטחון. התנאים גם משתנים ממדינה למדינה כי למדינות עצמן יש מילה וכוח בנושא למשל בניו יורק הביטוח הממשלתי מעניק מטפלת. משהו שלא קיים לדוגמא בפלורידה בקלות. ביטוח טוב לצעירים יעלה כ500-900 דולר לזוג הכל כולל הכל עם השתתפות של כ5-50 אחוז וביקורי רופא ב-25-150 דולר ותו לא כאשר זה סוג עם גבר ואישה. גבר וגבר בטח יעלה 400+. אישה ואישה 800+. יש ביטוחים זולים שיכסו רק תאונות ומיון בהשתתפות עצמית גבוהה. 500-900 דולר לא משפיעים כל כך הרבה על זוג עם מקצוע… שוטר למשל מרוויח 3000 דולר בחודש וזה נחשב רגיל (ללא מקצוע – ללא השכלה גבוהה) והםבדרך כלל משיגים ביטוח ממשלתי … כבאים גם כן אין לך ביטוח? זה לא אומר שלא תראה רופא זה אומר פשוט שיהיה לך חוב לבית חולים כמו בישראל מהמיון פשוט תוסיפו אפס ותחליפו את השקל בדולר. כולם עושים הסדר או פשיטת רגל ומוצאים דרכים להסתדר זה לא הליך כואב כמו בישראל! מעבר לזה אם לדוגמא אתה מרוויח קצת אתה יכול להיכנס לבית חולים ממשלתי ולהיכנס לשלל תכניות שיש להם כמו התכנית שמוצעת במדינה לחסרי יכולת כלכלית (לא קשור בכלל לטראמפ או אובאמה) שמעניקה סיבסוד מ1 אחוז עד 100 אחוז של הטיפולים הרפואיים כלומר תלוי הכנסה וזה מאוד הוגן וזה כולל הכל כמו קופ"ח! אם לדוגמא אתה מרוויח מינימום ויש לך הוצאות משפחתיות ובבנק יש לך רק מאה דולר אתה תקבל אישור על התוכנית אם אין לך בבעלותך רכב יקר או דירה (ברוב המקרים באותה המדינה בה תגיש את הבקשה). שזה מה שהרבה אנשים עושים באמריקה ומקבלים שירותים רפואיים – זה בדיוק כמו שבארץ הרבה אנשים לא יודעים שהם יכולים לקחת אבטלה, הבטחתהכנסהה או הטבה כזו או אחרת זה קיים אבל לא מפורסם כדי שלא ינצלו. לא כזה סיפור כשבאמריקה עם מקצוע (אם אתה רוצה לעבוד פה במשרה פשוטה תישאר בישראל הסוציאליסטית-דתית) מרוויחים פי כמה וכמה מבישראל אז תשלם כמה מאות דולרים על ביטוח בריאות, כי כל השאר פה יותר זול… בפלורידה הסטטיסטיקה היא שקונים פה בית מחדש 3-5 שנים ורכב חדש כל 2-3 שנים. להשוות אין פה בכלל על מה אם היו יכולים כולם היו עטים על אמריקה בטיל בתנאי שיש לך מקצוע ואשרת עבודה… מה שלרוב האנשים אין ואין. 1600 דולר בחודש למשפחה אולי למשפחה עם 6 ילדים אני מכיר המון משפחות בנות ארבעה וחמישה נפשות שמשלמות 1300-1100 וברוב המקרים כאשר משהו הוא בעל מקצוע טוב כמו היי טק המעביד משלם! המקרים בהם המעביד משלם ביטוח מעפן זה כאשר החברה היא בעלת למעלה מ50 עובדים והיא מחויבת על פי חוק. נא להבדיל בין כמות ואיכות! המעביד גם עלול לשלם חלק מהביטוח לדוגמא אם הביטוח של המשפחה שלי הוא 1500 דולר הוא ישלם x אבל יכלול את כל הילדים. זה תלוי במדינה חברה מעביד וסוג הביטוח וסוג החוזה עבודה והעסקה שיש למעביד עם ספק הביטוח. כידוע לי טראמפ הציב באחת מתכניות הביטוח המששלתיות המשפחתיות כי ילדים יחשבו ילדים עד גיל 26. ההבנה של להביא 10 ילדים ושכולם יהיו מבוטחים בביטוח בריאות שמור לאוכלוסיות עוני בישראל! מה שקורע והורס את המדינה… ביטוח לאומי קופות חולים נא לא לשכוח ובצורה עקיפה וישירה תשאיר את יוקר המחיה גבוה. באמריקה חושבים עם המוח לפני שמביאים ילדים כי הממשלה לא תעניק סתם הטבות ועזרה יבדקו אותך מכל הכיוונים וסביר להניח שלא יתנו לך אלא אם כן אתה באמת בא עד אליהם רעב. בהצלחה

אני נכנסת לאמפי הגדול, כולם ממהרים לשבת ואני מבינה עד כמה אני פרט קטן וחסר משמעות, חלקיק אבק ביקום, לעומת החברה. אף אחד לא דוחף לי יותר את האף לחיים, כל אחד מתעסק בעניינים שלו. חלק מדברים אחד עם השני, חלק מתעסקים בטלפון שלהם, ואני רואה טיפוסים מכל הסוגים והצבעים. נוצרים, מוסלמים (אולי גם יהודים?), אפריקאים, ערבים, צרפתים ועוד. אבל בניגוד אליהם, אני לא נולדתי וגדלתי בצרפת, בניגוד אליהם, אני לא הדור השני, השלישי או אפילו הרביעי להגירה. וכמובן שיש את אלו שהם צרפתים דורות על גבי דורות, שאבות אבותיהם נסעו בקו הרכבת הראשון מפריז לסן ג'רמה דה לה, השתתפו במהפכה הצרפתית וחיו תחת מלחמות הדת לפני הנרי הרביעי. אני חדשה, טרייה.הם כבר עמוק בפנים בתוך החברה, אני באתי עם תרבות סוג של גרמנית לצרפת, ואפילו גרמתי לכמה צרפתים להתאהב קשות בשניצל ושטרודל ! הפעם, בניגוד למכינה, אני כבר לא מוקפת מאנשים מכל העולם, אלא בנטו צרפתים. הפעם, נגמרו התירוצים למאיפה אני, לא חייבת לספר לאף אחד מאיפה באתי ועל ה"תרבות" שלי. במכינה חפרו לי על זה, סירבתי בנימוס לדבר על מאיפה באתי. מידי פעם סיננתי משהו כדי שיהיו מרוצים ויעזבו אותי בשקט. אני לא מתגאה אך לא מתביישת מאיפה שאני באה. אני רואה בזה פרט שולי, לא כל אחד צריך לדעת שאני באה מישראל. זה גם לא אמור לעניין אף אחד. זה עניין אישי שלי. במכינה, כל אחד דיבר בהתלהבות על התרבות שלו והמדינה שלו, ורק אני הרגשתי לא קשורה. הפעם, לא עוד. אני מדברת צרפתית טוב ואף אחד לא אפילו מעלה בדעתו שאני לא באמת צרפתייה. רק ילדה אחת, שאלה אותי בספונטניות אם אני מקנדה ! מקנדה ! היא טענה שיש לי מבטא מעניין, ואולי גם בגלל שאני היחידה שבאה עם בגדים קצרים וסנדלים בזמן שכולם באו עם ארוך, ועוד היה לי חם. גיחכתי ואמרתי לה לא. היא לא שאלה מעבר. הערכתי את זה שהיא כיבדה את רצוני לא להגיד את מוצאי. ככל הנראה אני הזרה היחידה בתואר, הרי רוב הסטודנטים הזרים בצרפת לא ממהרים ללמוד תואר כזה מסיבי, אלא יותר מתעניינים במה שמעולם לא הייתה לי שום הערכה אליו, שתמיד נראה לי כמקצוע מיותר שהמציאו רק כי למישהו היה משעמם ונגמר לו הרעיונות מה ללמד – אומנות וספרות. אני אוהבת לצייר, אני אוהבת לכתוב. אבל אני ממש לא אוהבת לנתח יצירות של אחרים, וממש לא מרגש אותי להבין למה הסופר רשם בשורה מספר 3 מה שהוא רשם. במכינה, בשיעור ספרות ואמנות סבלתי. חצי שעה ישבנו על משפט מסכן מספר. חצי שעה ניתחנו רגל בציור. הרגשתי שאני עומדת להתחרפן. משעמם רצח. למזלי, זה מקצוע שלא עוזר בכלום בחיים, מי שמתעניין שיהיה לו לבריאות. אותי זה משעמם, ולא אכפת לי שמסתכלים על זה בעין לא יפה. זה משעמם ומיותר, ואני לא מתביישת להודות בזה. אני תמיד הצטיינתי במדעים, במיוחד בכימיה. העדפתי לצפות בדוקומנטריים של מדעים, ניסויים בכימיה וביולוגיה מאשר באיזה ציור פלצני … למרות הכל, עד כמה שאהבתי כימיה בילדותי, ויש לי בגרות בכימיה וביולוגיה, לא רציתי להמשיך במדעים בחיי. משהו אחר משך אותי. באמפי הגדול רוב הקבוצות בחברה הצרפתית נגלים. יש את האפריקאיות, שהן סוג של קופי לערסיות הישראליות. מתלבשות בבגדים מאוד מפוארים וערסיים – מעילי עור, חולצות עם ניטים, נעלי אדידס, מתאפרות, לרוב גם עם ראסטות/תספורות שונות של אפריקאים ומדברות בקולניות. אם הן לא מבינות משהו, כל העולם צריך לדעת את זה. הן מדברות ממש מהר וחזק. לעיתים חופרות. אבל הן נחמדות ומנומסות, בניגוד לערסיות בישראל. אם בארץ כשביקשתי ממישהו משהו תמיד צעקו עליי "מה את מדברת אליי בכלל, מי את, אל תפני אליי, איכסה!" בצרפת, גם אם אני פונה לילדה שנראת הכי פרחה, סנובית ומגעילה, היא תענה לך בחיוך ותנסה לעזור ! אני בשוק. אנשים פה כל כך נחמדים ! בארץ אף אחד לא שם עליי, באתי לצרפת עדיין עם ביטחון ברצפה ותחושות שאני סוג ב', מוזרה, שכולם לא סובלים אותי. מה שנתנו לי להרגיש בבית ספר. בצרפת, אנשים באים אליי מיזומתם, אומרים לי היי, מה קורה. מדברים איתי. בארץ, אף אחד לא התייחס אליי, רק כי אני ביישנית. יש את הצרפתיות, ממוצא צרפתי, שמתאפרות ודיי נראות סנוביות, אבל הן נחמדות. יש את הבנות השקטות יותר כמוני, שמציירות בשיעור, ולא מדברות אף אחד. אני מתחילה להתחבר לאחת, שישבה לידי ושמסתבר שהיא מציירת מדהים. בנתיים זה רק היי, מה קורה. והיום נפגשנו בשירותים ודיברנו כמה דקות. היא מאוד נחמדה ! כעת שאני בחברת צרפתים ולא בזרים שבאו ללמוד צרפתית, אני משום מה מרגישה יותר שייכת, יותר בנוח. גם כי אני מדברת עם אנשים שצרפתית היא שפת אימם ולא אנשים שמגמגמים ומתאמצים לומר כל משפט כמה פעמים, ועם מבטא … וגם כי השאלה הראשונה היא לא "מאיפה את" השאלה שאני מתעבת כל כך. כן, גם ברמה שלי יש אנשים שמתקשים בדיבור, ואני מבינה אותם. אני גם הייתי כך בהתחלה, אך שמתגרלים שפה צריך לתרגל עם דוברים מלידה ולא עם אנשים שלומדים כמוך, אחרת לא לומדים ונשארים תקועים באותו המקום, ורואים את זה. רוב החברים לכיתה במכינה היו בדירות עם אנשים ממוצאם, למשל ארגנטינאית אחת אמרה שהשכירה חדר עם ספרדייה והן רק דיברו ספרדית כל היום … גם בהפסקות, היו מדברים עם החברים לכיתה שדיברו אותה שפה, באותה שפה. למשל, חבורות של סינים, חבורות של ספרדים, חבורות של רוסים. כולם התחברו בחבורות לפי שפתם, רק אני נשארתי לבד, יחד עם חברה ספרדייה שבניגוד לדוברי הספרדית האחרים [דרום אמריקאים וספרדים] היא אמרה שהיא רוצה לדבר רק צרפתית ולא ספרדית, כי היא רוצה להשתפר. ואיתה הייתי מדברת צרפתית בזמן שהשאר דיברו שפת אימם … ורובם גם בסוף המכינה התקשו לדבר צרפתית – זה כי הם התעקשו להמשיך לדבר בשפת אימם בהפסקות ולא בצרפתית. אני לאט לאט מפטפטת עם החברים לכיתה, שואלת את המרצים שאלות והם עונים לי, משלימה מה שרשמנו משיעור מבנות ובנים ונותנת לאחרים להשלים ממני. יש עזרה הדדית אחד עם השני, והשנה רק התחילה. זה מרגיש לי כל כך טוב בלב, אני אוהבת לקום בבוקר ולהגיע לאוניברסיטה, ללמוד דברים חדשים במקצוע שפאקינג מעניין אותי, בפעם הראשונה, אני לא מתשעממת. אף אחד לא מרעיש. כולם בשקט ומקשיבים. תענוג. בארץ חצי מהשיעור הלך רק על בעיות משמעת. ואני נמצאת עם צעירים שרובם רק סיימו תיכון, ורובם עדיין מתנהגים כמו ילדים, אבל היי, כשיש שיעור, יושבים בשקט ומקשיבים ! אני נזכרת בנאום של אחת המרצות לאחר שכמה תלמידים הפריעו באופן חריג בשיעור [דיברו ביניהם כשמישהי שאלה משהו] והתחילה לנאום על כך שהם כבר לא בתיכון, שבאוניברסיטה צריך להתבגר, ושאם היא הייתה רוצה היא הייתה מלמדת בחטיבה, ושבניגוד לבית ספר יש להם זכות בחירה ואם החומר לא מעניין אותם, הם מוזמנים לצאת, זה לא מזיז לה. היא לעיתים מתנהגת כמו מורה ולא מרצה, מחנכת, אומרת מה לעשות ומה לא, למשל אתמול מישהו סינן משפט שלא כזה שמעתי, כי הוא היה ממש בקצה האמפי, והמורה התחילה לצרוח עליו "אני לא חברה שלך וגם לא אהיה, תדבר אליי יפה ובכבוד!" למרות שהיא לא רצתה ללמד בבית ספר, נדמה שהיא בכל מקרה כן מתנהגת כמחנכת חח יש את המרצה שישר שהוא נכנס לאמפי, אומר בונז'ור וישר מתחיל להכתיב. ישר ! קשה לי לעקוב אחריו, ואני לא היחידה. יש את המרצה האחר, האהוב עליי, שהוא גם עם חוש הומור טוב, וגם מסביר כל דבר 5 פעמים, רושם מילים חדשות בלוח ומסביר אותם, ולא ממשיך עד שבטוח ב-100% שכולם הבינו. אני כבר לא ממהרת לומר מה אני לומדת, אנשים נוטים לזלזל בי, בעיקר ישראלים, בטענה ש"איך את מבינה משהו, הרי צרפתית זאת אל שפת האם שלך!" אולם, גם כשצרפתים שומעים שלא נולדתי בצרפת, הם עדיין מפרגנים ומאחלים לי הצלחה בלימודים. הרי לישראלים תמיד יש טענות, שום דבר לא בסדר בשבילם. אני מתרחקת מהם כמו מאש. נמאס מהטפות המוסר שלהם והפרצופים שלהם כי אני מעיזה ללמוד בצרפת בלי אזרחות אירופאית, שיחנקו לעזעזל עם הדרכון הבורדו שלהם. נמאס, דרכון אירופאי זו לא תנאי לעבור לאירופה ! אני כבר באמת משתדלת להשתלב כמה שיותר, להסתיר את המבטא, אני רוצה להרגיש חלק מהחברה, לא רוצה שייתחסו אליי שונה רק כי לא מבחירתי, נולדתי במקום אחר. מה שהיה, היה. אני לא שוכחת מאיפה באתי אבל אני לא מתעסקת בזה, אני מתעסקת בהווה ומה שקורה, וחושבת על העתיד. וכרגע אני בצרפת, בצרפת מדברים צרפתית. אם מדברים איתי באנגלית, אני לא עונה, או ממשיכה לדבר בצרפתית. קורה שלא מבינים מילה, זה לא אומר שאני לא יודעת צרפתית. אם אנשים שומעים שאני לא צרפתייה, ישר יש להם את האינסטניקט לעבור לאנגלית. אם לא, אז הם חוזרים על זה עוד פעם. למדתי כבר מטעויות ואני פשוט אומרת בנימוס שאני לא מעוניינת לומר מהיכן אני באה, שאני בצרפת כרגע וזה מה שחשוב. יש לי קצת שגיאות כתיב מידי פעם, שגיאות הגייה ובדקדוק, אבל לא משהו רציני. לעיתים אני ישר עולה על הבעיה ומתקנת את עצמי. אך השגיאות האלו מסתדרות נהדר עם הדיסלקציה הקלה שיש לי, ואני משתמשת בה כמעין תירוץ אם אני עושה שגיאה במשפט. עד כדי כך אני מעדיפה לומר שיש לי דיסלקציה מאשר שצרפתית לא שפת האם שלי. אני לא רוצה שיתחילו להתייחס אליי שונה, לתקן אותי ולומר לי שאם עשיתי טעות, זה לא בגלל שלא הבנתי, אלא בגלל שצרפתית זאת לא שפת האם שלי. אני מסתירה את זה כי אני רק רוצה שייתחסו אליי כשווה אל כולם. וזה עובד. עדיין יש את המילים הקטנות האלו שלא מכירים, אבל זו בעיה שנפתרת לרוב תוך כמה ימים. וגם בתואר שנחשב קשה, אני דיי מבינה. אני חושבת. אני רושמת כל מה שהמרצים מכתיבים כמעט בלי שגיאות כתיב. רק במילים החדשות, וגם לא ברובן, כי לרוב אני אפילו רושמת נכון לפי השמיעה, בלי להכיר את המילה. כאילו צרפתית הייתה שפת האם שלי ! מההכתבות האלו, אני גם לומדת להתבטא יותר טוב, להשתמש במילים חדשות, וזה גורם לי אושר עילאי. ללמוד תואר שאני אוהבת, בתרבות שאני אוהבת. בשפה שאני אוהבת. אני מבינה שכאן מקומי, בצרפת. נכון שיש פה מלא פאקים, יש דברים שישראל עולה פי כמה על צרפת [מזגן, למשל], לעיתים אני מרגישה תחושות ניכור [כי אני עדיין לא מכירה כל כך אף אחד ואין לי חברים כמעט], אבל מבחינת תרבות ומנטליות, דברים שהכי חשובים לטעמי, צרפת מנצחת.

כשאנחנו עוברים למדינה בלי עבודה מובטחת, זה מבאס. אנחנו יודעים שאנחנו רוצים ללמוד, לעבוד, להתחיל חיים חדשים – אבל מה לעשות, בישראל היינו שכירים, ועכשיו, מה נעשה? אז בישראל הייתי שכירה כל חיי. מגיל 16, כשעבדתי בפעוטון בהחלפת חיתולים, ועד שלושה חודשים לפני שעברתי לברלין, הייתי שכירה. גם לשירות הצבאי אפשר לקרוא שכירה, כי קיבלתי שכר (זעום של 300 שקל, אבל דיטיילז). לברלין הגעתי בכוונה לעשות דוקטורט, עד שהבנתי, כמה חודשים אחרי, שבתחום המחקר שלי אין לי מה לחפש במדינה שאינה שוחרת מלחמה בבית. אז מה עושים כשתכנית א' לא עובדת? עוברים לתכנית ב', ועשיתי את מה שאני יודעת לעשות מצוין – מצאתי עבודה כשכירה בחברה של ישראלים (טעות ענקית), שעזבתי אחרי חודשיים, מסיבות שונות, ובין היתר שהם לא שילמו לי את השכר שהגיע לי. מה עושים כשגם תכנית ב' לא עובדת? וואלה. מה אני באמת יכולה לעשות? אין לי גרמנית ברמה מי יודע מה (באותם הימים… היום הגרמנית שלי הרבה יותר טובה!), הניסיון התעסוקתי שלי מישראל שווה לטוסיק בגרמניה, ואני לא רוצה אפילו להתקרב לישראלים שיעסיקו אותי. אז פתחתי עסק. הייתי פרילנסרית כמדריכת סיורים, לא משהו מרקיע שחקים, אבל זה היה משהו שאני יצרתי, ומשהו שנהניתי לעשות. פיתחתי את הסיורים לבד, העברתי אותם לבד, וכן- היו לי לקוחות ישראלים. אבל היה נחמד. ואז נמאס לי, ולקח קצת זמן עד שמצאתי משהו חדש לעשות, והקמתי הפעם חברה משלי. לא כפרילנסרית, אלא ממש חברה. התחום לא רלוונטי כרגע, אבל זו הייתה אחריות מאוד כבדה, שהחלטתי לקחת על עצמי, וחלקתי עם שותפה עסקית, שעזבה אחרי לא הרבה זמן. אני המשכתי וכבר יותר משנה וחצי העסק פועל טפו טפו טפו. כשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי הייתה עוסק זעיר. אחותי הגדולה הייתה בשלב כלשהו עצמאית. אנשים מסביבי היו עצמאיים, וכמו שמיטל סיפרה מניסיונה כעצמאית בישראל, כולם סובלים מהמיסים, וגם מהלקוחות. השוטף פלוס שנהוג בישראל הוא רעה חולה שצריכה לעבור מהעולם, אבל משום מה ישראלים חושבים שזה בסדר לעבוד ככה. כשהחלטתי להיות פרילנסרית, קיבלתי המון אזהרות מהמשפחה ומהישראלים – "תיזהרי שהלקוחות לא ישלמו לך", "תראי שישחטו אותך במיסים", "הבירוקרטיה נוראית ואת לא תוכלי לעמוד בזה" ועוד כהנה וכהנה. כל אחד ואחת הביאו מהשריטות העמוקות שלהם בישראל, והטעינו אותי בחששות, כשאף אחד מאיתנו לא יודע כלום על מה שקורה בברלין, מבחינת מיסים, חוקים, רישום וכו'. אתם יודעים מה קרה מהחששות האלו – נאדה, גורניכט, ניקס. כלום. גרמניה היא מדינת חוק וסדר, והחוקים מאוד ברורים בדרך כלל, למי שצולל לתוך המערכת ובאמת מנסה להבין איך עושים את זה. כך, למשל, בשביל לפתוח תיק פרילנס הולכים לפיננצאמט (רשות המיסים המקומית), מצהירים על הכנסה עתידית, ממלאים כמה טפסים, ויאללה הביתה. שולחים מספר מס לצרכי חשבוניות הביתה, ובזאת הסתיים הסיפור. כמובן שהאמור לעיל לא קשור לויזת פרילנס, שהתהליך עבורה הוא שונה ואי אפשר לפתוח תיק פרילנס בלי ויזה. במקרה שלי, לא הייתה בעיה עם הויזה. מע"מ, למשל, פרילנס משלם רק אם הוא עולה על הכנסה שנתית של 17,500 אירו בשנה, וגם אז אפשר להגיש הצהרה רבעונית (או חודשית, תלוי כמה בא לכם להיות בקשר עם רואה החשבון שלכם). המע"מ הוא 19% וכמו שהוא נכנס, כך הוא גם יוצא למדינה. אין שום רווח לפרילנס במע"מ, כמו בכל מקום. כמדריכת סיורים, הלקוחות שילמו לי במזומן במקום, ומי שביקש הייתי שולחת קבלה באימייל. אם לא רצו קבלה, רשמתי ברשימה שלי, והמשכתי הלאה. בסוף שנת המס הלכתי למומחית שמכירה את המערכת הממוחשבת של רשות המיסים (אלסטר), והיא עשתה לי את הצהרת המס תוך פחות משעה. כן, בברלין אפשר להגיש דו"ח מס כפרילנס באינטרנט. פשוט אדיר. אפילו קיבלתי החזר מס של איזה 70 אירו! כשפתחתי את העסק הנוכחי, לשם השוואה, לא היה לי באמת מושג בניהול חברה. מאחר שכמדריכת סיורים שילמו לי תמיד בסוף העבודה, השותפה שלי ואני אמרנו שהגיוני שישלמו לנו כשנסיים את המשימה. בסוף החודש נשלח חשבונית ודו"ח חודשי, ויהיו להם שבועיים לשלם, ואין בעיה. סומכים על הלקוחות שלנו – הרי פגשנו כל אחד אישית, לא? בנקודה זו אפסיק לרגע את הסיפור, ואני רוצה להבהיר משהו חשוב – בגרמניה אין שוטף פלוס 30 או 60 או 90. על פי חוק משלמים מקסימום חודש מתאריך הוצאת החשבונית. אם שלחו לך את החשבונית בדואר ולא קיבלת, ולכן לא שילמת, ספק השירות יכול לגשת לאמטסגריכט (סוג של זרוע של בית המשפט ומיועד רק לגביית חובות מסוג זה), ששולח התראה לתשלום. במקרה שלא שילמת אחרי ההתראה, מתחיל תהליך הוצאה לפועל. כך, לדוגמה, אם נתקעה בטעות העברת קבע לחברת אינטרנט בסך של 9.99 אירו, לא קיבלתם מכתב התראה כי הדואר דפוק ולא עובד, החשבון תפח ל-200 אירו בלי שמישהו ימצמץ בכלל. השלב שאחרי הוא שליחת הוצאה לפועל, ואם גם זה לא עובד, בית המשפט בפתח. תהליך לא נעים בכלל. ולמרות כל התהליכים האלו, המאוד יעילים (לאחרים) היו לנו שני לקוחות שהיו חייבים לנו כמה מאות אירו, ואחד פשוט נעלם, והשנייה (ישראלית) טענה שלא מגיע לנו כסף כי לא עשינו את העבודה (לא נכון בעליל, אבל זה סיפור ליום אחר), ואז נעלמה. מאז למדתי את הלקח – וכל לקוח משלם מראש על העבודה. עם רוב הלקוחות לא היו ויכוחים, אבל אתם רוצים לנחש עם מי כן היו בעיות? יפ, ישראלים. כמובן שלא מכלילה את כולם, והיו הרבה שאינם בעייתיים, אבל היו כאלו שרצו לשלם בתשלומים, או כשהעבודה תסתיים. אני, למודת ניסיון כבר, אמרתי שלא. אין התחלת עבודה עד שלא שילמת ואני רואה את כל הכסף בחשבון, או לפחות אישור העברה בנקאית. אין תשלום במזומן, אין בפייפאל, וכל העברה שנעשית מחוץ לאיחוד האירופי תכסה גם את העמלות, כדי שלא אני אצטרך לכסות את זה. התווכחו, התווכחו, אבל בסוף שילמו כמו טאטל'ה – כאן זה לא ישראל, כאן משלמים על עבודה של מישהו, ולפני שהתחילו לעבוד. אין קונצים פה. יש כמובן את הצדדים הפחות טובים של ניהול חברה משלך. ההטבות שמגיעות לשכירים ועצמאים לא תקפים לבעלי חברה. הדוגמא המובהקת והכואבת ביותר הוא חוסר האפשרות להיות מבוטח בפנסיה ממשלתית. ההטבה הזו שמורה רק לשכירים, פרילנסרים ועצמאים. כל השאר – מוזמנים לחסוך לפנסיה בקרן פרטית. מעבר לזה, ההתעסקות הפיננסית משגעת את השכל, ויש לי קשר עם רואה החשבון שלי יותר ממה שאי פעם רציתי. למזלי, החברה עדיין לא חצתה בשנתה הראשונה את גבול המע"מ (לחברה מהסוג שלי הגבול הוא הכנסה שנתית של 50,000 אירו, ורק אח"כ מתחילים לשלם מע"מ), ואני לא מדברת עם רואה החשבון שלי כל הזמן. עוד דבר שבחיים לא חשבתי שאעשה זה להעסיק עובדים. עובדים חדשים צריכים למלא שאלונים בשביל ניהול החשבונות וחישוב השכר, להעביר מספיר מס וביטוח פנסיוני, ובעיקר – תשלום משכורות, שאני עושה כי החברה עדיין קטנה ומספר העובדים מועט. יש גם ימי חופש כמובן, שהם מצרך שקשה מאוד לבזבז כשאתה שכיר, ובוודאי ובוודאי כשאתה בעל חברה. בשנה האחרונה נסעתי פעם אחת לביקור משפחתי (וזה כלל סופ"ש), ליומיים למדינה שכנה (בסופ"ש) ולנופש שבעלי הכריח אותי לקחת (8 ימים, כולל סופ"ש). פשוט לא היה לי זמן. יש מינימום ימי חופש בברלין (20 אם אתה עובד חמישה ימים בשבוע, 24 אם אתה עובד שישה ימים), והמינימום הנהוג לתת לעובדים מתחילים הוא 20 יום. העובדים שלי קיבלו 23 ימים, ואני הענקתי לעצמי 28 ימים בחוזה. לא צריך להיות חזירה. בפועל, בקושי ניצלתי את ימי החופש שלי. בעלי, לשם השוואה, הוא שכיר ועובד באותה החברה כבר 6 שנים. יש לו 30 ימי חופש בשנה, והשעות הנוספות שהוא עושה מצטברות לימי חופש, ולא מתורגמות לכסף במשכורת. עד כה לא שמעתי שמישהו מהצוות שלו הצליח לבזבז את כל ימי החופש, ומה שקורה הוא, שמכיוון שהם מחויבים לנצל את כל ימי החופש עד למרץ בשנה שלאחר מכן (אחרת הם נמחקים), יש חודשים שלמים שהם יושבים בבית, בחופשה, כי כל השאר בעבודה. בגרמניה יש חופשת לידה (משותפת, של שני ההורים) של שנה בתשלום, ועוד שנה אפשרית ללא תשלום, כשהתקן שלך בעבודה נשמר לך במהלך כל הזמן הזה. ההורים מחלקים ביניהם את הימים לפי הכדאיות הכלכלית, והקצבה שמקבלים היא בהתאם להכנסה שהיתה קודם ללידה. האואבר, כל החישובים האלו יותר קלים כשאתם שכירים, ולא כשאתם עצמאים או פרילנסרים או בעלי חברה. החישוב הופך להיות מורכב יותר. אותו הדבר עם ביטוח בריאות, אגב. הביטוח הציבורי כאן הוא תלוי הכנסה – יכול להיות 40 אירו לחודש וגם 900 אירו לחודש. אם אתה פרילנס, ההכנסה החודשית יכולה להשתנות מחודש לחודש, אז החישוב הוא לפי ממוצע שנתי מהצהרות המס. אז אם הרווחת מעפן בשנה הראשונה, יצאת בתשלום נמוך לביטוח הבריאות (פעם זה היה 170 אירו, היום זה כבר קפץ ל-250 אירו לחודש). ההצהרה הבאה צפויה להיות גבוהה יותר, וכך גם עולה הסכום אותו משלמים לביטוח הבריאות. כמו שהישראלי הנודד אומר, ההפיכה לעצמאית ואז ליזמית הוא משהו שאני משייכת לגמרי לתרבות הישראלית, גם אם לפעמים אני לא אוהבת ומסתדרת עם הרעיונות שמגיעים איתה. אבל תושיה ויוזמה זה לא משהו שטבוע בהרבה תרבויות, וישראלים בהחלט מפתיעים בכמות היזמים. זו באמת לא חוכמה להשוות לגרמנים, שהיא מדינת השכירים (החלום הרטוב של הרבה מהגרמנים הוא למצוא עבודה טובה, עם משכורת טובה, שבה אפשר יהיה לעבוד עד ליציאה לפנסיה), אבל לישראלים יש הרבה תושייה (לטוב ולרע), שאין להרבה אחרים. נצלו את התושייה הזו, את תחושת הבטן והיכולת ליזום – ולכו על זה. החלומות שלכם רק מחכים שתגשימו אותם!