המדריך שלך להגירה לחו"ל

תגובה למאמר אז כאן זה נגמר… אתמול בשעה 22:20 קיבלתי ממך הודעה בוואצאפ: ״הי, אתה פנוי במקרה?״ התקשרתי אליך וכששמעתי את טון הדיבור שלך הבנתי שהשיחה הזאת הולכת לכיוון מפתיע, אבל לא ידעתי לאן עד שאמרת בעדינות שהחלטת לפרוש מסיבות אישיות… זה מעציב, אבל אני מבין אותך, את עסוקה מעל ומעבר והחיים ממשיכים, אנחנו משתנים וזה מובן. אז נותר לי להקדיש עבורך את הפוסט הזה ולהודות לך על ארבע שנים של ניהול האתר בהתנדבות, על האמון המלא, על התמיכה השוטפת, על הסבלנות האינסופית – ותודה נוספת מעשרות או מאות אלפי המבקרים השנתיים "השקטים" שקיבלו מידע מקצועי, עידוד והשראה להגר לארץ אחרת. בשנים האלו כמנהלת האתר הובלת אותו… למקומות הראשונים במנועי החיפוש בכל המונחים המרכזיים הקשורים בהגירה. גישתך המתונה וחברותית עודדה כותבים חדשים לשתף את הקוראים בסיפוריהם האישיים. ביוזמתך הוספנו חבילות הגירה וייעוץ מקצועי שכיסו את עלויות התפעול הטכניות של האתר. התרחבנו ופתחנו דף פייסבוק וקבוצת וואצאפ. נוספו לאתר עוד מאות מאמרים. שירות הלקוחות שהענקת מכל הלב עזר לנו לבסס מוניטין של אתר מקצועי ומוביל בתחומו. והיו עוד כמה פעילויות חשאיות (; מה צופן העתיד ל- leaveisrael.com? האתר הזה קיים קרוב לעשר שנים והוא ימשיך לפעול עוד עשר ועשרים שנה ובעצם כל זמן שהמדינה קיימת תמיד יהיה משהו לכתוב 🙂 ותמיד תהיה סיבה להגר, לא? את, הכותבים והכותבות נתנתם את הטון, אתם הרוח האמיתית של האתר ואני, בלי להמעיט בערכי, רק חלק יחסי קטן מתוך כל המאמרים שנכתבו. לכן, רוחו ואופיו של האתר ישארו כפי שהם – כתיבה חופשית של דעות שונות, עצות וסיפורים אישיים. הוא ימשיך לשמש "בית" למהגרים לעתיד שמתלבטים ורוצים קצת עזרה, וגם למהגרים בהווה שרוצים לכתוב על נקודת מבטם כמהגרים בארץ חדשה. ויש משהו נוסף שאני מעריך ולמדתי ממך – את היית הקול המתון מבינינו שפונה אל כולם ומציע בשפה בהירה, משכנעת ואוהדת את הרעיונות של האתר באופן שהוכיח את עצמו לכל אורך הדרך. תודה טל, נתראה בברלין (או פעם שלישית בלונדון?)

לפני שבע וחצי שנים נתקלתי באתר 'לרדת מהארץ'. נשאבתי לקריאה כמו דבורה לפרח. לא יכולתי שלא להזדהות עם הכאב, הזעם והעצבים של מי שכתב את הפוסטים באתר. הישראלי הנודד, הבחור שהקים את האתר, עזר לי רבות בכל שאלה שהיתה לי ולפני שעזבתי לברלין עשיתי הכל לפי ההצעות שלו. באימייל האחרון שלי אליו הבטחתי שעוד אחזור לעזור לו עם האתר. הוא לא האמין לי, רק היה נחמד ואמר שאין בעיה, בכיף. בטח אלפים אמרו לו את זה לפניי… עברתי לברלין באפריל 2014. היו עליות ומורדות, כמו בכל הגירה של אדם נורמלי, אבל לרגע לא שכחתי את האתר שנתן לי את הפוש האחרון להתחיל חיים חדשים. שנתיים אחרי, באפריל 2016, פניתי אליו שוב והזכרתי לו שהבטחתי לו ו"איך ממשיכים מפה?" מיותר לציין שהוא היה בהלם. הוא הכי לא ציפה שאחזור ועוד אתמסר לאתר בניהול ועבודה קשה, אבל הוכחתי לו שאני בת אדם שמקיימת את ההבטחות שלה. ביחד בנינו אתר מחודש במתכונת קצת שונה. היו כאלה שאהבו, היו כאלו שפחות אהבו, אבל לא נתנו לתגובות שליליות להסיט אותנו מדרכנו. היתה לנו מטרה ואנחנו נעשה הכל כדי להשיג אותה – נעשה הכל בשביל שאחרים יראו שיש תקווה ושאפשר לעזוב את ישראל בצורה טובה ואחראית, ולא להישאר תקועים במקום בגלל פחדים. היום, ארבע שנים אחרי שהתחלנו, אני גאה ביצירה המשותפת שלנו. הכנו חבילות הגירה, התחלנו שירות ייעוץ במייל, עזרנו לאנשים והצלחנו לקיים את האתר מפירות ההשקעה שלנו. עם השנים הצטרפו אלינו בלוגרים רבים, שחלקם המשיכו איתנו שנים וחלקם עזבו באמצע, פתחנו דף פייסבוק וקבוצת ווצאפ, ובכלל – אני חושבת שדי הצלחנו להגיע למטרה אליה חתרנו. הסיכום הזה בא עם טעם קצת עצוב משום שהיום הוא גם יומי האחרון כמנהלת האתר וכפי שזה נראה כרגע- גם כבלוגרית. אני עובדת במשרה מלאה פלוס, לומדת שוב גרמנית במלוא המרץ ונמצאת בתהליך התאזרחות ארוך. בנוסף לכל אלו אני גם מנסה להינות טיפה מהחיים, שזה קשה כשאני מותשת ועובדת כל הזמן. לנהל את האתר, לעשות הגהות, לעדכן חבילות ולייעץ במייל זה מתיש, אבל מאוד מתגמל. נתתי עצות לאנשים שאיבדו את דרכם ולא ידעו מאיפה להתחיל, אנשים שחיפשו מילה טובה ואנשים שרצו לספר את סיפורם ורק חיפשו מישהו שיקשיב. לא תמיד אנשים ידעו לומר תודה, אבל עדיין התחושה היתה שאני עושה משהו בשביל אחרים, שנמצאים בנקודה בה פעם אני הייתי. זוהי הרגשה נפלאה. ואיך אפשר בלי תודות… אני רוצה להודות בראש ובראשונה לישראלי הנודד, תני, שבלעדיו שום דבר לא היה מתאפשר. האתר הוקם על ידו והשתנה משך השנים, וכך גם הוא. ברבים מהנושאים אנחנו בדעות מנוגדות לחלוטין (כלכלה, פליטים וכו', אבל כקוראים אתם כבר מכירים את ההבדלים בינינו…), אבל הוכחנו שאנשים שלא הכירו אחד את השניה בהתחלה ולא היה להם שום דבר משותף חוץ מהרצון להתחיל חיים חדשים במדינה אחרת, מסוגלים לגשר על הפערים האלו אם הם רק מקשיבים אחד לשניה ומתדיינים בכבוד. היו לנו ויכוחים אינסופיים, בין אם על האתר ובין אם על החיים, ועדיין נשארנו חברים, גם כשהוא בלונדון ואני בברלין. הבלוגרים שלנו הם יחידי סגולה וכל כך נהניתי לעבוד איתם – מיטל, ונוס, ספיר, תמיר, דניאל, דימיטרי, לומי ולאחרונה גם סטיב. תמשיכו בכתיבה כי אתם מהווים השראה לכל כך הרבה אנשים! ולכםן, הקוראים והקוראות, תמיד שמורה לכםן פינה חמה בליבי. אני מעריכה מאוד את כל הפידבקים לאורך השנים, הטובים והרעים, כי מכולם החכמתי. מקווה שתמשיכו לשאוב השראה מהאתר ותהגרו למדינות שאתםן מעונייניםות בהן. תזכרו: אין דבר כזה אי אפשר – יש לא מספיק רוצה 😉 באהבה, ברלינאית נ.ב. אם יש מישהםן שמעונייניםות להחליף אותי כמנהל/ת האתר, אתםן מוזמניםות לשלוח פניה בטופס צור קשר 🙂 — מאמר תגובה: תודה ברלינאית 💖 vielen Dank

לפני כמה חודשים התמנתה בפינלנד ראש ממשלה חדשה, אישה בת 34 בשם סאנה מארין, והעולם מסרב להירגע. פינלנד ידועה כאחת המדינות הכי מתקדמות ומוצלחות בעולם, כלי התקשורת בכל העולם מלאים בכתבות מלאות קנאה במודל הנורדי ותמיד מתפלאים כשמשהו משתנה במערכת שמתיימרת להיות מושלמת. הדבר שגרם להחלפת השלטון הפתאומית הזאת הוא שביתה ארוכה של שירות הדואר הפיני. כמו כל דבר אחר כאן הדואר ידוע באמינותו ודייקנותו, אם קרה וחבילה כלשהי לא הגיעה ליעדה זה עלול להופיע בחדשות, עד כדי כך התקלות של הדואר נדירות. ההשבתה שלו כל כך קרוב לעונת חג המולד פגעה בהרבה אנשים, אבל לא זה היה הקש ששבר את גב הגמל. חברת התחבורה הציבורית של אזור המטרופולין של הלסינקי החליטה להצטרף לשביתה, שביתת הזדהות כמו שזה נקרא כאן, ואז התחיל הכאוס האמיתי. רבים מתושבי הלסינקי והסביבה מתניידים רק באמצעות התחבורה הציבורית שהיא יעילה, מדוייקת ואמינה ואפשר לסמוך עליה לחלוטין, ולכן אינם מחזיקים רכב בכלל. רבים מאלה שכן מחזיקים רכב כדי לנסוע מחוץ לעיר בסופי השבוע ובחופשות משאירים את המכוניות בחניונים העירוניים, כדי לא לתפוס מקומות חניה בעיר. ביום אחד שבו התחבורה הציבורית לא פועלת אנשים לא יכולים להגיע לעבודה, ללימודים או לכל מקום אחר בלי מונית, לפחות עד החניון שהרכב שלהם נמצא בו. ביום אחד היו בכל האזור פקקים איומים (בדרך כלל לא קורה אפילו בשעות שנחשבות עמוסות) ועליה ניכרת בתאונות דרכים בגלל אנשים שלא נהגו הרבה זמן, אבל חוסר הנוחות שבכל העניין הזה היה דווקא דבר די שולי. מה שנקרא 'המודל הפיני' וכל הטוב שהוא מציע מתאפשר, בין היתר, בזכות אחוזי שחיתות אפסיים ואמון במנהיגים ונבחרי הציבור, כלומר אם חבר פרלמנט או ראש הממשלה הבטיח משהו בתקופת הבחירות הציבור מצפה ברצינות שהוא אכן יקיים את הבטחתו ולא סתם יזרוק סיסמאות כדי לקושש קולות. לתושבי המטרופולין של הלסינקי הובטח לא פעם שאם הם גרים כאן לא יהיה להם צורך ברכב פרטי והם האמינו שככה זה באמת יהיה, כלומר הם סומכים על נבחרי הציבור שלהם. ביום אחד של שביתה בתחבורה הציבורית האמון הזה הופר, ובלי אמון הציבור לראש הממשלה אין זכות להיות בתפקיד הזה והוא מודע לכך. הפרלמנט דרש את התפטרותו והוא הגיש אותה בתוך כמה ימים, בנאום הפרישה שלו הוא התנצל בפני הבוחרים שלו על כך שהוא אכזב אותם והביע תקווה כנה שמחליפתו תעשה עבודה טובה יותר.עוד לפני כל הבלגאן שנוצר בגלל השביתה בדואר ובתחבורה הציבורית כבר נשמעו קולות של חוסר שביעות רצון מתפקוד הממשלה, גם בתקשורת וגם מחברי הפרלמנט עצמם. הוחלט לקצר את חופשת הלידה ולהתחיל לגבות שכר לימוד באוניברסיטאות. עם קיצור חופשת הלידה עוד אפשר לחיות, אבל גביית שכר לימוד מפר את העקרונות החשובים של המודל הפיני שמעניק שוויון הזדמנויות לכולם. שכר הלימוד הוא תמיד נושא לוויכוחים בכל פעם שיש בחירות בפינלנד ואין ממשלה בעשר השנים האחרונות שלא נאלצה להתמודד עם הבעיה הזאת, אפילו שהנושא הזה קצת התקרר מאז שהוחלט לגבות שכר לימוד מסטודנטים שאינם אזרחי האיחוד האירופי. לפני שמונתה להיות ראש הממשלה של פינלנד סאנה מארין היתה שרת התחבורה, ולפני זה היא היתה ראש העיר טמפרה. נושא התחבורה הציבורית קרוב לליבה מאוד, בעיקר מטעמים אקולוגיים. לפני שהיא נכנסה לתפקיד ראש העיר של טמפרה מצב התחבורה הציבורית בעיר היה זוועתי, כלומר נופל ברמתו מהלסינקי או טורקו והיא התחייבה לשפר אותה בקמפיין הבחירות שלה. היא אכן הובילה מהפכה של ממש בתחבורה הציבורית שם והשקיעה המון משאבים לפיתוח רשת שבילי אופניים באזור כולו (שלמען האמת כבר היתה קיימת אבל היה הרבה מה לשפר…). יותר מזה, היא נתנה דוגמא אישית לתושבים ובעצמה הגיעה למשרד שלה בעירייה ברכיבה על אופניים. על הרכב שהוקצה לה היא וויתרה בטענה שאין לה צורך בו כשהיא חיה בעיר ובשביל נסיעות מחוץ לעיר יש לה רכב פרטי שהיא מאוד אוהבת, חבל על כספי המסים ועדיף להשקיע אותם בשיעורי רכיבה על אופניים…כזאת היא סאנה מארין, ממש לא הילדונת שעושים ממנה אלא מנהיגה מוכשרת שכבר רשמה לא מעט הישגים בקריירה הפוליטית שלה. דווקא היא זו שמונתה לתפקיד ראש הממשלה בזכות המוניטין שלה כמי שמקיימת את הבטחותיה ואפשר לסמוך עליה שתמשיך לעשות זאת. היא הקימה קואליציה שמורכבת מאנשים כמוה, שכבר הוכיחו שהם מודעים לכך שתפקידם הוא לשרת את ציבור הבוחרים שלהם ולא ההיפך. העובדה שהקואליציה הזאת מורכבת בעיקר מנשים צעירות מספקת כותרות למדורי פוליטיקה בכל העולם, וגם חומר ללא מעט בדיחות על חשבון הממשלה החדשה של פינלנד… סאנה מארין מודעת מאוד לגילה הצעיר ולא מהססת לקבל עצות מפוליטיקאים וותיקים אבל מצד שני אין לה בעיה להשתיק את מי שמתנשא עליה, ויש גם כאלה. חוץ מכמה שוביניסטים מיושנים הגדולים שבמתנגדיה הם סוחרי רכב ונהגי מוניות אבל אפשר להבין אותם, הפעילות שלה לשיפור התחבורה הציבורית פוגעת להם בעסקים. ברור שאף פעם אי אפשר לרצות את כולם אבל כבר אחרי חודשים בודדים של פעילות היא כבר סומנה כמנהיגה אמיתית, כזאת שנותנת דוגמא אישית לאזרחים. באחד מאלף הראיונות שהיא נתנה היא אמרה שבתקופת לימודיה באוניברסיטה היא עבדה כקופאית בסופרמרקט והיא עצמה היא ההוכחה ליעילותו של המודל הפיני ולמה צריך להמשיך לתחזק אותו. היא גדלה במשפחה קשת יום ואם הלימודים באוניברסיטה לא היו בחינם בפינלנד אז היא כנראה לא היתה מצליחה לממן אותם, ובגלל זה חשוב שהם ימשיכו להיות בחינם כדי שלכל אזרח תהיה אפשרות לממש את הפוטנציאל שלו בלי קשר למעמד הסוציו אקונומי שאליו הוא נולד, כלומר שעם מספיק נחישות ועבודה קשה אפילו קופאית יכולה יום אחד להיות ראש הממשלה. אני עצמי מאוד מרוצה מהגישה הזאת ובכלל מההזדמנויות שהמודל הפיני מציע, אפילו למהגרים. העיקרון של שוויון הזדמנויות הוא חשוב מאוד לפינלנד כחברה ולכן המערכת לא חוסכת במשאבים כדי להעניק אותו גם למהגרים, כדי שאלה ישתלבו במהירות כאזרחים מועילים. לי למשל הותאמה תוכנית אינטגרציה שאורכת שנתיים שבמהלכה אני צריכה ללמוד את השפה ולעבור מבחן הסמכה במקצוע שלי כדי שאוכל לעבוד בו ולא להיתקע לנצח בעבודות "של מהגרים". בזמן הלימודים קיבלתי קצבה שאפשרה לי ללמוד בראש שקט, קצבה שגם סטודנטים אזרחי פינלנד זכאים לה. לצערי זה לא בדיוק התאפשר כי בשנתיים מאוד קשה ללמוד פינית ובו זמנית גם לעשות את קורס ההסמכה (שגם הוא בפינית) אז דווקא כן עבדתי כקופאית לתקופה כלשהי, אבל אני לא מתבאסת יותר מדי כי אם אפילו ראש הממשלה עשתה את המסלול הזה אין שום סיבה שגם אני אעשה את אותו הדבר…

לאחר שקיבלתי את כל הרישיונות שלי – של עבודה סוציאלית וגם של יועץ התמכרויות, התחלתי להתקדם בהליך לקראת תושבות. הויזה שלי היתה – ויזת עבודה פתוחה לפרק זמן של שנה. זאת אומרת שאם לא אמצא עבודה מתאימה לתחום שבו למדתי תוך פרק הזמן הזה, אצטרך לעזוב את ניו זילנד. כמובן שדיברתי עם אנשים שעשו זאת לפני. היה איתי בעבודה בחור הודי שהיה לו תואר שני בעבודה סוציאלית וגם ניסיון של 10 שנים בתחום בהודו. הוא גם למד תעודה כמו שאני למדתי. לקח לו כמעט שנה למצוא עבודה, והוא נסע מאוד רחוק בשבילה וזה היה ממש לפני שהוא כבר נשבר ורצה לעזוב. הוא אמר לי "תקשיב, קח כל עבודה שבתחום העיקר שתקבל את ויזת העבודה ל-3 שנים". באופן אימפולסיבי הקשבתי לעצתו וחשבתי אולי כן להגיש לעבודה כמו שעבדתי היום אך פשוט לעשות את זה כמשרה מלאה ולא CASUAL. חשבתי לצבור קצת ניסיון ואז יהיה לי סיכוי גבוה יותר למצוא עבודה קלינית. אז הגשתי, והופ, קיבלתי ראיון עבודה. הגעתי לראיון העבודה, היה מאוד נחמד ונראה כי יש סיכוי גבוה שכן יקחו אותי. ותראו מה, הצעת העבודה הגיעה יחסית מהר. זה במשרה COMMUNITY SUPPORT WORKER. כמה לבטים היו לי לקחת את זה, ואשתף אתכם עם כמה מהם: + עכשיו אוכל לקבל ויזת עבודה ל-3 שנים ולאחר מכן אחשוב כיצד להתקדם לתושבות.+ העבודה מצויינת, כייפית, קלילה וגם רלוונטית לניסיון שלי, לתחום שלי וזה גם יתן לי נקודות כעבודה מקצועית + העבודה נמצאת באיזור מצויין באוקלנד, ואוכל להשאר באוקלנד ולהמשיך את החיים הטובים+ השכר שלי יהיה יותר גבוה ממה שהיה לי מקודם+ אני צריך כסף ויקר לחיות באוקלנד ללא עבודה במשרה מלאה+ סוף סוף לא אצטרך לדאוג אם יקראו לי למשמרת, אדע שאני עובד קבוע בבקרים, אין הפתעות. כאשר הסתכלתי על הדברים באופן הכי אובייקטיבי שיש, זכרתי שהמטרה שלי זה למצוא עבודה שרלוונטית לתושבות. העבודה צריכה להיות קלינית ומחוץ לאוקלנד. מי אמר שלא אקבל הצעת עבודה במשרה קלינית גם אם אין לי ניסיון קליני בניו זילנד? עם כל הרצון שהיה לי לקחת את העבודה, סירבתי בנימוס. האמנתי בלב שלם שכן אקבל עבודה מתאימה! וגם אם לא, אז אני חייב לפחות לעשות את מירב המאמצים בשביל כן לקבל! הגשתי ל-3 עבודות, אחת מהן היתה משרת החלומות- משרה קלינית אך היתה באוקלנד ואמרתי לעצמי אם אתקבל לשם, כנראה יהיה לי שווה להשאר על ויזת עבודה ל-3 שנים ולחשוב על תושבות אחר כך. אחרי הכל, חיים רק בהווה, לא? העבודה הזאת היא קלינית, MENTAL HEALTH PRACTITIONER בחברה שבה עבדתי, אך במרכז אוקלנד. עבודה נוספת שהגשתי, היתה לWHANGAREI, וזה גם למשרת MENTAL HEALTH CLINICAN וזה עבודה בקהילה כחלק מהצוות של בית החולים בNORTHLAND. הצוות נקרא EARLY INTERVENTION IN PSYCHOSIS והעבודה ממש נראתה לי טובה וגם מאוד מאתגרת וידעתי שאתפתח ואלמד המון אם אשים את עצמי בסביבה כזאת! העבודה השלישית שהגשתי היתה לאי הדרומי בקרייסצרצ'. זה תפקיד של ADDICTION CLINICIAN עם גברים שמכורים לסמים ואלכוהול. זה מה שלמדתי לעשות בניו זילנד. שני העבודות האחרונות במידה ואקבל הצעת עבודה, זה יסגור לי את התנאי האחרון להגשת תושבות. בזמנו, באוגוסט 2017, התראיינתי ל3 העבודות הללו. לעבודה בWHANGAREI נסעתי באופן אישי וגם לעבודה באוקלנד. את העבודה בקרייסצ'רצ' עשיתי את הראיון דרך סקייפ. התקבלתי לשלושת העבודות! קיבלתי הצעת עבודה משלושת העבודות! והייתי צריך להחליט לאן אני הולך. הרגשתי מצויין כי החלק האחרון של התושבות נגמר והייתי צריך רק לקבל את אחת העבודות ולהגיש לEOI. שזהו השלב הראשון בדרך להגשה לויזת SKILLED MIGRANT. בסופו של דבר בחרתי לנסוע לWHANGAREI והשיקולים שלי היו כאלה: + פאנגרי קרובה יותר לאוקלנד במידה וארצה להמשיך עם החיים שהיו לי פה+ בית חולים עדיף לצורך תושבות מאשר עמותה (NGO)+ שכר גבוה יותר+ המשרה היא עם אחריות גדולה יותר וגם סמכות+ קרייסצ'רצ' לפי דעתי העיר הכי מכוערת בניו זילנד וגם עם פעילות רעידות אדמה גבוהה. לא רציתי לנסוע לשם. העניין הוא גם שהתקבלתי לעבודה באוקלנד. רציתי כל כך להשאר, ואפילו אמרתי להם כן! בסופו של דבר אחרי מלחמה עם עצמי, הייתי צריך לסרב. תתארו לכם שאתם אמורים להרים את הטלפון, להתקשר למנהלת ולהגיד שאני חייב לסרב להצעת העבודה שרציתם? היה לי כל כך קשה לעשות את זה! בסופו של דבר הבנתי שלא היתה לי ברירה במידה ואני רוצה תושבות ולכן עשיתי את זה. השיחה היתה נחמדה מאוד והמנהלת הבינה אותי. אז חתמתי עם הבית חולים! תיאמתי איתם שארצה להתחיל בעוד כחודשיים. למה עוד חודשיים? כי רציתי לנסוע לחו"ל ולנוח מהתהליך. הם הסכימו ותאריך ההתחלה שלי היה בנובמבר 2017. באותו זמן נסעתי לתאילנד והונג קונג לתקופה של איזה חודש, שאר הזמן הייתי בישראל עם המשפחה והחברים עד שחזרתי. למזלי היו לי חברים נהדרים שאצלם יכולתי להשאיר את הרכב שלי ואת הדברים. יכולתי לסמוך עליהם בעיניים עצומות. כמה מסקנות: אני מאוד שמח שלא הקשבתי לאנשים בסביבה שלי שאמרו שכדאי לי לקחת ולהתפשר על מה שיש. הלכתי עד הסוף עם המטרה לקבל עבודה שהיא מתאימה לתושבות. היה לא פשוט לדחות את "עבודת החלומות" ועוד באוקלנד שהחיים שלי כל כך הסתדרו שם. אך מה זה יעזור לי כייף זמני שאני יודע שאני נמצא על סטטוס זמני ללא זכויות קבע? היה לי גם חשוב להאמין בעצמי שאני יכול ומסוגל לקבל משרה קלינית בבית חולים עם שכר גבוה. זה לא משנה שעבדתי במשרת CASUAL ולא היה לי ניסיון קליני מקומי, ידעתי שאני עובד קליני מצוין והמחשתי את זה בראיונות עבודה! מי היה מאמין שמאז הבלוג פוסט הראשון שלי, שבהם קיבלתי רק דחיות מעבודות, הצלחת התהפכה ופתאום הפכתי לעובד מבוקש בניו זילנד. ההרגשה היתה בלתי ניתנת לתיאור! שימו לב שכל הצעדים שעשיתי היו בהתאם למטרה "קבלת תושבות בניו זילנד". חברים, כיף, חיי חבר'ה ונוחות היו במקום זניח. אם היה את זה, אוקי, אך אם לא וזה עדיין עוזר להתקדם למטרה באופן המהיר והאפקטיבי ביותר אז כן היה צריך ללכת על זה. זה נקרא דחיית סיפוקים. כמובן שאם המצב היה עד כדי כך רע והייתי צריך לעבוד עבודה פח בשביל התושבות אולי הייתי מוותר על זה, אך במקרה הזה, הייתי צריך לעשות החלטה ריאלית. לעזוב את אוקלנד בשביל להפוך לתושב קבע.

מה שאתם הולכים לקרוא פה זה בליל של מחשבות רנדומליות מהביקור מולדת האחרון שלי בארץ. חלק מהפסקאות והחוויות פחות קשורות אחת לשניה. כל פעם לפני שאני נוסע לארץ אני מתמודד עם קשיים מסוימים. רגע הנחיתה גורם לי להרגשה קשה לתיאור. יש כאלה שאומרים שהם מרגישים שהם סוף סוף בבית. אצלי המצב הוא מצב שונה ומשונה. אני אסביר, מכירים את זה שאתם נפגשים עם אקס/ית או מבקרים במקום עבודה ישן, לאחר מספר שנים טובות.מצד אחד, אתם אולי תזהו אנשים או עצמים שמוכרים לכם. מצד שני ייתכן שהמון השתנה ואינכם מזהים כלום. מה שבטוח אני מבין די מהר שנחתתי בישראל, כולם מסביבי מדברים עברית וזה ממש סוריאליסטי. האסימון נופל בדרך כלל שאני שומע שיחה ברוסית, מריח ריח של גאנג'ה ורואה חיילים עם מדים ונשק בכל פינה. ברכבת אני נוסע ברכבת ביום חמישי אחה"צ, הפעם בדרך מנתב"ג למלון בה אשהה. הרכבת מלאה בחיילים. פתאום אני נזכר בתקופה בה הייתי קצין, כמה שיום חמישי היה קדוש בשבילי. סוג של ריח באוויר שהסופ"ש מתחיל. אני מתגעגע לתקופה ההיא. בו זמנית פחות מתגעגע למה שייצגתי ונאלצתי לעשות כשהייתי קצין. עם הזמן התבגרתי והחלמתי משטיפת המוח. שלום רנדומלי ברוב הכפרים בהולנד, נהוג לברך לשלום/בוקר טוב וכו' עוברי אורח ברחוב. בשלב מסויים זה ממש הופך להרגל. השעות הראשונות קשות בארץ, שאתה מוצא את עצמך מברך מישהו לשלום ברחוב והוא מסתכל עליך כאילו נפלת מהירח. שמנסים לשרוד יש פחות זמן לנימוסים ותרבות עקיפות מימין, היצמדות מיותרת לשמאל, צפצופים, היצמדות לרכב שלפניך. אנשים מטלפנים בצעקות, שיחות בקולי קולות והתפרצות לשיחה שמישהו אחר מדבר. אני מרגיש לפעמים כמו חייזר בישראל. נדמה שאנשים עסוקים בלשרוד ולכן אין להם זמן לתרבות או להתייחס בכבוד אחד לשני. לו"ז עמוס לפעמים אני מפנטז על לבוא לארץ ולא לומר לאף אחד. אבל אני אשם, אני זה שמעוניין לראות את כולם. בביקור האחרון שלי בארץ פגשתי יותר מ-15 חברים בחמישה ימים בלבד. שאבתי המון אנרגיה מהמפגשים הללו, השכלתי, העלנו זכרונות יחדיו והזכרתי לעצמי כמה החיים קשים בארץ וכמה טוב שעזבתי. ישראל שיחקת אותה, אבל ההייטקיסטים עייפים יצא ככה שרוב חברי גם עובדים בתעשיית ההייטק, אני נפגש עם כולם בצורה אינדיבידואלית. השיחות הם שיחות מרתקות מבחינת עומק טכני, אך הם עייפים עם שקיות מתחת לעיניים, מיואשים ולמרות הכל מרוויחים בממוצע פי שניים מהממוצע באירופה. אבל נדמה כי הכסף הזה לא שווה כלום בארץ עקב יוקר המחייה.ניכר כתנאי העבודה באירופה הרבה יותר טובים, לדוג' 25 ימי חופשה בממוצע (לפעמים ללא הגבלה) שבישראל רק 16. עבודה מהבית זה גם דבר שחוזר על עצמו, מסתבר שבדרך כלל זה לא מתאפשר בישראל, לעומת עידוד עבודה בבית באירופה.שורה תחתונה, ישראל שיחקת אותה הפכת להיות ארצות הברית, אבל לא בפן החיובי. עומס על הכביש ואנרגיה מתחדשת פקקים שנראים כמו מגרש חניה של איצטדיון ואם תסתכלו טוב, הנהג יושב לבד ברכב. מה קרה ל- Car pooling, שימוש בתחבורה ציבורית ופתרונות יצרתיים אחרים?לכל בן אדם שיצא לי להיפגש איתו, יש לפחות שתי מכוניות. חבל חבל חבל. הרי שלא מדובר במכוניות Tesla אלא במכוניות מזהמות. ונכון התחבורה הציבורית לא מושלמת בארץ.אבל הכי חשוב, נראה כי אף אחד לא באמת רוצה לעשות צעד לקראת שינוי. כולם התרגלו לרכבים שלהם ומפונקים מידיי להשתמש באופניים או להשתמש באוטובוס. שגריר ישראל בהולנד ושגריר הולנד בישראל בערב האחרון שלי לפני שאני חוזר להולנד, בעודי מתהולך בחזרה למלון, אני מאזין ללהקת רוק הולנדית. אני חייב לומר שבדרך כלל שאני בהולנד אני לא מקשיב למוזיקה בהולנדית. אבל שאני בארץ, זה פתאום ומרגיש הגיוני. דווקא שמשהו לא עומד לרשותך, אתה מתגעגע אליו. לפחות כרגע, לא נראה כי ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה…