המדריך שלך להגירה לחו"ל

(ספטמבר 2014) חזרתי לישראל. אני לא יכול להגיד שחזרתי "לא מרצון". בסופו של דבר זה כן היה מרצון. התוקף של הויזה שלי החל לפוג, מבחינה נפשית היה לא פשוט, ופתרון כיצד לקבל ויזה נוספת לא היה. לא היה ב"ראדר" שלי הדרך או הפתרון לקבל את מבוקשי. אתם יודעים שיש את התקופות האלה שהדלתות פשוט לא נפתחות? לא משנה מה שתעשה, זה לא יצא לפועל? ניסים לא קורים? אז זה מה שחוויתי כל התקופה הזאת שם מאז ששיניתי את הפוקוס מלהנות מטיול לאחר סיום לימודים, אז קפצתי למטרה לחיות בניו זילנד ולקבל תושבות. המשכתי להנות בניו זילנד מאוד, אך המחשבה שהמסע האגדי הזה בקרוב יגמר הקשה עליי להנות מההווה, שבו עדיין הייתי והיה לי עוד חודשים רבים להיות בניו זילנד. אז כן, נסעתי חזרה כי כל המצבורים הנפשיים שלי נגמרו. אחד האתגרים הגדולים שלי היו זה לחיות ולהסתדר לבד במיוחד במדינה זרה. החודשים האחרונים שהייתי לבד לגמרי הקשו עלי מאוד נפשית. אך אם הייתי מוצא פתרון להשאר, הייתי נשאר חד משמעית למרות הפחד. בנוסף, הזמן אזל ולא רציתי להישאר בניו זילנד באופן לא חוקי מה שיטרפד את הסיכויים שלי להגר בצורה מסודרת בעתיד. אז כן, בחרתי באופן מודע לחזור זמנית לארץ בשביל הערכת צעדים מחודשות וצבירת כוח נפשי. בדרך עצרתי בתאילנד לתקופה של כחודש, כי הייתי צריך מעט להתאושש, להנות מהשמש, מהפירות וכל הנפלאות שהמזרח מציע. אז הכל התחיל טוב, התחלתי להתחזק, אז אתם יודעים שאנחנו חיים ביקום שמבוסס על חוק משיכה. מכה נוספת לא איחרה לבא. רוב הכסף שהרווחתי בשהות שלי על ההר נגנב! (כ4000 דולר אמריקאי במזומן). מרוב טיפשותי, שמרתי את המזומן בחדר ורק אחר כך הבנתי, שרק הייתי רחוק מאותו מקום, שאחד העובדים גנב את הכסף. הפכתי לבן , איך זה יתכן??? למזלי הרב הוא לא גנב הכל, הוא השאיר לי 800 דולר שאיתם יכולתי להסתדר לטווח קצר. אבל המקרה הזה רק שיקף את כל המתרחש בפנים, הייאוש והויברציה הנמוכה שבה הייתי. אז היום אני לא מופתע שהיקום הביא לחיי נסיבות שגרמו לי להרגיש איך שהרגשתי. אז עכשיו באמת חזרתי לארץ. כאשר חזרתי והדבר הראשון שרציתי לראות זה את המשפחה, אבל נחשו מה? הם היו בחו'ל! דווקא שאני חוזר נסעתם לחו'ל? כאילו מה יכול להיות כבר יותר גרוע? כל מה שעברתי בניו זילנד באותה שנה, הגניבה בתאילנד ועכשיו שאני רוצה לקבל קצת צומת לב מהמשפחה הם בחו'ל! אחד הדברים הטובים שקרו לי בניו זילנד זה שנפל לי האסימון בנוגע לבריאות ותזונה. בניו זילנד החלטתי לעבור לתזונה טבעונית נעה והתחלתי את התהליך. את הדיכאון והייאוש תיעלתי לטובת לימודים אינטסיביים של תזונה מהבסיס. במשך מספר חודשים, כ12 שעות ביום, כל יום למדתי תזונה, ראיתי סרטונים, קראתי ספרים, וכמובן אכלתי אוכל בהתאם. אך סיפור מעבר שלי נשאיר לפעם אחרת, הפואנטה היא, שמצאתי פתרון כיצד לצאת מהויברציה הנמוכה שבה הייתי נתון בשביל לאגור מספיק כוחות להמשיך את תהליך ההגירה לניו זילנד! כאשר עשיתי זאת, התחילה לזרום אנרגיה לגופי ודרכים ורעיונות גאוניים החלו לבא לראשי. חזרתי להכתיב את המציאות "אני תושב קבע בניו זילנד", וגם בנוסף לרעיונות גם החלו לבא אנשים ושיחות שגרמו לי לגבש תוכנית כיצד לחזור לניו זילנד. החלטתי שאני הולך להיות סטודנט בניו זילנד ולהפסיק לפחד מהשכר היקר לתלמידי חוץ, אני אשיג את הכסף ויהיה מה! השלב הראשון היה לעשות את מבחן הIELTS, ולפי זה אדע למה אני אוכל להתקבל. שמתי לעצמי יעד של חודשיים ללמוד למבחן, סגרתי מועד למבחן לעוד חודשיים וכרטיסי טיסה בבודפשט (בגלל שלהבחן שם היה זול פי 2 מלהבחן בישראל וגם יכולתי לראות מדינה חדשה). ללמוד למבחן הזה היה קשה, ומשעמם! מאוד משעמם! בבית לא יכולתי בכלל להתרכז. בזמנו עוד לא היתה לי עבודה והייתי בחיפוש אז ללמוד לאנגלית היתה ה-עבודה שלי. הייתי קם בבוקר, בשעה 9 כבר הלכתי לבית קפה עם הספרים והמחברות ללמוד. והייתי לומד שם עד השעה 4 שכולם מסיימים את יום העבודה שלהם. הסיבה שהלכתי לבית קפה כי אני הכי מרוכז ופרודוקטיבי בסביבה עם רעש שבה קורים דברים, האוייב הכי גדול לריכוז שלי הוא שקט! בגלל זה ללמוד בבית ממש לא היתה אופציה. תחשבו כמה קשה היה לי לעשות מבחן בבית ספר או באוניברסיטה שהנהלים היו "שקט בזמן בחינה". זה היה ממש לרעתי! אם ההנהלה היתה חושבת לטובתי היו אומרים "אסור להיות בשקט בזמן בחינה!" ואז הציונים שלי היו הרבה יותר גבוהים מממוצע 85 שקיבלתי בתואר. FAST FORWARD, הבחינה היתה חוויה לא נעימה בעליל, 3 שעות של אימוץ מוחי מטורף, וגם הטקסטים של הקריאה היו ממש NOT MY CUP OF TEA, דיברו על פיזיקה ומתמטיקה ועל חלזונות. קיוויתי שכשאסיים את הבחינה, לא אצטרך לעשות אותה שוב! היה פשוט סיוט. הציון שקיבלתי לאחר 40 יום המתנה היה 6.0. וזה ציון יחסית נמוך! בכל מקרה, התחלתי לחפש לימודים שיתאימו לי ושיסכימו לקבל אותי עם הציון הזה. ציון 6.5 היה עוזר לי יותר אך זה מה שיש. אחרי מחקר מעמיק של כל מוסדים הלימודים בניו זילנד, השוואת מחירים והקבלה לויזות האפשריות וכמובן בניית תוכנית כיצד לקבל תושבות אחר כך בצורה המהירה ביותר הגעתי להחלטה! החלטתי ללמוד ADDICTIONS. חשוב לציין שההחלטה התבססה על מגוון גורמים שרלוונטיים לסיטואציה שלי, לניסיון התעסוקתי שלי ולשאיפות העתידיות שלי מבחינת התפתחות אישית וקריירה בפרט נוסף על החלק של ההגירה. את זה אתם צריכים לפענח לבד. גם סוכן הגירה לא יפענח את זה בשבילכם, סוכן יקרא את המצב הנוכחי שלי ויגיד מה האפשרויות, אך האם זה מעניין או לא, האם תהיו מאושרים מעשייה זאת או לא, או האם תרצו לעשות את זה או לא, לא מה שהוא אמור לעשות. הוא יעזור לכם נטו מבחינה חוקית לקבל את הויזות הדרושות. ואם הסיכוי שלכם נמוך, אז הוא ינפנף אתכם באמרה "תמצאו הצעת עבודה קודם ואז תחזרו אלי". בחרתי את המקצוע הזה מכמה שיקולים שאשתף עימכם בקצרה * רלוונטי למקצוע שלי- עבודה סוציאלית* רלוונטי לניסיון שלי – עבודה בבריאות הנפש והתמכרויות* רלוונטי לעבודה שארצה לעבוד בה בניו זילנד ולהמשיך את הניסיון בה* רלוונטי לצורכי ויזה עתידית (עבודה סוציאלית ברשימה מקצועות המבוקשים)* מה שאני אוהב ותחום שארצה להתפתח ולעבוד בו בניו זילנד גם אם הויזה לא היתה* אורך הלימודים הוא מינימלי (שנה אחת)* יש ויזת עבודה לאחר סיום לימודים* סכום כסף דרוש הוא די מציאותי להשיג בארץ (ההיתי צריך כ35 אלף דולר לשנה ניו זילנדי. 20 אלף ללימודים ועוד היה סכום כסף שהיה צריך להוכיח שיש כדי לחיות במשך השנה) ובכן, התוכנית מוכנה: ידעתי במדוייק מה לעשות בשביל לחזור לניו זילנד, כיצד להתקבל ללימודים, כמה זה יעלה, כיצד להשיג את הכסף בארץ ומתי בדיוק אני טס לניו זילנד שוב! עכשיו הגיע הזמן להוציא את התוכנית לפועל, ואיך עשיתי זאת? בפוסט הבא!

אני תמיד הייתי טיפוס בריא, ברמה שאם כל הכיתה הייתה חולה, אני בחיים לא הייתי נדבקת. הייתי רואה את הרופא רק בעקבות כאבי שרירים או צינון קטן. כשהייתי קטנה חטפתי וירוס שרירים שהשאיר אותי שבועיים בבית, ועד היום יש לי קושי ללכת הרבה ולעלות במדרגות (רק אם אני ממש מתאמצת), אבל אני מסתדרת עם זה. לעיתים היו ימים שהיו לי לפתע כאבי תופת בברכיים, איפה שהיה הוירוס, וקיבלתי אישור מחלה מהרופא להישאר בבית. חוץ מזה ובטן רגישה לתבלינים, לא סבלתי במיוחד. אבל אז כשהגעתי לצרפת, התחלתי להיות חולה לעיתים קרובות. מה קרה לי? לפני שנה וחצי חטפתי שפעת, עם חום ואפילו התעלפתי במטבח, שלמזלי השותף נתן לי תרופה שעזרה לי אחרת לא יודעת מה היה קורה לי. אחרי שנה של שקט, חטפתי דלקת בדרכי השתן, ואז וירוס בקיבה שגרם לי לחולשה וצרבות נוראיות. התקשיתי מאוד ללמוד ובנס לא נאלצתי להישאר שנה. ובאופן מפתיע הציונים בסמסטר השני, מתי שהייתי מאוד חולה, יותר גבוהים מהסמסטר הראשון! עדיין הם לא ואו, כי בהתחלה הייתי כל כך מבולבלת ולא הבנתי מאיפה זה נפל עליי. הייתי מקבלת תמיד עובר. אני מאוד מקווה ששנה הבאה אתחיל לקבל ציונים יפים, בתקווה שאהיה בריאה ואוכל להתרכז בלימודים. והכי הזוי, שהמבחן היחידי שפספסתי בעקבות המחלה, יחסים בינלאומיים, קיבלתי בו 20\16, שזה המקביל ל-80 בישראל. בצרפת זה נחשב ציון מצטיין, בארץ לא… אני מקווה לקבל ציונים כאלו שנה הבאה בכל המקצועות … אז המחלות קצת גרמו לי להתדרדר בלימודים, ובשבילי עובר זה ציון גרוע. וכן, אני מודעת לכך שחצי מהסטודנטים נאלצים להישאר שנה, ושהם עוד צרפתים דוברי צרפתית מלידה, אבל כן זה מדכא אותי, כי אני מסוגלת ליותר. קיבלתי פטור בצבא בעקבות רגישות יתר, בעיקר רגישות לשמש וחום. חשבתי שבצרפת אני לא אסבול בקיץ, וזה נכון, אתמול ירד פה גשם, ובלילה קריר כמו ביום חורפי בנובמבר בארץ, אבל, כשיש גלי חום. זה נהפך לגיהינום. אין מזגן כמעט בשום מקום, חוץ מסופרים, חנויות ורוב מקומות העבודה. בתור רגישה לחום, אני מאוד סובלת. במהלך גל החום הלכתי לעבוד, למזלי, כך שרוב הזמן ביליתי במזגן בעבודה. אבל הסיוט האמיתי היה לחזור הביתה. אני גרה שעה וחצי מהעבודה (כן, אני מודעת לכך שאני גרה רחוק. אבל מה לעשות, אני סטודנטית ולא מסוגלת אפילו לשלם חדר בדירת שותפים ב-500 יורו!). רכבות ומטרו ללא מיזוג. כמו להיכנס לתנור. בכל פעם שהרכבת מגיעה, הבחורה האוטומטית אומרת "ברוכים הבאים לרכבת ZACO (השם של הכיוון שלי) בכיוון מולה, הרכבת תעבור בערים בלה בלה בלה." ואני אומרת בשקט בצרפתית, "ברוכים הבאים לתנור ZACO". התנור הזה יעבור בערים בלה בלה בלה, וממשיכה לחקות אותה. כן אני משועממת חח. זה היה סיוט, כי היו מלא רכבות שבוטלו ועוכבו וכל התחנות היו הומות אדם. פעמיים כמעט התעלפתי. התיישבתי על הרצפה, כי לא היה ספסל אחד פנוי, והרגשתי שהראש שלי מסתובב. פעם אחת במטרו ופעם אחת בתחנת רכבת. בפעם הראשונה, בתחנת רכבת, נאלצתי לחכות חצי שעה לרכבת שלי שאלוהים יודע מה קרה לה, הם אפילו לא טרחו להודיע. לפתע היא נעלמה מהצג ואין רכבת. אנשים שאני לא מכירה, מתגודדים סביבי ושואלים אם הכל בסדר. אני ממלמלת בזעם, כמו שיכורה, "מה הבעיה שלכם לשים מזגן בתחבורה הציבורית" ואנשים לא בדיוק מבינים מה אני אומרת. בחורה קשישה שואלת אם אני רוצה שהיא תקנה לי מים, אמרתי לה לא צריך תודה זה נחמד מצידך, ומישהו אחר שאין לי מושג מי, קרא לאבטחה. מיד באים שוטרים חמושים ואני נבהלת, והם שואלים אותי בנחמדות אם הכל בסדר ואם שתיתי. אמרתי שכן, ואז הבחור שאל אם יש לי מים. אמרתי שעומד להיגמר. הוא הביא לי טישו ואמר תרטיבי ותשימי על הפרצוף. עשיתי את זה והרגשתי יותר טוב. הוא שאל אם לקרוא לעזרה ראשונה, אמרתי לא צריך. ואז אחרי 10 דקות הגיע סוף סוף הרכבת. נכנסתי מהר, מסוחררת ותפסתי מקום. הייתי עדיין במצב נורא, במיוחד שהרכבת הייתה חמה כמו תנור. כל מי שמסביבי שואל אם אני בסדר ואישה אחת נתנה לי את המניפה שלה! נופפתי וקצת ומרוב תשישות לא יכולתי יותר. ואז לפתע, אישה אחרת באה אליי עם בקבוק מים קרים ופחית קולה ואומרת "קחי, זה בשבילך. תשתי" הייתי בשוק. לא ידעתי מה לומר. אמרתי תודה בביישנות ושתיתי במהלך כל הנסיעה. בנוסף גם הרטבתי את הפנים שלי מידי פעם. הרגשתי יותר טוב. ואז כשהאנשים מסביבי ירדו בתחנה שלהם, הם אמרו לי תרגישי טוב! ואו בחיים לא נתקלתי בכזאת נחמדות של אנשים. זה עשה לי טוב בלב.בפעם השניה זה קרה במטרו, לא היו מקומות ישיבה ונאלצתי לעמוד, הרגשתי שאני עומדת ליפול. התיישבתי והרגשתי מבויישת. ואז הבחור שלידי הציע לי את המקום שלו. אנשים מסביבי שאלו אם הכל בסדר. אמרתי להם שכן, שאני פשוט רגישה לחום ושצריכה לשבת. והשאר עבר בסדר. שבועיים אחרי, בהפסקת האוכל אני אוכלת עם הקולגות. לפתע אני מוצאת אבן בלחם. אני אומרת בשוק "תראו מה מצאתי" והקולגה לידי אומר "אני בחיים לא אוכל יותר בחדר אוכל של העבודה" באותו מטבח. אני הייתי בשוק, אבנים באוכל?! אבל שעתיים אחרי, מתחיל לכאוב לי בשן. רק בערב נפל לי האסימון ומסתבר שזה לא הלחם, אלא הסתימה שנפלה! מיד הזמנתי תור לרופא שיניים בקרבת העבודה. חבר שלי ליווה אותי. כאשר נכנסנו, המזכירה אמרה פנתה אלינו ברוסית "אתם מדברים רוסית?" אני אמרתי שאני מבינה וחבר שלי אמר "לא אני מדבר צרפתית". הוא בלונדיני עם עיניים כחולות, ובגללי כולם חושבים שהוא רוסי. אבל לא חשבתי שאפילו אנשים זרים חושבים כך! היא הייתה מאוד נחמדה, אבל זה היה ביקור מוזר. הריינגטיין לא עבד והרופא קיבל אותי חצי שעה אחרי. הוא היה מאוד נחמד, ואפילו הייתה לו טלוויזיה בתקרה! המרכז הרפואי היה מאוד ויפה ומטופח. גזר הדין נפל. צריך לעקור את השן. היא רקובה. אוי לא, בחיים לא עקרו לי שן!אבל בעיה, הרופא יוצא לחופשה והתור נקבע לסוף החודש. אבל, יש פיתרון לכאבים. אנטיביוטיקה. והרופא נתן לי מרשם לתרופות להקלת הכאב ולתרופות אשר אני צריכה לקחת יום לפני העקירה. הכל היה טוב ויפה, יצאנו. למחרת, התחלתי לקחת את התרופות. ואז התחלתי להרגיש סחרחורות איומות וכאילו האברים שלי כבדים. בבית מסתבר שהייתה לי פריחה. הפסקתי מיד עם התרופה, אבל הפריחה והתופעות לוואי המשיכו. ביום חמישי באתי לעבודה, ולא הרגשתי משהו. ביום שישי בבוקר הרגשתי כלכך נורא שהלכתי למיון. ומסתבר שאני אלרגית לפניצילין. אבל האם אני אלרגית לפניצילין, או שאני גם אלרגית לתרופה לשיכוך כאבים, שאינה אנטיביוטיקה? או שאני בכלל אלרגית לתרופה ההיא. לא ייתכן, אני הייתי לוקחת אותה תמיד. אבל גם שבוע אחרי יש לי עדיין אותן תופעות לוואי. ואני מתחילה לחשוד שאני גם אלרגית לתרופה לשיכוך כאבים. בבוקר הרגשתי נורא, סחרחורת, חולשה וכבדות. עם פריחה שורפת בכל הגוף. מה זה?! אבל לקחתי תרופה להקלת האלרגיה, והיא לא עוברת אלא מחמירה! למזלי לרופא היה תור פנוי היום. באמת מקווה לטוב ושזה לא רציני. אבל עצם זה שאני רושמת את הכתבה הזאת, מעיד שאני מרגישה טיפה יותר טוב. לא יודעת מה קרה, אבל בשנה האחרונה הייתי כל הזמן חולה. והנה שוב, שבה הסחרחורת. נמאס. באתי לצרפת כדי ללמוד, לא כדי להיות חולה. אני שואלת את עצמי, האם זה רק אני? האם אני פשוט לא רגילה לתרופות הצרפתיות או שפשוט אין לי מזל? כשאני חולה, אני רק רוצה את מרק העוף של אימא ולהיות במיטה עם הלפטופ. אבל כאן בצרפת, אימא רחוקה. אמנם יש לי תמיכה מכל הקולגות בעבודה ששואלים לשלומי, ודואגים. אפילו בעלת הבית שלי באה לאסוף אותי מהמיון ברכב שלה. גם אימא מתקשרת, אבל אין לי את הקרבה הפיזית אליה, ואין לי את מרק העוף שלה. סבתא שלי אפילו אמרה שהיא מוכנה לשלם לי כרטיס טיסה, רק כדי שאבוא להתרפא. אבל מצאתי עבודה כל כך טובה, ממש לא בא לי לעזוב הכל. האם צרפת זו מדינה זרה, או לא? יש לי תמיכה מהסביבה, אנשים דואגים לי. אבל חסרה לי המשפחה. בכל אופן, אם תיפול ברחוב בצרפת, מלא אנשים יבואו לעזור לך ואפילו יקנו לך מים וקולה על חשבונם. הם אפילו יחזרו לשאול אחר כך אם אתה מרגיש יותר טוב! אבל דבר אחד הם לא למדו, מעל 30 מעלות, מזגן חובה!

הלסינקי היא אמנם בירה אירופית, אבל אפשר למצות ביקור בה ביום או יומיים. אפשר ללכת למוזיאונים, כנסיות ואוטובוס תיירים כמו בכל עיר אירופית אחרת, אבל לא אלה הדברים שהופכים אותה למעניינת. האטרקציה המרכזית של העיר היא המבצר הימי Suomenlinna, ופסטיבלים ואירועים עונתיים שהעיר מצטיינת בהם. הרבה מקומיים נהנים מהאטרקציות של העיר לא פחות מן התיירים, כאן משום מה העניין של להיות תייר בעיר שאתה גר בה לא מפריע לאף אחד. ביום הכי חם של הקיץ נסענו, אני וחברה, לבלות יום אחד בהלסינקי. התוכנית היתה ביקור במבצר הימי, לשתות קצת בירה, לשבת על החוף, לשחות ולהסתכל על הספינות שיוצאות ונכנסות מהנמל. המבצר ממוקם על אי וכדי להגיע אליו צריך לשוט כ-15 דקות במעבורת מכיכר השוק של הלסינקי. בתור למעבורת נשמע קול אימים, קול שחשבתי שלעולם לא אצטרך לשמוע עוד: "מצאתי אחי, זה פה!" מרבית התיירים מגיעים להלסינקי מרוסיה, גרמניה, המדינות הבלטיות וצפון אמריקה. פינלנד בכלל והלסינקי בפרט זה יעד שהתייר הישראלי עדיין לא גילה, או לפחות ככה חשבתי. לשמוע צעקות בעברית זה אירוע די נדיר כאן, ואחד הדברים הכי סבירים שיהרסו לי את היום. הם גם התנהגו כמו הסטיגמה הכי גרועה על הישראלי המכוער: צעקו במקום לדבר כמו בני אדם נורמליים, נדחפו ועקפו בתור, עלו על המעבורת בלי לשלם, עישנו איפה שאסור וזרקו את הסיגריות על הרצפה. הדבר האחרון שרציתי זה לתקשר איתם, לא רציתי שמישהו אחר יחשוב בטעות שאני איך שהוא קשורה אליהם וגם לא ממש התאמצתי להסתיר את סלידתי מהם. החברה שהיתה איתי הבחינה במבט החמוץ שלי כשראיתי אותם, אמרה שאני נראית כאילו בלעתי לימון ושאלה מה לא בסדר. בדיוק כשהסברתי לה שאין לי שום רצון לתקשר עם תיירים ישראלים השניים האלה, למרבה הזוועה, ניגשו אלינו. אולי הם קלטו את המבטים שלי, כנראה שגם בלי להבין את השפה אפשר לשים לב כשמדברים עליך… אני וחברתי דיברנו בינינו בפינית ואין שום דבר במראה שלי שיסגיר אותי כלא מקומית, אז הם פנו אלינו באנגלית. לא רציתי שהם יתנהגו איתי כמו לישראלית אז לא טרחתי להגיד להם שאני דוברת עברית. פתחנו בשיחה, הם סיפרו שנמאס להם משאר אירופה והם רצו לנסות מקום חדש, סיפרו שהם מחפשים להכיר בנות נחמדות ממדינות חדשות. תוך כדי השיחה אחד מהם התחיל עם חברתי בצורה מאוד בוטה וכל הזמן ניסה לגעת בה, לכאורה בתמימות ובצורה חברית שדווקא די נהוגה בישראל, תוך שהוא מחליף עם חברו הערות מחפיצות עליה וגם עליי. היא אמרה לו שיש לה חבר והיא לא מעוניינת, אבל הוא המשיך לנסות וגם הציע לנו להצטרף אליהם בטיול ולצאת איתם אחר כך. כשכלום לא עזר והיא אמרה לו בפעם השנייה "לא תודה" הבנים קמו והלכו, תוך שהם מקללים ומאשימים אותנו ואת כלל הבנות הפיניות באנטישמיות. אני בדרך כלל אדם מאוד רגוע, אבל זה עבר את הגבול מבחינתי. קמתי ממקומי והלכתי אחרי הבנים, ופתחתי עליהם את שערי הגיהנום. נזפתי בהם, בעברית, על התנהגותם הלא מכבדת ושהם לא רק מעליבים אותי ואת חברתי, שתי נשים זרות, אלא את כל הסביבה. היא אמרה לך פעמיים שהיא לא מעוניינת, תפסיקו לצעוק, תרימו את האשפה שלכם ואל תזרקו את הסיגריות שלכם על הרצפה. ברגע שהם שמעו אותי מדברת עברית הגישה שלהם השתנתה לחלוטין, פתאום הם דיברו אליי כאל חברה מהגן. שאלו מה מביא אותי לפינלנד (בפרוטרוט ובנימה חטטנית), אם אני רוצה להצטרף אליהם בטיול ובכלל למה שלא תעשי לנו סיור באי. אמרתי להם שכבר יש לי תוכניות להיום, שאני לא מדריכת טיולים ויש הרבה מהם באי אם הם רוצים סיור מודרך, ולמה בכלל שארצה לבלות בחברתם אחרי הצורה שבה הם דיברו עלינו, ואפילו להתנצל לא טרחו כשהתברר להם שהבנתי כל מילה שהם אמרו? אחד מהם גם שאל איפה בית חב"ד כי הם רוצים להשתתף בקבלת שבת ובכלל שלשם אני "חייבת" לבוא איתם כי אני מישראל, וכשאמרתי שאין לי מושג הוא התעצבן כי אין דבר כזה שישראלים בחו"ל לא יודעים איפה בית חב"ד הקרוב. בינתיים החבר שלו שאל "אולי תעזרי לי עם זאתי, החברה שלך? אומרים שהסקנדינביות האלה דווקא זורמות". קודם כל פינלנד היא לא חלק מסקנדינביה. דבר שני הסקנדינביות וגם הפיניות דווקא זורמות, אבל זה לא אומר שכל אחת מהן תהיה מעוניינת לזרום דווקא איתך. דבר שלישי, היא אמרה לך פעמיים שיש לה חבר ושהיא לא מעוניינת, מה לא ברור? בסופו של דבר הם התייאשו מאיתנו, קיללו אותי עוד קצת (יאללה ס'תכל איך זאתי עפה על עצמה) והלכו להידחף לקדמת התור לירידה מהמעבורת. כשהמעבורת עגנה באי אני וחברתי הלכנו לשירותי הנשים והסתגרנו שם במשך עשר דקות לפחות, רק כדי ששני היצורים האלה ילכו ויעזבו אותנו בשקט. היא שאלה אם כל הישראלים מתנהגים ככה והביעה השתתפות כנה בצערי על שזאת התרבות שנאלצתי לגדול בה. למרות החוויה הלא נעימה הזאת שתינו כמה בירות, המשכנו בטיול ונהנינו מהים והספינות. זאת לא הפעם הראשונה שנתקלתי בתיירים ישראלים בפינלנד, אבל זאת הפעם הראשונה שנתקלתי בתיירים ישראלים מהסוג הזה בפינלנד. לרוב מגיעים לכאן משפחות עם ילדים או אנשים בני 50 ומעלה, כאלה שדווקא יודעים איך להתנהג ומכבדים את עצמם ואת המקום. ברור לי שלא כל הישראלים הם כאלה, אבל המפגש עם השניים האלה גרם לי לתהות איך לעזאזל שרדתי חיים שלמים בתוך ה"תרבות" הזאת. גם הבנתי שהספקתי לשכוח עד כמה וולגריים ובוטים ישראלים יכולים להיות ואפילו שכחתי איך להתנהג כשהם מתחילים להציק לי. כבר אמרתי פעם שאני לא מתביישת לומר שאני מתביישת במקום שממנו הגעתי, ושאני לא רוצה שום קשר עם אנשים שהגיעו משם. אני יודעת שהרבה ישראלים שמהגרים למדינות אחרות כן מחפשים להיות בקרבת ישראלים ויהודים ובגלל זה הם גם יודעים איפה בית הכנסת, בית חב"ד ושאר מוסדות הקהילה. לא מובן לי למה הבחור הזה החליט שאני לא בסדר כי אני דווקא מנסה להימנע מזה ולהשתלב במדינה שאני גרה בה, הוא אפילו מצא לנכון להעיר לי שהייתי צריכה לדבר איתם בעברית מהרגע הראשון כאילו אני חייבת להם משהו. אולי לא הייתי צריכה לצעוק עליהם בעברית ולתת להם להבין שאני מישראל, ככה יכולתי להימנע משאר השטויות, אבל ההתנהגות שלהם הוציאה אותי מהכלים בצורה מאוד לא אופיינית לי…

הקיץ הגיע לברלין כבר מזמן, למען האמת. בשנתיים האחרונות אנחנו סובלים מקיץ חם במיוחד, שמתבטא בטמפרטורות קיצוניות כל פעם מחדש. לפני שבוע וחצי, למשל, מדדו באיזו פינה בגרמניה טמפרטורה של 42 מעלות. מצד שני, יש ימים חמים מאוד ומחמש אחר הצהריים כבר מתחיל לרדת גשם, לפעמים אפילו כדי רמת הוריקן. הזוי קמעא. אני לא אוהבת קיץ. אני ממש שונאת קיץ. עזבתי את ישראל לברלין בגלל האפרוריות והגשם ולפעמים גם שלג שיש כאן, ואז באה ההתלהטות הגלובלית ודפקה לי את העיר. ואין כאן מזגנים, בדיוק כמו שאין כאן מעליות ברוב הבניינים. התשתיות לא מתאימות לזה, וממילא הגרמנים (ואירופאים באופן כללי) חושבים שזה לא בריא. במהלך השנים הבנתי את הרעיון שמאחורי זה יותר ויותר: המזגנים אוספים אבק ויצורים בדרך בתעלות ובמכשירים עצמם, ואת זה מוציאות לאוויר בתהליך הקירור. מאוורר רק עושה סירקולציה. אגב מאוורר – בגרמניה אם לא קנית מאוורר עד מאי, כנראה שלא תמצא מאוורר טוב, כי ברגע שהמלאי בחנויות מסתיים, לא מביאים עוד. מאוורר קונים בחורף או בקיץ באינטרנט. ואם בענייני בריאות עסקינן – בריכות ואגמים זה עניין מאוד חשוב כאן. יש בריכות סגורות (מקורות), שהמשתמשים העיקריים שלהן הם מועדוני שחיה (וקבוצות לימוד שחיה), אבל יש שעות מסוימות לאנשים "רגילים". בקיץ הבריכות המקורות נסגרות ומשמשות את מועדוני השחיה בלבד, ואחרים הולכים לאגמים (יש אגם אחד לפחות לכל שכונה וכי זה בריא יותר מבריכה!!) או לבריכות קיץ. בעלי הגרמני שיחיה יוצא מהעבודה מוקדם בימים חמים במיוחד, והולך לבריכת קיץ או לאגם עד הערב. אני מעדיפה להתחבא בבית מהשמש, אבל הוא מת על שמש וחום, כל עוד הוא במקום מוצל וקריר. לפני שבוע היה ממש חם, והחלטתי לקחת יחד איתו יום חופש וללכת לבריכת קיץ שלידנו (20 דקות, בקטנה). זו הייתה הפעם הראשונה שלי בבריכת קיץ, וזו הייתה חוויה מעניינת ביותר, במיוחד כשכל הבריכות שיש לי להשוות אליהן נמצאות בישראל. קודם כל, אין פקקים בדרך כי כמעט כל האנשים מגיעים באופניים. לכן גם אין בעיות חניה. בכניסה צריך לשלם 5.5 אירו (לכל היום) ויש תור ארוך של אנשים שמחכים בשקט, בלי לצעוק ובלי לדחוף אף אחד. בכלל, השקט והנימוס הם מוטיב חוזר כאן. פשוט גן עדן. כשנכנסים יש לוקרים לשים דברי ערך, ואם באים מאוד מוקדם אז גם יש הרבה מקום על הדשא, לבחור איפה לשבת. אנחנו, איך לא, באנו בעשר ובחרנו מקום מוצל וקריר… לא חלפה שעה וכל הדשא מסביבנו התמלא לחלוטין, וגם ממול הכל כבר נראה מלא. על הדשא שוכבים אנשים מכל המינים, הצבעים ומבני גוף. אף אחד לא צועק "יא שמנה!" ולא רואים בשום פינה גברים שמנסים להתחיל עם בחורות שיושבות לבד או עם חברות. כולם יושבים או שוכבים, קוראים ספר או הולכים בנחת לבריכה, ואין רעש. יש מוזיקה ברקע, אבל כזו שלא מפוצצת את האוזניים, וגם לא מתקרב לזה. מוזיקת מעליות שכזו. הכל נקי, ואנשים זורקים את הזבל שלהם בתוך שקית שהביאו איתם, או בפחים שמסביב. הפחים לא עלו על גדותיהם במשך כל השעות הרבות שבילינו שם. אף אחד גם לא "פותח שולחן". מרענן. הבריכה עצמה עצומה, והמים קרים לאללה. עכשיו אני לגמרי מבינה את האהבה להליכה לבריכת קיץ בימים החמים. כשנכנסים למים כאילו כל השמש והחום נעלמים. פשוט נהדר. היו ילדים עם כל מיני מזרונים, אבל אף אחד לא נדחף לאף אחד בפרצוף. כל אחד במרחב שלו ולא מציק לאחרים. לדעתי זמן השהייה המקסימלי היה עשרים דקות (אולי חצי שעה), אבל קפוא שם. צריך לצאת מהמים להתחמם קצת… כשהגיעה שעת הצהריים, אנשים ניגשו למזנון ואיך לא – כולם עומדים בתור בשקט עד שיגיע תורם. שוב אף אחד לא צועק ולא דוחף. איזה כיף. אפשר לשבת לאכול בשולחנות שליד, או במקום הישיבה המקורי. אין פיסת זבל זרוקה על הרצפה. הכל עדיין נקי. אחרי כמה שעות טובות אני פרשתי והשארתי את בעלי לעוד חמש שעות לבדו. כשהוא חזר אמרתי לו שממש נהניתי וביום החם הבא אני הולכת לשם, אפילו אם לבד. הוא התלהב שאני סוף סוף מתלהבת מהבריכה "שלו". אממה? מאז התקרר ולא היה יום אחד מעל 30 מעלות. ברור.

מאז שאני קטנה, אין לי חשק לחיות בעולם הזה. אני ממש לא מתכוונת להתאבד, וזה ממש לא פוסט דכאוני. אם תמשיכו לקרוא, גם תבינו על מה אני מדברת. חשבתם באיזה עולם אנחנו חיים? אפילו הזכות הבסיסית ביותר של האדם, לנוע בחופשיות ולבחור את מקום מגוריו, הוגבלה. ובמילים אחרות, ויזה. עד 1914, העולם היה שונה לחלוטין. אמנם חופשות ונסיעות היו נחלת העשירים בלבד, אבל לפחות אנשים יכלו לנוע בחופשיות, דרכונים וויזות לא היו קיימים. בא לכם לנסוע לארה"ב, פשוט תעלו על אונייה או תקחו מטוס ואתם שם. לא צריך להמציא שום מסמך, לא צריך לשלם כלום מלבד עלות הנסיעה. בא לכם לקפוץ להודו? לכו על זה. רוצים לעבור לגור בקנדה? תארזו מזוודות ותעברו. העולם היה פשוט יותר. ומה היום? אין לנו זכות יותר על כדור הארץ, איפה שנולדנו? אין לי זכות לגור בשוויץ, רק כי לא נולדתי שם? אני צריכה להוכיח שיש לי כסף, בית וסיבה שבשבילה אני צריכה להיות בצרפת, כדי לשהות במדינה? ורק בגלל זה שאין לי פנקס אדום, זה אומר שצריך להתייחס אליי באופן שונה? מה פשר האזרחויות האלו, מה פשר הדרכונים והויזות, אם בסופו של דבר זה יוצא חוסר שיוויון בין אנשים ומגביל עוד יותר את החופש. אני בעד שמירת תרבויות, אני בעד שמירת השפה ושלכל עם תהיה השפה שלו, אני בעד המצב באירופה לפני המהפכה הצרפתית. ממלכות, אבל עם גבולות פתוחים. אנשים יכלו לעבור בקלות לגור באוסטריה, בצרפת, ברוסיה, איפה שהם רצו. אבל כמובן, היה צריך ללמוד את השפה. למרות שאנשים טוענים אחרת, אני מאמינה כשהעולם היה מורכב מממלכות, בסופו של דבר, אנשים היו מעט יותר חופשיים ואכלו אוכל טבעי. כן, באירופה שלפני המהפכה הצרפתית, עינויים נחשבו כדבר לגיטימי כדי להוציא מידע מפושע או להעניש כופרים דתיים. באירופה שלפני המהפכה הצרפתית לא הכירו את המושג מקלחת ורק אם היית אציל או בורגני, חיית טוב. המהפכה הצרפתית שינתה זאת והפכה אותנו לשווים. וזה הישג מעולה. אבל לדעתי, זה היה צריך להיעצר ב-1791. אנחנו שווים, אין יותר מעמדות, אין יותר מעמד שלישי, אצולה, כמורה. שיוויון מול החוק, שוויון בעונשים. איסור על עינויים, איסור על עבדות. כולם משלמים אותם מיסים, ומסייה הדוכס ממישהו שגר בוורסאי לצד המלך הוא לא יותר שווה ממאדם דופונט שחיה בבית קטן בטולוז. ולדעתי, זאת הייתה נקודת ההרמוניה המושלמת באירופה. אבל כמובן, שבעולם הזה, שום דבר טוב לא נמשך הרבה זמן. ולמי שמכיר את ההיסטוריה, במהרה השלטון החדש נהפך לטרור והוציא להורג מאות חפים מפשע. המהפכה הצרפתית שינתה את העולם שלנו לעד. בעקבות המהפכה הצרפתית, בא נפוליאון, שב-1799 בעזרת סייס, הפך את השלטון ונהפך לקונסול הראשון. ואז, כשהיה כבר קיסר, הוא מכר את לואיזאנה מה שגרם לארה"ב של ימינו להיווצר. בזכות נפוליאון, קם אוטו פון ביסמרק שאיחד את גרמניה בדם ובברזל, ואז הגרמנים החלו לדרוש יותר זכויות ויותר סממנים לאומיים, מה שגרם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואז מלחמת העולם השניה. ואז הייתה השואה, 6 מיליון יהודים נהרגו, ואז כל מה שהמהפכה הצרפתית הוקיעה, עבדות, עינויים, חוסר שיוויון, שב לפתע. ובבום! כמעט כל הממלכות נעלמו, ואז החוזה האטלנטי, ואז האיחוד האירופאי … ומאנשים חופשיים, שוב נהפכנו למשועבדים, והפעם לא למלך, אלא לבירוקרטיה. אבל לא באתי לעשות לכם כאן שיעור בהיסטוריה, אלא לדבר איתכם על העולם שלנו, ולמה מעולם לא הרגשתי שייכת. אף פעם לא הייתי כמו כולם. במקום לשחק בבובות העדפתי לאסוף דינוזאורים מפלסטיק ומכוניות. במקום לשחק בחוץ עם כולם, העדפתי לשבת בפינה ולקרוא אנציקלופדיות וספרים. מעולם לא חיבבו אותי בבית ספר, קראו לי החייזר ממאדים ואפילו פאקצה, רק כי הייתי ביישנית אז חשבו שאני סנובית. גם בגיל ההתבגרות, במקום לצאת למועדונים ולבלות כמו אחרים בגילי, ישבתי בבית וכתבתי סיפורים, ציירתי ולמדתי שפות. לוקסמבורגית, גרמנית, שוודית, הולנדית וצרפתית. מתוך השפות האלו, רק לצרפתית הייתה לי מספיק מוטביציה חח. ובאיזה עולם אנחנו חיים היום? שבו כולם מתעניינים במה שחושבים עליהם ברשתות החברתיות, שהאנשים בשלטון לא חושבים עוד על טובת האזרחים אלה על הכסף בחשבון שלכם, ושכל האוכל היום מהונדס גנטית, חסר טעם ומפוצץ בחומרי הדברה? אין לנו אפילו זכות לאכול אוכל אמיתי. באיזה עולם אנחנו חיים, שאם אתה לא כולם, אתה נידון לנידוי? שאם אתה לא עובד בהייטק או בהנדסה, אתה נידון לחיי שבהם אתה משועבד לחשבון הבנק שלך ונאלץ לעבוד כמו חמור כדי שיהיה לך איך לשלם שכר דירה? עולם שבו רק העשירים חיים טובים, יכולים לנצל את החיים שלהם, ואם אתם חיים במדינת רווחה, מצטרפים אליהם האנשים באבטלה שמקבלים עזרה מהמדינה. ועם ה-5G שעומד לצאת בקרוב, העולם שלנו נעשה למסוכן יותר. ולמי אכפת שזה מסרטן, רק ה-כ-ס-ף מעניין אותם! אנשים לא מסוגלים להסתפק בבית, רכב וחופשות בחו"ל ? עם כל תעשיית הפחם והנפט, והמפעלים שמזהמים, העולם מתחמם יותר ויותר. האוויר נעשה מזוהם יותר. אין לי זכות לנשום אוויר נקי? אין לי זכות לאכול אוכל אמיתי ולא מהונדס גנטית? אין לי זכות להנות מהכסף שלי, לחיות במקום טוב בלי לשבור את הגב ולקרוס? אין לי זכות לא להיות לחוצה? אני לא רוצה לחיות בעולם הזה. אני רוצה לחיות בעולם שבו אנשים לא חושבים רק על הכסף שלהם. בעולם שבו אנשים לא חושבים רק על להכריח אנשים לחיות כמוהם, בעולם שכל אחד יכול לקחת את הזמן שלו, ושלא מאלצים אותך להיות מהיר ולחוץ. אני רוצה לחיות בעולם, שבו האוויר נקי, הטמפרטורות לא עולות את ה-30 מעלות. עולם שבו איסלאם הוא לא חוקי, עולם שבו המחירים של האוכל שפויים, עולם שבו כל זוג שעובד יכול להרשות לעצמו לקנות דירה ואפילו בית, ושבעיקרון עולם שבו אפשר להנות מפרי עבודתם, בלי שהמדינה שודדת את אזרחיה דרך מה שנקרא מיסים. כל עוד זה לא המצב, אני פשוט בדיכאון. בצרפת לא הכל ורוד, ואני לא יודעת איפה יותר טוב, בצרפת או בישראל. האם בכלל קיימת מדינה שבה הכל מושלם? אני בספק. נדמה שכל המדינות פועלות באותו האופן, רק מה שמשתנה זו השפה ולעיתים גם צבע העור של האנשים.