המדריך שלך להגירה לחו"ל

*ייתכן שזו לאו דווקא בעיה ישראלית, אך דווקא כישראלי אני סובל ממנה מאוד. השנאה. השנאה היא הלך הרוח בישראל- ואני מאמין שכל ישראלי מושפע ממנה. אנחנו עוברים הרבה זמנים לא פשוטים במדינה הזאת, וזה בהחלט פוצע את הנפש. גם אלה שאומרים ש"יהיה בסדר" מצטרפים למועדון. יש הרבה דברים שכואבים לי בחיים במדינת ישראל. יוקר המחייה, השחיתות, המלחמות, מזג האוויר, הרשימה לא נגמרת. אבל, הדבר שהכי כואב לי הוא השנאה. כי אפשר לראות אותה בכל עבר, בחדשות, ברחוב, בצבא, בבית, היא נמצאת בכל מקום שאפשר לדרוך בו בארץ. הרדיקליזם נהיה מנת חלקנו. אם יש משהו שבאמת הרס את מדינת ישראל, זה יצר השנאה, הנקמנות, והרצון להשמיד ולהרוס, במקום הרצון לאהוב, לבנות, להתקדם, ולהתפתח הלאה כחברה. כשאני שומע משפטים כמו "אין חפים מפשע בעזה", אני לא יכול שלא להזדעזע מכמה דומים לאויבנו הפכנו. וזה עוד הקמצוץ שבקמצוץ. "למחות את עמלק", "כל ילד הוא אויב", "צריך להרעיב אותם", "להפיל עליהם אטום", ויש שיגידו ניחא, כי אלה אויבינו- אבל השנאה הזאת יוקדת גם בקרבינו. איחולי מוות, נאצות, אלימות, על כל אחד שמעז לא להתיישר עם הנרטיב. כל הבעת ביקורת ומחשבה חופשית היא דבר בלתי אפשרי בישראל! פעם זו הייתה תופעת שוליים – השנאה הזאת. והיום, היא בקדמת הבמה- אם אתה לא שונא, משהו איתך דפוק. אם אתה לא רוצה לרצוח ערבים, אז אתה בוגד. אם אתה לא אוהב את ביבי, אתה שמאלן, ואם אתה לא מאמין באלוהים, אתה כופר מטונף, והרשימה רק הולכת ונמשכת. שלא נדבר על העובדה ש"חילוני ליברל" הפך להיות כינוי גנאי בישראל 2025. אני יודע שהעולם שלנו הוא לא אידיאלי. יש רבים שרוצים בהשמדתנו, שונאים אותנו, הורגים אותנו, וכן הלאה. אבל, נדמה לי שלהילחם בשנאה ואלימות עם שנאה ואלימות לא בדיוק מובילים אותנו לתוצאות. אני- לא כמוהם. אין מה לעשות, צריך צבא, צריך להילחם, אבל אי אפשר לאבד את השפיות. זה לא עושה לי כיף להרוג, לא עושה לי כיף לשנוא, לא עושה לי כיף להטיף למוות של אחרים- לא משנה מי אלה, ואני חושב שהמדינה שלנו היא כבר מעבר לנקודת הריפוי במישור הזה. אנשים פה צמאים לדם. אבל הדם הזה- לא מרפא שום כאב. השנאה היא אינסטרומנט, היא מוטיבטור, היא מאחדת, היא ממריצה, היא ממכרת, היא פה ואוזן לבורים, לגזענים, ולרפי שכל. כיצד אדם יכול לשנוא ולא להרגיש שהוא עצמו מתרקב מבפנים? זו השאלה אשר מטרידה אותי ולא נותנת לי מנוחה. אני יכול לא להסכים, אני יכול להתנגד, אני יכול להגן על עצמי בגופי- ואם צריך גם עם נשק, אבל אני לא יכול לשנוא. וזה למה, אני לא מתאים לישראל. אני. לא. יכול. לשנוא. אני לא רוצה לשנוא, אני לא מאמין בשנאה, וחבל לי מאוד שזה ככה. כמו שאמרתי, אני לא פציפיסט. אבל, אני גם לא פאשיסט, אני לא ברברי, אני לא גזען, אני לא פרימיטיב, ולכן- אני גם לא ישראלי. עצוב מאוד שזה ככה. כנראה שזה מאפיין שמלווה כל מדינה שמלקקת את הפצעים ממלחמות. אממה, שכל מדינות העולם המערביות כבר התקדמו– הצרפתים והגרמנים לא רוצים לאכול זה את זה, אפילו חבל הבלקן שידוע בזוועותיו כבר הפסיק עם שפיכת הדמים, אבל אנחנו? עדיין מאחור. וזה הזמן להגיד- אני לא מסכים! אני רוצה לשמור על השפיות שלי ולכן אני אלך למקום אחר. בכל מקום יש מלחמות, בכל מקום יש פשע, אלימות, בלגן, אבל לא בכל מקום יש שנאה כמו שיש בישראל. וזה מסר למדינה היקרה שלי- אפשר להילחם באויבים גם בלי להוציא מהפה משפטים של היטלר. אפשר, ורצוי לשמור על השפיות. אפשר לאהוב. זה יותר טוב מלשנוא. דם של ערבים לא יחזיר לנו את הילדים ולא יעשה אותנו שמחים יותר. הניצחון הכי גדול שיכול להיות ליהודים, ולכל עם שחווה רדיפות, הוא שמירה על השפיות. ולצערי, במלחמה הזאת, הפסדנו לחלוטין. ומדינה יקרה, הפסדת גם אותי. לשנה הבאה בנורבגיה הבנויה, אדיוס! 8

ישנו מחיר גבוה שמהגרים לחו"ל משלמים והוא לא רק כספי. אלמטנים כמו חוסר הטמאה תרבותית, קושי בזוגיות ועיניין בסביבה יכול לגרום למהגרים נזק פסיכולוגי, כלכלי וחברתי.

ביקורת נפוצה למאמרים שלי באתר, ודאי אלו העוסקים במודל ההגירה ההיברדית (או "השקטה"), היא שבסופו של יום, אחרי כל הדיבורים והמאמרים המרגשים – עוד אשאר בארץ. אני אמנם מדבר רבות על הרצון להגר, אבל דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. עכשיו, אני יכול לבטל את הביקורת הזה בהינף יד, ולהגיד: נו שויין. אבל אני חושב שנכון להידרש לביקורת הזו, להתייחס אליה, ולקלף אותה. צריך להביט פנימה: האם יש בביקורת משהו? האם באמת, אחרי הכל ובסיכומו של דבר, אשאר כאן לנצח? בואו נתחיל מכמה עובדות בשנים האחרונות אני בהגירה היברידית. בחישוב ימים גס אני שוהה בין 90 ל-120 יום בממוצע בחו"ל, בכל אחת מהשנים האחרונות (להוציא את שנת הקורונה). יש לי בית קבוע באחת ממדינות ארה"ב, שם חונה רכב. יש לי גם עובד מקומי ומספר מכרים שמסייעים ככל הנדרש בטיפול ובתחזוקת הבית והרכב בהעדרי. אני מגיע לביקור בבית כמעט בכל גיחה לארה"ב, גם אם זה ליומיים שלושה בבית. שאר הזמן אני במלונות. יש לי חשבונות בנק מקומיים פרטיים ועסקיים, חברות בבעלותי, כרטיס אשראי וכו'. אני לא טס רק לארה"ב אלא שוהה לפחות כמה שבועות גם במקומות נוספים, בעיקר באירופה. אם כי, בשנים האחרונות הביקורים באירופה יותר מוקדשים לפלז'ר ופחות לביזנס. עדיין, יש לי פעילות עסקית מסוימת גם באירופה, הכוללת גם חשבונות בנק פרטיים ועסקיים וחברות מקומיות. כשאני נמצא בבית בארה"ב אני לגמרי מקומי. אני 100% מקומי. זה אומר שאני מתנהל כמו אדם רגיל שחי בארה"ב. לדוגמה, אני מרבית הזמן נמצא בערבים בבית, מסיים את יום העבודה, חוזר הביתה מכין לי ארוחת ערב נחמדה ורואה טלויזיה. ישן בשעה מוקדמת. אין לי תכניות ובילויים כמעט כל ערב ואפילו לפעמים יש ימים שבגלל חורים בלו"ז אני נשאר יום שלם בבית בפיג'מה. כשכבר יש לי תכניות, אני אצא מהבית עם הרכב, אגיע לפגישה או למסעדה או כל דבר אחר, ואחזור הביתה בערב עם הרכב מוקדם ככל האפשר. הכל בצורה מאוד טיפוסית למי שחי באיזור. בקיצור – מכל הבחינות, כשאני בבית בארה"ב, אני מקומי לכל דבר ועניין. כשאני בשאר ארה"ב או באירופה, אני אמנם חי במלונות, אבל מתנהג בצורה די דומה, ככל הניתן כמקומי. זה אומר שיש לי לו"ז די משוחרר ולא ממש מוקפד ומדוקדק. אני חוזר למלון בשעות מוקדמות, יוצא להליכה, ארוחת ערב מוקדמת וחוזר לעבוד או לראות טלויזיה בחדר. כמעט ולא מטייל או מבלה, אלא די חי את השגרה. אז במובנים רבים, ואני חושב שאין על זה מחלוקת, אני די השתקעתי בחו"ל, ודאי בכל הנוגע לבית בארה"ב. הכל די מוכן להשתקעות מוחלטת ומלאה. גם ההתנהלות שלי בשאר החו"ל די נראית כמו אחד שחי שם ולא אחד שבא לכמה ימים של חופש. אז למה עוד לא עברת? קודם כל נתחיל בזה, שלפעמים בחיים יש אילוצים. אנחנו לא חיים בריק, ואני יכול עד מחר להגיד לעצמי קח את הרגליים לך ואל תחזור, אבל המציאות חזקה מזה. יש הורים, יש צרכים, יש בעיות רפואיות, יש אילוצים כאלה ואחרים, ואי אפשר פשוט לקום וללכת ולזרוק הכל לפח. זה לא אפשרי. כלומר, הכל אפשרי, אם רוצים באמת, אבל האם באמת יעלה על הדעת להשאיר פה זוג מבוגרים שתלויים בי וזקוקים לעזרה? וכל זאת למה? הרי יש לי את ההגירה ההיברידית שלי. זה נותן תחושת ניתוק לפחות לשליש מהשנה. עכשיו, למי שכבר עשה את הצעד והיגר, ומסתכל מהצד, ברור מדוע זה נראה כאילו אני בבחינת "תחזיקו אותי", אחד שרק מדבר על הגירה אבל לא מוכן אף פעם לעשות את הצעד. אבל אז, איך תסבירו את ההשתקעות דה-פקטו בארה"ב? איך תסבירו למה אני כשליש מהשנה בחו"ל? איך תסבירו את ההתנהלות היום-יומית שלי בחו"ל, לא כתייר, אלא הרבה יותר כמקומי? עכשיו, להגיד לכם מה יהיה בעוד X שנים אני לא יכול להתחייב. אני לא מתיימר להיות נביא ולדעת מה יוליד יום. אני יודע מה הרצון שלי היום – והוא כל כך חד משמעי שאני מאמין שהוא לא צפוי להשתנות (אם כבר, הוא רק הולך וגובר). אני מת לעוף מפה. כבר מייחל ומתחנן לרגע שיבשילו התנאים. אני מרגיש זר בישראל. אני לא מרגיש שלם פה. אם יש דבר שאני מחכה לו זו העזיבה הזאת. האם זה יקרה או לא? הזמן יגיד. אבל אם הייתי צריך להמר? יום אחד אצא מסטטוס המהגר ההיברידי ואהפוך למהגר מלא. זו רק שאלה של זמן. 8

באחד הפוסטים הקודמים שלי, תיארתי אובזרבציה עצמית שהגעתי אליה בשנים האחרונות, לפיה – אף על פי שטרם עזבתי את ישראל בצורה רשמית (בבחינת ניתוק תושבות), אני כבר זמן מה חי חיים כפולים. כבר זמן מה אני בגדר 'יורד', למרות שמעולם לא באמת עזבתי. ניהלתי שיחות רבות עם מכרים שונים בחודשים האחרונים, בפרט עם התעצמות המהלכים הפוליטיים והתפשטות הסרטן הממאיר הפופוליסטי בישראל. ותוך כדי שיחה עם חלק מהם החלטתי להרים את הכפפה – ולספר להם על איך אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי: איך אפשר לעזוב את ישראל מבלי 'לרדת' ממנה. או במילים אחרות, אני מתכבד להכריז פה על "מודל ההגירה ההיברידי". למי מיועד מודל ההגירה ההיברידי השאלה הראשונה שצריך להתייחס אליה היא מיהו קהל היעד של המודל – למי הוא מיועד בכלל. והתשובה היא לרוב המוחלט של הרוצים-לעזוב. אני רגע מחלק את הישראלים בצורה גסה לאנשים שהגירה מעולם לא עברה במוחם (וככל הנראה גם לא תעבור) (קבוצה א'), לאנשים שההגירה נשקלה מבחינתם (קבוצה ב') ולאנשים שהחליטו דה-פקטו שההגירה היא רק עניין של זמן (קבוצה ג'). מודל ההגירה ההיברידי מיועד לקבוצות ב' ו-ג'. כן, גם ל-ג', ותיכף אסביר למה. אבל לגבי קבוצה ב', מודל ההגירה ההיברידי הוא המתאים ביותר. הם, המתלבטים, הם קהל היעד הכי נכון עבור תהליך הגירה היברידי ומדורג, כפי שתיכף אסביר. ולכן – אם אתם משתייכים לקבוצה ב' – המודל המוצע הכי מתאים לאנשים כמוכם. אגב, כמו שאמרתי, גם לאלו שכבר החליטו להגר החוצה (קבוצה ג') המודל ההיברידי יכול להיות נכון יותר, וזאת משום שבדרך כלל עדיף לדעתי לקבל החלטות קשות בהדרגה – ולא בבת אחת. סלמי אוכלים בפרוסות ולא את כל הנקניק. כך גם לגבי הגירה. המקרה של ל' ל' הוא חבר טוב שלי. גבר כבן 50, נשוי+3, גר במרכז הארץ. עוסק בתוכנה. לפני שנה בערך, אולי יותר, ישבנו לכוס קפה. הוא רצה להתייעץ איתי על משרה שהציעו לו בחברה מתחרה. תוך כדי שיחה הוא העלה את האפשרות לא להשתקע עכשיו בחברה חדשה בארץ, אלא לעזוב בכלל לארה"ב. זה התאים מאוד מבחינת אשתו, והוא היה בהתלבטות ממשית. מצד אחד, פה הוא גדל וכאן הבית שלו. מצד שני, כמוני, גם הוא כבר מרגיש ניכור וזרות בארץ ישראל החדשה. את דעותיי הוא מכיר היטב: הוא יודע שאצלי ההגירה היא החלטה גמורה, אלא שבגלל אילוצים משפחתיים היא נדחית ונדחית. אבל מתישהו זה יקרה – ולא רחוק היום. ל' אמר – "אני מת לעשות את הצעד, אבל לא מסוגל. מפחד מהמהלך. מפחד מההשלכות. מפחד להצטער על זה ולחזור עם הזנב בין הרגליים." המקרה של ג' ג' הוא מכר שלי. כבן 45, גרוש+3 ילדים, גר במרכז הארץ. יזם. אני חושב שלפחות עשור אם לא יותר ש-ג' רוצה לעזוב את הארץ. אצלו הסיבות מעט שונות. לא זרות או ניכור, אלא פשוט חוסר הצלחה עסקית. הוא הקים כמה חברות – ונכשל. קצת חיי לילה, קצת הייטק, קצת נדל"ן. בכל ניסיון כזה גייס כמה מיליונים והשאיר חובות ושותפים מאוכזבים. את ג' אני פוגש מידי כמה שנים. בעיקר באירועים. ואז אני שואל אותו את השאלה הקבועה: "נו, עוד לא עזבת?". והוא עונה את התשובה האלמותית: "מת לעוף מפה כבר". פעם אחת, אחרי הרבה מפגשים אקראיים שכאלה, לא נתתי לו להמשיך להתסובב בין האנשים. עצרתי אותו ואמרתי לו "יש לי רעיון בשבילך". אבל עוד אגיע לזה. המקרה האישי שלי אני יזם הייטק, כבן 50, נשוי+2, גר במרכז הארץ. אני רוצה לעזוב את ישראל שנים רבות, אלא שאצלי המעבר, מבחינה מהותית וטכנית סגור. גם ומעל הכל הוא סגור תודעתית (שזה החלק הקשה). הבעיה אצלי היא משפחתית. אני לא יכול להשאיר הורים בארץ. ואי אפשר להטיס אותם, בגילם, להצטרף אליי. אפשר תיאורטית להשאיר אותם פה וללכת, הם אפילו מעודדים זאת (בבחינת "תציל את עצמך, אנחנו ממילא לא נשרוד עוד הרבה זמן"), אבל זה לא ייתן לי מנוח. לכן, לפחות בשנים הקרובות, הגירה "על מלא מלא" אינה אפשרית מבחינתי. ואלמלא ההגירה ההיברידית הייתי בן אדם מאוד מאוד עצוב. אבל מצאתי את הפיתרון. הבינאריות של ההגירה שלושת המקרים שתוארו דומים ושונים. בכל אחד יש מניע אחר להגירה וסיבות שונות להימנעות ממנה. אבל המשותף לכולם (ולעוד אלפי, ואפילו עשרות רבות של אלפי מקרים אחרים) הוא שההגירה במתכונתה החדה והחותכת אינה פשוטה. היא חדה מידי. בינארית מידי. אגרסיבית מידי. הגירה היא מונח בינארי. היא 0 או 1. או שאתה ישראלי או שאתה לא. או שאתה כאן או שאתה שם. או שאתה ציוני נלהב או שאתה נפולת של נמושות. המילה 'יורד' היא מילה חד-חד-ערכית. מי שיורד נע בכיוון אחד – מטה. הבעיה בבינאריות של ההגירה היא מה שתוקע אותי, את ג' ו-ל' בארץ. מה שתוקע את כולנו – פיזית לכל הפחות – כאן, הוא עצם העובדה שכדי לעזוב, צריך לעשות מעשה. פעולה. הפעולה הזאת, היא קשה ומורכבת מאוד. צריך בוקר אחד להתחיל לארוז. מזוודות על מזוודות. ארגזים על ארגזים. צריך לסיים שכירות אם שוכרים, לבטל חשבונות מים, ארנונה, גז. צריך לבטל אינטרנט, צריך לנתק חשבון טלפון. צריך ללכת למשרד הפנים, לדווח לרשויות המס ולהודיע קבל עם ועולם – 'לכו חפשו אותי במנהטן bitches'. בדרך, צריך לעצור לתמונה המפורסמת (אך – הו – כמה נדושה) בנתב"ג – עם 3 עגלות עמוסות מזוודות וארגזים, שניים-שלושה ילדים עייפים ולפעמים גם כלב, כולם מחוייכים ונרגשים לקראת ההרפתקאה החדשה של משפחת כהן, שנוסעת לטרוף את אמריקה. התמונה – שבאירוניה מדהימה – הכל כך ישראלית הזאת, מקפלת בתוכה מחשבות והתלבטויות של שנים. היערכויות, תכנונים, התקשקשויות, דיונים ולבטים. והסיבה לכל הטרלול המחשבתי הזה – היא אותה בינאריות מקוללת. אז למה לא לעשות את אותו הדבר, רק קצת אחרת? אז מה עשה ג'? בעוד ש-ל' נשאר בארץ, ג' עשה מעשה חכם: הוא הקשיב לי :). אמרתי לו: "ג' יקירי, אתה תעביר את כל החיים שלך בתחושת ה-what if. שנים אתה מבלבל את המוח על זה שאתה רוצה לעזוב כבר, ואף פעם לא אזרת את האומץ פשוט לקום וללכת. אבל אתה יודע מה, אני מבין אותך לחלוטין. מה תגיד אם אומר לך שיש פיתרון הרבה יותר פשוט?… על המודל ההיברידי שמעת?" וכך ישבתי עם ג', וסיפרתי לו מה צריך לעשות. ג' הקים בדיוק עסק בתחום השיווק הדיגיטלי (או שקר כלשהו דומה, אל תתפסו אותי במילה). בגדול, קמפיינר של מדיה דיגיטלית. נו שויין. ג' פוגש לקוח, מאפיין לו את הצרכים ומריץ פרסומות באינטרנט. נשמע סופר קלאסי ל-remote. "ג', ג'" שאלתי אותו, "אתה בכלל צריך להיות בארץ כשאתה מפעיל את הקמפיינים האלה?". ג' גירד בראש וענה שלא ממש, אבל גם אם הוא יכול לעבוד מכל מקום בעולם, וגם אם קולגות שלו ממוקמים בכל מיני פינות על-פני כדור הארץ, הוא לא מסוגל לעשות את הצעד ולקנות כרטיס כיוון אחד. "זה לא אני לקום וללכת פתאום, אתה מבין?". אמרתי לו, בוא נעשה דבר כזה: קנה כרטיס טיסה, הלוך-חזור. הכי סולידי בעולם. צא ביום ראשון מהארץ ותחזור ביום חמישי. במשך ימות השבוע תעבוד, כאילו אתה בארץ. שב בלובי של בית המלון, או סתם בבית קפה, ותעבוד. נגמר שבוע העבודה בחמישי בערב? נפלא, עלה על מטוס חזרה הביתה. ג' היה מבולבל. לא הבין מה אני רוצה ממנו. "מה, סתם לקנות כרטיס, להזמין חדר, בשביל לשבת בלובי?", "כן, כן". ג' עיקם פרצוף, אבל אמרתי לו "עשה טובה, אל תשאל שאלות, תעשה מה שאני אומר, תנסה. יתכן שתתאהב בעניין – והכי גרוע? היית שבוע באירופה". ג' עשה את הבלתי-יאומן, והקשיב לי. הוא הזמין כרטיס, וטס לשבוע שלם לאירופה. הוא אפילו האריך לוויקנד. כשחזר לארץ עשה כמצוותי ודיבר איתי. הוא שלח עדכון קצר שהיה קצת מוזר בהתחלה אבל אז הוא לאט לאט התרגל. הוא הבין את הקטע. ואז כבר הוא זה שהוביל את השיחה: "אז רגע, מה עכשיו, אתה מצפה יעני שאני אעשה את זה כל שבוע?", "כמה שאתה רוצה ג', זה החיים שלך", "לא, מה אומר המדריך", "המדריך לא אומר על זה כלום ג'. זה כל הקטע בהגירה היברידית. אתה מהגר בקצב שלך, כפי שאתה מוצא לנכון. אין תמונה פומפוזית בנתב"ג, אין קונפטי, אין ניצוצות. אתה יוצא מתי שבא לך וחוזר מתי שבא לך. אתה אדון לעצמך". המדריך להגירה היברידית הגירה היברידית היא הגירה מדורגת. היא הגירה לשיעורין. הגירת סלמי, אם תרצו. עושים אותה בחתיכות, ובשלבים. לא בבת אחת, ולא ביום אחד. לא בהצהרות, ולא בפעולות חותכות. עושים אותה בתהליך. במסגרת התהליך עוברים הבשלה, מסתגלים, נערכים. ובתוך התהליך מתחילים לראות את הדברים קצת אחרת. מהם השלבים של ההגירה ההיברידית? שלב ראשון – הנחת התשתית: כדי לבצע הגירה היברידית צריך תשתית מתאימה. צריך להיות נייד במידה כזו או אחרת. צריכה להיות לכם האפשרות לבלות לפחות חלק מהחיים שלכם בחו"ל. אפשר כל שבוע, אפשר רק פעם בחודש. אפשר אפילו פעם בשלושה חודשים. אתם תקבעו את הקצב. אבל לפני שתתחילו אתם צריכים תשתית מתאימה. והתשתית היא מסגרת מאפשרת. בין אם זה מקום עבודה, בין אם זו זוגיות ובין אם זו כל מחויבות אחרת שיש לכם. צריך להכין את מקום העבודה או את בן/בת הזוג לכך שרוצים להתחיל תהליך של הגירה היברידית. צריך להגיד להם – אני רוצה כמה ימים בחודש בחו"ל. אני בחו"ל אבל אני לא בטיול. אני פשוט פיזית לא בארץ, אבל כל השאר בדיוק אותו הדבר. אני מבטיח לעבוד, אני מבטיח להיות זמין, אני מבטיח להיות אותו הדבר כאילו אני פה. לחלק מהאנשים – כמו ג' – התשתית כבר היתה מוכנה (כי הוא עצמאי שיכול לעבוד מרחוק), אבל לחלק מהאנשים תידרש פה הכנה. שלב שני – הפעם הראשונה: כל הגירה היברידית מתחילה באותה פעם ראשונה, שבה בוצעה נסיעה שאין לה שום מטרה. למי שלא ניסה אף פעם, זה הדבר הכי מוזר שיש. נסיעה לחו"ל, בלי שום מטרה ובלי שום תכלית. נסיעה לחו"ל שבה עושים בדיוק את אותו הדבר שהייתם עושים לו הייתם בארץ. זאת נסיעה, שאתם עולים על מטוס, מתמקמים ואז מתיישבים להמשיך את שגרת היום-יום שלכם, כאילו בכלל לא עליתם על המטוס. אתם פיזית במקום אחר, אבל מהותית אתם בארץ. הנסיעה הזאת חייבת להתבצע. אתם חייבים להרגיש אותה, כדי להתחיל הגירה היברידית. נשמע לאנשים סופר טריוויאלי, אבל מצד שני יש משוכה תודעתית שקשה לאנשים לעבור. להוציא כסף רק כדי לעשות בדיוק את אותו הדבר שאני אמור לעשות כרגע ובחינם? שלב שלישי – ההמשכיות: לעתים קל לנחות אחרי הפעם הראשונה ולהסתכל על השבוע שחלף כאילו היה זה שבוע של חופש בחו"ל. שבוע של ניקוי ראש ותו לא. ואז חוזרים לחיים עצמם וכל החלום על הגירה יורד (שוב, בפעם המי יודע כמה) מעל הפרק. תמיד תזכרו שמה שהניע אתכם להיות בקבוצה ב' ו-ג' זה הגועל שלכם ממה שהולך פה. זה הסלידה העמוקה מישראל וממה שהיא הפכה להיות. אני חושב שהעשר דקות הראשונות בנתב"ג אחרי הנחיתה אמורות להספיק כדי לצלוח את השלב השלישי, אבל למי שזה לא עשה לו את זה, נסו לזכור מה הניע אתכם למקום הזה מלכתחילה. כך או אחרת, כדי לבצע הגירה היברידית אמיתית אתם צריכים לייצר מומנטום. לא מספיק קויקי אחד של כמה ימים. צריך לייצר המשכיות. ולכן – מאוד מומלץ – כבר ערב החזרה שלכם לארץ, הזמינו את הכרטיס הלוך-החזור הבא. שבועיים-שלושה אחר כך. תתחילו לקבוע לעצמכם עובדות בשטח. אתה באת להגר (היברידית) לא לבלבל את המוח. שלב רביעי – קביעת הקצב: כשמתחילים לייצר מומנטום, צריך לקבוע את הקצב הראשוני. צריך להחליט מהי התדירות שבה אתם 'מהגרים'. מהי מידת ההיברידיות שלכם. ברור שככל שאתם בצעדים הראשונים הקצב יכול להיות נמוך יותר. זה גם נגזר מהתשתית שהכנתם בשלב הראשון. אבל ככל שאתם מתפתחים ומשתפרים בעניין הקצב יכול לגדול. אבל הוא לא חייב לגדול – זאת החלטה שלכם. רק חשוב לקבוע את הקצב. תזכרו שגם אם תבחרו שלא להגר וגם אם תבחרו להגר על מלא, בשני המקרים אתם בוחרים קצב (במקרה הראשון 0% הגירה ובמקרה השני 100% הגירה). זו עדיין בחירה! אז גם בהגירה היברידית אי אפשר לתת לדברים להתנהל מעצמם. תקבעו קצב כי זה ייתן לכם מסגרת זמנים ברורה שתוכלו לנהל בה את חייכם ולסדר את התשתית של מקום העבודה/זוגיות ומחויבויות כאלה ואחרות. כברירת מחדל אני מציע, בתור התחלה, פעם בחודש, 4 ימים בחול, כל חודש. כהערת אגב: איזה חו"ל? התשובה: לא משנה. מה שבא לכם. אפשר גם לגוון. לא צריך פה שום מחשבה ותחכום. נסו גם יעדים שונים כדי לראות מה הכי זורם לכם (תיכף אתייחס לעניין הכספי וליתרונות בהקשר זה בבחירת מקומות מוזלים). שלב חמישי – שגרת הגירה היברידית: זה הדובדבן שבקצפת. זה השלב שאתם רוצים להגיע אליו. עבדכם הנאמן שם כבר שנים. אולי 15 שנה שאני מהגר היברידי. יש לי את הקצבים שלי, יש לי את המקומות שלי, יש לי אפילו נכס ורכב משלי ולא רק מלונות. שגרת ההגירה ההיברידית היא ה-sweet spot מבחינת כל מי שהוא מהגר היברידי. זה המקום שבו אין יותר דין וחשבון. לא צריך הסברים לאף אחד. לא צריך שירשו לי ולא צריך שיתנו לי. התשתית מסודרת לעילא ולעילא. אני במקום שבו אני יכול בכל רגע לעלות על מטוס ולהגיע לבית השני שלי. ובאותה קלות אני יכול גם לחזור לארץ. כל מהגר היברידי שואף להגיע לרגע הזה. המסר החיובי הוא שלא צריך יותר מאשר כמה נסיעות, קצת מסמכולוגיה, היערכות פיננסית, ובעיקר שינוי מחשבתי – ואתם מסודרים. האתגרים בהגירה היברידית אין אתגרים בהגירה היברידית :), כאילו, יש, אבל כולם פתירים, אז נכון לומר שאין מלכתחילה. ואסביר. האתגר הכספי – כשסיפרתי ל-ל' על מודל ההגירה ההיברידית הוא צקצק. הוא כיווץ את פניו ואמר לי: "הו באמת יצא ממך הפריווילג שטס כל שבועיים לחו"ל וחושב שכולם יכולים להרשות לעצמם את זה". ל' צודק. אני באמת פריווילג. אבל הוא טועה: לא רק פריווילגים יכולים להרשות לעצמם הגירה היברידית. אני אגלה לכם סוד קטן – גיחה לחו"ל לשבוע יכולה להיות אירוע של כמה מאות דולרים וזהו. בואו נגיד, all in all, אפשר לסגור שבוע בחו"ל גם ב-$800. לא כל מדינה בעולם היא שוויץ. אפשר לטוס למזרח אירופה, לישון במלון 3 חדרים נחמד, ובעיקר להיות לא-בארץ. לא תגמרו את זה עם חיסרון כיס בלתי נסבל. אבל חשוב לא פחות זה לשים לב שגם אלטרנטיבית, שהות בארץ באותו שבוע גם יעלה לכם כסף. אולי לא אותו כסף, אבל שבוע בארץ עולה $200-300. אז הפער האמיתי הוא עוד $500-600. זה כסף, אני לא מזלזל, אבל זה לא לקחת משכנתא עכשיו. ומעבר לזה: האם לא שווה להוסיף עוד כמה מאות דולרים כדי להגשים את חלום ההגירה שלכם? נראה לי שהתשובה היא די ברורה. אז הכסף, באופן עקרוני, לא אמור להיות פקטור של להיות או לחדול. מקום העבודה – אתגר נוסף שמפיל לדעת רבים את מודל ההגירה ההיברידי הוא מקום העבודה. לא כל אחד יכול לעזוב מידי פעם לשבוע בחו"ל. יש עבודות שצריכות אתכם פיזית בארץ. אני כמובן לא יכול להתכחש לזה. אבל, למיטב ידיעתי, כל עבודה שהיא, מקנה לעובדיה ימי חופש. בתשלום ואף שלא בתשלום. אפשר לקחת אחת לחודש וחצי-חודשיים 4-5 ימי חו"ל. לא נראה לי סוף העולם. מקום העבודה אמור לאפשר את זה, גם במחיר של חתימה על כמה ימי חופשה ללא שכר. ושוב, אני מדגיש, עבור כל אלה שמקום העבודה מאפשר להם remote, ברור מאליו ששהות בחו"ל לא מחייבת לקיחה של ימי חופש. כל הרעיון הוא שאתם לא בחופש. אתם בעבודה. אבל אתם לוקחים אותה מחו"ל. לא פה ולא פה – טרוניה שאומרים על המודל ההיברידי היא שהוא לא פה ולא פה. פרווה. כי מצד אחד אתה מדבר על הגירה, אבל מצד שני אתה לא באמת קמת והלכת. אז למה בכלל? כאילו, what's the point? ופה אני חושב טמון כל הסוד של ההגירה ההיברידית – היא מאפשרת לכל אחד להתאים את ההגירה שלו, במידת האפשר, לנסיבות החיים שלו. אם מישהו חייב למשל להיות סופ"שים בבית, כדי להיות פיזית עם ההורים שלו, אז שיהיה בארץ בסופ"שים. אבל דבר לא מונע ממנו להיות במשך ימי השבוע בחו"ל. אם מישהו מרגיש חנוק מישראל אבל מצד שני עוד לא מרגיש בשל לקום וללכת לתמיד, אז שייצא אחת לכמה שבועות, באופן קבוע, לכמה ימים. לא למטרת נופש וטיול, אלא למטרת הגירה. קיום חיים כפולים, במקום אחר. זה לא אומר שהוא לא פה ולא פה, זה אומר שהוא מהגר, אבל נסיבות החיים שלו עוד לא מאפשרות הגירה מוחלטת ומלאה. הטרחה והכאב ראש שבטיסות, מלונות ולחיות על מזוודות – הנה טיעון שתמיד מדהים אותי. הוא מדהים משום שאנשים מקטרים על הכאב ראש והטרחה שבלהיות על מזוודות ולטוס כל הזמן, בעוד שהם מתעלמים לגמרי ממה שהניע אותם לחשוב על הגירה מלכתחילה: אתם חיים בפאקינג חור תחת מהביל, מסריח, ודתי. אלים, וגזעני להחריד. מאויימים על-ידי מחבלים וטילים איראניים והשד יודע מה. בכל מקום עוקפים אתכם בתור, מרמים אתכם, מקמבנים אתכם. השכנים שלכם עושים מסיבות אייל גולן אל תוך הלילה. צפירות בכבישים, פקקים נוראיים, קללות. וחום – אלוהים שישמור איזה חום. אז להטעין את הטרולי ב-5 זוגות גרביים זה מה שיהרוג אתכם? השתכנעתי – אז איך מתחילים? יש לי המון שאלות… קודם כל שאפו. עברתם שלב ש-99% מחבריכם טרם עברו. עכשיו מגיע החלק הכיפי. התחילו בשלב א' במדריך. תתחילו להניח את התשתית. ואם יש לכם שאלות אני אשמח בתגובות לייעץ ולהדריך, בתור מי שכבר 15 שנה חי את ההגירה ההיברידית. זה לא קל, אני יודע, לעשות את המהלך הזה. אפילו שהוא מדורג, ובשלבים. עדיין הוא מצריך שינוי תודעתי לא קטן. אז תרגישו חופשי לשאול כל שאלה. ושיהיה בהצלחה בהגירה ההיברידית שלכם 🙂 6

הסיפור של המפעל הציוני יגיע בתוך עשור או שניים אל מותו הידוע מראש. הציונות נכשלה וקרסה לתוך עצמה. אין לה – ומעולם לא היתה לה – תוחלת אמיתית. הציונות היא דרך לא חכמה במיוחד של אנשים שתופסים מעצמם חכמים ליצור דבוקה של אנשים, בעלי חזון, תפיסה ובעיקר גורל משותף, ולקבץ אותם ביחד תחת מטריית הגנה אחת. הרעיון הוא יפה, אוטופי, אבל נאיבי. הרעיון הזה לא באמת יכול להחזיק מים, והוא גם כרוך בבעיות מוסריות קשות. למה הציונות היא רעיון כושל מעיקרו הסיבה המרכזית ביותר לכשילון המפעל הציוני היא הפער התרבותי העמוק בין האוכלוסיות השונות שמרכיבות את המדינה הציונית. הציונות חתרה לחבר בציון את יהודי כל העולם, אך היא התעלמה בטיפשותה מהפערים התרבותיים, בני אלפי שנה, בין אוכלוסיות שונות של יהודים. יהודי שגדל, התחנך וספג את התרבות המזרח-אירופאית, יהיה, לטוב או לרע, בן תרבות מזרח אירופאית. יהודי שלעומתו גדל והתחנך במרוקו, יהיה מרוקאי, בן תרבות ערב, בכל מובן שהוא. בדומה לכך, יהודי שנולד וחי דורות באירלנד יהיה שונה תהומית מיהודי עיראקי מקביל. הפער התרבותי הזה עמוק ושורשי. וקווי הדמיון שיש בין היהודי-הפולני, היהודי-האתיופי והיהודי-המרוקאי הם קלושים ביותר. למעט כמה מנהגים בודדים דומים אין שום תלכיד סביר בין זה ובין זה, ומדובר הלכה למעשה באנשים זרים (ומנוכרים, מסתבר) לחלוטין. העניין הוא, שפער תרבותי כרוך דה פקטו בניכור. אנשים שונים מהותית יהיו זרים ומנוכרים זה לזה. כדי לתקן את הזרות והניכור, יצטרכו לעבור דורות ארוכים של התערות והתערבבות, אבל בדרך, אם אין תלכיד משותף חזק ועוצמתי באמת, המבנה המאולץ יקרוס לתוך עצמו. והציונות – מה לעשות, היא פשוט לא תלכיד כזה. אין בה שום דבר שמחבר באמת בין אנשים שונים. פסקת אגב שארחיב עליה פעם: היהודים הערבים הם הרבה יותר ערבים מאשר ישראליים. בני תרבות המזרח הם בבסיס שלהם הרבה יותר ערבים מאשר שהם 'ציונים' ו'ישראלים'. זה נובע משום שהתרבות הערבית, באופייה, היא תרבות יותר דומיננטית ומשתלטת, ופחות סובלנית ומכילה. לכן, באופן מכליל (שאינו מתייחס כמובן לכל אחד ואחד, אך בהחלט מתאר את הכלל, מה לעשות), היהודים הערבים הם יותר שתלטנים, יותר נבערים, יותר מסורתיים, יותר ברבריים, יותר אלימים, יותר גסים, יותר מרוכזים בעצמם, יותר ישירים וכו', סט תכונות שמאפיין את יתר ערביי העולם. במובן הזה אין הבדל תרבותי עמוק בין ערבי יהודי, לבין ערבי פלשתינאי, לבין ערבי מרוקאי, לבין כל ערבי אחר. מכל מקום, הפערים התרבותיים הם סיבה מרכזית אחת לכך שהרצון הציוני לקבץ כאן את יהודי כל העולם הוא רעיון מטומטם. אבל קיימת סיבה נוספת, והיא אלמנט כפיית ההגירה. בעוד שישראלים מצקצקים על מדינות העולם הקולטות מהגרים ממדינות נחשלות הם באותה נשימה מעודדים הגירת מהגרים ממדינות נחלשות אליהם הביתה. הטמטום הישראלי כל כך גדול, שאנשים אשכרה לא מבינים שישראל מדינת הגירה הרבה יותר גדולה מאשר גרמניה ודנמרק. בבחינת גמל שאינו רואה את הדבשת של עצמו, הישראלים מפספסים את זה שתנועת האוכלוסיה מארצות ערב, זו שלדעת הישראלים היתה צריכה להתקבל בבוז בגרמניה, התקבלה על-ידי אותם אנשים בישראל בזרועות פתוחות. כל מה שצריך כדי לסלול את הדרך עבור ערביי כל העולם זה איזה שקר כלשהו על סבתא רבה יהודיה. וזהו – השער לערביי כל העולם אל ישראל נפרץ. למעשה, הציונות כפתה על הישראליות הגירה של אנשים מכל העולם, ללא כל פילטר אמיתי ובעל משמעות. בעוד שמדינות אחרות שואפות לקבל הגירה על בסיס כלכלי בעיקר, ישראל קולטת הגירה על בסיס זהותי, בואך זהותי-מומצא, ועוד מתלהבת מכך. צריך להבין – אין שום הבדל אמיתי בין מירי רגב שעברה ממרוקו להתגורר בהאנובר, למירי רגב שעברה ממרוקו להתגורר בנתיבות. כפיים. כפיית הגירה על אנשים היא רעיון רע. כמו בעלי חיים, אנשים אוהבים לשמור על המרחב הפיזי שלהם מוגן מפני איומים מבחוץ. כניסת מהגרי כל העולם לישראל על בסיס 'יהדות' מומצאת כלשהי, היא כרטיס כיוון אחד לאנשים זרים ושונים פנימה אל המרחב האישי של כלל הישראלים שחיים כאן. שערי הגירה פתוחים הם רעיון גרוע מיסודו. הציונות פסולה גם ברמה המוסרית מעבר לפן הפרקטי – קיים גם פן מוסרי. רק שגם עליו אף אחד לא מדבר. הציונות היא איומה ונוראה מבחינה מוסרית. היא כרוכה באמירה גזענית להחריד, לפיה יש דם ויש דם. יהודי – וכמובן לרבות 'ספק יהודי' – הוא נעלה יותר, וראוי להגנה יותר, מאשר כל אדם אחר. מדינת ישראל אומרת לעולם – כל מי שבמקרה יש לו דם יהודי – מוזמן להגר, לקבל הגנה ומקלט, לקבל בית חם, ומקום להתחיל מחדש, אם רק יצטרך. ולמה? בגלל שאנחנו נעלים. מובחרים. איכותיים. יטען הטוען – לא, זה לא בגלל שהיהודים נעלים בעיני עצמם, אלא בגלל שהם נרדפים. אבל זה בלוף, כמובן. אם אדם הוא נרדף, אז מדינות העולם יקלטו אותו. עילות הפליטות כוללות רדיפה וחשש לפגיעה בחיים. אדם שנרדף יוכל לקבל מקלט במדינות שונות. ישראל בשום אופן לא היתה צריכה להרים את הכפפה הזאת (או את תפוח האדמה הלוהט הזה), בשל טיעון אמורפי ומרוחק בדבר 'רדיפה'. מה גם, שאם אנשים חשים נרדפים מן הראוי שיהגרו ברגע הראשון שיוכלו. המציאות מלמדת שמאז הקמת מדינת ישראל, רבים מיהודי העולם בחרו להמשיך להעמיק שורשים במדינות העולם הגדול למרות 'הרדיפה' הנטענת. הציונות כרוכה בגזענות ממוסדת. היא כרוכה בעליונות. ולמרבה האירוניה, הולדת הציונות באירופה האנטישמית, שבה נכתבה בדם של מיליונים רבים תורת גזע מפוארת, שהעמידה את היהודים נחותים לכל ומובחרים אך ורק לקופים. 16

התיזה ששימשה נקודת מוצא למאמר "מלחמות הוויסקי", היתה רוצה לומר משהו כזה: הרצף שבין חברה פשיסטית לדמוקרטית, הוא למעשה הרצף של ייצוג האינטרסים הממשיים של בני האדם. זאת אומרת לא מדובר בשני "מצבים" בינאריים וסטטיים כביכול – דמוקרטיה או פשיזם. על הרצף הזה אפשר לומר כי מדינות כמו טורקיה וישראל נמצאות בשלבי מעבר מתקדמים, ואילו דנמרק וקנדה רחוקות מהן (לאן הן מתקדמות? זו שאלה אחרת). אם זה מבלבל, זה כי אני לא משתמש באידיאולוגיה: לדעתי, בניגוד להגדרה רווחת מהותו של פשיזם – היא לאוו-דווקא העמדת המדינה מעל לכל. פשיזם יכול להסתמך על דת ומסורת (הכיוון אליו מתקדמת ישראל) או על אידיאולוגיה קומוניסטית – ראו מקרה צפון קוריאה. במילים אחרות הדבר הקובע איננו הכסות המילולית (אידיאולוגית) שלובשת המדיניות, אלא מהות הדברים בחיי היומיום. מהותו של פשיזם הוא לטענתי, מימוש האינטרסים של השלטון, ושלו בלבד, כאשר צרכיהם של בני אדם סתם, לא מקבלים מענה כלל אלא במידה החיונית לקיים אותם פיזית כאובייקט שלטוני. אידיאולוגיות הן מה שמוכרים לאנשים כדי לזכות בשיתוף הפעולה שלהם, כדי לשלוט בתודעתם: זה יכול להיות ספר תורה או מזוזה לנשק, מושג המדינה כערך עליון או אף מעמד המנהיג כמקודש. זה לא אומר שכל האידיאולוגיות בהכרח משרתות סוג מסוים של משטר, הרי אפשר לראות היבטים אידיאולוגיים גם במושג הדמוקרטיה. זה כן עושה הבחנה בין אידיאולוגיה לבין מדיניות. לעומת זאת, דמוקרטיה מהותית איננה פורמלית בלבד והיא איננה רק אידיאולוגיה, אלא היא מייצגת באמת את צרכיהם הממשיים של בני אדם ומבטאת את האינטרסים היומיומיים שלהם. אחרי שמבינים את זה, מבינים למה דמוקרטיה מהותית נוטה פחות להכריז על מלחמות. היפוכו של דבר ארגנטינה של משטר הגנרלים, ובמידה מסוימת אפילו בריטניה של מרגרט תאצ'ר. אתעכב בהמשך על מלחמת פוקלנד (ולא: "פולקלנד"). דיון מקיף וממצה של תולדות מלחמה זו הוא מעבר להיקף האפשרי כאן… מה שצריך להביא בחשבון הוא הרקע לדברים: ארגנטינה נשלטה בידי חונטה פשיסטית שניהלה "מלחמה מלוכלכת" נגד אזרחי המדינה עצמה. המדינה נקלעה למשבר כלכלי חמור ובנוסף לכך, היתה תחת ביקורת חריפה בנושא זכויות האדם. לגנרלים ששלטו בארגנטינה לא היתה שום כוונה "לחזור בתשובה", אלא להיפך – לחזק את הלגיטימיות הנשחקת של המשטר, גם ב "מחיר" מלחמה (מבחינתם זהו איננו "מחיר", כי הם-אישית אינם משלמים אותו). ראש ממשלת בריטניה תאצ'ר, היתה במצב גרוע ביותר מבחינת תמיכה ציבורית, ונטען כי לולא המלחמה היתה מפסידה בבחירות באופן וודאי. למעשה במהלך חודש אפריל 1982, פרסם העיתון טיימס סקר שבו תאצ'ר בעיני הציבור היא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לבריטניה מעולם, הרבה לפני צ'מברליין. אמנם לא בריטניה היתה זו שיזמה את המשבר, אולם אפשר היה למנוע אותו. הצעות כגון חכירה בריטית של האיים לתקופה של עד 200 שנה (!), נענו בסירוב בריטי, שנשען על הלובי של איי פוקלנד בפרלמנט. זו לא היתה הפעם האחרונה בהיסטוריה, שבה קבוצה קטנה של מתיישבים הוליכה מדינה שלמה למלחמה… וזו בוודאי לא היתה הסיבה היחידה למלחמה. אבל העניין הוא, סיבות למלחמה תמיד אפשר למצוא. ההבדל נמצא בבחירה שעושה ההנהגה. מבחינה צבאית המלחמה התנהלה בשלומיאליות ארגנטינאית – החל מתזמון המלחמה (עניין התזמון נבע מצרכים פוליטיים כאמור) – ארגנטינה היתה אמורה לקבל ציוד צבאי "שובר שיוון" תוך שנה – טילים, מטוסי קרב וספינות מלחמה, כולם תוצרת מערבית מתקדמת, ועד להחלטות טקטיות – כגון משלוח חיילים טירונים בלתי מאומנים למלחמה. כל אלה הובילו לכישלון צבאי מהדהד. למרות זאת לא היה חסר הרבה שהבריטים יפסידו. פגיעה מוצלחת בנושאת מטוסים בריטית היתה עלולה להטות את הכף, או כמו שניסח זאת מפקד חיל האוויר הבריטי: "שישה מרעומים טובים יותר (כלומר, אם אותם מרעומים ארגנטינאיים היו מתפוצצים) והיינו מפסידים את המלחמה". הניצחון עלה לאזרחי בריטניה, יותר ביוקר ממה שנדמה. אלה אינן האבידות בקרב – עם כל הכאב, אובדן כלי השיט או הדלק שנשרף בדרך לאיים (13,000 ק"מ מחופי בריטניה); הנזק האמיתי, זה שאיננו מתואר במקורות השונים, הוא מה שנגרע ממזונם של הבריטים, מהשכלתם, משירותי הבריאות שלא סופקו, מהתשתיות שנזנחו. ראוי להרחיב בנקודה זו כדי לעמוד על משמעות שאיננה עולה מתיאורים אידיאולוגיים: משמעות של לחם ומרגרינה, של דלק, חשמל ורכבות, של בתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים. בעשורים שקדמו למלחמת פוקלנד – התקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, הצטמצמה מאוד האימפריה הבריטית. הכלכלה הבריטית היתה בצרות, כתוצאה מההרס הרב שנגרם במלחמה והקשיים הכלכליים. משטר הצנע והקיצוב נמשך עוד 10 שנים – למעשה הקיצוב על ביגוד הוסר רק בשנת 1958. באקלים פוליטי-כלכלי-חברתי זה, אחזקת נושאות מטוסים נראתה לא הולמת את צרכי בני האדם בממלכה המאוחדת. על רקע זה, לא מפתיע כי בתחילת שנות ה- 80 התפרסמה תכנית למכור או להוציא משירות מספר רב של אוניות מלחמה, בעיקר בגלל הוצאות התחזוקה העצומות שלהן. באה מלחמת פוקלנד והסיגה תוכניות אלה לאחור… זה המחיר האמיתי ששילמו הבריטים עבור המלחמה. ועל מדיניות זו אמר נשיא ארצות הברית בשנות ה- 50, דוויט אייזנהאואר שהיה קודם כל חייל ומפקד, בנאום שאותו הכתיר בשם "הסיכוי לשלום", אולם נודע גם באופן בלתי רשמי כ "נאום צלב הברזל" (תרגום חופשי שלי מאנגלית): …" כל תותח שמיוצר, כל אוניית קרב שהושקה, כל טיל שנורה מסַמְּלׅים, בחשבון אחרון, עושק של אותם הרעבים ואינם ניזונים, של אלה שקר להם ואינם לבושים. העולם החמוש איננו מבזבז כסף בלבד. הוא מבזבז את זיעתם של העובדים, את גאונותם של מדענים, את תקוותיהם של ילדים. עלותו של מפציץ כבד מודרני בודד, היא זו: בית ספר חדש בלמעלה מ- 30 ערים. שתי תחנות כוח, כל אחת משמשת עיירה בת 60,000 תושבים. שני בתי חולים טובים מצוידים כהלכה. (…) אנחנו משלמים על משחתת אחת, סכום שיכול היה לשכן למעלה מ- 8,000 אנשים. זו איננה דרך חיים, בשום מובן. תחת הענן של האיום במלחמה, זו אנושות התלויה על צלב ברזל..." (1) לו יעמדו לזכותו של המין האנושי, דברים אלה של חייל זקן. לו תעמוד לו זכותו להנהגה ראויה, לייצוג ראוי – הווה אומר דמוקרטיה מהותית, אשר בין היתר רואה מלחמה כאיום, ולא כהזדמנות פוליטית.   (1) אייזנהאואר מרפרר כאן למשפט שחתם את נאומו של ג'נינגס – נאום "צלב הזהב". 9

מדינות העולם המערבי חוות תופעה שמכונה "נסיגה דמוקרטית". זו תופעה שבמסגרתה נשחקים אט אט מרכיבים דמוקרטיים שונים בשלטון, וההמון הולך ומתנתק מזכויותיו האינדיבידואליות. לכאורה, מדובר בפעולה מנוגדת לאינטרס האישי של כל אחד מיחידי אותו המון. אבל עדיין, ההמון מוצא עצמו מריע לה. איך זה קורה? הליברלים, משום מה, מופתעים אדם ליברלי בישראל (או בכלל בעולם המערבי) מוצא עצמו מופתע ומבולבל, כאשר מנהיג פופוליסט עולה לשלטון ומשלהב את ההמון הנבער. אנשים אומרים לעצמם: איך זה יתכן, שנרקסיסט מטורלל, עם משפחה שאיבדה קשר עם המציאות, מצליח פעם אחר פעם להיבחר בישראל ולשטות בכולם? מה, כולם עד כדי כך אידיוטים? אבל הם לא מבינים משהו פשוט. נתניהו לא המציא את השיטה. הוא לא המציא שום דבר. הפופוליזם קיים בעולם מאות שנים, ואפילו היטלר כתב על כך במיין קאמפף בצורה כל כך נהירה וברורה שכל מה שצריך כדי להבין זאת זה לקרוא כמה משפטים בודדים: "ההמונים נעים באיטיות, ותמיד דרוש להם זמן לפני שהם שמים לב למשהו. רק לאחר שחוזרים אלפי פעמים על הרעיונות הפשוטים ביותר, ההמונים לבסוף יזכרו אותם. כל תעמולה צריך שתהיה עממית ותקבע את הרמה שלה על-פי כושר הקליטה של המוגבל ביותר מקרב הציבור שאליו היא מכוונת. מכאן שהרמה שלה תהיה נמוכה יותר, ככל שגדול יותר ציבור האנשים שפונים אליו… כושר הקליטה של ההמון הרחב מוגבל מאוד; הבנתו מועטה, ולעומת זאת גדול מאוד כושר השיכחה שלו. לנוכח עובדות אלה, צריכה כל תעמולה יעילה להתרכז במספר מצומצם מאוד של נקודות ולנצל אותן בדרך של סיסמאות, עד שגם האחרון בציבור יוכל להסיק את המסקנה הרצויה לו מסיסמאות אלה." אבל האמת היא שבשביל להבין את העיקרון הזה לא צריך אפילו את היטלר. זה הגיון פשוט, זה הכי ברור וטבעי בעולם שפופוליזם עובד. כל מה שצריך זה להפעיל את המוח ולחשוב. לנסות להבין שכולנו, כבני אדם, מושא למניפולציה הכי פשוטה והכי זולה שאפשר, וכל זה בלי שאנחנו אפילו מודעים לכך (ולכן, ניפול חזק גם אם נחשוב שאנחנו חכמים גדולים). אבל כדי לראות את התמונה המלאה, בואו רגע נגיד כמה מילים על טענות. כל דבר בעולם ניתן להצדיק באמצעות טענות אחד הדברים שאנשים לא קולטים הוא, שכל דבר, כל פעולה, כל מעשה, ניתן להצדיק, כשטוענים לגביו טענות כלשהן. טענות מגוונות, יצירתיות, נבונות. הכל ניתן להסביר. בהכל ניתן לשכנע. אנשים בטוחים שיש דבר כזה "עובדה" או "אמת". אבל אין דבר רחוק מזה. כל דבר ניתן להציג כ"עובדה" או כ"אמת", אם יצירתיים מספיק. וכדי להמחיש את זה, נרד רגע לכר הדשא. דרבי בין מכבי להפועל האפרוחים. 0-0, מחצית. הפועל שולטת במגרש. מאמן מכבי מחליט לשנות את המבנה של הקבוצה למבנה התקפי. הוא עובר לשלושה חלוצים במקום שניים. דקה 75: מכבי סופגת גול. במקום לנצח היא תפסיד את המשחק. הקהל ינזוף. המאמן עולה במסיבת העיתונאים. לפניו שתי אפשרויות: האחת – הודאה בכישלון. הוא מסביר ששגה כשהחליט לעבור למבנה התקפי. הוא היה צריך להמשיך במגננה, ולנסות להפתיע, במקום לפתוח חור באמצע המגרש. מסיבת העיתונאים עוברת קשה. צעקות ברקע. "תתפטר", "חתיכת אפס", "הביתה". לאחר כשבוע מאמן מכבי מודיע: "אני עוזב". השניה – אי הודאה בכישלון. הוא מסביר שהוא צדק למעשה. הפועל היתה דומיננטית. מכבי עשתה כל שיכולתה כדי למנוע את ההפסד המביש. במקום להפסיד 0-4 היא הפסידה רק 0-1. "האמת היא, רבותיי, שאין תקציב השנה". הוא מנמק שבגלל הקיצוצים וגם עקב פציעות של שחקני מפתח הוא עלה עם הרכב חסר "ולמרות זאת הוכחנו גבורה וגדולת נפש עצומות, הפסדנו רק 0-1, ולמעשה היינו קרובים לנצח. אני גאה בבחורים ובקבוצה הנהדרת. אנחנו על הגל רבותיי!". הקהל (אותו קהל של האפשרות הראשונה כן?) בהתחלה מצקצק. אבל לאחר כמה דקות הוא משתלהב. הוא מתמלא גאווה. ההישג ברור. "ועוד הערה לפני סיום", מבקש המאמן. "השדר העלוב מערוץ ספורט 4, אתה תמשיך לבקר אותי ואת הקבוצה או במילים פשוטות: לעשות חמוצים ואנחנו נמשיך בעבודה הקשה, להתקדם צעד צעד עד הניצחון המוחלט!". הקהל יעמוד על הרגליים, ימחא כפיים ויודה לאל שהניח מאמן כזה אצל הקבוצה. ובכן, איזו גישה עדיפה? מבחינת המאמן ברור שהגישה השניה. ומבחינת הקבוצה? לא ברור. צריך להבין אם המאמן באמת שגה או לא. אבל מה זה אומר "באמת שגה", בעצם? לכאורה, המאמן בחר לשנות את הרכב הקבוצה במחצית, ולאחר מכן החברה הפסידה. אבל אולי אין קשר בין הדברים? אולי החלפת המבנה רק חיזקה את הקבוצה, וההפסד היה יכול להיות גדול יותר? והאמת היא שבחיים האמיתיים הבעיות אפילו מורכבות יותר. שר אוצר מעולה נכנס בעת משבר כלכלי – האם פשיטות הרגל ההמוניות הן באשמת המדיניות שלו או אולי בזכותו נחסכו פשיטות רגל נוספות? או להיפך: שר אוצר גרוע נכנס בעת צמיחה חסרת תקדים – האם הכל זה בזכותו, או דווקא בגלל שהוא לא מבין כלום בכלכלה הוא לא הצליח להזיק יותר מידי? כל דבר וכל תוצאה ניתן להציג באמצעות טענות שונות. זה מוביל אותנו ללוגיקה הפופוליסטית. מבוא ללוגיקה פופוליסטית תורת ההיגיון עובדת בכללים. אצל הפופוליסטים ניתן לכפור בכללי הגיון. או יותר נכון, ניתן להציג את כללי ההגיון בכל דרך שתשרת את המטרה שלהם. X קרה ואז Y קרה. למשל: ישנה תופעה נצפית של ריבוי פליטות מזהמים בעשורים האחרונים (X). לאחר מכן יש אי יציבות אקלימית והתחממות גלובלית (Y). מהלך ראשון – כפירה ב"עובדות": טוענים בפשטות, בלי לחשוב יותר מידי: Y לא באמת קרה. יגידו שפשוט אין התחממות גלובלית. לא היו דברים מעולם. המחקרים שקריים. הם "מוזמנים". מצב האנושות מבחינת התחממות גלובלית מעולם לא היה טוב יותר. זוהי כפירה בעובדות. מהלך שני – כפירה בקשר הסיבתי: טוענים שגם אם Y קרה, הוא קרה בלי קשר סיבתי ל-X. הטענה כאן היא שלא מסכימים שיש התחממות גלובלית חלילה. אבל גם אם כן, אין קשר בין ריבוי פליטות המזהמים לבין ההתחממות הגלובלית הנטענת. שני הדברים לא קשורים זה בזה. אין קשר סיבתי בין X ל-Y. מהלך שלישי – קשר סיבתי הופכי: זאת כבר יצירתיות פופוליסטית יפה וחשובה: אמנם קרה Y, אבל בזכות X, קרה רק Y והיה יכול להיות גרוע יותר. יש כאן מורכבות לוגית – גם אם יש התחממות גלובלית, פליטות המזהמים רק מקטינות אותה, ואלמלא פליטות המזהמים היתה התחממות גלובלית גדולה יותר. כלומר X לא רק שלא גרם ל-Y אלא שהיה יכול להיות גרוע יותר אלמלא X. מהלך רביעי – תקיפת הטוען: במקביל לשלושת המהלכים הראשונים, עוברים למהלך אישי ישיר וממוקד נגד הטוען. לא מתייחסים ל-X או ל-Y, אלא אומרים שהטוען עצמו קשור איכשהו ל-Y, ויש לו אינטרס זה או אחר (מקושקש יותר או פחות, זה לא ממש משנה). "זה שסיפר לכם על קודם התחממות גלובלית שכח בטעות לציין שהוא יועץ לחברות גז טבעי". מהלך חמישי – טיעון קש (או גניבת דעת). הרצון כאן הוא לשתול בתוך התשובה טיעון קש אחר לחלוטין, שלא קשור בשום צורה ל-X ול-Y. "עזבו אתכם מהקשקושים על התחממות גלובלית ופליטות מזהמים. צריך לזכור שאנחנו מתמודדים פה עם שמאל נאלח שמנסה שנים להפיל ממשלת ימין מלא מלא, ולא בוחל בשום אמצעי. זאת הבעיה האמיתית של העם". ישנם מהלכים נוספים רבים ללוגיקה הפופוליסטית, אבל אלה נמצאים בשימוש גדול יותר. אבל הנקודה פה עמוקה יותר. הלוגיקה הפופוליסטית משמשת את המשתמשים בה (הפופוליסטים) כדי להוביל כל "עובדה", כל פעולה, כל מצב למעין דיון, דיאלוג, שבו כל אחד יכול להיות צודק, מנקודת מבטו. כל אחד יכול להיות צודק, אם הוא רק שולף את הקלף הנכון במענה לטענה שמוטחת כנגדו. וכולנו – כולנו – חשופים לזה. כולנו, גם החכמים ביותר בחדר, נופלים בזה, פעם אחר פעם. ותיכף אוכיח לכם. אבל קודם כל נגיד כמה מילים על משמעות הדיון עבור הפופוליסט. עצם העובדה שיש דיון קיימת "עובדה" כלשהי. הפופוליסט ישתמש בחמשת המהלכים הנ"ל (או יותר). אתם לא תעמדו מנגד. אתם תתעמתו איתו. תסבירו לו שהוא "טועה". תראו לו איפה הוא מפספס את העובדות. איפה הטענות שלו לא מחזיקות מים. בואו נעשה רגע מאזן רווחים: מה אתם הרווחתם? כלום. מעולם, ואני חוזר שוב – מעולם לא קרה שפופוליסט (או שטוף פופוליזם) השתכנע בעת ויכוח. לא הרווחתם כלום. שחטתם זמן ואת הגרון. מה הוא הרוויח? הו. פה כבר יש רווח גדול. הוא הפך משהו שהיה קודם לכן בגדר עובדה חד משמעית לטובתכם, לדיאלוג נשוא ויכוח. פתאום יש "עמדות", פתאום יש "טענות", פתאום יש "דעות". קודם לכן העובדה היתה ברורה. הקבוצה הפסידה אחרי שינוי המבנה במחצית, מה יש לבלבל את המוח מעבר לכך. אבל עכשיו, אחרי הויכוח, כבר לא ברור. כי כבר יש טענות שונות. הוא אומר כך ואני אומר אחרת. במילים אחרות: כשמתווכחים עם פופוליסט, פותחים יריעה חדשה שלא היתה קודם. פותחים זירת מחלוקת ומערערים מחדש עובדות שבעולם מתוקן היו אמורות להיות מובנות מאליהן. חשבו על זה כך: כדור הארץ עגול. זו עובדה. אבל אם עומד מולכם מישהו ומסביר לכם שכדור הארץ שטוח, ותשובתכם אליו היא: "מה פתאום, הרי כך וכך…" והוא עונה לכם: "אבל לא נכון, שהרי כך וכך", ואתם עומדים שם ומנסים להסביר לו ולשכנע אותו בדבר מובן כל כך מאליו, אז כשתיגמר השיחה ביניכם, לצופה מהצד, שרואה את המחלוקת, עשויה להיווצר המסקנה הבאה: "נושא היותו של כדור הארץ עגול או שטוח הוא שנוי במחלוקת ועד היום יש דעות לכאן או לכאן". במילים אחרות: עצם הדיון על דבר מובן כל כך מאליו הופך אותו לשנוי במחלוקת. וזה בדיוק התזה הפופוליסטית. לא כל כך חשוב מה טוענים. לא כל כך חשוב להיות צודקים בטיעון. לא כל כך חשוב מה טיב הטענות. מה שחשוב הוא שיש דיון. דיאלוג. שני אנשים בוגרים שמתווכחים ביניהם, לכאורה עניינית, על סוגיה כלשהי. עצם העובדה שיש דיון, מעידה, לכל הפחות, שהנושא הזה שנוי במחלוקת. ואם הוא שנוי במחלוקת, אז אי אפשר לדעת באופן אוטומטי מי צודק. זה עניין של דעות לכאן או לכאן. אין שום משמעות לכלום כאשר עולה פופוליסט נבון וכריזמטי לתודעה הציבורית, נגמרת בו ברגע המשמעות לכל דבר אחר שהיה עד אותה נקודה. הפופוליסט לוקח את כולם במסלול ישיר וחסר פשרות לניצחון. שום דבר תיאורטי שיקרה בעולם ובאנושות לא יעצור אותו. הסיבה היא פשוטה: אין יותר משמעות לכלום. לא ל"עובדות", לא ל"אמת", לא ל"ראיות", לא ל"פשעים". לפופוליסט יש דרך פשוטה להפוך כל אחד מאלה מיד ל"שנוי במחלוקת", לאיזו סוגיה, קושיה, סופר עניינית שבעולם, שבה לאנשים יש דעות לכאן או לכאן. השרה לקחה שוחד? לא היה. ואם היה, אז זה לא שוחד. וחוץ מזה מה עם השרה בממשלה הקודמת שמעולם לא נחקרה? ומעבר לכך, אסור לאיים בשום דרך על שלטון ימין חזק. לעובדה הפשוטה, הצרופה, המובנת מאליה, שהשרה לקחה שוחד, אין יותר משמעות. כי כל העיסוק עכשיו הוא בשאלה האם הפעולה אמורה להיחשב שוחד, ולמה בעבר שרים אחרים כן או לא לקחו שוחד דומה והאם זו באמת ממשלת ימין, והאם היא באמת חזקה או חלשה. הסוגיה הפכה מעובדה ברורה על פניה לעניין של דעות לכאן או לכאן. והרי כבר אמרנו, שבמגרש של דעות לכאן או לכאן את הכל ניתן להצדיק בטענות שונות. תרגיל מחשבתי למי שלא משוכנע עדיין עד כמה קלה הטכניקה הפופוליסטית, אבקש מכם שנעשה לרגע תרגיל מחשבתי פשוט. לפני כן קחו דף ועט ותרשמו מספר – כמה כסף שאם תראו אותו עכשיו בחשבון הבנק תהיו מאושרים ורגועים מבחינה כלכלית מוחלטת. שלא תצטרכו לדאוג לכלום. מה תרשמו, נניח 50 מיליון $? 100 מיליון? 10 מיליון? כמה, תרשמו רגע על דף. יופי, עכשיו תניחו שאני מציע לכם את הסכום הזה, אבל בתנאי אחד: יש כאן פושע נאצי, הוא עשה מעשים נוראיים. ירה באימהות, ירה בזקנים, ירה בתינוקות. איום ונורא. בשביל הסכום הזה שרשמתם, אני מבקש שעכשיו תכינו נאום קצר, עשר דקות, גג רבע שעה, שבו תסבירו למה הבחור הזה לא צריך להיכנס לכלא על פשעים נגד האנושות. למה הוא צריך להיות משוחרר ללא תנאי. אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים, אתם יכולים לומר הכל. שום דבר לא מוגבל. כולל לכפור בעובדות וראיות ברורות. הכל תופס. תניחו שאין גבולות גזרה למה מותר לכם להגיד. כדי לקבל את הכסף – אתם צריכים שהבן אדם הזה לא ייכנס לכלא. אני מציע שתקחו שניה לחשוב. מצד אחד – המוסר שלכם. אתם לא תהיו מוכנים לייצג כך פושע נאצי רוצח ילדים ולהוביל לשחרורו. מצד שני – כמות הכסף הזאת. ורק רבע שעה של עבודה. הנה, אני אתחיל במקומכם, כדי להראות לכם כמה זה לא מסובך באמת: "רבותיי, מכובדיי, יושב כאן לפניכם, בכיסא שלשמאלי אדם מבוגר, מבויש, חסר כל, תוצאה של מערכת רקובה, ערמומית ומתוחכמת. מערכת שבציניות מופתית מחפשת אנשים מן היישוב, שכל חטאם היה שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. האנשים האלה, לא עומדים לדין. אבל דווקא גוסטבו, שמכנים אותו ברשעות וציניות מאין כמוה יוהאן האיום, עומד לדין. אדם כזה, חלש, כמעט שמוט, אומרים עליו שהחזיק רובים וטבח באנשים. זה אדם שבכל ימי חייו לא החזיק אפילו כלב מחמד, מתוך החשש שיום אחד ייאלץ להיפרד ממנו. אותם האנשים רקחו מזימה שלמה לחטוף אותו מביתו בבואנוס איירס, וכל תכליתם לסמן וי על נאצי נוסף שהם צריכים להראות בדוח השנתי של פעילות היחידה שלהם. הם יודעים את זה. אנחנו יודעים את זה, ובקרוב גם אתם תדעו את הכל. אני הולך לספר לכם כאן בזמן הקצר שהקציבו לנו – ובהערת אגב אציין שלצד השני נותנים שבועות שלמים של משפט כדי לנסות לשכנע – אבל לא נירתע מכך – אני אספר לכם איך המערכת בוחרת קורבן תמים, ואז היא שותלת ראיות, מפעילה מניפולציות, חוטפת אנשים מביתם, ובסוף מגישה נגדם כתב אישום מפורט, שחוץ מאשר תאריך לא מכיל ולו מילה אחת של אמת." קחו את זה מכאן. זהו פופוליזם. הוא עובד. ואפילו בקלות. גם אתם לא תוכלו לנצח אותו. [בהערת אגב אזכיר – איך בכל זאת מנצחים פופוליסט? רק בפופוליזם נגדי.] 10

העיתון "יו אס ניוז אנד וורלד ריפורט" (נחמד לי להעתיק באותיות עבריות), דירג לאחרונה – כמו שעושים זאת מן הסתם מלאנת'לפים אתרי חדשות וסתם קליק בייטס – את מדינות העולם לפי איכות החיים בהן. לפי אותו עיתון, מס' 1 היא דנמרק, מס' 5 היא קנדה. זה לא העניין – קנדה עצומה, יש בה כל מיני, ההומלסים בכל מיני ערים בטח לא יסכימו, ואת דנמרק אני מכיר עוד פחות (האם גרנלנד נחשבת, עם כל הבעיות שלה? אין לי מושג). הדבר היפה הוא איך שתי אלה נאלצו בלית-ברירה להתמודד עם מחלוקת טריטוריאלית: ממשלות שני הצדדים אשכרה הסתכלו על סכסוך גבולות כעל כאב ראש ו- "תעזבו אותנו באמש'כם", ולא כעל הזדמנות לקושש מנדטים ושלטון. עשרות שנים נמשך הסכסוך הטריטוריאלי העקוב משנאפס ו-וויסקי ועוד שנאפס ועוד קצת וויסקי, עד שנמצא פיתרון, וכבר היה מי שקרא לזה "המלחמה החמודה ביותר בהיסטוריה". אבל גם ברגעים המותחים ביותר זה היה פחות אינטנסיבי מביקור בפאב בדנמרק, או בקנדה – ולא פחות כיפי משניהם. אני עדיין לא מבין למה לא עשו על זה סרט. חשוב שנבין – כל זה כן קשור לאיכות החיים בהן, ולמה הן מדורגות במקומות הראשונים. אבל קודם כל מז'תומרת מלחמה ועל מה? איפה זה בכלל? ובכן האי הנס (Hans), נמצא… בשפת הרחוב של שנות ילדותי היו אומרים "פיזדי-לוך". אלה מילים גסות ואני לא אתרגם אותן כאן, אבל אם אזרוק אתכם לשם, קוראים יקרים – לא תחזיקו מעמד בלי ציוד ייעודי יותר משעה. באחריות. אולי בקיץ קצת יותר, אבל הקיץ לא נמשך שם הרבה זמן. אז מכירים גרנלנד? ליד הפינה הצפונית-מערבית, רק שקשה למקם את הפינה בדיוק. ו- אה, כן, זהו אי קטן: אורך ורוחב בערך 1 קילומטר, והוא נמצא במיצר ים בין גרנלנד (אמרתי) –  טריטוריה אוטונומית בריבונות דנית, לבין האי אלסמיר (Ellesmere) – טריטוריה קנדית. אם זה לא היה ברור – אין שם אנשים. היישוב הקנדי הקרוב ביותר נמצא במרחק של כ- 200 ק"מ, ואילו הדני (גרנלנדי) – כ- 350 ק"מ, ואלה הם בקושי יישובים. הקנדים טענו שהריבונות שלהם על האי נובעת מעסקת רכישה שבוצעה בשנת תרפפ"ו על ידי "חברת מפרץ הדסון" ואילו הדנים, טענו שהאי היה חלק אינטגרלי משטחי הדיג והציד של תושבי גרנלנד: "נחלת אבות", לא פחות. הקנדים קראו לאי בשם האינואיטי שלו, שאני לא מצליח להעתיק נכון וזה גם לא משנה, ואילו הדנים קראו לו על שם איש שהיה גם הוא אינואיט – אמנם מגרנלנד, אבל היה לו גם שם נוצרי "הנס". יש לי בן דוד ששמו הנס, אין על שמו אי (אולי עוד יהיה) אבל יש עליו סיפורים אחרים. נעזוב זה. טוב, יושב לו שם אי, לא גר בו אף אחד והוא לא מעניין אף אחד ואין מה לעשות שם. המדינות השכנות דנמרק וקנדה הסכימו לחלק ביניהן את האיים והים והטריטוריות לפי איזושהי גיאולוגיה של לוחות יבשתיים, ומה לעשות שהאי הנס נפל בדיוק באמצע. זה היה בשנת 1973, השמועה אומרת שבאותה שנה ממש, במזרח התיכון היו מדינות שגם הן לא היו תמימות-דעים בנושאי גבולות וריבונות, מה שנקרא "נפלה בינינו אי-הבנה". אבל בקנדה היתה וועדה פרלמנטרית שקבעה שהנושא לא ממש מעניין או במילים המנומסות שניסח חבר הוועדה ש- "ישבה על המדוכה": "almost insignificant". עבור עוד כמה שנים ועלו על האי כמה חיילים מהצי הקנדי, וכטוב ליבם בסטלבת תקעו באי דגל והשאירו בו בקבוק וויסקי קנדי. ברוכים הבאים לקנדה, כך כתבו בשלט, והפליגו להם הביתה כי מה יש לחפש שם. לקח שנתיים עד שהדנים שמעו על זה – כי זה לא מעניין ואף אחד לא חשב שצריך לעשות מזה סיפור, ואז עלו על האי חיילים דנים, תקעו את דגל דנמרק והשאירו לקנדים בקבוק שנאפס עם ברכה מתאימה בדנית. ככה עברו כמה עשורים, כל פעם מישהו משאיר לצד השני בקבוק משלו. ולרגע נדמה לך שהעסק נהיה רציני. התארגנה עצומה בדנמרק לשחרר את האי הנס מהכיבוש הקנדי. הקנדים חיללו את הריבונות הדנית – כך נאמר, לא פחות. ואז אתה נכנס לאתר "שחררו את האי הנס" ואתה מגלה שזו בדיחה ברמות הומור שישראלים פשוט לא יבינו. בין היתר נאמר כי הכימיקל "דו-מימן חד-חמצני – Dihydrogen Monoxide DHMO" (בעברית שימושית: H2O – אולי מי מהקוראים נתקל בעבר בכימיקל אקזוטי זה) נצפה בכמויות גדולות סביב האי הנס מאז הכיבוש הקנדי… ועוד, ועוד. מה שכן, חברות חיפוש נפט ומחצבים דווקא כן עשו מה בראש שלהן. אלה לא רואים בעיניים, והם אלה שבלי לחשוב על תוצאות אפשריות, כמעט גרמו לסכסוך להיות רציני יותר. לא עד כדי חילופי מהלומות, חלילה – בכל זאת, כפי שניסח זאת ראש ממשלת דנמרק רסמוסן: "צריך להפסיק את מלחמת הדגלים הזו… מדינות כמו דנמרק וקנדה צריכות להיות מסוגלות למצוא פיתרון…" הסכסוך נמשך שלושה עשורים. בשנת 2005 הורתה ממשלת דנמרק לאוניית מלחמה להפליג לאי, אולם אסרה על הצוות לעלות לחוף ולהוריד את דגל קנדה. זו התנהגות ילדותית, אמרו הדנים. בינתיים אסרו ממשלות שני הצדדים על גופים מסחריים לעשות שימוש או אף לבצע חיפושי מינרלים (Exploration) באי, כדי לא להתגרות בצד השני. בשנת 2022 הוחלט לחלק את האי לשני חלקים. ההחלטה קיבלה את האישורים המתאימים של שני הצדדים ובזאת נחתמה מלחמת הוויסקי שעליה נאמר – "עם אויבים כאלה, מי צריך חברים". נחזור לעיתון "יו אס ניוז אנד וורלד ריפורט". איכות החיים היא לא רק תוצאה של שלום – שלום הוא סיבה או אמצעי לשפר את רמת החיים וגם את איכות החיים. היפוכו של דבר הוא ממשלה שיוזמת מלחמה. הממשלה אף פעם לא תהיה אמיתית בעניין, אלא תמיד הצד השני הוא השטן: "לנו לא היתה ברירה", "אנחנו רק עשינו מה שכל אדם סביר היה עושה", וכולי. הצד השווה הוא שבסוף יש מלחמה, ומי שמשלם את המחיר איננו שרי הממשלה. כמו במדינה אחרת שנמצאת כרגע במלחמה קצת יותר אכזרית ממלחמת הוויסקי, כאשר אין מטרה למלחמה פרט להמשך המלחמה. ובינתיים משתולל בה חורבן, שכול וכישלון, ומובילה אותם ממשלה מטורללת עם נציגים של רוצחים וגנבים. והיום יש לנו נציגות של החבר'ה האלה, כאן בקנדה. יושב לו נציג של "כך" (אולי "כהנא חי"? אותו דרעק) בטורונטו וממנה את עצמו להילחם באנטישמים. שיהיה ברור – יש אנטישמים, אבל אוי ואבוי לנו אם זה מי שכאילו "נלחם" בהם. הוא מפרסם כל כך הרבה בקבוצת הפייסבוק "ישראלים בטורונטו", שלפעמים נדמה שהקבוצה שייכת לו. הוא מפרסם תמונות של החבר'ה שלו עם חולצות "כך" ו- "כהנא חי" – האגרוף על הרקע הצהוב ההוא, נלחמים בערבים, ונורא נפגע כשקוראים לו בתקשורת הקנדית "Jewish Supremacist". מייי, אנייי? מה פתאום (פרצוף נעלב). וזה מי שעושה את מלחמתו הקדושה של העם היהודי, זה הפרצוף של ישראל, ואתה לא יודע איפה לקבור את עצמך מרוב בושה. ואף אחד כמובן לא מעז להשתיק אותו כי אוי ואבוי, יקראו לך בוגד. אז מקנדה הוא כנראה לא למד הרבה – הוא דווקא כן למד מחמאס, ועם יהודים כאלה מי צריך ערבים. 15