המדריך שלך להגירה לחו"ל

אני אוהבת לישון, ואין לזה שום קשר לעובדה שאת רוב ילדותי ביליתי עם חתולים. אני אוהבת להיות במיטה, תחת הפוך החם כאשר הראש שלי מונח במרכז הכרית האורטופדית הנוחה ולהביט בתקרה בעודי חושבת. ואני בן אדם שחושב, אפילו יותר מידי. אני כמעט לא רואה טלווזיה ומסתדרת נהדר בלי נטפליקס כי המחשבות שלי מחליפות כל סדרה וסרט. רק הבוקר התעוררתי ב-8 וחצי (וכן, זה מאוחר בשבילי) כי היה לי חלום שנראה בידיוק כמו סדרת טלוויזיה. אני ארשום אותו אחרי שאסיים להתכונן למבחן. תמיד הרגשתי שונה. בארץ תמיד קראו לי "המוזרה", "החייזר ממאדים" ו"העולה חדשה" וזה אפילו שנולדתי בארץ. תמיד כשנכנסתי לקניון המאבטח פשוט התחיל לדבר איתי אנגלית, ואפילו פעם אחת הייתי עם אחותי והמאבטח אמר לה "תעזרי לה ללמוד עברית היא צריכה עזרה בהתקלמות" ואני כולי הייתי בשוק חח. השיא הגיע כשעבדתי, בארץ, באיקאה, ואחת הלקוחות התחילה לדבר איתי באנגלית. חשבתי שהיא תיירת אז זרמתי איתה. ואז כשהייתי עסוקה עם לקוחה אחרת ראיתי אותה חוזרת ומדברת עם הקולגה שלי, אבל לפתע, בעברית רהוטה בלי שום מבטא אמריקאי ! תמיד אמרו לי שנולדתי במקום הלא נכון ושאני מתנהגת כמו מישהי מחו"ל. עם המראה שלי, אנשים התחילו לדבר איתי ברחוב שוודית, גרמנית, אנגלית ורוסית. בצרפת אגב, חושבים שאני מקנדה, גרמניה או רוסיה. בארץ תמיד חשבו שאני שוויצרית או גרמנייה, אפילו פעם אחת דיברתי עם לקוח, באיקאה, והוא שאל אותי אם יש לי אזרחות שוויצרית ובלי לתת לי אפילו לענות על השאלה הראשונה, מיד הוסיף, מה בתור שוויצרית אני עושה בארץ כשיש לי אופציה לגור במדינה הכי טובה בעולם. הייתי בשוק ! מאיפה הוא הקריץ את זה ! אבל בפוסט הזה, אני אדבר על דבר שנוגע כל אחד מאיתנו, אלא אם כן אתם צמחים שעושים פוטונסיתיזה. וזה, כפי שנחשתם, אוכל. הרבה אנשים שעוברים לחו"ל שומרים על התרבות מהמקום ממנו הם באו. וזה נורמאלי והגיוני לחלוטין. אין לי שום דבר נגד זה. אבל אני מקרה מיוחד, כי אני מהאלה שאימצו את התרבות הצרפתית ב-98%, וזה מבחירה אישית וחופשית ואפילו באופן טבעי. כפי שהבנתם, תמיד הרגשתי זרה בארץ שנולדתי, ובצרפת לפתע הרגשתי להרגיש תחושת שייכות ושל בית, וזה אפילו שאני לא אזרחית. חבר שלי אומר לי שאני מתנהגת ממש כמו צרפתייה ושאני מדברת צרפתית ברמה בידיוק כמוהו, רק שיש לי מידי פעם שגיאות כי זאת לא שפת האם שלי. בניגוד לאחרים, אני ממש לא מתגעגעת לארץ, וגם בארץ תמיד שנאתי שווארמה, פלאפל וכל זה. בצרפת אגב, השווארמה שונה לחלוטין מהארץ, היא לא מטובלת והטעם ממש טוב, בצרפת אני אוהבת את השווארמה. אין לי אפילו חשק לדבר עברית, וגם לא משוויצה או מתגאה בזה. כל פעם שאני קוראת אני כל פעם מתפלאת מכמה צרפתית זאת שפה כל כך יפה, ומרגישה צביטה בלב שאני עדיין לא שולטת בה באופן לגמריי מושלם. אני מדברת עברית מתוך הרגל. כי אחרי הכל, השפה הזאת נכפתה עליי. נולדתי וגדלתי בתוכה, אני מדברת עברית עם המשפחה שלי והחברים בארץ, ומידי פעם אני מעיזה לחשוב בעברית או שנפלטת לי מילה בעברית בלי לשים לב. כשאני רושמת את הפוסט, מיד באים לי לראש ביטויים ומילים בצרפתית, שאי אפשר לתרגם אותם לעברית, אבל שמתארים בידיוק מה שאני מרגישה. בצרפתית אני מרגישה שאני מסוגלת לתאר בידיוק מה שאני חושבת ומרגישה, בזמן שבעברית תמיד לא הצלחתי. אבל מבחינת אוכל, תמיד שנאתי אוכל ישראלי. אף פעם לא יכולתי לאכול בשקט בלי שאנשים היו מתערבים לי בצלחת. "למה את אוכלת שניצל עם מיונז ולא עם קטשופ" "למה את שמה שמנת בכל דבר" "למה את אוכלת מלא תפוחי אדמה" וכד' וכד'. בארץ סבלתי מהפרעות אכילה, אבל לא מהסוג של בולימיה ואנורקסיה, המוכרות, אלא מסוג אחר, שאולי כניראה יש לו שם אחר שאני לא מכירה, אבל גם, אני מחשיבה את זה להפרעות אכילה. העובדה שלא היה לי תאבון לכלום, לא אהבתי לאכול כמעט כלום. גדלתי על האוכל של אימא ושל סבתא, מטבח גרמני, רוסי וצרפתי ביחד. הכל היה טוב ויפה, אבל כשהייתי נגיד בחדר אוכל או אצל חברות, הייתי מתה מרעב. לא יכולתי לאכול כלום. בחדר אוכל המנות מפוצצות בשמן ובתבלינים, ואצל חברים היה אוכל שאני לא מכירה. אימא שלי התחילה להציב לי תנאי, אם אני רוצה ללכת לחברה, אני צריכה לאכול בבית. היא ידעה שאני בעייתית עם אוכל. גם בבית בקושי אכלתי, רק בגיל 18 התחלתי אפילו לאכול מהמנות של אימא שלי. הייתי אוכלת ממש קצת מאכלים ובכלל לא נוגעת בירקות, קטניות. חייתי רק על שניצל, צ'יפס (100% ביתי, כזה שחותכים תפוחי אדמה ומטגנים, סבתא תמיד הייתה עושה לי), ופיצה. בתור חולת קניות תמיד אהבתי ללכת עם אימא שלי לקניות, והייתי צריכה להתחנן שתיקח אותי גם כי היא מעדיפה לעשות קניות לבד ולא רוצה שיעזרו לה ! תמיד בסופר היא אמרה לי "תקחי מה שאת רוצה לאכול" ותמיד הייתי חורשת את הסופר שעות וחוזרת עם יופלה שטוזים, מילקי ושניצלים קפואים של מאמא עוף, ובעיקר הרבה עוגיות. אימא שלי כבר התרגלה להרגלי האכילה המיוחדים שלי וכבר לא אמרה כלום … כשנסעתי לצרפת לאימא שלי הייתה חרדה שאני אמות שם מרעב. היא התחננה שאני יאכל ושאלה אותי כל יום מה אכלתי. בבית כבר הייתי קצת מבשלת, בעיקר מכינה קינוחים לארוחות משפחתיות, שכל המשפחה אהבה. אבל לא ידעתי לבשל ממש אוכל שהוא לא מתוק. בהתחלה שרפתי דברים ופוצצתי בשמן/חמאה ותבלינים, כן כמו בארץ, בלי לשים לב, כי עשיתי לפי העין ולא היה לי כוח להשתמש בכף … והייתי סובלת מכאבי בטן נוראיים. בארץ לא הבינו למה יש לי תמיד כאבי בטן וצרבת, אימא שלי אמרה שהקיבה שלי רגישה, כמו שלה, לתבלינים ולשמן. ושאני צריכה להפסיק לאכול בחדרי אוכל. הרופאה בצרפת אמרה לי במפורש שאסור לי לאכול אוכל מטובל ושומני מידי ! רק כרגע אני מקבלת טיפול תרופתי של חודש כי שוב קלקלתי לעצמי את הקיבה הרגישה שלי. בארץ, כל שנה הייתי סובלת מהרעלת מזון ונשארת שבוע בבית עם אישור רפואי, בצרפת זה קרה לי שוב כי חייתי באוניברסיטה רק על עוגיות ותפוחים. הקיבה שלי כלכך רגישה שאני פשוט לא מסוגלת לאכול בחוץ לעיתים קרובות. אני חייבת רק אוכל ביתי ובאופן מסודר, באוניברסיטה זה מאוד קשה, במיוחד שגרים שעה וחצי ממנה, ומצאתי את עצמי ממש חולה, עם כאבי בטן, צרבות וחולשות נוראיות. אבל בצרפת, התחלתי לאכול, גם בחוץ וגם אצל אנשים. אני לא מפחדת יותר ללכת לארוחה אצל אנשים אחרים כי אני יודעת שהם יגישו דברים שאני אוהבת. התחלתי לבשל אוכל צרפתי ברוב הזמן, וקצת מנות של אימא ושל סבתא. האוכל בצרפת שונה לחלוטין מהארץ, ודומה קצת למטבח של אימא שלי. באחד הפוסטים אמרתי שהאוכל הצרפתי לא משהו, אבל זה היה דיי דבילי לשפוט את המטבח הצרפתי לפי מה שהשותפים, שהם בעיקר בנים שלא יודעים לבשל, מכינים. זה היה לפני שהכרתי צרפתים מקומיים וטעמתי את המנות שלהם. הם אוכלים הרבה קיטניות, בשר ושמים גבינה ונקניק חזיר בכל דבר. בארץ לא נגעתי בנקניקים, הם היו במרקם פלסטיק, בלי טעם וכמובן מעוף, כי הורסים כל מאכל בשם הכשרות. בצרפת טעמתי נקניק חזיר, Jambon, והטעם כל כך טוב. הצרפתים שמים אותו בכל דבר. קרפים עם גבינה וג'מבון, גרטן של פסטה עם גבינה, בשמל וג'מבון, ספגטי עם גבינה, שמנת וג'מבון … אפילו טעמתי פירה עם ג'מבון ! והפירה בצרפת, טעים. כי בצרפת יודעים שפירה מכינים רק עם ש-מ-נ-ת, ח-מ-א-ה ו-חל-ב, ולא מתעללים בו כמו בארץ. צרפת זאת מדינה חילונית שלא נותנת לפטנזיות של דתיים לנהל לה את החיים ואת האוכל. אתה יכול להיות ליטרלי מה שאתה רוצה, אף אחד לא עושה לך פרצופים למה אתה אוכל שניצל או חזיר ואז שותה קפה עם חלב. כשבאתי לבקר בארץ שוב מצאתי את עצמי רעבה, ובלי מה לאכול. אימא שלי לקחה אותי לאכול המבורגר, פיצה … ואז פשוט חייתי על המנות שלה בסופי שבוע, כשהיא מבשלת. כשרציתי לקנות לעצמי עוגיות לנשנש, נתקלתי באותן עוגיות פרווה דוחות במחירים מופקעים, בעת שבצרפת אפשר למצוא עוגיות שוקולד נימוחות בפה עם חמאה ביורו וקצת (חברת bon maman ממליצה בחום, התמונה למטה :).האוכל בארץ הוא באיכות כל כך ירודה לעומת צרפת, והרבה יותר יקר. בעיקר בגלל שהוא "כשר" ובשם הכשרות שמים מרגינה בכל מנה במקום חמאה. בארץ היה לי כולסטרול גבוה בידיוק בגלל המרגינה, בצרפת אני אוכלת הרבה מנות על בסיס חמאה והכולסטרול שלי תקין והכל אצלי בריא ! (אני עושה בדיקת דם פעם בשנה) בצרפת יש פירות יער, פטל (שאני מאוד אוהבת), מלא מגוון של אוכל קפוא *באיכות טובה* שאפשר לחמם בתנור ולחסוך זמן, וכמובן כל דבר מוכן עם שמנת, חמאה ומתובל באופן דליקט. המאפים מתוקים באופן מעודן, ונמסים בפה עם טעם חמאתי שגורם לבלוטות הטעם לרקוד כמו בנשף של לואי ה-14. ספטמבר 2017, goûter (ארוחת 4) צרפתי ואני מתכוונת שלפתע, האוכל היה לי טעים. מבשלים בידיוק לפי הטעם שלי, שמים חמאה במקום שמן, שמים הרבה שמנת, חלב ובשמל באוכל וגם הרבה גבינה, יש הרבה בשר ופשוט התחלתי לאכול כמו שצריך. כשטסתי לצרפת, שקלתי 47 קילו ל-1,65 ! אני לא בחורה שמשמינה, למרות שאני אוכלת יש לי גנים טובים ואני נשארת רזה, אבל בצרפת עליתי ל-50. לא היה כמעט שום שינוי במראה שלי, אבל התחלתי להרגיש טוב יותר. ובעיקר הפסקתי לגווע ברעב.

כשעברתי לברלין, לפני 5 שנים, שמעתי סיפורי זוועות על מה שקורה בעיר מבחינת דיור. חיפשתי דירה עוד מישראל עד שהבנתי שזה טיפשי לחפש חדר כשרוצים שאבוא לראות ביום שאחרי (אם עונים בכלל). אז חיכיתי. הגעתי מוכנה עם רשימות וכבר פניתי לאנשים וקבעתי ביקורים בדירות לשבוע שאני מגיעה. כשנחתתי היו לי 5 ימים למצוא מקום, כי החבר של החברה שלי לא רצה שאשן אצלם יותר מזה (לחלוטין הגיוני, אם תשאלו אותי). את כל הסידורים הראשוניים סיימתי כבר ביומיים הראשונים, וחרשתי את כל האתרים האפשריים לחיפוש דירות, בשביל שיהיו לי עוד ביקורים ועוד ביקורים. שלושה ימים אחרי שהגעתי לברלין נתקלתי באקס שלי כשחיכיתי לרכבת באלכס, בדרך הביתה. הוא שאל לשלומי ואז הזהיר אותי שלא אתלהב, כי למצוא חדר/דירה בברלין זו משימה בלתי אפשרית. לו עצמו לקח חודשיים למצוא חדר ובינתיים הוא גר בהוסטל. הוא היה ממש מרושע, ודי ייאש אותי. למותר לציין שיחסינו הסתיימו בצורה לא הכי ידידותית, ולכן לא ממש התפלאתי מהצורה בה דיבר. אבל זה היה מייאש לחלוטין. אם הוא לא הצליח למצוא דירה, מה יהיה עליי? חיפשתי חדר, לא דירה, כך שהיו לי המון ראיונות. באופן מפתיע, הצלחתי להשיג די הרבה ביקורים וראיונות לחדרים. כשאני אומרת ראיון, אני מתכוונת לראיון, זו לא בדיחה. את מגיעה לדירה, נפגשת עם השותפים האחרים, הם מראים לך את הדירה ואז יושבים לשיחה. אם את לא בטייפ-קאסט שלהם, הם ינפנפו אותך על המקום, או פשוט לא יחזרו אלייך. היו לי כמה שכונות שכבר ידעתי ששם אני רוצה לגור, כך שהייתי יחסית ממוקדת בחיפושים. כמעט כל הראיונות האלו הם אותו הדבר, אבל רק אחד נחרת בזכרוני. (בתמונה: מודעה מהשבוע האחרון, שלקוחה מקבוצה ישראלית לחיפוש חדרים/דירות בברלין. מה שנוראי בזה הוא שאנשים אשכרה מוכנים לשלם את המחירים האלו, ועוד הרבה יותר, רק בשביל למצוא חדר קטנטן.) התאריך היה ה-1 במאי, ואני שכחתי לגמרי שברלין היא עדיין עיר של פועלים במלוא מובן המילה. ה-1 במאי הוא יום חופש בברלין, ויש הרבה פסטיבלי רחוב, בעיקר ברחובות קרויצברג. כשהגעתי לקרויצברג האזור היה עמוס אנשים. אנשים רקדו ופטפטו ברחובות, ואני פילסתי את דרכי ברחוב שהכרתי עוד מביקוריי הקודמים בעיר, מחפשת את הבניין הנכון. הבחור שהייתי אמורה לפגוש אמר שיחכה לי למטה, מתחת לבניין. אולי שם הייתי צריכה להתחיל לחשוד, אבל הייתי בכזו אופוריה שאני הולכת אולי למצוא את חדר חלומותיי, שאפילו לא עלה על דעתי שיש בו משהו שאינו כשורה. הגעתי לבניין והוא מיד זיהה אותי. אולי לא הייתי לבושה ברלינאי מספיק, אולי נראיתי יותר מדי לא שייכת למקום, אני לא יודעת. הוא ניגש אליי והציג את עצמו, והציע לי לשבת איתו לבירה לפני שנעלה אליו לדירה לראות את החדר. הסכמתי, מה זה בירה אחת? אני אחיה. אחרי הבירה הראשונה הגיעה השניה, והשלישית, והרביעית. היה לי מאוד נחמד לדבר עם הבחור וכבר היה ברור לי שאם החדר לא זוועת עולם, אין שום סיבה שלא אקח אותו במחיר המוצע. עלינו לדירתו לראות את החדר כשאני מסוחררת. החדר היה מפתיע בניקיונו ובסדר ששרר בו. כמובן שמיד אמרתי לבחור שאני לוקחת את החדר ורציתי לקבל את החוזה לחתימה. אז הוא חייך אליי ואמר שיש תנאי אחד לפני חתימת החוזה: להישאר איתו ללילה. לא בחדר שמוצע לי, אלא במיטתו. למזלי, בבת אחת הסחרור נעלם והחושים חזרו. סירבתי בתקיפות ואמרתי ש"אם כך, אני מוותרת על החדר." הוא רק חייך ואמר שהחדר יחכה לי, כשאתחרט. הודיתי לו וברחתי כל עוד נפשי בי. איחס. יום אחרי כבר מצאתי חדר בשכונה אחרת, והמחיר היה מאוד גבוה – 350 אירו לחודש. היום, כשאני חושבת על זה, אני צוחקת על עצמי. 350 אירו לחדר בברלין?! אני צריכה לומר תודה ולשתוק. אחרי פחות מחצי שנה מצאתי דירת חדר מדהימה דרך חברים, שהייתה סאבלט לשנה מבחור ישראלי שטס לשנה לישראל. המחיר היה 368 אירו לחודש, כולל הכל. אחר כך המשכתי לחדר פצפון בשרלוטנבורג, שעלה לי 450 אירו. היום, כשאני מחפשת דירות לאנשים (זה אחד השירותים שאני מספקת במסגרת העבודה שלי) אני רואה את המחירים ובא לי למות. ממש כואב לי הלב על האנשים שמתים למצוא דירה והמחירים פשוט בשמיים. דירת חדר לא מרוהטת יכולה לעלות גם 1,000 אירו (וכמובן גם יותר), דירת 3 חדרים תנוע בממוצע סביב 1,500 ל-2,000 אירו (וכמובן גם יותר). כמובן שמאוד תלוי אזור, ואזורים כמו פרנצלאואר ברג, קרויצברג, פרידריכסהיין ונויקולן (שהם מאוד פופולאריים בקרב הזרים, וישראלים בפרט) יהיו יותר יקרים מאזורים כמו מרצאן, גרופיוסשטאדט, קרלסהורסט או שונווידה. אנשים מחפשים דירות במשך חודשים, ולי בדרך כלל לוקח שבועיים עד חודש למצוא להם. (בתמונה – ישראלית שרוצה שתעריכו את ההשקעה שהיא נתנה בשיפוץ הדירה והפיכתה לראויה למגורים. בדרך גם כדאי שתשתחוו ותלקקו לה את הנעליים.) אני לא מחפשת לעשות פרסום לעצמי, אז אספר לכם רק למה אנשים אומרים שקשה למצוא חדר/דירה בברלין. קודם כל, האנשים מייאשים את עצמם מהתחלה, כשהם מתחילים בנקודת מוצא של "אין מצב שאמצא דירה" והפניות שלהם לדירות באתרים ובפייסבוק הן באנגלית או בגרמנית רעועה. אבל לא רק זה – אנשים מציגים את עצמם בצורה לא נכונה והם פשוט לא אטרקטיביים עבור סוכן הנדל"ן שמטפל בדירה, או בעל הדירה. אטרקטיבי למה, אתם שואלים? כי שוכרים בברלין נמצאים במצב עדיפות הרבה יותר גבוה מבעלי הדירות. חוזי השכירות הם בדרך כלל לא מוגבלים בזמן, ואחרי שדייר נכנס לדירה קשה מאוד להוציא אותו החוצה באופן חוקי. כמובן שיש חברות (ביניהן גם ישראליות, כמובן) שמוציאות דיירים בדרכים נוראיות, רק כדי להפוך את הדירה לאטרקטיבית להשקעה, כך שאפשר יהיה להעלות את שכר הדירה לדיירים חדשים, בעיקר בתואנה שהדירה רק שופצה ובלה בלה. אבל הבעיה הבאמת מרכזית של זרים שמגיעים לברלין היא המסמכים. לכל בקשה לדירה צריכים בדרך כלל להוסיף שלושה תלושי משכורת אחרונים (שיוכיחו שאתם מרוויחים לפחות פי 2.5-3 משכר הדירה הבסיסי), שופה (הוכחת אשראי שאין לכם חובות (וזה רק אם יש לכם חשבון גרמני והיסטוריית אשראי, כי אם אתם מוציאים מיד עם פתיחת החשבון השופה בעצם ריקה), ומכתב המלצה מבעל הבית הקודם (שלא תמיד יש לאנשים). לסיום, כמה טיפים למחפשי דירה בברלין, וגם לכל מקום אחר בעצם: אל תשלחו אף פעם את צילום הדרכון שלכם למישהו שלא ראיתם, או לפני שראיתם את הדירה. אל תתפתו לשלוח כסף או כל מסמך שהוא לפני שראיתם את הדירה, ואת מי שמשכיר אותה (או בא כוחם). הרמאות בתחום הזה היא מטורפת. אל תתייאשו מההתחלה. משכירים וסוכני נדל"ן יודעים להבחין מי יהיה טוב להם ומי לא. אנשים מיואשים מקרינים את הייאוש החוצה, ולא אטרקטיביים. לא הכל קשור אליכם. אם לא הזמינו אתכם לביקור בדירה, זה לא אומר שאתם לא ראויים. הסיבות יכולות להיות רבות, כמו שהדירה כבר נתפסה על ידי מישהו, אבל עדיין לא נחתם חוזה ולכן המודעה עדיין באתר. בנוסף, גם אם ראיתם את הדירה עם עוד 50 איש (מה שנקרא בית פתוח), זה לא אומר שאין לכם סיכוי. בעלי הדירה לפעמים מעדיפים זוגות בלי ילדים/משפחות עם הכנסה יציבה/רווקים/בלי חיות/אמריקאים/ערבים/ישראלים ועוד ועוד, רק שמבחינה חוקית אי אפשר לכתוב את ההעדפות שלהם במודעה, כך שהניפוי נעשה לפני/אחרי הביקור בדירה. אם החלטתם על סאבלט – תוודאו שלשוכר הראשי יש רשות מבעלי הדירה להשכיר לאחרים. אם הסאבלט הוא לא חוקי, אפשר להוציא אתכם גם באמצע הלילה אם מישהו מגלה (בברלין זה ככה, אבל אני מניחה שגם במקומות אחרים). אותו הדבר לגבי איירבינבי, שהם לא חוקיים בברלין, ודינם כדין סאבלט לא-חוקי, כל עוד העיריה לא נתנה להם רישיון. זהו, חפרתי. שיהיה לכם בהצלחה במציאת חדר/דירה!

אז נמשיך מאיפה שהפסקנו – הראיון עם שלושת האנשים ששאלו שאלות קשות מאוד. הראיון נמשך כשעה וחצי, 10 דקות ראשונות הייתי קצת לחוץ ולאחר מכן זה זרם דווקא טוב ונהנתי מהתהליך. הרגשתי טוב כשיצאתי מהראיון והם אמרו שיהיו איתי בקשר לשלב הבא במידה ויחליטו שאני מתאים. בואו נזכור שהראיון היה בעיר שנקראת CHRISTCHURCH, באי הדרומי, והייתי צריך לחזור הביתה ל- Whakapapa Village שנמצא במרכז האי הצפוני. הייתי צריך להחזיר את המכונית המושכרת לשדה תעופה, לטוס לאוקלנד לקחת את הוואן המגניב שלי ולנסוע כ-5 שעות דרומה הביתה. זאת השקעה של זמן נסיעה, כסף ופיזית ביום אחד לעשות מסע כזה לא פשוט, אך אני לא שכחתי לשניה אחת מה המטרה: להתבסס בניו זילנד, להישאר. אני לא סתם מעביר את הזמן בכיף על ההר, אני יודע טוב מאוד מה אני עושה ולמה ואם היה לי אפילו סיכוי קטנטן לקבל את העבודה הזאת מהופעה פנים מול פנים אז לא היססתי. לאחר כשבוע אמרו שעברתי את הראיון בהצלחה! אבל רגע, זה עדיין לא אומר שהתקבלתי! הם ביקשו ממנו לעשות משמרת אחת להתנסות לפני שהם מקבלים החלטה סופית. את המשמרת הזאת עשיתי הפעם כשעתיים נסיעה מהכפר בבית כלא לנוער. הייתי צריך לעשות משמרת אחת של 8 שעות. נסעתי, חשבתי, אוקי, מה אני אמור לעשות שם עכשיו? נסעתי ללא-נודע אך היה לי מסקרן, מעניין ומאתגר יחדיו. חלק מהמחשבות שרצו לי בראש "טוב מה הם בודקים כאן? מה אני אמור לעשות בזמן הזה" אז הצוות היה מאוד נחמד, האסירים היו מעניינים ומאוד מאוד מאתגרים. הם ישר באו ובדקו את הגבולות שלי, ואני חייב להגיד היה לי קשה להבין חלק מהדברים שהם אומרים בסלנג רחוב הקרימינלי שהם מדברים. מי שראה סרטים על כלא, או היה בכלא או עבד בכלא יודע שחוקי המשחק החברתי שם שונים לגמרי. המשחק הזה לא היה מוכר לי כלל. סיימתי את המשמרת בהרגשה טובה וקיוויתי לטוב. לאחר מכן עבר חודש, חודש וחצי.. יצרתי איתם קשר לראות מה המצב? והם אמרו שלא התקבלתי. אתם לא רוצים לדעת מה הרגשתי באותו רגע, כאילו חור נפער מתחתי והתחיל למשוך אותי לגיהינום. ישר ביקשתי לקבל מהם פידבק, מדוע? למזלי הם הגיבו! הם נתנו לי את הפידבק המיוחל שלא אצטרך לשרוף את עצמי למוות בגיהינום. הם אמרו שהאנגלית שלי לא הייתה מספיק טובה. מה יכולתי להגיד להם? הם צודקים, האנגלית שלי הייתה באמת לא טובה כל כך, החלק המעניין הוא איך המראיינים הסתפקו באנגלית טובה דיה? בכל אופן חזרתי לעבודה בימים האחרונים בטירה, וכשישבתי בחדר האוכל נפל לי אסימון! הסתכלתי על אנשים מסביבי, איך הם נראים, איך הם מתנהגים, מה הם אוכלים והבנתי! אני עובר לטבעונות! שלום לאוכל מתועש, בשר, חלב, ביצים – חלאס! מאז ועד היום (מרץ 2019) אני טבעוני, תודה ניו זילנד!! ובכן, נמשיך. בואו נחזור לתסכול שלי, שנכון לאותו היום היה גבוה מאוד!  מה עכשיו? לוותר על ניו זילנד? אולי זה לא המקום שלי? כל דלת שאני מנסה להיכנס בה נטרקת לי בפרצוף! זה כל כך מתסכל! נשארו לי חודשיים מסכנים במדינה המדהימה הזאת ואז יקרה משהו מתסכל עוד יותר, הסרט הורוד שחייתי בו כמעט שנה עומד להיגמר והסיוט יהפוך למציאות, החזרה הבלתי נמנעת לישראל! אוי לא!! חזרתי לאוקלנד, מצאתי קורס אנגלית של IELTS ועשיתי עסקה מעולה! 120 דולר לשבוע תמורת 20+ שעות שבועיות בקבוצה של 4 עם מורה לאנגלית, בוחנת IELTS לשעבר! יש! זה יעסיק אותי קצת ויפיג את התסכול. בוא נסחט את המקסימום לפני שאני עוזב. למדתי המון בקורס, נהניתי, ואז הייתי צריך להתארגן לעזוב. בין היתר הייתי צריך למכור את הרכב (בזמן הכי לא טוב בשנה לעשות את זה) ומכרתי במחיר הפסד. שבוע אחרון נשארתי אצל מישהי שמארחת דרך אתר "חיבורים". אלה נוצרים שמאמינים שיהודים יצילו אותם כשתגיע מלחמת גוג ומגוג. ובכן, מה שהייתי צריך לעשות זה לדבר קצת על דת, להכין ארוחת בוקר ישראלית ויכולתי להישאר תמורת 5 דולר ללילה בהשוואה ל- 60 דולר באכסניה עם חדר פרטי. ואז הגיע הרגע, לעלות למטוס. שהמטוס המריא בכיתי. בכיתי הרבה, עמוק והייתי ממש עצוב. אני חייב לציין שהגעתי לניו זילנד עם כ-8 אלף דולר ניו זילנדי בכיס ויצאתי מניו זילנד לאחר שנה באותו סכום! אחד היתרונות בלטוס מניו זילנד בדרך לאירופה או לישראל הוא האופציה לנסוע דרך מדינות שונות. הפעם נסעתי דרך תאילנד. אני מאוד אוהב את תאילנד ועצרתי שם למשך חודש ימים, ניסיתי לדחות את הקץ של החזרה לארץ כמה שרק יכולתי, להימנע מלהתחיל עבודה רוטינית של 8-4, זה היה כל כך מפחיד ומשעמם רק לחשוב על זה. עברתי זמן כייפי בתאילנד והמשכתי לישראל. כשהגעתי לישראל, הגעתי "הביתה", למשפחה ונכנסתי לדיכאון, לא רציתי פשוט לעשות כלום. באותה תקופה נראה לי הייתה מלחמת צוק איתן או מלחמה אחרת עם עזה. גם זה לא עניין אותי, רק ה"כישלון" שלי להגר לניו זילנד. כמה זמן הדיכאון שלי נמשך? נמשיך בפרק הבא.

אני תוהה איך זה שמלא אנשים חילונים שנחשבים על ידי לנורמלים בדרך כלל, מוכנים להצביע למפלגת 'זהות'. זה תמיד נראה לי שהם לא קראו את כל המצע. אז כשירות לציבור אני מביאה כאן חלק מהסעיפים הבעייתיים (לדעתי) במצע של המפלגה, ואולי אצליח לשכנע מי מכם להבין לאן אתם רוצים להכניס את אזרחי ישראל. יעדי זהות -״זהות״ היא מפלגה ישראלית יהודית הדוגלת בחירות ושואפת לתיקון החברה והעולם מתוך נאמנות לא-לוהי ישראל (לא צריך להיות גאון גדול מה זה אומר). המפלגה תפעל להנהגת מדינת ישראל כמדינה יהודית (לא מוזכר בשום מקום דמוקרטית) -מדינת המשפחה והקהילה – מדינה המשמרת את ערכי המשפחה ומעודדת את בניין הקהילה; שאלו אבני יסוד בבניין החברה. (אני לא באמת צריכה לאיית מה עומד מאחורי ערכי המשפחה עבור אדם דתי-משיחי, נכון?) -מדינה ריבונית – מדינה המממשת ומחזקת את ריבונותה בכל חלקי ארץ ישראל שבשליטתה, ובראשם ירושלים והר הבית (בשפה פשוטה, בואו מלחמה עם הערבים. בשפה יותר פשוטה: בית המקדש ייבנה שם במהירה בקרוב בימינו). מבנה הממשל וצמצומו -בית המשפט לא יוכל להתערב בשאלות מהותיות ובסוגיות בעלות אופי מדיני. -במקרה שבו בג"ץ מצא פגם בחוק שחוקקה הכנסת וסבור שהוא אינו קביל מהותית, הכנסת תצטרך לאשר מחדש את החוק. אם עשתה זאת, בג"ץ לא יוכל לבטל את החוק. -הוועדה למינוי שופטים, בנוסף לשר המשפטים, תורכב אך ורק מחברי כנסת שבחרה בהם הכנסת בבחירה חשאית. (שלושת אלו מהווים ביחד העצמה של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת על חשבון הרשות השופטת, שאמורה להיות המאזן של שתי האחרות. רק תחשבו מה יקרה ברגע שיש רוב לימין או לשמאל, שאיכפת להם רק מעצמם. השופטים יהיו מוטים פוליטית והמדינה יכולה להתדרדר לתהום מוסרי, שלא אחת נמנע בשנים האחרונות אך ורק בזכות בית המשפט העליון.) התכנית החברתית – מה אין בחלק של שיקום מעמד המשפחה: אין מילה על הסמכות של בתי הדין הרבניים (כתוב המדינה, אז אפשר לפרש לכאן ולכאן מי זה המדינה אם לא בתי המשפט האזרחיים), יש דחיפה להעמדה לדין והחמרה בנשים שמתלוננות תלונות שווא (שזה מבורך, אבל אין מילה על החמרת העונשים לגברים מכים, או הצעת פתרון לנשים מוכות, או תכנית באשר לאלימות נגד נשים), ועוד. -צמצום הדרגתי של שירותי הביטוח של המדינה (ביטוח מפני אובדן כושר עבודה, ביטוח סיעודי וביטוח מפני נכות) והעברתם לשוק החופשי. (כן, כי עד כה ביטוחים פרטיים עשו עבודה כה נפלאה עם המבוטחים שלהם, ולכן יש פוסטים ופרסומים כל יומיים בדגש על ההתעללות של חברות הביטוח בתשושי נפש וסיעודיים). -'זהות' מאמינה כי על המדינה לאפשר לכל אדם לבטא כל דבר שמותר לו לבטא על פי חוק ובכל אמצעי שיבחר. תקשורת חופשית ממגבלות ומהתערבות המדינה היא תנאי הכרחי לקיום חופש הביטוי. (ואיך בדיוק מתכננים בזהות לאכוף את החוק הזה? הרי אז כל פרחח יוכל להסית לגזענות בלא מפריע, ומה זה גזענות בכלל? התורה קובעת? כוהני המקדש? הכהניסטים? בל"ד? מי?). -בתי חולים פרטיים בלבד, כולל שיעורים קבועים לתיירות מרפא (על חשבון מי יבואו תיירי המרפא בהמוניהם?) (אז אם אין לכם מספיק כסף לרכוש ביטוח, שיהיה רק פרטי, אז חפשו מי ינענע אתכם- בארה"ב, אגב, שהיא אלוהי תומכי המפלגה הזו, מחירי הביטוחים מרקיעים שחקים, ולא ההיפך, כמו שאמור להיות לפי תורת הכלכלה החופשית. אנשים שמשלמים מעט לביטוח רפואי בארה"ב הם אנשים שהביטוח ניתן להם דרך מקום העבודה, סביר להניח). יהדות, תרבות ומדינה (אין לי מושג איך אפשר לפרש אחרת את מה שכתוב כאן, אבל ניחא) -בשונה ממרחב הפרט והקהילה שבו החיבור לזהות היהודית הוא מרצון, 'זהות' מאמינה שעל המוסדות הממלכתיים של המדינה להיות מחויבים להלכה ולמסורת ישראל כביטוי לזהותה היהודית של המדינה. -'זהות' מאמינה כי הגיור המקנה זכאות לעלייה לארץ ישראל ולקבלת אזרחות ישראלית במסגרת חוק השבות צריך להתבצע כהלכה המקובלת בעם ישראל, על ידי בתי דין שהוסמכו לכך ועל ידי הרבנות הראשית לישראל. (כלומר, אין ישות דתית מלבד הרבנות הראשית האורתודוכסית בישראל לקביעת מיהו יהודי, והכנסת יכולה לחוקק רק חוקי הלכה, להזכירכם, כי זה מוסד ממלכתי) -יהודי על פי ההלכה העולה לארץ זכאי לאזרחות ישראלית. בני משפחתו (בת זוג, ילדים) המגיעים עמו זכאים גם כן לאזרחות.(אבל מי אומר מה מותר ומה אסור? נכון- הרבנות הראשית). -'זהות' תפעל להחייאתו המעשית של המשפט העברי, בדמות מערכת שפיטה ממלכתית וולונטרית – עבור המעוניינים בה, שתפעל במקביל למערכת המשפט הקיימת בתחום המשפט האזרחי. בתי הדין העבריים הממלכתיים שיקומו יהוו את הביטוי המובהק ביותר לזהותה היהודית הממלכתית של המדינה – כל זאת ללא כפייה על איש, פרט לאלה המעוניינים לבוא ולהישפט בשעריהם. (טוב ויפה, כי כאילו משאירים לכם את זכות הבחירה, אבל מה קורה כשצד אחד הולך לבית דין רבני, או לבית משפט המבוסס משפט עברי, והצד השני לא מעוניין בכך? כנראה שבמקום/בנוסף לפיצוי כספי על בגידה, תקבלו סקילה באבנים או מלקות, לדוגמה) -בכל הנוגע למרחב הפרט, כגון כשרות וחתונות, הרבנות צריכה להפסיק להיות מונופול, אלא לספק תקן. למשל, כל המעוניין לפרסם את מוצרו ככשר, יהיה מחויב לציין האם מדובר בכשרות העומדת בתקן של הרבנות, ללא תלות בשאלת ספּק ההשגחה על כשרות זו. הונאה בנוגע לתקן הכשרות תהווה עילה לתביעה כלפי העסק המפרסם, ותגרור עונשים חמורים כמו כל הונאה עסקית של לקוחות. (איזה קטע, למה לא מצוין מה קורה אם משגיחי הרבנות לוקחים שוחד, בדיוק כמו שקורה בימינו? אצל זהות יש רק עונשים למפרסמים שמעיזים לרמות!) -'זהות' מאמינה כי המדינה אינה צריכה לקבוע מה הם נישואין, מי נשוי ומי לא. החלטות אלה שייכות לחברה ולקהילה שאליהן משתייך האדם. (זה הכי קורע- חד-מיניים יוכלו להתחתן איך שהם רוצים, על פי המשפט העברי או על פי קידום ערכי המשפחה של פייגלין?) התכנית הכלכלית -מפלגת זהות דוגלת בכלכלה חופשית. די להתבונן במצב כלכלתן של מדינות העולם כדי לראות בבירור שאימוץ מדיניות כלכלית ליברלית המעודדת יוזמה חופשית מביא עמו צמיחה ושגשוג לכל שכבות האוכלוסייה, בעוד מדיניות כלכלית ריכוזית והתערבות ממשלתית מעכבת את הצמיחה ופוגעת בכל השכבות גם יחד. (וזה די מסכם את העניין: אני חשבתי שזהות הם ליברטיאנים, אבל הישראלי הנודד טוען אחרת, ולכן הוספתי הארה למטה. אבל לא משנה איך נקרא לזה, מה יעשו הנכים? אלו שזקוקים לדיור סוציאלי שמעכשיו יצטרכו להתנהל על פי שיקולי בעל הבית הפרטי, שחישוביו הם בוודאי לא סוציאלים? מה יעשו העניים? כי זו הכלכלה שזהות מקדמת! הרשו לי שתי הארות קטנות לפני שנמשיך: 1. אני לא סוציאליסטית, אלא סוציאל-דמוקרטית. ההבדל הוא עצום, ומי שחושב שאני מעוניינת בשלטון סוציאליסטי כמו במדינות הסוציאליסטיות המעטות שנותרו (ונצואלה, צפון קוריאה וכו'), צריך לחדד את הבנת המושגים הבסיסיים שלו. 2. הישראלי הנודד הפנה את תשומת ליבי שהתיאוריה הליברטיאנית מתארת קהילה שמכבדת זכויות אדם, וזה לא מה שמשתמע מהמצע של זהות. -החלת ריבונות מלאה ביהודה ובשומרון. עם החלת הריבונות (ראה להלן "התכנית המדינית") תבוטל הקפאת הבנייה ולמעשה יבוטלו כל ההגבלות והסמכויות הייחודיות ליהודה ולשומרון. בכך תתאפשר בנייה חופשית גם בלב הארץ. (זה, אם זה כוס התה שלכם, אז סבבה, אבל התוצאות של זה יהיה מערב פרוע עוד יותר ממה שיש שם עכשיו, ובעצם השתלטות מוחלטת של המתנחלים המשיחיים על השטחים. הפלשתינים לא קיימים שם כנראה, לפי זהות) חירות האזרח וביטחון הפנים –בחלק של הליגליזציה אני מתה מצחוק. לדוגמה, "בית עסק שיהיה מעוניין למכור קנאביס או את מרכיביו יזדקק לרישיון עסק מתאים." – אם זהות מחסלים את כל הרגולטורים וכוחות האכיפה של המדינה, מי נותן את הרישיון בדיוק? השריף המקומי? – העברת השיטור לשוטרים קהילתיים (מעבר לזה שזה לא יחסל את אלימות המשטרה, ולא ברור לי איך לא ברור לאחרים שהמודל מבוסס על ארה"ב, כמו יותר מחצי מהמצע הזה, אבל בארה"ב האלימות המשטרתית מרקיעה שחקים עוד הרבה יותר מישראל. אה, ויש שם רמה פדרלית, כשבזהות רוצים למחוק אותה בישראל). – החלק של נשיאת נשק הוא באמת טעם אישי. לתת לכל אחד רובה באופן חוקי זה לא יחסל את האלימות לדעתי האישית, כי האלימות בישראל נובעת מאופי והתנהלות, לא מעודף כלי נשק, שבכל מקרה יש, אבל הוא פשוט לא חוקי. אבל, שוב, אם אתם אוהדי NRA לא אמורה להיות לכם בעיה עם הסעיף הזה – נשק לכולם וכמה שיותר. ביטחון ישראל ותכנית מדינית -'זהות' חולקת על התפיסה הרואה בסיוע האמריקני למדינת ישראל ערובה לביטחונה שאין לוותר עליה…. לכן, 'זהות' תבטל את קבלת כספי הסיוע האמריקני." (ואז מה? הבסיס הוא על המיסים שמשלמים כל התושבים האחראים של מדינת ישראל (אין חצי מרשויות האכיפה, להזכירכם)? או אולי על יהדות ארה"ב שישראל תהרוג כל זיקה איתם בהעלאת קרנה וחשיבותה של הרבנות הראשית? מה בדיוק יהווה חלופה לכספים האמריקאיים?) נגיד שאתם בעד החלק הכלכלי, שזה הגיוני יחסית, אבל בעד כל השאר? אם אתם חילוניים שפויים – איך זה יכול להיות שאתם תומכים בדברים האלו? למצע מפלגת זהות לחצו כאן.