המדריך שלך להגירה לחו"ל

נאמר בעבר כי אחת התרופות הטובות ביותר לגעגועים לארץ, היא ביקור בישראל. אני מתבונן במשפט אחרי שהקלדתי אותו ומבחין בהבדל בניסוח: בהקשר של געגועים, אני כותב "הארץ", ואילו לצורך ביקור – בקונטקסט של התפכחות, אני כותב "ישראל". אולי זה מקרה, אולי לא – אני מניח שיותר מסטודנט אחד כבר כתב תיזה על ההבדל בין שני המונחים. מצד אחד, תמיד היתה בי נטייה למלא תפקיד של מתבונן, לא רק משתתף. אמרו עלי שאני כמו הפסיכולוג, שכאשר אישה נכנסת לחדר מלא גברים וכולם מסתכלים עליה, אני מסתכל על כולם. מצד שני אינני מכחיש את ההיבטים האמוציונליים הקשורים ב- ובכן, ב"ארץ". באופן כללי, חלק גדול מהשאלות והתהיות הנוגעות להגירה, עוסק בהיבט האמוציונלי של הדברים – מושג המולדת, ההזדהות האישית עם שפת-אם, גיאוגרפיה, ריחות, מאכלים, מנהגים, אקלים. העניין הוא שכבר עברתי תהליך דומה. הבנתי בדרך הכואבת, שהדברים שאהבתי לא יישארו לעולם כמו שאני זוכר, ושזה לא הגיוני לצפות שאהובה – אישה, או ארץ, תעמוד ותחכה לי על המדף רק כי ככה אני רוצה לזכור אותה. הבנתי שתחושת הבגידה שלי היא שלי, ושבאופן מסוים היא מייצגת רק היבט נרקיסיסטי שנמצא אצלי. הבנתי את זה דרך הטיולים לעין אום סאלח. זה חלק של הנגב שלא היה בו אף קוליס של ג'יפ, וכדי להגיע אליו נדרשו כמה ימי הליכה עם מים על הגב. היום לעומת זאת, יש דרך ג'יפים שמגיעה עד אליו, עם קוליסים ואשפה וארגזי תחמושת – לא כולם ריקים לגמרי, ותחושת מועקה. הבנתי את זה דרך הביקורים בעין עקב. זה מקום שאני לא מכיר כמו את כף ידי, כי אני לא מכיר את כף ידי כל כך טוב. הבנתי את זה כשפקח דרש ממני לפנות את עין עקב לקראת ערב, כי אסור לבלות את הלילה בעין עקב. כפקח לשעבר שמחתי לציית! ניהלנו שיחה קלה. הוא לא ידע שיש דבר כזה "עין עקב עליון". הג'יפ שלו לא מגיע לשם, ומקום שאין אליו דרך ג'יפים, הפקח לא יודע על קיומו. הבנתי את זה כששאלו אותי אם אני מכיר כל אבן בשמורה מסוימת, ואני אמרתי בלי לשים לב מה בעצם אני אומר, שדווקא לא, תראו – יש פה בהמשך (הצבעתי קדימה) – שתי אבנים שלא היו שם בשנה שעברה. וכשהגענו אליהן קלטתי עד כמה המקום מטונף, ועד כמה אני באמת, כבר לא מכיר אותו. אני כותב את הדברים כי לא רק הם השתנו, גם הפרספקטיבה שלי עליהם השתנתה. אני לא יודע אם ישראל השתנתה לטובה, לרעה או ניטרלית ואני לא יודע אם זה מה שחשוב. אני מבין עכשיו שהתהליך שעברתי מורכב בעצם משניים: הריחוק הנפשי מהדברים, שתמיד היה טבוע בי, יחד עם נסיעות בעולם, שאפשרו לי להכיר את הדברים באמצעות ריחוק פיזי. כי לפעמים דווקא ריחוק ממשהו, מקל על ראיית הדברים נכוחה. אני מבין שהקושי בביקור בישראל – ככל שיהיה, נובע אולי יותר מקשיי תקשורת עם אנשים שלא מחצינים עד כמה מצב הדברים נורא. וזה גם כי הם-עצמם צריכים לחיות איכשהו עם הדברים, ברובד מסוים זה לא הוגן מצידי לצפות מאנשים לחיות בדיסוננס תמידי. אני נזכר בשיר "לפתח הר הגעש" (דן אלמגור): כשחיפשתי את מילות השיר כדי להדביק פה קישור, מצאתי את עבודת הגמר "ניהול בית ספר בתנאי טרור וטראומה מתמשכת". פשוט לא האמנתי, עד כמה זה כל כך אמיתי. אני חושב שהמסר בשיר הוא שקרי: הם לא באמת יכלו, כדברי השיר, "לזוז משם, ולחפש מקום יותר בטוח". העובדה היא שאנשים מהגרים בהמוניהם, אם מספיק רע להם ואם הם יכולים. זה היה נכון תמיד ואלה שני התנאים העיקריים, והיתר הוא – לא קשקוש גמור, אבל משני. לפני כמה ימים הייתי בהופעה של סטינג. מופע החימום התחיל בשמונה בערב על הדקה, אז אמרתי לעצמי "טוב, זה רק מופע חימום". סטינג עלה על הבמה בשמונה ארבעים וחמש – בתכניה היה כתוב שמונה ארבעים וחמש. בקנדה זה אפשרי ובישראל לא, אני כבר לא שואל למה. מי שקרא עד כה כבר יודע שאני לא מנסה להכחיש שיש מחיר להגירה, לעקירה. אני גולה חוקי, די מאושר אבל גולה. זה לא דבר תלוי מקום: חוויתי תחושת גלות סובייקטיבית, כבר כשהתגוררתי בישראל. התגובות שאני מקבל פה, מצביעות בחלקן על סגנון הכתיבה שלי: מאופק, נעדר-התלהמות, ענייני. הסיבה לכך היא די פשוטה: התנתקתי רגשית. זה התנאי לקיים את מה שכתב גורדון סאמנר בסוף השיר, ותסלחו לי על הקלישאה: Be yourself, no matter what they say בזה אני תלוי, ועם זה אני אורז ועולה על המטוס לביקור בחגים… המשך יבוא.

הדימוי העצמי הרווח של ישראלים, הוא של חברה סולידרית, תומכת ומחבקת. הניסיון מראה שזה לא בהכרח נכון. זה היה ביום השני לחיפושים אחר מטייל שאיבד את דרכו במדבר יהודה. מישהי ראתה ממרחק גדול, חוט כחול אשר – כך התברר – נפרם מבגדיו של אדם. כשמצאו את מה שמצאו המחשבה הראשונה היתה "מצאנו אותו". אבל השרידים היו ישנים מדי. אמנם נמצאו שם טלית ותפילין, ארנק ובו תעודת זהות, וכן תרמיל ובגדים מתפוררים וגם שרידים, של אדם אחר שנעלם תשע שנים לפני כן. השוטרים בתחנת המשטרה בירושלים – כי הוא היה ירושלמי, הודו לצוות המחלצים: נכון, הבחור אבד לפני תשע שנים, לא מצאו אותו. תודה שסגרתם לנו את התיק. אז שאלו אותם אבל רגע, למה לא נערך חיפוש באותו זמן? אדם נעלם ואף אחד לא מחפש? לא, אמרו השוטרים, לא בהכרח. תראו – אף אחד לא לחץ. מה זאת אומרת "אף אחד לא לחץ"? משטרת ישראל מקבלת מדי שנה אלפי דיווחים על היעדרות אדם. ברוב המקרים העניין נפתר אחרי מספר שעות ולרוב, האדם נמצא בריא ושלם. כאחוז אחד מן המקרים איננו נפתר. מאז קום המדינה מאות בני אדם נעלמו ולא נמצאו. דף האינטרנט של משטרת ישראל מחזיר נכון להיום, 341 תוצאות – שמות של נעדרים. להערכתי, המספר האמיתי כפול מזה. דף הפייסבוק "נעדרים", גם הוא מכיל מאות שמות – בהבדל חשוב, חלק מהמקרים בו נמצאו. יש אנשים שנעלמים מתוך מטרה שלא להימצא, ויש אחרים. בדיקת המקרים מגלה כי החברה הישראלית כלל איננה החברה הסולידארית, החמה והמחבקת כפי שאנחנו לפעמים מספרים לעצמנו. יש בישראל – לא פינות, אלא כתמים גדולים של הזנחה ושל חוסר אונים. אחד המקרים הללו תועד בסרט הדוקומנטרי "ההרוג ה- 17". בשנת 2002, קרא דוד אופק – במאי סרטים דוקומנטריים – ידיעה בעיתון על פיגוע באוטובוס בצומת מגידו. בין היתר נאמר כי זהותו של אחד ההרוגים – לא המחבל – איננה ידועה. דוד אופק החליט לעשות מזה סרט. בדמיונו כבר היתה סצנת סיום. הוא חשב שההרוג יהיה עובד זר. הבמאי דמיין את עצמו מגיע לכפר ומצלם שם משפחה אומללה — הם שלחו לישראל בן שיפרנס אותם, והוא חוזר אליהם בארון. אבל המציאות עלתה על כל דמיון. כי בסוף הקורבן הוא ישראלי מהעיר שדרות. משפחתו התלוננה במשטרה על היעלמותו – לשווא. חצי שנה, עינוי יומיומי למשפחה, וזה נמשך עוד שנים אחר כך, כשילדי המשפחה הולכים לבית-הספר וצוחקים עליהם. כי ההורים הלכו במשך חצי שנה למגידי עתידות ולרבנים שאמרו להם שיקירם בחיים, וכמובן גבו תשלום עבור "השירות" שנתנו. ההנחה המשותפת לבמאי, למשטרה ולעיתונאים היתה שזה לא אחד מאיתנו. הרי אנחנו משפחה חמה ואוהבת, ולא יכול להיות שאחד מאיתנו ייעלם סתם ככה. הסרט מראה את ההיפך: העובדים הזרים מהווים קהילה הרבה יותר מגובשת מאיתנו, והם יידעו אם מישהו אצלם חסר. כל משפחה של עובד זר שלא קיבלה ממנו כסף, מתקשרת לארץ ושואלת מה קרה. אין סיכוי שעובד זר ייעלם ולא נדע עליו. עד סוף צילומי הסרט לא היה ידוע מי ההרוג, והבמאי חשב שהוא הולך לגמור את הסרט בלי תשובה. ואז בא המאייר גיל ג'יבלי – מאייר עבור העיתון "גלובס" ומתמחה בקלסתרונים, אשר עובד גם בשירות משטרת ישראל. עבודתו היא זו שהביאה בסופו של דבר לפיתרון התעלומה. משטרת ישראל סייעה לצילומי הסרט ושיתפה פעולה כולל צילומים מתוך הליכי החקירה, אבל תחת תנאי מפורש שהמשטרה לא תוצג באור שלילי. לכן לא הוצגה התמונה המלאה, שבה המשטרה יוצאת רע מאוד כמו החברה הישראלית בכללותה. הסיטואציה של היעלמות אדם היא מטורפת ובלתי נתפסת. הסבל הנגרם למשפחות הוא נורא. הייצוג של רובן בתקשורת אפסי, אבל הן קיימות. אלה אינן משפחות מקושרות; הקרובים לא כותבים בלוגים. הם חסרי אונים ברמות שאנחנו לא מכירים. זו לא "ישראל" שיש לנו מושג עליה, אבל היא מתרבה בטור מעריכי.

ה- YouTube שלי מלא בסרטונים על המלכה. זה האלגוריתם של גוגל שהחליט בעצמו שבגלל שאני גר בבריטניה, אז אני בטח מתעניין – אבל זה לא מעסיק אותי במיוחד, ולמרות זאת החלטתי לכתוב מאמר ביקורתי על מלוכה בכלל ועל הבריטית בפרט. זוכרים שלמדנו בבית הספר היסודי על התקופה הפיאודלית? ימי הבניים, אבירים, מלכים, אפילו מסעות צלב לארץ הקודש… אז אנחנו כבר במאה ה- 21. לא הגיע הזמן להתקדם? הרעיון שאדם מחוייב למלוך רק בגלל שהוא נולד למשפחת המלוכה הוא איוולי. ואם הם לא רוצים למלוך? אולי יש להם תוכניות אחרות, כמו הגשמה עצמית? (ראו הנסיך הארי שמאס במלוכה וויתר על תפקידו). אולי זה נשמע לכם מפתה להיות מלך, אבל אני משוכנע שאם תחשבו על זה טוב תגלו שלהרבה אנשים זה לא יתאים. התפקיד הזה דורש לוותר על חייך ולהשתעבד לתפקיד שהמשפחה שלך תפרה לך, כמו בימי הבניים שאם נולדת לאבא נפח, אז אתה תעבוד כנפח כל חייך. ולהיות מלך משמעותו לחיות בסיכון תמידי שמישהו קרוב או רחוק יתקע לך סכין בגב. ולמה שאדם ישלוט באחר רק בגלל שהוא נולד למשפחה הנכונה? המלך לא נבחר על פי כישורים, אלא על פי המוצא המשפחתי (גירסה נחותה של נפוטיזם). מלך בריטניה החדש למשל, צ'ארלס השלישי, סוגד לאלוהי הדת הירוקה, ועכשיו נדפקנו – הוא יתחיל לברבר על תחנות רוח חשמליות שגורמות נזק סביבתי, מפגע ויזואלי שלא לדבר על ציפורים שמתות בהמוניהם בגלל השיגעון הירוק שמניב מעט מאוד חשמל אם בכלל. מילא שפוליטיקאי שנבחר על ידי ההמון הנבער מקדם אגנדה ירוקה או אחרת, זה משהו שאני יכול להבין, להסכים או להתנגד לו באופן דמוקרטי, אבל אף בריטי לא בחר במלך הזה, אז עדיף שישתוק. פוגע בנוף, צורם בעיניים, הורג ציפורים ובזבזני. לא היה עדיף לבנות כורים גרעינים? הכי בטוח, יעיל וירוק שיש בעצם, מה עושים מלכים? רוב המלכים בהיסטוריה האנגלית ובכלל בעולם הרגו, רמסו ושדדו אנשים. למשל, דוד המלך הנערץ, זה שכתב את הספר תהילים נגד טילים, היה מחכה כל היום לרגע שבת שבע, יפת התואר, תתרחץ עירומה על הגג בבניין ממול. הוא היה משקיף עליה ומאונן בחשאי (גירסה קדומה לסרט פורנו בזמנו) אבל הוא לא הסתפק בכך, ושלח את בעלה למות במלחמה, כך יכל היה לממש את זממו ולשכב איתה לאחר שבעלה מת. זה מה שעשו מלכים בכל ההיסטוריה האנושית. מלכות בדרך כלל פחות בעניין של סקס, אבל הן גם הרגו וניצלו את הכוח שלהם נגד אינדיבידואלים. אז למה אנחנו צריכים מלוכה בבריטניה? לטובת המלכה איליזבת השנייה, הדבר הכי טוב שהיא עשתה במשך 70 שנות כהונתה הוא שהיא לא הרגה אף אחד. אם נפריד בין תפקידה כמלכה, והיותה אדם, כנראה שהיא היתה אישה טובה, חביבה ומנומסת – אני בהחלט מעריך אותה. לא הייתי חושש אילו הייתי נתקל בה בטיול שעשיתי בטירת וינדזור במרץ השנה, אבל עם מלך אחר, בתקופה אחרת, חיי, חירותי או רכושי היו עשויים להיות בסכנה. בטיול בטירת וינדזור בבעלות משפחת המלוכה. מרץ 2022 באותו היום המלכה היתה בטירה, אז חשבתי שניפגש… אבל השומרים מימי הביניים לא הרשו לי להיכנס אז נסענו באוטובוס הצהוב למסעדה קרובה שם זללתי את הקינוח הזה 🙂 אם אנשים מסויימים מעריצים את משפחת המלוכה, הם יכולים לממן אותם באמצעות תרומות. מדוע אני, כאזרח בריטי, צריך לשלם מס עבורם? תושב בריטי משלם לפחות פאונד וחצי מס שנתי עבור המשפחה, שזה יותר מ- 80 מליון פאונד שהממשלה הבריטית מעבירה למשפחת המלוכה בשביל שעכשיו הם יתחילו לקשקש על הטרנד הבא? ממתי שמעתם על מלך או מלכה שאמרו או עשו דבר בעל ערך? הם שבויים בקונספט של המיינסטרים וידקלמו מה שמצפים מהם. משפחת המלוכה בבריטניה היא אחת העשירות בעולם, הם יכולים לממן את איכות החיים שלהם באמצעות נכסי הנדל"ן בבעלותם, הם יכולים לתת זכיונות למכירת מזכרות לתיירים משועממים, או להשכיר את אחת מעשרות הטירות שיש להם בבריטניה לאירועים. אנחנו לא צריכים לממן אותם – זה עניין עקרוני. בישראל אף פעם לא הרגשתי לגמרי "שייך", תמיד הייתי בשוליים מבחינת השקפה העולם שלי. ואני מודה שגם בעקבות קרנבל המוות של המלכה בבריטניה, אני לא מרגיש לגמרי שייך, אני חושב שאני לא מתחבר לשום מיינסטרים ולא משנה באיזה מדינה – אני אינדיבדואל: יש לי דעות משלי וחלקן גורמות לחלק מהאנשים להתרחק (למשל, התגובות שקיבלתי על המאמרים שכתבתי על המגיפה ועל כך שלישראל היתה חובה מוסרית ותועלתנית לתקוף את רוסיה), ולחלק אחר מהאנשים דווקא להתקרב, אלו שמבינים ומעריכים את נקודת ההשקפה שלי. בחזוני הייתי רוצה לראות את משפחת המלוכה הבריטית ממשיכה את המסורת אבל בהפרדה מלאה בין המונרכיה למדינה, כלומר, ביטול המונרכיה החוקתית, הוצאת המילים His Majesty's בכל האתרים ממשלתים ובכל המסמכים הרישמיים ועצמאות כלכלית של משפחת המלוכה, שלא יהיו עלוקות על הציבור. אני מניח שהמלך הנוכחי והבא אחריו לא יהווה עבורי מקור השראה, סביר שאמשיך להתעלם מהם אבל את הפאונד וחצי בשנה שהממשלה הבריטית שדדה ממני עבורם אני רוצה בחזרה. עידכון: מפגין אנטי-מלוכה נעצר באוקספורד לאחר שצעק: "מי בחר בו?" בזמן טקס ההמלכה של המלך. באדינבורו נעצרה אישה לאחר שהחזיקה שלט: "לבטל את המלוכה". בבריטניה חופש הביטוי מוגן באמצעות פסיקה משפטית, אבל לא מעוגן בחוקה.  

לפני ארבעים שנה נתקלתי בספר – לא מי יודע מה, אבל אני זוכר כמה אנקדוטות ממנו. באחד הפרקים מתוארת שלומיאליות צה"לית בשיבוץ אנשי מילואים. פרופסור לאלקטרואופטיקה משרת במילואים במטבח של מחנה גדול. במשך כמה שבועות כל שנה הוא שוטף כלים ומקלף תפוחי אדמה. ממשיך הספר ומתאר כיצד במרחק של כמה קילומטרים משם עומד פרויקט תקוע, כי הצבא זקוק לאלקטרו-אופטיקאי ליעוץ בפרויקט מוגבל בזמן. אורך גל וזמן מחזור לא עברה שנה – עברו עשרים, והקמתי קבוצה של כמה אנשים – כולם אנשי מילואים כולל אני, שעסקו בפרויקט צבאי מסוים. יכולתי לשלוף כמעט את כל מי שרציתי – אם הוא הסכים, אבל זה היה תפקיד מעניין ורובם הסכימו. כבר אז, שירות המילואים הפך התנדבותי למעשה. אמנם בעבר הרחוק יותר, השירות הוחזק מוסכמה ומחויבות חברתית, ואנשים פחות נטו להתחמק ממנו. אבל בזמני, כבר היה ברור שאני עומד כעני בפתח ומבקש מאנשים לעזור לי לעשות משהו, כי הם – כבר לא בעניין של לשחק ב-, פארדון מיי פרנצ'. הרבה דברים השתנו, אבל השלומיאליות הצבאית ליוותה אותנו והיכתה בפנינו כמו משהו שנשאר ולא מתחלף, לא עונתי, לא מתפתח ולא משתנה – כמו קקטוס, לא צריך להשקות אותו, הוא ייראה אותו דבר. זמני מחזור של עשרות שנים, לא דבר של מה בכך. מומנט אינרציה מהאגדות. עברה עוד פאזה לפני כמה ימים קראתי כתבה על – לא תאמינו – שירות המילואים. לא קרה כלום, לא השתנה, שלוות סוטול נחה על המנגנון במשך דורות. ושוב זה היכה בי – מדברים על מהנדסים שהצבא לא יודע שהם מהנדסים, כי הם לא היו עתודאים, אלא רכשו השכלה אחרי הצבא. הצבא "לא יכול לדעת" (ברור שהוא יכול. יש לכם מושג כמה פעמים כתבתי את המקצוע האזרחי שלי בטופס צבאי?!) מי מהנדס ומי מקלף תפוחי אדמה, לא שזה לא חשוב לקלף תפוחי אדמה, חלילה. אז הוקם (בקול תרועה!) מנגנון (חדש!), לצורך השמת אנשי מילואים בהתאם למקצועם האזרחי (אני מדמיין את חברת הקבלן בשם "מוישה ונטילטור תכנות והשמה" – שזכתה במכרז). והכל חדשני, כמובן – "עם הפנים למשרת המילואים", וסיסמאות על יעילות, וחדשנות, ופלקטים, ומצגות. ובסוף היום אתה מוצא – כמו למצוא את הקוף לועס את העיפרון, את הפקידה שלא מבינה איך אני יודע שאדם מסוים הוא עורך דין, או צלם דוקומנטציה, אולי מהנדס או גיאוגרף (אני קורא את הפאקינג טפסים ש *את* נותנת להם למלא!), את המפקדת שלה ששואלת כמה קלוריות יש באחד אחוז שומן, ואת הרס"ר שלא מבין איפה הבדיחה "החלונות משבדיה, הזכוכית מנירוסטה". ואני תלוי בהם לצורך מילוי תפקידי, ואני מכבד את כולם, ונושך את השפתיים ומכרסם את הציפורניים, ושמישהו יעזור לארץ הזו. ובכן באותן שנים, במקביל להקמת אותו צוות במילואים, הקמתי גם איזה פרויקט באותה מסגרת מגויסת-לפרקים, אשר בישראל מתקראת משום-מה בשם "אזרחות". שם נתקלתי בין היתר בתופעה שעליה כתב הישראלי הנודד – הנתק המתרחש במוחו של סַפָּק בישראל: לקוח שילם לסַפָּק עבור סחורה או שירות שמועברים מסַפָּק משנה. אם יש בעיה, הסַפָּק שולח את הלקוח להתלונן אצל ספק המשנה. זה כמובן לא חוקי בישראל, אבל את מי מעניין החוק? לך תתלונן. חוק לחוד ומציאות לחוד החקיקה בישראל מאוד מתקדמת, אבל אין בישראל "חברה" אנושית במובן שבו קיימת מוסכמה של שמירה על חוק ונורמות. חברה אנושית היא פֶטׅיש: אי אפשר למדוד אותה במציאות אובייקטיבית, אלא היא חייבת את קיומה לתודעה של בני אדם שמרכיבים אותה. אם היא איננה קיימת בתודעה, לא יתקיימו ביטויים ממשיים של חברה. אפשר לכתוב חוקים מפה ועד הירח – שם אולי הם ייאכפו. יש מציאות, ומי שרוצה או נאלץ לחיות בה, חייב להשלים איתה. וזה מביא אותי לתובנה מסוימת בעניין הגורמים להגירה מישראל. (אחד הדברים שבגללם חקר התנהגות אנושית הוא כל כך מעניין, הוא המורכבות העצומה של המניעים והגורמים האנושיים). כי כל הדברים האלה תסכלו אותי נורא גם אז, אבל לא החלפתי ארץ. האפשרות לא היתה זמינה, ואני הייתי מאוד עסוק בכל מיני, והילדים היו קטנים, או עמדו על דעתם ולא הסכימו, היו כל מיני דברים. לא היה זמן לחשוב על אפשרויות, או שלא היו קיימות, או שזה לא היה חשוב מספיק. עשיתי כי יכולתי אני עזבתי כשהתקיימו כמה דברים בו זמנית: זה היה חוקי – היתה לי אשרת עבודה. קיבלתי הצעת קונקרטית וטובה, בכסף ובשווה-כסף, כך שלא הצטרכתי להתעסק עם הרבה דברים שמסביב. הכרתי את הסביבה, ידעתי לאן אני נוסע. יכולתי לנסוע לבד. הילדים בגיל שבו הם יכולים לעמוד על הרגליים מהבחינות החשובות. הרי לא הייתי נוסע בלעדיהם כשהם בגיל שבו צריך להחליף להם חיתולים, או להכין סנדוויצ'ים כל בוקר. זה לא יפה. פתאום היה לי זמן לעצור, לנשום ולחשוב. רק בגיל מאוחר יחסית, היה לי זמן להבין את העניין. רק אז, כל הדברים שתוארו לעיל, והרבה נוספים עליהם – ואפילו חשובים יותר, רק אז הם הפכו קונקרטיים. כי בסופו של יום זה העניין הקונקרטי. ההוא שממליץ על חווית הטיסה בחלל (לכל מי שיכול להרשות לעצמו…) כמו מה שכתוב בעטיפות של בזוקה, כמו אותו שופט עליון אחרי "בג"צ הקיום בכבוד" שאמר – זאת המדינה ומי שלא טוב לו, שייסע לתאילנד – כל אלה קונקרטיים כמו אחריות הספק מול הלקוח – כלומר לא, בשום צורה.

שמעתי וקראתי גם כאן, על אנשים שעזבו את ישראל בכעס. אני קורא פה ביקורת על המציאות בישראל. אני שומע בדברים כאב, אהבה, תחושת בגידה, אני מזהה פצעים פתוחים. החיים שלי אינם פעולת גמול אם לי יש פצעים ואם הם הגלידו או לא – אני לא מוצא טעם להפוך אותם לנושא. החיים שלי אינם פעולת גמול. כל עוד כעסתי – היה לי אכפת, מה שנתן לי סיבה להילחם. אבל עייפתי ממלחמות. אני הרבה יותר מפויס היום. איך אמר עמוס עוז? אנו באנו ארצה כדי להתפייס. אז אם העניין הוא להיות מפויס, אנחנו יכולים להסכים שכעס איננו יועץ טוב. קראתי אצל Venus, דברים שהזדהיתי איתם במישור ההיסטוריה הפרטית שלי. גם אני מחונן, וגם אצלי – ובכן, אפשר היה לגלות את זה בגיל צעיר. מסיבות שונות, לא יכולתי לפתח את הפוטנציאל הזה. היו לי בעיות קשב שליוו אותי כל החיים. לקח לי שבע שנים לסיים תואר ראשון. אנשים טענו שאני פשוט עצלן והאמנתי להם. וגם לי כמו ל- Venus, יש תכונות אופי של מחונן (אוהב לקרוא, אוהב להתבודד, וכן, אוהב חיות…) אבל אף פעם לא הצלחתי לממש את זה. היום יותר טוב לי ואני לאט לאט מצליח. Venus תיארה מצבים של הגירה בעקבות טראומה. אולי היו לי טראומות, אבל הן לא גרמו לי לעזוב. אני לא רב עם אף אחד אני לא מתאר מצב שבו תרבות הדיבור, הניקיון, היחס לשטח ציבורי ולכללי התנהגות – קבעו עבורי תחושת שייכות, או שינו אותה. גם בהינתן שהם משחקים תפקיד בקביעת ההרגשה כלפי המקום, כל אלה קיימים בעיקר במישור הרושם, זה שטחי וזה לא מה שגרם לי לקחת את הרגליים ולנסוע. לפני למעלה משלושים שנה, הייתי פקח ברשות שמורות הטבע ("רשות הטבע והגנים" של היום). עד היום, אני זוכה לעיתים למגה-בייטים של שנאה רק על אזכור העניין הזה. כבר אז, זכיתי למנות גדושות של תיעוב מופגן. אמנם אהבתי את התפקיד, מצד שני ראיתי את הפנים הפחות-נעימות של ציבורים ישראליים. אבל כל זה מעולם, לא גרם לי לחשוב על עזיבת הארץ. להיפך: המשכתי להתנדב לצוותי חילוץ, לשירות מילואים, לספירות ציפורים, לכיבוי אש. האמנתי, ואני עדיין לא שולל, שצריך להישאר בארץ ולהילחם כדי לשפר, לעזור להפוך את ישראל למקום יותר טוב. הרבה שנים הייתי שותף למאמץ ול- "תורנות" הזו, לשאת את המשא ולקוות שמה שאני עושה עוזר ותורם לבניית חברה מתוקנת, בישראל דווקא. לאחרונה פרסם אורי משגב מאמר דיעה ("שמאלנים – הילחמו"). יש תובנה שבעיני היא המרכזית בו, ואותה אני יכול לקבל: "… כל שיתוף פעולה עם שיח המזוודה הריקה משחק לידי הגוש הימני-לאומני-דתי, לא רק מעשית, אלא גם ערכית. הוא מחזק את הטיעון הבסיסי שלו, כאילו זיקתו לארץ ישראל ולמדינת ישראל חזקה יותר. אבל גם זה קשקוש: ישראל לא שייכת לימין הלאומני דתי. לא אדמתה, לא סמליה, לא מוסדותיה ולא תרבותה. גם לא הצבא ואף לא היהדות…" אבל אני לא שותף למסקנה שהוא מסיק: "… אז גם ייפסק מאליו הלהג אודות דרכונים זרים, אשרות הגירה ורישיונות עבודה…" ולסיפא של המאמר: "עכשיו הזמן להילחם". Esprit de guerre אם מדובר ב- "להג" או לא, זה לא העניין. העניין הוא שכדי להילחם דרושה רוח לחימה. וזה עניין אישי. לפני כ- 25 שנה יכולתי להוציא דרכון הולנדי ולא עשיתי זאת. בעיקר בגלל שהיה חסר לי מידע על האזרחות ההולנדית, אבל גם הערכתי, ובראייה לאחור גם היום נדמה לי שצדקתי – שאין טעם לעבור לארץ שאינני דובר את שפתה ואין לי בה עבודה. אבל בנוסף לזה, כי בראייה שלי, ללכת ולהוציא אזרחות אירופית – זו היתה אמירה שהכעיסה אותי. למה לי דרכון הולנדי? בשביל זה ההורים שלי עלו לארץ? ואני עדיין מעריך אנשים שזה מה שמשאיר אותם בארץ. אבל אני חי את החיים שלי ובוחר את הבחירות שלי. לא את שלהם, ולא את אלו של יאיר לפיד. כל עוד הבחירה היא שלי, מקום המגורים ייקבע על דרך החיוב, לא על דרך השלילה, בוודאי לא על דרך המלחמה. אני בוודאי לא מתבייש להיות ישראלי, דובר עברית, יהודי. אם אני גאה? לא בטוח. אני גאה בתהליך שעברתי עם עצמי. אני גאה בהצלחה (הזמנית מדי) שלי לאכול בריא. אני מאוד גאה כשתיקון תהליך (troubleshoot) מצליח לי באופן שמוסיף פרק לטקסט-בוק, ועוד יותר – כשתהליך שתכננתי פועל כראוי. אבל להתגאות במשהו שלא היתה לי בו שום בחירה ולא השפעתי עליו בשום צורה? אני לא מבין למה. לאחרונה, מכבי חיפה עלתה לשלב הבתים בליגת האלופות. שמחתי! אבל לנכס את ההישג – לומר עליו שהוא "גאווה גדולה לכל אזרחי ישראל"? לא, יאיר לפיד: כשם שהבחירה במקום מגורים היא שלי, כך גם ההישג הזה, הוא של מי שהשתתף במשחק, רץ והזיע ותיקל על הדשא, לא שלי.