המדריך שלך להגירה לחו"ל

מה שמדהים אותי בויכוח הציבורי סביב הרפורמה המשפטית זה שהוא מתעלם מהתמונה הרחבה האמיתית ביחס למדינת ישראל ועתידה ולכן הוא לא יותר מאשר זריית חול בעיניים. הרפורמה היא בסך הכל רכיב אחד הרפורמה המשפטית היא צעד אחד, קטן מאוד, בשרשרת תהליכים ארוכת שנים ורחבת היקף (שכבר החלה, אגב) שמטרתה היא שינוי אופיה וצביונה של מדינת ישראל כפי שזו הוקמה לפני 75 שנים והתאמתה לרוח אלו שמרכיבים אותה כיום – רוב גדול של יהודיים מסורתיים (כ-75%-85% מהמדינה בקרב הציבור היהודי) החפצים במדינה יהודית תחילה ורק אחר כך, אם בכלל, במתן ביטוי לערכים נוספים, ביניהם חירות וחופש. הרפורמה לפיכך היא לא איזה תקלה במערכת או איזו סטיה מעקרונות ורעיונות חזקים שמרחפים מעל מדינת ישראל. הרפורמה היא פועל יוצא של שינוי הרכב האוכלוסיה. היא בסך הכל עוד ביטוי אחד לרצון העם האמיתי. המהלכים המתוחכמים של המיעוט המיעוט בישראל חכם, אבל הוא גם תמים. תיכף אסביר על התמימות. אבל המיעוט החילוני ליברלי, זה שרוצה כאן כלכלה משגשגת, חירות והגנה חזקה על הקניין, פועל כיום בכל החזיתות כדי להכניע את הרוב לרצונותיו. הוא מפעיל מחאות, חותם על עצומות, מסרב לעלות על מדים, מגייס את דעת הקהל העולמית, יוצא לרחובות, מכריז על מות הדמוקרטיה, וכו'. בנוסף המיעוט מחזיק עדיין בקלף הג'וקר של הרגע האחרון כך שתמיד יוכל לפסול את כל הרפורמה בהיותה בלתי חוקית בבג"ץ. כל הדרכים הללו אכן יצירתיות מאוד, וגם די מתחכמות. הרי המיעוט עושה את כל הדברים האלה כדי ליצור מנופי לחץ שיעזרו לו לשנות את רוע הגזירה. ונראה שזה הולך לו בסך הכל. יש סיכוי לא רע שהרפורמה תיבלם או תתמתן, ואז המיעוט יצליח לשמור על כוחו ולמנוע מהרוב למשול ולפעול כאן בצורה חופשית. המיעוט מפספס את הבעיה המהותית יותר אלא שהמיעוט בישראל, אותו קומץ קטנטן של ציבור חילוני ליברלי, הוא נאיבי ותמים מידי. הוא שרוי באופטימיות עצומה. הוא מאוהב בחזון המדינה לעם היהודי כפי שזו הוקמה. על-ידי אנשי עמל ציוניים, מלח הארץ, חלקם שורדי שואה, שנלחמו ומתו כדי להשאיר לאחריהם מקום מוגן ובטוח לחיות בו. הוא לא הבין שבינתיים המדינה השתנתה, האנשים השתנו, המציאות השתנתה – והכל מקצה לקצה. אז נגיד שתצליחו למתן את הרפורמה כשמבינים שהרפורמה המשפטית היא אינה פועל יוצא של ממשלה גחמתית רגעית אלא משנה סדורה שהיא בסך הכל חלק קטנטן ממהלך שלם שעליו חתומים להערכתי כ-75%-85% מהמדינה, אז אי אפשר שלא לראות את המיעוט בישראל כילד אופטימי ונאיבי מידי שתוקע את האצבע בסכר. סתימת פירצה קטנה. נקודתית. חסרת חשיבות אמיתית. המים ממשיכים בינתיים להציף את הנהר. הסכר לא יחזיק באמת. האצבע רק דוחה את הקץ. לכן, גם אם המיעוט יצליח בתעלולים כאלה ואחרים להשפיע על הרפורמה, מדובר בסך הכל בעיכוב קל. הרוב המוחלט בעם מעוניין גם מעוניין בעוצמה סמכותנית יהודית ובמתן כוח, כבוד וכסף לקומץ אנשים נבחרים שמייצגים אותו ומובילים אותו לאן שלדעתו צריך ללכת. הרוב המוחלט נגד החופש, נגד החירות, נגד הקפטיליזם. הרוב המוחלט רוצה להיות נשלט, ומתעב חשיבה עצמאית. אז דחיתם בכמה שנים. עוד כנסת, פחות כנסת. פיהוק. הרפורמה המשפטית המלאה ועוד שלל רפורמות משמעותיות יעברו גם יעברו. והמיעוט החילוני הקטנטן ישאר כזה ואף יוסיף ויקטן לאורך השנים. ספק ניצחון קל שבקלים למיעוט, אבל who cares. המיעוט נותר מיעוט. באופן אישי כשלעצמי, אני חלק מאותו מיעוט קיצוני ומרוחק, שמרגיש כבר לפחות עשור או שניים שהוא הולך ונהיה זר כאן. הסביבה השתנתה לבלי היכר, התפיסות השתנו, התרבות השתנתה, והמציאות כפי שהכרתי וגדלתי עליה נשמטה מתחת לפני הקרקע. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אף שאני הייתי שמח שהמדינה תהיה ליברלית, חופשית ומשוחררת מכפיה מכל סוג, אני פוקח את עיני היטב ורואה עד כמה דעתי "חשוכה" כאן. עד כמה אני רחוק מממוצע הדעות. שנות אור כמעט. לכן, אין לי באמת מקום כאן. ובניגוד לכל עמיתיי הליברלים היקרים אך התמימים, אני לא יוצא לרחובות. אין בזה שום טעם. תילחמו, תצעקו. גם ככה אתם מיעוט קיצוני, אבל עכשיו אתם כבר נראים מיעוט קיצוני דמנטי. תפקחו את העיניים ותבינו שאתם במיעוט גדול. והאלכסון רק מתרחב. גם אם נחזיק עוד כמה שנים כאן, אין לנו באמת עתיד במדינה הזאת.

כתבתי כבר מספר מאמרים באתר, וכל הזמן חוזרת ועולה אותה התגובה בצורות שונות על-ידי קוראים שונים ונדמה לי שאני יודע מאיפה היא נובעת. ישראלים רבים שמתוסכלים מהמצב בישראל חושבים שהסיבה לכל מה שקורה במדינה היא בורות, פופוליזם, טיפשות וכו'. אני מסכים שיש גם את אלה. אבל העניין הוא שאני חושב שישראלים רבים מפספסים את הנקודה המהותית יותר שנמצאת מתחת לפני השטח: החילוניות הליברלית בישראל היא מיעוט קיצון שבקיצוניים. רוב גדול מהישראלים לא שם. וזה דבר שקשה להבחין בו ממבט ראשון. ממה מורכבת ישראל? כדי להבין את הטיעון שלי צריך להסתכל על המבנה הדמוגרפי של הישראלים היהודים באמת (או לפחות כפי שאני חושב שכדאי להסתכל עליו). ישראל מורכבת ממספר קבוצות מובחנות ושונות זו מזו, וגם יש בתוך הקבוצות זרמים שונים, אבל בכל זאת קיים מכנה משותף משמעותי שלא תמיד מבחינים בו. הקבוצות הבולטות של הציבור היהודי בישראל הן בגדול חרדים, דתיים לאומיים וחילוניים. החלוקה הזו היא חלוקה גסה וברור שיש הרבה תחומים חופפים/אפורים, אבל בגדול אם תבקשו מהישראלי הממוצע לחלק את ישראל היהודית לזרמים, סביר להניח שרובם המוחלט יסמנו את שלוש הקבוצות האלה כבולטות ביותר. האם אלה הקבוצות באמת? אז זהו, שממש לא. אני מציע חלוקה שונה לגמרי. ממה מורכבת ישראל באמת? אם משנים מעט את השאלה לשאלה הבאה – כמה מבין הישראלים רואים את עצמם כיהודים – מקבלים תשובה שונה לגמרי. מבין הישראלים היהודים (כלומר להוציא את הערבים ומיעוטים אחרים) החלוקה היא אם כן לקבוצה של כאלה שרואים את עצמם כיהודים (או אדישים לעניין) וכאלה שלא רואים את עצמם ככאלה. וכשמסתכלים על זה כך מתקבלת התמונה הבאה: רוב מוחלט מהיהודים בישראל רואים את עצמם כיהודים או לכל הפחות אדישים לכך. זה כולל כמובן את החרדים, והכיפות הסרוגות, ודתיים ציוניים ודתיים לאומיים אבל זה כולל גם נתח עצום בגודלו של "חילוניים" סו קולד, שהם בעצם מסורתיים, כלומר הם מגדירים את עצמם כיהודים ואת ישראל כמדינה יהודית וחשובה להם המוסרת היהודית והמורשת היהודית. תוסיפו לזה קבוצה לא מבוטלת של אדישים, שמקבלים בהכנעה את העובדה שהם "יהודיים" ולא עוסקים בזה ביום יום אבל לא ממש מתנגדים למה שקורה מסביב. במילים אחרות, החלק היחסי של אלו שרואים את עצמם כיהודים בישראל הוא לדעתי רוב מוחלט – אולי 75%-85% מהמדינה. הרוב לא בור. אתה פשוט במיעוט. כשמבינים את הנתון הנ"ל, אפשר להבין למה רוב גדול בציבור, כמעט רוב מוחלט, מצביע למפגלות שהן לכל הפחות לא חילוניות. למה רוב גדול מקבל שלטון יותר דתי, יותר כופה, ופחות חילוני. ולמה כשיש חקיקה דתית יש מעט מאוד מתנגדים ברחובות. נכון שיש כאלה שמרימים את קולם, שזה מאוד מפריע להם, אבל הרוב הגדול לא ממש מתרגש מכך. למעשה, אלו שזה ממש מפריע להם הם סוג של מיעוט שוטה, מיעוט קיצוני שלא ממש שייך לכאן בלאו הכי. הרוב הגדול מאוד של הישראלים חפץ ביהודיות, חפץ בשמירה על המסורת ושמירה על הערכים היהודיים. צריך להודות באמת. מדינת ישראל האמיתית היא מדינה יהודית. הרוב המוחלט של הישראלים רואים את עצמם ככאלה או לכל הפחות אדישים להגדרתם כיהודים. ולכן, אין כל פלא שהחילונים הליברליים לא מוצאים את עצמם כאן. הם פשוט מיעוט קיצוני. לכן, חילוניות ישראלית היא מיתוס חילוניות ישראלית היא מיתוס. שכן רבים מהחילוניים הם בכלל לא כאלה. הם למעשה מסורתיים, שמעדיפים לשמור ולשמר את הזהות היהודית שלהם, לחגוג את החגים, לשמור על השבת, לצום ביום כיפור, לערוך חתונה אורטודוקסית ולימול את בנם. הם אולי לא שומרים על כל המצוות אבל הם לפחות שומרים על חלק. נכון שיש כאן גם פעולה על "אוטומט", תהליך טבעי של שמירה על מורשת ותרבות, ושמירה על מנהגים שעוברים בין דורות, אבל עדיין, מבחינת רבים מ"החילוניים" הללו, הם רואים עצמם קודם כל כיהודיים וחשובה להם היהדות הרבה יותר מכפי שהם מודים בכך. רבים מהישראלים הם קודם כל יהודיים לפני שהם ליברליים ושוחרי חופש. ולכן אין באמת חילוניות גדולה כל כך בישראל כפי שנדמה. יש מעט מאוד חילוניים אמיתיים.

נושא היחסים הרומנטיים זה נושא אחד החשובים (אם לא הכי חשוב) שיש בחיינו! האם למצוא אהבה בחו"ל או להגיע כבר נשואים? במאמר הבא, אדבר על יחסים מנקודת מבט גברית, אך הוא כמובן רלוונטי לשני המינים! הרבה מאיתנו חוששים להגר לבד לחוץ לארץ. הרבה חושבים האם להתחתן קודם ואז לטוס עם המשפחה? או לטוס לבד יהיה יותר קל ואולי מקסימום למצוא בחוץ לארץ בת זוג? במקרה שלי מלחתחילה היתה לי בת זוג שביחד איתנו רצינו תיכננו לבצע הגירה לניו זילנד! את הסיפור הבא (שהוא אמיתי לחלוטין רק את השמות אטשטש) שבו אני אתאר את התהליך של האם הצלחנו להגר ביחד? או שההגירה התבצעה לחוד? את כל זה תגלו בהמשך. התחלתי לאהוב ילדות עוד מגיל 3 ששיחקתי ברופא ומטופל עם ידידה עוד שחייתי באוקראינה. כמובן בגיל 3 המשחק היה רק נטו משחק! חח, ועד היום אני זוכר שהילדה, טניה, אהבתי את איך שהיא בדקה אותי. בצורה שהיא דאגה שאני בריא ומרגיש טוב! ומה קרה? פחדתי להגיד לה שהיא ילדה נהדרת, לא חשפתי רגשות. בהמשך שההיתי בן 6, כבר בכיתה א' בישראל, נשבתי בקסמייה של ילדה בכיתה שלי. מבחינתי היתה היתה האדם המושלם בתבל, והמצאותה בכיתה, נתנה לי כוח ומוטיבציה ללכת לגן חיות שנקרא בית ספר יסודי ישראלי. שם האלימות תפסה דימננטיות רבה יותר משיעורי הבעה עברית! אך עברו 6 שנים, בית הספר היסודי נגמר, אלפי הזדמניות להגיד לה מה אני מרגיש התפספסו, והסיפור הפך להיסטוריה. אך הפואינטה היא, שיחסים עם נשים נתנו לי דלק למדורה שנקראת חיים. נתנו לי עיניין, נתנו לי מוטביציה לצמוח ולהפתח בחיים. תמיד האמנתי וראיתי שמאחורי כל גבר מצליחה עומדת אישה מצליחה. עם השנים השקעתי הרבה בעצמי, בגלל שלא גדלתי בסביבה הכי תומכת בבית, אפשר להגיד טראומטית להפליא, בטחון עצמי ולהיות נער מושך לא ההיתי. הצלחה בחורות שההיתי נער היתה רק בחלומות, רק שייכת לגברים אחרים בבית ספר, לא לי. אך יחד עם זאת מוטיבציה להשתנות היתה גבוהה, ואני בהחלט השתנתי לטובה. את הקעקוע של העכביש שקיעקעתי על היד שמאל שלי היה הסמל של השינוי שחל בי. ולהיות אהוב על בחורות, להעריך את עצמי ולהיות מושך כבר נהפך לחלק ממני. בגלל הסיפור של הסביבה הלא תומכת בבית, זה נתן לי פוש נוסף להגירה, בנוסף לכל שאר המדדים שכולנו רוצים לברוח מישראל למדינה יותר מתאימה לנו. את ניו זילנד בחרתי הרבה בגלל הסיבות היותר הגיונית אז (ב2008 קיבלתי החלטה, 2014 ניסיון ראשון, 2016 ואילך הצלחה, ניתן לראות בפוסטים הקודמים בבלוג שלי). בניסיון הראשון שלי של ההגירה, טסתי לניו זילנד ב2013 על ויזת טיול עבודה. בזמנו היו רק 200 מקומות לישראלים לקבל את הויזה הזאת. היא היתה נחטפת תוך 15 דקות! (בהשוואה להיום שכחודש ימים היא היתה פתוחה). אני ישבתי כמו מטורף וספרתי את הדקות לפני שההרשמה לויזה תפתח, קראתי לבת הזוג (סיגי- שם בדוי) גם להכין מסמכים ולהגיש תוך כדי איתי. ונחשו מה? היא אמרה שהיא רוצה לישון ושהיא תגיש מחר (היה 11 בלילה). לא התווכחתי איתה (מרוקאית אחרי הכל), הגשתי לויזה והלכתי לישון. כאשר היא באה להגיש בבוקר, הויזה כבר נסגרה וההינו צריכים לטוס כאשר לי יש אופציה לעבוד ולה אין! זה היה קושי ראשוני בתחילת הדרך שלנו לניו זילנד כזוג. בנוסף גם פחדתי לטוס לניו זילנד לבד! לא ידעתי איך אסתדר, מה אעשה, איך אמצע מגורים? איך ארוויח כסף שמה? איך אמצע רכב? האם בטוח? הבת זוג היתה דואגת להרבה דברים ביחסים שלנו – לאוכל, סידורים, היתה גם עובדת ואני ההיתי סטודנט לעבודה סוציאלית וגם עבדתי. הרגשתי ביטחון אם אסע איתה. ידעתי שהיחסים שלנו לא היו מושלמים, אך האמנתי כאשר יש מטרה משוטפת אנחנו נתגבר יחד כזוג! והאם כך קרה? המשיכו לקרוא. בסיום הלימודים היו לנו כמספר חודשים לקרוע את הטוחס ולהרוויח כמה שיותר כסף לפני הטיסה! אני עבדתי במלונות ים המלח והיא עבדה במשאבי אנוש. בהחלט הצלחנו לחסוך לטיסה ועוד כ12 אלף דולר ניו זילנדי (רק אני) לטיסה עצמה. היא לא הצליחה לחסוך הרבה בגלל שהיו לה חובות, והתנהלותה הכלכלית היתה לא אידיאלית. כל מה שהיא היתה מרוויחה היתה משלמת את הלוואות ואת ההוצאות השוטפות ולא היתה חוסכת שום דבר. לאותה עת, כבר ההינו שנתיים ביחד, וגם גרנו ביחד, ואת ההוצאות השוטפות חילקנו חצי חצי ולא היו לנו חשבון משותף. מה היתה ההתנהלות הכלכלית שלנו בזוגיות אולי אפרט בהמשך -) וכך טסנו לניו זילנד לראשונה. הלכנו לישון בהוסטל באוקלנד בשכונת PARNEL היוקרתית. 28 שעות טיסה עייפו אותנו ממש וחוץ מלישון בימים הראשונים לא עשינו הרבה! ואז התחלנו לטייל באוקלנד.. ולהתחיל להבין מה אנחנו רוצים. בתכלס הגעתי לניו זילנד למטרת טיול והיכרות עם המקום, פתאום תוכניות ההגירה נשכחו, ורק להיתמע בהרגשה הזאת שאני נמצא במדינה אחרת, דוברת אנגלית קיבלו עדיפות! מה עשינו בחודש הראשון שלנו באוקלנד? כל זה בפוסט הבא!

בקרב רבים מהישראלים שזועמים על המהלכים הפוליטיים-משפטיים האחרונים בישראל עומדת תפיסה שלפיה למרות שמדובר במדינה דמוקרטית, עדיין צריכות להיות מגבלות על כוחו של הרוב, על מנת למנוע עריצות ופגיעה בזכויות מיעוט. למרות שאני נגד הממשלה הזאת, נגד מה שהיא מייצגת, ובמיוחד נגד האנשים שעומדים בראשה, אני חושב שגישה שמבקשת להגביל את כוחו של הרוב שגויה ולא מוצדקת. במדינה דמוקרטית, רק הרוב קובע לדעתי, מדינה דמוקרטית היא כזו שבה הרוב יכול לקבוע הכל, ללא מגבלות על כוחו. הרוב רשאי לקבוע כל דבר בנוגע לעתידו, ולהשפיע בצורה ישירה בסוגיות של ביטחון, חברה, כלכלה, חינוך, תרבות וכו'. לצורך העניין גם אם הרוב מעוניין לעשות פעולות בלתי מוסריות, אלימות ואפילו נפשעות, לדעתי אין הצדקה – ואין גם יכולת ממשית – למנוע זאת ממנו. צריכה להימסר לרוב מלוא היכולת לבצע ככל העולה על רוחו. רגע רגע, מה עם איזונים ובלמים? איזונים ובלמים נדרשים בתוך רשויות השלטון בינן לבין עצמן, באופן שמגביל את כוחם של גופים שאינם נבחרים לבצע פעולות שונות. כך למשל, פקיד בדואר מוגבל בביצוע מעשי שחיתות וניתן לשפוט אותו על-ידי בית המשפט. וכך גם מורה בבית ספר חשוף לביקורת ופיטורים אם מלמד תכנים שלא הוגדרו על-ידי משרד החינוך. אלה הם לדעתי מנגנונים דמוקרטיים ראויים לאיזון כוחם של גופים שונים. בכל הנוגע לכוחם של נבחרי הציבור, לדעתי לא צריך להיות שום איזון ובלם עליהם, והם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, במסגרת הכללים הדמוקרטיים. כלומר הם חשופים לביקורת הציבור באופן שוטף ועומדים לבחירה אחת לארבע שנים (או פחות) במסגרת בחירות דמוקרטיות. אז כל המגבלה על נבחרי ציבור ופוליטיקאים היא בבחירות? בגדול, כן. וזה מספיק. אבל מה אם הרוב ירצה לעשות דברים איומים ונוראיים? בהגיון הדמוקרטי שלי אין שום הצדקה וגם אין שום יכולת מעשית למנוע מהרוב לעשות זאת. אם הרוב רוצה לעשות דברים איומים, צריך לאפשר לו. זה אמנם לא סימפטי, ואנחנו כמובן מאוד מקווים שהרוב לא יחליט לעשות זאת, אבל זה מה יש. כל אחד אדון להחלטותיו, וכל קבוצה קולקטיבית אדונה להחלטותיה הקולקטיביות. גם אם המחיר של זה הוא זריקה לפח של ערכים שאחרים תופסים כמוסריים או ערכיים. אבל מעבר להצדקה המוסרית יש פה גם היגיון יישומי. לאורך זמן לא ניתן למנוע באמת מהרוב להחליט. בדיוק כמו שקורה עם המהפכה המשפטית. הרוב בסוף מחליט ומבצע כפי שהוא רוצה ואי אפשר באמת למנוע את זה ממנו. גם בגרמניה הנאצית כאשר הרוב רצה באמת, הנאצים עלו לשלטון, הסירו כל מגבלה שעמדה בדרך, והמעשים שהם ביצעו נעשו בשליחות של הרוב ומטעמו. אם הרוב יחליט שכך הוא רוצה, אין לדעתי שום דרך למנוע זאת ממנו. ואם הרוב ירצה דיקטטורה? אם הרוב יצביע בצורה מפורשת למפלגה שבמצע הבחירות שלה תציע דיקטטורה, אז צריך לפעול בהתאם לרצון הרוב. אם הרוב רוצה דיקטטורה – דיקטטורה תהיה. זה בדיוק אגב מה שקורה עם הרפורמה המשפטית. כל מפלגות הקואליציה הצהירו חזור והצהר על כוונתן לשנות מהיסוד את השיטה המשפטית. והציבור הצביע להם בהמוניו. זה מספיק משכנע. ואם הרוב ירצה לשנות את שיטת הבחירות? לצערי, so be it. אבל זו הבנה לא נכונה של דמוקרטיה. דמוקרטיה זו גם הגנה על זכויות מיעוט לא נכון לדעתי. דמוקרטיה הוקמה כדי לאפשר לרוב לשלוט ולהחליט על עתידה של המדינה, ולא כדי להגן על זכויות מיעוט. כל מי שטוען שתפקיד הדמוקרטיה להגן על זכויות מיעוט בסך הכל רוצה להכפיף את הרוב לדעת המיעוט וכך להתגבר על ההליך הדמוקרטי. אה, אתה מדבר מפוזיציה! לא. אני נגד הממשלה הנוכחית, נגד מה שהיא מייצגת ונגד מי שעומד בראשה. אני סולד מכל מה שקשור לממשלה הזאת, שלא יהיה ספק. אני מבין היטב שהסיבה לכל המהלך המשפטי הזה היא בגדול כדי להציל ממשפט את ראש הממשלה וכדי לאפשר לימין לנגח בשמאל ככל העולה על רוחו כדי לא לקחת אחריות על שנים של הפקרות ביטחונית (פנים וחוץ). גם מובן שהימין רוצה כוח, כבוד וכסף. בקיצור – הכל ברור לי וזה מחליא אותי. ובדיוק בגלל זה אני לא מדבר מפוזיציה. אני פשוט לא חושב שיש למיעוט אמירה כלשהי בעניין, סורי. אז אם אתה באמת נגד הרפורמה, למה שלא תצא לרחובות להפגין? כי אין בכך שום טעם. למעשה ההיפך הוא הנכון. ככל שהמיעוט מתבצר בעמדתו הרוב רק מתחזק ומוצא לגיטימציה לחזק את כוחו ולפנות בהמשך לדיקטטורה. אבל הרוב בור, לא משכיל ומטומטם! אל תתנשאו. ציבור שלא מסכים איתכם, כל אחד מדעותיו, יכול להיות משכיל, חכם וחושב לא פחות טוב מכם. אם הציבור הזה החליט שהוא רוצה רפורמה משפטית, לסכל את משפט נתניהו או אפילו דיקטטורה אז צריך לקבל את דעתו מעצם היותו רוב. הוא חכם לא פחות מכם ויודע לא פחות מכם מה טוב לו. אז מה, ניתן לרוב להחריב פה את כל מה שבנינו? קודם כל גם הרוב היה שותף לבניה פה. אין לכם בעלות על המקום הזה. שנית, אם לא טוב לכם, קומו ולכו. זה המדינה של הרוב וזה מה שהרוב בחר. אל תנסו לכפות על הרוב את דעתכם בצורה לא דמוקרטית. אז למרות שאתה סולד מהממשלה הזאת אתה יושב בחיבוק ידיים? לא. המעשה הדמוקרטי שלי, הוא לקבל את תוצאות הבחירות ולהחליט אם טוב לי או לא טוב לי להישאר פה. אבל אני לא יוצא לרחובות, לא נאבק, לא נלחם ולא מנסה להחליט עבור הרוב את דעתי. זה לא דמוקרטי. אם אני מיעוט כאן, ולא טוב לי להיות במיעוט, עליי לעזוב. הערה בעקבות התגובות – שמח שמאתגרים את העמדה במאמר אבל לפני כן צריך להבין שהעמדה מחולקת לשני טיעונים: – הטיעון המוסרי – לא מוצדק למנוע מהרוב להחליט כפי שהוא מוצא לנכון. מוצדק שהרוב יהיה סוברני להחליט כפי שהוא מוצא לנכון. זה טיעון מוסרי, שהרקע המוסרי שלו הוא שלקהילה צריכה להיות יכולת לקבל כל החלטה שמשפיעה עליה ועל עתידה. זכותה המוסרית שתהיה לקהילה יכולת להכתיב את מצבה כפי שהיא מוצאת לנכון מבלי שלגורמים לא נבחרים תהיה יכולת לסכל/למנוע זאת ממנה משום טעם שהוא. – הטיעון הפרקטי – לא ניתן במציאות למנוע מקהילה להחליט כפי שהיא מוצאת לנכון. גם אם מנסים ויוצרים כל מיני מהלכים מתחכמים, בתי משפט, חוקות, חוקים אוניברסליים וכו', בסוף, במציאות, הרוב אם הוא רוב עקבי ונחוש יבצע כל פעולה שהוא רוצה, ללא כל מגבלה. עכשיו כשמתווכחים עם העמדה שלי רצוי לחלק את הויכוח לשני הטיעונים בנפרד משום שבתגובות יש ערבוב.

טענה שראוי להתמודד איתה נוגעת לכל היורדים ולמעשה לכל הישראלים והיהודים שמבקרים בתקיפות את מדינת ישראל באשר הם – האם לא מדובר, בסך הכל, בסופו של דבר, בשנאה עצמית? טוען הטוען ראשיתו של הפוסט הזה בביקורת שאני ואנשים רבים זוכים לה מעת לעת בכל הנוגע לעמדה הנוקבת והחדה כנגד מדינת ישראל והכיוונים שאליה היא פוסעת. לפי העמדה שאני ורבים אחרים שותפים לה, ומבלי להיכנס לפוליטיקה עכשווית, מדינת ישראל בתוצרתה הנוכחית, כפי שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות, אינה מייצגת את הערכים שלי, אינה תואמת להשקפת עולמי, אני לא מרגיש שייך אליה, אני חש בה ניכור וזרות, ועוד. אם תרצו להבין את העמדה המלאה שלי תוכלו לקרוא פוסטים נוספים שלי באתר (למשל: למה אני מרגיש זר בישראל?, לפעמים צריך להכיר בעובדה הפשוטה – אתה במיעוט וכו'). כלומר, יש פה ביקורת נוקבת למדי על ישראל, על התרבות כאן, על צורת החיים, על צביונה של המדינה ולדבר גם יש השלכות מעשיות – רבים כמותי יורדים מהארץ, וגם אני מחכה לרגע הנכון לעשות את המהלך. אלא שכגד העמדה העוקצנית הזו, ניתן לשמוע טענה נוגדת. סוחפת כמעט. יש לה הדים. היא בעלת משמעות הרבה יותר עמוקה מכפי שנדמה ממבט ראשון. לפיה – מה אם כל זה, כל הביקורת הזו, אינה אלא ביטוי של שנאה עצמית. אוטו אנטישמיות, אוטו אנטי ישראליות, אוטו אנטי ציונות וכו'. אם אחד או שני קיצוניים היו אלו שמשמיעים את הטענה הזו כלפיי עוד מילא. אם היה מדובר בטענת סרק, ניחא. אבל כשהטענה הזאת חוזרת שוב ושוב, ומפי אנשים שדעתם מוערכת על-ידי מאוד, אי אפשר להתעלם מהדברים. אי אפשר לטאטא את הטיעון הזה מתחת לשטיח. צריך להידרש אליו. וזה הזמן. שנאה עצמית כדי להבין את הטענה ולהתמודד איתה צריך להבין עד כמה יש לה עומק ולא לבטל אותה כטענת קש כפי שמתחשק לעשות ממבט ראשון. שנאה עצמית זו תופעה פסיכולוגית. היא נכללת בתחום הפסיכולוגיה החברתית ומשמעה שלפעמים אנשים שמשתייכים לקבוצה מסוימת, מסיבות אישיותיות כאלו ואחרות חשים שאינם חלק מהקבוצה. הם בזים לה. סולדים ממנה. מתרחקים ממנה. ובכלל – מרגישים זרות וניכור. וזאת, אף על פי שהם לגמרי חלק מהקבוצה ואין עוררין על כך. הם עושים זאת, משום שהם מזהים קבוצה אחרת – נחשקת יותר – שהם רוצים להשתייך אליה. הדוגמה הקלאסית ביותר היא אותם יהודים "מתייונים" שלאורך כל ההיסטוריה בחרו להתמזג ולהתערות עם שכניהם במדינות העולם, במיוחד באירופה, לוותר על ערכי היהדות ולהרגיש שייכים לקבוצת הרוב המקומית. הרצון לחצות את הקוים נובע מהכמיהה האנושית לא להיות מיעוט נרדף, אלא להיות לרוב מיוחס. וכשזה המצב הסלידה מהקבוצה הטבעית אליה הם משתייכים היא בסך הכל סוג של תירוץ שהם מספרים לעצמם ולסובבים אותם. שנאה עצמית, אם כן, היא עניין אישיותי קיים, בסיס למחקרים רבים, ואי אפשר להתכחש אליו בבחינת "תיאוריית קונספירציה שוטה". וכשזה המצב – האם כל הביקורת כנגד המדינה, הרצון להגר ממנה ולהשתייך למקום אחר, היא לא פשוט דוגמה נוספת שלה? קודם כל – אולי כדי לא לעשות לעצמי את החיים קלים מידי, ולבטל את האפשרות הזאת כליל באמירה סתמית: "אני לא כזה וזהו", אני חושב שאי אפשר להתכחש לכך שיש דברים שנסתרים מאיתנו והם נמצאים עמוק בנבכי הנפש. כמו במטריקס, יש דברים עלינו שאנחנו לא יודעים. אנחנו מונעים ומופעלים מרצונות, צרכים ותחושות שאין לנו שליטה עליהם וגם לא ממש יכולת לגלות אותם. לכן, אי אפשר שלא להסכים שיתכן שכל זה נובע אך ורק מאותה הטייה פסיכולוגית חברתית. אותם רגשי נחיתות של השתייכות לקבוצת מיעוט. אותה תחושה לא נעימה של להיות נרדפים כל הזמן. אולי כל זה מניע הרבה מהביקורת, וגורם לי ולאחרים להיות אוטומטית נגד המדינה וערכיה, ולהרגיש ניכור. אולי כל זה בסך הכל תולדה של הנפש, ואין לנו באמת – בעומק הדברים – דבר וחצי דבר נגד המדינה. בגילוי לב, באופן אישי אני יכול להעיד שלפעמים אני חוטא בהאדרת מקומות אחרים רק כי הם לא בישראל, גם כאשר מתרחשים בהם אירועים שהייתי מבקר בחריפות לו היו מתרחשים בה. ביקורת על תרבות "השכונה" למשל. זה משהו שאני נהנה לצקצק ולבקר בישראל, מבלי שערכתי באמת בדיקה לעומק אם קיים במקומות אחרים. כל מה שאני ניזון ממנו הוא סיפורים שאני שומע או לא שומע. אבל גם בהם, אני לפעמים שומע על דברים שאני לא אוהב ונוח לי להתעלם מהם כי הם לא מתיישבים עם הנראטיב. במילים אחרות, אני הרבה יותר רגיש לדברים שהם שלי מאשר לדברים של אחרים. וזה סוג של ביטוי של שנאה עצמית. לא אכחיש זאת. ובכל זאת הקדשתי הרבה מחשבה לטענה הזאת. אני בדרך כלל אוהב לנהל דיונים ענייניים עם אנשים, ובתחילה כשחץ הביקורת הזה הופנה כלפיי על-ידי אחד או שניים צקצקתי ולא הגבתי לגופה של טענה. ביטלתי אותה והגדרתי אותה טענת קש שנועדה לזרות חול בעיני העמדות שלי. אבל כששמעתי אותה שוב ושוב, הבנתי שאני צריך לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת ברצינות. וכשעשיתי את זה, נוכחתי לגלות שזו ברובה אינה שנאה עצמית למעשה. אני לא נגד המדינה הזאת רק בגלל שאני משתייך אליה. אני נגד המדינה בגלל סיבות טובות מאוד שהן אובייקטיביות (ככל הניתן). אני לא לוקה ברגשי נחיתות. אני בסך הכל מסתכל נכוחה על הדברים, ושם את כל היתרונות והחסרונות על לשון המאזניים. ואיך אני כל כך בטוח? ראשית כל, כי אני תמיד מדבר גם על היתרונות של הישראליות. יש דברים שאני בהחלט אוהב ומברך אותם בישראל. היוזמה, החדשנות, הכנות, האנרגיה, וכו', שהוא סט תכונות שאני בסך הכל אוהב ומעדיף על-פני התכונות המתחרות. אני גם מאוד אוהב את הטעם הישראלי והקולינריה ולדעתי, אחרי ביקור בעשרות מדינות ברחבי העולם, ישראל היא אולי המדינה שהכי טעים לי בה, למרבה ההפתעה. לא מדובר על ארוחה ספציפית, אלא על מכלול הדברים. בכמעט כל מדינה שביקרתי מצאתי את עצמי נהנה לסירוגין ולא ממש מוצא קו אחיד של טעמים שמוצאים חן בעיניי. בישראל המצב הרבה יותר עקבי וטעים בממוצע לדעתי. בכל מקרה, מבלי להיכנס לויכוח על ענייני טעם וריח, אני חושב שעצם העובדה שאני רואה גם את היתרונות של המדינה הזאת, מוכיח לדעתי שאני לכל הפחות לא רק אנטי, ויותר מכך הוא מראה שאני שומר על אובייקטיביות – איפה שאני חושב שיש דברים חיוביים, אני לא מזניח אותם, ואילו כשיש לי ביקורת אני לא חוסך אותה. זה חשוב מאוד לדעתי. שנית, אני אובייקטיבי יותר מאנשים רבים אחרים פשוט משום שראיתי יותר. חויתי חיים מסוימים במדינות רבות אחרות בעולם. אני שוהה המון בחו"ל, משוחח עם קולגות שיחות ארוכות וממושכות על החיים שלהם, ועל עולמם, ואני פוקח את עיניי היטב לדברים קטנים כגדולים בשגרת החיים של מקומי ממוצע במדינות שונות. אני לא שוהה במקומות תיירותיים, אני תמיד מסתובב דווקא איפה שאנשים גרים וחיים באמת. אני בוחן את הדברים במשקפיים של זר אבל מנסה לפקוח את העיניים לעומק הדברים ולא מקבל אותם בשטחיות וכמו שהם. זה לדעתי כשלעצמו מייצר אובייקטיביות מסוימת. זה מאפשר לי לראות דברים שאחרים לא רואים, ויש לזה משמעות רבה למידת האובייקטיביות שבה אני ניגש לבחון את מדינת ישראל. שלישית, אני לא חוסך מביקורת על מדינות אחרות. ההוכחה המשכנעת ביותר לדעתי לאוביקטיביות שלי, היא שאני לא מסתכל על מדינות העולם המערבי כסוג של גן עדן עלי אדמות בהשוואה לישראל. יש לי המון ביקורת כלפי מדינות רבות בעולם שאני חושב שאני לא מוצא בהן ערכים ותפיסת עולם דומה לשלי, אפילו אם הן עולות על ישראל. קחו למשל את איטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל. אלה הן רק דוגמאות. הן מדינות שאני בטוח שרבים יחלקו עליי. אבל אלו הן מדינות שעם כל האהבה לטייל ולבקר בהן, אני לא רואה את עצמי חי בהן לעולם. כמובן שגם שם יש ויש, אבל כמכלול, אני לא אוהב את צורת החיים שם. לא מתחבר אליה. לא מתחבר לאנשים. לדעתי הייתי מרגיש שם זרות וניכור משמעותיים ואולי לא פחות אפילו מאשר ישראל. העניין הוא שאני יודע גם לראות צדדים שליליים במקומות אחרים ולכן אם אכן הייתי שטוף שנאה עצמית הייתי צריך לראות בכל אלטרנטיבה סבירה כטובה יותר, תוך התלעמות מקשיים ואתגרים שם באופן מוחלט. רביעית, גם אם שנאה עצמית אכן מתקיימת בי, מי אמר שאין לה הצדקה? אולי ניתן לשנוא משהו – ובצדק? קחו למשל אדם שעוקף אתכם בתור בסניף הדואר, או מישהו שמתגנב ימינה אחרי שעקף את כל התור שעמדתם בו עשרים דקות. אני את האנשים האלה די שונא, ומאוד סולד מההתנהגות שלהם. האם זה לא צודק מבחינתי? כך גם לגבי מדינת ישראל. אם אני מרגיש זרות וניכור, אם אני לא מתחבר לתרבות, אם אני סולד מההתנהגות וההויה הכללית, גם אם זה עניין שלי וגם אם אני היחיד שרואה את המציאות כפי שהיא (ואני לא אומר את זה, אבל נניח זאת לצורך העניין) – מי אמר שאני בהכרח טועה? אולי אני צודק, והשנאה אכן ראויה? לסיכום – אי אפשר להתכחש שאולי יש כאן שנאה עצמית מתחת לפני השטח. אי אפשר להסתיר את העובדה שיש תופעה פסיכולוגית כזו. אבל יחד עם כל אלה אני בכלל לא בטוח שאני ניחנתי בה. אני כן משתדל להיות אובייקטיבי ולבחון את המציאות כמו שהיא, מבלי להסתנוור לטובה או לרעה מהמדינה. וגם אם בכל זאת ניחנתי בה – מי אמר שזה לא מוצדק? כאן מעניין אותי לשמוע גם את דעתכם – האם אתם חושבים שהמהגרים והמתנכרים לישראל, כל אחד מסיבותיו, אולי לוקה בעצם בשנאה עצמית? אולי הכל פשוט רצון להידמות "לגוים" וזה מה שבעצם קורה כאן, וכל שאר ההסברים והנימוקים אינם אלא תירוץ? אשמח לשמוע.