המדריך שלך להגירה לחו"ל

רבים מאיתנו, מהגרים ומהגרים לעתיד כמוני, שאלו את עצמם לא פעם את עצמם כיצד ניתן להגר לחו"ל באופן חוקי. כידוע, לכל מדינה בעולם יש חוקי הגירה משלה וישנן גם מדינות הגירה מובהקות כגון קנדה למשל, שיש לה חוקי הגירה די מטיבים עם זרים המבקשים להגר אליה, אולם גם במקרה הזה הדבר אינו פשוט כפי שהוא נשמע לרוב והרבה אנשים שמנסים להגר ללא אזרחות או על בסיס ויזות נתקלים בקשיים בירוקרטיים רבים. הדרך הטובה ביותר לדעתי לפתוח דלת להגירה היא לנסות ולהשיג קודם אזרחות זרה שתאפשר בעתיד להגר באופן חוקי למדינה אחרת. נכון להיום, קיימת אופציה לישראלים וליהודים רבים לקבל אזרחות פורטוגזית על בסיס קשר ליהדות פורטוגל או ספרד. האופצייה הזו קיימת בזכות חוק שיצא בפורטוגל לפני מספר שנים בודדות, שמטרתו, כביכול, לעשות תיקון לעוול ההיסטורי שנגרם ליהודים שגורשו מפורטוגל בימי הביניים. על פי החוק הזה, זכאים יהודים רבים לקבל אזרחות פורטוגזית במידה והם מוכיחים שהם ממוצא ספרדי או פורטוגזי ומכאן שהם נצר ליהדות ספרד או פורטוגל שגורשו. חשוב כמובן לציין שאזרחות פורטוגזית היא אזרחות אירופאית לכל דבר והיא יכולה לעזור בהגירה לגרמניה למשל. במאמר זה, אנסה להסביר על תהליך קבלת האזרחות הפשוט יחסית, על ידי כך שאספר על התהליך שעברתי אני, מתחילתו ועד לשלב הנוכחי שלפני קבלת האזרחות באופן סופי. שלב 1 – פנייה לעו"ד: כדי לבצע את התהליך באופן מסודר, יעיל ומהיר באופן יחסי, רצוי מאוד לפנות לעו"ד המתמחה בנושא. ישנם עורכי דין רבים שתחום התמחותם הוא בהוצאת אזרחות פורטוגלית או ספרדית על בסיס החוק הזה ויש להם גם קשרים באותן מדינות. העלות הכוללת של התהליך כולו היא לא קטנה והיא בסביבות 10,000 ₪ אך לפעמים גם פחות. ולפני שפונים לעורך דין, חשוב מאוד לעשות סקר שוק יסודי ולבחור עו"ד טוב ואמין (גם אם זה אומר לשלם קצת יותר) מאחר והשוק מוצף במאכערים ורמאים. שלב 2 – חקר שורשים: לאחר שפניתם לעו"ד, הוא יבצע עבורכם בדיקת שורשים על סמך טפסים שתתבקשו למלא ומסמכים שתתבקשו להביא. מסמכים אלה הם לרוב צילומי דרכון, תעודת לידה שלכם, ת. לידה של ההורים או של הורי ההורים. מטרת הבדיקה היא לוודא שיש בכלל טעם להתחיל בתהליך הארוך והמייגע הזה, טבל הבשורה הטובה היא שדי בכך שיהיו לכם שורשים רלוונטיים מצד אחד במשפחה, או אפילו מרבע צד, מאחר וסיכויי ההצלחה הם גבוהים מראש. בדיקת השורשים היא בדיקה שעורכת מספר ימים באמצעות גניאולוגים וחפירות במשרדי ממשלה וארכיונים ולרוב היא ניתנת בחינם על ידי העו"ד המטפל. שלב 3 – אישור הקהילה היהודית בפורטוגל: לאחר שתתחילו רשמית את התהליך עם עורך הדין ותחתמו עימו על החוזה, המידע שיש בידיו עליכם יועבר לנציגי הקהילה היהודית בפורטו, על מנת שהם יחפשו בארכיונים שלהם ויאשרו שאתם אכן צאצאים של יהדות פורטוגל/ספרד, תמורת אגרה של כ-€500 (חלק מהעלות הכוללת) גם כאן הסיכויים הם גבוהים מאוד (כ-90% הצלחה, שכן בתכלס מדובר כאן בביזנס). שלב 4 – תהליך הפקת האזרחות מול הממשלה בפורטוגל: כאן ייכנס לתמונה עו"ד פורטוגלי שימונה על ידי העורך דין המטפל בכם והוא יטפל בענייני הבירוקרטיה מול הממשלה הפורטוגזית. גם כאן יידרש שכר טרחה שיהיה בין 250 ל-€800 (גם חלק מהעלות הכוללת). זה למעשה השלב האחרון והארוך ביותר עד לקבלת האזרחות. הערות חשובות: במשך התהליך, תידרשו להגיש מסמכים שונים, כפי שצויין בהתחלה. את רוב העבודה הקשה יעשה עורך הדין המטפל. אין לכם מה לדאוג, לא תצטרכו להתרוצץ יותר מדי. את התהליך שסיפרתי עליו כאן אני עברתי מול עורך הדין שמטפל בי. יתכן שעו"ד אחר יעבוד בצורה שונה קצת, אבל בגדול התהליך הור אותו תהליך. משך הזמן מתחילת התהליך ועד סופו הוא לרוב בין שנה וחצי לשנתיים. אני אומר, הסבלנות משתלמת. ישנם אנשים שמעדיפים לבצע את התהליך לבד, ללא עו"ד. לא מומלץ בעליל, זה מסובך. אם יש משהו שלא ברור ואולי לא ציינתי, אשמח לענות בתגובות. בהצלחה ואדיוס!!

ניו זילנד זה המקום להתפתחות, צמיחה וגדילה! למה אני בטוח בזה? כי אחרי שחייתי במדינות שבעצם אינן כאלה, יש לי עם מה להשוות! בכל מקום אפשרי לצאת מהבוץ, אך השאלה היא כמה משאבים יש לך בשביל לייבש את הבוץ ולצאת ממנו. אם להסתכל על הניסיון שלי ושל ההורים שלי מתקופת ברית המועצות באוקראינה. לא דוגמא הכי טובה, מדינה שבה בתקופת ברית המועצות אפילו לחשוב על הגירה היו שמים אנשים בכלא לא בדיוק נותן הזדמנות להצליח ולעלות לאנשהוא. את ההורים שלי לימדו שצריך לעבוד קשה במפעל כל היום ורק יחידים ובני מזל מצליחים איך שהוא בחיים. הכלכלה במדינה ממש חלשה, המטבע מאוד חלש, לנסוע לחוץ לארץ זה תענוג שיש למעטים מאוד להנות ממנו. להצליח באוקראינה? אפשרי בהחלט! רק שאני ממש לא יודע איך וגם לא חקרתי. לאחר מכן ישראל, מדינה שבעיקר מה שחוויתי זה סביבה שלוקחת ולוקחת ולוקחת ונותנת ממש מעט בחזרה. אם זה בבית ספר, בצבא/שירות לאומי, אוניברסיטאות ולאחר מכן בשוק העבודה והעסקים. המערכות בישראל מקשות על עסקים קטנים ובינוניים לקום היטב על הרגליים באמצעות מיסוי גבוה, חוסר מתן תחרות שווה, בירוקרטיה מאוד קשה וחוסר שקיפות. לעומת זאת תאגידים וקומץ קטן של אנשים מקבלים כוח של מונופול והם אלה שמכתיבים את המשחק. אם זה מבחינה פוליטית השיח הוא על שנאה, מלחמה, הגנה, אוייב וכל משחק של הבטחון הוא מאוד דומיננטי. נשים בישראל שבהריון חוות קשיים להיות חלק ממקום עבודה כתוצאה מאפלייה סמוייה כלפיהן. אז בישראל להצליח? בהחלט אפשרי, אך רק בתנאים מסויימים ובקבוצה מסויימת. לאדם שלא חלק מהקבוצות הללו או בעל אופי מסויים יהיה קשה מאוד! מה לגבי ניו זילנד? מי שתושב או אזרח ניו זילנד יש אינספור תוכניות שבהן אפשר להצליח. צבא? אין למקומיים מושג על שירות צבאי, שומעים כאן על גיוס צבא מקצועי וממש מעטים עושים את זה, בעיקר בגלל שהשכר והתנאים מאוד מאוד גבוהים. אין כאן לאנשים המקומיים מושג מה זה אויב, ומה זה פיגוע (עד לפני מס' שבועות עם הירי במסגד). או שאם אומרים כאן למישהו שיש גיוס חובה אז מסתכלים בפליאה – מה זאת אומרת גיוס חובה? זאת אומרת שאחרי שנער מסיים בית ספר אין לו את הזכות לבחור מה לעשות עם החיים שלו הלאה? כן, לא בכל מקום יש זכות לבחירה חופשית. את זה הם מתקשים להבין. בואו נחזור לניו זילנד. רוצה להקים עסק? בבקשה, הממשלה מממנת בחינם לימודים לדיפלומה על ניהול עסק קטן, כיצד להתחיל, מה לעשות, כיצד לשווק ואפילו נותנת לך מנטור צמוד שילווה אותך! ב-ח-י-נ-ם במימון המדינה. רוצה לדעת איך לשלם מיסים? אין בעיה, רשות המיסים תזמין אותך לקורס בחינם שתסביר כיצד לשלם מיסים נכון אם אתה שכיר, עצמאי, משקיע, הכל אתה תדע, ואם אתה עדיין רוצה לדעת גם יפגשו איתך אחד על אחד ויסבירו לך כל מה שאתה רוצה! אתה מעוניין בללמוד כיצד לנהל את הכסף שלך? להשקיע? יש לך ברחבי ניו זילנד יועצים פיננסיים בתוך הבנקים ומחוץ לבנקים שישבו איתך שעות, יאבחנו את המצב שלך ויכתוב לך תוכנית מפורטת מה עליך לעשות ובמה להתמקד. אתה מהגר חדש במדינה? אין בעיה, יש כאן אירגונים שיעזרו לך להקלט לניו זילנד כמה שיותר מהר. לדוגמא מרכזים של MULTI CULTURAL. אנגלית הבעיה? יש לך קורסים באנגלית בחינם שיעלו לך את האנגלית לרמה טובה! רוצה לעבוד במשהו? יש אינספור מקומות עבודה בניו זילנד! מי שרוצה לעבוד, ימצא עבודה. אנשי בעלי מוגבלויות, מבוגרים, נשים בהריון, צעירים, אסירים לשעבר, מכורים לסמים לאלכוהול עכשיו או לשעבר, לכולם יש עבודה! רוצה לשבת בבית, לא לעשות כלום ולקבל כסף? גם זה אפשרי! תלך לרופא או תעשה משהו משוגע, יאבחנו אותך כחולה נפש ותוכל לקבל בית, תשלום שבועי לבנק, פינוק של 10 אנשי מקצוע שנותנים לך תשומת לב כל הזמן ואפילו מסיעים אותך לעשות קניות שאפילו מונית או אוטובוס אין לך צורך לממן! יודע מה? אתה אפילו לא צריך לחשוב איך להגיע לסופר, פשוט יקחו אותך ויחזירו אותך הביתה עם הקניות! טוב להוולד בניו זילנד אה? אז זהו, שלא. אליה וקוץ בה! על פי סקרים, האנשים בניו זילנד נחשבים לאנשים הכי עצלנים בעולם! ויש סיבה לכך, החיים לניו זילנד באופן יחסי לעולם הם מאוד קלים! הם לא צריכים להתאמץ הרבה בחיים- זאת המנטליות, הכל הולך לאט, להכל יש זמן. הרבה אנשים כאן לא יודעים מה זה חיים קשים, ומה זה לחיות במדינה שבשביל לשרוד צריך להתאמץ ולעבוד קשה! מערכת בית הספר הרגילה כאן, כמו בארץ, אינה מלמדת את הנושאים החיוניים שיכינו את הילד להתמודד עם המציאות בחיים. הרבה מהגרים מהודו שולחים את הילדים שלהם ללמוד בבית ספר בהודו רק מהסיבה כי בהודו הם יתחשלו ויבנו אופי חזק. ולאחר מכן שהם יסיימו את גיל הבית ספר הילדים באפשרותם ללמוד לימודים גבוהים בניו זילנד, אך הפעם אחרי שהם התחשלו וחיו בעולם קשה כמו בהודו. חייב להגיד שיש להוציא את המאורים מהמשוואה כי אצלם יש סיפור שונה מבחינה תרבותית שקיבלו מכה רצינית מהאנגלים שכבשו את ניו זילנד מהם. הדבר השאיר צלקת כל כך עמוקה שהרבה מהם חיים במציאות קשה של אלימות, הזנחה, כנופיות, סמים, פשע וחולי. אך עדיין זה לא אומר שיש הרבה מאוד שטחים ששייכים להם ללא צורך בתשלום כלשהוא (MAORI LANDS), או מענקי לימודים הרבה יותר גבוהים מתרבות אחרת ועוד. איך המאורים חיו לפני האנגלים? חוץ מסיפורים של קאניבליזם, אכילת דגים ועבודה רוחנית בMARAI (סוג של מקום שבו עושים את הטקסים התרבותיים שלהם) לא יודעים הרבה. ההיסטוריה שלהם התנהלה מפה לאוזן, בגלל שהרבה אנשים מהתקופה הזאת אינם, קשה מאוד לדעת מהי האמת על התרבות הזאת היום! אפשר רק לנחש. מהלימודים שעשיתי בניו זילנד ישנה התנגשות במידע שלמדתי לבין מה שהמאורים אומרים שמדברים איתם פנים מול פנים, לכן במידע של מוסד הלימודים הרשמי אין לי אמון. עכשיו זה רק ממגורים במדינה בסך הכל 4 שנים שאני נמצא פה! מי יודע מה עוד אני אגלה בשנים הבאות או כמה שאני לא יודע שניו זילנד מציאה? השפע כאן אינסופי! מה הפואנטה שאני רוצה להעביר? כאן בעצם היתרון שלכם, אנשים שחיים בישראל או במדינות שנחשבות הרבה פחות ברמת חיים. אתם צריכים להודות שאתם חווים את הקשיים בישראל וזה מה שחישל אתכם, ובנה אתכם. כאשר אתם תתבססו במקום כמו ניו זילנד, יהיה לך את הכישורים לבלוט במקומות עבודה, ביזמות, בעסקים ובדוגמא אישית. המהגרים זה בעצם מי שמקדם ובונה את ניו זילנד! והכי חשוב אתם תהיו מסופקים מלחיות פה הרבה יותר מאשר אם הייתם מקומיים ונולדים פה ולוקחים דברים כמובן מאליו. תבואו.

באיחור קל אני רוצה לכתוב על פורים. החג השני האהוב עליי (נראה לי שחפרתי לא מעט על חנוכה…). היום הכי כיף בשנה לפתוח את הפייסבוק הוא היום שלפני פורים. היום בו ההורים מעלים אינספור תמונות של הילדים, עם תחפושות מקוריות יותר ופחות. אפילו אני נהגתי לצלם את הילדים כשהיינו בישראל. הילדים שלי נטו להפתיע אותי עם הבקשות שלהם. הבת שלי הרבה פעמים מצאה לעצמה תחפושת מקורית ולבן שלי היה מנהג להגיד לי שהוא לא מתכוון להתחפש ואז יומיים לפני להודיע לי שאני חייבת להכין לו תחפושת. הבת שלי התחפשה פעם אחת לפלונטר ואת התחפושת היא הכינה לבד. בפעם אחרת התחפשה למלכת השח מט וגרמה לי ללמוד להפעיל את מכונת התפירה. הבן שלי ביקש פעם משהו שכלל גלימה אדומה וכיוון שזה היה ברגע האחרון התוצאה הייתה בהתאם. על אף אהבתי לחג אני מוצאת את עצמי נהנית יותר להסתכל על אחרים מתחפשים מאשר לתפוס רוח שטות ולהתמסר למנהג זה. מנהג נוסף שמעולם לא הצלחתי להתחבר אליו הוא אכילת (והכנת) אוזני המן. השנה ניסיתי להכין ויצאו לי עיגולים שהבן שלי אמר שהיו טעימים. נוסף לפייסבוק ולילדים שנראים מאושרים אחד הדברים שאני אוהבת הוא הקראת המגילה. הלכתי לשמוע אותה (ופעם אחת גם להקריא חלק) כשגרתי ביישוב רפורמי בישראל וכאן, בין אם הילדים מגיעים ובין אם לא. השנה הבת שלי החליטה להצטרף אליי ולא שאלתי את חבוב אלא הבאתי אותו. מראש שאלתי בקבוצת הבנות פה אם יש למישהי תחפושת שמתאימה לגיל שלו וקיבלתי תחפושת של אסטרונאוט (אח שלי אמר שזה קוסמונאוט, כל אחד שיחליט איך יותר נוח לו). הוא נראה ממש מתוק, אך כיוון שהוא לא ישן אני חששתי שהוא יסבול מאד בבית הכנסת. שילוב של עייפות יחד עם הרבה רעש. להפתעתי, הוא ממש נהנה ו"בלע" את כל ההמולה שמסביב. כמו בשנה שעברה הזמנתי חברות קנדיות. זו הייתה הזמנה "על הדרך". לא חשבתי שהן ירצו להגיע, אבל טעיתי. חברה אחת ישבה לידי והשנייה תפסה שורה יחד עם החברות שלה לכנסייה. הן מצאו את החוויה מאד מעניינת ושמחו מהרעש. כמובן, המגילות פה הן בעברית ובאנגלית, כך שהן הבינו את מהלך הסיפור והיו מוכנות לעשות רעש בכל פעם שאמרו את המילה "המן" (אוי, עוברת לי צמרמורת ;-). דבר נוסף שעשיתי השנה היה לפרסם בין הבנות הצעה לעשות החלפת משלוחי מנות. נזכרתי קצת ברגע האחרון אבל היו בנות (משפחות) ששיתפו פעולה, ערכתי בניהן הגרלה וכל אחת זכתה להפתיע ולהיות מופתעת. היה לי כיף להכין את המשלוח. כיוון שאני טבעונית הכנתי כמעט את כל התכולה, כולל כל מיני עוגיות, שוקולדים וגם מאפה מלוח כדי לאזן מעט את המתוק. בנוסף, הכנתי לבת ולבן משלוח מנות אישי לכל אחד עם ברכת חג שמח שכתבתי בעברית, כדי להעניק קצת מרוח החג. זה שונה לחגוג פה כי הכל מתנהל רגיל. אצלי כל החודש יש שירים של פורים, בראש ובפלייליסט. במילים עדינות זו לא פסגת היצירה, אבל זה עושה לי חג בלב והלב שלי אוהב לחגוג. אז כשבחוץ הכל מתנהל רגיל, אני מנסה לאזן, לתת לעצמי את הרשות להשתעשע, לשים חצאים משונה על המכנסיים ולהגיד, לפחות לעצמי שהתחפשתי. פורים הזה היה שמח. פחות או יותר כמו שהיה פורים בישראל. אמנם הילדים לא היו בחופש ואמנם הם לא התחפשו, אבל האווירה בבית הכנסת הייתה מהנה מאד. הרעשנים לא הפסיקו לחגוג והמפגש היה מהנה במיוחד. אני כבר עכשיו רושמת לעצמי להיזכר לארגן את משלוחי המנות מוקדם יותר בשנה הבאה. לגביי תחפושת, כל עוד חבוב לא דורש משהו מיוחד, אני כנראה אמצא משהו שמישהי שמה לאחד הילדים שלה. פורים עבר, עכשיו אני כבר מתכוננת לפסח, החג שככל הנראה אני הכי לא אוהבת… ועוד משהו. מדי פעם אנשים שואלים איך אפשר ליצור איתי קשר. אז הכי פשוט דרך הפייסבוק. לשלוח לי הודעה עם או בלי בקשת חברות. תיהנו    

כשרק עברתי לברלין, אחד הדברים שהממו אותי היה השקט. גרתי שנים בתל אביב, ובכל פינה היו צעקות, צפירות, שריקות – שלא לדבר על אזעקות. אבל בברלין – שקט. זה היה מלחיץ ברמות, ולקח לי כמה חודשים להתרגל לשינוי. לברלין הגעתי במטרה לעשות דוקטורט במדעי המדינה/יחסים בינלאומיים, בתחום הצר של לימודי מלחמה. לפני הגשת הבקשה, נפגשתי עם פרופסור באחת האוניברסיטאות כאן, והוא אמר לי משפט ששינה את חיי: "בגרמניה לא עושים ולא לומדים מלחמה, בגרמניה עושים ולומדים שלום. רוצה ללמוד על מלחמה, לכי לארה"ב, בריטניה, ישראל, קנדה או אוסטרליה. בגרמניה עושים שלום." מאז אני חיה לפי הכלל הזה, ירדתי מהרעיון של דוקטורט בתחום הזה, והשתניתי. אבל השנים הכה רבות במדינת מלחמה עדיין נותנות את אותותיהן. לכל דבר מתרגלים הרי – האזעקות לא מפחידות כבר, הרעיון של טילים עפים מסביב עובר באיזשהו שלב לידינו. אתם יודעים, שגרה. כשעברתי לברלין נוצרה בעיה חדשה, מלבד השקט- עכשיו, אם קורה משהו, אני לא שם. הבלאגן בדרום הוא בשגרה, יחסית, ואנשים מתרגלים, לצערי. הרי הממשלה לא עושה כלום בלי קשר לאיפה נופלים הטילים. אחרי שחמש שנים כמעט הצליחו להחזיק בלי מלחמה, חזרו הטילים למרכז. במלחמה ב-2014 חזרתי לישראל כדי להיות עם אמא שלי בממ"ד. היום אני שומעת על זה אם במקרה בדקתי את הפייסבוק לפני שהלכתי לישון, או בבוקר כשאני קמה. אין אזעקות, ואמא לא מתקשרת לספר. זה אחד המחירים שאנחנו צריכים לקחת בחשבון שאנחנו משלמים כשעוברים למדינה אחרת. אנחנו רחוקים, אנחנו כבר לא הטלפון הראשון. אנחנו האחרונים שיודעים. מקווה שהפצועים יחלימו במהירה ושביבי לא יחליט להתחיל במלחמה ערב בחירות. מייאש.

אני אוהבת לישון, ואין לזה שום קשר לעובדה שאת רוב ילדותי ביליתי עם חתולים. אני אוהבת להיות במיטה, תחת הפוך החם כאשר הראש שלי מונח במרכז הכרית האורטופדית הנוחה ולהביט בתקרה בעודי חושבת. ואני בן אדם שחושב, אפילו יותר מידי. אני כמעט לא רואה טלווזיה ומסתדרת נהדר בלי נטפליקס כי המחשבות שלי מחליפות כל סדרה וסרט. רק הבוקר התעוררתי ב-8 וחצי (וכן, זה מאוחר בשבילי) כי היה לי חלום שנראה בידיוק כמו סדרת טלוויזיה. אני ארשום אותו אחרי שאסיים להתכונן למבחן. תמיד הרגשתי שונה. בארץ תמיד קראו לי "המוזרה", "החייזר ממאדים" ו"העולה חדשה" וזה אפילו שנולדתי בארץ. תמיד כשנכנסתי לקניון המאבטח פשוט התחיל לדבר איתי אנגלית, ואפילו פעם אחת הייתי עם אחותי והמאבטח אמר לה "תעזרי לה ללמוד עברית היא צריכה עזרה בהתקלמות" ואני כולי הייתי בשוק חח. השיא הגיע כשעבדתי, בארץ, באיקאה, ואחת הלקוחות התחילה לדבר איתי באנגלית. חשבתי שהיא תיירת אז זרמתי איתה. ואז כשהייתי עסוקה עם לקוחה אחרת ראיתי אותה חוזרת ומדברת עם הקולגה שלי, אבל לפתע, בעברית רהוטה בלי שום מבטא אמריקאי ! תמיד אמרו לי שנולדתי במקום הלא נכון ושאני מתנהגת כמו מישהי מחו"ל. עם המראה שלי, אנשים התחילו לדבר איתי ברחוב שוודית, גרמנית, אנגלית ורוסית. בצרפת אגב, חושבים שאני מקנדה, גרמניה או רוסיה. בארץ תמיד חשבו שאני שוויצרית או גרמנייה, אפילו פעם אחת דיברתי עם לקוח, באיקאה, והוא שאל אותי אם יש לי אזרחות שוויצרית ובלי לתת לי אפילו לענות על השאלה הראשונה, מיד הוסיף, מה בתור שוויצרית אני עושה בארץ כשיש לי אופציה לגור במדינה הכי טובה בעולם. הייתי בשוק ! מאיפה הוא הקריץ את זה ! אבל בפוסט הזה, אני אדבר על דבר שנוגע כל אחד מאיתנו, אלא אם כן אתם צמחים שעושים פוטונסיתיזה. וזה, כפי שנחשתם, אוכל. הרבה אנשים שעוברים לחו"ל שומרים על התרבות מהמקום ממנו הם באו. וזה נורמאלי והגיוני לחלוטין. אין לי שום דבר נגד זה. אבל אני מקרה מיוחד, כי אני מהאלה שאימצו את התרבות הצרפתית ב-98%, וזה מבחירה אישית וחופשית ואפילו באופן טבעי. כפי שהבנתם, תמיד הרגשתי זרה בארץ שנולדתי, ובצרפת לפתע הרגשתי להרגיש תחושת שייכות ושל בית, וזה אפילו שאני לא אזרחית. חבר שלי אומר לי שאני מתנהגת ממש כמו צרפתייה ושאני מדברת צרפתית ברמה בידיוק כמוהו, רק שיש לי מידי פעם שגיאות כי זאת לא שפת האם שלי. בניגוד לאחרים, אני ממש לא מתגעגעת לארץ, וגם בארץ תמיד שנאתי שווארמה, פלאפל וכל זה. בצרפת אגב, השווארמה שונה לחלוטין מהארץ, היא לא מטובלת והטעם ממש טוב, בצרפת אני אוהבת את השווארמה. אין לי אפילו חשק לדבר עברית, וגם לא משוויצה או מתגאה בזה. כל פעם שאני קוראת אני כל פעם מתפלאת מכמה צרפתית זאת שפה כל כך יפה, ומרגישה צביטה בלב שאני עדיין לא שולטת בה באופן לגמריי מושלם. אני מדברת עברית מתוך הרגל. כי אחרי הכל, השפה הזאת נכפתה עליי. נולדתי וגדלתי בתוכה, אני מדברת עברית עם המשפחה שלי והחברים בארץ, ומידי פעם אני מעיזה לחשוב בעברית או שנפלטת לי מילה בעברית בלי לשים לב. כשאני רושמת את הפוסט, מיד באים לי לראש ביטויים ומילים בצרפתית, שאי אפשר לתרגם אותם לעברית, אבל שמתארים בידיוק מה שאני מרגישה. בצרפתית אני מרגישה שאני מסוגלת לתאר בידיוק מה שאני חושבת ומרגישה, בזמן שבעברית תמיד לא הצלחתי. אבל מבחינת אוכל, תמיד שנאתי אוכל ישראלי. אף פעם לא יכולתי לאכול בשקט בלי שאנשים היו מתערבים לי בצלחת. "למה את אוכלת שניצל עם מיונז ולא עם קטשופ" "למה את שמה שמנת בכל דבר" "למה את אוכלת מלא תפוחי אדמה" וכד' וכד'. בארץ סבלתי מהפרעות אכילה, אבל לא מהסוג של בולימיה ואנורקסיה, המוכרות, אלא מסוג אחר, שאולי כניראה יש לו שם אחר שאני לא מכירה, אבל גם, אני מחשיבה את זה להפרעות אכילה. העובדה שלא היה לי תאבון לכלום, לא אהבתי לאכול כמעט כלום. גדלתי על האוכל של אימא ושל סבתא, מטבח גרמני, רוסי וצרפתי ביחד. הכל היה טוב ויפה, אבל כשהייתי נגיד בחדר אוכל או אצל חברות, הייתי מתה מרעב. לא יכולתי לאכול כלום. בחדר אוכל המנות מפוצצות בשמן ובתבלינים, ואצל חברים היה אוכל שאני לא מכירה. אימא שלי התחילה להציב לי תנאי, אם אני רוצה ללכת לחברה, אני צריכה לאכול בבית. היא ידעה שאני בעייתית עם אוכל. גם בבית בקושי אכלתי, רק בגיל 18 התחלתי אפילו לאכול מהמנות של אימא שלי. הייתי אוכלת ממש קצת מאכלים ובכלל לא נוגעת בירקות, קטניות. חייתי רק על שניצל, צ'יפס (100% ביתי, כזה שחותכים תפוחי אדמה ומטגנים, סבתא תמיד הייתה עושה לי), ופיצה. בתור חולת קניות תמיד אהבתי ללכת עם אימא שלי לקניות, והייתי צריכה להתחנן שתיקח אותי גם כי היא מעדיפה לעשות קניות לבד ולא רוצה שיעזרו לה ! תמיד בסופר היא אמרה לי "תקחי מה שאת רוצה לאכול" ותמיד הייתי חורשת את הסופר שעות וחוזרת עם יופלה שטוזים, מילקי ושניצלים קפואים של מאמא עוף, ובעיקר הרבה עוגיות. אימא שלי כבר התרגלה להרגלי האכילה המיוחדים שלי וכבר לא אמרה כלום … כשנסעתי לצרפת לאימא שלי הייתה חרדה שאני אמות שם מרעב. היא התחננה שאני יאכל ושאלה אותי כל יום מה אכלתי. בבית כבר הייתי קצת מבשלת, בעיקר מכינה קינוחים לארוחות משפחתיות, שכל המשפחה אהבה. אבל לא ידעתי לבשל ממש אוכל שהוא לא מתוק. בהתחלה שרפתי דברים ופוצצתי בשמן/חמאה ותבלינים, כן כמו בארץ, בלי לשים לב, כי עשיתי לפי העין ולא היה לי כוח להשתמש בכף … והייתי סובלת מכאבי בטן נוראיים. בארץ לא הבינו למה יש לי תמיד כאבי בטן וצרבת, אימא שלי אמרה שהקיבה שלי רגישה, כמו שלה, לתבלינים ולשמן. ושאני צריכה להפסיק לאכול בחדרי אוכל. הרופאה בצרפת אמרה לי במפורש שאסור לי לאכול אוכל מטובל ושומני מידי ! רק כרגע אני מקבלת טיפול תרופתי של חודש כי שוב קלקלתי לעצמי את הקיבה הרגישה שלי. בארץ, כל שנה הייתי סובלת מהרעלת מזון ונשארת שבוע בבית עם אישור רפואי, בצרפת זה קרה לי שוב כי חייתי באוניברסיטה רק על עוגיות ותפוחים. הקיבה שלי כלכך רגישה שאני פשוט לא מסוגלת לאכול בחוץ לעיתים קרובות. אני חייבת רק אוכל ביתי ובאופן מסודר, באוניברסיטה זה מאוד קשה, במיוחד שגרים שעה וחצי ממנה, ומצאתי את עצמי ממש חולה, עם כאבי בטן, צרבות וחולשות נוראיות. אבל בצרפת, התחלתי לאכול, גם בחוץ וגם אצל אנשים. אני לא מפחדת יותר ללכת לארוחה אצל אנשים אחרים כי אני יודעת שהם יגישו דברים שאני אוהבת. התחלתי לבשל אוכל צרפתי ברוב הזמן, וקצת מנות של אימא ושל סבתא. האוכל בצרפת שונה לחלוטין מהארץ, ודומה קצת למטבח של אימא שלי. באחד הפוסטים אמרתי שהאוכל הצרפתי לא משהו, אבל זה היה דיי דבילי לשפוט את המטבח הצרפתי לפי מה שהשותפים, שהם בעיקר בנים שלא יודעים לבשל, מכינים. זה היה לפני שהכרתי צרפתים מקומיים וטעמתי את המנות שלהם. הם אוכלים הרבה קיטניות, בשר ושמים גבינה ונקניק חזיר בכל דבר. בארץ לא נגעתי בנקניקים, הם היו במרקם פלסטיק, בלי טעם וכמובן מעוף, כי הורסים כל מאכל בשם הכשרות. בצרפת טעמתי נקניק חזיר, Jambon, והטעם כל כך טוב. הצרפתים שמים אותו בכל דבר. קרפים עם גבינה וג'מבון, גרטן של פסטה עם גבינה, בשמל וג'מבון, ספגטי עם גבינה, שמנת וג'מבון … אפילו טעמתי פירה עם ג'מבון ! והפירה בצרפת, טעים. כי בצרפת יודעים שפירה מכינים רק עם ש-מ-נ-ת, ח-מ-א-ה ו-חל-ב, ולא מתעללים בו כמו בארץ. צרפת זאת מדינה חילונית שלא נותנת לפטנזיות של דתיים לנהל לה את החיים ואת האוכל. אתה יכול להיות ליטרלי מה שאתה רוצה, אף אחד לא עושה לך פרצופים למה אתה אוכל שניצל או חזיר ואז שותה קפה עם חלב. כשבאתי לבקר בארץ שוב מצאתי את עצמי רעבה, ובלי מה לאכול. אימא שלי לקחה אותי לאכול המבורגר, פיצה … ואז פשוט חייתי על המנות שלה בסופי שבוע, כשהיא מבשלת. כשרציתי לקנות לעצמי עוגיות לנשנש, נתקלתי באותן עוגיות פרווה דוחות במחירים מופקעים, בעת שבצרפת אפשר למצוא עוגיות שוקולד נימוחות בפה עם חמאה ביורו וקצת (חברת bon maman ממליצה בחום, התמונה למטה :).האוכל בארץ הוא באיכות כל כך ירודה לעומת צרפת, והרבה יותר יקר. בעיקר בגלל שהוא "כשר" ובשם הכשרות שמים מרגינה בכל מנה במקום חמאה. בארץ היה לי כולסטרול גבוה בידיוק בגלל המרגינה, בצרפת אני אוכלת הרבה מנות על בסיס חמאה והכולסטרול שלי תקין והכל אצלי בריא ! (אני עושה בדיקת דם פעם בשנה) בצרפת יש פירות יער, פטל (שאני מאוד אוהבת), מלא מגוון של אוכל קפוא *באיכות טובה* שאפשר לחמם בתנור ולחסוך זמן, וכמובן כל דבר מוכן עם שמנת, חמאה ומתובל באופן דליקט. המאפים מתוקים באופן מעודן, ונמסים בפה עם טעם חמאתי שגורם לבלוטות הטעם לרקוד כמו בנשף של לואי ה-14. ספטמבר 2017, goûter (ארוחת 4) צרפתי ואני מתכוונת שלפתע, האוכל היה לי טעים. מבשלים בידיוק לפי הטעם שלי, שמים חמאה במקום שמן, שמים הרבה שמנת, חלב ובשמל באוכל וגם הרבה גבינה, יש הרבה בשר ופשוט התחלתי לאכול כמו שצריך. כשטסתי לצרפת, שקלתי 47 קילו ל-1,65 ! אני לא בחורה שמשמינה, למרות שאני אוכלת יש לי גנים טובים ואני נשארת רזה, אבל בצרפת עליתי ל-50. לא היה כמעט שום שינוי במראה שלי, אבל התחלתי להרגיש טוב יותר. ובעיקר הפסקתי לגווע ברעב.