המדריך שלך להגירה לחו"ל

וואוו… עבר המון זמן מאז שכתבתי. החיים עמוסים והשגרה לא באמת מלאה באירועים מכוננים ששווים כתיבה. אז החודש ציינו (פחות או יותר) 4 שנות מגורים בקנדה. לפני ארבע שנים ריכזנו את החיים שלנו לתוך ארבע מזוודות ויצאנו לדרך חדשה. זה נראה כל כך מזמן ועם זאת את הימים הראשונים של המעבר אני לא שוכחת. ארבע שנים חלפו ועדיין לא פעם אנשים שואלים אותי "אז איך החיים בקנדה". ותנו לי לגלות לכם משהו, החיים הם חיים. בסופו של דבר השגרה זהה (כנראה) בכל מדינה ואצלי היא מורכבת מהמשפחה, העסק, קרוספיט וזהו פחות או יותר. השגרה נראית הדבר הכי רגיל בעולם, עד שאני חופרת קצת פנימה ותוהה עם עצמי האם החיים השתנו או לא. אני אתחיל מהנקודה הסופית – החיים שלי השתנו. לא רק שלי כמובן, גם של בן הזוג והילדים, אבל על עצמי אעיד שאני אחרת. אם בישראל כעסתי יותר, היום כמעט ואין בי כעס. אם בישראל הייתי נמנעת מללכת לסופר, כאן זה חלק מהיום יום שלי. אפילו העסק שלי השתנה ואני מתייחסת לדברים בצורה שונה. קצת יותר סבלנות, פחות לחימה והמון הקשבה. אני קולטת את זה מהלקוחות שלי. הם מדברים ואני מקשיבה. אני מדברת והרבה מהם מתפרצים. זה בסדר ואני לא כועסת. כששואלים אותי איך החיים בקנדה קשה לי לענות תשובה קצרה, בין היתר כי נכנס מרכיב ההשוואה. לא שאני רוצה להשוות, אבל זה קורה מעצמו. למשל, אם כאן יש חניות רחבות, זה יחסי למקום אחר. אם כאן אנשים רגועים וסבלניים, זה ביחס לאנשים שלא, או לפחות ככה התשובה נתפסת. הפעם אני רוצה לא להשוות אלא פשוט לספר על החיים בקנדה לאחר ארבע שנים. החיים בקנדה החיים בקנדה טובים באופן יחסי. אני גרה במקום שהוא די חור (איזו עדינה אני), בבית פרטי משלי, עם רכב נחמד. אחד הדברים שמפתיעים אותי תמיד הוא שאני כאן. הרבה פעמים יוצא לי לכתוב ללקוחות "אני אהיה כאן כשתצטרך". שום דבר לא בוער ואם צריך, אפשר לחכות לזמן המתאים כי אני אהיה כאן גם אחר כך. החיים פה נוחים. זה משהו ששמתי לב אליו כבר בתחילת הדרך וזה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים. למשל, ה"הום דיפו" חותך עצים (פחות או יותר) לפי המידה שאני מבקשת, מה שאומר שאם אני צריכה מדף או משהו בסגנון אני יכולה להסתמך על החנות כאן ליד. דוגמה נוספת, הלכנו עם הקייאק לאגם ושמנו לב שיש שם עוד מלא סירות קטנות וקאייקים. שאלנו זוג האם זה בסדר להשאיר את שלנו והם ענו לנו לקשור אותו כדי שעובדי המקום לא יפנו אותו. לרגע לא עלה הנושא שמישהו יגנוב את הקאייק (ובאמת, מי יגנוב קאייק?). האנשים בסביבה שלנו נעימים מאד. יש שיגידו שהם מנומסים יתר על המידה ושזה מסתיר סנוביות וריחוק. מבחינתי זה אומר לגור במקום שכיף לחיות בו. אגב, זה בא לידי ביטוי בחניה, בכביש, בחנות, בבית הספר (כשיש בית ספר אבל זה עניין לפוסט שלא בא לי לכתוב). החיים בקנדה הם חיים לכל דבר. הם חיים נוחים, הגיוניים ונעימים. לא תמיד כמובן אבל באופן כללי די טוב לי וזה מה שבאמת חשוב. המלצות וחיות אחרות מי ששואל אותי אם שווה לגור בקנדה או לא אני אגיד שני דברים. קודם כל – קנדה ענקית. זו מדינה גדולה שמה שקורה ומתרחש בפרובינציה אחת אינו דומה בכלל למה שקורה בפרובינציה אחרת. מזג האוויר, המשכורות, האנשים, אלו רק חלק מהדברים שמבדילים בין מקום אחד לאחר. כל מקרה הוא מאד אישי ולכן אני אף פעם לא אמליץ לאנשים אחרים לעשות משהו ובוודאי לא את מה שאני עשיתי. עם זאת, אני יכולה להגיד שיש חיים אחרים ו(כמעט) תמיד יש עוד אפשרויות, למי שרוצה כמובן. 🙂

רוב האנשים לא יודעים, שתחת ממלכת ארצות השפלה, ישנן בעצם 4 מדינות. הראשונה הולנד שמוכרת לכולנו והשאר הן ארובה, קוראסאו וסינט מארטן- 3 איים בקאריבים. האיים עצמאיים, חלק בצורה מלאה וחלק בצורה חלקית אך שייכים לממלכה. כך לדוג' האכיפה המשטרתית מתבצעת על ידי משטרה מקומית, אבל מבחינת ביטחונית הצבא ההולנדי מגן על גבולות האיים. חלק מהאיים מקבלים גם עזרה פיננסית שוטפת מהאג, מקום מושבו של הפרלמנט ההולנדי. וכדי לסבך את זה עוד קצת, תחת מדינת הולנד קיימות 3 רשויות מוניציפליות (שהן בעצם עיריות מיוחדות). נחשתם נכון, לא מדובר באמסטרדם או באוטרכט. אלא שמדובר בעוד 3 איים קטנים הנמצאים אלפי קילומטרים בקאריבים, האיים הם בונייר, סינט אוסטאטיוס (נקרא גם סטיישה) וסאבא. כלל התושבים של האיים נושאים דרכון הולנדי, מה שעושה את התנועה חופשית בין הולנד האירופאית להולנד שבקאריבים. האי סינט מארטן, כמה שהוא קטן מחולק לשניים, חצי הולנדי וחצי צרפתי השייך לצרפת. שרידים קולוניאלים ב-2013 ביקרתי בסורינאם, ארובה וקוראסאו. היה נורא חשוב לי להדביק פערים (בגלל העובדה שלא חונכתי בהולנד) וללמוד על ההיסטוריה ההולנדית. שם התאהבתי לראשונה בקאריביים, איפה שהוא בידיעה שיום אחד אחזור לשם לצמיתות. הטיול התחיל בפארמריבו שבסורינאם, מדינה שקיבלה עצמאות מהולנד בשנת 1975. מדינה ענייה נורא. האוכלוסיה היא כור היתוך של ממש- תושבים ממוצא אפריקני, אינדונזי, הינדוסטאני ואפילו סיני. ההיסטוריה והשפה ההולנדית עדיין בכל מקום. לאחר מכן המשכתי לארובה, אי שאיבד את הקשר שלו להולנד, חוץ מהדגל ההולנדי שמתנופף לו ברוח על יד הדגל הארובני. האי דיי התמסחר והפך להיות מוקד תיירות לאמריקאים. ארובה היא אחת מהמדינות העשירות בממלכה ולכן גם לגמריי עצמאית מבחינה פיננסית. לעומת ארובה, קוראסאו הוא אי ששמר על האותנטיות והצביון ההולנדי, גם מבחינת השפה וגם מבחינת ההיסטוריה. עובדה מעניינת היא שהמון יהודים ברחו אחרי השואה לאי זה ממזרח אירופה. יש האומרים כי שליש מהאוכלוסיה של קוראסאו היו יהודים. מלכה לא מפונקת (Unspoiled queen) ב-2015 ביקרתי באי סינט מארטן, אי שנפגע קשות מדי כמה שנים על ידי הוריקנים הרסניים, חצי האי ההולנדי מסודר ומשופץ לעומת חצי האי הצרפתי בו העוני ניכר לעין.באחד מהימים לקחתי הפלגה של כשעתיים לאי סאבא, 13 קילומטרים רבועים ומונה פחות מ-2000 תושבים. כמו שהוזכר לפני, אי זה הוא רשות מוניציפלית של הולנד מעבר לים. אי מדהים ביופיו עם המון שמורות טבע והר געש רדום. המון חושבים שהולנד היא מדינה ללא הרים אבל בעצם הר הגעש (Mount Scenery) הוא הנקודה הכי גבוהה בהולנד. ב-2017 הייתי באי בונייר, אי מדהים וקטן, ששליש מגודלו הוא שמורת טבע (Washington Slaagbaai) המרכולים השכונתיים העלו לי זכרונות מהילדות וגרמו לי לחשוב על התקופה בה הייתי מלווה את סבתי לקניות בשיכון שבטבריה. כולם מנופפים אחד לשני לשלום בטיילת שבעיר קראלנדייק, נראה שכולם מכירים פה את כולם. הכנה נפשית למעבר דירה אז למה אני מספר את כל זה? לפני מספר שנים הגעתי למסקנה שכשאהיה מבוגר והילדים שלי יהיו עצמאיים יותר, אני רואה את עצמי גר במקום עם אקלים טוב יותר. לא רק האקלים זה מה ששבה אותי אלא גם איזור שבו החיים פשוטים יותר, השפה היא עדיין אותו שפה (הולנדית) והאנשים חמים יותר. בעצם שילוב של הולנד עם אמריקה וקצת מהדברים הטובים שיש לישראל להציע. ברור לי שכעת אני לא יכול להגר לשם, בגלל מה שלאיים הקטנים הללו יש להציע לילדיי, מחסור באוניברסיטאות, 8-9 ש' טיסה משאר המשפחה וכו'. לכן אני מתכונן למעבר לאט לאט, ברור לי שהמעבר יהיה עוד שנים, לכן אני מנסה כל שנה לסוע לאחד מהאיים הללו על מנת להתאקלם ולראות איזה אי הכי מדבר אליי ואיפה אני מרגיש בבית. המון חושבים שהגירה זה משהו מיידי, זה יכול להיות אמנם, אם אתם רוצים לקחת פחות סיכונים, תקחו את ההחלטות הללו באיטיות. כל קיץ חודש- חודשיים אשכור דירה באחד מהאיים ואראה לאן הרוח נושבת. ההכנה שלי היא ממש איטית, אני בתחילת שנות השלושים לחיי והילדים שלי כנראה ויעזבו את הבית עוד כ-15-20 שנים. עד אז אני משתדל לקרוא חדשות ולהיות מעורה בכל מה שמתרחש באזור האנטילים ההולנדים, עוקב אחר מחירי הבתים והכי חשוב מנסה לטפטף לאשתי על בסיס שבועי שאנחנו נעבור לשם בשלב מסויים. הבדל בין חופשה לחיים אני סבור ובטוח שאחרי תקופה מסויימת יתגלו לי גם החסרונות של לגור על אי קטן. היצע נמוך של עסקים ומקומות עבודה, לדוג' באי בונייר יש קולנוע אחד, בערך 4 סופרים, חנות אלקטרוניקה אחת ואם תרצו להזמין משהו מהאינטרנט כנראה שזה לא יגיע למחרת אלא בין שבועיים לשלושה.בונייר הוא אי קטן המונה 20 אלף תושבים לעומת ארובה עם 108 אלף תושבים שהוא אי הרבה יותר מפותח תודות לתיירות הרבה מארה"ב. מבחינה שהות חוקית באיים, כל הולנדי או אזרח אירופאי רשאי לגור בהאיים הללו, מדובר בעניין של להגיע ולהירשם בעירייה המקומית עם כתובת מקום השהייה שלכם. לסיכום, אם אתם יכולים לחלום את זה, סביר להניח שאתם יכולים גם לממש את זה. אבל כשאתם ממשים, תעשו את זה בצעדים קטנים.

קריסמס 2019 מערב לונדון, Hammersmith, ליד הפארק Ravenscourt. אני גר עם מאיה, חתולה שמנמונת וחמודה. תחביבה העיקריים הם שינה, זלילה וישיבה על עדן החלון בצפייה על ציפורים מעופפות, אטרקציה. היא משוכנעת שהבית שלה, ואני רק המשרת שבזה היא צודקת. שהייתי מגיע בערב, היא היתה מחכה לי בקומת הכניסה במבט זועף "איפה היית כל היום?" אחרי הארוחה היתה קופצת על המיטה ותפקידי היה ללטפה. לאחר הליטוף, הגירגור וניצול כף ידי המלטפת היא נטשה אותי לטובת הספה. טוב שכך, כי בשש בבוקר היא מתעוררת במבט מאושר ומתחילה בטקס ליקוק עצמי מרעיש שחתולים לעולם לא יבינו שהוא מעיר בני אדם. הכירו את 'מאיה שומנים', ילידת 2012, לונדון מזג האוויר בבריטניה החל להתקרר ורציתי לברוח מהחורף הלונדוני. חמש שנים שרדתי את החורפים הגשומים למען תושבות הקבע הבריטית הנכספת – כעת, אני יכול לבלות שלושה חודשים בתאילנד! נפרדתי לשלום מהשמנה (כינוי החיבה של מאיה) ועליתי בסוף דצמבר 2019 למטוס בדרך לבנגקוק. אייס תה קר ומרענן על גדות הנהר בבנגקוק מזג האוויר בתחילת השנה מושלם: 25 מעלות. זו גם התקופה המתויירת ביותר בתאילנד עם מעל ל- 32 מיליון תיירים בשנה. זה הביקור החמישי שלי בממלכת סיאם – אני אוהב את הארץ הזה, את האנשים החייכנים, התרבות המנומסת, האוכל התאילנד הבריא, שפע הטעמים – הכל כך כך שונה מהתרבות המערבית. שייק אבטיח מופלא שטעמו העדין גורם לך לרחף תם עידן האבטיח, החל עידן המנגו… כשהגעתי לתאילנד, שלחתי הודעת ווצאפ לעוזרת הוירוטאלית שלי Thanita מבנגקוק. נפגשנו במסעדה שהיא המליצה ברחוב Silom Road – הזמנתי לשיננו שייק ליצי ואחרי זה אכלנו. טניטה היתה אחראית לסידור היומן שלי בשנה האחרונה. באנגלית המקצוע שלה נקרא Personal virtual assistant – היא קובעת את אירועים אישיים שלי ביומן שאני בלונדון – מסעדות, סדנאות, הרצאות, קונצרטים, אירועים חברתיים, דייטים ואפילו סרטים בנטפליקס לפי הקריטריונים שביקשתי. שעות המחקר שלה חסכו לי את הטרחה לחפש את האירועים בעצמי. בכל ראשון בערב היתה שולחת קובץ אקסל עם רשימה של דברים מעניינים לעשות, הייתי מסמן את המועדפים עליי וכמו חייל ממושמע יוצא למסע ברכבת התחתית בלונדון, מגיע לאירוע, משתתף, מצלם ושולח לה תמונות או סרטונים עם משוב עד כמה היה מוצלח. חפשו את המוצר הישראלי – צמיד החמסה בזרוע ידה הימנית, מתנתי הצנועה ל- Thanita אחרי הארוחה יצאנו לטיול רגלי בלומפני פארק. למרות שזה היה המפגש "הפיזי" הראשון שלנו היא הכירה אותי היטב בפן האישי במסגרת העבודה שלה, בעוד אני ידעתי עליה מעט מאוד. בסיום הפגישה הזמנתי אותה להחלקה על הקרח. תחביב חדש, אבל היא סירבה בעדינות, אולי משום שהתביישה, אני לא יודע. בנגקוק מלאה בגורדי שחקים ובזו שגרתי יש בריכה על הגג מבט על העיר מקומה 32, שחיה מרגיעה מול נוף עוצר נשימה (כשצוללים) בטיול הקודם לפני שנתיים הכרתי את Nara בעיר בשם Chiang Mai (צאי מאי). היא ישבה ליד האגם באוניברסטיה וקראה ספר. התחלנו לדבר, התיידדנו במהירות, Nara ערכה לי סיור מעניין באוניברסטיה והלכנו לאכול ארוחת ערב. יום למחרת כבר נסענו לפאי Pai יישוב קטן וחביב ליד צאי מאי, ובילנו יחד כמה ימים. בשנתיים האלו לא שמרנו על קשר רציף אבל המספר שלה הופיע לי ב- Line (המקבילה של וואסאפ האסיאתית). בנתיים היא עברה לבנגקוק, אז שלחתי לה הודעה ונפגשנו ליד הנהר במערב העיר. כשהיא הגיעה, בקושי זיהיתי אותה, שנתיים עברו והזמן עשה את שלו, היא התבגרה והשתנתה מאוד. הלכנו למקדש בודהיסטי, היו שם המוני תיירים, צפוף, יקר ומיותר. אז ויתרנו והלכנו לארוחת צהרים על גג אחד המלונות ליד הנהר. הכירו את Nara – בחורה קטנה עם תיאבון גדול לחיים לפגוש אותה אחרי שנתיים (התמונה מעודכנת) היתה חוויה מרגשת. היתה לנו הזדמנות לחדש את הקשר ולטייל יחד. בפגישה אחרת החלטנו לראות קצת טבע. חצינו את הנהר בספינה והגענו לצידו המערבי של הנהר, שכרנו אופניים ורכבנו לשוק Bangkachaoland, פעם אחרונה שרכבתי על אופנים היה בפרנקפורט, זה באמת היה כיף. אחרי זה עצרנו לנוח ב- Sri Nakhon park. חציית הנהר במעבורת מול אוניית משא – רציתי את כל המכולות האלו לעצמי באחת המפגשים הצעתי ל- Nara לעשות סקי על הקרח והיא השיבה "סקי על הקרח בבנגקוק?! מוזר, בחיים לא!". טוב, אז הלכתי לבד לעשות סקי ב- Sub-Zero Ice Skate Club, רק שכולם שם היו ילדים. עכשיו אני מבין למה אף אחת לא רצתה לבוא, אבל כשביקרתי בקייב בשנה שעברה היו מלא מבוגרים שעשו סקי, אז מה ההבדל? בבית הקפה לחתולים בבנגקוק הבטתי מהופנט ביופיו של היצור המושלם הזה המשכתי להיפגש עם שתיהן במשך חודש ינואר, ביקרתי בשווקי האוכל, בקניונים, בית קפה לחתולים. בסופי שבוע שוק סוף השבוע פתוח, אפשר למצוא בו בגדים ומוצרים לבית וגם דוכני אוכל, עם קינוח כמו זה בתמונה: גלידת קוקוס עם מנגו טרי, אורז ירוק מתוק ובוטנים בשוק סוף השבוע בבנגקוק בקניונים המפוארים בבנגקוק ישנם סוגי מסעדות ומאכלים על בסיס המזון האסיאתי, למשל, יש להם שפע של מנגו והם מכינים איתו על דבר אפשרי, למשל: עוגת קרח מנגו עם גלידת מנגו וסירופ מנגו – נחשו באיזה טעם? את דירות המגורים מצאתי ב- Airbnb. כל שבוע עברתי למגדל דירות אחר באיזור בנגקוק, עם בריכה, איזור עבודה ולובי – כך הכרתי איזורים שונים וגם כמה דייטים מאותם בניינים בזכות אותם אפליקציות היכרויות נפלאות ששימושיות מאוד בקרב דיירי הבניין. בחלק ממגדלי הדירות הבריכה היתה למטה כדי לאפשר לשכנים להריע לשחיינים המצטיינים לאחר חודש מדהים בבנגקוק, המליצו לי לבקר בפאטייה – עיר נופש שנושקת לים עם אטרקציות חביבות. הגעתי במיניבוס והאווירה היתה אחרת – חוף ים, מלא תיירים מבוגרים, וזונות בטיילת, עומדות אחת ליד השניה משהו כמו מאתיים נשים לאורך קילומטר אחד! נוף מהמם, ארוחה נהדרת, תחושה משחררת – תיכף נלך לטיילת 🙂 הסקרנות (והחרמנות) לא הותירו בי ברירה, אם אני בעיר הזונות הגדול ביותר בעולם, כדאי לרחרח. צעדתי בשעות הערב וראיתי את "שוק הבשר" הזה מקרוב – עינייהן תרות אחר תיירי המין. כשהתקרבתי תפסו אותי ביד ושאלו איפה המלון, אבל רובן בכל הכנות לא מושכות והסכנה ממחלות מין הניע אותי לשכב איתן. אז אמרתי שאני גיי והמשכתי ללכת עד שפגשתי להקת ליידי בויז שעטו עליי כאילו אני כבשה תמימה שטעתה בדרך. הן יפות, אבל מסוכנות ולא רציתי להסתבך, אז התחמקתי. בסוף, את הלילות העברתי עם החתול הזה במיטה, ובחינם! בפטאייה יש קניונים מרהיבים במרכז העיר Central World וצפונית לו את ה- Terminal 21. חוויה, הרבה טעמים חדשים שלא הכרתי, Food Court עם אוכל תאילנדי עממי, בריא וזול וכמה בתי קפה נחמדים. אבל תוך חמישה ימים הרגשתי שמציתי את העיר של התיירים החרמנים והתאילנדים האדישים. הבעיה היא שמרוב תיירים וזרים שעברו לגור בעיר, התאילנדים "איבדו" את הקסם האישי שלהם והם פחות ידידותיים. מדינת עולם שלישי – כדי לעבור לבניין ממול יש לצלוח נהרות סואנים וגשרים מפותלים לקחתי טיסה ישירה ל- Chiang Mai, לעיר שפגשתי את Nara לראשונה לפני שנתיים. האיזור שגרתי בו נקרא Nimman, אולי האיזור העירוני היפה ביותר בכל תאילנד, מלא בתי קפה בוטיק עם התמחויות לסוגים שונים, יש בית קפה אחר מתמחה באבוקדו, אחר במנגו ושלישי בלחם מתוק ממולא בעשרות סוגי קרם, בוטיק שוקולד ועוד שפע של אפשרויות. בערב יש את Market night באיזור המזרחי של העיר, או לחילופין אפשר לבקר בשוק האוכל הקטן ליד קניין Maya. (אין קשר לחתולה) אין כמעט מכוניות באיזור הזה, והוא מאוד מתאים להליכה רגלית, פגשתי שם נוודים דיגיטליים שגרים בעיר תקופות ממושכות ועובדים דרך האינטרנט וזה בעצם מוביל אותי לעיסוק המרכזי שלי – אני מבלה ונהנה, אבל גם עובד במשרה מלאה, שבע ימים בשבוע, עם צוות הפיתוח תוכנה בחו"ל. אנחנו מפתחים אפליקציה לאנדרואיד ולאייפון. אז רק לידע כללי – בכל פעם שאני אזכיר במאמר שהלכתי לבית קפה, זה היה עם המחשב נייד, האייפד והטלפון למטרת עבודה. בוחן את האפליקציה בטלפון אנדרואיד וכותב פידבק לצוות הפיתוח באייפד (עבודה הכי כיפית!) זוג החברים הכי טובים שלי מלונדון הגיע לבקר בתאילנד ותיכננו לבלות את השבוע הזה יחד צאי מאי. הם אוהבים אוכל טוב וכל יום מחייב ביקור במסעדות הטובות ביותר, אז נגררתי בעל כורחי כי אני לא זללן גדול כמוהם, אבל נהנתי מאוד בעיקר בחברתם אבל גם מהחוויה הקולינרית. ישבתי שם והתגעגעתי לאוכל כשר פרווה תפל. סתם! הלכנו לעשות אומגה (Zip line). יש הרבה חברות אומגה מתחרות, אך טיפ שקיבלתי ממנהלת נסיעות מקומית שהכירה את כל המקומות המליצה לנו על המקום השווה ביותר. במתחם שביקרנו היו עשרות נקודות אומגה בלב הגונג'ל עם נוף מדהים ואנחנו עברו מנקודה לנקודה חלקן כוללות סולמות וחבלים – מסעיר! אם אתם מבקרים בעיר, אתם חייבים ללכת. השבוע חלף והזוג טס לבקר באיים הדרומיים, אז נפרדנו לשלום עד לאיחוד בלונדון ביתנו החדש והמרנין! קרנבל הפרחים בצאי מאי, מסתבר שלחלק מהנשים בעיר הזאת יש כנפיים – ליידי פלי את המשך השבוע העברתי בעבודה בין בתי הקפה הרבים באיזור. נפגשתי עם אחותה של החברה הכי טובה של אמא שלי. היא יצאה לפנסיה ומתגוררת כמה שנים בעיר. מסתבר שצאי מאי מושכת אליה הרבה זרים שגרים במגדלי הדירות באיזור, יש כאן איכות חיים גבוהה יחסית, דירות מרווחות עם בריכת שיחה ומכון כושר, שירותי כביסה עד הבית, ספרייה שקטה ללימודים או עבודה, לובי נאה עם שמירה ובעלות נמוכה משמעותית מארצות מערביות. באיזור Nimman יש הופעות לקהל הרחב, ובעיר העתיקה במרכז העיר יש מקדשים בודהיסטים יפים, מסעדות אוכל צפון תאילנדי, מרכזי ספא מפנקים ויוקרתים וממזרח העיר העתיקה יש את שוק הלילה שישראלים רבים מבקרים בו וכדי להגיע אליו צריך לעבור ברחוב קטן של ברים עם בנות וליידי בוי באווירה ידידותית למדיי. אני מניף את שייק הקוקוס בתחושת אושר עילאי וכבר מפנטז על השייקים הבאים מאחוריו Apple vs Samsung – בצאי מאי היתה לי תאונה מצערת – מהי ההסתברות שהאייפד פרו יפול בטעות על הטלפון סמסונג S10 וישבור את המסך? זה בדיוק מה שקרה! נסעתי באותו הבוקר למרכז סמסונג בצאי מאי, שירות למופת מתאילנדים חרוצים ומסורים לעבודתם וקיבלתי את הטלפון עם מסך מקורי חדש תוך שלוש שעות! אני בספק אם בלונדון הייתי זוכה לשירות מהיר כזה, בטח לא בארץ הקודש. במשך שנים הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמסך הטלפון ישבר, וכשזה קרה, התיקון הסתיים תוך 3 שעות לאחר שבועיים חלומיות בצאי מאי, החלטתי להיפרד מהאווירה האורבנית שאני אוהב ולראות טבע, נסעתי לעיר קטנה בשם Chiang Rai שצפונית לצאי מאי. אכן, האווירה רגועה ונעימה, עם האנשים הכי ידידותיים שפגשתי בתאילנד, אך דלה באטרקציות. בכל בוקר נסעתי למסעדה אחרת והמשכתי לכתוב את הספר מדע בדיוני שאני שוקד עליו בתקופה האחרונה. לכתוב דורש משמעת, אבל חשוב לי למצוא את ההשראה לכתוב, בלי היסח דעת ובלי דאגות כי במצב הנפשי המתאים הכתיבה זורמת וכך הגעתי לעמוד חמישים. אחת המסעדות החביבות עליי היא The Wanderer עם מקומות ישיבה נוחים בתוך אולם ממוזג או בחצר הגדולה עם הגינה המטופחת. סלמון קר עשיר בחלבון אחד מהמאכלים האהובים על תאי המוח שלי אייס קפה עם קצפת, חתיכות בננה וסירופ שוקולד שעוזר להגדיל את רמת הסוכר בדם המקדש המפואר והמפורסם ביותר בצאי ראי נקרא המקדש הלבן. העלות לזרים הוא 100 באט (תאילנדים נכנסים בחינם). הוא גודל, יפה ומרשים. סיור רגלי יכול להיערך שעה או יותר ובסיומו אפשר לבקר במסעדות ובחנויות המזכרות בסמוך. המקדש הלבן בצאי ריי נראה מרחוק כמו קצפת, אבל עשוי מגופות לוחמים שהפסידו בקרב אלת המקדש מנסה לפתות אותי – אבל ידיהם של הגברים מתחתיה מגלות את סופם המר של מי שהעז להתקרב והפעם שייק קוקוס טבעי שתורם להתרוממות הרוח וזחיחות הדעת עוד מקדש מרהיב בצאי ראי הוא המקדש הכחול שווה ביקור קצר ומשם הלכתי לאכול במסעדה ליד בשם Chivit Thamma Da Coffee House, Bistro & Bar. המקדש הכחול בצאי ריי שהשראת משחק האסטרטגיה Starcraft במסעדה הזאת הייתי מאוד פופולרי בקרב היתושות שייק אלכוהולי למבוגרים בלבד לאחר שבועיים בצאי ריי שכל ערב אני מזמין בשוק המרכזי את שייק מנגו הסמיך והטעים ביותר ששתית בחיי, כותב את הספר ומתיידד עם כמה מקומיים הרגשתי שמציתי את העיר והגיע הזמן לחזור לבנגקוק. בטיסה חזרה לבנגקוק, אישה במושב מלפניי לבשה קונדום צהוב אבל סירבתי לה בנימוס אנחנו במרץ, ובבנגקוק התחילו לדבר על הקורונה, אנשים מסתובבים עם מסיכות בכל מקום ובתחנות הרכבת מחלקים מסכות בחינם. אני מתעלם מהמצב וממשיך לטייל בבנגקוק, פוגש אנשים ופוקד את בתי הקפה האהובים עליי, אבל משהו באווירה השתנה – התאילנדים אחוזי אימה. עוגת שוקולד אשר מטשטשת את המושג 'שכבות' בפוטושופ בישראל כבר החלו לדבר על הסגר ובאירופה הקורונה מתפשטת וקוטלת אלפים. אני מעדיף להישאר בתאילנד ולא לחזור ללונדון. המצב בבנגקוק מחמיר מיום ליום, פחות אנשים מסתובבים ברחובות ולקראת סוף מרץ הוכרז שלטון צבאי בבנגקוק וכל המקומות הציבורים נסגרו. האינטואציה שלי מזהירה מהגרוע מכל – בנגקוק ללא בתי מסחר היא כמו בית סוהר אחד גדול מבטון מזויין. אני מחליט לנסוע לעיר חוף בשם Hua Hin שם נודע לי שהמסעדות פתוחות והכל רגיל. אייס קפה קר הוכר כמשקה שתורם לשטף כתיבה יצירתי ומהיר הצלחתי להתחמק מהסגר בבנגקוק ממש ברגע האחרון. התוכנית המקורית היתה לנסוע ברחבי תאילנד למקומות נידחים ללא הסגר. הגעתי ל- Hua Hin והקניונים פתוחים! אושר! העברתי את היום הראשון בעבודה בבית הקפה, עם המשקאות שאני אוהב, בערב הלכתי לשוק הלילה ובלילה סטוץ. אבל… אווירה נכאים! העוצר הגיע לעיר והשמועה אומרת שתוך ימים ספורים יסגרו את הקניונים והחנויות. לבד, ברחבה, מעכל את הטרגדיה – הקניון סגור! מה עושים??! בנקודת זמן הזאת הטיול השתנה. הרגשתי את עריצות המדינה פוגעת בזכות הטבעית שלי לחירות במסווה השקרי של בריאות הציבור. אני חייב להילחם למען החירות שלי! עזבתי את העיר ונסעתי לעיירה קטנה במרחק חצי שעה ממנה. מצאתי מלון דירות יפיפה מול הים, אבל שממה, אין אנשים. נשארתי שם שבוע נוסף ואת הבקרים בילתי מול חוף הים עם הבריזה הקרירה והמלטפת היה תענוג. הקניונים נסגרו, אז הלכתי לים ופגשתי סוס חולה קורונה. אבוי! הבריזה הקרירה מהים מענגת את גופי, האייפד מחמם את איזור חלציי למרות הסגר, מסעדת S&P היתה פתוחה. התעניינתי למה והם השיבו שיש להם מערכת ביטחות מיוחדת, לא ברור – מסעדה רגילה, אכלתי שם את ארוחות הערב עם תאילנדים מקומיים. עם קצת תושייה מצאתי בעלת מסעדה שהכניסה אותי בחשאי למסעדה שלה והכינה אוכל תאילנדי פשוט, טעים וזול. בעיירה הקטנה הזאת לא ראיתי שוטרים, אבל אפשר היה לראות שהעוול שנעשה לבעלי העסקים הקטנים בגלל הטלת הסגר הוא בלי נתפס. כשהייתי חוזר למלון, ראיתי עשרות בעלי עסקים קטנים ומיואשים יושבים בדוכנים הריקים שלהם מכוח ההרגל. היתה אישה זקנה שישבה כל היום בכניסה לשירותים הציבורים של החוף עם שלט 5 באט דמי כניסה, אבל אין אנשים. היא ישבה שם בשמש הקופחת חסרת אונים מול עריצות השלטון שחוגג, בכל העולם, את הכוח הלא מרוסן שהמגיפה העניק לו. עכשיו לשלטון יש תירוץ לרדות באנשים למען העצמת כוחו ושליטתו הברוטאלית והלא מוסרית בעליל. בניגוד לשלטון עריץ שהעם מתנגד לו, הפעם העם ברובו המכריע הסכים לקבל את המרות בכניעה, בלי שום בחינה רציונלית של המצב. ללא מרד. עם האפליקציות ההיכרויות בכל מקום שהגעתי היו לי דייטים בזכות רכיב ה- GPS בטלפון הנייד שידע לחולל מפגשים סוערים, אך העוצר הלילי הפחיד את התאילנדים, פוחדים מדייט, פוחדים מסטוץ, פוחדים משכניהם ומחבריהם. התקשורת המגוייסת למען השליט יודע הכל נטעה בהם פחד אימים שהנה הם עומדים להיחנק למוות מהוירוס בעל הקרנים האדומות רק שהם התעלמו מעובדה קריטית שהוירוס פוסח על הצעירים והבריאים שבהם, אבל הפחד משתק. בנתיים, הויזה שלי עומדת לפוג ואני נוסע למשרד ההגירה ב- Hua Hin לחדשו, אך קיבלתי סירוב משלושה בעלי תפקידים ששוחחתי איתם, ונדרשתי לחזור לבנגקוק. אין ברירה, אבל כבר אין תחבורה ציבורית. אני מזמין מונית פרטית ומגיע לשגירות האיטלקית לקבל מכתב סטנדרטי שמבקש משלטונות תאילנד להאריך את הויזה, בלי צורך לחצות את הגבול. האיטלקים הביוקרטים הפתיעו לטובה וכתבו את המכתב תוך עשר דקות Bravo. מהשגרירות נסעתי למשרד ההגירה. באותו הזמן איטליה כיכבה בחדשות כמדינה עם מספר הנפטרים הגבוה ביותר, אז קיבלתי יחס מועדף והויזה חודשה לחודש נוסף. (אני בעל דרכון איטלקי) בנגקוק הפכה לסיוט, כבר לא כיף כמו קודם. הכל סגור, מבקשים ממני לחבוש מסיכה בכניסה לסופרמרקט, בדיקות חום גוף. עוצר מעשר בערב ומהדייטים אפשר כמעט לשכוח. מה אני עושה? התאילנדים ביטלו את הטיסות הפנימיות, הרכבות והאוטובוסים. היטלו סגר על הערים ועוצר בתוכם ואני תקוע בבנגקוק באפריל, בשיא החום, קרוב לארבעים מעלות. במגדל הדירות, ג'ל אלכוהלי מונח בכניסה, הדיירים המבועתים החלו ללחוץ על כפתורי המעלית עם קיסמי עץ, המעלית מחולקת לאיזורים איפה לעמוד והתאילנדים נועצים בי מבט כועס עם עיניהם היפות שאני בלי מסיכה. הבריכה אסורה לשימוש, כך גם הספרייה ובעצם כל שטח ציבורי, אז אני בדירה הקטנה והחביבה שלי במגדל, נאלץ להזמין אוכל מוכן הביתה. זה המשיך ארבעה ימים מצערות. 96 שעות בהם הפגישות היחידות שלי הם עם דיירי הבניין בעלי אותן אפליקציות היכרויות ששותפים לתיסכול כמוני. מזל שסקס הם עושים בלי מסכה! קונדום חובה, למי שתהה. דיון סוער בקרב רוקחות תאילנדיות על גודל הקונדום במידה שביקשתי. האם יעזרו לי גם במדידה? ראיתי שהמצב בבריטניה מחמיר, זוג החברים שביקר אותי בצאי מאי חזר ללונדון, נדבק והחלים, אלפי מתים בבתי החולים הממשלתיים, הכל סגור, אז ללונדון אני לא חוזר בנתיים. יותר טוב להישאר כאן, אבל איפה? מה שהייתי צריך זה טבע, ירוק ומים זורמים, פנטזתי על ג'ונגל אבל אם להיות ריאלי זה לא אידיאלי לישון עם יתושים ואני לא טרזן. אז חיפשתי באינטרנט ומצאתי את גן העדן במערב בנגקוק – בית הארחה יפיפה, במקום מסתורי שאף אחד לא מכיר – יצרתי קשר עם הבעלים והזמנתי אושרה. הגעתי לשם במונית, והמארחים ערכו לי סיור במתחם הריק. כל התיירים עזבו מזמן ואני הדייר היחיד. לא עוד דירה בקומה העשרים במגדל, אלא בית פרטי ויוקרתי עם המרפסת שמשקיפה על אגם מלאכותי בה אני יושב עכשיו וכותב את המאמר הזה. המארחים הנפלאים מעניקים שירות VIP יוצא מהכלל, חמישה אנשים משרתים אותי כי אין להם משהו אחר לעשות. מכינים ארוחות בוקר אישיות, שייקים, אופים לחם טרי, עוגות ומספקים מוצרי מזון בסיסים. ארוחות הבוקר במרפסת של האגם המלאכותי היו טעימות ומזינות במיוחד בעלי המקום, משפחה תאילנדית עשירה, קנו לי מכונת קפה נספרסו חדשה כולל מקציף חלב ואספקת קפסולות לשנה לפחות, מדיי פעם הם מבקרים אותי ומביאים קינוח שהכינו או הפתעות אחרות כמו העוגה הזאת: עוגת גבינת מנגו בהכנה ביתית לעיתים קרובות אני משתמש באפליקציה הפופולרית כאן בשם Grab ומזמין אוכל (או מונית), ואפשר להזמין גם את רכיבים בלבד אז ניסיתי והנה התוצאה: אני מבשל תערובת של רכיבים שאת שמם וטעמם אנני מכיר אבל כישורי הבישול שלי לא מרשימות אותה בכלל שמעדיפה לשחק בטלפון בבוקר מחכים לי ארבעה מנות תאילנדיות חריפות עד כאב ובבוקר אחרי הארוחה אני מכין קפה. ניסוי מדעי – מה קורה שמכניסים כדור גלידה קפוא לקפה חם? מדיי יום אני יוצא לסופרמרקט ליד הבית, העמוס במוצרים איכותיים מאירופה ואוסטרליה ומאפייה של Paul הבריטית בכניסה. שם מצאתי גלידת האגן דאז בטעם רום צימוק האהוב עליי. תאילנד זולה, אבל המחירים של הסופרמקט זה יקרים מאוד כי המוצרים ברובם מיובאים מחו"ל. עם כל המצב המדכא של הסגר, אני בר מזל. אני עובד על האפליקציה (אנחנו כבר ב- Sprint 9), ובמקביל כותב את הספר הבדיוני שדיברתי עליו – על לוחם שחי בארץ דמיונית ומגלה את עצמו דרך מסע בערי האוייב, ובשעות הפנאי אני מזמין את החברים המקומיים מאפליקציות ההיכרויות לבקר בבית הארחה המפנק ולאכול יחד קרונפלקס בננה, לשתות קפה ממכונת הנספרסו החדשה שלי ועכשיו יש גם גלידת רום צימוק שאפשר לחלוק. חמישה חודשים, הרבה דייטים וסטוצים, אבל אין זוגיות. הגיע הזמן להיכנס למערכת יחסים מחייבת, בוגרת ורצינית, כי החיים הם לא רק שייק אבטיח וגלידת רום צימוק. אז אתה מחפש ומחפש ובסוף מגלה שהזהב, או הזוגיות במקרה שלי, נמצאת ממש ליד הבית, באגם המלאכותי בגינה הפרטית. הורי הצפרדע מבשרים לבתם על השידוך אך היא נראת מסוייגת בתחילה בהסכמת הוריה נישקתי את בת הצפרדע הקטנה ומאז אני בזוגיות עם נסיכה מקרקרת וקופצנית

מגיפה עולמית – מי היה מאמין, כמו מלחמת עולם, אירוע היסטורי שיחרט בספרי ההיסטוריה וילווה את הדורות הבאים עם מבול של סרטי אימה הוליוודים על וירוסים וחיידקים מפלצתיים שמשמידים חצי מהאנושות לפחות. יש סיכוי שבגלל וירוס הקורונה, הרפואה בכלל והטיפול במחלות נגיפיות השתפרו דרמטית. זו תיהיה קפיצת מדרגה מדעית-רפואית של עשור קדימה. אם עד לא מזמן צעירים רצו להיות שפים או להופיע בכוכב נולד, אז ברגע זה חולמים מיליוני צעירים (לפחות במזרח אסיה) להיות מדענים וחוקרים, לפתח תרופות ולהציל את עתיד האנושות. משאבים אדירים מופנים לטובת מחקר מדעי ופיתוח רפואי שזה שלעצמו נהדר! אבל בנתיים בשיאה של המגפה, אף אחד לא חושב על העתיד ואנשים פוחדים, האנושות בפאניקה, הממשלות הטילו עוצר, סגרנו לנו את העסקים, כלאו אותנו בבית, אסרו עלינו להיפגש והם אומרים שהסיבה לכך היא משהו כזה: "ללא הסגר, אנשים ידביקו אחד את השני ויהיו מלא חולים שימותו כי יש מחסור במכונות הנשמה, לכן צריך סגר". הבנתי. הנימוק הזה היה משכנע אותי בגיל שמונה, ועדיין הייתי שואל: "למה אנחנו לא מפסיקים לנוסע במכונית בגלל מאות הרוגים מתאונות דרכים?" אני מניח שהתשובה היתה משהו בסגנון: "זה מגיפה! לא תאונות דרכים". "אבל שנה שעברה נפטרו מממגיפת השפעת 650,000 איש ברחבי העולם, אז מה ההבדל?" הייתי מקשה. והתגובה: "קורונה זה לא שפעת, אלא הרבה יותר רציני". נכון שנגיף הקורונה מסוכן יותר מנגיף השפעת, אבל זה לא סיבה לסגור את המדינה, לעצור את החיים. יש שתי סיבות להטלת הסגר. ואף אחת מהן אינה וירוס בגודל 0.000125 מילימטר. 1. הפוליטקאים רוצים לשמור על הכיסא שלהם. הפיתוי גדול – המשכורת מנופחת, הלשכה והמזכירה, העוזרים הפלמטרים, הרכב והנהג הצמוד, ההוצאות הנלוות, הטיסות, הלינה במלונות, הקומבינות וכמובן היוקרה שמלווה את הפוליטקאי במסגרת תפקידו. נתחיל בהנחת היסוד – לפוליטקאים, ככלל, לא ממש מזיז אם אנשים מתים כל עוד מותם לא מיוחס להם. אנשים מתו לפני הקורנה והם לא פעלו לשיפור המצב כי הם לא נתפסו "אשמים" במותם. שרידותו של הפוליטקאי תלויה בגורמים שאינם קשורים בהכרח למצבו האוביקטיבי של האזרח. מאות הרוגים בשנה מתאונות דרכים לא מיוחס לפוליטקאי ולכן הוא לא נוקף אצבע לשנות זאת. מצד שני אם אסירה ישראלית בכלא הרוסי נאשמה, באופן חריג ולא הוגן, באחזקה לא חוקית של סם, הפוליטיקאי עשוי להבחין ששיחרורה יניב לו יתרון פוליטי – הוא ילחם למענה שמה שיקבע בעינייו הוא אהדת הציבור למעשיו, לא חירותה כמובן, אחרת, מצידו שתירקב בכלא גם על לא עוול בכפה. חזרה למגיפה – באופן מצער למדיי, מגיפת הקורונה מאפשרת לפוליטיקאים לנצל אותה כדי לחזק את שליטתם. סין היא דוגמא מצויינת אך גם ישראל שגייסה את שירותי הביטחון שלה נגד אזרחיה – מעקב אחר אנשים, הגבלת חירותם, עידוד הלשנה בקרב הציבור, בקיצור – ארץ אוכלת יושביה. החלום הרטוב של הרבה פוליטיקאים. כוח לא מרוסן שמגביר את שליטתם (ואולי גם ידחה את משפטם) – במצב זה, כמה מאות מתים ממגיפה (או בפיגועי טרור מתמשכים) היא ברכה לשלטון ולמערכת הביטחון שמקבלת היתר להשתלט על תחומים אזרחיים שהיו מחוץ לסמכותה ולדרוש תוספת תקציבים על חשבון טובת האזרחים במווסה של ביטחון הציבור ודאגה לשלומו. אבל מצד שני, אם יותר מדיי אנשים ימותו במגיפה אז האחריות עשוייה ליפול על הפוליטיקאי המכהן והוא יפסיד בבחירות הבאות – מזה הוא חרד וזה המניע העיקרי לפעולתו. לכן האינטרס העיקרי של הפוליטיקאי הוא לקבל החלטה מאוזנת שתשמור על כיסאו (ולא בהכרח על בריאות ושלום הציבור). וכך היה: הפוליטיקאים ברחבי העולם, פנו ליועצים המקצועיים במשרדם (רופאים, מדענים) ואלו בחנו לעומק את הנתונים באופן רציונלי. מסתבר באופן לא מפתיע שהוירוס הזה פועל במסגרת חוקי הביולוגיה הקיימים וגם לו יש אופי פעולה מוגדר, מגבלות ונקודות תורפה שניתן לנצל לטובתנו. הסטטסטיקה מראה שוירוס הקורונה מסכן שתי קבוצות אוכלוסיה: מבוגרים מעל גיל 60 (שמערכת החיסון אצלם עשויה להגיב באופן מוגזם ולתקוף את הריאות) אנשים בעלי רקע בריאותי בעייתי (מכל הגילאים). וירוס הקורונה מסוכן לאנשים מעל גיל 60 האם 85% מהאוכלוסיה (עד גיל 60) צריכה להיענש ולהיכלא בבית בגללם? התוכנית המקצועית מניתוח הנתונים מסקנת הדרג המקצועי היתה להפריד פיסית בין האוכלוסיות בסיכון לבין האוכלוסיות שלא בסיכון. ההפרדה הזאת תאפשר לקיים חיים כמעט נורמלים לרוב המכריע של הציבור ובמקביל הוא יפתח את חסינות העדר. מסקנתם השניה היתה לבצע בדיקות מאסיביות לגילוי הקורונה באופן ממוקד (לקשישים ולאוכלוסיות בסיכון) וגורף (לכלל האוכלוסיה), במטרה לאתר במהירות מקורות הדבקה חדשים ולבודד אותם אם צריך (אין בהכרח צורך לבודד מי שלא בקבוצת הסיכון, מספיק שינוח בבית). התוכנית הזאת יישומה בתחילת המגיפה בבריטניה ואז נזנחה מסיבות שאסביר בהמשך. ביצוע התוכנית הרציונלית כדי ליישם את הפתרון המקצועי הממשלה אמורה: 1. לתקצב עסקים פרטיים בביצוע ההפרדה (למשל, תשלום למלונות, מקומות הארחה וכדומה) ולאכוף את ביצועה על ידי המשטרה. 2. לבצע בדיקות מאסיביות לאוכלוסיה בקבוצת הסיכון ולכלל האוכלוסיה כדי לשלוט בהתפשטות המגיפה. 3. לבטל את ריכוזיות משרד הבריאות. לאפשר לשוק הפרטי למצוא פתרונות רפואיים ללא הרגולוציה הקיימת. למשל, בדיקות קורונה פרטיות ללא אישור משרד הבריאות, מתן היתר קופות ובתי החולים חופש פעולה מלא, ייבוא חופשי של מוצרים רפואיים כמו מסיכות, מכונות הנשמה, ובדיקות ללא רישיון של מכון התקנים וכדומה. ביישום התוכנית המקצועית, אין צורך בסגר. המשק היה ממשיך לתפקד כמעט במלואו, הרי מרבית המבוגרים מעל גילאי שישים כבר יצאו ממעגל העבודה והשפעתם מחוץ למשק היתה זניחה. בנוסף, הם היו מקבלים הגנה ושירות טוב יותר באותם מרכזים סגורים ומבוזרים עם צוות וציוד רפואי זמין בקרבתם. בפועל כלאו אותם בבתי אבות בתוך הערים ונתנו להם להידבק ולמות. אז מדוע ההחלטה המקצועית נזנחה בסוף על ידי הממשלה הבריטית ובכלל על ידי כל הממשלות בעולם? הסיבה היא לא "ימותו עשרות ומאות אלפי אנשים ללא הסגר" אלא… התוכנית הזאת דורשת אומץ לב, פעולה נחושה מאוד ויש לצידה סיכון. היא דורשת מהפוליטקאים מאמץ אדיר, לקיחת אחריות מלאה וביצוע לוגסטי מורכב. אם הממשלה תיכשל בביצוע ההפרדה הפוליטיקאים ישלחו הביתה, כשלונם יהיה פומבי והם יצטרכו לשלם בכיסא שלהם (גם בסין). סין, כמדינת משטרה, לא העלתה על הדעת את ההתוכנית המקצועית. על הרופא הראשון שדיווח על הוירוס המסתורי הם אימו והשתיקו (בסוף הוא נפטר). בעיניי השלטון שם (כמו גם בארץ) שרידותם חשובה יותר מחיי אדם. התוכנית הפוליטית וכאן אנחנו מגיעים לתוכנית השניה שהגו היועצים הפוליטים – הטלת סגר, שיתוק חברתי וכלכלי, פגיעה בזכויות האדם וכאוס שסין וכל המדינות האחרות אימצו ללא שיקול דעת. ביצוע התוכנית הפוליטית בניגוד לתוכנית המקצועית, בהטלת הסגר – אחריות ההצלחה מוטלת על האזרחים (ולא על הפוליטקאים) אם המגיפה תימשך – תמיד אפשר להאשים את האזרחים שלא צייתו להוראות, יצאו מהבית והדביקו. מה שהשלטון והמשטרה צריכים לעשות הוא פשוט יחסית – לנתק את נתיבי התחבורה בין הערים, לשלוח שוטרים (וחיילים, כן, הרי אזרחים הם איום לשרידות השלטון) למרכזי הערים, לקנוס אנשים שטיילו לבדם ברחוב, לגרוע באלו שטיילו מעל למאה מטר כאילו היו אחרוני העבריינים או לא חבשו מסיכה שייעלותה מוטלת בספק. לפעולות אלו לא היתה תרומה רבה למיגור המגיפה, אלא תכליתם הטלת אשמה ופחד על האזרחים. הממשלה הבריטית קיבלה את הצעת הדרש המקצועי, אבל הבינה בהמשך שביצוע הפרדה תיהיה משימה מאתגרת בעלת סיכון פוליטי גדול למדיי ולכן נסוגה בהמשך לפתרון הקל של הטלת סגר, הגרוע מבחינת הציבור, אך בעל סיכויי הנזק הפוליטים הנמוכים ביותר מבחינת הממשלה. הרעיון שעמד בבסיסו של הסגר הוא שאנשים לא יצאו מהבית ולא ידביקו אחד את השני. אך היתרון של מניעת הדבקה המונית בסגר, מתגמד לעומת שיתוק הכלכלה וכליאת כל האנשים בבתיהם. במצב הזה השאירו את האנשים בסיכון יחד עם האנשים ללא סיכון שהדביקו אותם! אך ככל שיותר ממשלות השתמשו בשיטה הברוטלית והלא יעילה של הטלת סגר ועוצר, כך היה יותר קל לממשלות אחרות ליישם את אותה המדיניות, הפוליטקאים לא ישלמו את המחיר, אלא אנחנו האנשים ואותם משפחות שאיבדו את יקירהם. השיקול העיקרי שעמד בפני הפוליטקאים הוא שרידותם בשלטון, ולכן התוכנית הפוליטית נבחרה, כי סיכויי הנזק שלה עבורם נמוך משמעותית מהתוכנית הרציונלית שאילו היתה נכשלת, היתה מטילה את האחריות על הפוליטיקאי ולא על הציבור. בצפון איטליה המגיפה התפשטה במהירות כה רבה שלממשלה היה יחסית מעט זמן להתכונן. במצב קיצוני כפי שהיה, היה יתרון לסגר אזורי מיידי, פינוי האוכלוסיות בסיכון ופיזורים במרכזים שונים. דבר שלא נעשה מתוך חוסר מקצועיות וחוסר איכפתיות של שלטון המקומי הביוקרטי. 2. אנשים מפחדים, לא חושבים. מרבית האנשים, לא נעים לומר, מונעים מפחד, לא הגיון אלא הרגש מניע אותם לנקוט פעולה. אם הם מרגישים זה מעיד בעיניהם שהם צודקים. הרגש מתגבר עוד יותר במצבי קיצון כמו המגיפה. הפחד משתק. כשאנשים מפחדים הם מתעלמים מהעבודות. הרגש גובר על ההגיון וטענתם תיהיה "היה בחור צעיר שמת מקורונה!". אמנם מדובר על סיכוי סטטיסטי מזערי, וייתכן שהיתה לו בעיה רפואית כלשהי אבל העובדות לא מעניינות כי לתפיסתם הרגש הוא הוכחה לצדקתם – "אם אני מרגיש, סימן שאני צודק" (ככה גם חתול חושב). כשאנשים מפחדים – הם מצייתים. הם מפנימים את המסר שהם "לא ממושמעים" ולכן על המדינה למשמע אותם. להישאר בבית! לחבוש מסיכה! הפוליטקאים היו שאננים שהמגיפה החלה וחסרי אונים שהתקדמה אז הם שיקרו גם שהמערכת התמוטטה להם מול העיניים "אנחנו המדינה המתקדמת ביותר בעולם במיגור הקורונה" – בסופו של דבר, אנשים בוחרים במי להצביע על פי הרגש, לא ההגיון. ימין או שמאל – כולם בוחרים על פי הרגש או ההרגל. כך נוצר מצב הזוי שבו האנשים מוותרים מרצונם על חירותם, ומפקירים את חיי יקיריהם בידי מערכת ממשלתית מושחתת ולא יעילה שהאינטרנס שלה מנוגד פעמים רבות משל אזרחיה. האינדיבידואליזם מת – יחי הקולקטיביזם! הקורבן מצדיק את התליין. השילוב בין האינטרס השרידותי של הפוליטיקאי לבין הפחד של אנשים מפני המפלצת קורונה בעלת הכתר האדום גרם לטרגיה הזאת להתרחש. תוצאות הסגר – כאוס ונזק אדיר שאי אפשר לאמוד הפוליטקאים שיכורי הכוח מהמגבלות שהוסרו מידיהם מחפשים דרכים לניצול המצב לגזור רווחים פוליטים. הקורונה עשויה לסייע להם להיבחר שנית. הציבור זועק לעזרה וכמהה לסיוע חירום מהשליט החכם יודע הכל, התקשורת מגוייסת ומשווה בין הסיוע הניתן בין מדינות שונות. הפוליטיקאי מריח הזדמנות לשוחד המונים ומציע 500 ₪ לכל ילד. ככל שהוא יחלק יותר כסף והטבות, כך אהדת הציבור בו תגדל "מנהיג חזק, חכם ואיכפתי" – תקוותו שאת השוחד יזכור האזרח ביום הבחירות. ככה עובדות הדמוקרטיות בעולם – קוראים לזה "הבאג הדמוקרטי". הממשלה נכנסת לגירעון עצום ומדפיסה כסף כדי לפצות את כולם על נזקי הקיפאון הכלכלי שיצרה במו ידיה. עושר לא נוצר בהדפסת כסף, אלא אך ורק מיצירת ערך ממשי. הדפסת כסף יוצרת אינפלציה, ירידת ערך, בסופו של דבר הנזק יהיה כה גדול שאני אומר שאילו היו משקיעים בתבונה את כל הסיוע שהמדינה מציעה בבנייה של בתי חולים, למשל; היינו מצילים הרבה יותר אנשים מאשר מתו או ימותו מהמגיפה. תוצאותיו ההרסניות של הסגר הן מעל ומעבר למספר הנפטרים מקורונה. מה עם כל הבדיקות, הטיפולים והניתוחים שנדחו? חרדה, דיכאון, מצוקה והתאבדויות? הריסת משפחות וגירושים? איבוד עבודה ואינסוף דברים שבוטלו או נדחו? נזק שיצלק אנשים לכל החיים, נזק שאי אפשר לאמוד את גודלו. פשעים שהמדינה מבצעת נגד אזרחיה! המגיפה הזאת היא עוד הוכחה שאסור לנו לתת לממשלות כוח. חייבים להגביל אותם בחוקה, אחרת יכלאו אותנו בבית גם שנה הבאה. לא למדנו מההיסטוריה? ממשלות הם לא פתרון לבעיותינו, אלא מקור בעיותינו. כמה נקודות מעניינות: נקודה ראשונה הבהרתית – ילדים (ונערים) נדבקו בוירוס הקרונה בהמוניהם ורובם לא פיתחו סיפטומים, אך מערכת החיסון הלא בוגרת שלהם היתה למעשה יתרונם, כי זה לא הוירוס הורג, אלא התגובה החריפה של מערכת החיסון שנקראת 'סערת ציטוקינים' בריאות Lung שיוצאת מכלל שליטה אצל קשישים והורגת תאי ריאה בריאים. כתוצאה מהצטברות דלקת ונוזלים בריאות החולה הוא אינו מסוגל לנשום לבדו ונפטר. רוצה לומר, כליאה משותפת של כל האנשים, בסיכון ולא בסיכון, הוא שגרם להדבקה ההמונית. לכן, סגר לא היה יכול להיות הפתרון, עובדה – בסין מתו אלפים והסגר הרג את מי שבתוכו. נקודה שניה מחשבתית – נניח שהיה ניתן, תאורטית להשאיר את כל האנשים בבית ולספק את כל צרכיהם באמצעות רובטים מעופפים שהיו מובילים מזון, שתייה, תרופות ומה שצריך ישירות דרך החלון לסלון ביתם – במקרה היפוטטי זה אכן המגיפה היתה נבלמת, אבל… כמה זמן אנשים היו נשארים בבית? שנה? שנתיים? מה הצפי? עד שייצרו מספיק מכונות הנשמה ואז נשלח בהמוניהם עשרות אלפי זקנים למיטות עם מכונות הנשמה? אגב, מכונת הנשמה לא בהכרח מצילה חיים, במצבים קשים החולה נפטר מדום לב גם עם מכונת הנשמה. אולי התוכנית שנחכה לחיסון? ועד אז? חצי שנה, שנה, שנתיים בבית? שימו לב – שלא השקיעו שום מחשבה בתוכנית הזאת. כל המטרה היא להסיר מהפוליטקאים את האשמה ולהעביר אותו אל האזרחים שלא צייתו להוראות הדיקטטור הגדול שיודע הכל. נקודה שלישית מוסרית – מדהים שפתאום כולם, כביכול דואגים לגיל הזהב 🙂 אבא שלי נפטר בגיל 87 ממחלת הסרטן, אני יודע מה זה. אבל נניח שחולה בן 82 ניצל בזכות מכונת ההנשמה המיוחלת שבגללה, כך נאמר, שיתקו לנו את החיים. אבל תוך מספר שנים ספורות הוא ימות מזיקנה, לא? אז עוצרים את כל העולם, כדי להציל קשיש בן 82, שבכל מקרה ימות בשנה הבאה??! האם מותר להפר את החירות שלי (לכלוא אותי בבית) למען זכויות של מישהו אחר? אגב, בזמן כתיבת שורות אלו, 173 נפטרו מקורונה בישראל – האם, עם כל הכבוד לנפטרים, הנתונים מצדיקים את הסגר? (חלקם היה נפטר בשנה זו גם ללא הקורונה). נקודה רביעית זילותית – שהשוטר תאב הכוח משתמש בסמכות החוק כדי לבצע פגיעה בחירויות האדם, כמו תשאול מאיים אנשים ברחוב סתם ככה כדי להטיל פחד ואימה או סגירה של בתי עסק קטנים, הוא גורם לזילות בחוק. כי הרי האזרחים יודעים (גם אם במעורפל) שמשהו לא נכון בהתנהלות השוטר, העירייה והממשלה. החברה מאמצת נורמות של כוחנויות, בריונות ופגיעה בפרט במסווה של טובת הציבור. כי אם לשוטר ולמדינה מותר, אז למה שבתי הספר ומוסדות אחרים לא יטילו מגבלות ועונשים? נקודה חמישית כלכלית – מערכת הבריאות בעולם המערבי בכל העולם היא בבעלות ממשלתית, יקרה להחריד ולא יעילה. היא אינה מסוגלת לתת מענה סביר בימים הרגלים, אז במצב קיצון של מגיפה כל מערכות הבריאות, כפי שקרה באיטליה, בספרד ובארה"ב למשל, כולם פשוט התמוטטו. כאוס. אילו מערכות הבריאות בעולם היו פרטיות, ולא ממשלתיות כפי שהן כיום (גם בארה"ב), המצב היה שונה מהיסוד. בתי חולים פרטיים, כעסקים למטרות רווח, מתכננים לתרחישים ואירועי הקיצון הגרועים ביותר. זה לא היה משרד הבריאות שהיה קובע כמה מכונות הנשמה להקציב לכל בית חולים, אלא הדרישה של השוק והצפי כפי שהיו מעריכים אותו מנהלי בתי החולים. במצב כזה, היו בתי חולים פרטיים שהיו רוכשים יותר מכונות הנשמה למקרי חירום, דבר שהיה מניב להם רווח אסטרונוטמי במצב של מגיפה מצד אחד, אבל מספיק כדי לעמוד בביקוש גבוה להרבה מאוד חולים. צריך להבין שללא האפשרות לרווח אסטרונוטמי לא היה אינטרס לבתי החולים לקחת סיכון ברכישה מאסיבית של מכונות הנשמה שאולי לא יהיה בהם צורך. בשוק חופשי היו בתי חולים שהיו מתמחים במגיפות, אחרים מתמחים באסונות טבע, וכאלו בניתוחים מסובכים, ואחרים בהשתלות. לכל בית חולים כעסק פרטי היה אינטרס לבדל ולמצוא לעצמו נישה ריווחית. השוק הפרטי היה מגיב מיידית להיצע והביקוש, אך גם לצפי עוד כשמגיפה החלה בסין, בתי החולים הפרטים היו נערכים בזמן לתרחיש הגרוע מכל ומשנים את הייעוד בחדרים מסויימים בבית החולים לחדרי טיפול לחולי קורונה עתידיים. לא היה מחסור במיטות ולא במכונות הנשמה, נהפוך הוא – בתי החולים הפרטיים היו מתחרים בינהם, באמצעות מסעות שיווק ופרסום, לאשפז כמה שיותר חולי קורונה אצלם (חדרי אישפוז גדולים יותר, מכונות הנשמה מתקדמות, צוות רפואי מקצועי, ארוחות מפנקות, פעילות לשעות הפנאי) ולא אצל המתחרה והרווחים מכל חולה היו משפרים את השירות הרפואי בעשרות מונים ממה שמקובל כיום ברפואה הממשלתית הלא יעילה. בשוק חופשי מחסור מוסר במהירות עם עליית המחיר, אך בשוק רגולטורי מפוקח ומסובסד, אף לא לא יודע מהו השווי האמתית של מכונת הנשמה ואף אחד לא יודע כמה מכונות הנשמה צריך. האינטרנס של הקופה הציבורית הוא לחסוך ככל האפשר, כך שציוד רפואי תמיד חסר. הפוליטיקאים ומערכות הבריאות הציבוריות בעולם יכולים לזקוף לזכותם את מותם של עשרות אלפי אנשים עד כה. במידה רבה נטייתם של אנשים לראות בממשלה כפתרון לכל בעיותיהם, לתמוך במערכת הרווחה הציבורית ולהתנגד למערכת בריאות פרטית, גרמה לנו לשלם מחיר גבוה ועצוב כפי שרואים בכל העולם כיום. עידכון 25 באפריל 2020 – הסגר בישראל היה מיותר (כלכליסט)

תגובה למאמר אז כאן זה נגמר… אתמול בשעה 22:20 קיבלתי ממך הודעה בוואצאפ: ״הי, אתה פנוי במקרה?״ התקשרתי אליך וכששמעתי את טון הדיבור שלך הבנתי שהשיחה הזאת הולכת לכיוון מפתיע, אבל לא ידעתי לאן עד שאמרת בעדינות שהחלטת לפרוש מסיבות אישיות… זה מעציב, אבל אני מבין אותך, את עסוקה מעל ומעבר והחיים ממשיכים, אנחנו משתנים וזה מובן. אז נותר לי להקדיש עבורך את הפוסט הזה ולהודות לך על ארבע שנים של ניהול האתר בהתנדבות, על האמון המלא, על התמיכה השוטפת, על הסבלנות האינסופית – ותודה נוספת מעשרות או מאות אלפי המבקרים השנתיים "השקטים" שקיבלו מידע מקצועי, עידוד והשראה להגר לארץ אחרת. בשנים האלו כמנהלת האתר הובלת אותו… למקומות הראשונים במנועי החיפוש בכל המונחים המרכזיים הקשורים בהגירה. גישתך המתונה וחברותית עודדה כותבים חדשים לשתף את הקוראים בסיפוריהם האישיים. ביוזמתך הוספנו חבילות הגירה וייעוץ מקצועי שכיסו את עלויות התפעול הטכניות של האתר. התרחבנו ופתחנו דף פייסבוק וקבוצת וואצאפ. נוספו לאתר עוד מאות מאמרים. שירות הלקוחות שהענקת מכל הלב עזר לנו לבסס מוניטין של אתר מקצועי ומוביל בתחומו. והיו עוד כמה פעילויות חשאיות (; מה צופן העתיד ל- leaveisrael.com? האתר הזה קיים קרוב לעשר שנים והוא ימשיך לפעול עוד עשר ועשרים שנה ובעצם כל זמן שהמדינה קיימת תמיד יהיה משהו לכתוב 🙂 ותמיד תהיה סיבה להגר, לא? את, הכותבים והכותבות נתנתם את הטון, אתם הרוח האמיתית של האתר ואני, בלי להמעיט בערכי, רק חלק יחסי קטן מתוך כל המאמרים שנכתבו. לכן, רוחו ואופיו של האתר ישארו כפי שהם – כתיבה חופשית של דעות שונות, עצות וסיפורים אישיים. הוא ימשיך לשמש "בית" למהגרים לעתיד שמתלבטים ורוצים קצת עזרה, וגם למהגרים בהווה שרוצים לכתוב על נקודת מבטם כמהגרים בארץ חדשה. ויש משהו נוסף שאני מעריך ולמדתי ממך – את היית הקול המתון מבינינו שפונה אל כולם ומציע בשפה בהירה, משכנעת ואוהדת את הרעיונות של האתר באופן שהוכיח את עצמו לכל אורך הדרך. תודה טל, נתראה בברלין (או פעם שלישית בלונדון?)