המדריך שלך להגירה לחו"ל

אתמול הלכתי לחנות שמביאה גם מוצרים ישראליים. האחראי או הבעלים עדיין לומד את השוק וכל פעם מתווספים מוצרים חדשים. הפעם הביאו שקדי מרק של אסם ומרוב התלהבות שכחתי שרציתי לקנות גם זיתים… שמעתי שיש פה גם חנויות של סורים ושל הודים, אבל עוד לא ביקרתי בהן. בשבוע שעבר הלכתי לפארק כלבים. הייתה שמש ואנשים כבר הסתדרו בחברויות שלהם. בצד היו שני חבר'ה במראה שלפי השיפוט שלי נראה סורי. הכלבה שלהם גורה חמודה צעירה שעשתה המון שטויות וגרמה לכולם לצחוק. התקרבתי אליהם והתחלנו לדבר, שיחות של בעלי כלבים. מפה לשם, כיוון שהיה להם מראה "לא מקומי" ובנוסף מבטא, שאלתי אותם "מאיפה אתם" התשובה הייתה "אלברטה". אני הוספתי ברוב טפשותי "במקור…" והם ענו "פקיסטן, אבל נולדנו בקנדה, ההורים שלנו משם". התנצלתי. זה מאד לא מנומס לצאת מנקודת הנחה שמישהו מאיפשהו רק בשל המראה שלו. "זה קורה לנו הרבה, זה בסדר" הם אמרו והוסיפו "קנדה היא מדינה רב-תרבותית. כולנו לא באמת מכאן…" וקצת דיברנו על זה. בערב ממש נכנסתי לפייסבוק וראיתי את חבריי (מי יותר וירטואלי ומי פחות) מלאים בצבעים של כחול ולבן. פוסט שקפץ לי לעין נגע על הישגיה הבלתי רגילים והייחודיים של מדינת ישראל. הפוסט הגדיל לעשות כשנכתב בו שרק מדינת ישראל הצליחה להגיע להישגים כאלו תוך שבעים שנה… כשההורים שלי ביקרו בארה"ב כש"התפוצצה" פרשת קלינטון-לוינסקי ההורים שלי בדיוק היו בארה"ב. במסגרת טיול של חודש וחצי הם כיסו לא מעט מדינות ולא מעט קרובי משפחה. לכל צד יש מישהו איפשהו בארה"ב אז היו להם לא מעט אנשים לבקר. לפני שעברתי אמא שלי הזכירה לי את הטיול הזה שלהם ודיברה על התייחסות שלה ושל המארחים לפרשה שאז הסעירה את ארה"ב. "כשהלכנו למשפחות שהן דור שני, הטלוויזיה כל הזמן דלקה. הן כל הזמן התעדכנו מי אמר למי ומה. כשהלכנו אל הישראלים שעברו (לא משנה שהם גרו בארה"ב שני עשורים לפחות), הטלוויזיה הייתה כבויה וכאילו הפרשה לא הייתה" נשמע היה שזה הטריד את אמא שלי. האדישות הזו לחדשות, למה שקורה במדינה שלך, לזה שלא אכפת לך. "את תראי, גם לך זה יקרה, לא יהיה לך אכפת ולא תביני מה באמת מתרחש במדינה" היא אמרה ואני שאלתי אם זה כזה דבר רע. מה רע בקצת חופש חדשותי, באי-אכפתיות, בהתרכזות קצת אנוכית בי ובמשפחתי? הפייסבוק שלי משעמם במסגרת של משהו אישי לחלוטין עיינתי בפייסבוק שלי. התעניינתי בפוסטים ישנים ומצאתי את מה שרציתי למצוא, אבל לא רק. מסתבר שפעם הפייסבוק שלי היה מעניין יותר. היום אני כמעט ולא משתמשת בו, אני מעלה פוסטים כדי שיהיה ולא פעם משתמשת במינימום מילים באנגלית. בואו נגיד את האמת, הוא די משעמם, כמעט כמו החיים הקנדיים, רק לא בדיוק. אני לא אעלה תמונות של איזה כיף לי כי הציפוריים צייצו בבוקר, אני לא מעלה יותר אמרות ובטח לא תמונות של הילדים ות'כלס, כמה אפשר לצלם את הכלבה. מרוב פוסטים של הכלבה אני נראית כמו זקנה שהילדים שלה כבר לא שמים עליה והיא אלרגית לחתול אז הביאה כלב (כמעט הכל נכון). פעם, הפייסבוק שלי בעט. כשהתקשרו אליי מהבנק והסבירו לי שאין להם שום הטבות לעצמאיים, גם אם הם עם הכנסה מעולה, כתבתי על זה. כשהוט מצאו את מספר הטלפון של בן הזוג שלי כדי לנסות לשכנע אותו שישכנע אותי להצטרף לשירות, התעצבנתי על זה וכתבתי ברשת. לאחר הבחירות האחרונות בהן הצבעתי כתבתי שמי שהיה לו טוב ימשיך להיות לו טוב וקיבלתי על זה המון תגובות, רובן מאד זועמות. בעטתי את מה שהיה לי להגיד. כתבתי על האבסורד של החיים. על אי ההוגנות, על מסכנות, על תפיסות מעווטות. היו מסביבי חיים מעניינים ואני כתבתי עליהם. זה לא שלי היום, אני מסתכלת על פוסטים כמו הישגי מדינת ישראל וזה עובר לידי (לפחות רוב הפוסטים). אני שמחה עבור אנשים ששמחים עם המדינה שלהם, אבל לא מרגישה אפילו קמצוץ של התרגשות. זה לא נגע בי. לא שחיתויות, לא קיטוב, לא גזענות. זה לא שלי. אני עוד מרגישה אי נוחות ששאלתי שני אנשים נחמדים מאד מאיפה הם במקור (אחר כך שאלתי איך הם הגיעו לפה מאדמונטון). הכעס הזה על החיים עצמם הוא לא כעס שלי. אני גם לא ממש עצבנית על מה שקורה פה. אני מבינה שטרודו כבר התחיל את הקמפיין שלו לקראת הבחירות הבאות (אין לי מושג אם הוא באופן אוטומטי המועמד של המפלגה שלו או לא). הייתה תאונה שנהרגו בה המון בני נוער שמשחקים הוקי וזה ממש, ממש עצוב. זה לא כזה חדש, אבל עד לסוף השבוע האחרון עוד אספו כספים לתמיכה במשפחות ובפצועים. עד כה נאספו כמה מיליונים. אני חיה את החיים שלי, עם המשפחה שלי, עם החתול והכלבה. החיים שלי עדיין משתנים בכל יום, שום דבר לא דומה וכל הזמן יש דברים חדשים, אבל כולם ברמה האישית. אולי נהייתי אגואיסטית, אולי אני חיה את החיים שלי. כך או אחרת, אמא שלי צדקה, היא אמרה שאני אהיה אדישה וזה נכון.

אז ברוכים הבאים לקרב הצמוד של שתי מדינות על הים התיכון – צרפת וישראל. שתי מדינות אלו חולקות מאפיינים רבים במשותף, חלקכם עלולים אפילו להפתיע אתכם. אך כמובן שצרפת זאת צרפת, וישראל זאת ישראל. לכל מדינה יש יתרונות וחסרונות. בכתבה שלנו היום אני לא מתכוונת "להלל" אף מדינה ולומר שמדינה אחת היא יותר טובה מהשנייה, כי בסה"כ, בכל מקום יש יתרונות וחסרונות. ובשהותי בצרפת גיליתי שיש תחומים שישראל עדיפה בהם פי אלף. פריז ובכן, כולנו אוהבים פשטידות, נכון ? זה גאוני, זה קל להכנה וזה טעים מאוד. בצרפת, הפשטידות הן היסטוריה והן נקראות, גרטן. כן, גרטן זה בעצם פשטידה. בצרפת הפשטידות הנפוצות הן פשטידות כרובית/ברוקולי ותפוחי אדמה, רק שלא עושים פירה מהתפוחי אדמה, אלא חותכים אותם לעיגולים, עורמים, מוסיפים גבינה, תבלינים [לפעמים גם בייקון] רוטב בשמל וגבינה ולתנור. הצרפתים מפציצים בגבינה בפשטידות שלהם, ובכל דבר אחר, כך שאם אתם אלרגים לחלב די תתקשו למצוא מה לאכול בצרפת. בשבילי, זה גן עדן. אני אוהבת בשר ואני אוהבת מוצרי חלב. יש משני העולמות בשפע. למשל היום הכנתי לעצמי פשטידת כרובית וברוקולי, אבל בגרסא הישראלית. הגרסא הצרפתית לא יצאה משהו. בגרסא הצרפתית, מבשלים את פרחי הברוקולי והכרובית במשך 20 דקות, חותכים אותם לחתיכות קטנות ואז מערבבים עם שמנת חמוצה וגבינה. לפעמים גם מוסיפים רוטב בשמל. וכמובן שיש כאלו שמוסיפים בייקון [בצרפתית lardon] או נקניק חזיר [בצרפתית jambon]. בגרסא הישראלית מערבבים את הברוקולי והכרובית עם 2 ביצים, שתי כפות קמח, 200 גרם גבינה לבנה/200 גרם קוטג'. משטחים היטב ומפזרים גבינה, מומלץ. מה שמחזיק הכל בפשטידות הצרפתיות זאת הגבינה, לכן הם מפציצים בגבינה, משהו כמו 200 גרם. בישראלית, מה שמחזיק זה הקוטג'/גבינה לבנה והביצים. יאמר לזכותה של ישראל שהגבינה הלבנה הישראלית טעימה פי כמה. אז, הכנתי שילוב של שתיהם, וכמובן, עם עזרה מאימא שלי שאמרה לי מה לשים בפשטידה. שמתי 150 גרם שמנת חמוצה [אני חושבת, נשאר בערך חצי-שליש של קופסא של 250 גרם], 2 ביצים, 3 כפות קמח, קופסה קטנה של יוגורט בטעם טבעי [במקום הקוטג'/גבינה לבנה] וערבבתי הכל ביחד. אחר כך הוספתי כמובן גבינת אמנטל מגורדת מעל, 100 גרם. בקיצור, הגרסא הישראלית לפשטידה מנצחת לפי דעתי, טעימה יותר ועשירה יותר. אבל בצרפת, המוצרים הרבה יותר זולים. 200 גרם גבינה מגורדת עולה בערך 5-6 שקל. בארץ 10-12 שקל. פי 2 אותה גבינה ! הפשטידה כרגע מוכנה והריח מעלף. גם הפשטידות הצרפתיות טעימות מאוד ! אבל אין על הגרטן תפוחי אדמה הצרפתי. שלמות. ועכשיו נעבור לחלק הפחות טעים של הכתבה שלנו … כי מי אוכל נייר ?! חוץ מהילד ההוא שהיה איתי בכיתה כשהייתי בכיתה א', שאכל ניירות עם דבק ואני גם ציירתי לו כריכים והוא ליטרלי אכל את זה ואמר שזה טעים ם-ס כן, ניחשתם נכון. בירוקרטיה. למרות שזאת המצאה פרוסית, המילה בירוקרטיה מקורה מצרפתית, והיא באה מהמילה Bureau – משרד/שולחן עבודה. Bureaucratie. המילה הזאת גורמת לכל אחד צמרמורת בגב, המילה הזאת אחראית לחצי מהתקפי החרדה של כל מהגר לחו"ל, והמילה הזאת יכולה לדפוק אותך כמו שהיא יכולה לעזור לך. בשתי המדינות הבירוקרטיה איטית, אך יאמר לזכותה של ישראל שהם יעילה [ומהירה] יותר. בצרפת, נדמה שהפקידים לא בדיוק יודעים לעשות את העבודה שלהם. ובצרפת, אתם לא יכולים לדרוש לדבר עם המנהל, לעיתים אין עם מי לדבר וצריך לנסות להגיע למשא ומתן עם הפקיד הלא יוצלח … לפעמים הבירוקרטיה הזאת מוציאה את כל החשק מלחיות בצרפת. איכס. בכל הנוגע לטבע ופארקים צרפת לוקחת בענק. אגמים, יערות, חיות פרא שתחלמו לראות בארץ, טירות ומבצרים, נהרות … שלמות. הפארקים מלאים במלא ירוק, במזרקות מדהימות ולפעמים גם בפסלים מגניבים. בפארקים יש ספסלים ושבילים לאופניים וגלגליות. בנוגע לפארקים וטבע. אין על צרפת. תענוג לעיניים. האביב פה מהמם רצח, הכל פורח וירוק. ויש ציוצי ציפורים כל היום. כן, גם כשמחשיך חח. פארקים בצרפת, זו חורשה או שזה פארק? בישראל אנו מכירים שביתה כאיומים בתקשורת, שרובם לבסוף מתבררים כשמועות, ואז אם באמת מאיימים על שביתה למחרת, איכשהוא בדקה ה-90 מודיעים שנערך משא ומתן והשביתה מבוטלת. בפעם האחרונה שהייתה שביתה בארץ, הייתה כשהייתי בכיתה ט' ב-2011, באתי לבית ספר ואז ילדים והורים שחזרו הודיעו לנו בדרך שאין בית ספר כי אין שביתה. הייתי בעננים. היה אמור לי להיות בוחן באותו היום! חח בצרפת, הם הולכים עם זה עד הסוף. בכל הזמן שהייתי בצרפת, היתה שביתה לפחות 10 פעמים, אם לא יותר. יש הפגנות, barricade [ערימות של רהיטים וכל מיני חפצים כדי לחסום, הדוגמא הקלאסית – עלובי החיים] ודברים מבוטלים. כרגע יש שביתה באוניברסיטה שלי, כל הכניסות חסומות ואין לימודים. גם הרכבות חוגגות, ויש לעיתים רכבת פעם-פעמיים בשעה וכל העולם מתחרפן. הכל עמוס ומפוצץ ולמזלי איכשהוא תמיד אני מצליחה למצוא מקום לשבת לפני שכולם נדחסים בפנים כמו סרדינים ואז מתחילים הריבים, הצעקות והקללות, והבקשות של העובדים להידחס עוד כדי שעוד אנשים יוכלו לעלות. בחיי. זה לגמרי כאב ראש ! אבל לפחות הצרפתים יודעים להילחם על מה שחשוב להם ולא מוותרים. Vive la révolution !  ההמולה שנגרמת בגלל 2 רכבות בשעה לא חשבתי שאשמח כלכך שהאביב הגיע, ואז אקלל את הרגע הזה חח. אין ספק שמזג האוויר משוגע פה. בימים האחרונים היה חמסין בצרפת, ומזל שלא הקשבתי לאימא שלי ולקחתי איתי שורטים וחולצות קצרות, וסנדלים. אחרת הייתי נחנקת ונאלצת לקנות לעצמי, למרות שיש לי טונות בגדים קצרים אצל ההורים שלי. ובחמסין, בניגוד לארץ, זה נסבל. דבר ראשון, אין לחות. דבר שני, בבוקר קריר ונעים. לעיתים בבוקר יש 13 מעלות ואז תוך 3 שעות זה עולה ל-30 מעלות. משהו מטורף! מה שבלתי נסבל פה זאת העובדה שברכבות ובאוטובוסים אין מזגן. כל פעם שהרכבת מגיע אני אומרת "הנה התנור על הגלגלים הגיע" חח … סיוט. גם אם כל החלונות פתוחים ונושבת קצת רוח זה בלתי נסבל. אה כן, יש גם רוח, שקצת מקלה את החום. ובצל נעים. סה"כ סביל, ואני מאחלת שכל הקיץ יהיה ככה, אפשר להתרגל לזה. קריר בלילה, חם ביום. ואין לחות! רק שיוסיפו מזגנים לרכבות ולאוטובוסים, כבר בחנויות יש. אולם, האלרגיות אביב-קיץ שלי הן הרבה פחות גרועות בצרפת. אם בארץ הייתי כולי מכוסה בפריחה מכף רגל ועד ראש, בצרפת יש לי ממש פריחה חלשה שלצערי מופיעה בעיקר על הפרצוף … אני בעיקר הצטננתי והיה לי חום, טוב זה גם קרה לי בארץ. וכשאני בשמש אני תמיד מתעטשת. אבל האלרגיה הזאת נסבלת, לא כמו בארץ שאני ממש סובלת מסיפטומים קשים, פריחה מגרדת ללא הפסקה, כאבי ראש, בחילות, חוסר תאבון, כוויות מהשמש … אלו הבתים הפרטיים בצרפת, יפים הרבה יותר מהארץ וגם זולים הרבה יותר!  ונעבור לקטע האנושי והחשוב ביותר … מנטליות. בני אדם הם יצור חברתי, שלא מסוגל להסתדר לבד, גם אלו שיעידו על עצמם שהם מסתדרים לבד יופי [כמוני למשל] צריכים קצת חברה מידי פעם [נו, אני מכירה את עצמי היטב]. ומנטליות זה דבר חשוב. בצרפת האנשים הם השילוב המושלם של תרבות אירופאית ותרבות חמה ומחבקת. חוץ מפריז. בפריז הם לא פחות גרועים מהארץ, מה שגרם לי לשנוא עוד יותר את העיר הזאת חח. בפריז הם גסי רוח, סנובים, ומגעילים. מה שגרם לסטיגמות שכל הצרפתים כאלו, אך זה ממש לא נכון. אפילו אם תיצאו לעיר 5 קילומטר מפריז לפתע האנשים יהיו ממש נחמדים. אפילו חברה שלי שנולדה וגדלה בפריז אישרה זאת מנסיונה האישי!!! בצרפת אני פוגשת אנשים, ואם יש חיבור ואנחנו מדברים תוך 10 דקות הם נותנים לי פייסבוק, טלפון, מייל, סקייפ, כל דבר אפשרי. ואני נותנת את שלי. בארץ, בעבודה דיברתי עם קולגות במשך חודש, היינו אוכלות ביחד, יושבות ביחד בהפסקות ומפטפטות ואף פעם איכשהוא לא היה לי לא טלפון שלהן ולא פייסבוק. כשביקשתי מחברה שלי, שהכרתי בעבודה, אם אפשר את המספר שלה, כדי שנוכל לפטפט בווטסאפ, היא הסתכלה עליי במבט מופתע ומתנשא, "בשביל מה את צריכה את המספר שלי ?". ממש נפגעתי. אנחנו מסתובבות כל היום ביחד ולא נאה לך להביא את המספר שלך? ושנדבר גם מחוץ שעות העבודה? בצרפת זה לא ככה, אם באמת יש קליק עם הבן אדם הם נותנים מרצונם האישי אפילו תוך 10 דקות. חוץ מבפריז כמובן. האנשים שם לא שונים מהישראלים. הם די אותו דבר, באחת הכתבות אמרתי שפריז מזכירה לי את תל אביב ואני מוסיפה עוד מיליון מרקים לזה, פריז מזכירה לי את תל אביב. לטוב ולרע! כמו ישראלים, צרפתים מפציצים באוכל. צרפתים אוהבים לארח, לשתות ולצאת … שוק בצרפת – נראה בדיוק כמו בארץ, יש שם הרבה מציאות בזול ואיכשהוא כמו בארץ, גם הערבים מוכרים שם ם-ס רציתי לרשום את הכתבה הזאת הרבה זמן, אך לא יצא לי מפאת חוסר זמן ולחץ פיזי [ונפשי]. צרפת חולקת כמה דברים במשותף עם ישראל, אך יש דברים שהופתעתי לגלות שהם לא משהו בצרפת, וישראל עולה עליהם, כמו בירוקרטיה ויעילותה [גם מבחינת זמן], טעם הגבינה הלבנה ושמפואים בזול … בסופו של דבר בכל מקום יש יתרונות וחסרונות. וכמובן, שיש בצרפת דברים שהיו מוסיפים בהרבה לישראל, כמו ארכיטקטורה, היסטוריה, נימוסים וקור. נסיים עם תמונה מהאביב בפריז צרפת היא לא הדובדבן של הקצפת, ויש בה דברים אפילו יותר גרועים מהארץ, אך האהבה שלי אל התרבות והשפה הצרפתית זה מה שגורם לי כל כך לאהוב את המדינה הזאת.

אחרי שטיילנו בצרפת בשיא האימפריה של נפוליאון, הפעם ננחת בתקופה אחרת, עידן האבירים, הנסיכות [והדרקונים?]. פרמטיבית יותר אך לא פחות מרתקת. בתור חובבת היסטוריה, צרפת היא גן עדן של פסטיבלים היסטוריים ושחזורים היסטוריים. הפעם, נערך פסטיבל ימי הביניים ליד הבית שלי ! אומנם הוא היה במתכונת הרבה יותר מצומצמת וצנועה, אבל עדיין היה פאקינג מגניב. מסתבר שיש מגרש ספורט ענק ליד הבית שלי, ושם בעצם הוא נערך. כניסה חופשית, עם דוכני מכירה של אוכל, כמו שצרפתים יודעים, קראפים, וואפל בלגי, המבורגר, הוט דוג וצ'יפס. ברחבת הדשא הגדולה היו מפוזרים משחקים רבים מימי הביניים ומול כל משחק היה הסבר. רוב המשחקים היה צריך לשחק בזוגות, והיות ובאתי לבד [חברה שלי לא רצתה לבוא בסוף], לא יכולתי לנסות חצי מהם. הייתה משיכה בחבל, קביים, באולינג וכד' וכד'. אני שיחקתי בכמה וזה היה נחמד, אבל דיי השתמעממתי לבד. גם רוב העיסוקים היו לילדים, וכל הקהל היו ילדים עד גיל 13 שבאו עם ההורים או הסבים שלהם. אז דיי הרגשתי לא קשורה חח כשהגעתי בסביבות 1 בצהריים היה כבר חם, יום קיצי של 25 מעלות ! כן, יש לי דה ז'ה וו. ממתתי מחום, אפילו שלבשתי קצר. היה גם טורניר של משחק כדור של ימי הביניים, אך כמו שבחיים לא התעניינתי בכדורגל וגם ממשחקי המחניים בבית ספר ברחתי, זה בכלל לא עניין אותי. מה שמשך את תשומת ליבי, היו דוכנים שונים של ימי הביניים. המפעילים החלו להגיע בסביבות 2. הייתי הראשונה להגיע לדוכן הראשון, של נפח. הוא הציג כיצד ייצרו כלי נשק בעבר ; הוא חבט במוט מתכת ארוך על סדן, חימם בפחם, שום הכה, ואז גם עיקל את הקצה החד. אז הופיע עוד בחור, שהציג לנו כיצד הוא מכין טבעת מתכת. לאט לאט הצטרפו עוד אנשים והנפחים המשיכו להציג לנו כיצד עבדו בעבר מתחת, אך הם לא הסבירו דבר. היו גם דוכנים שלא הבנתי מה המטרה שלהם, וגם לא בדיוק היה שם הסבר או מישהו לשאול. זה היה פסטיבל ממש צנוע שעיירה קטנה בערך כפרית ארגנה, אבל למרות הכל רואים שהשקיעו.כל דוכן היה מעוצב בצורה מעניינת ומושכת לעין, ומה שעוד יותר הלהיב אותי זה שלא היו הרבה אנשים כך שהיה לי את השקט שלי להסתובב ולהתלהב ברוגע, בלי שמסה אנושית דוחפת וצועקת ומציקה. המשכתי להסתובב ולהצטלם, ואז הכרוז שכל הזמן הודיע כל מיני דברים שלא בדיוק הקשבתי, כמו שיש הגרלה לטאבלט סמסונג וכד' וכד' החל לפתע לדבר על הדוכנים שעד הרגע רק אני ועוד 2 אנשים הסתובבנו ביניהם XD והסביר בקצרה עליהם וציין שיש דוכן עם מכשירי עינויים מימי הביניים, דוכן נפחים, דוכן עם מגדת עתידות וכד' וכד'. התאכזבתי. לא היו שום מכשירי עינויים, רק עץ עם קוץ ממתכת. אבל ליד היה מכשירי ענישה מימי הביניים, עמוד קלון וסד. ושם הופיע בחור בלבוש תקופתי ונתן לאנשים לנסות. הוא פשוט הכניס אותם פנימה ונעל ! אני הסתכלתי, ביישנית כולי ואז הוא אמר לי : "בואי תנסי" ואני כזה, "לא, לא תודה" והוא כזה: "אני אצלם אותך בפנים" וממש התביישתי אבל הסכמתי בסופו של דבר והוא נעל אותי בפנים ואמר. "טוב ועכשיו את נשארת ככה כל היום." ואני כזה צוחקת ואומרת: "אוי לא!" אחרי כמה שניות הוא שחרר אותי. בהתחלה התפדחתי להצטלם כלואה בסד, אחר כך ביקשתי ממנו בעצמי כי זאת מזכרת מעניינת חח XD שלחתי לאימא שלי ואמרתי לה שהענישו אותי. הרבה אנשים שעברו אמרו, "צריך לאמץ את זה בבתי הספר, זה מאוד שימושי למשמעת" והבחור הסכים איתם. או שהם אמרו לילדים שלהם שזה מה שיקרה להם אם לא יהיו ממושמעים חח. באופן מגוחך, רוב הילדים שניסו את הסד ממש נהנו, היה ילד אחד שניסה כל מכשיר כליאה ובאחרון, הוא אמר, "בניגוד לשאר המכשירים, כאן אני בכלל לא נהנה!" זה היה סד ממש קטן בצורת משולש שכובל את הכלוא בתנוחת מתפלל עם המבט לרצפה. לא נראה נוח בכלל. דוכן כלי הענישה היה צמוד לדוכן כלי הנשק ואלו היו הדוכנים שהכי הסבירו בהם. אני קוראת להם, הדוכנים המושקעים ביותר. ואז עברנו לפינה עם כלי נשק מהעבר. והבחור הסביר תחילה בדוכן הענישה שאלו אינם מכשירי עינויים, ושסד הוא לא גיליוטינה ואין לבלבל ביניהם, שמטרתם היא רק להשפיל, לא לפגוע ולא לענות, והדבר הכי גרוע שיכול לקרוא זה שעוברי אורח ישפכו עלייך שתן ופירות רקובים שאתה בפנים. כן, כמו בסרטים. לאחר מכן, עברנו לכלי הנשק של ימי הביניים. בתמונת הנושא של הכתבה תוכלו לראות את כלי הנשק המרהיבים, היה שם מבחר מרהיב של כל מיני כלי נשק שאני אפילו לא ידעתי על קיומם. הבחור לקח כל כלי נשק, הדגים כיצד משתמשים והסביר עליהם. אחר כך הוא לקח מתנדב מהקהל, הלביש אותו כאביר והם נלחמו ביחד. זה היה גדול. הייתה עוד אישה, שיותר עזרה לו. לאחר מכן, כל אחד היה יכול להתלבש כאביר ולהצטלם. כל מתמודד מהקהל, היה מולבש במעיין קפוצ'ון לבן, ואז קפוצ'ון מטבעות מתכת וקסדה, ולאחר מכן, האביר שלנו אמר, תבחר לך נשק. בתור שלי, אני בחרתי חרב, כמובן. המתמודד מקבל גם מגן ומצטלם ככה. הבחורה צילמה אותי. לא יצאתי פוטוגנית בעליל. הרגשתי כאילו אני עומדת להתשתף במשחק של מבוכים ודרקונים. אלו היו רק כלי נשק שהיו בשימוש בצרפת, ודיברו על ימי הביניים ספציפית רק בצרפת, ולא באירופה בכללי. למשל הבחור הציג מעין קידון שדמתה לקידון של הספרדים המאה ה-15, ושאלתי אותו אם זה כלי נשק ספרדי, הוא אמר שזה כלי נשק צרפתי לכל דבר. אחר כך עברתי בדוכן של המגדת עתידות אבל רק העפתי מבט, בדרך לדוכן שבו שתי בחורים הכינו שריון טבעות שכל אביר שמכבד את עצמו לבש. זו פשוט עבודת נמלים. הם לקחו טבעת מתחת, פתחו אותה עם מלקחיים, הכניסו לשריון שמורכב ממאות טבעות שזורות ביחד וסגרו. הכל עם כוח, סבלנות ודיוק. מדהים. אחר כך ישבתי על הדשא, בשמש, ולמדתי למבחן בהיסטוריה. לפתע הגיעו אליי 2 אבירים ונסיכה במגדל ושרו שירים של ימי הביניים. קמתי והכנסתי מהר את המחבת והטלפון לתיק והאביר פנה אליי : "שלום לך עלמה צעירה, מי את?" ואני עניתי, : "אני מישהי אבודה" ואז שלושתם אמרו: "אהה את …" מצטערת, הוא אמר מילה בצרפתית שאני לא מכירה, אך ככל הנראה איזהשהוא תואר מימי הביניים. ואז הם שרו ואני כולי מתלהבת, והם אמרו לי : "נראה אם תצליחי לעמוד באתגר ולתפס במגדל". הייתי צריכה לתפס למעלה בעזרת שני החניתות שהם מחזיקים. זה היה קשה והצלחתי קצת מהחצי, הם אמרו לי כל הכבוד ואז המשיכו בדרכם. ברוב טיפשותי לא צילמתי אותם ! ואז אנשים החלו ללכת. התחלתי להיות דיי עייפה ורעבה, ולא רציתי לאכול קראפ או צ'יפס. לאחר כל הקראפים והקרואסונים שאכלתי התחלתי לסבול מכאבי בטן, לכן התחלתי לעבור לתזונה בריאה. והמצבי השתפר תוך שבועיים ! היה עוד מירוץ מכשולים שנראה באמת מגניב, אך התור היה כל כך ארוך שלא היה לי חשק כלל לחכות, רק רציתי הביתה. בקיצור, זה היה פסטיבל ממש נחמד, אומנם קטן וצנוע אבל דיי נהנתי. תמיד חלמתי לבקר בפסטיבל של ימי הביניים. קיבלתי גם אלון לפסטיבל ענק של ימי הביניים, משהו רציני יותר, עם טורנירים, סוסים, טירות … שיערך בעיירה מימי הביניים [שיש בה גם טירה שעדיין לא הספקתי לבקר, אך רציתי] שנמצאת לא רחוק מאיפה שאני גרה. אני מאוד מקווה שיצא לי ללכת לשם, ואם כן, כמובן שאעדכן אתכם איך היה !

אני בדרך כלל לא כותבת כאן כשאני כועסת, אבל אני חושבת שהיום, אפילו הם הצליחו להתעלות על עצמם. לא יאומן. אז היום נודע לכולנו שנשיא הונדורס, ישתבח שמו, יבוא לטקס הדלקת המשואות ואפילו ידליק משואה. אני לא מאלו המייחסים חשיבות יתירה לטקס הזה, ולמען האמת הטקס תמיד הצליח לעצבן אותי כשראיתי יחד עם ההורים שלי, אבל כבודו במקומו מונח, ויש הרבה מאוד אנשים שכן מעוניינים בהמשכיות הטקס הזה. אותם אני מכבדת. אותם, ראש הממשלה ועושי דברו לא מכבדים. למה לטקס ממלכתי, שאמור לייצג את כל העם, צריך לבוא ביבי עם נאומי אירן שלו וההתמסכנות התמידית של החקירות?! הרי הוא לא מסוגל לדבר על שום דבר אחר, בטח שלא לתפארת מדינת ישראל. יש משהו אחד לתפארת המדינה, וזה הוא. ושרה. ויאיר. מזל שיש את אבנר להגן על כבוד המשפחה. רגע, לא – הוא בכלל שינה את שם משפחתו ושומר בקנאות על פרטיותו כדי שלא יידבק בו רבב מהכתמים המשפחתיים. נשיא שעלה כנראה עם הרבה זיופי קולות, משליט טרור במדינתו ואין שום חופש לאף אחד להביע דעתו. תכל'ס? יש מצב שישראל תהיה ככה בעוד כמה שנים. ולא הרבה שנים. למה איכפת לי? כי אנשים שאני אוהבת סובלים מכל ההתנהלות הזו. כי המדינה שפעם חייתי בה הפכה לצל של עצמה, תרתי משמע. כי לדאוג לזכויות אדם, ולא משנה אם הוא יהודי או לא, הפך לפשע במדינת ישראל. כי מאשימים את "הקרן החדשה לישראל" בכל דבר, ולא משנה אם אמיתי או מומצא. כי אם לא מסכימים לדעה של מישהו, הוא ישר שולח אותך להיאנס על ידי סודנים, להחזיר את הדרכון הישראלי או ללכת לעזה. או שהיטלר לא גמר את העבודה, תלוי עם מי לא מסכימים. אין התנהלות נאותה, אין שיח ושיג נורמלים, יש רק שנאה ורוע, התלהמות וכוחניות. ולתפארת מדינת ישראל.

אחת התחושות הקשות בלהגר ממדינה שאתה מכיר היא תחושת אי-הוודאות. כמובן שיש את אלו שעוברים עם עבודה ביד, אבל לא על אלו אני כותבת היום. לפני שעזבתי את ישראל עבדתי כמו אתון. הייתי עוזרת מנכ"ל בחברה פיננסית מצליחה, ועבדתי בממוצע 14 שעות ביום. הבוסים היו נפלאים, המשכורת היתה גבוהה, העבודה מעניינת, אין תלונות לגבי כל אלו. אבל לא משנה כמה קיבלתי בנטו, עדיין שכר הדירה הרקיע שחקים בדרום תל אביב ויוקר המחיה רק החמיר והלך. אבל הלחץ, הלחץ. זה מה שכמעט הרג אותי בסוף. לא פרשתי מהעבודה ממש לפני שעזבתי את ישראל. פרשתי כדי להתחיל (עוד) תואר שני, שיוביל לדוקטורט בגרמניה (למרות שזה לא באמת היה הכרחי, ובסוף החלטתי לוותר על התענוג). מפול גז של 14 שעות בממוצע עברתי ללחץ של לימודים אינטנסיביים – גם הלימודים וגם הנסיעות לירושלים שברו אותי. ואז עברתי לברלין. הדבר הראשון ששמתי אליו לב בברלין היה השקט. קשה מאוד להתרגל לשקט אחרי שחיים ברעש כל הזמן. הצפירות בכביש, האנשים שצועקים בפלאפון, הריבים הקולניים בין אנשים, קריאות ברחוב, מה לא. בברלין, שקט. אתם נכנסים לאובאן וכולם בשקט. יש כאלו שקוראים ספר, יש כאלו שמשחקים בפלאפון, יש כאלו שסתם בוהים באוויר, אבל שקט. ברחוב, הצפירות הן רק של רכבי חירום. לא צופרים (כמעט) בכבישים. אין צפירות של "נו, זוז כבר", או קללות והוצאת עצבים. אנשים לא צועקים בפלאפון, ואם כבר מדברים, אז משתדלים שלא להפריע לסביבה. לקח לי מלא זמן להתרגל לשקט, ואז, כשהתרגלתי, היה קשה לי להיות ברעש שוב, בביקורים בישראל. היה קשה לי להתרגל להיות בשקט גם. גיליתי שאני צועקת כשאני מדברת, ולהוריד את הטון זה משהו שמאוד קשה ללמוד כשאת ישראלית. אני גאה לומר שלרוב אני מצליחה לשמור על רמת רעש סבירה 🙂 ואין לחץ. פעם חשבתי שאני אדם לחוץ מטבעו, ולכן הכל מתקתק אצלי ואני לחוצה לסיים דברים מהר ככל האפשר, ולפיכך לעבוד כמה שיותר. בברלין גיליתי שאני לא באמת טיפוס לחוץ. לעבוד ולחיות באווירה מלחיצה, במדינה מלחיצה, בסביבה שמעודדת לחץ – זה מלחיץ. היום? היום התגרמנתי. אני עושה דברים בשקט, בלי לרוץ לשום מקום, ברוגע. יש לחץ בעבודה, כמובן, אבל זה בגלל שאני לא אוהבת להשאיר שום משימה ל"אחר כך", ולא קשור באיזו מדינה אני חיה. אבל זה כבר לא מירוץ. יש הפסקות צהריים, וימים חופשיים, ושמירה על סופי שבוע, והנאה מהחיים. הקמתי עסק משלי, אני עובדת עם מי שאני רוצה, ולא עם מי שמשלם הכי הרבה וחושב שהכל מגיע לו. אני באמת נהנית מהעבודה שלי, ומזה שאני זו שמחליטה על החיים שלי, ובעיקר מזה ששעות העבודה שלי התמתנו. אנשים רצים ברחוב, אבל לא רצים בחיים. החיים חשובים, לא הכסף. עובדים בשביל לחיות, לא חיים בשביל לעבוד. הכסף לא מנחה אותנו כאן. לא עושים הכל בשביל כסף. זה מוזר בהתחלה, וקשה להתרגל. כשאתם מתרגלים – אי אפשר להבין איך אפשר לחיות אחרת. בכל פסח מאז שעזבתי אני שמחה שיצאתי מעבדות לחירות. מאחלת גם לכם!