המדריך שלך להגירה לחו"ל

האם אלוהים הכל-יכול יכול ליצור אבן שהוא לא יכול להרים? אנשים רבים סבורים שהשיטה הדמוקרטית היא השיטה הכי פחות גרועה לניהול מדינה. היא מבוססת על חופש, על חירות, ועל היכולת של כל קבוצה להשפיע על גורלה בידיה. המטרה בשיטה הדמוקרטית היא שכנוע. צריך לדון, להתווכח, לשמוע ולהשמיע, ולנסות להשפיע ולהטות את דעת הקהל אל עבר תפיסה חברתית פוליטית מסוימת. השיטה הדמוקרטית היא הכי פחות גרועה, אבל היא רחוקה מלהיות מושלמת. הבעיה העיקרית בשיטה הדמוקרטית, היא הפרדוקס הקיומי שטבוע בה. השיטה הזאת חדירה. מבפנים. אם כלל ההכרעה הוא שהרוב במדינה יכול לקבוע בעצמו את הכללים שחלים עליו, מה אם הרוב יחליט על שינוי של אותו כלל הכרעה בדיוק? מה אם מי שנבחר יחליט שאין יותר בחירה? מה אם, בכלים דמוקרטיים, תונהג דיקטטורה? הפרדוקס הזה, שיש לו מופעים רבים, נקרא גם הפרדוקס הליברלי. והוא יוצר מתחים פסיכולוגים וסוציולוגיים עצומים אצל הקהל החילוני-ליברלי (ולא, לא רק בישראל). הפדוקס הליברלי אומר – האם אני כליברל, צריך לקבל דעות אנטי ליברליות? האם כאדם שוחר חופש, אני יכול להשלים עם פעולות בכפיה? הפרדוקס הזה מכניס הרבה אנשים לתסבוך מחשבתי. כי כליברלים, אנחנו מחזיקים מעצמנו אנשים פתוחים, סבלניים ובטוחים בצדקת דרכנו. אבל אז, מתגנב לו מישהו שמנצל את השיטה שאנחנו המצאנו בפנים. הוא מזהה את החור הקטן, חודר פנימה ומשבש את כל התדרים שלנו. זה מכניס את הליברלים למלכוד. הפרדוקס הליברלי מייצר מעגליות לא פתורה. אבל אפשר להתגבר עליה, ויש שתי דרכים מרכזיות לעשות זאת: החריג לכלל הדרך האחת, היא ההכרה בכך שכל שיטה, ולא משנה איזו שיטה, לא מושלמת. היא לא מושלמת לא במובן האידילי, האוטופי, אלא לא מושלמת מבחינה לוגית. היא לא עקבית. לפי הגישה הזאת כל שיטה שהיא חייבת לכלול אלמנטים מסוימים שהם לא עקביים, שהם בגדר "חריג". למשל, תשובה ד' במבחן: "אף תשובה אינה נכונה". ודאי שבאופן שבו היא מנוסחת היא תשובה פרדוקסלית, כי אם אף תשובה אינה נכונה אז גם תשובה ד' – היא עצמה – אינה נכונה. אז הפיתרון הוא שלטובת תשובה ד' בלבד, אנחנו סוטים מהעקביות הלוגית הרגילה ומניחים שרק לגביה יש חריג והוא שהיא עצמה לא נחשבת תשובה סדורה כיתר התשובות, אלא מעין תמרור בלבד. וכך אנחנו מתגברים על הכשל הלוגי הפרדוקסלי שהיא יוצרת. בהקשר לפרדוקס הליברלי, המשמעות היא שלפי גישת החריג לכלל אנחנו צריכים להניח שהליברליות אמנם סבלנית לגישות רבות, אך בלתי סבלנית לגישה החותרת תחת עצמה. זה אמנם בלתי עקבי אבל שום שיטה אינה עקבית. תמיד יש חריג לכלל. כאן החריג הוא שבמובן הזה הגישה הליברלית היא ליברלית כמעט עד הסוף – היא ליברלית, אך רק עד שזה מגיע לתחרות ישירה בהגיונות שלה עצמה. למשל, אם מישהו יוצא להפגין ברחובות ומבקש בהפגנותיו לבטל את זכות ההפגנה, אנחנו מרשים לעצמנו להגיד שכל אחד רשאי להפגין, אבל זה רק עד החריג לכלל – והוא עד אותו אדם שקורא בהפגנותיו לבטל את זכות ההפגנה. בשל עוצמת חשיבות הזכות להפגין אנחנו יוצרים חריג לכלל שמונע מאנשים להשתמש בזכות הזאת כדי לשלול אותה. אלא שגם הפיתרון הזה לא חף מקשיים. ראשית, משום שכדי לקבוע את החריג לכלל, קודם כל צריך לקבוע את הכלל – ויכול להיות שהכלל עצמו בכלל לא מוסכם. וגם אם היה מוסכם בעבר, אולי הוא כבר לא מוסכם היום? למשל, ההוא שיוצא להפגין נגד זכות ההפגנה יכול להיות שהוא נתמך בכמות אדירה של אנשים, 70%-80% מהעם, שחושבים כמוהו – שצריך לבטל את זכות ההפגנה. האם במצב כזה עצם הכלל שנוי במחלוקת, גם אם בעבר היה מובן מאליו. אבל לא רק את הכלל צריך לקבוע. צריך גם להחליט מתי אוכפים את החריג לכלל. באיזו נקודה החריג מתקיים. ועצם הקביעה של הפעלת החריג היא בעצמה קביעה ערכית. היא בעצמה קביעה שנשעת על הכלל עצמו. לדוגמה – כאשר ההוא שהולך ברחוב עם מגאפון וצועק נגד זכות ההפגנה, מי אמר שהאמירות שלו לביטול זכות ההפגנה נופלות תחת החריג לזכות ההפגנה? מי קבע שפה צריך לשים את הגבול? אולי החריג צריך לחול רק כאשר יש ודאות קרובה שהזכות להפגין תבוטל ולא רק כאשר יש קריאות ראשוניות לכך? ובכלל, מי אמר שהפגנה לאסור הפגנה חותרת תחת זכות ההפגנה ומצדיקה להוות חריג? אולי היא בכלל מעודדת את ההפגנה משום שהיא מבוצעת באמצעות הפגנה בעצמה? לכן, מדובר בפיתרון לא הרמטי ולא שלם לבעיה שלנו. למזלנו – יש פיתרון נוסף: הפיתרון הדווקני הפיתרון הדווקני היא גישה לחיים. זו גישה שאומרת שעקביות היא ערך עליון, ולוגיקה חייבת להיות שלמה, אחרת היא אינה מתקיימת. על-פי הפיתרון הזה, אם קיימת גישה אנטי-ליברלית, החותרת תחת הליברליות עצמה, אזי ליברל אמיתי צריך לקבל את הגישה הזו – גם במחיר של אובדן הליברליות. אם אתה באמת כל כך ליברלי כמו שאתה טוען, אתה צריך לקבל גם גישה שחותרת תחת הליברליות כולה. תנסה לשכנע את כולם שהגישה הזאת שגויה. אבל אם לא שכנעת, אם אתה עדיין כל כך ליברלי, אתה צריך לקבל את רוע הגזירה. שתי הפגנות באותה צומת: אחת – בעד הזכות להפגין. השניה – נגד הזכות להפגין. הדוכן של הפגנת הנגד מלא ועמוס עד אפס מקום. הפגנת הבעד צריכה לצעוק יותר חזק, לשכנע בצורה יותר ברורה, להעביר את המסר בצורה יותר נוקבת. היא צריכה להתאמץ יותר. היא צריכה להסביר יותר. עליה מוטלת החובה לשכנע בדיוק כמו שקודם לכן היתה מוטלת החובה הזאת על דוכן הנגד. אם למרות הניסיונות, דוכן הנגד סוחף את ההמון, ומתקבלת החלטת רוב לבטל את הזכות להפגין, אז אנשי דוכן הבעד צריכים להתקפל. הם צריכים להבין שעשו מה שעשו, אבל הם הפסידו. הם צריכים לקבל את ההחלטה הליברלית. שוב, אם הם באמת ליברלים. אם הם לא – והם סתם מתכסים בכסות ליברלית, אז ברור שימשיכו לצעוק בעד זכות ההפגנה. אבל אם הם ליברליים אמיתיים, אז בהינתן שהדעה שלהם נפסלה על-ידי רוב קולות, הם צריכים לקבל את החלטת הרוב. הרי גם לרוב יש אוטונומיה וחירות לממש את תפיסת עולמו כפי שהוא מבין אותה. או במילים אחרות, אם במדינה דמוקרטית ישנו רוב השואף להנחיל שיטה דיקטטורית, אין להתנגד לכך מטעמי הגנה ושמירה על הדמוקרטיה. שכן הדמוקרטיה משמעה בדיוק רצון העם, רצון רוב העם, ואם הרוב מעוניין בשלטון דיקטטורי, צריך לאפשר לו בדיוק את מה שהוא רוצה. דיקטטורה. זו המשמעות הדווקנית. אין חריגים ואין סטיות מהכללים. אם קבעתם שהבחירה היא בחירת רוב – אז הרוב קובע. וזהו. למה הפיתרון הדווקני הוא הפיתרון הצודק והראוי? הצענו שני פיתרונות לפרדוקס הליברלי. אחד – הכרה בחריג לכלל והשני דווקני, ללא הכרה בחריג כלשהו. אבל האמת הפשוטה היא, שרק הפיתרון השני יכול להחזיק מים. רק הוא פיתרון רציני. רק הוא פיתרון צודק וראוי. אפילו שהוא לא נעים. ואפילו שהוא לא סימפטי. וכל זה דווקא בגלל שאני ליברל ענק. כנראה גדול יותר מרוב חבריי הסו-קולד ליברליים. כדי להסביר את זה, צריך להבין שכל בחירה בחברה דמוקרטית וליברלית, כל שאלה, כל דילמה, טעונה הכרעה ערכית. גם אם מציירים אותה משהו כסופר טכני, סופר ברור מאליו, עדיין, אפשר מיד להציגה בשני צדדים. קחו את הזכות להפגין. לכאורה מה טריויאלי ממנה. אבל גם אותה אפשר להציג בצורה פוליטית-ערכית. נניח, אם הסיפור הוא שיש במדינה קריאות למרד נגד השלטון. והחשש הוא מפני אויב מבפנים שבדרך להשתלט על המדינה ולחתור תחתיה. במצב כזה, אם ניתן לו מגאפון ענק הוא עשוי לשלהב את ההמון ולכבוש את המדינה למטרת החרבתה. במצב כזה, ברור שאי אפשר להשלים עם הפגנה שלו. ודאי אם הוא צועק בראש חוצות להחריב את המדינה מבפנים. ומשום שאי אפשר להבחין מי משלנו ומי לא, צריך לאסור על כולם. אין ברירה – זה צו השעה. לכן, קיבלתם הצדקה ישירה לביטול זכות ההפגנה שכנראה גם אתם תתמכו בה. כל, אבל כל כלל חברתי, טעון הכרעה ערכית. וכשיש הכרעה ערכית בבסיס עצם הכלל – אי אפשר להגיד ברצינות שכלל מסוים הוא "מובן מאליו". אי אפשר להגיד שהכלל הזה חייב לחול מטעמים שמימיים או מטעמים אוניברסליים כאלה ואחרים. אם הכלל טעון הכרעה ערכית – אז הדרך היחידה לתת לו תוקף היא באמצעות בחירה חברתית. רק החברה כמכלול מוסמכת להפעיל בחירות ערכיות. אחרת – אתם לא באמת ליברליים. אבל הטיעון פה עמוק יותר. אם לא ניתן לחברה כמכלול לבחור בעצמה את הבחירות הערכיות שלה – אז אנחנו בהכרח נותנים רק לחלק קטן מהאנשים בחברה לבחור את הבחירות הערכיות של אותה חברה. ואז בהכרח קיבלנו שלטון של מעטים על הרוב. חשבו על זה כך: אותה קבוצה פוליטית שרוצה להפוך את המדינה לדיקטטורית, נניח שהיא מיעוט. במצב כזה אין לנו בעיה. משום שהיא מיעוט והדמוקרטיה תשרוד. אבל מה אם היא רוב? אם היא רוב, זאת אומרת שיש רוב בעם שרוצה דיקטטורה. אז מה תטענו? שצריך למנוע את זה ממנו. ולמה? משום שלשיטתכם, אם ניתן לו לקבוע את הכלל הדיקטטורי, יתבטל כלל ההכרעה הבסיסי שמנחה אותנו – לפיו ההכרעות הן דמוקרטיות. אבל – רגע – אם קבעתם את מה שקבעתם, וזאת בניגוד לדעת הרוב – אז הרי שכבר אתם – בעצמכם – יצרתם דיקטטורה. שלטון מעטים. כי את הקביעה שעשיתם ביצעתם כאשר אתם במיעוט. וכפיתם את ההכרעה הערכית שלכם על הרוב. מבלי ששמתם לב – בניסיונכם למנוע דיקטטורה השתמשתם בכלים דיקטטורים. אז מי פה הדיקטטור? אותו ליברל שמקבל את כל הגישות בעולם חוץ מהגישה האנטי-ליברלית יכול לחיות עם עצמו בשלום לוגי כאשר הגישה האנטי-ליברלית אינה שלטת. אבל אם היא בגדר גישה מרכזית ודומיננטית, הוא לא באמת ליברלי אם הוא מבטל אותה בהינף יד. כי גם היא גישה ראויה להגנה בהתאם לאותם כללים שהוא – הוא עצמו – דוגל בהם.

אזרחים יקרים, שימו לב אזהרה: הדברים הכתובים כאן הם דעתי בלבד. הנה *בדיוק* מה אני חושב על מדינת ישראל. צה"ל גיוס חובה לצה"ל הוא פגיעה בוטה בזכויות האדם, וחירות הפרט של אזרחי ישראל. העובדות הן ברורות: מדינה שמכריחיה את אזרחיה להתגייס ולמות למען ביטחונה (בין אם יש צורך או לא), לא יכולה להיקרא דמוקרטיה. גיוס החובה משמעותו שהמדינה מעודדת את האזרח לשים את העם והמדינה (הקולקטיב), בעדיפות יותר גבוהה מעצמו. בכך, המדינה גורמת לו לשים בצד את מימוש רווחתו האישית והכלכלית (כאינדיבידואל). כפי שאתם יודעים, ישראל כרגע נמצאת במלחמה – לכן יש צורך בלוחמים. לצערי, כמו בכל מלחמה, הרבה חיילים נופלים בקרב. רק בשנה הזו, נפלו מאות לוחמים בהגנתם על מדינת ישראל. לפני שאמשיך, גילוי נאות: לא התגייסתי לצבא, כי לא ראיתי לנכון להיות לוחם, ולא ראיתי לנכון לעשות תפקיד אחר שהצבא מייעד אותי אליו, אם התפקיד הזה לא מניב לי אפיק תעסוקתי או כלים לחיים. זה נשמע אגואיסטי ומנותק לחלוטין – אבל כזה אני. תועלתן. מי שמכיר את מדינת ישראל יודע שאין פה מתנות חינם. ברגע שרוצים לשנורר מאיתנו כמה שקלים, עושים את זה בלי בעיות. אבל ברגע שמבקשים ממני לתת 3 שנים מהחיים שלי, מצפים שאני אעשה את זה כמו טטלה. נחזור לנושא. אני בהחלט מעריך את האנשים שנפלו בקרב. להגיד שלא, זו תהיה התרסה. הם לא אשמים בדבר. שוטפים לנו את המוח מגיל קטן כמה הצבא זה חשוב, ושאם לא נעשה צבא לא תהיה מדינה. וזה בהחלט נכון. אבל אנחנו חייבים לדבר על המדינה הישראלית שכרגע עומדת (ועומדת זו מילה גדולה לתאר את מצבה). איזו מדינה היא ישראל? מה היא מקנה לתושביה בתודה לתרומה האדירה שלהם? האם היא מקנה לנו ביטחון? לא. בגלל משחקי האגו של גנרלים באגפי הצבא השונים למיניהם, אלפי אנשים שהיו בחיים לפני שנה כבר לא איתנו. האם היא מקנה לנו חופש? לא. אבל על זה אני אדבר בתת-כותרת הבאה. האם היא מקנה לנו רווחה כלכלית? ממש לא. וגם על זה אנחנו נדבר בתת-כותרת. כי יש על מה. זה חלק חשוב. אז תקשיבו לי טוב. האם חברי הכנסת שלנו, האנשים שאשכרה אחראים על לאן הולך חלק נכבד מהכסף שלנו (ולאילו מקומות), ואחראים על אחוז המיסוי (השוד) שאנחנו נאלצים לשלם להם: כן, כן, אותם אנשים שאחראים להעביר חוקים לסדר היום במדינת ישראל, מה הם חושבים עליכם החיילים? מה הם חושבים עלינו האזרחים? האם הם שמים עלינו? האם הם סופרים אותנו? ממש לא. הצחקתם אותם. אני רק אגיד לכם סוד. מאחורי הקלעים, אין פה אפילו אופוזיציה. זו הצגה אחת גדולה. מאחורי הצעקות הבהמתיות זה על זה בערוץ הכנסת, והלכלוכים בערוצי המדיה, הם כולם חברים של כולם. מה רע להם? או כמו שאמר ח"כ גולדקנופף: "מה שייכת הממשלה למלחמה? למי רע פה?" – הוא צודק. הכסף שלו דופק, והמשכורת שלו כל חודש כמו שעון. זה לא הוא שהולך למות, זה אתם. זה לא הוא ששולח את הילדים שלו להילחם, אצלו החיים דבש. (אפילו הבן של הסגול מתפנק לו במיאמי בזמן שאתם בג'אבליה. לא מרגישים פראיירים? – האבטחה על חשבונינו, גם בגואטמלה). טוב – חפרתי! אני מודה. הנה כמה ציטוטים של "הערכה לחיילים" מאת חברי הכנסת שלנו: קרעי על הטייסים הסרבנים: "לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם" | ח"כ גולדקנופף: "יותר קשה ללמוד תורה מלהיות לוחם בחזית" | נתניהו: "המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות, אבל לא בלי ממשלה" | יכולתי להמשיך – וזה רק מהקדנציה הנוכחית. הבנתם את הנקודה – ישראל היא לא מדינה ששווה לשרת. מעניין אותי מאוד, אם הייתה בישראל פחות שטיפת מוח על הצבא – כמה מוות של אנשים היה נחסך? כמה אנשים היו מתעוררים ואומרים "אני לא רוצה להיות בשר תותחים של המדינה הזו"? כמה אנשים היו זונחים את הקשר הטיפשי בין אדם ואדמה, והיו מצילים את עצמם מהתופת? כנראה שלעולם לא נדע. בשורה התחתונה – עשו לעצמכם טובה, ותוציאו מהראש את המחשבה של "אני רוצה למות למען אחרים". אתם בני אדם לרשות עצמכם, והחיים והבריאות שלכם יותר חשובים מכל צבא, ומכל מדינה באשר היא. דת ומדינה אני באמת צריך להסביר? אני באמת חייב? טוב. בוא נתחיל. בישראל אין הפרדה של דת ומדינה. אפילו לא קצת. המדינה שלנו היא "יהודית ודמוקרטית". שמתם לב? קודם "יהודית" ואז "דמוקרטית". נישואין אם אתם חד מיניים (ובכללי מקהילה הגאה), חסרי דת, או אתאיסטים, אין לכם אפשרות להתחתן בארץ ללא הרבנות. עובדה מעניינת- ישראל היא אחת מכמה מדינות בודדות שבהן אין נישואים אזרחיים. מי הן שאר המדינות שבהן אין נישואים אזרחיים? ערב הסעודית, לוב, לבנון, תימן, איראן, סוריה, איחוד האמירויות הערביות, ירדן, מאוריטניה, קטר וישראל. וואו, אנחנו בחבורה ממש טובה ומתקדמת! – זה ממש מצחיק שאנחנו צוחקים על המוסלמים שהם פרימיטיביים – אבל אנחנו בדיוק כמוהם! כנראה אנחנו לא כל כך שונים מבני הדודים שלנו. שבת וחגים כל מה שאמור להיות פתוח ולעבוד במדינה נורמלית שלא מאמינה כל-כך חזק בחבר דמיוני בשמיים, סגור: תחבורה ציבורית, מרכולים, אפילו אל על לא טסה בשבת, כשאנשים אשכרה תקועים בחו"ל וצריכים לחזור הביתה. על ההפסקה של העבודות בכביש בשבת כבר שילמנו מיליונים. יש סיבה? אין סיבה. נצמדים להלכות מימי התנ"ך ומקווים שזה יתאים למדינה מודרנית. ספויילר: זה לא. אני לא מבין למה עושים טיפה יותר מאמץ להתקדם ל-2024, ומעדיפים להישאר ב-3000 לפנה"ס. אבל זה המחיר של להיות קונפירמיסטים, פחדנים, ולהיצמד לסטטוס קוו כדי לא לפגוע ברגשות של מגזר מסויים. מעניין איזה. ברית מילה שיגעון פסיכי שחייב להפסיק זה ברית מילה. די להטלת מומים בילדים בשם ה"מסורת". איזה מן מסורת זאת? למה אנחנו חוגגים קיצוץ איברים של תינוקות? אני באמת לא מבין את המנהג הזה. בתור אחד ש-"עבר קיצוץ" (ואיני נחשב יהודי על פי ההלכה), איבדתי חלק מגופי. אני לא מתגעגע אליו מי יודע מה, אבל בכל זאת איבדתי אותו. אין שום סיבה נורמלית לעשות זאת במאה ה-21, חוץ מנורמות חברתיות שמאוד נפוצות בארץ. "מה יגידו על הילד אם לא נעשה לו ברית?", "איך יסתכלו עליו אנשים אחרים?" – מממ. כאל בן אדם? ככה זה עובד לא? אני לא חושב שקיימת עוד מדינה בעולם, שבה מסתכלים על אנשים שלא גזרו לילד שלהם את הזין בפרצוף תמוה. וזה אומר עלינו הרבה. כשרות אתם יודעים מה? עם יום כיפור זרמתי. לא צמתי כמובן, אבל נהניתי מהיום הזה. אבל כשרות? לא. לשמחתי, במדינת ישראל יש הרבה מקומות שלא שומרים כשרות, ככה שלכל סועד יש את הטעם שלו. אבל, דבר אחד שעדיין מטמטם אותי זה איסור החמץ. זה נראה לכם נורמלי שמכסים את החמץ בסופרמרקט ביריעת בד? למה אוכל הופך להיות מוקצה בגלל תאריך מסויים בשנה הקלנדרית? מדובר במנהג מטומטם, שמביא איתו תוצאות מטומטמות – בן 3 נפצע בינוני-קשה בטקס ביעור חמץ בראש העין: "הלהבות תפסו את הילד". לא רק שאנשים נפצעים מהמנהג השטותי הזה, בגלל חוק החמץ, בן אדם שמאושפז בבית חולים לא יכול לאכול פיתה מסכנה. מה פאקינג אכפת להם מה אנחנו מכניסים לפה? אין לי בעיה עם דתות. אין לי בעיה עם מסורות. יש לי בעיה כשהמסורת הזו נכפית עליי אני מכבד את אמונותיכם כיהודים, אך המדינה אינה מכבדת את היעדר אמונותיי כאתאיסט. כלכלה בקדנציה הנוכחית של ממשלתנו, ובכללי במדינת ישראל – מבוצעות טעויות יסודיות וקריטיות בניהול הכלכלה הישראלית. לא סתם הורידו אותנו בשתיים-שלוש דרגות אשראי בסוכנויות המובילות בעולם. באמת הגיע לנו. יש לנו שר אוצר דרעק, שלא יודע את העבודה שלו. הוא רק מעמיד פנים שהוא יודע משהו. כשאני ראיתי תמונה שלו עם הספר "השקעות לעצלנים" נמצא לצידו על השולחן, כבר הבנתי שכלכלית אנחנו "לא על הסוס". אני לא ממציא את זה. למי שלא יודע, אני תומך בקפיטליזם, ובשוק החופשי. אבל מה שקורה בישראל זה לא שוק חופשי. זה אולי יותר דומה לשיעור חופשי – כשבאה מורה מחליפה, וכולם שמים עליה פס. מונופולים, ריכוזיות במשק, ותחרות בשוק חופשי אף אחד בישראל לא נלחם לפרק מונופולים. אף אחד  לא דואג לרגולציה כדי לשמור על התחרות במשק, אין פיקוח שמאפשר לשחקנים חדשים להיכנס לשוק, מבלי להירמס בצורה עבריינית על ידי הוותיקים. אין פיקוח, אין דין, ואין דיין. מישהו יכול להתחרות בחברת חשמל? תזכורת – יש רק אחת. מישהו יכול להתחרות בסופרים הגדולים, ביבואנים הבלעדיים – ולהפחית את הריכוזיות בענף המזון? רק תנסו. אחד המונופולים השנואים עליי הוא הרבנות הראשית – שעושה לנו את המוות, ומייקרת לנו כל "ספריי לשירותים" ו "מגבונים לחים" בטענה שצריך לעשות עליו כשרות. אם זה לא מטומטם מספיק – מה אם אתם רוצים לפתוח כשרות מקבילה משלכם? רוב הסיכויים שתקבלו שיחות איומים. מדינת ישראל היקרה – מה הבעיה שפעם אחת, תפתחי את השוק לייבוא מקביל כמו שצריך? ברפורמת הסלולר, עשיתם את זה, וזה עבד. למה לא עכשיו? למה לא בחשמל? למה לא במוצרי מזון? למה? – ייתכן שהממשלה שלנו מושפעת יותר מדי מלוביסטים, ומאינטרסים פנימיים ו"מסייעת" לבלום את היבוא המקביל. לא באמת אכפת להם שאנחנו משלמים יקר יותר, אם זה זה משרת את המטרה שלהם. לצערי, גם הבדיחה הזו – על חשבוננו בלבד. החרדים איזה נושא כבד. בוא נתחיל מכמה נקודות עיקריות. לתת מיליארדים בכספים קואליציונים לחרדים ולמתנחלים, רק כדי לרצות אותם ושיישארו בקואליציה, זה לא צעד חכם כלכלית. זה מרוקן את קופת המדינה, ומכניס אותה לגירעון. לא, קברי צדיקים, כוללים, ישיבות, ומוסדות חינוך שלא מלמדים מקצועות ליבה, הם לא השקעה כלכלית נבונה. הם לא מכשירים את הנוער החרדי לשוק העבודה הכללי. אלו שכן עובדים, עובדים בשחור, ומשקרים על ההכנסות שלהם כדי לקבל מהמדינה עוד סיוע. מישהו ברשות המיסים אי פעם בדק כמה מהחרדים עובדים בשחור? לשלם קצבאות לאברכים לומדי תורה (על חשבון משלם המיסים) במקום שהם ייצאו לעבוד, זה כבר פשוט קומוניזם. איך מישהו שלא עובד, מקבל כסף? מאיפה ההגיון הזה, מקרל מרקס? המדינה שלנו, פשוטו כמשמעו, מתמרצת בטלנות, אבטלה, עצלנות, ועושה את זה כל זה רק בשביל פוליטיקה זולה. פשוט עצוב לראות את זה. ועכשיו? עם סבסוד מעונות היום? אתם חושבים שזה נורמלי שחרדים ודתיים מביאים כל כך הרבה ילדים בלי יכולת לגדל אותם? למה כספי המיסים של הציבור הכללי צריכים לגדל את הילדים שלכם? מדובר בשערורייה. אם בלי סבסוד מעונות אתם לא מסוגלים להחזיק ילדים – אז יש לי טיפ ענק בשבילכם: אל תביאו ילדים. או לחילופין, אל תביאו כל כך הרבה כאלה. אגב, זה שהם לא חלק מהצבא, גם גורם לנו להפסיד עשרות מיליארדים של כסף פוטנציאלי. אני חושב שזה מספיק. אבל בוא נחשוב שנייה. חרדים מביאים בין 5-6 ילדים בממוצע. הם מתרבים בקצב מפחיד. רובם לא ממש מועילים לכלכלה שלנו, כפי שכבר הצגנו. תוך כמה שנים אתם חושבים שמעמד הביניים העובד יקרוס? הנטל בצבא, הנטל בעבודה, הנטל במיסים, הכל נופל על מעמד הביניים. אתם ידעתם שבישראל חילוני משלם פי 6 יותר מיסים מחרדי? אז מה עושים איתם?  – יש פיתרון מאוד פשוט. סוגרים את הברז. מפתיע, אני יודע. הופכים את החרדים לאזרחי המדינה, ולא למגזר-על עם זכויות יתר כפי שהיה עד היום. מפסיקים לממן מוסדות חינוך ללא ליבה. מפסיקים לממן ישיבות. מפרידים בין דת ומדינה – וכל אחד שרוצה להיות דתי מעתה ואילך, שיישלם על כך בעצמו. בנוסף, מגייסים אותם כמו כולם. הסברתי שגיוס חובה הוא לא אידיאלי בעליל, אבל אפילו במודל הזה הם לא תורמים. אני לא מאשים את החרדים – המדינה נותנת להם את כל היד, והם מנצלים את זה. אם רוצים להציל את הכלכלה שלנו, צריך להפסיק להיכנע למאפייה החרדית, לפני שאנחנו קורסים טוטאלית. אם זה לא קרה כבר. הבזבוז הממשלתי כן, החרדים הם חלק גדול מהבעיה, אבל מישהו פעם בדק על מה הממשלה שלנו מבזבזת? אפילו הממשלה שלנו לא בודקת על מה הממשלה שלנו מבזבזת. כמו שהשר פרוש נוהג לקרוא לכספי הציבור שלנו: "זה כסף שלי, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות איתו". בוא נראה. זה הזמן לדבר מספרים. הנה משרדי הממשלה שאגף התקציב הגדיר כמיותרים, אבל לא ייסגרו. מוכנים? משרד המורשת (עמיחי אליהו) – 71 מיליון שקלים. משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות (אורית סטרוק) – 331 מיליון שקלים. משרד ירושלים ומסורת ישראל (מאיר פרוש) – 53 מיליון שקלים. משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות (עמיחי שיקלי) – 34 מיליון שקלים. משרד לשיתוף פעולה אזורי (דוד אמסלם) – 18 מיליון שקלים. משרד לנושאים אסטרטגיים (רון דרמר) – 10 מיליון שקלים. המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה (מאי גולן) – 92 מיליון שקלים. משרד הנגב והגליל (יצחק וסרלאוף) – 182 מיליון שקלים. משרד החדשנות, המדע, והטכנולוגיה (גילה גמליאל) – 390 מיליון שקלים. והכי גרוע: המשרד לשירותי דת (מיכאל מלכיאלי) – 557 מיליון שקלים. אתם מבינים שכל זה פשוט הולך מהכיס שלנו, נכון? איך לעזאזל משרדי ממשלה שמוגדרים כמיותרים ע"י אגף התקציב לא נסגרים? אולי בגלל שממשלת ישראל עסוקה יותר בלחלק ג'ובים יותר מאשר לחלק את התקציב בצורה נכונה? כמו בחוק הרבנים שניסו להעביר מתחת לשולחן?  חבר'ה, מדובר פה בבית בושת כלכלי. אז מה הפיתרון? פשוט לרדת מהארץ? כן. ולא. לא כל כך מהר. המיתוס האירופאי הרבה פעמים אנחנו נוטים לדמיין את אירופה כמעין גן עדן שבו כולם חיים בעושר ובאושר, אבל גם להם יש בעיות. אולי לא טילים, מלחמות, ונתניהו, אבל מספיק כדי שאני אבטיח לכם שהם לא חיים בלי לחץ. גם שם קורעים את עצמם בעבודה. ובינינו – מי שאף פעם לא היה קרייריסט גדול, עובד קשה, חזק, חרוץ, או מסודר כלכלית, לא ממש יימצא את עצמו במקומות אחרים, אלא אם כן ישנה את האופי ומוסר העבודה שלו. המדינות הטובות באירופה דורשות מהמהגרים רמה הרבה יותר גבוהה של יכולות מאשר מהמקומיים. בניגוד לישראל, שם צריך להוכיח להם שאתה שייך – ולהילחם על המקום שלך כל יום במשך שנים. אין שטיח אדום בכניסה. ההתחלות הן תמיד קשות. ברוב המדינות המערביות האלו כן יש שיפור מאיכות החיים בישראל, אבל – בכל מקום שמהגרים אליו ההתחלות תמיד קשות בצורה פנומנלית. בכמה שנים הראשונות להגירה, אנשים מוצלחים וחכמים וטובים מצאו את עצמם בבעיטה החוצה חזרה לארץ, לא כל סיפור הגירה הוא הצלחה. היה נחמד להציג את זה ככה, אבל זה לא ככה במציאות. אז מה כן רצוי לעשות? בעיקר לפתוח את הראש. לחתור לקריירה/מקצוע נחשק שיכול לאפשר לכם להיות "מבוקשים" גם בחו"ל. מחקר על ויזות שהייה שונות שיכולות להקל על תהליך ההתאזרחות שלכם (אם אתם חסרי דרכון זר). ללמוד את השפה מאפס. להכיר אנשים שגרים במדינה שאתם רוצים להגר אליה/אזרחים שגרים בה. לחשוב על להתחיל לימודים שם, ולא בארץ. (יעזור להשתקע באמת במדינה הזו בשלב מאוחר יותר). ללמוד את כל הבירוקרטיה והפרוצדורה של מעבר מדינה, ונכונות לשכור את שירותיו של יועץ הגירה. תכינו את עצמכם טוב טוב לפני שאתם צוללים למים. מי שצולל מוקדם מדי לפעמים פוגע בבטון. כשתרגישו שהגיע הזמן לעזוב – אתם תדעו. כל שינוי שאנחנו עושים בחיים הוא בעיקר מעשי. אבל הוא גם מחשבתי. "כאן נולדתי וכאן אני אמות" זה לא דפוס מחשבה של מהגר. מי יודע מה יהיה מחר? מגמת ההידרדרות של ישראל, שהצבעתי עליה באופן כל כך נוקב במאמר הזה, עלולה להיות בעלת השלכות הרסניות. לישראל עדיין יש פוטנציאל, אבל הדמוגרפיה שלה יכולה (ממש בעשורים הקרובים) להוריד כמעט לחלוטין את רמת החיים הגבוהה שהתרגלנו אליה. צריכות להתבצע רפורמות משמעותיות במדינה הזו, משום שנקודת האל-חזור קרובה מתמיד. לצערי, נראה שזה לא הכיוון – לפחות כל עוד פוליטיקה זולה חשובה יותר מחיי אדם בישראל.

האלגוריתם של YouTube הוסיף את הקליף של שירי הלהקות הצבאיות לדף הבית, אז צפיתי ונהנתי מאוד. אני אוהב את השירים הישנים, אני אוהב את המוסיקה, אני אוהב את השפה העברית, היא חלק ממני. אני עברי. העבר: ישראל החילונית, המשגשגת והבריאה בנפשה כפי שמשתקף בשירי הלקה הצבאית זה לא משנה מה אני חושב על צה"ל כארגון המושחת ביותר בישראל, שבשנה האחרונה נאלץ בעל כורחו, להתייעל, להשתפר ואיכשהו, הוא מתמודד בזכות סיוע העתק מהממשל האמריקאי, למרות הממשלה הנבזית בירושלים. מה שרלוונטי הוא מילות השיר, ההופעה, וכמובן האנשים. התוצאה נהדרת. תקשיבו למילים: "ישנם בנות, ישנן בנות, אשר יוצאות עם כל אחד, אם הן רואות בחור נחמד, הן מוכנות לטוס מייד איתו עד אילת. אבל אני, איני כזאת, עם מי שאין לי ביטחון, אני לא יוצאת גם לירקון". שימו לב לדמויות: אנשים צעירים, ליברלים, חופשים ומערביים. זו ישראל החילונית, המצליחה, המשגשגת והבריאה בנפשה. זה ישראל שמחזיקה בצבא החזק ביותר (יחסית) במזרח התיכון. השירים האלו נכתבו בדור של האנשים שיצרו את הטכנולוגיות המתקדמות שצה"ל משתמש בהם כיום. אני מניח שהאנשים האלו הקימו משפחות חילוניות של 2-3 ילדים + כלב, עובדים בעבודה טובה, טסים פעמיים או שלוש לחו"ל ולחלקם יש גם כמה דירות להשקעה. הם החלוצים של המדינה העברית, הישראלית, החופשית והדמוקרטית. השירים עצמם מעוררי השראה, אופטימים ושוחרי שלום, עם בנות ובנים שיוצאים לדייט 🙂 שירי ארץ ישראל, או שירי הלקהות הצבאיות בזמנו הם המראה של ישראל דאז, ישראל החילונית, הליברלית שהקימה מדינה למופת ביחס לשכנותיה הערביות. עכשיו שימו לב לגירסה החדשה צה"ל של היום – העתיד: ישראל כטאליבן יהודי: דתית, חשוכה, פרמיטיבית, בדלנית, אבל באיכות 4K …וחס וחלילה בלי נשים טמאות וקלות דעת – "תועבה!" תראו את הקליף הזה לאדם שאינו דובר עברית והוא יהיה בטוח שמדובר על מוסלמים קנאיים שרוקדים במעגל, ומשבחים את אללה על פיגוע נגד ישראלים. והוא צודק, כאני מסתכל על החיילים והספק זמרים, לא רק שאני נגעל ונרתע, אלא שחלקם באמת נראים כמו בן-לאדן וחבריו, או לכל הפחות דומים לחיילים ממשמרות המהפכה באירן. אחר כך, ישראלים משתוממים למה בעולם לא מזדהים עם ישראל? והתשובה: קשה להבדיל. היהודים והמוסלמים הדתיים דומים להפליא, במראה, באמונה ובסירחון הנודף מהדתות שלהם. מילא המראה, זה עניין של העדפה, כי מזרחיים בכלל וערבים בפרט לא מושכים אותי, הבעיה שהם לא רק נראים ערבים, אלא גם חושבים כערבים בשפה העברית. תקשיבו למילים: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם… משיח שיבוא!". במילים אחרות, אללה עכבר בגירסה היהודית. בעזרת השם ננצח! "שמע ישראל – עם ישראל חי" הוא כישלון מהדהד, סטארט אפ שלא הצליח להתרומם כבר אלפים שנה, שחוטף מכות, מושמד ובכל פעם שמנסה לקום מחדש הוא נופל לתהום. סיסמאות של "עם הנצח ינצח", עושות כנראה ההיפך מהסיבה הפשוטה שאלוהים הוא יצירה אנושית דיי חולנית, כלומר למזלנו אין אלוהים, כי אחרת היה רע. רע מאוד, בלי זכויות אדם בסיסיות. בשונה מאלפיים שנים בהם העם היהודי שרד בקושי, התקופה של היום שונה בתכלית, עם ההתקדמות הטכנולוגית האקספוננציאלי, הפער בין המדינות העניות-דתיות למדינות העשירות-חילוניות הוא פער שלא ניתן יהיה לגישור – המסורתיים, דתיים, חרדים ומתנחבלים שמהווים את רוב האוכלוסיה בארץ יפגרו מאחור לצד בני דודיהם המוסלמים שאת סגנון חשיבתם ושיריהם המזרחיים הם מאמצים בהמוניהם. מי שהשקפת עולמו אתאיסטית לא יבחין בהבדל בין הדתות. לא מזמן התפרסמה כתבה של יובל נח הררי, "עד חצי מליון ישראלים יעזבו את הארץ". יפה עשה שהעביר את כספו ורכשו לחו"ל. אמנם מעולם לא קראתי את ספריו, אבל הכתבה הזאת משכה אותי כי הוא כתב רעיונות שאני מאוד מתחבר אליהם: "אני לא חושב שהעזיבה הזו היא סכנה קיומית למדינת ישראל. להערכתי יעזבו משהו כמו 200 אלף עד 500 אלף. באחוזים, זה סדר גודל דומה לזה של העזיבה מהונגריה של אורבן, או מרוסיה של פוטין… נכון שמי שעוזבים הם ברובם משכילים – רופאות, מהנדסות וכו' – אבל יישארו מספיק מאלה בארץ. עדיין יהיו פה צבא חזק, תעשיית נשק, תעשיית סייבר, יכולות גרעיניות. המדינה תהיה לאומנית יותר, דתית יותר, ענייה יותר, עם שירותי בריאות גרועים יותר – אבל היא תהיה. היא פשוט לא תהיה מקום שאני ארצה לחיות בו". בזמנו התגייסתי לצה"ל מרצון. שירתתי כמש"ק מודיעין וסמב"צ ועברתי שירות מהנה ומוצלח. אך אילו הייתי לפני גיוס כיום, אין ספק בליבי שהייתי מוצא דרכים לקבל פטור חוקי. זה פשוט לא הגיוני ומוסרי להתגייס ולהילחם בעד הערכים הדתיים קנאיים שישראל מייצגת כיום. מועמד לשירות צבאי? אם אתה חילוני – מה לך ולחבורת הפרמיטיבים שרוקדת כמו קופי מערה מסביב לספר תורה גזעני שקורא לרצח עם ("מחה תמחה את זכר עמלק") ולרצח של הומואים? ("איש אשר משכב זכר מות ימות"), האם אתה רוצה להקריב את חירותך ואולי את חייך למען אנשים שבזים למשפחתך, לאורח חייך ולתרבותך? האנשים האלו, אומנם דוברי עברית, אבל תפיסת עולמם הדתית-ערכית דומה מאוד למוסלמים בעזה, ירדן, מצרים, לבנון ואירן… אתה מבין שהסיבה שקשה לך לקבל זאת, היא כי המדינה השרישה, הטמיעה ושתלה וירוס בתוך מחשבתך מגיל צעיר? הוירוס הזה היא תוכנה שיצרה אצלך קשר רגשי לעם ישראל, למולדת ולאהבת הארץ. המדינה מזינה ומשכפלת את הוירוס בתקשורת, בכל חג יהודי ובאירוע זיכרון. המטרה – לכבול את מחשבותיך ורגשותיך למדינה, לארץ וליהדות. היא מנסה להפחיד אותך שבארצות הניכר משוטטים מפלצות אנטישמיות שמחפשות להורג יהודים וממשיכה להשמיץ ולהסית מפני יורדים מהארץ. אין לה ברירה, כל כת ושלטון סמכותני משתמשים באותם דרכים. גם באירן, ברוסיה ובצפון קוריאה אותו הדבר, אחרת אזרחיה יעזבו בהמוניהם… אבל שמנתקים את הקשר הרגשי הלאומני-דתי המלאכותי הזה, פתאום זה נשמע טיפשי ומיותר לבזבז שלוש שנים מחייך בצבא, ובמקרה הרע תיפצע או תמות. אתה יודע מה יקרה ביום מותך? הוריך האהובים יקברו אותך – זה צער שאתה לא מתאר. אבל רק הם, רק משפחתך תתאבל, רוב האנשים, כלומר המסורתיים, הדתים, החרדים והמתנחבלים שאתה מגן עליהם, ימשיכו בלהט דתי שמאפיין פומנדליסטים מתאבדים להשמיד את בתי המשפט, יחסלו את מערכת החינוך הממלכתית וידחפו כמה שיותר שטיפות מוח על יהדות ואהבת המולדת, הם יפגעו באוניברסיטאות כי המשכילים הם אויב של כל משטר דתי ומשעבד, והם יתייחסו אליך כאל "תינוק שנשבה" שמותך הוא אמצעי פוליטי להשיג את מטרותיהם. על איזה מדינה ואנשים אתה מגן? זה שנולדת בישראל לא מחייב אותך גם למות בארץ. הגר לחו"ל, מצא קהילה שערכיה דומה לשלך. תן לטליבאנים עם הכיפה על הראש להרוג את הטאליבנים עם הכאפייה על הראש. תן להם לריב – למה אתה דוחף את עצמך למלחמת דת שאתה בכלל אתאיסט??! אין לך מקום במדינה שאתה עדיין מרגיש שייך, אבל היא משתמשת בך בזכות שטיפת המוח הלאומנית שהפכה אותך לזומבי, מעריץ עיוור לשלטון הרבנים והגנרלים בישראל. אם אושרך היא תכלית חייך, אז ישראל היא לא המקום הנכון לשאוף אליו. ישראל היא לא המקום להגשים את עצמך ואת חלומותיך: לחיות חיים שלווים ומאושרים, כי תמיד יש מלחמה ויוקר מחייה מטורף. ישראל היא גם כבר לא בית לרופאים, מהנדסים, מתכנתים, יזמים ולבעלי מקצועות חופשיים אחרים. ישראל היא ארץ אוכלת יושביה: דתית, קנאית, פשיסטית וקולקטיביסטית שמעמידה את המדינה, הצבא והאל מעל לרווחת האינדיבידואל. מאמר מומלץ: על אובדן הדרך הלאומית ועזיבת הארץ חייל קרבי? אני מנחש שהחברים שלך לגדוד הגיעו מאותה רקע חברתי-כלכלי כמוך, ולכן אתה חושב שהם מייצגים את "עם ישראל". תיהיה רציני: על מי אתם מגינים? תפסיק לברבר על הגנה על הבית, אתה והמפקד שלך הידיוטים גמורים בני 20 שמלבד להחזיק לנשק ולהילחם (בלי להמעיט בתעוזה), אין לכם מושג מה קורה מחוץ לצבא. נסה לראות מבעד לנקודת המבט המצומצמת היום יומית. אתה מוקף מאה חבר'ה שאתה מזדהה איתם, אבל הם לא מייצגים את ישראל. הם רק טיפה בים של אנשים שיש להם אותם מאפינים כמוך, ולכן צה"ל שיבץ אותכם יחד, אבל בפועל נועדתם לשרת קבוצות אוכולוסיות הרבה יותר גדולות שמטרתם היא חיסול המדינה החופשית, הדמוקרטית והחילונית – זו התרבות שעליה גדלת והם נשבעו להרוג אותה. המהפכה המשפטית היא דרך אחת, היא מופשטת, ולכן קשה להבחין בהרס השיטתית והמכוון, כי הדמגוגים-שקרנים שמציעים להחריב את ישראל החופשית משתמשים במילים פטריוטיות, סוחפות ומעצימות של חיזוק העם היהודי. מזכיר שגם היטלר, סטאלין ואחרים השתמשו באותם הנימוקים. בתחילה העם התאהב בסיסמאות, כי לא הבין לפשרם… כשהוא הבין, היה מאוחר מדיי. סטאלין "מנהיג חזק!" רצח מליוני רוסים בשם הלאומניות הרוסית. אתה חושב שכשחיילי צה"ל מתים זה שונה? הנה מקרה מזעזע של חייל שנהרג בשירותו, אבל בישראל רק לגזע העליון יש מקום של כבוד. זה לא רק מקומם, זה מעיד על רעילותה וסכנותיה האידיאולוגיות של המדינה היהודית שאתה רוצה להתרחק ממנה, כדי לא להיות שותף לפשע. אנשים טובים בצבא וגם מחוץ לצבא מתכחשים לתהליכים שעוברים בישראל – הטייסים (והטייסות) שמלאי גאווה להטיס מאה מטוסים לאירן, ולפוצץ סוללות נגד מטוסים, באמת ובתמים מאמינים שהם מגינים על ישראל ושומרים על משפחותיהם, אבל הם ורבים אחרים חיים בהכחשה ובסירוב להכיר במציאות העגומה, שהם משרתים כוחות אפלים, דתיים ורעים שחותרים למדינת הלכה דתית ופשיסטית. אולי הם חושבים שהם גיבורים גדולים בתא הטייס, אבל הם אפסים גמורים שזה מגיע לכוחות הפוליטים, אף אחד לא שם עליהם. ובבוא היום, הטייסים "החילונים" יוחלפו בטייסים כובשי כיפה עם אידיאולוגיה דתית, כי רק הם "יעברו", באישור קצין הדת, את מבחן הטיס. ההשרצה המקקית של המסורתיים, דתיים וחרדים אינה ניתנת לעצירה, להיפך, דמוקרטיה = הטאליבנים היהודים ישלטו כי הם הרוב. אני רוצה לציין כתבה נפלאה של חייל צעיר שכתב כאן בעילום שם, הוא מסביר בכנות, שרבים בגילו לא מבינים, שישראל כבר לא יכולה לנצח. אין ניצחון, הפסדנו. תשאלו את כל המתים, הפצועים, החטופים ומשפחתיהם. תשאלו את כל העסקים שנסגרו, את המפוטרים, את העובדים בענף התיירות, את המפונים מהצפון ואת הקשישה שרצה למקלט בזמן אזעקה, מעדה, נפלה ומתה בגלל הממשלה. אני מוסיף שחיסול נסארללה וסאורדן, הם צעדים מתבקשים והכרחיים, אבל מה זה משנה אם בעזה סבלו יותר, זה משחקי כבוד או נקם? מי רוצה להיות עזתי??! אילו הייתי תושב עזה, הייתי בורח למצרים, ומנסה להגר למדינה מערבית. קחו את התיעוב, הסלידה והחלחה שלי כלפי היהדות – תכפילו פי אלף ותקבלו את תחושה הגועל שאני חש כלפי דתו של מוחמד הפדופיל, האנס והפיסכופט שיצר את הדת הכי אלימה ורצחנית. עכשיו תצפו בקליף המבחיל ותראו על מה צה"ל שורף את הכסף שלכם, משתמש בילדים כתעמולה דתית, ותשאלו: "האם אני רוצה לשרת בצבא של טאליבנים יהודים?"

אחד הנושאים הפחות מדוברים בשיח על ישראלים בחו"ל הוא היבט התרבות העסקית של הישראלים במדינות השונות. כמי שעושה עסקים מגוונים במדינות רבות ברחבי העולם אני מוצא שיש לי לא מעט ניסיון ואור לשפוך בנושא. וגם נשאלתי על כך מכמה מגיבים לאורך השנים בכתיבה באתר הזה. אז החלטתי להרים את הכפפה ולהתייחס לנושא. אתחיל ואדגיש שהרשמים בסך הכל מבוססים על תחושתי האישית והסובייקטיבית ולא עשיתי איזשהו מחקר מקיף בנושא. נתחיל בשורה התחתונה (החיובית, לשם שינוי) ככלל, אני מוצא שישראלים מאוד טובים בעסקים בחו"ל. מה הכוונה "טובים"? הכוונה היא שהם עושים עסקאות ומהלכים עסקיים מגוונים הרבה יותר מכפי חלקם באוכלוסיה. אם יש 10 מיליון ישראלים ו-9 מיליארד כל השאר, אז הנתח של המהלכים העסקיים של ישראלים הרבה יותר גבוה מאשר חלקם. אם הייתי צריך סתם לזרוק מספר מאינטואיציה, אז נתח המהלכים העסקיים שמעורבים בהם ישראלים הוא סוג של 1 ל-50. כלומר, משהו כמו 2% מהמהלכים (כאשר חלקם באוכלוסיה הוא בערך 0.1%). כמובן שאני לא יכול להתחייב על ה-2% הזה, אבל זה מן תחושה שמטרתה להציג בעיקר את הפרופורציה. ישראלים מאוד נוכחים בזירה העסקית העולמית, בקיצור. לא רק שישראלים נוכחים, הם גם יודעים מה הם עושים. יש מן ביטחון עסקי אצל ישראלים שאין להרבה אנשים אחרים. פה אני מוצא את זה מאוד דרמטי. ישראלים בחו"ל מרגישים בבית. הם יכולים לעשות עסקאות גדולות, אפילו מדהימות, שלא היו מביישות מקומיים. והם עושים את זה די בקלות, כמו חמאה רכה. יצא לי לא פעם לראות ישראלים בחו"ל לוקחים סיכונים והחלטות עסקיות שגדולות על המידות שלהם בערך פי 40, והם עושים את זה בלי למצמץ. שילוב של יהירות, זלזול בכללים ואף אלימות שאלה שסקרנה אותי שנים היא למה. איך זה שישראלים בולטים כל כך בעסקאות בינלאומיות, כאמור הרבה יותר מכפי חלקם באוכלוסיה. אחרי שניתחתי את זה מכמה כיוונים הגעתי למסקנה הבאה: ישראלים בחו"ל הם יהירים, שחצנים, ומלאי ביטחון עצמי. הם מרגישים כאילו הם own the place. מבחינתם, הם בכלל לא זרים כשהם עושים פעילות עסקית בחו"ל, והם מרגישים כמו דגים במים. הם מתייחסים לסיטואציה העסקית שניצבת בפניהם כאילו שהיא בדיוק כמו בישראל. וזה גורם להם לקחת סיכונים והימורים שאחרים פשוט לא מעזים לקחת. קחו דוגמה לישראלי שאני מכיר (ולא סובל) אבל די מוכר ב'סצנה' הישראלית המקומית באיזור שאני פעיל בו. האיש 'איל' נדל"ן בעיני עצמו. לפני כמה שנים בלי גרוש על התחת הוא נכנס לעסקה במגרש במרכז של המרכז של אותה עיר. הנכס תחת שימור של העיריה ובכלל לא צחוק לעשות עסקה בנכס כזה. אני לא מהתחום אבל יש לי חבר לא ישראלי שכן. הוא אמר שיש לבחור ההוא חתיכת ביצים גדולים כדי לעשות עסקה כזאת. המעניין הוא שהדיבור עליו בקהילה המקומית של הישראלים שהוא 'גאון' (מה גאון, מה? הבן אדם בהמה). מפה לשם אחרי שנה-שנתיים הוא הצליח בעסקה. גרף כמה מיליוני דולרים רווח ועבר לעסקה הבאה. כל מי שדיברתי איתו העיד מהיכרות אישית שלא היה לו מושג למה הוא נכנס, אבל הוא לא ראה בעיניים. מחזיק מעצמו חצי אלוהים ומזלזל באמריקאים הסאקרים (במילותיו). מי יכול עליו. ואכן – הוא הצליח. אז שאפו. אבל הזלזול, על זה אני מדבר. זה לא נעשה עם חן לא אחת אני נתקל בהם. הישראלים הברברים האלה. איתי בטיסות, מסעדות או סתם נוכחים בחיים שלי לצערי. נובורישים. דוחים. ערסים. פעם עליתי לטיסה ובבון תורן עשה שיחה כשהמטוס כבר היה עמוק אחרי ההמראה. לא יכול היה לסיים את השיחה למרות תחנונים של הדיילים לכבות. לא רואה ממטר. צועק שם בקולי קולות על בן שיחו. "אני אזיין אותו, שלא ישגע אותי, תגיד לו שיביא לי את האישור הזה אני אגמור לו את הצורה לחתיכת הומו הזה". במילים אלה או דומות. זה היה טון הדברים בכל מקרה. התביישתי שאני והוא חולקים את אותה מדינת מוצא. הקשר בינינו מקרי בהחלט. אבל אותו אחד, חזר לעבוד איך שהמטוס נגע בקרקע. המשיך לחלק הוראות שם לעובד ישראלי שלו שיגער בספק. קבלן שיפוצים, אדריכל או משהו כזה. זה אפילו לא המיץ של הזבל מבחינתי. היהירות והזלזול בכולם, אמנם מביאים לישראלים הצלחה בעסקים "ברוך השם". אבל הם לא נעשים עם חן. הם לפעמים דוחים. אפילו בהייטק. יש יזמים ישראלים די מבחילים. הם לכאורה נבונים יותר, יוצאי 8200 או יחידות אחרות, אבל במהות זה די דומה. ישב איתי פעם ישראלי, יזם, שנינו ממתינים לפגישה אצל איזה גוף השקעות אסייתי. בניו יורק. סיפור ארוך. בכל מקרה, הוא יושב איתי ולמרות שאני עושה הכל לא לדבר איתו הוא קולט שאני מישראל. הבחור רק יורד איתי בעברית על האנשים מסביב. המזכירה המוזרה, הבחור הפריק שיצא הרגע מחדר הישיבות. מזלזל בכולם. צועק בקולי קולות בטלפון. כל הזמן קם וזז בחדר ההמתנה. נעמד ומסתכל החוצה מהחלון, חוזר לשבת. עוד אספרסו. עוד סודה. כל הזמן חייב להיות נוכח בחיים של כולם. לא יכול רגע אחד לסתום את הפה ולהתנהג כמו בן אדם נורמלי שמכבד אנשים אחרים. אה ו… ברור שהחברה שלו קיבלה בסוף השקעה מאותה קרן (ושלי לא…). למרות שזה דוחה – זה משתלם ברור שלא כל אנשי העסקים הישראלים בחו"ל הם מוצלחים. אבל מניסיוני באופן יחסי הישראלים עושים כסף לא רע בחו"ל. זה קורה לדעתי בין היתר בגלל שהם מנצלים את תכונות האופי הדוחות שהוזכרו לעיל לטובתם. הם היחידים שלא סופרים אף אחד ממטר. אולי לא היחידים, זאת הגזמה, אבל מהבודדים. הם מזלזלים בהכל. בכולם. במוסכמות. ברשויות. בפקידים. בבנקאים. זה נותן להם יתרון. ולמה? משום שאנשים אחרים לא תמיד יודעים איך לאכול אותם. ראיתי לא פעם ישראלים שממש ממש עוברים את הגבולות עם מקומיים בחו"ל. עושים דברים לחלוטין בלתי נסבלים, אבל זה מגיע לנקודה שהמקומי מסתכל, קופא בבושה והלם, ואיכשהו מקבל את זה. אין לו כוח להתמודד עם הבולשיט הזה עכשיו אז הוא פשוט סופג ומקבל את זה. יש בהתנהגות הזאת משהו מאוד מאיים. כי זה מרגיש כאילו זה או לקבל את הגישה הדורשנית הישראלית הזאת או ללכת עכשיו לעימות. לא תמיד יש לאנשים כוח לזה. לא מעט פעמים שמעתי על חברות ישראליות שבבוטות וחוצפה גונבות פטנטים וזכויות יוצרים מחברות אחרות, בלי לראות בעיניים. פשוט עושות את זה ולא שואלות שאלות. מצפצפות לחלוטין על החוק ועל הכללים המקובלים בין קולגות. אחרי שהן תופסות דריסת רגל בשוק הן כבר גדולות מספיק כדי שיהיה קשה לאיים עליהן בתביעות. יש הרבה סכסוכים מתוקשרים בנושא אבל זה רק קצה הקרחון מהמקרים הרבים שישנם. ברוב המקרים בני התרבות המערבית, למשל קוראינים, סינים וכו', בעלי המיזמים המקוריים, פשוט מקבלים את המציאות הזאת ונאלצים לסגת מסכסוך אימתני מטעמי פשרנות וסובלנות. תבינו – הדבר האחרון שאנשים רוצים בעולם זה סכסוכים. ודאי עם אנשים שנתפסים אלימים וארוגנטים. איזה יזם קוריאני פעם סיפר לי שיש איזה מתחרה ישראלי בשוק שפשוט מכפיש אותו ומחרטט על החברה שלו שקרים איומים ונוראיים וההוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אמרתי לו ואתה מתכוון לתבוע? ענה לי, זה לא הדרך שלי, צריך פשוט להיות יותר טובים והאמת תתגלה בסוף. התביישתי, שוב, בפעם המי יודע כמה, שאני ישראלי. זה מאוד דומה לגישה הישראלית הכללית לא רק בעסקים. וגם לא רק נחלת ישראלים בחו"ל. למשל כשיש תור של עשרות רכבים לפני פניה ימינה, ואז ערס ישראלי מצוי עוקף את כולם ונכנס רגע לפני הפניה. אתם יודעים כמה ישראלים לא רק עושים את זה בחו"ל, אלא מתרברבים על זה אחר כך בקרב חברי הקהילה הישראלית שלהם כשכולם נקרעים מצחוק על הלוזרים האמריקאים? לכן, זה משתלם. זה משתלם לכיס. זה משתלם להיות אלים. בוטה. שחצן. זה משתלם שכולם מכבדים את הכללים מסביב ורק לך יש תעודת הכשר לעשות מה שאתה רוצה.

תמונת מאמר – Copyright © Steve Bell 2012 מי שחקר את מעשיו ותגובותיו של ראש הממשלה ביבי נתניהו, יגלה שבמשך כל 16 שנות שלטונו, הוא התחמק בשיטתיות ובכל מחיר מקבלת החלטות עקרוניות שעשויות להיות להן השלכות שליליות נגדו בבחירות או בדעת הקהל. ביבי חזק על חלשים – את חברי הכנסת הוא מכופף, בשרים מתעתע ולמשפחות החטופים עושה תרגילים, אבל שזה מגיע לתמיכתו הפושעת בבן טיפוחיו, החמאס, הוא נעמד דום ומציית. ביבי זוכר לטובה את חמאס שבשנת 1996 ביצע פיגועי התאבדות באוטובוסים בת"א, כך הפסיד שמעון פרס בבחירות, וביבי שהסית נגד פרס ורבין (שנרצח על ידי יהודי שומר תורה ומצוות) זכה. מאז ועד יום שמחת תורה של 2023 ביבי המשיך לתת לחמאס לגיטימציה או אישר את העברות הכספים שימשו את משנתו הפוליטית לחזק את החמאס ובמקביל את שלטון הימין בהנהגתו בכל פעם שהחמאס מבצע פיגועים על אש קטנה. ובקשר לחיסול נסראללה? ראשית, למה ביבי המלך העירום לא חיסל את אותו ב- 1996? כי היה לו נוח מאוד שהוא מנהיג החיזבאללה במשך כל שנות שלטונו, הורג כמה חיילים בצפון, יורה כמה קטיושות לצפון, אבל לא יותר מדיי, בדיוק מאותה סיבה שהוא תמך בהמשך קיומו של החמאס. החיזבאללה עזר פוליטית לביבי, ואחרון עזר לחיזבאללה בכך שלא חיסל את הבכירים, הסכמה שבשתיקה. אך כיוון שביבי נדחק לפינה אז שלא יהיה ספק: הסיבה והקרדיט לחיסול נסראללה מגיעים למערכת הביטחון ולשר הבטחון, שעמלו בשנה האחרונה לבצע את אותם מתקפות מרהיבות עם הביפרים שהתפוצצו להם מול העיניים ועד לחיסולם של כל ההנהגה של החיזבאללה, כלומר, ההצלחה של מערכת הביטחון, שביבי לא הפסיק להאשים אותם במחדליו, היא למרות ביבי ולא בזכותו. והשבוע האיראנים תקפו בפעם השניה. 181 טילים שוגרו לישראל. השאלה היא עקרונית, כיצד מגדירה מדינה ריבונית את התקפת הטילים ומה היא עושה בנדון, בעיקר שמסביבה ארגוני טרור שלא מפסיקים להתקיף אותה. התשובה פשוטה מאוד – זו הכרזת מלחמה. הפתרון: השמדת ההנהגה האיראנית. האם ישראל יכולה לחסל את ההנהגה הפוליטית, הצבאית והדתית של אירן? אני לא בטוח, אולי בעזרת ארה"ב כן, אבל לא לבד. למרות זאת היא יכולה לפגוע בה קשה מאוד. העניין הוא עקרוני, והשיקול חייב להיות טובת האינטרסים של אזרחי המדינה עליו מופקד ראש הממשלה, לכן, הפתרון עשוי להיות, לפי סדר עדיפויות – 1. חיסול ראשי המערכת הפוליטית האיראנית, כולל חמנאי בעצמו. 2. השמדת מבנה הפרלמנט האירני ועוד עשרה מבני שלטון שמזוהים עם המשטר האירני שהעם האירני יראה את חולשת שלטונו ויערער אותו. 3. השמדת כל יכולת הפקת הנפט האירני, במטרה להקטין לאפס את ההכנסות המדינה מנפט. (וזה בכלל לא רלוונטי שמחיר הנפט יעלה.) 4. פגיעה בנכסים של הצבא האירני כולל במפקדה הבכירה. חיסול הצמרת של החיזבאללה הוא מודל לחיקוי. 5. פגיעה ביכולת הגרעין של אירן. (עדיפות אחרונה והכי פחות מומלצת, אלא רק בתנאי שהפעולות הקודמות יישמו, אחרת זו פעולה שנובעת משיקול פוליטי זר שנוגד את האינטרס של אזרחי ישראל). בכל אופן, לאחר הכרזת המלחמה של אירן, ביבי הפחדן התקשר לגורו ולמודל לחיקוי שלו, ניסה לדבר לליבו של פוטין בתקווה שהבריון הרוסי יעזור לו. ברור שהכלבלב ביבי מנסה למצוא חן בעיניי פוטין העריץ, אולי ישלח לו איזה עצם, בפועל ככל שישראל מתחנפת לרוסיה כך רוסיה עוזרת יותר לאירן. שימו שיקולי מוסר בצד, אני יודע שזה לא מעניין את מרבית הערסים הישראלים, אבל חייבים להודות שרפיסותה של ישראל מול רוסיה מאז תחילת המלחמה עם אוקראניה לא עזרה לה. ומשום שביבי הפחדן פחד להעביר נשק התקפי לאוקראינה, התוצאה הישירה שהרוסים עוזרים לאירן, כי הרוסים מבינים רק כוח. כטורקיה העבירה נשק לאוקראניה, הרוסים רעדו וכיבדו את הטורקים. במילים אחרות, אני טוען שאילו ישראל היתה שולחת טנקים, מטוסים, טילים ונשק התקפי מתקדם לאוקראינה ואפילו משמידה בעצמה את הגשר שמחבר בין רוסיה לאי קרים כאות הזדהות עם העם האוקראני, ייתכן שבכלל לא היתה מתקפה האיראנית. אבל הפחדנות, השיקולים הזרים ומאפייני האישיות הדומים של ביבי לפוטין מובילים לשורה של החלטות רעות. משום מה כשאירן תוקפת את ישראל בטילים, הממשלה בירושלים זועקת! אבל שרוסיה תוקפת את אוקראינה, זה בסדר כי אין עקרונות מנחים, כי אין טובים ורעים, רק "אנחנו והם" – כך מפסידים במלחמה. שאלה מוסרית: למה לישראל מגיעה תמיכה בינלאומית אם היא סירבה לסייע לאוקראניה ועמדה בצד של רוסיה? להזכירכם, לאוקראינים יש כל יום את "7 באוקטובר" כולל התקפות טילים וכטב"מים (מתוצרת איראנית), חטיפת עשרות אלפי ילדים, אונס, עינויים, רצח, בזיזה. מה שעשו החמאס זה קטן לעומת רוסיה הנערצת וישראל היהירה מתעלמת. כיצד ביבי ומנהיגים דיקטטורים חושבים? משום שהשיקול הוא טובתו האישית ולעולם לא עקרוני או ערכי – אתם תראו שהתגובה הישראלית תיהיה מתוך שיקול פוליטי של שרידות שלטונו בלבד. שהוא מדבר על "ניצחון טוטאלי", הוא מכוון את המסר לקהל הבוחרים האידיוטי שלו, אבל אין שום כוונה ליישם את העיקרון, להיפך. ברגע שמבינים את תפיסת העולם והמניעים קל מאוד לצפות את ביבי. הצבא המליץ לחסל את נאסרללה. זה עניין עקרוני. ביבי פחד מהאפשרות של כישלון, אבל נכנע ללחץ מערכת הביטחון. החיסול אושר והצליח. ביבי רץ להתרברב בתקשורת והתחזק בסקרים – הישראלים שוב הוכיחו שהם קלי השפעה. צה"ל נכנס ללבנון. חייל הרוג אחד. הללויה! הרוג אחד מחזק את שלטונו. הישראלים רוצים נקמה. הרוג אחד שאף אחד לא מכיר הוא סיבה למסיבת עיתונאים שביבי יכול להסיט את הציבור, ולחזק את כוחו בסקרים עוד יותר. עוד שבע חיילים הרוגים תוך פרק זמן קצר. זה מתחיל לאיים עליו. מכיוון שהשיקולים שלו לא עקרוניים, אלא שרידות השלטון היא האינטרס היחיד, הוא עשוי להורת לצה"ל להוריד הילוך, לדאוג שפחות חיילים יהרגו (למרות שצריך להעלות הילוך, גם בסיכון של חיילים מתים) אז מה אם המלחמה תתמשך? אז מה אם זה יאפשר לחיזבאללה (או לחמאס) להתארגן מחדש. מה שחשוב הוא שרק קצת "דם יהודי-ישראלי" ישפך, אבל לא יותר מדיי. זה האיזון הנכון. מלחמה על אש קטנה שתאפשר לו לשלוט בלהבות. וחלילה לא כמו שהיה ביום שמחת תורה, שהחמאס בן טיפחו הגזים. פיגוע כלכלי המוני שיוביל למותם של אלפי ישראלים – ביבי השפן מתעלם, מתחמק ומאשים: "כשהמלחמה תיגמר הדירוג יעלה", מי יודע? מה שבטוח שעוד מאות ואולי אלפי ישראלים ימותו כתוצאה מכך. הנקודה, שברגע שהוא אחראי לאסון הוא בורח מאחריות, זה טבעו ומנהגו. לא מפתיע שהוא מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית…   חזרה לאירן. אהבתו האובססיבית. על מה ינאם ביבי באו"ם ללא אירן??! מה השיקולים של ביבי? אף פעם לא עקרוניים או ערכיים. אלא הדאגה ששלטונו המושחת ימשך עד הבחירות הבאות ואחריהם. כך הוא יכול לדחות את וועדת החקירה הממלכתית של יום שמחת תורה שתמצא אותו אשם, וכך הוא יכול למוסס את התביעות המשפטיות נגדו. זה בנוסף לשררה, המשכורת המנופחת, התהילה וכל היתרונות שנלווים לתפקיד ראש הממשלה. בימים אלו הישראלים מתמוגגים ונלהבים מהחיסול של צמרת החיזבאללה. ולכן, הוא לא ימהר לעמוד בעקרון לתקוף באירן משום שיש בכך סיכון. אתה מתחיל מלחמה ולא יודע איך היא תיגמר. יכול להיות, גם אם הסיכוי קלוש, שהאיראנים יצליחו להפיל מטוס ויתפסו טייס כשבוי מלחמה – זה ירסק את ביבי בסקרים: הוא משקשק מפחד! הוא מעדיף שיהיה להם נשק גרעיני אבל רק לא להפסיד בבחירות. לביבי יש אובססיה על אירן, אם כך למה שלא לחסל את חמנאי? לעולם לא יעשה זאת – כי ביבי הפחדן מפחד מהאיסלם! הוא צריך את האיום האירני להצדיק את שלטונו. לכן, אנחנו רואים כתבות שקריות ומעוותות בעיתונות הישראלית שישראל ניצחה בכך שאירן תקפה אותה. איזה קשקוש, שקרים שסביבתו של ביבי מפיצה כדי להפחית את הלחץ הציבורי לתקוף. הוא מחכה, הציבור המטומטם ישכח את מתקפת הטילים האירנית, והוא יכול לבצע איזה פעולה סימבולית ולא מזיקה נגד אירן ולהתהדר שהוא מנהיג חזק. התקווה היחידה היא שהאמריקאים המנותקים יצטרפו, אם הם תוקפים את אירן ביחד עם ישראל, יש סיכוי לשינוי, אבל אני פסימי, קשה לראות את האמריקאים שואפים לשינוי המשטר באירן שזו העדפות העליונה של ישראל (והמערב). אני מייחל שהאמריקאים יצטרפו, אולי אז נראה התקפה משמעותית יותר… ביבי הפחדן מפחד מתימן במשך שלטונו ותחת אחריותו, ישראל איבדה את כל ההרתעה שלה. חמאס תוקף, החיזבאללה, אירן כבר לא מפחדת, מעירק ואפילו התימנים… כשאין עקרונות מנחים, והשיקול היחיד הוא שרידות שלטונית – הוא יעשה כל מה שנדרש כדי לשמר את שלטונו גם אם זה אומר שתימן תתקוף שוב. אולי ההתקפות של החותים משרתים את מטרותיו הפוליטיות, כך הוא יכול לטעון באוזניי בוחריו חמומי המוח "שכולם נגדנו". כשחיל האוויר השמיד איזה מבנה בנמל של החותים, זה נבע משיקולים של יחסי ציבור. הוא קיווה שהציבור יחגוג, אבל החותים תקפו שוב, ושוב, אז חיל האוויר חזר והשמיד עוד כמה מבנים ומיכל נפט. אבל חלילה לא לגרום ליותר מדיי נזק, כי ביבי הפחדן מפחד מתימן. פחות משבוע אחרי ההתקפה השניה של חיל האוויר, החותים תקפו שוב… ביבי בזיון, אבל מה הציבור מבין. כל עוד התמיכה בסקרים מתגברת, זה ניצחון לביבי והפסד של ישראל. נדמה שאם חיל האוויר ישמיד איזה ספינת דייג תימנית, ובעיתונות הישראלית יכתבו "תקיפה עוצמתית", הציבור הישראלי יבלע את הפיתיון כי כתבו את המילה "עוצמתית" והרגשות של עוצמה ימלאו את הישראלי המוכה, כי האמת המרה, שגם לציבור לא איכפת מעקרונות, זו מלחמה רגשית, של אגו ו"אנחנו נראה להם שהזין הכרות שלנו, גדול יותר מהזין הכרות שלהם". מה עם כל אותם חיילים ואזרחים ישראלים שמתו לשווא? ממתי איכפת לממשלה בישראל??! שימתו, נשלם להם פיצויים ושישתקו. החטופים בעזה? אויי, שכחנו… היטלר, סטאלין, ביבי ופוטין – מנהיגים חזקים! בדיעבד, קל לשפוט את היטלר וסטאלין, הם ביצעו פשעים נגד האנושות; רצחו, עינו, השמידו חיים, במטרה לדאוג לשרידות שלטונם. העם הגרמני לא עניין את היטלר, והרוסים, ממתי לסטאלין היה איכפת ממליוני רוסים? שימותו בייסורים. אבל אם נחזור אחורה בזמן, לאותה תקופה בה הדיקטורים האלו חיו, נגלה שהרבה גרמנים תמכו בהיטלר ורוסים בסטאלין. יתרה מזאת, גם בארץ ישראל, תמכו מפלגות השמאל בסטאלין, ובכו שהמנהיג הדגול מת. רוצה לומר, שהמנהיגים בחיים קשה לראות את התמונה באופן אוביקטיבי. זה בדיוק מה שקורא ברוסיה של פוטין. הרבה רוסים מעריצים אותו, ובתקווה שיעלם מהעולם כמה שיותר מהר, ברגע שהוא איננו, פתאום הרוסים יתחילו להאשים אותו, פתאום נשמע קולות מרוסיה שבעבר תמכו בו, "שלא היתה להם ברירה ולכן ביצעו פשעים" ועוד תירוצים. וכאן מגיע ביבי "מנהיג חזק!" שמתהדר בחברו פוטין. אגב, אילו היטלר היה בחיים, אולי גם היה מחפש בקרבתו? אני לא יודע, אבל אני טוען כשהמנהיג בחיים יש יותר מדיי כוחות שתומכים בו, בדיוק כמו שהיה עם היטלר וסטאלין. כל מערכת הביטחון הישראלית, הצמרת הכלכלית, האנשים שקרובים לצלחת, עובדי מערכת הציבור, חברות ממשלתיות, העייריות, עמותות ועוד רבים אחרים ניזונים מהממשלה: משכורות והטבות. יש להם אינטרס להמשך שלטונו של ביבי, ולכן, אנחנו לא רואים ביקורת או מרד כלפיו בהיקף מסיבי, כי ישראלים רבים יפסידו אם מכיסא ראש הממשלה הוא יכנס לכלא. אנחנו לא מופתעים שהיטלר, סטאלין דאז, ופוטין של היום מתעתעים במערב, מרמים ומשקרים, אבל מעניין לקרוא את הכתבה הזאת – האם 'ביבי הרמאי מרמה את עמיתיו'? אחר כך הישראלים משתוממים למה הבריטים מגבילים את מכירת הנשק לישראל. כי הבריטים לא יכולים לסמוך על ישראל, מדינה ידידה, שמועלת באמון. מנהיג פוליטי ראוי הוא מנהיג שמניעיו ומעשיו הם עקרוניים וערכיים. הוא לא יחשוש לקחת סיכון, כדי להשיג את עקרונותיו, גם במחיר של פגיעה במעמדו הציבורי, כי הוא מעמיד את טובת עמו בראש מעינייו. מנהיג ראוי ישתף את ציבור בוחריו במטרות, בשיקולים, בסיכויים ובסיכונים, תוך יצירת דו-שיח גלוי עם הציבור. על פי תורת המשחקים, נראה שלביבי יש אינטרס פוליטי שלאירן יהיה נשק גרעיני מצומצם תחת משטר האייטולות. זה יאפשר לו להמשיך ברטוריקה ההרסנית, המסיתה והמרעילה שלו שהחזיקה אותו מעל המים כראש ממשלה עוד כמה שנים טובות. ביבי מסוכן לישראלים צעירים, חילונים ומשכילים שרוצים שיעזבו אותם בשקט ויתנו להם לחיות. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם משום שבסופו של דבר זה הציבור שבוחר את נציגיו בכנסת ולממשלה, הוא יאכל את הדייסה שבישל. רוב הישראלים; מסורתיים, דתיים, חרדים ומתנחבלים, לא באמת רוצים מדינה חופשית, עשירה ומשגשגת, להיות סינגפור? חס וחלילה! הם רוצים דם בעיניים! הם רוצים מלחמה כי כך כתוב בתורה! "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל־מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶם זַעֲמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ." לכן, למיעוט החילוני והרציונלי בישראל יש רק אפשרות אחת – להגר. ואם אין לכם דרכון אירופי או אמריקאי, זה לא נורא. אני, למשל, גר בתאילנד – אין כאן חרדים או מוסלמים, אין כאן "תהילים נגד טילים", אבל יש מלא בנות, בנים ולידיי בוי טובות לב, חמודות ויפות תואר עם רגלים רזות, שיער שחור, ארוך וחלק שמגיע עד הישבן… גילוי נאות: המאמר נכתב ב- 4 לאוקטובר, לפני פעולת התגמול הישראלית. אני אמתין ואעדכן במאמר. נראה אם אני צודק, אבל אשמח אם אני טועה. עידכון 21 לאוקטובר: עברו קרוב לשבועיים מאז מתקפת הטילים, ובעוד הרבה חמומי מוח בישראל היו בטוחים שהנה ישראל עומדת להחריב את אירן – ביבי הפחדן מפחד לתת את הפקודה. מי שמבין את דרך חשיבתם של דיקטטורים יכול להבין מדוע. ראשית, כמו תמיד, ביבי יחכה, לראות לאן נושבת הרוח בסקרים כי לכל פעולה דרמטית יש סיכון, ומה שחשוב הם לא העקרונות או הערכים, אלא להיאחז בשלטון בכל מחיר – לכן, לפעול נגד אירן, הדבר הכי מתבקש לעשות, עשוי לסכן אותו פוליטית. מאז נשלח איזה כטב"ם לביתו בקיסריה. התגובה היתה מעניינת – בעוד שחיילים אחרים מתו (לשווא) באותו היום, לאף אחד זה לא הזיז, "שימותו, הם סתם חיילים". ואם מישהו מתכנן פיגוע נגד השר לשעבר משה יעלון, זה חסר חשיבות כי הוא מתנגד פוליטי. אבל ברגע שמאיימים על ביבי מסוקים עלו לאוויר, מערכת הביטחון התחילה להשתולל ולהיכנס לפאניקה וביבי התחיל לשקשק, כי זה כבר אישי. לא רק הנהנתנות וההטבות מגיעים עם התפקיד אלא גם הסיכון שזה עלול לעלות לו בחייו. "אולי הייתי צריך למנוע משר הביטחון ולצה"ל להרוג את נסארללה ואת סינוואר??!" הוא מהרהר בליבו? אף אחד לא יודע, מה שבטוח שהאינטרסים הישראלים יבעטו הרחק משולחן הדיונים והחלטות שיבחרו הם אלו שיפחיתו את הסיכון לפגיעה בו ובמשפחתו, גם אם ההחלטות האלו מנוגדות לאינטרס הישראלי או יגרמו לפגיעה מתמשכת בישראלים. בנתיים שימו לב לשפה של שרה נתניהו על פגיעת הכטב"ם בבית בקיסריה: "זו פגיעה בעם ישראל". משום מה תמיד דיקטטורים מציינים שפגיעה בהם זו פגיעה בעמם. אבל אני מרגיש הרבה יותר צער שאזרחים תמימים נרצחים סתם ככה, בגלל מדיניות הממשלה. קשה לי לחוש סולידיות עם מנהיגים איוולים, רעים ושקרנים מטבעם ולא משנה מאיזה צד הם. ודבר אחרון שביבי הפחדן ניסה להסתיר או לפחות להמעיט בערכו מהציבור הוא: ההישג הטכנולוגי והמודיעיני של האיראנים/חיזבאללה לפגוע בחדר השינה של ראש הממשלה. זה משהו שמחייב את חיסולו של חמנאי. אבל גם מעלה שאלה לגבי היכולות העלובות של ההגנה האווירית. אוקי, אולי הגזמתי לגבי "עלובות", אבל כל הקונספט של הגנה אווירית, ולא התקפה, הוא עלוב בעיניי. במקום להשקיע משאבים ביצירת יכולות התקפה הרסניות, ישראל משקיעה יכולות אדירות בהגנה. ככה לא מנצחים מלחמה. 26 לאוקטובר – לאחר 25 יום ביבי הפחדן התחבא בבור בקריה, והביט משתאה וחסר אונים ברמטכ"ל ובמפקד חיל האוויר שניהלו את ההתקפה המסורסת של ישראל. לאורך שלוש שעות וקצת שמטוסי חיל האוויר הפציצו, כך על פי הדיווחים 20 אתרים צבאיים באירן, ביבי חיפש את הצלמים שיצלמו אותו בפוזה של "מנהיג חזק!" אותו הוא יכול לשחרר לציבור ולהתרברב במילים "עוצמתי, משמעותי, האיראנים מבוהלים" – אם הציבור הישראל "יבלע" את הבלוף, זה ישחק לטובתו. רק חשוב שהפעולה הסמלית, לא תיהיה כזאת שתגרום לאיראנים להגיב. מי יודע – אולי ישלחו עוד כטב"ם לחדר השינה שלו, וזה מפחיד אותו. בפועל הפעולה הזאת היא המשך מדיניותו להמשיך לדאוג לאיראנים וחבריהם במזרח התיכון, כי במלחמה על אש קטנה ביבי משגשג בסקרים. הפעולה הזאת שהיתה אמורה להיות עוד התקפה שגרתית נגד אירן, הפכה להיות "התגובה העוצמתית והראויה ל- 181 טילים שנשלחו לישראל" שלא לדבר על אלפי הטילים של חיזבאללה. בושה לישראל. מוכה, מסורסת ופחדנית. כישלון 1 – ישראל לא חיסלה אף אחד מראשי המערכת הפוליטית. כישלון 2 – לא הושמד שום מבנה שלטון. כישלון 3 – לא הושמדה יכולת הפקת הנפט. ציון סביר – פגיעה נקודתית בצבא האירני. כישלון 4 – לא נפגעה יכולת הגרעין, כי זה החמצן שבלעדיו לביבי לא יהיה על מה לברבר באו"ם. אז שלא ירמו אותכם – זו היתה תגובה מינימלית שהממשלה והתקשורת מנפחים. ישראל הפסידה גם בחזית המזרחית – זה מה שקורה שפחדן ודמגוג משמש ראש ממשלה. המדיניות הלא מוצהרת של ממשלת הטאליבנים בירושלים – עוד ישראלים ימותו לשווא עבור מטרות פוליטיות. תרדו מהארץ, לפני שתיהיו "הנופלים" הבאים בתור…

ברומא העתיקה, הקיסרים נהגו לקיים מופעי גלדיאטורים לשעשע את ההמונים, זו היתה חלק מתפיסה מדינית שנקראה "לחם ושעשועים" שתכליתה להעניק לתושבים מזון ותענוגות שיספיקו למניעת התקוממות והפרה של הסדר החברתי, גם אם הפתרונות שהציעו הם לטווח קצר. בישראל של שנת 2024 שוקד הקיסר המנוול ביבי, להעניק שעשועים לבני עמו הנבערים. "החיסול הגדול מכולם" השכיח בבת אחת את הפשעים, השחיתויות, המחדלים, קומבינות וכל השאר שנעשו בשלטונו – מה סך הכל רוצה הקהל הבור? לאחר שספג מהלומות אינסופיות מקבוצת ברברים בעזה, הוא משווע לאיזה ניצחון תודעתי. חיסול הטרוריסט נסראללה מספק את הסחורה – ואכן הישראלים צוהלים. באותו הזמן בדיוק, שחיל האוויר הוציא את המבצע המוצלח שתוכנן על ידי שר הביטחון, ובכירי צה"ל שלחצו על ביבי לאשרו, אף שהתנגד לו בהתחלה, פורסם עידכון לדירוג האשראי של ישראל. אף פוליטיקאי לא יעיז לומר את האמת על ישראל, אבל למזלנו יש את חברות דירוג האשראי, מקצועיות ואובייקטיביות. אחת מהן סיפרה את הסיפור האמיתי: סוכנות דירוג האשראי הבינלאומית מודי'ס הורידה את דירוג האשראי של ממשלת ישראל בשתי דרגות לרמתו הנמוכה מאז ומעולם – מרמה של A2 לרמה של BAA1 לצד מדינות כמו קזחסטן, פרו, אנדורה, בולגריה, אורוגוואי ועוד חברים. סביר להניח שרוב הציבור התעלם מההורדה ומהמשמעויות והתבשם בפעולה הצבאית המוצלחת, רק שהורדת האשראי היא חמורה יותר פי מאה מההצלחה הצבאית. זו פעם נוספת שמודיס הורידה את הדירוג, פעם ראשונה היתה בפברואר. הדו"ח מסביר את כישלונה החריף של ממשלת ישראל בניהול המדינה, הוא כל כך דרמטית שמודי'ס הוסיפה תחזית שלילית, כלומר, היא פסימית מאוד בנוגע לעתידה של ישראל. הניהול המדיני לא זו בלבד שמלחמה מתחוללת כבר שנה בכל גבולותיה של ישראל, הממשלה לא מעוניינת בפתרון ארוך טווח לסכסוך, אלא בהמשכה של המלחמה. בעיניי, אילו הממשלה הייתה נחושה להילחם בחמאס, היא הייתה מסיימת את המלחמה בחודשיים-שלושה, ולא מאריכה אותה לשנה. הממשלה אינה מעוניינת בפתרון, לכן, היא פועלת להחיות את החמאס (מעבירה לו 200 משאיות סיוע כל יום) ולשמר אותו על "אש קטנה", ומצד שני מחלישה את הפרטנר ברשות הפלסטינית. החלום הרטוב של ביבי וחבריו הטאליבנים חובשי הציצית והכיפה, הוא שהחמאס השתלט על הגדה המערבית, ואז הוא יוכל להמשיך במלחמה אינסופית, מה שישכיח את התביעות הפליליות נגדו וירסק כל סיכון לפתרון איזורי. מי שישלם את המחיר הם אזרחי ישראל ועוד מאות חיילים מתים, אבל ממתי איכפת לביבי (פוטין וטראמפ) אם חיילים מתים לשווא? להיפך, זה מחזק את אהדת הציבור הימני. יתרה מכך, חלק מההורים השכולים ממשיכים לתמוך במדיניות – אילו ילדם המת היה יודע, היה מתבייש בהוריו. לחלאה שמשמש כראש ממשלה, וזכה ביושר לכל המאפיינים של דיקטטור, יש משיכה לחלאות מסוג אחר: טרוריסטים מוסלמים שרוצים בהשמדה של ישראל החופשית, החילונית והמשגשגת. הוא טיפח את החמאס עד שהגולם קם על יוצרו. כך גם עם החיזבאללה, ביבי ראש הממשלה יותר מ- 16 שנה (כיאה למדינה סמכותנית), מה הוא עשה במשך כל השנים עם החיזבאללה? כל עוד החיזבאלה (והחמאס) הרגו כמה חיילים וירו כמה טילים, זה חיזק את שלטונו והוא תמך בקיומם, רק כאשר שר הביטחון, צה"ל ומערכת הביטחון לחצו עליו לחסל את הטרוריסט נסראללה, הוא בסוף וויתר והסכים. כמובן שאת הקרדיט להצלחה הוא יזקוף לעצמו, ועל הכישלונות הוא יאשים אחרים. זה טבעו של דמגוג שמנהל את ישראל. ביבי הפחדן מפחד מאירן. השיקול היחיד הוא טובתו וכיסאו – זה מה שיקבע את המדיניות. הניהול הכלכלי אסון. אילו לכישלון היה מחיר פלילי, שר האוצר וראש הממשלה היו יושבים בכלא ללפחות עשרה מאסרי עולם ללא אפשרות חנינה. ולא, זה לא בגלל המלחמה (בגלל המלחמה עוד מאה מאסרי עולם). מדיניות כלכלית מושחתת שמעניקה הטבות לסקטורים נבחרים, דחיית התקציב, הגדלת הגירעון על חשבון אזרחי המדינה ודורות ההמשך, סדרי עדיפות פוליטיים לשימורה של הקואליציה. ניהול כספי המדינה כאילו היו כספם האישי. יש עוד הרבה השלכות קשות מאוד. המשקיעים הזרים מדלגים על ישראל, והישראלים מוצאים את כספם מישראל למקומות בטוחים בחו"ל. חברות ההייטק שמאסו בישראל, התיירות שהתרסקה ועוד… הנזק הכלכלי שנעשה לא יתוקן לאחר המלחמה, יש דברים בלתי הפיכים, ואת הנזק רואים כבר עכשיו ביוקר המחייה הנוכחי ונראה בשנים הקרובות. המהפכה המשטרית מחברי הדו"ח ציינו במפורט את הניסיון של ממשלת הטאליבנים להפוך את ישראל למדינת הלכה יהודית עם פגיעה חריפה באיזונים ובלמים של מערכת המשפט ואכיפת החוק, משטרה שהפכה למליציה של השר, מתחים בין הממשלה למערכת הביטחון, ירידה באיכות ובשירות המוסדות הממשלתיים מדרדרים את ישראל לתיאוקרטיה סמכותנית, כלומר הכלאה משטרית בין רוסיה לאירן. לא מדובר רק על מערכת המשפט, אלא על אופייה הליברלי-פלורליסטי של ישראל שמעיד על שינוי פנימי שהיא עוברת – ממדינה חופשית למדינת הלכה: אירוע שולי להשקת ספר על פילוסופיה יהודית-חילונית בוטל מסיבות פוליטיות-דתיות. לאומנים ופשיסטים לא יבינו את המשמעות – הם חושבים שזה יחזק את החברה הישראלית. גם היטלר, סטאלין, נסראללה ואחרים חשבו בדרך זו, אבל חברה הומוגנית שמכילה תפיסת עולם אחת תקרוס ותושמד. בפועל – הביטול הזה יחליש עוד יותר את החברה הישראלית שתתנוון מחוסר פלורליזם. התכחשות למציאות חמור מכך, חוסר הכרה במציאות, הוא שלב נוסף בהתרסקותה של ישראל, הנה מה שכתב מנכ"ל ביג, זה שמרוויח שכר חודשי של יותר מ- 120 אלף ש"ח, מה שמקל עליו לחיות בפנטזיה. "מודי'ס החליטו להוריד לנו שתי דרגות בשיא של מלחמה – צריך להגיד את זה – הם חוצפנים!!! אוסף של פקידים וכלכלנים מאי-שם, שפשוט לא מבינים שיש פה מדינה חזקה, עם עם חזק ועוצמתי, שכשצריך להילחם על הבית, עושה זאת בהצלחה ונותן בראש לאויבים מבחוץ ומהצד השני מחזיק את הכלכלה. מודי'ס, כמו הרבה אחרים בעולם, לא יודעים לנתח אותנו ולא מבינים שיש פה אזרחים שלא רואים בעיניים, ששום דבר לא מפחיד אותם וימשיכו להצעיד את המדינה קדימה עם תוצאות מפתיעות של הכלכלה למרות המלחמה ולמרות ממשלה שלא עושה מה שצריך – כמו שהיה עד כה השנה וכמו שאפשר לראות בתמונות של היום מביג יהוד. עם ישראל חי". ישראל של היום היא מדינה ענייה, דתית, חיה בהכחשה, וקרובה יותר מתמיד להחיות את הרעיונות של מדינת הלכה ושאר ההפרעות הפסיכיות של הדת עם סממנים יהודים של עם הנצח. תברחו לחו"ל – לפני שיהיה מאוחר מדיי!

המחאה נגד המלחמה, דומה במשהו לחשיבה צבאית: היא מתייחסת לאירועי עבר קרוב, במקרה הזה בעזה. אבל בגדה המערבית, מה שקורה עכשיו יחולל אירועים גרועים יותר ממה שהתרחש ב- 7 באוקטובר. צעדי הממשלה לחיזוק חמאס ושלוחי איראן החלו לפני שנים, אבל הם קיבלו תאוצה בשנה האחרונה. ביוני השנה, התריעו גורמי ביטחון ישראליים, כי הממשלה תביא "לפיצוץ אלים ביהודה ושומרון". אנשי המנגנונים הפלשתיניים מנעו עשרות פיגועים נגד מטרות ישראליות, בין היתר חשפו שתי מכוניות תופת באזור השומרון. אבל הם הפסיקו לקבל משכורות או שהן נחתכו בלמעלה מ- 50%. אפשר לומר על הרשות הפלשתינית ועל המנגנונים הרבה דברים רעים בהצדקה מלאה, אבל "כשאתה מרים את הטלפון, מישהו עונה בצד השני". למרות זאת מדיניות הממשלה המוצהרת 'להחליש את הרשות ולחזק את חמאס' ממשיכה במלוא הקיטור. סנקציות חדשות ושונות של משרד האוצר, הביאו לירידה של יותר משני שליש מתקציב הרשות הפלשתינית. כל זה כשאיראן וחמאס מציפים את השטח בנשק וכסף, וברור כי אדם שמאבד את מקור פרנסתו, יבקש פרנסה ממקומות אחרים. פרישת המחנה הממלכתי מהממשלה זוהתה כ "הזדמנות" בעיני ראשי מפלגות הימין הקיצוני בממשלה "להחמיר את הצעדים שנוקטת ישראל להחלשת הרשות הפלסטינית". הצבא והשב"כ הכינו תכנית להקלת המצב הכלכלי באמצעות חזרה הדרגתית ומבוקרת של פועלים לעבודה בישראל, אולם הדרג המדיני אינו מוכן אפילו לדון בסוגיה הזו. לכל היותר, ישראל תיעדפה עבודה בהתנחלויות. במקביל, חלה עלייה דרמטית בשיעור הטרור היהודי. לדברי גורמי ביטחון, "העוצמה של הפשיעה הזו וההיקפים הם דרמטיים… אין אף גורם שמנסה לעצור את זה. לאותם גורמים שמעורבים בפשיעה הזו יש כיום לובי חזק מאוד בכנסת, בממשלה ובקבינט". זה היה ביוני. בחודש האחרון (אוגוסט 2024) בעקבות גל פיגועים והתרעות, החלו מבצעים צבאיים אשר כרגע ממשיכים להתנהל בגדה. הם אמנם פוגעים נקודתית במובילי טרור, אבל לא מייבשים את הביצה. התפרקות הרשות הפלשתינית נמצאת בעיצומה. בלי קשר לדיעות עליה, זה היה גוף שניסה לממש שני עקרונות בסיסיים של ריבונות: מונופול על השימוש בכוח, ואחריות לחיי התושבים. בלעדיה יקרה בגדה מה שקרה ברצועה: פלנגות שיורכבו ממשפחות פשע וארגוני טרור, בלי שום אחריות על חיי התושבים. כמו שניסחו זאת בחמאס: שאונר"א יטפל בהם, זה לא קשור אלינו. האיראנים לא מממנים את זה סתם, בלי לתכנן מראש מה הם ירוויחו. עליית ההשפעה של איראן והתפוצצות של אלימות באיזור הם בעלי פוטנציאל לפרק את המשטרים הערביים המתונים ו\או למוטט את הסכמי השלום. שינוי בסטטוס קוו בהר הבית, שלא לומר פרובוקציות בהשתתפות שרי ממשלה, בוודאי איננו מפריע לזה. ואז תתחיל החגיגה האמיתית. מה שקרה עד כה היה מבחיל; מה שיקרה מעתה יהיה אפוקליפטי.

שוחחתי עם חבר. דיברנו על המצב בארץ, על החיים בה ועל כוונות ההגירה שלי. אחרי כמה דקות של שיחה, הוא הסב את תשומת ליבי למשהו שעד כה לא ממש הבחנתי בו. "מה, אתה לא רואה את זה?" הוא שאל בתמיהה, "אתה כבר התחלת את תהליך ההגירה שלך". אחרי כמה שניות של מחשבה, ולאחר התנגדות ראשונית, לפתע התחוור לי. בשקט בשקט, אני כבר כמה שנים יורד מישראל. ומה שיפה בכל סיפור ההגירה הזה, הוא שכל אחד יכול לעשות אותו. מחר בבוקר. לא צריך הרבה כדי להתחיל. לא צריך לקבל החלטות. אפשר פשוט לעשות את זה – מדורג. במקום להגר ברוח וצלצולים, אפשר להגר בשקט. לאט לאט. אז איך זה עובד? מודל ההגירה שלי סיפור ההגירה שלי, כך מסתבר, התחיל כבר לפני משהו כמו 10-15 שנה. זה התחיל בהקמת חברת הייטק עם פעילות בחוף המערבי. היום החברה היא בכלל תירוץ. החברה התפתחה לא רע, והצריכה פעילות נסיעות מסביב לעולם. טסתי לא מעט. צברתי הרבה שעות במטוסים ובמלונות. ואחרי כמה שנים החברה גדלה ונהייתה גלובלית. מספר מטות, במספר יבשות. לא רע. בינתיים התפקיד שלי בחברה עלה למעלה, והמעורבות היום יומית הלכה ופחתה. בשנים הראשונות טסתי הרבה, אבל הנסיעות היו מאוד קונקרטיות. היתה להן מטרה ברורה. פגישה, עסקה, ניהול שוטף. לו"ז צפוף. יצא לא פעם שנסעתי למספר שעות ביעד וחזרה לארץ. הכל היה מאוד ענייני ותכליתי. במרוצת השנים הנסיעות התארכו. מיום-יומיים, גדלו ליומיים-שלושה. מיומיים-שלושה, לשבוע וחצי. הנסיעות הפכו מביזנס לפלז'ר. בשנים האחרונות, ובפרט מאז הקורונה, השינוי היה דרסטי במיוחד. מרבית הפגישות השוטפות הוחלפו בפגישות וירטואליות. הפגישות הפיזיות נהיו פחות נחוצות. ואפשר בקלות לרכז מספר גורמים בביקור פיזי אחד. במקביל, התפקיד הניהולי השוטף הצטמצם, וכך נוצר לי זמן פנוי רב יותר. אבל, וזה אבל חשוב, לא הפסקתי לטוס. כמות הטיסות והשהייה בחו"ל לא נעצרה. אלא שהשהיה בחו"ל שינתה את אופייה. במקום להכניס 4-5 טיסות בחודש, היום אני טס פעם-פעמיים. אבל כל ביקור בחו"ל ממושך יותר. אני שוהה לעתים שבועיים, לפעמים יותר. אני יותר מטייל, יותר נופש, יותר נח. נוסע בדרכים. רואה מקומות. מתכנס בתוך עצמי. כל ביקור בחו"ל ייחודי בפני עצמו. אבל המשותף לכל הנסיעות, הוא שאני לא בארץ. מדוע מדובר בהגירה בכלל? ממבט ראשון, לא קל לראות פה הגירה. לא קל לראות כאן ירידה מישראל. כשאנחנו מדמיינים ירידה, אנחנו רואים לנגד עינינו שתי עגלות עמוסות מזוודות, 2 הורים ושלושה ילדים, עושים תמונה על רקע עמדת הבידוק בנתב"ג. תמונה שבה כולם מחויכים ונרגשים אבל מקלפת בתוכה סיפור עצוב וקשה. ההגירה, ההיא, היא ברורה. היא חותכת. היא חדה. יש נקודה בזמן שהם ישראלים ורגע למחרת הם אמריקאים. יש להם חיים חדשים, במקום אחר. ההגירה שלי היא שונה. היא לא כוללת תמונת סלפי. לא כוללת 8 מזוודות. בקושי יש בה טרולי. היא כוללת רק התרגשות ושמחה, ולא כוללת עצבות מיוחדת. ההגירה הזאת היא לא חדה, ולא חותכת. אין בה חיים חדשים וקודמים. ההגירה שלי מהרבה בחינות היא ההגירה האידיאלית. היא הגירה מאוד נוחה. קל לבצע אותה. קל לחוות אותה. היא לא מצריכה החלטות קשות וכבדות משקל. היא לא מצריכה בחירה ביעד אחד. בסיס חדש אחד. היא תלויית זמן, עונה, ותחושות נקודתיות. היא אמנם כן מצריכה משאבים. בעיקר זמן. וגם כמובן כסף, אבל לא צריך להיות מולטי מיליונר בשבילה. היא צריכה פניות מחשבתית ועיסוקית. היא צריכה יכולת לעבוד מרחוק. בגדול, היא מצריכה מוכנות. אבל היא עדיין הגירה. לכל דבר ועניין. הגירה זה תהליך מחשבתי של התנתקות מישראל. מעבר למקום אחר. כשאני יוצא את ביקורת הדרכונים בנתב"ג אני לגמרי לא בארץ. אני לגמרי בסטייט אוף מיינד של חו"ל. אני עתיד לחזור אמנם לבסיס שלי בארץ, אבל השהות הממושכת בחו"ל מקהה מאוד את השייכות שלי למקום הזה. הבסיס שלי הוא ישראל, הרכב הקבוע, המשפחה. אבל נתח בלתי נפרד מהזמן שלי אני בחו"ל. עד כדי כך, שחו"ל הוא בעצם הבית. לא רק זה. יש פה עוד עניין חשוב. כמעט תמיד כשאני חוזר מחו"ל אני כבר מכורטס ליציאה הבאה. יש לי כבר כרטיס טיסה לנסיעה חדשה, בתוך שבוע, שבועיים. אני כמעט תמיד חוזר לארץ למעין שהייה זמנית. אני הרי אוטוטו אעלה שוב על מטוס בדרך לבית האמיתי שלי. הדבר הזה מאפשר לי תמיד לחזור לכאן במעין ציפיה לחירות האמיתית. זה מאוד מזכיר לי את השירות הצבאי. הימים הארוכים בצבא. שבועיים שלושה ברצף ללא חופשה בבית. רוב החיים הצבאיים בבסיס צבאי מטונף ומכוער להחריד. אבל בסוף חוזרים הביתה. גם אם לסופ"ש של חמשו"ש. אותו הדבר גם השהייה בחו"ל. מבחינתי, ישראל זה צבא. זה השירות שאני מחויב לו. מסיבות משפחתיות במקרה הזה. אבל החופש האמיתי הוא בחו"ל. בחו"ל אני מרגיש חופשי. אני מרגיש כמו בן אדם. בארץ אני במשימה. אני בתפקיד. זהו סיפורו של החלק הראשון של ההגירה שלי. ההגירה שעוד תושלם במלואה בעתיד. אבל כבר היום אני מהגר. כל אחד יכול ובכן, המסר המעודד הוא, שכל אחד יכול להגר בצורה מדורגת. נכון שזה לא חף מקשיים. אבל לא מדובר בקשיים בלתי אפשריים. ראשית, הטיסות לחו"ל הופכות זולות יותר ויותר. גם השהיה בחו"ל, יכולה להיות חסכונית וזולה באופן יחסי למי שאין לו בעיה לחיות בצמצום (שימו לב שבמדינות זולות המחייה היום-יומית זולה בעשרות אחוזים מישראל). כל מה שצריך הוא פניות. צריך עבודה שמאפשרת את זה. צריך להיות מוכנים לטוס הרבה. ולחיות על מזוודות. הדרך לעשות את זה היא לא לצאת בהצהרות. פשוט להתחיל לעלות על טיסות. לכרטס ולטוס. בהתחלה יומיים שלושה, אחר כך שבוע שבועיים לביקור. אפשר גם ימי חול בלבד למי שרוצה להיות בבית בסופ"שים (יש לי חבר שעושה את זה שנים). זה מצריך היערכות כלכלית מסוימת אבל זה לא משהו שלא תוכלו לעמוד בו. כך תרוויחו משני העולמות. תוכלו להגר בלי החלטה רשמית וסופית. תוכלו להתחיל את התהליך, אבל לא בבת אחת. לאט לאט תנתקו מגע. ואז, כשהתנאים יבשילו, ותהיו ערוכים, תשלימו את המהלך.