המדריך שלך להגירה לחו"ל

התיזה ששימשה נקודת מוצא למאמר "מלחמות הוויסקי", היתה רוצה לומר משהו כזה: הרצף שבין חברה פשיסטית לדמוקרטית, הוא למעשה הרצף של ייצוג האינטרסים הממשיים של בני האדם. זאת אומרת לא מדובר בשני "מצבים" בינאריים וסטטיים כביכול – דמוקרטיה או פשיזם. על הרצף הזה אפשר לומר כי מדינות כמו טורקיה וישראל נמצאות בשלבי מעבר מתקדמים, ואילו דנמרק וקנדה רחוקות מהן (לאן הן מתקדמות? זו שאלה אחרת). אם זה מבלבל, זה כי אני לא משתמש באידיאולוגיה: לדעתי, בניגוד להגדרה רווחת מהותו של פשיזם – היא לאוו-דווקא העמדת המדינה מעל לכל. פשיזם יכול להסתמך על דת ומסורת (הכיוון אליו מתקדמת ישראל) או על אידיאולוגיה קומוניסטית – ראו מקרה צפון קוריאה. במילים אחרות הדבר הקובע איננו הכסות המילולית (אידיאולוגית) שלובשת המדיניות, אלא מהות הדברים בחיי היומיום. מהותו של פשיזם הוא לטענתי, מימוש האינטרסים של השלטון, ושלו בלבד, כאשר צרכיהם של בני אדם סתם, לא מקבלים מענה כלל אלא במידה החיונית לקיים אותם פיזית כאובייקט שלטוני. אידיאולוגיות הן מה שמוכרים לאנשים כדי לזכות בשיתוף הפעולה שלהם, כדי לשלוט בתודעתם: זה יכול להיות ספר תורה או מזוזה לנשק, מושג המדינה כערך עליון או אף מעמד המנהיג כמקודש. זה לא אומר שכל האידיאולוגיות בהכרח משרתות סוג מסוים של משטר, הרי אפשר לראות היבטים אידיאולוגיים גם במושג הדמוקרטיה. זה כן עושה הבחנה בין אידיאולוגיה לבין מדיניות. לעומת זאת, דמוקרטיה מהותית איננה פורמלית בלבד והיא איננה רק אידיאולוגיה, אלא היא מייצגת באמת את צרכיהם הממשיים של בני אדם ומבטאת את האינטרסים היומיומיים שלהם. אחרי שמבינים את זה, מבינים למה דמוקרטיה מהותית נוטה פחות להכריז על מלחמות. היפוכו של דבר ארגנטינה של משטר הגנרלים, ובמידה מסוימת אפילו בריטניה של מרגרט תאצ'ר. אתעכב בהמשך על מלחמת פוקלנד (ולא: "פולקלנד"). דיון מקיף וממצה של תולדות מלחמה זו הוא מעבר להיקף האפשרי כאן… מה שצריך להביא בחשבון הוא הרקע לדברים: ארגנטינה נשלטה בידי חונטה פשיסטית שניהלה "מלחמה מלוכלכת" נגד אזרחי המדינה עצמה. המדינה נקלעה למשבר כלכלי חמור ובנוסף לכך, היתה תחת ביקורת חריפה בנושא זכויות האדם. לגנרלים ששלטו בארגנטינה לא היתה שום כוונה "לחזור בתשובה", אלא להיפך – לחזק את הלגיטימיות הנשחקת של המשטר, גם ב "מחיר" מלחמה (מבחינתם זהו איננו "מחיר", כי הם-אישית אינם משלמים אותו). ראש ממשלת בריטניה תאצ'ר, היתה במצב גרוע ביותר מבחינת תמיכה ציבורית, ונטען כי לולא המלחמה היתה מפסידה בבחירות באופן וודאי. למעשה במהלך חודש אפריל 1982, פרסם העיתון טיימס סקר שבו תאצ'ר בעיני הציבור היא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לבריטניה מעולם, הרבה לפני צ'מברליין. אמנם לא בריטניה היתה זו שיזמה את המשבר, אולם אפשר היה למנוע אותו. הצעות כגון חכירה בריטית של האיים לתקופה של עד 200 שנה (!), נענו בסירוב בריטי, שנשען על הלובי של איי פוקלנד בפרלמנט. זו לא היתה הפעם האחרונה בהיסטוריה, שבה קבוצה קטנה של מתיישבים הוליכה מדינה שלמה למלחמה… וזו בוודאי לא היתה הסיבה היחידה למלחמה. אבל העניין הוא, סיבות למלחמה תמיד אפשר למצוא. ההבדל נמצא בבחירה שעושה ההנהגה. מבחינה צבאית המלחמה התנהלה בשלומיאליות ארגנטינאית – החל מתזמון המלחמה (עניין התזמון נבע מצרכים פוליטיים כאמור) – ארגנטינה היתה אמורה לקבל ציוד צבאי "שובר שיוון" תוך שנה – טילים, מטוסי קרב וספינות מלחמה, כולם תוצרת מערבית מתקדמת, ועד להחלטות טקטיות – כגון משלוח חיילים טירונים בלתי מאומנים למלחמה. כל אלה הובילו לכישלון צבאי מהדהד. למרות זאת לא היה חסר הרבה שהבריטים יפסידו. פגיעה מוצלחת בנושאת מטוסים בריטית היתה עלולה להטות את הכף, או כמו שניסח זאת מפקד חיל האוויר הבריטי: "שישה מרעומים טובים יותר (כלומר, אם אותם מרעומים ארגנטינאיים היו מתפוצצים) והיינו מפסידים את המלחמה". הניצחון עלה לאזרחי בריטניה, יותר ביוקר ממה שנדמה. אלה אינן האבידות בקרב – עם כל הכאב, אובדן כלי השיט או הדלק שנשרף בדרך לאיים (13,000 ק"מ מחופי בריטניה); הנזק האמיתי, זה שאיננו מתואר במקורות השונים, הוא מה שנגרע ממזונם של הבריטים, מהשכלתם, משירותי הבריאות שלא סופקו, מהתשתיות שנזנחו. ראוי להרחיב בנקודה זו כדי לעמוד על משמעות שאיננה עולה מתיאורים אידיאולוגיים: משמעות של לחם ומרגרינה, של דלק, חשמל ורכבות, של בתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים. בעשורים שקדמו למלחמת פוקלנד – התקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, הצטמצמה מאוד האימפריה הבריטית. הכלכלה הבריטית היתה בצרות, כתוצאה מההרס הרב שנגרם במלחמה והקשיים הכלכליים. משטר הצנע והקיצוב נמשך עוד 10 שנים – למעשה הקיצוב על ביגוד הוסר רק בשנת 1958. באקלים פוליטי-כלכלי-חברתי זה, אחזקת נושאות מטוסים נראתה לא הולמת את צרכי בני האדם בממלכה המאוחדת. על רקע זה, לא מפתיע כי בתחילת שנות ה- 80 התפרסמה תכנית למכור או להוציא משירות מספר רב של אוניות מלחמה, בעיקר בגלל הוצאות התחזוקה העצומות שלהן. באה מלחמת פוקלנד והסיגה תוכניות אלה לאחור… זה המחיר האמיתי ששילמו הבריטים עבור המלחמה. ועל מדיניות זו אמר נשיא ארצות הברית בשנות ה- 50, דוויט אייזנהאואר שהיה קודם כל חייל ומפקד, בנאום שאותו הכתיר בשם "הסיכוי לשלום", אולם נודע גם באופן בלתי רשמי כ "נאום צלב הברזל" (תרגום חופשי שלי מאנגלית): …" כל תותח שמיוצר, כל אוניית קרב שהושקה, כל טיל שנורה מסַמְּלׅים, בחשבון אחרון, עושק של אותם הרעבים ואינם ניזונים, של אלה שקר להם ואינם לבושים. העולם החמוש איננו מבזבז כסף בלבד. הוא מבזבז את זיעתם של העובדים, את גאונותם של מדענים, את תקוותיהם של ילדים. עלותו של מפציץ כבד מודרני בודד, היא זו: בית ספר חדש בלמעלה מ- 30 ערים. שתי תחנות כוח, כל אחת משמשת עיירה בת 60,000 תושבים. שני בתי חולים טובים מצוידים כהלכה. (…) אנחנו משלמים על משחתת אחת, סכום שיכול היה לשכן למעלה מ- 8,000 אנשים. זו איננה דרך חיים, בשום מובן. תחת הענן של האיום במלחמה, זו אנושות התלויה על צלב ברזל..." (1) לו יעמדו לזכותו של המין האנושי, דברים אלה של חייל זקן. לו תעמוד לו זכותו להנהגה ראויה, לייצוג ראוי – הווה אומר דמוקרטיה מהותית, אשר בין היתר רואה מלחמה כאיום, ולא כהזדמנות פוליטית.   (1) אייזנהאואר מרפרר כאן למשפט שחתם את נאומו של ג'נינגס – נאום "צלב הזהב". 3

מדינות העולם המערבי חוות תופעה שמכונה "נסיגה דמוקרטית". זו תופעה שבמסגרתה נשחקים אט אט מרכיבים דמוקרטיים שונים בשלטון, וההמון הולך ומתנתק מזכויותיו האינדיבידואליות. לכאורה, מדובר בפעולה מנוגדת לאינטרס האישי של כל אחד מיחידי אותו המון. אבל עדיין, ההמון מוצא עצמו מריע לה. איך זה קורה? הליברלים, משום מה, מופתעים אדם ליברלי בישראל (או בכלל בעולם המערבי) מוצא עצמו מופתע ומבולבל, כאשר מנהיג פופוליסט עולה לשלטון ומשלהב את ההמון הנבער. אנשים אומרים לעצמם: איך זה יתכן, שנרקסיסט מטורלל, עם משפחה שאיבדה קשר עם המציאות, מצליח פעם אחר פעם להיבחר בישראל ולשטות בכולם? מה, כולם עד כדי כך אידיוטים? אבל הם לא מבינים משהו פשוט. נתניהו לא המציא את השיטה. הוא לא המציא שום דבר. הפופוליזם קיים בעולם מאות שנים, ואפילו היטלר כתב על כך במיין קאמפף בצורה כל כך נהירה וברורה שכל מה שצריך כדי להבין זאת זה לקרוא כמה משפטים בודדים: "ההמונים נעים באיטיות, ותמיד דרוש להם זמן לפני שהם שמים לב למשהו. רק לאחר שחוזרים אלפי פעמים על הרעיונות הפשוטים ביותר, ההמונים לבסוף יזכרו אותם. כל תעמולה צריך שתהיה עממית ותקבע את הרמה שלה על-פי כושר הקליטה של המוגבל ביותר מקרב הציבור שאליו היא מכוונת. מכאן שהרמה שלה תהיה נמוכה יותר, ככל שגדול יותר ציבור האנשים שפונים אליו… כושר הקליטה של ההמון הרחב מוגבל מאוד; הבנתו מועטה, ולעומת זאת גדול מאוד כושר השיכחה שלו. לנוכח עובדות אלה, צריכה כל תעמולה יעילה להתרכז במספר מצומצם מאוד של נקודות ולנצל אותן בדרך של סיסמאות, עד שגם האחרון בציבור יוכל להסיק את המסקנה הרצויה לו מסיסמאות אלה." אבל האמת היא שבשביל להבין את העיקרון הזה לא צריך אפילו את היטלר. זה הגיון פשוט, זה הכי ברור וטבעי בעולם שפופוליזם עובד. כל מה שצריך זה להפעיל את המוח ולחשוב. לנסות להבין שכולנו, כבני אדם, מושא למניפולציה הכי פשוטה והכי זולה שאפשר, וכל זה בלי שאנחנו אפילו מודעים לכך (ולכן, ניפול חזק גם אם נחשוב שאנחנו חכמים גדולים). אבל כדי לראות את התמונה המלאה, בואו רגע נגיד כמה מילים על טענות. כל דבר בעולם ניתן להצדיק באמצעות טענות אחד הדברים שאנשים לא קולטים הוא, שכל דבר, כל פעולה, כל מעשה, ניתן להצדיק, כשטוענים לגביו טענות כלשהן. טענות מגוונות, יצירתיות, נבונות. הכל ניתן להסביר. בהכל ניתן לשכנע. אנשים בטוחים שיש דבר כזה "עובדה" או "אמת". אבל אין דבר רחוק מזה. כל דבר ניתן להציג כ"עובדה" או כ"אמת", אם יצירתיים מספיק. וכדי להמחיש את זה, נרד רגע לכר הדשא. דרבי בין מכבי להפועל האפרוחים. 0-0, מחצית. הפועל שולטת במגרש. מאמן מכבי מחליט לשנות את המבנה של הקבוצה למבנה התקפי. הוא עובר לשלושה חלוצים במקום שניים. דקה 75: מכבי סופגת גול. במקום לנצח היא תפסיד את המשחק. הקהל ינזוף. המאמן עולה במסיבת העיתונאים. לפניו שתי אפשרויות: האחת – הודאה בכישלון. הוא מסביר ששגה כשהחליט לעבור למבנה התקפי. הוא היה צריך להמשיך במגננה, ולנסות להפתיע, במקום לפתוח חור באמצע המגרש. מסיבת העיתונאים עוברת קשה. צעקות ברקע. "תתפטר", "חתיכת אפס", "הביתה". לאחר כשבוע מאמן מכבי מודיע: "אני עוזב". השניה – אי הודאה בכישלון. הוא מסביר שהוא צדק למעשה. הפועל היתה דומיננטית. מכבי עשתה כל שיכולתה כדי למנוע את ההפסד המביש. במקום להפסיד 0-4 היא הפסידה רק 0-1. "האמת היא, רבותיי, שאין תקציב השנה". הוא מנמק שבגלל הקיצוצים וגם עקב פציעות של שחקני מפתח הוא עלה עם הרכב חסר "ולמרות זאת הוכחנו גבורה וגדולת נפש עצומות, הפסדנו רק 0-1, ולמעשה היינו קרובים לנצח. אני גאה בבחורים ובקבוצה הנהדרת. אנחנו על הגל רבותיי!". הקהל (אותו קהל של האפשרות הראשונה כן?) בהתחלה מצקצק. אבל לאחר כמה דקות הוא משתלהב. הוא מתמלא גאווה. ההישג ברור. "ועוד הערה לפני סיום", מבקש המאמן. "השדר העלוב מערוץ ספורט 4, אתה תמשיך לבקר אותי ואת הקבוצה או במילים פשוטות: לעשות חמוצים ואנחנו נמשיך בעבודה הקשה, להתקדם צעד צעד עד הניצחון המוחלט!". הקהל יעמוד על הרגליים, ימחא כפיים ויודה לאל שהניח מאמן כזה אצל הקבוצה. ובכן, איזו גישה עדיפה? מבחינת המאמן ברור שהגישה השניה. ומבחינת הקבוצה? לא ברור. צריך להבין אם המאמן באמת שגה או לא. אבל מה זה אומר "באמת שגה", בעצם? לכאורה, המאמן בחר לשנות את הרכב הקבוצה במחצית, ולאחר מכן החברה הפסידה. אבל אולי אין קשר בין הדברים? אולי החלפת המבנה רק חיזקה את הקבוצה, וההפסד היה יכול להיות גדול יותר? והאמת היא שבחיים האמיתיים הבעיות אפילו מורכבות יותר. שר אוצר מעולה נכנס בעת משבר כלכלי – האם פשיטות הרגל ההמוניות הן באשמת המדיניות שלו או אולי בזכותו נחסכו פשיטות רגל נוספות? או להיפך: שר אוצר גרוע נכנס בעת צמיחה חסרת תקדים – האם הכל זה בזכותו, או דווקא בגלל שהוא לא מבין כלום בכלכלה הוא לא הצליח להזיק יותר מידי? כל דבר וכל תוצאה ניתן להציג באמצעות טענות שונות. זה מוביל אותנו ללוגיקה הפופוליסטית. מבוא ללוגיקה פופוליסטית תורת ההיגיון עובדת בכללים. אצל הפופוליסטים ניתן לכפור בכללי הגיון. או יותר נכון, ניתן להציג את כללי ההגיון בכל דרך שתשרת את המטרה שלהם. X קרה ואז Y קרה. למשל: ישנה תופעה נצפית של ריבוי פליטות מזהמים בעשורים האחרונים (X). לאחר מכן יש אי יציבות אקלימית והתחממות גלובלית (Y). מהלך ראשון – כפירה ב"עובדות": טוענים בפשטות, בלי לחשוב יותר מידי: Y לא באמת קרה. יגידו שפשוט אין התחממות גלובלית. לא היו דברים מעולם. המחקרים שקריים. הם "מוזמנים". מצב האנושות מבחינת התחממות גלובלית מעולם לא היה טוב יותר. זוהי כפירה בעובדות. מהלך שני – כפירה בקשר הסיבתי: טוענים שגם אם Y קרה, הוא קרה בלי קשר סיבתי ל-X. הטענה כאן היא שלא מסכימים שיש התחממות גלובלית חלילה. אבל גם אם כן, אין קשר בין ריבוי פליטות המזהמים לבין ההתחממות הגלובלית הנטענת. שני הדברים לא קשורים זה בזה. אין קשר סיבתי בין X ל-Y. מהלך שלישי – קשר סיבתי הופכי: זאת כבר יצירתיות פופוליסטית יפה וחשובה: אמנם קרה Y, אבל בזכות X, קרה רק Y והיה יכול להיות גרוע יותר. יש כאן מורכבות לוגית – גם אם יש התחממות גלובלית, פליטות המזהמים רק מקטינות אותה, ואלמלא פליטות המזהמים היתה התחממות גלובלית גדולה יותר. כלומר X לא רק שלא גרם ל-Y אלא שהיה יכול להיות גרוע יותר אלמלא X. מהלך רביעי – תקיפת הטוען: במקביל לשלושת המהלכים הראשונים, עוברים למהלך אישי ישיר וממוקד נגד הטוען. לא מתייחסים ל-X או ל-Y, אלא אומרים שהטוען עצמו קשור איכשהו ל-Y, ויש לו אינטרס זה או אחר (מקושקש יותר או פחות, זה לא ממש משנה). "זה שסיפר לכם על קודם התחממות גלובלית שכח בטעות לציין שהוא יועץ לחברות גז טבעי". מהלך חמישי – טיעון קש (או גניבת דעת). הרצון כאן הוא לשתול בתוך התשובה טיעון קש אחר לחלוטין, שלא קשור בשום צורה ל-X ול-Y. "עזבו אתכם מהקשקושים על התחממות גלובלית ופליטות מזהמים. צריך לזכור שאנחנו מתמודדים פה עם שמאל נאלח שמנסה שנים להפיל ממשלת ימין מלא מלא, ולא בוחל בשום אמצעי. זאת הבעיה האמיתית של העם". ישנם מהלכים נוספים רבים ללוגיקה הפופוליסטית, אבל אלה נמצאים בשימוש גדול יותר. אבל הנקודה פה עמוקה יותר. הלוגיקה הפופוליסטית משמשת את המשתמשים בה (הפופוליסטים) כדי להוביל כל "עובדה", כל פעולה, כל מצב למעין דיון, דיאלוג, שבו כל אחד יכול להיות צודק, מנקודת מבטו. כל אחד יכול להיות צודק, אם הוא רק שולף את הקלף הנכון במענה לטענה שמוטחת כנגדו. וכולנו – כולנו – חשופים לזה. כולנו, גם החכמים ביותר בחדר, נופלים בזה, פעם אחר פעם. ותיכף אוכיח לכם. אבל קודם כל נגיד כמה מילים על משמעות הדיון עבור הפופוליסט. עצם העובדה שיש דיון קיימת "עובדה" כלשהי. הפופוליסט ישתמש בחמשת המהלכים הנ"ל (או יותר). אתם לא תעמדו מנגד. אתם תתעמתו איתו. תסבירו לו שהוא "טועה". תראו לו איפה הוא מפספס את העובדות. איפה הטענות שלו לא מחזיקות מים. בואו נעשה רגע מאזן רווחים: מה אתם הרווחתם? כלום. מעולם, ואני חוזר שוב – מעולם לא קרה שפופוליסט (או שטוף פופוליזם) השתכנע בעת ויכוח. לא הרווחתם כלום. שחטתם זמן ואת הגרון. מה הוא הרוויח? הו. פה כבר יש רווח גדול. הוא הפך משהו שהיה קודם לכן בגדר עובדה חד משמעית לטובתכם, לדיאלוג נשוא ויכוח. פתאום יש "עמדות", פתאום יש "טענות", פתאום יש "דעות". קודם לכן העובדה היתה ברורה. הקבוצה הפסידה אחרי שינוי המבנה במחצית, מה יש לבלבל את המוח מעבר לכך. אבל עכשיו, אחרי הויכוח, כבר לא ברור. כי כבר יש טענות שונות. הוא אומר כך ואני אומר אחרת. במילים אחרות: כשמתווכחים עם פופוליסט, פותחים יריעה חדשה שלא היתה קודם. פותחים זירת מחלוקת ומערערים מחדש עובדות שבעולם מתוקן היו אמורות להיות מובנות מאליהן. חשבו על זה כך: כדור הארץ עגול. זו עובדה. אבל אם עומד מולכם מישהו ומסביר לכם שכדור הארץ שטוח, ותשובתכם אליו היא: "מה פתאום, הרי כך וכך…" והוא עונה לכם: "אבל לא נכון, שהרי כך וכך", ואתם עומדים שם ומנסים להסביר לו ולשכנע אותו בדבר מובן כל כך מאליו, אז כשתיגמר השיחה ביניכם, לצופה מהצד, שרואה את המחלוקת, עשויה להיווצר המסקנה הבאה: "נושא היותו של כדור הארץ עגול או שטוח הוא שנוי במחלוקת ועד היום יש דעות לכאן או לכאן". במילים אחרות: עצם הדיון על דבר מובן כל כך מאליו הופך אותו לשנוי במחלוקת. וזה בדיוק התזה הפופוליסטית. לא כל כך חשוב מה טוענים. לא כל כך חשוב להיות צודקים בטיעון. לא כל כך חשוב מה טיב הטענות. מה שחשוב הוא שיש דיון. דיאלוג. שני אנשים בוגרים שמתווכחים ביניהם, לכאורה עניינית, על סוגיה כלשהי. עצם העובדה שיש דיון, מעידה, לכל הפחות, שהנושא הזה שנוי במחלוקת. ואם הוא שנוי במחלוקת, אז אי אפשר לדעת באופן אוטומטי מי צודק. זה עניין של דעות לכאן או לכאן. אין שום משמעות לכלום כאשר עולה פופוליסט נבון וכריזמטי לתודעה הציבורית, נגמרת בו ברגע המשמעות לכל דבר אחר שהיה עד אותה נקודה. הפופוליסט לוקח את כולם במסלול ישיר וחסר פשרות לניצחון. שום דבר תיאורטי שיקרה בעולם ובאנושות לא יעצור אותו. הסיבה היא פשוטה: אין יותר משמעות לכלום. לא ל"עובדות", לא ל"אמת", לא ל"ראיות", לא ל"פשעים". לפופוליסט יש דרך פשוטה להפוך כל אחד מאלה מיד ל"שנוי במחלוקת", לאיזו סוגיה, קושיה, סופר עניינית שבעולם, שבה לאנשים יש דעות לכאן או לכאן. השרה לקחה שוחד? לא היה. ואם היה, אז זה לא שוחד. וחוץ מזה מה עם השרה בממשלה הקודמת שמעולם לא נחקרה? ומעבר לכך, אסור לאיים בשום דרך על שלטון ימין חזק. לעובדה הפשוטה, הצרופה, המובנת מאליה, שהשרה לקחה שוחד, אין יותר משמעות. כי כל העיסוק עכשיו הוא בשאלה האם הפעולה אמורה להיחשב שוחד, ולמה בעבר שרים אחרים כן או לא לקחו שוחד דומה והאם זו באמת ממשלת ימין, והאם היא באמת חזקה או חלשה. הסוגיה הפכה מעובדה ברורה על פניה לעניין של דעות לכאן או לכאן. והרי כבר אמרנו, שבמגרש של דעות לכאן או לכאן את הכל ניתן להצדיק בטענות שונות. תרגיל מחשבתי למי שלא משוכנע עדיין עד כמה קלה הטכניקה הפופוליסטית, אבקש מכם שנעשה לרגע תרגיל מחשבתי פשוט. לפני כן קחו דף ועט ותרשמו מספר – כמה כסף שאם תראו אותו עכשיו בחשבון הבנק תהיו מאושרים ורגועים מבחינה כלכלית מוחלטת. שלא תצטרכו לדאוג לכלום. מה תרשמו, נניח 50 מיליון $? 100 מיליון? 10 מיליון? כמה, תרשמו רגע על דף. יופי, עכשיו תניחו שאני מציע לכם את הסכום הזה, אבל בתנאי אחד: יש כאן פושע נאצי, הוא עשה מעשים נוראיים. ירה באימהות, ירה בזקנים, ירה בתינוקות. איום ונורא. בשביל הסכום הזה שרשמתם, אני מבקש שעכשיו תכינו נאום קצר, עשר דקות, גג רבע שעה, שבו תסבירו למה הבחור הזה לא צריך להיכנס לכלא על פשעים נגד האנושות. למה הוא צריך להיות משוחרר ללא תנאי. אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים, אתם יכולים לומר הכל. שום דבר לא מוגבל. כולל לכפור בעובדות וראיות ברורות. הכל תופס. תניחו שאין גבולות גזרה למה מותר לכם להגיד. כדי לקבל את הכסף – אתם צריכים שהבן אדם הזה לא ייכנס לכלא. אני מציע שתקחו שניה לחשוב. מצד אחד – המוסר שלכם. אתם לא תהיו מוכנים לייצג כך פושע נאצי רוצח ילדים ולהוביל לשחרורו. מצד שני – כמות הכסף הזאת. ורק רבע שעה של עבודה. הנה, אני אתחיל במקומכם, כדי להראות לכם כמה זה לא מסובך באמת: "רבותיי, מכובדיי, יושב כאן לפניכם, בכיסא שלשמאלי אדם מבוגר, מבויש, חסר כל, תוצאה של מערכת רקובה, ערמומית ומתוחכמת. מערכת שבציניות מופתית מחפשת אנשים מן היישוב, שכל חטאם היה שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. האנשים האלה, לא עומדים לדין. אבל דווקא גוסטבו, שמכנים אותו ברשעות וציניות מאין כמוה יוהאן האיום, עומד לדין. אדם כזה, חלש, כמעט שמוט, אומרים עליו שהחזיק רובים וטבח באנשים. זה אדם שבכל ימי חייו לא החזיק אפילו כלב מחמד, מתוך החשש שיום אחד ייאלץ להיפרד ממנו. אותם האנשים רקחו מזימה שלמה לחטוף אותו מביתו בבואנוס איירס, וכל תכליתם לסמן וי על נאצי נוסף שהם צריכים להראות בדוח השנתי של פעילות היחידה שלהם. הם יודעים את זה. אנחנו יודעים את זה, ובקרוב גם אתם תדעו את הכל. אני הולך לספר לכם כאן בזמן הקצר שהקציבו לנו – ובהערת אגב אציין שלצד השני נותנים שבועות שלמים של משפט כדי לנסות לשכנע – אבל לא נירתע מכך – אני אספר לכם איך המערכת בוחרת קורבן תמים, ואז היא שותלת ראיות, מפעילה מניפולציות, חוטפת אנשים מביתם, ובסוף מגישה נגדם כתב אישום מפורט, שחוץ מאשר תאריך לא מכיל ולו מילה אחת של אמת." קחו את זה מכאן. זהו פופוליזם. הוא עובד. ואפילו בקלות. גם אתם לא תוכלו לנצח אותו. [בהערת אגב אזכיר – איך בכל זאת מנצחים פופוליסט? רק בפופוליזם נגדי.] 8

העיתון "יו אס ניוז אנד וורלד ריפורט" (נחמד לי להעתיק באותיות עבריות), דירג לאחרונה – כמו שעושים זאת מן הסתם מלאנת'לפים אתרי חדשות וסתם קליק בייטס – את מדינות העולם לפי איכות החיים בהן. לפי אותו עיתון, מס' 1 היא דנמרק, מס' 5 היא קנדה. זה לא העניין – קנדה עצומה, יש בה כל מיני, ההומלסים בכל מיני ערים בטח לא יסכימו, ואת דנמרק אני מכיר עוד פחות (האם גרנלנד נחשבת, עם כל הבעיות שלה? אין לי מושג). הדבר היפה הוא איך שתי אלה נאלצו בלית-ברירה להתמודד עם מחלוקת טריטוריאלית: ממשלות שני הצדדים אשכרה הסתכלו על סכסוך גבולות כעל כאב ראש ו- "תעזבו אותנו באמש'כם", ולא כעל הזדמנות לקושש מנדטים ושלטון. עשרות שנים נמשך הסכסוך הטריטוריאלי העקוב משנאפס ו-וויסקי ועוד שנאפס ועוד קצת וויסקי, עד שנמצא פיתרון, וכבר היה מי שקרא לזה "המלחמה החמודה ביותר בהיסטוריה". אבל גם ברגעים המותחים ביותר זה היה פחות אינטנסיבי מביקור בפאב בדנמרק, או בקנדה – ולא פחות כיפי משניהם. אני עדיין לא מבין למה לא עשו על זה סרט. חשוב שנבין – כל זה כן קשור לאיכות החיים בהן, ולמה הן מדורגות במקומות הראשונים. אבל קודם כל מז'תומרת מלחמה ועל מה? איפה זה בכלל? ובכן האי הנס (Hans), נמצא… בשפת הרחוב של שנות ילדותי היו אומרים "פיזדי-לוך". אלה מילים גסות ואני לא אתרגם אותן כאן, אבל אם אזרוק אתכם לשם, קוראים יקרים – לא תחזיקו מעמד בלי ציוד ייעודי יותר משעה. באחריות. אולי בקיץ קצת יותר, אבל הקיץ לא נמשך שם הרבה זמן. אז מכירים גרנלנד? ליד הפינה הצפונית-מערבית, רק שקשה למקם את הפינה בדיוק. ו- אה, כן, זהו אי קטן: אורך ורוחב בערך 1 קילומטר, והוא נמצא במיצר ים בין גרנלנד (אמרתי) –  טריטוריה אוטונומית בריבונות דנית, לבין האי אלסמיר (Ellesmere) – טריטוריה קנדית. אם זה לא היה ברור – אין שם אנשים. היישוב הקנדי הקרוב ביותר נמצא במרחק של כ- 200 ק"מ, ואילו הדני (גרנלנדי) – כ- 350 ק"מ, ואלה הם בקושי יישובים. הקנדים טענו שהריבונות שלהם על האי נובעת מעסקת רכישה שבוצעה בשנת תרפפ"ו על ידי "חברת מפרץ הדסון" ואילו הדנים, טענו שהאי היה חלק אינטגרלי משטחי הדיג והציד של תושבי גרנלנד: "נחלת אבות", לא פחות. הקנדים קראו לאי בשם האינואיטי שלו, שאני לא מצליח להעתיק נכון וזה גם לא משנה, ואילו הדנים קראו לו על שם איש שהיה גם הוא אינואיט – אמנם מגרנלנד, אבל היה לו גם שם נוצרי "הנס". יש לי בן דוד ששמו הנס, אין על שמו אי (אולי עוד יהיה) אבל יש עליו סיפורים אחרים. נעזוב זה. טוב, יושב לו שם אי, לא גר בו אף אחד והוא לא מעניין אף אחד ואין מה לעשות שם. המדינות השכנות דנמרק וקנדה הסכימו לחלק ביניהן את האיים והים והטריטוריות לפי איזושהי גיאולוגיה של לוחות יבשתיים, ומה לעשות שהאי הנס נפל בדיוק באמצע. זה היה בשנת 1973, השמועה אומרת שבאותה שנה ממש, במזרח התיכון היו מדינות שגם הן לא היו תמימות-דעים בנושאי גבולות וריבונות, מה שנקרא "נפלה בינינו אי-הבנה". אבל בקנדה היתה וועדה פרלמנטרית שקבעה שהנושא לא ממש מעניין או במילים המנומסות שניסח חבר הוועדה ש- "ישבה על המדוכה": "almost insignificant". עבור עוד כמה שנים ועלו על האי כמה חיילים מהצי הקנדי, וכטוב ליבם בסטלבת תקעו באי דגל והשאירו בו בקבוק וויסקי קנדי. ברוכים הבאים לקנדה, כך כתבו בשלט, והפליגו להם הביתה כי מה יש לחפש שם. לקח שנתיים עד שהדנים שמעו על זה – כי זה לא מעניין ואף אחד לא חשב שצריך לעשות מזה סיפור, ואז עלו על האי חיילים דנים, תקעו את דגל דנמרק והשאירו לקנדים בקבוק שנאפס עם ברכה מתאימה בדנית. ככה עברו כמה עשורים, כל פעם מישהו משאיר לצד השני בקבוק משלו. ולרגע נדמה לך שהעסק נהיה רציני. התארגנה עצומה בדנמרק לשחרר את האי הנס מהכיבוש הקנדי. הקנדים חיללו את הריבונות הדנית – כך נאמר, לא פחות. ואז אתה נכנס לאתר "שחררו את האי הנס" ואתה מגלה שזו בדיחה ברמות הומור שישראלים פשוט לא יבינו. בין היתר נאמר כי הכימיקל "דו-מימן חד-חמצני – Dihydrogen Monoxide DHMO" (בעברית שימושית: H2O – אולי מי מהקוראים נתקל בעבר בכימיקל אקזוטי זה) נצפה בכמויות גדולות סביב האי הנס מאז הכיבוש הקנדי… ועוד, ועוד. מה שכן, חברות חיפוש נפט ומחצבים דווקא כן עשו מה בראש שלהן. אלה לא רואים בעיניים, והם אלה שבלי לחשוב על תוצאות אפשריות, כמעט גרמו לסכסוך להיות רציני יותר. לא עד כדי חילופי מהלומות, חלילה – בכל זאת, כפי שניסח זאת ראש ממשלת דנמרק רסמוסן: "צריך להפסיק את מלחמת הדגלים הזו… מדינות כמו דנמרק וקנדה צריכות להיות מסוגלות למצוא פיתרון…" הסכסוך נמשך שלושה עשורים. בשנת 2005 הורתה ממשלת דנמרק לאוניית מלחמה להפליג לאי, אולם אסרה על הצוות לעלות לחוף ולהוריד את דגל קנדה. זו התנהגות ילדותית, אמרו הדנים. בינתיים אסרו ממשלות שני הצדדים על גופים מסחריים לעשות שימוש או אף לבצע חיפושי מינרלים (Exploration) באי, כדי לא להתגרות בצד השני. בשנת 2022 הוחלט לחלק את האי לשני חלקים. ההחלטה קיבלה את האישורים המתאימים של שני הצדדים ובזאת נחתמה מלחמת הוויסקי שעליה נאמר – "עם אויבים כאלה, מי צריך חברים". נחזור לעיתון "יו אס ניוז אנד וורלד ריפורט". איכות החיים היא לא רק תוצאה של שלום – שלום הוא סיבה או אמצעי לשפר את רמת החיים וגם את איכות החיים. היפוכו של דבר הוא ממשלה שיוזמת מלחמה. הממשלה אף פעם לא תהיה אמיתית בעניין, אלא תמיד הצד השני הוא השטן: "לנו לא היתה ברירה", "אנחנו רק עשינו מה שכל אדם סביר היה עושה", וכולי. הצד השווה הוא שבסוף יש מלחמה, ומי שמשלם את המחיר איננו שרי הממשלה. כמו במדינה אחרת שנמצאת כרגע במלחמה קצת יותר אכזרית ממלחמת הוויסקי, כאשר אין מטרה למלחמה פרט להמשך המלחמה. ובינתיים משתולל בה חורבן, שכול וכישלון, ומובילה אותם ממשלה מטורללת עם נציגים של רוצחים וגנבים. והיום יש לנו נציגות של החבר'ה האלה, כאן בקנדה. יושב לו נציג של "כך" (אולי "כהנא חי"? אותו דרעק) בטורונטו וממנה את עצמו להילחם באנטישמים. שיהיה ברור – יש אנטישמים, אבל אוי ואבוי לנו אם זה מי שכאילו "נלחם" בהם. הוא מפרסם כל כך הרבה בקבוצת הפייסבוק "ישראלים בטורונטו", שלפעמים נדמה שהקבוצה שייכת לו. הוא מפרסם תמונות של החבר'ה שלו עם חולצות "כך" ו- "כהנא חי" – האגרוף על הרקע הצהוב ההוא, נלחמים בערבים, ונורא נפגע כשקוראים לו בתקשורת הקנדית "Jewish Supremacist". מייי, אנייי? מה פתאום (פרצוף נעלב). וזה מי שעושה את מלחמתו הקדושה של העם היהודי, זה הפרצוף של ישראל, ואתה לא יודע איפה לקבור את עצמך מרוב בושה. ואף אחד כמובן לא מעז להשתיק אותו כי אוי ואבוי, יקראו לך בוגד. אז מקנדה הוא כנראה לא למד הרבה – הוא דווקא כן למד מחמאס, ועם יהודים כאלה מי צריך ערבים. 11

עוד כישראלי-בהווה (בקרוב-ישראלי-לשעבר) אני יכול לומר שהבחנתי בתופעה די משונה ומוזרה – אני חש סלידה, בוז ואפילו תיעוב לישראליות. אני מרגיש נבוך ומבויש כאשר שואלים אותי מאיפה אני, ואני מתבייש לראות ישראלים, ואפילו רק את דגל המדינה, כשאני מסתובב ברחבי העולם. התופעה הזאת מאוד לא ברורה לי, אבל היא עמוקה וחזקה אצלי במיוחד. בגדול אני מחבב את עצמי מאוד, אבל אם יש דבר שאני שונא לגביי – זה את היותי 'ישראלי'. יורדים – מה הם חושבים על המוצא שלהם בכל רחבי העולם מתרחשת הגירה. כמו נדידת ציפורים, גם תנועות אנשים בין מדינות היא תופעה כלל עולמית, שאינה חדשה ואינה נובעת בדרך כלל משום סיבה מיוחדת. אנשים רוצים לשנות מציאות, לשפר רמת חיים, ללכת אחרי הלב, למצוא פרנסה או סתם מסתקרנים. תנועת אנשים בעולם היא דבר שבשגרה. זה קורה מכל מדינה ולכל מדינה. חלק בהיקפים יותר גדולים וחלק בהיקפים מצומצמים יותר. מטבע הדבר מדינות איכותיות מושכות אוכלוסיה, ומדינות נחשלות מבריחות אוכלוסיה. מעבר לאיכות המדינה, יש הרבה שיקולים וטעמים לנדידת אנשים ובגדול, חוץ מבישראל (בה מכנים יורדים כ'נמושות'), הגירה החוצה היא non issue. לצד זאת, אחד הדברים המעניינים הוא לדבר עם מהגרים שנמצאים הרחק ממדינת המוצא שלהם. כמי שעושה הרבה עסקים בחו"ל, אני פוגש קולגות, חלקם יורדים, מהגרים, מכל העולם, שמסתובבים להם במדינות שונות בארה"ב, באירופה ובאסיה. אחרי המון שעות של שיחות עם רבים וטובים, אני יכול לומר בפה מלא שרובם המוחלט גאה במדינת המוצא שלהם, אוהב אותה, מתגעגע אליה במידת מה, ומדבר על ההגירה החוצה ממנה באופן מעגלי ומורכב. רבים מהמהגרים לא מתכחשים למדינת המוצא, לא בזים לה, ואפילו גאים בחגים ובמנהגים התרבותיים שהיא הנחילה בהם מגיל מאוד צעיר. שונה הדבר לגביי באופן אישי, וכך גם לגבי ישראלים נוספים שאני מכיר שחיים מחוץ לישראל (לא כולם, ואפילו לא רובם יש לומר בהגינות). הבוז לישראליות מידת הסלידה והבושה שחווים ישראלים-לשעבר ביחס למדינה היא, בכל קנה מידה, מדהימה בעיניי. במקום לדבר על אנשים אחרים, אנסה לדבר רק על עצמי. אבל אני מניח (ולו רק מהיכרותי עם הכותבים והמגיבים באתר הזה) שאני לא לבד. אני חש סלידה עמוקה, בוז, ממש על גבול הגועל מישראל. אני חושב שמדובר במדינה מכוערת להחריד. מדינה עלובה מהרבה בחינות. נכון, יש לה גם כמה יתרונות מסוימים על-פני מדינות אחרות, אבל למי אין יתרונות מסוימים? לכולן יש משהו שהן קצת יותר טובות בו. במכלול – ישראל היא פיכסה. ממש מדינה נחשלת, גרועה ונאלחת. האנשים שמרכיבים את 'עם ישראל' הם בעיני מהגרועים שבאנשים. נכון, יש אנשים גרועים די דומה אולי קצת יותר או פחות, אבל רוב האנשים שנתקלתי בהם בחיי בעולם עולים בערך המכלולי שלהם על הישראלים. כמובן שלא כל הישראלים גרועים כל כך ויש אנשים נפלאים פה, אבל בלי התנצלויות ודיסקליימרים – באופן גס ורחב – האוכלוסיה במדינת ישראל עלובה, פטתית, נרקסיסטית, גזענית, בהמית, קולנית, אלימה, נבערת ובעיקר מרוכזת בעצמה. האנשים פה מגעילים אותי. הערכים שבבסיס מדינת ישראל דפוקים. אלו ערכים שמאפיינים את ימי הביניים. לא רק בגלל הדת והבערות הדתית, אלא גם עצם היסודות החילוניים. יש פה הקדשה בורה ומיושנת של מיליטריזם, לוחמנות, 'צבא העם' ועוד קשקשת שהיא כל כך 100 שנה אחורה. לצד זה הישראליות קשורה בעבותות ב'ציונות', שהיא הדרך החיובית-לכאורה לנהוג בעליונות, גזענות והדרה, ממוסדת כמובן, של כל אזרחי העולם ומתן עדיפות לגזע מסוים, נעלה על-פני אחרים. אלה שני ערכי היסוד של המדינה הזאת. פשוט בדיחה. האדמה שעליה יושבת מדינת ישראל היא מהעלובות ביותר. אנשים פה חיים בלה לה לנד, חושבים שיש פה – מי ישמע – ארבע עונות. בגדול מדובר ברצועת מדבר, די מכוערת, עם קו חוף קטן (עם מים בצבע סטנדרטי ולא מיוחד בשום צורה שהיא ביחס לכל חוף אחר בעולם), ומישור חוף מדברי, עלוב ומכוער. אין כאן שום דבר מיוחד, אפילו לא חלקית. המסורת, אפילו היא, עלובה. נורא מביכים אותי 'החגים', 'המועדים' והמסורות התרבותיות. הכל דפוק בהן. כל חג יותר דפוק ממשנהו. בכל חג יש מגבלות, איסורים, תנאים. החגים מסובכים, מורכבים, לא זורמים. במקום שחג יהיה קל, נעים, זורם וחיובי, חגים יהודיים וישראלים הם סיוט מתמשך. השייכות לישראל מחליאה – ולא רק את הישראלים where are you from? אני נשאל מספר פעמים מידי יום, כשאני שוהה בחו"ל. עונה בחשש מסוים שאני מישראל, ובן שיחי מיד מגיב בפליאה. תמיד יהיה לו מה להגיד. הוא כנראה ינסה לזרוק משהו כדי להפיג את המבוכה. בתוך תוכו הוא חושב (ואני יודע שזה מה שהוא חושב), שאני מגיע ממקום עלוב, שפל מוסרית ואלים במיוחד. הוא ודאי אומר לעצמו 'הנה עוד אחד שמנסה לדפוק אותי'. כשאני עונה 'Israel', תמיד נלווית לזה התחושה שמא ישפטו אותי. שמא בן שיחי יעריך אותי פחות. שמא הוא עלול להירתע מלהעמיק איתי את השיח. כי בעולם שטחי שכזה, אנשים שופטים מהר. אנשים עובדים על נראטיבים. לא לכל אחד יש חשק להתחיל לקלף קליפות ולנסות להגיע אל תוך אדם שמולו פנימה. הרבה אנשים מעדיפים להישען על סטיגמות ועל עטיפות. ואני מבין אותם. אני נוהג באותה צורה. מן הסתם, כשאפגוש אנשים ממדינות נחשלות שונות בעולם, כמו רוסיה, סין, מדינות באפריקה, ומדינות בדרום אמריקה, תמיד תעבור לי בראש המחשבה שהאדם שמולי מגיע מנקודת פתיחה נמוכה, עוד לפני שהוא פתח את הפה. לא תמיד יהיה לי חשק, זמן ואנרגיה להתחיל לקלף אותו ולהבין במי מדובר. לפעמים אעדיף לרכז את המאמץ באמריקאי, יפני, גרמני או קוריאני. כך גם נוהגים בני שיחי – מהכיוון ההפוך בדיוק. לישראל נלווה תמיד מטען שלילי. תמיד סוחבת המילה הזאת 'ישראל' סיפור ארוך. זה מסובך. זה מורכב. זה סכסוך רב שנים. זו שואה שעברנו. זה בלה בלה בלה אחר. תמיד זה אירוע. תמיד יש דרמה. תמיד זה חתיכת דבר. אז הבן אדם שממול מחייך, זורק איזו אמירה וממשיך הלאה. אין לו כוח לזה. מה הוא צריך את החר* הזה עכשיו על הראש שלו? זה כואב להתנכר ולהתכחש למקום שממנו הגעת יהיו הרבה שיקראו את הדברים ויחושו סלידה מהם. יגידו שאני אוטו-אנטישמי. יגידו שאני פוסט-ציוני. יקשקשו קשקושים אחרים (שמעידים שמנת המשכל שלהם באמת לא גבוהה). אבל, בסוף, צריך לקחת בחשבון שלא נולדתי שונא-ישראל. לא נולדתי בז לדגל, למדינה, ל'עם'. זה התפתח. זה גדל עם השנים. זו תחושה שהלכתי והרגשתי אותה עם הזמן. זה לא משהו טבעי שקרה. זה משהו שהגיע, בגלל שנחשפתי, תוך מודעות עצמית גבוהה, לגועל הנפש הזה שנקרא ישראל. יצאתי מתוך השלשלאות המחשבתיות, שמאפיינות כל כך הרבה ישראלים. הפעלתי שכל ותבונה, והבנתי שכל השנים הכל היה בלוף. כל המפעל הציוני הוא שקר. כל הסיפור על 'עם נבחר', על 'צבא חזק', על 'המוח היהודי', הכל זו פרופגנדה מהצורות הכי שפלות ועלובות. תעמולה ארסית שנועדה לדבר אחד – לקשור אותנו לפה ולזרות לנו חול בעיניים, שכל הגועל הזה מסביב, זה רק בגלל השמאל, רק בגלל הערבים, רק בגלל היא ובגלל ההוא. אכלו לי שתו לי. "למי רע פה?" האמת היא, שלא קל להתנכר למקום שבו גדלת. אבל המציאות חזקה ממני. 24

ואז אמא שלי נפטרה. הזיהום שהרג אותה התפשט מהר יותר מקצב הטיפול. היא ישבה במיטה ודיברה, וממש רגע אחר כך, תוך זמן די קצר התמוטטו כל המערכות החיוניות והיא נפטרה. לכאורה לא היינו צריכים להיעצב – כי היא חיתה חיים מלאים וארוכים, ובשנים האחרונות החיים שלה היו פחות איכותיים. והנה הגיע מוות די מהיר, בלי לעבור תקופה ארוכה בכל מיני מצבים שאני לא רוצה לחשוב עליהם, כי זה לא נעים. אבל בכל זאת מדובר במוות, אתם יודעים. עסק לא נעים, אין ממנו חזרה, אין לזה "קונטרול-Z". יש מוסכמה שזה עצוב, והמוסכמות משפיעות בסופו של דבר, אתה אשכרה נהיה עצוב. בנוסף לזה צריך לנסוע לישראל – פרשה בפני עצמה. זה לקח כמה טיסות וכמה ימים, כמה חניות ובית מלון אחד לא מתוכנן – רוב החברות הישראליות לא טסות בשבת, ואם הגעת לתחנת הביניים מאוחר מדי ביום שישי, אתה בבעיה. אני שומע שמתלוננים על חברות זרות שלא רוצות לטוס לישראל, וגם לי זה לא נוח שיש פחות תחרות. אבל קודם כל, בואו נראה שחברות ישראליות יתחילו להזיז את המטוסים והציוד שלהם שעומדים סתם ככה ללא שימוש, לפחות 30 שעות בשבוע, בלי להזכיר צוותים שלמים שנשארים בבתי מלון בסופי שבוע בחו"ל. גם זה יעזור. אוקיי סופסוף הגעתי, ואז רכב כי תחבורה ציבורית בישראל נמצאת כמה ליגות אפילו מתחת לטיסות אליה, ואז ההלם הבא: נהיגה בישראל. במשך כל אותו זמן היו כמובן, הרבה טלפונים והודעות השתתפות בצער וסתם אנשים, עבודה וכל מיני, שהייתי צריך לקטוע איתם את התקשורת לעוד תקופה כי קיבלתי חופשת אבל. פעם ראשונה שאני לוקח בשנה קלנדרית אחת, את כל הימים האפשריים שמופיעים בלוח של כוח אדם. ואז היתה לוויה. ואני כל הדרך, בעצם מרגע שקיבלתי את הידיעה, וזה היה ממש עם הפטירה, במשך כל הזמן הזה הייתי עסוק בסידורים, או במחשבות, כל מיני דברים פרקטיים. איך להשיג כרטיסי טיסה ודרך איפה, איך להתקמבן על לאונג' או על ביזנס כדי להקל על העומס – בדרך חזרה עברתי לא פחות מארבע טיסות, איך לעדכן את מועד החזרה, ובישראל איפה לאכול ומה לוח הזמנים, ובינתיים בקשב חלקי לעבודה אם יש מי שצריך תשובה שלא סובלת דיחוי. רק כשעמדתי מול האלונקה, ובה גופה עטופה בתכריכים – וואו, משהו זז בי. זו אמא שלי שם, מוטלת מולי במאוזן, בגובה אלונקה, עטופה תכריכים, די קטנה בסך הכל. ואז דברי הספד. זו כמובן לא היתה לוויה קתולית כמו שתיארתי כאן בעבר – עם ארון פתוח, עם מבט אחרון על גופה חנוטה – אבל גם לא היה ארון. אמנם הלוויה נערכה בבית קברות חופשי, לא דתי – אבל הטקס היה מסורתי. היה מנהל הטקס, יהודי דתי שמקצועו בכך, ובהמשך היו גם פועלים יותר פשוטים, שבאו עם הנחיות ברורות. לא היה במקום לומר קדיש חילוני וגם לא הרגשתי שזה הרגע לבוא עם האג'נדה שלי. לא כל כך בגלל העניין של המשפחה וכל זה, זה היה יותר – מה לרבאק. זה לא שלי. בכלל הרגשתי די זר, כמו אורח, בא למדינה שבה כבר איננו רוצה לחיות ובעצם אומר תודה למי שטיפל באמא שלו בשנותיה האחרונות, ולכל מי שבא ללוות אותה. נגמרו הדיבורים והחל מסע הלוויה, הגענו לחלקת הקבר. סידרו את הבלוקים שתחמו את הבור והכניסו אותה פנימה. נאמרו עוד ברכות ותפילות, נדמה לי שאחת מהן היא "צידוק הדין". השימוש בטקסטים שמשקפים מידה רבה כל כך של תלוּת, חוסר ישע קיצוני כל כך – כל זה לא ברור לי. אני מבין שאפסות האדם נובעת מהעניין הדתי הגנרי כשלעצמו. אבל יש עוד דתות, ואין בהן תפיסת-עצמי שהוא כל כך חסר ערך. השמש נטתה והקור גבר, ואז החלו להיכנס לעניינים ולכסות את הקבר בעפר. היו שם מעדרים והיו גם טוריות. טוריה נוחה יותר לגריפת עפר, אחי ואני לקחנו כל אחד טוריה ורצינו להשתתף בכיסוי הקבר, אבל הקברנים מנהלי הטקס – דתיים מקצועיים כזכור, מנעו מאיתנו. לא מקובל, פסקו. הבנים לא משתתפים בכיסוי קבר אימם. מי שקרא עד כאן כבר יבין לבד שאין לי שום יומרה לפסוק בעניינים אלה. מבויש משהו ויתרתי והתרחקתי הצידה, כדי להמשיך ללחוץ ידיים ולומר "תודה שבאתם" ו- "סעו בזהירות". היה קצת כיבוד וקצת שתיה על שולחן בכניסה, הכל חדפעמי, וגם נהיה חשוך יותר וקר עוד יותר, וקצת רווח לי כשהמוזמנים פשוט התנצלו ונסעו. אבל נשארה בי תחושה שמסובבים בתוכי את הסכין, כשאמרו לי איך לעשות ומה לא לעשות בקבר של אמא שלי. לא בגלל האבל. האבל הוא משהו פרטי ונפרד, הוא איננו קשור אל הטיפוסים האלה. זה משהו אחר. ניהלתי בחיי יותר משיחה אחת – כולן חסרות טעם, על שאלות זהות ועל "במה אתה יהודי". כאילו זה בכלל עסקו של מישהו, כאילו זו בכלל שאלה שצריכה לעניין אותי באיזושהי צורה, ולמה בכלל לבזבז זמן טוב על שאלה טיפשית. העניין הוא כזה: תמיד חשבתי שמה שמגדיר אותי כאדם, הוא קודם כל הבחירות שלי: המקצוע שלי והאופן שבו אני מבצע אותו, ההשקפה הפוליטית, האופן שבו אני בוחן דברים ושואל שאלות, האנשים שבחרתי לחיות איתם והאנשים שחייתי איתם ואיך נהגתי בהם. כמובן אפשר לשאול אם הבחירות הן מודעוֹת או לא ומה משפיע עליהן, אבל זו שאלה אחרת, שבאה אחר כך. וזה העניין. מי שאמר לי – בהיותו זר גמור, איך לנהוג באימי בדרכה האחרונה ומה אסור לי לעשות, חושב שמה שמגדיר אותי כאדם הוא דברים שאין לי שום השפעה עליהם. הם נקבעים בלי לשאול אותי. אין לי אלא לקבל אותם בהכנעה, בראש מורכן, ולנהוג כפי שיאמרו לי אנשים שמכל בחינה אחרת אני לא מעניין אותם כהוא-זה. עיקרם של אותם דברים נגזר ממוצא אתני. והנה הדבר: לא רק האורתודוכסיה סבורה כך. ההשקפה הזו משותפת לאורתודוכסיה, ול- לא אחר מאשר היטלר. זה בוודאי לא אומר שכולם דומים להיטלר, או שכולם נאצים. לצורך הדוגמה, הנאצים ניהלו תעמולה נמרצת נגד עישון. זה כמובן לא אומר שהאגודה למלחמה בסרטן היא אגודה נאצית, חלילה. הדבר שמקביל או מאפשר השוואה בין הדברים, היא ההנחה המשתיתה את כ—ל תפקידו של אדם בעולם, את זהותו, את מה שאפשר לומר עליו ואיך אפשר לתאר אותו – שלא לומר על זכותו לחיים שיש בהם טעם וכבוד וחיפוש אחר אושר, את כל אלה – קודם כל וראשית לכל על מוצא אתני, על דבר שאין לאדם כל השפעה עליו, דבר שביחס אליו האדם חסר אונים לחלוטין. הייתי מוכן לומר שזה טיפשי, אם זה לא היה כל כך מכוער, שפל ומשפיל. הדחיפה לכתיבת הפוסט הזה לא נולדה בעקבות אותה לוויה. היום קראתי את מאמרה של שירין פלאח סעב בעיתון "הארץ": "האזרחים הערבים מתייאשים ועוזבים. זה אמור להטריד את כולכם". כמובן, לא כל הערבים עוזבים – רק אלה שיכולים, ומביניהם רק אלה שהחליטו על כך. אבל המצוקה שהיא מתארת נובעת בין היתר, ואולי בעיקר, ממקום דומה: ערבים רוצים שיתייחסו אליהם כמו אל בני אדם, שיש להם שם, פנים, רגשות וגם דיעות משלהם, מה לעשות. אז מה אם הם ערבים? איך זה שבנאדם צריך לגנות באופן מודגש פיגוע, רק בגלל שהוא ערבי? על סמך מה מניחים שאין לו שליטה על זהותו כאדם חושב? מאיפה ההנחה הסמויה, שברירת המחדל היא שבהיותו ערבי, הוא אשם עד שלא הוכח אחרת? למה אין תחושת דיסוננס בין הרצון לחשוב על ישראל כעל מדינה מודרנית, לבין ההשפלה הקיומית הזו? יכול להיות שחלק גדול מהתסכול, אולי כעס שביטאתי וקראתי פה אצל כותבים אחרים, נובע מאותו מקום: מי אתם (כל אחד שעושה זאת) שתחליטו במקומי, מי אני ומה אני? עד כדי כך שלא תתנו לי לכסות את קברה של אימי. ונדמה לי שאם שירין פלאח סעב היתה קוראת, היא היתה צוחקת במרירות: פתאום אכפת לך, הא? 9

זהו מאמר תגובה למאמר המצוין של הישראלי הנודד – זכויות האדם הטבעיות, זכויות אקטיביות וחוקה שתגן עליהם שהוא עצמו סוג של מאמר תגובה למאמר שלי הפרדוקס הליברלי. התחלתי לכתוב את המאמר הזה כתגובה בתגובות בגוף הפוסט עצמו אבל אז ראיתי שהיא יוצאת ארוכה מידי, מפורטת מידי והאמת גם משכנעת מידי 🙂 ולכן החלטתי שהתגובה ראויה להוות מאמר בפני עצמה. אתחיל ואומר את השורה התחתונה, ידידי הנודד מפספס בענק. הוא מפספס את עומקם של הדברים. הוא נשאב לסיסמאות ריקות מתוכן על "זכויות טבעיות" משל היו תרופת קסם. האמת המצערת היא – שכל נושא החוקה והזכויות הליברליות והטבעיות הוא הרבה יותר עמוק מכפי שהוא נראה ממבט ראשון. שלוש הערות אגביות, אך חשובות, לפתיחה: הערה ראשונה – גם אני בעד זכויות אדם טבעיות. גם אני בעד השילוש הקדוש של חיים, חירות וקניין. כליברטריאן, כאנרכו-קפיטליסט, אני חושב שאני תמים דעים עם הנודד שזכויות האדם היסודיות האלה שמורות לכל אדם, וכל אחד ראוי להן. אין לי מחלוקת על נחיצותן וחשיבותן בעולמנו, ואם ניתן היה רצוי שהן היו מוגנות מכל משמר. הערה שניה – הנודד מכנה את גישתי תבוסתנית. גם במאמר וגם בתגובות למאמרים שלי באתר. אני לא מקבל את ההגדרה הזאת. לא כי אני נעלב, אלא משום שהיא לא נכונה. תבוסתן הוא מי שמפחד או נמנע ממאבקים מוצדקים. אני לעומת זאת פשוט חושב שהמאבק אינו מוצדק. אני חושב שלהיאבק במלחמת "ההפיכה המשטרית" סו קולד זו פעולה אנטי מוסרית ובעיקר מטומטמת. הערה שלישית – אני לא בעד ההפיכה המשטרית. אני לא בעד תוכנה. לא בעד האנשים שמובילים אותה. לא בעד שום דבר שקורה במדינה בשנים האחרונות, ממש לא בעד 'עם ישראל' כלפיו אני חש בוז, ניכור וסלידה עמוקה. יחד עם זה, אני ליברל. ולכן אני מאמין עמוקות במושג החופש. מושג זה כולל מבחינתי את החופש של כל אדם, וכאשר מדובר בקולקטיב, כל קולקטיב, לבחור את בחירותיו בכוחות עצמו מבלי כפיה חיצונית. זכויות אדם טבעיות – מי מתנגד לזה? דובוני האכפת לי מרחפים בחלל האויר. הם ורודים, סגולים, תכולים, לבנים. הם שמחים. מאושרים. הם מלטפים ברכות עננים. הם חיים את החלום. זכויות האדם הטבעיות הן הדבר הבסיסי ביותר שאדם שנולד על-פני כדור הארץ ראוי לו. כל אדם שנולד, צריך להיות זכאי מיום היוולדו לשלושת היסודות האנושיים הבסיסיים, בדבר חיים, חירות וקניין. הנודד מציין את שלוש הזכויות בבחינת תגלית המאה. הוא אומר: העולם היה מקום הרבה יותר משגשג ושוחר שלום אילו אנשים היו מבינים לעומקן את זכויות האדם הטבעיות, וכיצד הן משפיעות על האינדיבידואל לחיות חיים מספקים, שלווים ומאושרים. מה שהוא מפספס, זה שאף אחד לא מתווכח איתו. כמו דובוני אכפת לי, אף אחד לא מתנגד לזכויות האלה. נדמה לי שגם אם תושיבו את היטלר, סטאלין וקים ג'ונג און לכוס קפה ותשאלו אותם הם יהנהנו בהתלהבות כשתדברו על שלוש הזכויות האלה. אין אף אחד שמתנגד לזכויות היסוד האלה. אף אחד. איפה המחלוקת בעצם? המחלוקת היא כאשר ישנה התנגשות כלשהי ביניהן. על זה קמות ונופלות מדינות. על זה מוציאים מנהיגים להורג. מה גובר? החיים של המתנחל או הקניין של הפלשתינאי בשטחים? חופש הביטוי של המשמיץ או הקניין של בעל העסק? החיים של ילדה בת 8 או החופש של השכן שלה לירות בנשק חי בתוך שטח המגרש שלו? אף אחד לא מתווכח על כך שיש זכויות יסוד טבעיות. הויכוח הוא על השאלה מה גובר. אחד חושב שהחיים הכי חשובים, אחר חושב שהחירות היא הראשונה במעלה והשלישי בטוח שהקניין שלו הוא הבסיס לחיים כולם. כל אחד מושך לכיוון שלו. כל אחד רואה את החיים קצת אחרת. נו – אז יש מחלוקת – מי קובע? או, פה קבור הכלב. אצל הנודד אין מענה לשאלה הזאת. הרי שלוש הזכויות האלו חשובות כזכויות יסוד. כשיש התנגשות ביניהן – אצלו – אי אפשר לדעת מי תנצח. אבל במציאות, בפרקטיקה של החיים, חייבת להיות דרך כלשהי להכריע. הגרלה לא באה בחשבון. ואם נותנים לשופט, דן יחיד, ואפילו הרכב של 15 שופטים בבית המשפט העליון, הרי שנתתם לקומץ אנשים מאוד ספציפי לקבוע את גורל המתח בין שתי זכויות מתנגשות. זו כפיה, ופגיעה אנושה בחופש של אנשים לעצב את המדינה שלהם כפי שהם מבינים אותה לנכון. הדרך להכריע היא אחת: רוב קולות. (באופן אישי הייתי מוכן לדיקטטורה מסוימת, ולתת לאנשים מאוד חכמים לקבוע במקום להשתמש בשיטה רובנית שבמסגרתה שואלים גם אנשים כסילים וחסרי אונה מתפקדת, אבל זה לא פרקטי וממילא הדמוקרטיה היא הרע במיעוטו. אין פיתרון הרמטי. אבל מעל הכל – מה זה משנה מה דעתי האישית?!). כשיש התנגשות בין הזכויות הרוב הוא זה שצריך להכריע. נסו להציע לי פיתרון ראוי אחר שיחזיק מעמד. בבקשה, I dare you. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שהגנה על זכויות בסיסיות זה נחמד. הבעיה היא מה קורה כשהן מתנגשות אחת בשניה. זה המתח שיש כאן ובכל העולם מאז ומעולם. היטלר כבש חצי אירופה מתוך הגנה על שלוש הזכויות הללו – חיים של העם הגרמני, חירות לעשות אריזציה ולטהר את אירופה מטפילים וקניין – שלשיטתו שייך לעם הגרמני (ואגב במובנים רבים הוא צדק בנימוקים שלו). צריך להבין – וההבנה הזאת תשרת גם את המשך המאמר הזה – כל פעולה בעולם ניתן להצדיק באמצעות שלוש הזכויות הטבעיות הללו. זה קל. שכן גונב משהו משכנו – נו ברור, זה בגלל שפגעו לו בחירות להתפרנס בכבוד. פלוני רוצה לאכול חזיר בשקט בבית שלו – אבל אלמוני, שכנו, נעלב עד כלות ואומר שזה פוגע בחירות שלו להחזיק בתפיסת עולם דתית מטומטמת שקר כלשהו, שלפיה אסור לאכול חזיר. משה פוחד שמישהו ירצח אותו, אם חברתו דינה תפרסם בפייסבוק שלה מאמר משמיץ לגביו. כל מעשה ניתן להצדיק בכל דרך שהיא באמצעות הזכויות האלה (או במילים אחרות: תגייסו מספיק עורכי דין ותקבלו כל הצדקה שהיא לכל מעשה שהוא. תשאלו את נתניהו). בואו נדבר על חוקה פיתרון הקסם הוא החוקה. אם רק היתה חוקה למדינת ישראל הכל היה טוב פה. החוקה היא כמו דובון אכפת לי ורוד שמרחף בחלל האויר. חבל שלא כוננו חוקה כשיכולנו. ובכן, לא. לחוקה חמש בעיות מרכזיות שהנודד מתעלם מהן: בעיה ראשונה: חוקה לא פותרת את המתח שבין זכויות היסוד הבעיה הראשונה היא הקלה ביותר – ולמרות זאת גם איתה הנודד לא ממש מתמודד. יושבת מועצת החכמים (בראשות הנודד) ומחליטה לחוקק תיקון לחוקה – מאז ה-7/10 אין מספיק ביטחון. לכן – צריך לגבות עוד מס ולהשתמש בו לחיזוק הביטחון וקדושת החיים. אבל לנודד תהיה כאן סתירה: האם להצביע בעד או נגד התיקון? מצד אחד תיקון החוקה מוצדק. הרי, צריך לשמור על הזכות הטבעית לחיים. מצד שני, תיקון החוקה כרוך בפגיעה בקניין. וגם זו זכות טבעית. מה עושים? בעיה שניה: חוקה היא אמצעי להכפפת רוב עתידי לגחמותיו של רוב היסטורי מועצת החכמים בשנה היסטורית כלשהי, החליטה שהזכות לקניין כוללת גם את הזכות של בעל קרקע לכלוא בני אדם לטובת עיבוד האדמה שלו. האמירה ברורה – זכות הקניין מקודשת היא. והחירות של העבד לא מעניינת. אומר הנודד: נו מה אתה רוצה, הרי ברור שהיום אין כל הצדקה לפגוע בחירות של אדם. ברור שהזכות להיות אדם חופשי ולא בגדר עבד של מישהו היא זכות טבעית אוניברסלית. ולכן, ברור שהזכות ההיסטורית דינה להתבטל. אבל לא זה מה שעושה חוקה. חוקה יוצרת הכפפה, כפיה של רוב עתידי לרצון הרוב ההיסטורי. כדי לשנות את החוקה צריך רוב מיוחד. צריך 75% לצורך העניין. זה אומר, שאם אין 75% שמתנגדים לעבדות, עבדות תישאר. מה יעשה הנודד אז? בעיה שלישית: חוקה היא מושא לפרשנות בעיה חשובה שקשה למצדדי החוקה להתייחס אליה ברצינות. הבעיה היא לא עצם תכני החוקה. הבעיה היא מי מפרש אותם. נניח שמועצת החכמים כוננה חוקה, והיא אמרה שיש לאדם זכות טבעית ובסיסית לכבוד. היא לא אמרה שקיימת זכות לשוויון. היא גם לא אמרה שלא, אבל היא ודאי לא אמרה בצורה ברורה וחיובית שקיימת זכות לשיויון. יגיע המפרש, הלוא הוא בית המשפט, ויחליט, על דעת עצמו, שהזכות לכבוד טומנת בחובה את זכות השוויון. יגיד הנודד: נו מצוין, מה אתה רוצה? השיוויון היא זכות אוניברסלית שאי אפשר לקחת מאיש! אבל… אבל… אבל… אף אחד הרי לא כתב בחוקה מפורשות שהיא כוללת את הזכות לשוויון. מה אם הסיפור היה אחר: נניח לדעת בית משפט הזכות לכבוד דווקא לא כוללת את הזכות לשיוויון? למשל, כי יגידו שהכבוד של אדם זה היכולת לעצב את גורלו בעצמו מבלי שנותנים לאחרים עדיפות (בשם השיוויון). לפי הטענה הזאת עדיפות משמעה פגיעה בכבוד של אדם משום שהיא מכפיפה אותו לצרכים כלליים של אנשים אחרים שהם לא הוא. זה אחלה של נימוק. הנודד יגיד: מה פתאום! אתה פוגע בזכות אוניברסלית מוסרית שאסור גם אסור לפגוע בה! או למשל, מה אם יגיד לך אדם מסורתי (שהמדינה הזאת כיום היא פרקטיקלי שלו), שכבודו מחייב שמירה אדוקה על מצוות. ואחת מהן היא האיסור על ניאוף ואפילו מחשבה קלה היא כבר חציית קו אדום, רחמנא ליצלן. לכן, בנות ישראל היקרות, אנא התכסו. יגיד הנודד: מה פתאום! אבל אז ירוץ המסורתי לבית המשפט, והוא כבר אמר הרי שהזכות לשיוויון אינה נכללת בכבוד האדם. במצב כזה תיאוריית הנודד תקרוס לתוך עצמה. הרי יש חוקה, אבל התוצאה הראויה (לדעתו) לא תקוים. ולמה? בגלל שמישהו פירש אותה אחרת מאיך שהוא חושב שצריך לפרשה. וכך אותה חוקה שהוא צידד בה לפני רגע – פועלת נגדו. אבוי. אבל אז יגיד הנודד – נו מה אתה רוצה? הרי ביקשתי שהחוקה תיכתב בצורה בהירה וברורה. הלוא אמרתי: חוקה שנכתבת נכון מבוססת על העקרונות האוניברסליים של חיים, חירות וזכויות קניין אז לכך נשיב: אין בעיה, כדי שיהיה ברור – נוסיף את הביטוי: "הזכות לשיוויון" בתוך ההגדרה, בחוקה עצמה, של כבוד האדם. אבל – אבוי – אז יגיע השופט-המפרש ויגיד שהוא רואה את השווויון ככזה שכולל גם את התפיסה הסוציאליסטית של מדינת הרווחה. והרי הנודד אמר: על אף ההוכחה הברורה בעליונות השוק החופשי על כל השיטות הפילוסופיות האחרות, אנשים רבים רואים את מדינת הרווחה: שילוב בין סוציאליזם לקפיטליזם (כלומר 50% זכויות אדם, 50% הפרה של הזכויות) כמודל עבורם, לא בגלל שהם צודקים, כי הם מעולם לא טרחו לחשוב על זה לעומק, אלא משום שהם התרגלו, כך אמרו להם, אז זה כנראה נכון… כלומר, שוב החוקה שנפנף בה הנודד פעלה נגדו. והכל למה? משום שחוקה זה נחמד לכתוב – אבל צריך בסוף היום גם לפרש. בעיה רביעית: רוב דמוקרטי או מיעוט דיקטטורי? נניח שאני השכן של הנודד. בשכונה שלנו, כולם, חוץ ממני, אוהבים לרוץ בשעות הערב. ספורט, שומר על זכות החיים לא?. אלא מה, השכונה לא רחוקה משכונת פשע חלשה. השכונה שלנו עשר, אבל לא רחוק ממנה יש שכונה חלשה. הדבר גורם לכך שיש הרבה פריצות לבתים, ואפילו יש פגיעה בביטחון האישי בשעות הערב. לכן, מתכנס ועד השכונה (בראשות הנודד) ומחליט שצריך שומר שיעשה פטרול בשכונה בשעות הערב. אתם יודעים, כדי שאפשר יהיה לרוץ ברוגע. אלא מה, עכשיו צריך שכל דייר בשכונה יוסיף עוד $200 לחודש לועד השכונה. ואני? זועם. אני הרי לא רץ בערב. מה לי ולהסתובבויות בשכונה בשעות מאוחרות? אני את היום שלי סוגר באור, והבית שלי נעול היטב. לא מוכן לשלם. זה פוגע לי אנושות בקניין. הלכתי ופתחתי את חוקת הקהילה שלנו. נכתבה אי אז כשהוקמה השכונה לפני 20 שנה. שם כתוב מפורשות – כל שינוי של דמי הועד יחויב בהסכמה מלאה של כל החברים. כולם, פה אחד, ללא יוצא מהכלל. יגיד הנודד: איזו מן חוצפה זו?! הרי החלטנו כולנו, חוץ ממך, שצריך פה שומר. אז התכבד נא ושלם. אתה לא חייב לגור פה. ואילו אני אפתח את מאמרו המקסים, ואצטט את דבריו שלו: רוב דורסני הוא איום על הפרט, לא ביטוי של חופש… גם אם זה נעשה "באופן דמוקרטי," עצם הפגיעה בזכויות הבסיסיות כמו הזכות לקניין הופכת את השלטון ללא-לגיטימי מבחינה מוסרית. בעיה חמישית: האובייקטיביות של האדם הסובייקטיבי (יהיה זה הנודד או כל סובייקט אחר) יש בעולמנו שני סוגים של אנשים: כאלה שמודעים לכך שהם סובייקטים, וכאלה שחושבים שהם מחזיקים באובייקטיביות. האמת הפשוטה היחידה היא שאין לאף אחד בעלות על האמת. אין לאף אחד בעלות על האובייקטיביות. אף אחד לא יכול להגיד מה מוסרי יותר ומה מוסרי פחות. מה נכון יותר ומה נכון פחות. מה צודק יותר ומה צודק פחות. גם אם מישהו ממש ממש משוכנע שהוא יודע מה נכון לכולם, זה עדיין לא הופך אותו לממש ממש צודק. כי, מה לעשות, העולם מורכב מאנשים שונים. כל אחד נולד קצת אחרת. רואה את החיים מעט שונה. כל אחד גדל עם סט ערכים, תכונות ומוסר בכיוונים אחרים מאשר שכנו. כל אינדיבידואל הוא סובייקט בעולם הזה, ולאף אחד – אף אחד – אין בעלות על הצדק, המוסר, והיושר. ואין דבר כזה צדק אובייקטיבי או מוסר אובייקטיבי. חוקה נכתבת על-ידי מועצת חכמים שבטוחים שהחוכמה זורחת להם מה***. הם כל כך בטוחים בזה שהם לא מבינים מדוע העם לא מקבל את תפיסת העולם שלהם. מה יש לכם? אתם לא רוצים חיים, חירות וקניין? אבל מה שהם לא מבינים זה שהאובייקטיביזם שלהם הוא בסך הכל סובייקטיביזם כופה. אין בו דבר וחצי דבר יותר מזה. למה הנודד מפספס? איך זה שאדם נבון כמו הנודד, מפספס את הדברים הברורים כל כך שכתובים כאן? אני חושב שאני יודע למה. הוא רוצה, הוא כמה לכך שאנשים בעולם יחשבו כמוהו. הוא ממש חושב ומשוכנע שדעתו נכונה לא רק לו. אלא לכולם. אבל הוא לא מבין משהו בסיסי: כולם באמת בני אדם. כולם באמת אינדיבידואלים. כולם באמת זכאים לחופש מחשבה. זכאים לראות את העולם במשקפיהם שלהם, מבלי שמישהו יגיד להם מה נכון להם ומה מוסרי להם. כולם הם בני אדם, כמו שהוא בן אדם, והוא לא טוב מהם. דווקא הנודד הוא זה שנופל באותה הבעיה שהוא מייחס לאחרים. הוא עצמו זה שמזלזל בחיים, בחירות ובקניין של חבריו. דווקא הנודד הוא לא ליברל אמיתי. המאמר נכתב בעוקצנות מה כלפי הישראלי הנודד, ולא בצדק. אני מאוד אוהב ומעריך אותו. הוא כמעט תמיד צודק 100%. הפעם פחות. והסגנון? זו סתם עוקצנות שנועדה לחזק את הטיעון. עמך הסליחה נודד יקר 🙂 7

עידכון: סלחו לי, התעכבתי עם המאמר, משום שהייתי בחופשה ביפן, משם לבנגקוק ואז טסתי חזרה לבריטניה לאחר שנה בתאילנד. עכשיו התמקמתי בלונדון וחוזר לשגרה… העולם היה מקום הרבה יותר משגשג ושוחר שלום אילו אנשים היו מבינים לעומקם את זכויות האדם הטבעיות, וכיצד הם משפיעות על האינדיבידואל לחיות חיים מספקים, שלווים ומאושרים. ראשית אתחיל במושג שטבע ג'ון לוק, אחד הפילוסופים שאני מעריץ, לטענתו, ישנם שלושה זכויות אדם טבעיות: 1. הזכות לחיים 2. הזכות לחירות 3. הזכות לקניין פרטי הן נקראות זכויות טבעיות, משום שלכל אדם באשר הוא נולד עם זכויות אלו באופן טבעי, הניתנים לו אוטומטית מרגע לידתו. מי קבע? אילו זכויות אוניברסליות שהרחיב עליהם בהמשך. זכויות אקטיביות בשיח הנפוץ, בעיקר בקרב סוציאליסטים, מדברים על זכויות נוספות, למשל על הזכות לדיור, לבריאות ולחינוך. למה להסתפק רק באלו, אפשר להוסיף: הזכות לנשים חד הוריות, הזכות למיעוטים, הזכות לצדק חברתי ואפילו הזכות לאינטרנט. הרשימה ארוכה, כנראה אינסופית… הבעיה עם הזכויות האלו שהם זכויות 'אקטיביות'. כלומר, כדי ליישם את הזכות לדיור, בריאות וחינוך למשל, מישהו אחר צריך לשלם עבורם. מישהו צריך לבנות לך דירה, מישהו צריך לשלם משכורת לרופא ולשם עבור התרופות, לכן, יישומם של זכויות אלו מטעם המדינה בהכרח מאלצת את המדינה לגבות תשלום בצורת מס. רגע! אם אתה גובה מס, אתה בהכרח פוגע בזכות לקניין פרטי – יש כאן סתירה. האם מותר לפגוע בזכות האדם של אלמוני כדי להעניק זכות אקטיבית לפלמוני. ברור שלא, אבל זו תמצית מדינת הרווחה שבנויה על בריונות והפרה שיטתית של זכויות האדם הטבעיות. זכויות פסיביות בניגוד לזכויות האקטיביות, יישומם של שלושת הזכויות הטבעיות: חיים, חירות וקניין פרטי אינה דורשת מאמץ מאחר, ולכן הן נחשבות זכויות פסיביות. אלו הזכויות היחידות שיש לאדם. לא הזכות לחינוך או בריאות, כי ברגע שתיישם אותם, אתה בהכרח שודד את רכושו של האחר (מס הכנסה, מע"מ, מס שבח וכדומה). בתחילת הדרך הממשל האמריקאי הציע להטיל מיסים על עשירים בלבד, דבר שקסם להמון הנבער, אבל תוך שנים המס זלג לשכבות הפחות עשירות, וכיום כמעט כולם משלמים מס. גביית מס הוא פשע, לכן, מדינה היא ארגון פשע. הסוציאליסט בכעס אופייני יציף בשאלות, אך לא יצפה לתשובה: "מי ידאג לעניים??! מי ידאג לחולים??! מי ידאג לילדים שאין להם אוכל??!" התשובה הקצרה: אתה! מתי פעם אחרונה התנדבת או תרמת לאותם אנשים שאתה מתיימר להגן? התשובה הארוכה: תקים עמותה למען אותם אנשים שבעינייך אינם מסוגלים להחליט מה טוב בשבילם, כי רק אתה יודע מה צודק עבורם. תגייס תרומות ותתרום להם ברוחב לב. אגב, מעניין איזה משכורת תיקח לעצמך… אך הנקודה המהותית: באיזה זכות אתה דורש את הכסף שלי? הרי אנחנו יודעים שאם אני לא אשלם מס, אתה תשדוד אותי (קנסות >> בית משפט >> עיקול חשבון בנק >> שוטרים >> כלא). האם הזכות של אלמוני עולה על הזכות שלי? אם אני רוצה לתרום למסכנים, אעשה זאת מרצוני החופשי, אבל לקיחת מס בכפייה – היא פשע. אם אתה טוען שזה מס צודק, אז מי אתה שתקבע הזכויות שלי פחותות מזכויות של אחר? חשבתי שסוציאליסטים מאמינים בשוויון בפני החוק, או שבעצם לא. אגב, בפועל העשירון העליון נושא ביותר מ- 50% מנטל המס, אבל זה לא מעניין אף אחד, מה שחשוב להעלות את העשירים למוקד ולבזוז את כספם שהרוויחו ביושר. בדרך כלל הסוציאליסט המצוי, יסיים את הדיון בנקודה זאת, משום שהוא או היא לא יהיו מסוגלים להתמודד הגיונית ומוסרית עם טיעונים לוגים. סוציאליסטים מתיימרים להגן על חלשים, אבל הם הסכנה הכי גדולה עבורם, אולי מלבד הסרטן הממאיר של הדת. קבלתם ויישומם של הזכויות הטבעיות תיצור קהילה תוססת, חיה, עשירה ובטוחה בעצמה. האינדיבידואלים ישגשגו. בערך הכסף של היום, רוב האנשים במדינה קפיטליסטית יהיו מיליונרים :O המדינה הקפיטליסטית בכל הקהילות בהם יישמו את זכויות האדם הטבעיות התפתחה השיטה הקפיטליסטית, רוצה לומר, שהקפיטליזם היא לא מערכת כלכלית שממשל מחליט ליישם על השוק, אלא מערכת משפטית של זכויות אדם שנועדה להגן על חייו, חירותו וקניינו – כשזה מיושם, השוק החופשי נוצר 🙂 ולא להיפך. במילים אחרות, אתה לא יכול לקיים שלטון דיקטטורי עם כלכלה קפיטליסטית. (גם לא בסין). אציין שאף מדינה בעולם לא מקיימת שוק חופשי מלא. אלא שאנחנו באמצע הדרך, תקועים ב'מדינת הרווחה' המתסכלת. מדינת הרווחה אל אף ההוכחה הברורה בעליונות השוק החופשי על כל השיטות הפילוסופיות האחרות, אנשים רבים רואים את מדינת הרווחה: שילוב בין סוציאליזם לקפיטליזם (כלומר 50% זכויות אדם, 50% הפרה של הזכויות) כמודל עבורם, לא בגלל שהם צודקים, כי הם מעולם לא טרחו לחשוב על זה לעומק, אלא משום שהם התרגלו, כך אמרו להם, אז זה כנראה נכון… מדינת דת אני כותב רבות על מדינת הרווחה, אבל לרגע שכחתי סוג אחר של שלטון: מדינה דתית, שבהן אין הפרדה בין דת למדינה. קל לנחש: ישראל בנבחרת מנצחת יחד עם איראן, סעודיה, תימן, סומליה ועוד חברים טובים מהשכונה. כמו שקבע שר האוצר הטאליבני: "ככל שישראל תקדם יותר תורה ויהדות, הקדוש ברוך הוא ישפיע עלינו שפע גדול". בהחלט יכול להיות מצב, וישראל דיי מוכיחה זאת: ששגשוג ורווחה אישית הם לא בעדיפות אצל רוב אזרחיה, ומה יעלה בגורל זכויות האדם אם רוב אזרחיה יחליטו להקים מדינת שריעה יהודית בארץ הקודש, ארץ זבת חלב וזרע לבטלה? זו שאלה שעלתה בתגובה של "הנוסע המתמיד" שטען: "ניתן היום לקואליציה לחוקק חוק יסוד: היהדות ושם נגיד שהיהדות היא חלק מכבוד האדם וחירותו ומתוך הגנה על חירות האדם שכוללת את ההגנה על היהדות צריך לאפשר לכל אחד לחוות את היהדות במלואה ולכן קיים איסור על כל עסק לפעול בשבת וחג, חובת מילה לכל בן זכר והפרדה במרחב הציבורי. בהנחה (בכלל לא מופרכת) שיהיו לחוק הזה 80% תמיכה בכנסת (אם כי לא בהכרח צריך רוב כזה לחוקק את החוק). עכשיו נוסיף בדיוק כפי שביקשת שחוק כזה יכול להיות משונה רק ברוב משמעותי של 80%, וגם אם יהיה אי פעם "רוב קטן של 60%" שמתנגד לכך הוא לא יוכל לעשות דבר, אלא להילחם. מקבל?" הבטחתי להשיב לדבריו ויצא לי להרהר בטענותיו שאילו רוב האזרחים יבחרו בשלטון הדת (עם ישראל חי!) או בשלטון הגנרלים (תנו לצה"ל לנצח!) שום דבר לא יכול להציל את המצב, ועדיף בעיניו, לברוח לארץ רחוקה, היכן שתישמר זכויותיך הטבעיות. זה המשך למאמריו הקודמים שנידף מהם מידה מסוימת של תבוסתנות, בלי להעליב חלילה. השבתי לו שחוקה, תגן על זכויות האדם. והוא השיב: "חוקה זו כפיה בצורה אלגנטית. עם חליפות. עם גלימות. ועם פטיש של שופטים." בעיניי, קיומה של חוקה היא דרך לשמור ולהגן על זכויות האדם הטבעיות כפי שמייסדי חוקת ארה"ב שאפו. אמנם ארה"ב כיום, רחוקה מרחק רב מרצונם, לכן, הדיון הוא תיאורטי. ממשלת ארה"ב מתערבת כמעט בכל היבט עסקי ואפילו קובעת האם לאישה הרה מותר לעשות הפלה 🙁 ולכן, ברשימת הדירוגים היא רק במקום ה-25 בקרב המדינות החופשיות. לעומתה סינגפור מדורגת ראשונה, ושוויץ שניה. ציון 80 מתוך 100. גם הן לא חופשיות לגמרי. החוקה כתשובה לעריצות הרוב ההסבר, אולי מעט מייגע אבל חשוב – החוקה בארה"ב, וחוקה בכלל, נועדו להגן על הפרט מפני שרירותה ובריונותה של המדינה. מטרות החוקה: הגבלת כוח השלטון. הבטחת חירות וזכויות טבעיות. קביעת כללים לניהול החברה. הגנה על מיעוטים מפני עריצות הרוב. התפיסה שמקדשת את זכויות הרוב מעל הכל היא סכנה לדמוקרטיה, שכן היא מבטלת את הרעיון הבסיסי של זכויות הטבעיות הבלתי ניתנות לערעור. הזכויות האלו קיימות כדי להבטיח שגם אם רוב מתנגד להן ברגע נתון, הן יישמרו. שאלה: אם רוב עקבי מחליט להתנגד לזכויות הפרט, ורוצה לשנות את החוקה שתתאים להשקפתו נגד הפרט, חירותו ואושרו. האם זו לא דיקטטורה? תשובה: זו עריצות הרוב מסווה של רוב. הסיבה לכך היא שהחוקה אינה נועדה לשרת רק את רצון הרוב, אלא להגן על עקרונות מוסריים אוניברסליים שנועדו להבטיח את זכויות האדם ואת חירותו – גם מפני רוב דורסני. 1. החוקה מגנה על זכויות שאינן תלויות ברוב חוקה שנכתבת נכון מבוססת על העקרונות האוניברסליים של חיים, חירות וזכויות קניין. עקרונות אלו אינם פתוחים להצבעה, כי הם לא תלויים ברצון הקולקטיבי אלא בהכרה בזכויותיו הבלתי ניתנות לערעור של כל פרט. אם הרוב מתעקש לשלול זכויות אלו, מדובר ברודנות של הרוב – וזה מנוגד לרעיון המוסרי. 2. רוב דורסני הוא איום על הפרט, לא ביטוי של חופש כאשר רוב פועל באופן עקבי לשלול את זכויות האינדיבדואל או המיועט או לשנות את כללי המשחק כדי לפגוע בזכויות הפרט, זהו מצב של דיקטטורה קולקטיבית. גם אם זה נעשה "באופן דמוקרטי," עצם הפגיעה בזכויות הבסיסיות כמו חופש דיבור או הזכות לקניין הופכת את השלטון ללא-לגיטימי מבחינה מוסרית. 3. עקרונות מוסריים קודמים לרוב רוב אינו מקור הצדק או המוסר. הרעיון של זכויות אדם, כפי שניסחו אותו פילוסוף ג'ון לוק, מתבסס על ההבנה שזכויות אלו אינן ניתנות לשלול על ידי שום כוח פוליטי, אפילו לא רוב גדול. המוסר האובייקטיבי גובר על רצון זמני של רוב קטן או גדול. 4. חירות ואושר הפרט הם היעד העליון חירות הפרט היא המטרה העליונה של כל מערכת מוסרית. אם הרוב מנסה לפגוע בחירות זו בשם רצונו, הוא פועל נגד המטרה שלשמה קיימת מדינה מלכתחילה – לאפשר לפרטים לחיות את חייהם בחירות, לפי שיקול דעתם וללא כפייה. 5. דיקטטורה של רוב עדיין דיקטטורה כפי שדיקטטור יחיד שמפעיל את כוחו ללא מגבלות הוא רודן, כך גם רוב שמנסה לשלוט ללא התחשבות בזכויות הפרט הוא רודן קולקטיבי. מה שמגדיר דיקטטורה אינו מספר האנשים שמפעילים את הכוח, אלא האופן שבו הם שוללים את זכויות הטבעיות של האחרים. שאלה: אם הרוב לא מעוניין בשמירה על זכויות הפרט, הוא רוצה לשלול את החירות ואושרם של אנשים, הוא בוחר במודע בתפיסת עולם רעה ואכזרית נגד בני אדם. האם המיעוט ששואף להמשיך להגן על זכויות האדם ראוי ליצור דיקטטוריה ולהכריח את רוב הציבור להסכים לעקרונות של זכויות האדם? תשובה: 1. זכויות האדם אינן ניתנות להצבעה זכויות האדם הן עקרונות מוסריים אוניברסליים שאינם תלויים ברצון הרוב או המיעוט. הן נובעות מהטבע הרציונלי של האדם ומהצורך שלו לחיות כחופשי כדי להגשים את עצמו. 2. דמוקרטיה אינה יעד בפני עצמה דמוקרטיה היא כלי, לא מטרה. המטרה היא יצירת חברה שמכבדת את זכויות האדם ומאפשרת לפרטים לחיות בחירות ובהגשמה עצמית. כאשר הדמוקרטיה עצמה משמשת כלי להשגת דיקטטורה של הרוב, היא מפסיקה להיות לגיטימית. במצב כזה, ייתכן שיש הצדקה למיעוט לכפות סדר חברתי שמגן על זכויות יסוד – משום שזהו תנאי לקיומה של חברה מוסרית. 3. כפייה מוסרית לעומת עריצות יש הבדל מהותי בין כפייה מוסרית שמטרתה למנוע פגיעה בזכויות בסיסיות לבין כפייה שרירותית. כפייה מוסרית מוצדקת כאשר היא נועדה למנוע מצב שבו פרטים מסוימים שוללים את זכויותיהם של אחרים (לדוגמה, מניעת עבדות או רצח). אם רוב מבקש לשלול חירות ואושר, המיעוט רשאי לפעול, גם בכוח, כדי להבטיח שזכויות יסוד יישמרו. לסיכום: העקרונות והערכים שעליהם מושתת המוסר האנושי להגנה על זכויות האדם הם אוניברסליים ומוחלטים ולכן, להחלטת הרוב נגד זכויות האדם אין משמעות, הרוב, לא משנה דבר. אם חוקה והגנה על זכויות האדם היא 'דיקטטורה', אז אני 'דיקטטור טוב' כי במקרה זה היא הדבר הנכון לשמירה על זכויות האדם הטבעיות שלך ושלי, ולמרות זאת אני מסתייג מהמילה דיקטטור. ישראל, ארץ האבות, מעצמה איזורית – מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת בפועל, כשבישראל קיים רוב לממלכת שריעה יהודית ולפגיעה מהותית בזכויות האינדיבידואל, לרבות פגיעה בישראלים (ויהודים), ובו בזמן ששוטרי ישראל שייכים למליציה פרטית של עבריין שהורשע בתמיכה בארגון טרור ושכיום מכהן כשר משטרה טאליבני, והצבא מושחת מהיסוד – הרי דיי ברור שהבסיס המוסרי של הצעקנים שחוסמים כבישים בת"א ופוגעים בחופש התנועה של אזרחי ישראל דיי רעוע, ומי שתומך בגיוס בכפייה לצבא – הוא בהכרח פשיסטי שמתנגד לזכות לחיים וחירות. לכן, אני שואל אם יש טעם להילחם למען זכויות האינדיבידואל? ברור שלא, לכן, ירדתי מהארץ. כאדם רציונלי, שבחר באושר האישי כמטרה עליונה, ישנם מדינות עדיפות על פניה של המדינה היהודית המקדשת נידה. אפילו תאילנד, מדינת עולם שלישי, שגרתי בה השנה במשך שנה עדיפה בעיניי על ארץ אוכלת יושביה. כאן בלונדון, ברור שהחיים טובים יותר, ומי שיצעק אנטישמיות – שיתפגר בארץ כנען. 2

האם אלוהים הכל-יכול יכול ליצור אבן שהוא לא יכול להרים? אנשים רבים סבורים שהשיטה הדמוקרטית היא השיטה הכי פחות גרועה לניהול מדינה. היא מבוססת על חופש, על חירות, ועל היכולת של כל קבוצה להשפיע על גורלה בידיה. המטרה בשיטה הדמוקרטית היא שכנוע. צריך לדון, להתווכח, לשמוע ולהשמיע, ולנסות להשפיע ולהטות את דעת הקהל אל עבר תפיסה חברתית פוליטית מסוימת. השיטה הדמוקרטית היא הכי פחות גרועה, אבל היא רחוקה מלהיות מושלמת. הבעיה העיקרית בשיטה הדמוקרטית, היא הפרדוקס הקיומי שטבוע בה. השיטה הזאת חדירה. מבפנים. אם כלל ההכרעה הוא שהרוב במדינה יכול לקבוע בעצמו את הכללים שחלים עליו, מה אם הרוב יחליט על שינוי של אותו כלל הכרעה בדיוק? מה אם מי שנבחר יחליט שאין יותר בחירה? מה אם, בכלים דמוקרטיים, תונהג דיקטטורה? הפרדוקס הזה, שיש לו מופעים רבים, נקרא גם הפרדוקס הליברלי. והוא יוצר מתחים פסיכולוגים וסוציולוגיים עצומים אצל הקהל החילוני-ליברלי (ולא, לא רק בישראל). הפדוקס הליברלי אומר – האם אני כליברל, צריך לקבל דעות אנטי ליברליות? האם כאדם שוחר חופש, אני יכול להשלים עם פעולות בכפיה? הפרדוקס הזה מכניס הרבה אנשים לתסבוך מחשבתי. כי כליברלים, אנחנו מחזיקים מעצמנו אנשים פתוחים, סבלניים ובטוחים בצדקת דרכנו. אבל אז, מתגנב לו מישהו שמנצל את השיטה שאנחנו המצאנו בפנים. הוא מזהה את החור הקטן, חודר פנימה ומשבש את כל התדרים שלנו. זה מכניס את הליברלים למלכוד. הפרדוקס הליברלי מייצר מעגליות לא פתורה. אבל אפשר להתגבר עליה, ויש שתי דרכים מרכזיות לעשות זאת: החריג לכלל הדרך האחת, היא ההכרה בכך שכל שיטה, ולא משנה איזו שיטה, לא מושלמת. היא לא מושלמת לא במובן האידילי, האוטופי, אלא לא מושלמת מבחינה לוגית. היא לא עקבית. לפי הגישה הזאת כל שיטה שהיא חייבת לכלול אלמנטים מסוימים שהם לא עקביים, שהם בגדר "חריג". למשל, תשובה ד' במבחן: "אף תשובה אינה נכונה". ודאי שבאופן שבו היא מנוסחת היא תשובה פרדוקסלית, כי אם אף תשובה אינה נכונה אז גם תשובה ד' – היא עצמה – אינה נכונה. אז הפיתרון הוא שלטובת תשובה ד' בלבד, אנחנו סוטים מהעקביות הלוגית הרגילה ומניחים שרק לגביה יש חריג והוא שהיא עצמה לא נחשבת תשובה סדורה כיתר התשובות, אלא מעין תמרור בלבד. וכך אנחנו מתגברים על הכשל הלוגי הפרדוקסלי שהיא יוצרת. בהקשר לפרדוקס הליברלי, המשמעות היא שלפי גישת החריג לכלל אנחנו צריכים להניח שהליברליות אמנם סבלנית לגישות רבות, אך בלתי סבלנית לגישה החותרת תחת עצמה. זה אמנם בלתי עקבי אבל שום שיטה אינה עקבית. תמיד יש חריג לכלל. כאן החריג הוא שבמובן הזה הגישה הליברלית היא ליברלית כמעט עד הסוף – היא ליברלית, אך רק עד שזה מגיע לתחרות ישירה בהגיונות שלה עצמה. למשל, אם מישהו יוצא להפגין ברחובות ומבקש בהפגנותיו לבטל את זכות ההפגנה, אנחנו מרשים לעצמנו להגיד שכל אחד רשאי להפגין, אבל זה רק עד החריג לכלל – והוא עד אותו אדם שקורא בהפגנותיו לבטל את זכות ההפגנה. בשל עוצמת חשיבות הזכות להפגין אנחנו יוצרים חריג לכלל שמונע מאנשים להשתמש בזכות הזאת כדי לשלול אותה. אלא שגם הפיתרון הזה לא חף מקשיים. ראשית, משום שכדי לקבוע את החריג לכלל, קודם כל צריך לקבוע את הכלל – ויכול להיות שהכלל עצמו בכלל לא מוסכם. וגם אם היה מוסכם בעבר, אולי הוא כבר לא מוסכם היום? למשל, ההוא שיוצא להפגין נגד זכות ההפגנה יכול להיות שהוא נתמך בכמות אדירה של אנשים, 70%-80% מהעם, שחושבים כמוהו – שצריך לבטל את זכות ההפגנה. האם במצב כזה עצם הכלל שנוי במחלוקת, גם אם בעבר היה מובן מאליו. אבל לא רק את הכלל צריך לקבוע. צריך גם להחליט מתי אוכפים את החריג לכלל. באיזו נקודה החריג מתקיים. ועצם הקביעה של הפעלת החריג היא בעצמה קביעה ערכית. היא בעצמה קביעה שנשעת על הכלל עצמו. לדוגמה – כאשר ההוא שהולך ברחוב עם מגאפון וצועק נגד זכות ההפגנה, מי אמר שהאמירות שלו לביטול זכות ההפגנה נופלות תחת החריג לזכות ההפגנה? מי קבע שפה צריך לשים את הגבול? אולי החריג צריך לחול רק כאשר יש ודאות קרובה שהזכות להפגין תבוטל ולא רק כאשר יש קריאות ראשוניות לכך? ובכלל, מי אמר שהפגנה לאסור הפגנה חותרת תחת זכות ההפגנה ומצדיקה להוות חריג? אולי היא בכלל מעודדת את ההפגנה משום שהיא מבוצעת באמצעות הפגנה בעצמה? לכן, מדובר בפיתרון לא הרמטי ולא שלם לבעיה שלנו. למזלנו – יש פיתרון נוסף: הפיתרון הדווקני הפיתרון הדווקני היא גישה לחיים. זו גישה שאומרת שעקביות היא ערך עליון, ולוגיקה חייבת להיות שלמה, אחרת היא אינה מתקיימת. על-פי הפיתרון הזה, אם קיימת גישה אנטי-ליברלית, החותרת תחת הליברליות עצמה, אזי ליברל אמיתי צריך לקבל את הגישה הזו – גם במחיר של אובדן הליברליות. אם אתה באמת כל כך ליברלי כמו שאתה טוען, אתה צריך לקבל גם גישה שחותרת תחת הליברליות כולה. תנסה לשכנע את כולם שהגישה הזאת שגויה. אבל אם לא שכנעת, אם אתה עדיין כל כך ליברלי, אתה צריך לקבל את רוע הגזירה. שתי הפגנות באותה צומת: אחת – בעד הזכות להפגין. השניה – נגד הזכות להפגין. הדוכן של הפגנת הנגד מלא ועמוס עד אפס מקום. הפגנת הבעד צריכה לצעוק יותר חזק, לשכנע בצורה יותר ברורה, להעביר את המסר בצורה יותר נוקבת. היא צריכה להתאמץ יותר. היא צריכה להסביר יותר. עליה מוטלת החובה לשכנע בדיוק כמו שקודם לכן היתה מוטלת החובה הזאת על דוכן הנגד. אם למרות הניסיונות, דוכן הנגד סוחף את ההמון, ומתקבלת החלטת רוב לבטל את הזכות להפגין, אז אנשי דוכן הבעד צריכים להתקפל. הם צריכים להבין שעשו מה שעשו, אבל הם הפסידו. הם צריכים לקבל את ההחלטה הליברלית. שוב, אם הם באמת ליברלים. אם הם לא – והם סתם מתכסים בכסות ליברלית, אז ברור שימשיכו לצעוק בעד זכות ההפגנה. אבל אם הם ליברליים אמיתיים, אז בהינתן שהדעה שלהם נפסלה על-ידי רוב קולות, הם צריכים לקבל את החלטת הרוב. הרי גם לרוב יש אוטונומיה וחירות לממש את תפיסת עולמו כפי שהוא מבין אותה. או במילים אחרות, אם במדינה דמוקרטית ישנו רוב השואף להנחיל שיטה דיקטטורית, אין להתנגד לכך מטעמי הגנה ושמירה על הדמוקרטיה. שכן הדמוקרטיה משמעה בדיוק רצון העם, רצון רוב העם, ואם הרוב מעוניין בשלטון דיקטטורי, צריך לאפשר לו בדיוק את מה שהוא רוצה. דיקטטורה. זו המשמעות הדווקנית. אין חריגים ואין סטיות מהכללים. אם קבעתם שהבחירה היא בחירת רוב – אז הרוב קובע. וזהו. למה הפיתרון הדווקני הוא הפיתרון הצודק והראוי? הצענו שני פיתרונות לפרדוקס הליברלי. אחד – הכרה בחריג לכלל והשני דווקני, ללא הכרה בחריג כלשהו. אבל האמת הפשוטה היא, שרק הפיתרון השני יכול להחזיק מים. רק הוא פיתרון רציני. רק הוא פיתרון צודק וראוי. אפילו שהוא לא נעים. ואפילו שהוא לא סימפטי. וכל זה דווקא בגלל שאני ליברל ענק. כנראה גדול יותר מרוב חבריי הסו-קולד ליברליים. כדי להסביר את זה, צריך להבין שכל בחירה בחברה דמוקרטית וליברלית, כל שאלה, כל דילמה, טעונה הכרעה ערכית. גם אם מציירים אותה משהו כסופר טכני, סופר ברור מאליו, עדיין, אפשר מיד להציגה בשני צדדים. קחו את הזכות להפגין. לכאורה מה טריויאלי ממנה. אבל גם אותה אפשר להציג בצורה פוליטית-ערכית. נניח, אם הסיפור הוא שיש במדינה קריאות למרד נגד השלטון. והחשש הוא מפני אויב מבפנים שבדרך להשתלט על המדינה ולחתור תחתיה. במצב כזה, אם ניתן לו מגאפון ענק הוא עשוי לשלהב את ההמון ולכבוש את המדינה למטרת החרבתה. במצב כזה, ברור שאי אפשר להשלים עם הפגנה שלו. ודאי אם הוא צועק בראש חוצות להחריב את המדינה מבפנים. ומשום שאי אפשר להבחין מי משלנו ומי לא, צריך לאסור על כולם. אין ברירה – זה צו השעה. לכן, קיבלתם הצדקה ישירה לביטול זכות ההפגנה שכנראה גם אתם תתמכו בה. כל, אבל כל כלל חברתי, טעון הכרעה ערכית. וכשיש הכרעה ערכית בבסיס עצם הכלל – אי אפשר להגיד ברצינות שכלל מסוים הוא "מובן מאליו". אי אפשר להגיד שהכלל הזה חייב לחול מטעמים שמימיים או מטעמים אוניברסליים כאלה ואחרים. אם הכלל טעון הכרעה ערכית – אז הדרך היחידה לתת לו תוקף היא באמצעות בחירה חברתית. רק החברה כמכלול מוסמכת להפעיל בחירות ערכיות. אחרת – אתם לא באמת ליברליים. אבל הטיעון פה עמוק יותר. אם לא ניתן לחברה כמכלול לבחור בעצמה את הבחירות הערכיות שלה – אז אנחנו בהכרח נותנים רק לחלק קטן מהאנשים בחברה לבחור את הבחירות הערכיות של אותה חברה. ואז בהכרח קיבלנו שלטון של מעטים על הרוב. חשבו על זה כך: אותה קבוצה פוליטית שרוצה להפוך את המדינה לדיקטטורית, נניח שהיא מיעוט. במצב כזה אין לנו בעיה. משום שהיא מיעוט והדמוקרטיה תשרוד. אבל מה אם היא רוב? אם היא רוב, זאת אומרת שיש רוב בעם שרוצה דיקטטורה. אז מה תטענו? שצריך למנוע את זה ממנו. ולמה? משום שלשיטתכם, אם ניתן לו לקבוע את הכלל הדיקטטורי, יתבטל כלל ההכרעה הבסיסי שמנחה אותנו – לפיו ההכרעות הן דמוקרטיות. אבל – רגע – אם קבעתם את מה שקבעתם, וזאת בניגוד לדעת הרוב – אז הרי שכבר אתם – בעצמכם – יצרתם דיקטטורה. שלטון מעטים. כי את הקביעה שעשיתם ביצעתם כאשר אתם במיעוט. וכפיתם את ההכרעה הערכית שלכם על הרוב. מבלי ששמתם לב – בניסיונכם למנוע דיקטטורה השתמשתם בכלים דיקטטורים. אז מי פה הדיקטטור? אותו ליברל שמקבל את כל הגישות בעולם חוץ מהגישה האנטי-ליברלית יכול לחיות עם עצמו בשלום לוגי כאשר הגישה האנטי-ליברלית אינה שלטת. אבל אם היא בגדר גישה מרכזית ודומיננטית, הוא לא באמת ליברלי אם הוא מבטל אותה בהינף יד. כי גם היא גישה ראויה להגנה בהתאם לאותם כללים שהוא – הוא עצמו – דוגל בהם. 2