ביקור מולדת- רוסית, ריח של קנאביס וחיילים במדים

מה שאתם הולכים לקרוא פה זה בליל של מחשבות רנדומליות מהביקור מולדת האחרון שלי בארץ. חלק מהפסקאות והחוויות פחות קשורות אחת לשניה.

כל פעם לפני שאני נוסע לארץ אני מתמודד עם קשיים מסוימים. רגע הנחיתה גורם לי להרגשה קשה לתיאור. יש כאלה שאומרים שהם מרגישים שהם סוף סוף בבית.
אצלי המצב הוא מצב שונה ומשונה. אני אסביר, מכירים את זה שאתם נפגשים עם אקס/ית או מבקרים במקום עבודה ישן, לאחר מספר שנים טובות.
מצד אחד, אתם אולי תזהו אנשים או עצמים שמוכרים לכם. מצד שני ייתכן שהמון השתנה ואינכם מזהים כלום.

מה שבטוח אני מבין די מהר שנחתתי בישראל, כולם מסביבי מדברים עברית וזה ממש סוריאליסטי. האסימון נופל בדרך כלל שאני שומע שיחה ברוסית, מריח ריח של גאנג'ה ורואה חיילים עם מדים ונשק בכל פינה.

ברכבת

אני נוסע ברכבת ביום חמישי אחה"צ, הפעם בדרך מנתב"ג למלון בה אשהה. הרכבת מלאה בחיילים. פתאום אני נזכר בתקופה בה הייתי קצין, כמה שיום חמישי היה קדוש בשבילי. סוג של ריח באוויר שהסופ"ש מתחיל. אני מתגעגע לתקופה ההיא. בו זמנית פחות מתגעגע למה שייצגתי ונאלצתי לעשות כשהייתי קצין. עם הזמן התבגרתי והחלמתי משטיפת המוח.

שלום רנדומלי

ברוב הכפרים בהולנד, נהוג לברך לשלום/בוקר טוב וכו' עוברי אורח ברחוב. בשלב מסויים זה ממש הופך להרגל. השעות הראשונות קשות בארץ, שאתה מוצא את עצמך מברך מישהו לשלום ברחוב והוא מסתכל עליך כאילו נפלת מהירח.

שמנסים לשרוד יש פחות זמן לנימוסים ותרבות

עקיפות מימין, היצמדות מיותרת לשמאל, צפצופים, היצמדות לרכב שלפניך. אנשים מטלפנים בצעקות, שיחות בקולי קולות והתפרצות לשיחה שמישהו אחר מדבר. אני מרגיש לפעמים כמו חייזר בישראל. נדמה שאנשים עסוקים בלשרוד ולכן אין להם זמן לתרבות או להתייחס בכבוד אחד לשני.

לו"ז עמוס

לפעמים אני מפנטז על לבוא לארץ ולא לומר לאף אחד. אבל אני אשם, אני זה שמעוניין לראות את כולם. בביקור האחרון שלי בארץ פגשתי יותר מ-15 חברים בחמישה ימים בלבד. שאבתי המון אנרגיה מהמפגשים הללו, השכלתי, העלנו זכרונות יחדיו והזכרתי לעצמי כמה החיים קשים בארץ וכמה טוב שעזבתי.

ישראל שיחקת אותה, אבל ההייטקיסטים עייפים

יצא ככה שרוב חברי גם עובדים בתעשיית ההייטק, אני נפגש עם כולם בצורה אינדיבידואלית. השיחות הם שיחות מרתקות מבחינת עומק טכני, אך הם עייפים עם שקיות מתחת לעיניים, מיואשים ולמרות הכל מרוויחים בממוצע פי שניים מהממוצע באירופה. אבל נדמה כי הכסף הזה לא שווה כלום בארץ עקב יוקר המחייה.
ניכר כתנאי העבודה באירופה הרבה יותר טובים, לדוג' 25 ימי חופשה בממוצע (לפעמים ללא הגבלה) שבישראל רק 16. עבודה מהבית זה גם דבר שחוזר על עצמו, מסתבר שבדרך כלל זה לא מתאפשר בישראל, לעומת עידוד עבודה בבית באירופה.
שורה תחתונה, ישראל שיחקת אותה הפכת להיות ארצות הברית, אבל לא בפן החיובי.

עומס על הכביש ואנרגיה מתחדשת

פקקים שנראים כמו מגרש חניה של איצטדיון ואם תסתכלו טוב, הנהג יושב לבד ברכב. מה קרה ל- Car pooling, שימוש בתחבורה ציבורית ופתרונות יצרתיים אחרים?
לכל בן אדם שיצא לי להיפגש איתו, יש לפחות שתי מכוניות. חבל חבל חבל. הרי שלא מדובר במכוניות Tesla אלא במכוניות מזהמות. ונכון התחבורה הציבורית לא מושלמת בארץ.
אבל הכי חשוב, נראה כי אף אחד לא באמת רוצה לעשות צעד לקראת שינוי. כולם התרגלו לרכבים שלהם ומפונקים מידיי להשתמש באופניים או להשתמש באוטובוס.

שגריר ישראל בהולנד ושגריר הולנד בישראל

בערב האחרון שלי לפני שאני חוזר להולנד, בעודי מתהולך בחזרה למלון, אני מאזין ללהקת רוק הולנדית. אני חייב לומר שבדרך כלל שאני בהולנד אני לא מקשיב למוזיקה בהולנדית. אבל שאני בארץ, זה פתאום ומרגיש הגיוני.

דווקא שמשהו לא עומד לרשותך, אתה מתגעגע אליו. לפחות כרגע, לא נראה כי ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה…