ניו זילנד: סיפור הגירה חלק 8 – עבודה שווה תושבות ניו זילנדית

לאחר שקיבלתי את כל הרישיונות שלי – של עבודה סוציאלית וגם של יועץ התמכרויות, התחלתי להתקדם בהליך לקראת תושבות.

הויזה שלי היתה – ויזת עבודה פתוחה לפרק זמן של שנה. זאת אומרת שאם לא אמצא עבודה מתאימה לתחום שבו למדתי תוך פרק הזמן הזה, אצטרך לעזוב את ניו זילנד.

כמובן שדיברתי עם אנשים שעשו זאת לפני. היה איתי בעבודה בחור הודי שהיה לו תואר שני בעבודה סוציאלית וגם ניסיון של 10 שנים בתחום בהודו. הוא גם למד תעודה כמו שאני למדתי. לקח לו כמעט שנה למצוא עבודה, והוא נסע מאוד רחוק בשבילה וזה היה ממש לפני שהוא כבר נשבר ורצה לעזוב.

הוא אמר לי "תקשיב, קח כל עבודה שבתחום העיקר שתקבל את ויזת העבודה ל-3 שנים". באופן אימפולסיבי הקשבתי לעצתו וחשבתי אולי כן להגיש לעבודה כמו שעבדתי היום אך פשוט לעשות את זה כמשרה מלאה ולא CASUAL. חשבתי לצבור קצת ניסיון ואז יהיה לי סיכוי גבוה יותר למצוא עבודה קלינית. אז הגשתי, והופ, קיבלתי ראיון עבודה.

הגעתי לראיון העבודה, היה מאוד נחמד ונראה כי יש סיכוי גבוה שכן יקחו אותי. ותראו מה, הצעת העבודה הגיעה יחסית מהר. זה במשרה COMMUNITY SUPPORT WORKER. כמה לבטים היו לי לקחת את זה, ואשתף אתכם עם כמה מהם:

+ עכשיו אוכל לקבל ויזת עבודה ל-3 שנים ולאחר מכן אחשוב כיצד להתקדם לתושבות.
+ העבודה מצויינת, כייפית, קלילה וגם רלוונטית לניסיון שלי, לתחום שלי וזה גם יתן לי נקודות כעבודה מקצועית
+ העבודה נמצאת באיזור מצויין באוקלנד, ואוכל להשאר באוקלנד ולהמשיך את החיים הטובים
+ השכר שלי יהיה יותר גבוה ממה שהיה לי מקודם
+ אני צריך כסף ויקר לחיות באוקלנד ללא עבודה במשרה מלאה
+ סוף סוף לא אצטרך לדאוג אם יקראו לי למשמרת, אדע שאני עובד קבוע בבקרים, אין הפתעות.

כאשר הסתכלתי על הדברים באופן הכי אובייקטיבי שיש, זכרתי שהמטרה שלי זה למצוא עבודה שרלוונטית לתושבות. העבודה צריכה להיות קלינית ומחוץ לאוקלנד. מי אמר שלא אקבל הצעת עבודה במשרה קלינית גם אם אין לי ניסיון קליני בניו זילנד? עם כל הרצון שהיה לי לקחת את העבודה, סירבתי בנימוס. האמנתי בלב שלם שכן אקבל עבודה מתאימה! וגם אם לא, אז אני חייב לפחות לעשות את מירב המאמצים בשביל כן לקבל!

הגשתי ל-3 עבודות, אחת מהן היתה משרת החלומות- משרה קלינית אך היתה באוקלנד ואמרתי לעצמי אם אתקבל לשם, כנראה יהיה לי שווה להשאר על ויזת עבודה ל-3 שנים ולחשוב על תושבות אחר כך. אחרי הכל, חיים רק בהווה, לא? העבודה הזאת היא קלינית, MENTAL HEALTH PRACTITIONER בחברה שבה עבדתי, אך במרכז אוקלנד.

עבודה נוספת שהגשתי, היתה לWHANGAREI, וזה גם למשרת MENTAL HEALTH CLINICAN וזה עבודה בקהילה כחלק מהצוות של בית החולים בNORTHLAND. הצוות נקרא EARLY INTERVENTION IN PSYCHOSIS והעבודה ממש נראתה לי טובה וגם מאוד מאתגרת וידעתי שאתפתח ואלמד המון אם אשים את עצמי בסביבה כזאת! העבודה השלישית שהגשתי היתה לאי הדרומי בקרייסצרצ'. זה תפקיד של ADDICTION CLINICIAN עם גברים שמכורים לסמים ואלכוהול. זה מה שלמדתי לעשות בניו זילנד. שני העבודות האחרונות במידה ואקבל הצעת עבודה, זה יסגור לי את התנאי האחרון להגשת תושבות.

בזמנו, באוגוסט 2017, התראיינתי ל3 העבודות הללו. לעבודה בWHANGAREI נסעתי באופן אישי וגם לעבודה באוקלנד. את העבודה בקרייסצ'רצ' עשיתי את הראיון דרך סקייפ.

התקבלתי לשלושת העבודות!

קיבלתי הצעת עבודה משלושת העבודות! והייתי צריך להחליט לאן אני הולך. הרגשתי מצויין כי החלק האחרון של התושבות נגמר והייתי צריך רק לקבל את אחת העבודות ולהגיש לEOI. שזהו השלב הראשון בדרך להגשה לויזת SKILLED MIGRANT. בסופו של דבר בחרתי לנסוע לWHANGAREI והשיקולים שלי היו כאלה:

+ פאנגרי קרובה יותר לאוקלנד במידה וארצה להמשיך עם החיים שהיו לי פה
+ בית חולים עדיף לצורך תושבות מאשר עמותה (NGO)
+ שכר גבוה יותר
+ המשרה היא עם אחריות גדולה יותר וגם סמכות
+ קרייסצ'רצ' לפי דעתי העיר הכי מכוערת בניו זילנד וגם עם פעילות רעידות אדמה גבוהה. לא רציתי לנסוע לשם.

העניין הוא גם שהתקבלתי לעבודה באוקלנד. רציתי כל כך להשאר, ואפילו אמרתי להם כן! בסופו של דבר אחרי מלחמה עם עצמי, הייתי צריך לסרב. תתארו לכם שאתם אמורים להרים את הטלפון, להתקשר למנהלת ולהגיד שאני חייב לסרב להצעת העבודה שרציתם? היה לי כל כך קשה לעשות את זה! בסופו של דבר הבנתי שלא היתה לי ברירה במידה ואני רוצה תושבות ולכן עשיתי את זה. השיחה היתה נחמדה מאוד והמנהלת הבינה אותי.

אז חתמתי עם הבית חולים! תיאמתי איתם שארצה להתחיל בעוד כחודשיים. למה עוד חודשיים? כי רציתי לנסוע לחו"ל ולנוח מהתהליך. הם הסכימו ותאריך ההתחלה שלי היה בנובמבר 2017. באותו זמן נסעתי לתאילנד והונג קונג לתקופה של איזה חודש, שאר הזמן הייתי בישראל עם המשפחה והחברים עד שחזרתי.

הונג קונג

למזלי היו לי חברים נהדרים שאצלם יכולתי להשאיר את הרכב שלי ואת הדברים. יכולתי לסמוך עליהם בעיניים עצומות.

פינוק בטבע עם הבת זוג לפני הטיסה

כמה מסקנות:

אני מאוד שמח שלא הקשבתי לאנשים בסביבה שלי שאמרו שכדאי לי לקחת ולהתפשר על מה שיש. הלכתי עד הסוף עם המטרה לקבל עבודה שהיא מתאימה לתושבות. היה לא פשוט לדחות את "עבודת החלומות" ועוד באוקלנד שהחיים שלי כל כך הסתדרו שם. אך מה זה יעזור לי כייף זמני שאני יודע שאני נמצא על סטטוס זמני ללא זכויות קבע?

היה לי גם חשוב להאמין בעצמי שאני יכול ומסוגל לקבל משרה קלינית בבית חולים עם שכר גבוה. זה לא משנה שעבדתי במשרת CASUAL ולא היה לי ניסיון קליני מקומי, ידעתי שאני עובד קליני מצוין והמחשתי את זה בראיונות עבודה!

מי היה מאמין שמאז הבלוג פוסט הראשון שלי, שבהם קיבלתי רק דחיות מעבודות, הצלחת התהפכה ופתאום הפכתי לעובד מבוקש בניו זילנד. ההרגשה היתה בלתי ניתנת לתיאור!

שימו לב שכל הצעדים שעשיתי היו בהתאם למטרה "קבלת תושבות בניו זילנד". חברים, כיף, חיי חבר'ה ונוחות היו במקום זניח. אם היה את זה, אוקי, אך אם לא וזה עדיין עוזר להתקדם למטרה באופן המהיר והאפקטיבי ביותר אז כן היה צריך ללכת על זה. זה נקרא דחיית סיפוקים. כמובן שאם המצב היה עד כדי כך רע והייתי צריך לעבוד עבודה פח בשביל התושבות אולי הייתי מוותר על זה, אך במקרה הזה, הייתי צריך לעשות החלטה ריאלית. לעזוב את אוקלנד בשביל להפוך לתושב קבע.