Sign In

Remember Me

ארץ חדשה, חיים חדשים

ארץ חדשה, חיים חדשים

לפני כשנתיים ארזתי את כל החיים שלי בשתי מזוודות ועברתי לחיות במדינה אחרת. היא די קטנה, מנומנמת ויש מי שיאמר משעממת, אבל היא הבית החדש שלי. אני נמצאת כאן מספיק זמן כדי להבין איך המקום הזה עובד (פחות או יותר), אבל לא מספיק זמן כדי שלא להשוות הכל, עד לאחרון הפרטים הקטנים, לישראל.

כשנחתי כאן המקום הזה הרגיש לא כמו מדינה אחרת, אלא כפלנטה אחרת. כשירדתי מהמטוס ציפיתי להידחסות בתור להחתמת הדרכונים, כמו בישראל ולמען האמת כמו ברוב המקומות בהם ביקרתי. במקום מסה של אנשים עצבניים ומותשים אחרי טיסה הקהל עמד בשקט, מעט פרצופים זעופים, ובתור. בתור! הכוונה היא אדם אחרי אדם. אפילו זוגות, אפילו משפחות עם ילדים (עוד נגיע למשפחות עם ילדים).
בנקודה זו שמתי לב שאני לא שומעת יותר עברית, ולמעשה לא שמעתי או ראיתי ישראלים מאז הקונקשן. יחי ההבדל הקטן. או שהוא לא כל כך קטן. המנטליות כאן שונה לחלוטין ממה שהכרתי במשך עשרים ומשהו שנותיי בישראל, ואני חייבת לומר שהיא מתאימה לי הרבה יותר. מעולם לא חיבבתי את גישת ה"ממצב אחי?" השולטת בישראל. אני אדם די קר ומרוחק, או סנובית מגעילה כמו שכינו אותי לא פעם ישראלים רבים…

ההתאקלמות שלי כאן עברה בצורה חלקה הרבה יותר ממה שציפיתי ומיד הרגשתי בבית, אולי כי האנשים כאן הם יותר כמוני. השפה המקומית היא די קשה ללמידה, אבל המערכת נותנת רשת ביטחון שעוזרת למהגרים להתאקלם (עוד נגיע למערכת). במקום ללכת לעבוד בשכר מינימום נשלחתי ללימודי השפה המקומית, מעין אולפן, בשילוב עם לימודים כלליים שמכינים ללימודים אקדמאים או הכשרה מקצועית.

אחד הדברים האהובים עליי כאן הוא ביקור בסופר. נשמע מוזר, וזה אכן מוזר. מבחר עצום של מצרכים שמעולם לא ראיתי ומעולם לא טעמתי, וכשראיתי את המחירים קיבלתי חררה. אין לי דרך יותר עדינה לנסח את רמת הפליאה שלי כשראיתי את המחירים האלה (עוד נגיע ליוקר המחיה).

ביקור בסופרמרקט השכונתי לא נתפס עבור רוב האנשים כחוויה מיוחדת. כשגרים במדינה קטנה, מנומנמת ויש מי שיאמר משעממת, זה יכול להיות האטרקציה המרכזית ביום שלם.
כשרק הגעתי לכאן, יוקר המחייה בישראל נתן לי כאפה לפרצוף ממרחק של אלפי קילומטרים. בפעם הראשונה שנכנסתי לסופר ראיתי לחם לבן ב 99 סנט, חלב ב60 סנט וחבילה של 700 גרם בשר טחון טרי ב2.5 יורו. במדינה שנחשבת לאחת היקרות באיחוד האירופי, הופתעתי בגדול. סתם בשביל הקטע, חיפשתי במחלקת מוצרי החלב את המעדן דמוי המילקי שכיכב במחאה החברתית (עוד נגיע למחאות חברתיות). מחירו היה 67 סנט, ואת זה אני זוכרת שנה לאחר מכן. המחיר שלו עכשיו עומד על 39 סנט, כלומר המחיר ירד ובגדול. אני לא באה להתחיל כאן מחאת מילקי חדשה, אבל פערים כאלה פשוט מכאיבים. זה כואב בכיס, אבל בעיקר באגו… שמתי לב שהמחירים כאן יורדים לפעמים, עוד הפתעה שנראית לי הזויה. הרי למה להוריד מחיר של מוצר, בלי שהלה יעלה לכותרות ויוציא מפגינים לרחובות? התשובה היא תרבות צריכה. המקומיים לעולם לא יקנו מוצר שמחירו יקר מדי, החברה המייצרת (או המשווקת) מוזילה את המחיר. פשוט, אלגנטי ויעיל. גם אין כאן מבצעים שמעודדים קנייה מוגזמת. למשל,1+1 זה אגדה אורבנית, או משהו שרואים בסרטים מהוליווד. מוצרים שתוקפם עומד לפוג בעוד פחות מארבעה ימים מקבלים מדבקה בצבע מרקר זרחני, כתום בדרך כלל, שמודיע על 30% הנחה. המבצעים היחידים שבעצם קיימים כאן הם על מוצרים שהחנות הזמינה מהם יותר מדי ואין הרבה ביקוש. בקטגוריה הזו יכול להיות מצב שבו סניף אחד של רשת מציע הנחה על מוצר מסויים, ובסניף אחר אותו המוצר נמכר במחיר מלא ויש הנחה על מוצר אחר. צריך לדעת לאיזה סניף ללכת ולהכיר את המגוון.

הדבר הכי הזוי שנתקלתי בו כאן הוא ארנבוני שוקולד קטנים, שמשווקים לכבוד חג הפסחא, שמחולקים בחינם כשבועיים לאחר סיום עונת החג. כן, כן, חינם אין כסף. לכל קופאית היתה ערימה של השוקולדים האלה, שארוזים ברשת באופן דומה למטבעות שוקולד לחנוכה, וכל לקוח שעובר בקופה מקבל חבילה קטנה. בתקופת החג השוקולד הזה, שאיכותו ירודה במיוחד, נמכר במחיר מוגזם (2 יורו לחבילה בשנה שעברה), אבל בתקופת החג הלקוחות קונים בהמוניהם רק כי זה שוקולד בצורת ארנבון, אפילו שכולם כבר יודעים שאחרי החג הם יהיו בחינם, או כמעט בחינם.

אוכל כשר לא עניין אותי גם כשגרתי בישראל, אז מן הסתם שלא יצאתי מגדרי לנסות להשיג אותו כאן. כמובן שהשוואה בין מחיר בשר כשר לבשר לא כשר היא לא לגמרי הוגנת, בעיקר כי רוב הבשר הזול הוא בשר חזיר. ובכל זאת, בשר בקר טחון באיכות סבירה (לא מוצרים מיוחדים) עולה כאן לא יותר מארבעה יורו. יותר יקר? לא קונים. פשוט, אלגנטי ויעיל.
כשראיתי את מחירי הביצים (1.1 לחבילה בסיסית של 10), הסתקרנתי ושאלתי מוכרת חביבה כמה עולות ביצי חופש. היא הסתכלה עליי במבט מבולבל, והייתי צריכה להסביר לה מה זה ביצי חופש. השיחה הזאת הובילה להרצאה ארוכה, שהפואנטה שלה היא שכל הביצים כאן הן ביצי חופש, וכך גם מוצרי החלב למיניהם. מחקר קטן שערכתי מאוחר יותר בישר לי שכל המוצרים הטריים מגיעים ממשקים מקומיים ונארזים בחבילות האחידות של הרשת, אז קורה שבסניפים שונים יש ביצים בגדלים שונים, לחם לבן בגוון כהה מעט או חלב שטעמו שונה מעט.ככה עובד כאן שוק המזון. מוצרים מיובאים יש גם יש, אבל יש העדפה ברורה לתוצרת מקומית. מעט יותר יקר, אבל בדרך כלל איכותי יותר. וגם תורמים למשק המקומי.

עוד דבר בקטגוריית הפתעות לטובה הוא שכל מוצרי החלב מגיעים גם בגרסה ללא לקטוז, ולכל מוצר שמכיל גלוטן יש תחליף ללא גלוטן (ולי אין בעיה עם אף אחד מאלה). האריזות של המוצרים האלה הן צעקניות במיוחד, שמא מי שרגיש ללקטוז או גלוטן לא ייקח מוצר שעלול לגרום לו לצרות. כל אלה נמצאים ליד המוצרים ה"רגילים", בלי שהלקוח יצטרך לתעות למחלקה מיוחדת כזו או אחרת. גם תפריטי המסעדות מסמנים בבירור מנות המכילות לקטוז או גלוטן, וכל זה בלי חקיקה שמחייבת מישהו לעשות את כל זה. לא מסובך, והופך את חיי המוכרים והמלצרים לפשוטים הרבה יותר. אין צורך לטרטר אותם ולשאול על מנות מותאמות או מוצרים מיוחדים.

מחיר הדלק עומד על משהו כמו יורו וחצי, די יציב מאז שאני כאן. נדל"ן אין ממש מה להשוות לישראל. שטח עצום ואוכלוסייה מועטה. מכוניות כאן הן די זולות, ובפריפריה אי אפשר להסתדר בלעדיהן. ההבדל המשמעותי ביותר הוא שרוב המכוניות כאן הן ישנות. לאף אחד אין צורך לנקר עיניים לשכנים ולקולגות עם מכוניות יקרות. ובינתיים בישראל, אני לא זוכרת מתי ראיתי בפעם האחרונה איזה טרנטה טובה. כאן הן בכל מקום, גם בערים וגם באזורים הכפריים. רכב שנוסע הוא רכב שנוסע, וזה כל מה שצריך ממנו.

בשורה התחתונה: המעדן דמוי המילקי די מעפן וגם הקוטג' כאן לא משהו (נוזלי כזה וטעמו תפל). אבל לא שוחטים אותי יותר על מצרכי מזון בסיסיים. אני לא מתיימרת להבין בכלכלה, אבל מצב שבו כוס בירה בפאב או ארוחה במקדונלנדס עולה יותר משכר שעתי שמרוויח עובד במגזר השירות מראה על יוקר מחייה גבוה בצורה שערורייתית. למשל, המוכרת שהסבירה לי על ביצי חופש יכולה בכיף לשבת בפאב השכונתי לבירה או שתיים, והיא עובדת בשכר מינימום. בשכר מינימום אפשר להחזיק דירה צנועה (או עם שותפים בערים הגדולות) ורכב ישן. שכר מינימום מאפשר להתקיים בכבוד, וככה זה צריך להיות. כשעבדתי בשכר מינימום בישראל זה בקושי הספיק לשכירות ואוכל.

מדהים לראות עד כמה אנשים ממדינות שונות יכולים להיות כל כך… שונים. בכל זאת כולנו בני אדם, אז למה המקום שבו גדלנו או בו אנחנו גרים (אם בכלל זו הסיבה) גורם לנו להתנהג בצורה שונה?

כמובן שקיבלתי הלם תרבותי כשעברתי לחיות במדינה קטנה, מנומנמת ויש מי שיאמר משעממת. הדבר הכי בולט בשונותו כאן הוא תרבות הנהיגה. אני כאן כבר למעלה משנתיים ושמעתי צופר של רכב אולי פעמיים, וגם זה בעיר גדולה כשמישהו לא שם לב לרמזור מתחלף. גם אף אחד לא נדחף לנתיב לא לו ולא עוקפים בצורה מסוכנת. כשנוסעים מאחורי משאית, נהג המשאית מסמן לנהג שנוסע מאחוריו שלפני המשאית הכביש פנוי ואפשר לעקוף אותו בלי לעשות תאונה או לחטוף התקף לב.

יש כאן הרבה חוקים,כתובים ולא כתובים, לגבי הקמת רעש ו/או הפרעה לשכנים. נניח שמישהו רוצה לעשות מסיבה בחצר הבית שלו. הנוהג הוא להניח מכתבים בתיבות הדואר של השכנים כמה ימים לפני האירוע ולהתנצל מראש על הרעש שאולי הם עלולים לשמוע. כשרק הגעתי לכאן גרתי בבית קרקעץ השכנים הקרובים אליי היו מזמינים אליהם חברים כל הזמן, אבל אף פעם לא שמעתי שום רעש שהפריע לי, אולי כי כאן, בניגוד לישראל, לא צריך מכונת קריוקי ארורה כדי להינות מערב בבית עם החברים. אפרופו קריוקי, אסור להכניס את הדברים המקוללים האלה לדירות בבניינים משותפים. ובכל זאת, זה אחד השעשועים האהובים ביותר כאן. אז מה עושים? הולכים לבר קריוקי ומזייפים שם עד צאת הנשמה.

כשגרתי בישראל תמיד שנאתי קריוקי (כנראה כי פופ דביק ומזרחית חתונות הם לא הז'אנר האהוב עליי…), אבל כאן למדתי להנות ממנו, או לפחות לתעב אותו פחות. בערים קטנות יש מעט מאוד מה לעשות, וברוב במקרים הבחירה היא בין בר השיכורים המקומי או בר קריוקי שמרגיש יותר כמו 'לצאת'.
בערב שבת אחד קבעתי עם חברה שנצא לשיר קריוקי. הגעתי אליה בערך בשש בערב ( בדרך כלל כשיוצאים אז יוצאים מוקדם), ושתינו כמה בירות לפני היציאה. בזמן שהיא התארגנה לצאת היא הציגה לי את הילדים שלה. הגדולה די ביישנית והקטן, בן ארבע, מממ, לא ביישן בכלל. הוא אמר לי שלום וחזר להתרוצץ בחדר בזמן שהוא צווח משהו בדיבור ילדותי טיפוסי. בשלב כלשהו הוא אמר לאחותו: "את טיפשה. גם אמא טיפשה וגם היא טיפשה!" הוא הצביע עליי, ואז אחותו הגדולה ניגשה לנזוף בו. "לא יפה. התנצל בפני הגברת." היא אמרה. לפני שהספקתי להיעלב מזה שקראו לי "גברת", הילד מלמל "סורי" והלך לראות טלויזיה. בינתיים, אמא שלו היתה מוכנה ליציאה והזמינה מונית. "את לא רוצה לחכות שבעלך יגיע? את משאירה את הילדים לבד?" שאלתי אותה, והיא צחקה לי בפנים. " לא צריך לחכות, הגדולה תשמור על הקטן." הגדולה שלה בסך הכל בת תשע.

עוד דבר שמאוד הפתיע אותי כאן זה הילדים המקומיים. נכון שהילודה כאן היא מהנמוכות בעולם, אבל לקח לי הרבה זמן להבחין בהם בכלל. מאז ההיכרות שלי עם הילדים של חברתי שמתי לב שזה לא שאין כאן ילדים, הם פשוט מתנהגים יפה. לא צווחים ולא משתוללים במקומות ציבוריים. גם אם איזה זאטוט ירעיש במכולת, בקניון או באוטובוס, מיד ההורים ישתיקו אותו. לא מביאים תינוקות לקולנוע או למסעדות, כי אותם אי אפשר להשתיק…

בשורה התחתונה: בישראל כולם מכירים את כולם, כמובן שכולם גם אחים ואחיות ודוחפים את האף לעניינים לא להם. בניגוד לזה האנשים כאן הם אמנם חביבים ומנומסים, אבל מצד שני מאוד קרים. כל המנטליות, הנימוס וההתחשבות הם בעצם דרכים להימנע מתקשורת עם זרים, או אפילו עם השכנים. לי זה מתאים הרבה יותר, מעולם לא הייתי אדם חברותי המיוחד…

ואיך אפשר בלי להזכיר ביורוקרטיה. ביורוקרטיה זה עסק מעצבן, ועדיין לא יצא לי לפגוש מישהו שנהנה ממנה. למרות זאת, אני סובלת ממנה הרבה פחות מאז שעזבתי את ישראל לטובת מדינה קטנה, מנומנמת ויש מי שיאמר משעממת, שעובדת בצורה שונה לחלוטין ממה שמוכר לי מהחיים בישראל.

המפגש הראשון שלי עם הרשויות כאן היה ביקור במשרד הפנים, לבירור על תהליך נישואין לאזרח מקומי. משרד הפנים הוא חדר מרווח שממוקם בתוך תחנת המשטרה. הלכתי לשם עם בן זוגי לשאול איך כל העניין הזה עובד, והבאתי את כל המסמכים שאגרתי מבעוד מועד עוד בישראל, מתורגמים וחתומים על ידי נוטריון. נכנסנו לחדר ולקחנו מספר. לפני שהספקנו להתיישב כבר הגיע תורנו, אולי כי היה לפנינו בתור רק אדם אחד, ופקידה חביבה שאלה איך אפשר לעזור. הגשנו לה את המסמכים והפלא ופלא, הכל תקין! על הפעם הראשונה! זו בהחלט היתה הפעם הראשונה שהייתה לי חוויה כזאת. לא אמרו לי שחסר לי מסמך, החתימה לא נכונה או אין מי שיטפל בזה היום, תבואו בשבוע הבא. הפקידה החביבה צילמה את המסמכים של שנינו ושאלה אם אנחנו מעוניינים בטקס נישואין אזרחי או דתי. שוב הפתעה בשבילי, אבל בן זוגי הסביר לי כבר שיש כאן הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה (עוד נגיע לדת ומדינה). ביקשנו טקס אזרחי והפקידה החביבה נתנה לנו לבחור מבין כמה תאריכים פנויים. שבוע לאחר מכן כבר היינו נשואים חוקית, פשוט וקל.

אחת הרשויות המרכזיות שצריך להתעסק איתן כאן היא מערכת הרווחה, סוג של ביטוח לאומי. אבל המוסד לביטוח הלאומי הישראלי הוא איטי ומסורבל, וזה הדברים היחידים שיש לי לומר עליו בלי לשפוך רפש. כאן זה עניין שונה לחלוטין. כמהגרת שנשואה למקומי אני זכאית לקצבאות כמו המקומיים, כלומר אבטלה ותמיכה ללימודים (עוד נגיע ללימודים). כדי לקבל את הקצבה צריך, איך לא, למלא טפסים. ציפיתי לתהליך ארוך ומתיש, טפסים, אישורים, תלושי משכורת… לא. רק למלא פרטים בטופס, לחתום ולשלוח. אז עשיתי את כל זה, ומה עכשיו? לחכות מיליון שנה עד שהוא יגיע למקום הנכון ויטופל, ואם יהיה לי מזל בעוד שני מיליון שנה אני אראה קצת כסף… לא. אחרי שבועיים הקצבה החלה להגיע, בלי טרטורים ובלי עיכובים.

אפילו כשאני חיה על קצבה, מיסים עדיין צריך לשלם, ככה זה עובד כאן. המיסוי כאן עובד בצורה די משונה, אבל לדעתי מאוד יעילה. יש רק מס הכנסה, באחוז די גבוה, והרשויות מפזרות אותו איפה שצריך. אני לא אכנס לזה עכשיו, אבל נחמד לראות לשם שינוי שכספי משלם המיסים מנוצלים לטובת האזרחים… בכל אופן, בסוף השנה מי שנקבע כבעל הכנסה נמוכה מקבל בחזרה את רוב המיסים שהוא שילם. מערכת מוזרה למדי…

בשורה התחתונה, בינתיים לא נתקלתי בבעיות בהתמודדות עם הביורוקרטיה המקומית במדינתי החדשה, כל נותני השירות למינהם תמיד נחמדים ומנומסים המערכת עובדת ביעילות. בגלל זה גם די קשה לי להבין למה המקומיים מתלוננים (עוד נגיע למקומיים). כשבן זוגי היה צריך להגיש טפסים למערכת הרווחה הוא התלונן שיש שם שני עמודים של למלא פרטים ולחתום על הכל (תנסה עשרה עמודים עם אלף אישורים שצריך להשיג), ואז לחכות שבועיים (ולא לפחות חודשיים).

אוקיי, זה מספיק לפוסט ראשון 🙂

מאת
יום אחד ארזתי חתול, המון ציפיות ואת כל החיים שלי בשתי מזוודות ועברתי לחיות במדינה אחרת. היא די קטנה, מנומנמת ויש מי שיאמר משעממת, שלה אני קוראת הבית החדש שלי. אני מקווה שהבלוג שלי יתן השראה לאנשים שהיגרו או מתכננים להגר, או סתם יעניין את הקוראים.

14
הגב

7 Comment threads
7 Thread replies
1 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
9 Comment authors
  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל
תום

שלום Lumi,

המאמר שכתבת מאוד מעניין, נהניתי מאוד לקרוא. אני מבין שהמדינה המדוברת היא פינלנד, הלא כן? מה שכתבת מאוד תואם את מה שגם אני קראתי על פינלנד במקורות שונים. אז אם אכן מדובר בפינלנד, הייתי שמח לשאול כמה שאלות בקשר להגירה לשם:
1. האם ידוע לך אם יש שם ביקוש לעובדים בתחומי החשמל והאלקטרוניקה?
2. עד כמה גבוהים מחירי השכירות במדינה ומה שכר המינימום הנהוג בה?
3. כיצד אפשר ללמוד את השפה המקומית שנחשבת למאוד קשה והאם עד שלומדים ניתן להסתדר עם אנגלית בלבד?

תודה מראש ושרק תיהני שם!!

כתבה מעולה Lumi 🙂
הימרתי שמדובר בשוודיה או בפינלנד, כמעט בול. נהנתי מאוד מהכתבה! מחכה לכתבות נוספות ממך.

ברוכה הבאה לאתר 🙂 כתבה מרתקת ומושקעת ואיזה תמונה יפה!

בעניין יוקר המחיה בישראל שהרבה אנשים לא מבינים מאיפה הוא נובע, אני מצרף מאמר שכתבתי בשנת 2013 שרלוונטי גם להיום:

https://leaveisrael.com/blog/coconut-water-and-the-state

וואו כל כך נהניתי מהכתבה! נשמע מקום מקסים ואני מכירה את רוב הדברים שסיפרת גם בצרפת. רק ששם בירוקרטיה גרועה כמו בארץ.
יש מצב שזה פינלנד? כי lumi זה שלג בפינית. בנוסף זיהיתי לפי מדינה קטנה ושקטה, משעממת עם מעט אנשים, מדינה שנחשבת עשירה ויקרה, בטח חייב להיות בצפון אירופה. את לא חייבת לענות, אני סתם אובססיבית לשפות חח.
וברוכה הבאה!

פוסט מהמם. כולנו סקרנים לדעת איזו מדינה עכשיו, אבל אין לי ספק שמי שיעקוב אחרייך יקבל חוויות שלא מהעולם הזה, ופירורי מידע בשביל לחבר את כל התמונה 😉

ארז

נהנתי לקרוא אבל תוהה מעט מדוע את מסתירה את המדינה שעברת אליה? האם זה סודי עד כדי כך?
תודה בכל אופן.