בלוגים

הבלוגים בחלק הזה הם ההשראה שלנו – האנשים שעשו את המעבר למדינה אחרת, ישראלים כמונו וכמוכם, שעוברים קשיים, כישלונות והצלחות בדרך למציאת האושר האישי שלהם. בבלוג של מיטל תוכלו למצוא חוויות עוד לפני המעבר עצמו. בבלוג של תני תמצאו חוויות ממדינות שונות, ומשמעות תהליך ההגירה עבורו. בבלוג של ברלינאית תמצאו הרבה מידע שימושי על ברלין, וגם סיפורים על הבדלי תרבות ושינויים (בעיקר מנטליים) שהיא היתה צריכה לעשות על מנת להשתלב.

גם אתם יכולים להיות חלק מצוות כותבי הבלוגים שלנו. נשמח לקבל ישראלים שאוהבים לכתוב ושמתכוונים להגר, נמצאים בתהליך עצמו לקראת המעבר, היגרו וגם אלו שהשתלבו. אנו מעוניינים באנשים שיכולים לספר לנו על חוויותיהם מחיי היומיום במדינות אחרות, הרצונות והשאיפות שלהם. אנו רוצים להעביר באמצעותכם את החוויות למי שמתלבט, את השמחה שבהצלחה ואת העצב שבכישלון.

אם אתם רוצים לתרום בבלוג משלכם, שלחו אלינו בקשה בטופס צור קשר, ונחזור אליכם בהקדם עם עוד פרטים.

זה הבלוג שלי.  אני חי בפריפריה של ארץ פריפריאלית, קרה ורחוקה, ובה נופים עוצרי נשימה.
אהבתי מאוד את ישראל. משהפכה האהבה למערכת יחסים רעילה, החלטתי שהחיים עוד לפני ונפרדנו בטוב.
שקט פה, יש זמן לחשוב, ויש פה תפיסה שונה בדבר האיזון בין עבודה לחיים.
אני יכול לקטוף אוכמניות בטיול אחר הצהריים, לשחות בבריכה (מחוממת, אלא מה…) בערב, ובין לבין לשתות עם חברים בבאר המקומי שבו מכירים את כולם.
לפעמים דרוש ריחוק, כדי לראות בבהירות את מה שבמבט מקרוב, היה מטושטש.
אשתף בחוויות ההגירה שלי, בניסיון שלי ובמחשבות שצצות בראשי. לשימושכם הפורה…

הגירה זו חוויה. הגירה לגרמניה זו חוויה. הגירה לברלין זה חוויה אחרת. אלו החוויות שלי מהתהליך, מהתרבות, מהאנשים, וגם דעות על מה שקורה במדינה שאני (עדיין) מנסה להשאיר מאחור. אני כבר לא מנסה לרצות אף אחד, ולא לספר לכם רק על הטוב והיפה, אלא גם על התסכולים והקשיים. לתת לכם פרספקטיבה אחרת, כזו שלא נותנים בויינט…

בבלוג של עוברים הלאה, תיחשפו למסע האישי-משפחתי שהתחיל בשנת 2014 עם הרצון לעבור מישראל וממשיך בשנת 2016 בקנדה. בבלוג מתוארות החוויות היום יומיות והחיפוש העצמי מנקודת מבט של הגירה.

בבלוג זה אשתף אותכם בסיפור ההגירה שלי להולנד שהתחיל ב-2011 על מנת לשפר את איכות החיים שלי. אספר לכם על חוויותי ,כשלונותיי ואתן לכם טיפים שיעזרו לכם להתאקלם למצוא את האושר והעושר בחיים בחו״ל. כמו כן אדבר על האספקט הפרקטי, אבצע השוואות לישראל, אגע בפן הפסיכולוגי של מעבר לחו״ל ואנסה לתת לכם כלים להתמודדות עם קשיי מהגרים נפוצים.

אני לא באה להראות את הצדדים היפים בסיפור ההגירה כפי שרבים נוהגים לעשות. אני באה להראות לכם מנקודת מבט של מישהי צעירה, עד כמה זה קשה ומאתגר להגר. אני רוצה לתת את התקווה לעוד אנשים בגילי וגם צעירים יותר, שלא רואים את עתידם בארץ וחולמים להגר בעתיד. אני רוצה להוכיח שניתן להגר גם אם נתקעתם עם דרכון ישראלי כמוני, וגם אם אתם לא בדיוק התלמידים המצטיינים בכיתה. גם אנשים פשוטים וממוצעים יכולים להגר, הרי העולם בסופו של דבר בנוי מאיתנו. אני עדיין בישראל, כמו הרבה מכם, ואני אעשה את הדרך יחד איתכם. יהיה מעניין.

בבלוג זה אשתף אתכם במשא ההגירה שלי. בתור אדם שנמצא בהגירה כל חיי, תמיד הפתיעו אותי אנשים נולדו בעיר אחת וחיים שם כל חייהם. בבלוג זה אראה לכם כיצד האפשרי הופך לאפשרי וכל אחד יכול לבחור לחיות איפה שהוא רוצה בעולם! במקרה שלי זה ניו זילנד.

יום אחד ארזתי חתול, המון ציפיות ואת כל החיים שלי בשתי מזוודות ועברתי לחיות במדינה אחרת. היא די קטנה, מנומנמת ויש מי שיאמר משעממת, שלה אני קוראת הבית החדש שלי. אני מקווה שהבלוג שלי יתן השראה לאנשים שהיגרו או מתכננים להגר, או סתם יעניין את הקוראים.

אני פובלציסט, מחבר הספר "הישראלי המכוער". זהו ספר אשר מעביר ביקורת חברתית על התנהגותו של ה"ישראלי המכוער" ועל המדינה וערכיה ה(לא) חברתיים. בבלוג זה אכתוב על סלידתי מהחברה הישראלית ומהתרבות הישראלית, ומדוע אני חושב שרעיון הציונות פשוט נכשל, ולמה החלטתי לעבור לפולין ולא להישאר בישראל יותר (יותר מדי ערסים, פוליטיקה, יוקר מחייה וכ'). נושאים אפשריים בבלוג: פוליטיקה ישראלית, החיים בפולין, סוגיית ההגירה באירופה, חוות דעת על מדינות, על ישראלים בחו"ל ועוד.

היגרתי לטורונטו ב2017 – לא כי היה לי רע בארץ, לא כי אני חושש לעתידה של הארץ, לא כי אני חושב שבקנדה טוב יותר, ועוד כל מיני דעות השוואה בין הארץ לחו״ל… היגרתי פשוט כי ״למה לא?״ – אני ורעייתי צעירים, בלי ילדים, ורוצים להתנסות בכל מה שיש לעולם להציע כל עוד אנחנו יכולים – אם יהיה כיף, נישאר, ואם לא – נחזור! לחיות בטורונטו זו חוויה מעשירה מאד, שגרמה לנו להעריך דברים מסוימים בארץ וגם להעביר ביקורת על דברים אחרים בארץ. כל מדינה בה ביקרנו נהדרת מבחינות מסוימות ונוראית באספקטים אחרים. אשתף פה על חוויות ההגירה.

בבלוג זה אשתף אותכם בסיפור ההגירה שלי להולנד שהתחיל ב-2011 על מנת לשפר את איכות החיים שלי. אספר לכם על חוויותי ,כשלונותיי ואתן לכם טיפים שיעזרו לכם להתאקלם למצוא את האושר והעושר בחיים בחו״ל. כמו כן אדבר על האספקט הפרקטי, אבצע השוואות לישראל, אגע בפן הפסיכולוגי של מעבר לחו״ל ואנסה לתת לכם כלים להתמודדות עם קשיי מהגרים נפוצים.

היומן הזה נכתב מתוך התיסכול האישי שלי מהחיים בארץ. לא הרגשתי חלק מהמדינה, רציתי לעזוב בכל מחיר וכך התחלתי את המסע שלי שהחל ברומא, המשיך לתאילנד, עבר לגרמניה עד שמצאתי את עצמי משתקע סופית בלונדון. ביומן הגירה הזה אשתף אותכם בחוויות ובתובנות שרכשתי במהלך השש שנים האחרונות. קריאה נעימה.

מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שהמקום שלי הוא לא בישראל, אלא באירופה. ידיעה פנימית מאוד חזקה וברורה. נולדתי בארץ, אבל כבר בגיל הגן הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר. הבתים לא בנויים כפי שהם אמורים להיות. הרחובות, הנופים הצהובים והיבשים מלאי האבק והחול, מזג האוויר, תרבות הסמוך המזלזלת, והמנטליות האגרסיבית והדורסנית. גם לא מצא חן בעיני להיות חלק מעם נרדף, עם מסורת שלא התחברתי אליה מהרבה בחינות. כשביקרתי לראשונה באירופה (גרמניה) בגיל 14 בטיול שורשים עם סבתי שנולדה שם, כבר הייתי בשלה מאוד, וההחלטה נפלה אחרי יומיים: זה המקום שלי. כאן אני אגור כאשר אגיע לגיל 18! מיד בשובי לארץ שיתפתי בכוונותי את כל המעגל הקרוב אלי, אך לא זכיתי לתמיכה אלא ההיפך: הם עשו כל שביכולתם כדי לזרוע בי פחד וספקות מן האנטישמיות המצפה לי שם ומכך שלא אסתדר לבד, לצד הצדקת הציונות. למרות זאת החלום חי ובעט במשך שנה שנתיים נוספות, כשאת כיתה ט' ביליתי בלימודי ערב של גרמנית בחוג מבוגרים שמצאתי, ואפילו סחפתי אחרי שתי חברות שהיו שותפות סמויות לחלום. סבתי, שכן תמכה בי, תרמה את חלקה אף היא בלימודי הגרמנית. אך בהיותי ילדה עדיין, נוחה להשפעה, עדיין חששתי לעשות צעד כזה לבד ללא תמיכה מההורים, וכן פתחתי פתח לדיעה הציונית הרווחת להציג את עצמה בפני: הנחתי שיש משהו שאני מפספסת. מימד כלשהו שכולם רואים ורק אני לא. אני, שראיתי את המימד הנוסף באירופה, ולא ראיתי אותו בארץ, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק ג'וק חולף ושלא יכול להיות שכולם צודקים ורק אני טועה. וכך הנחתי לחלום למות. אבל כאן היתה מונחת טעותי: כולם אכן טעו ואני צדקתי. כן, זה יכול לקרות! בפרט כשמדובר על חיי הפרט ונטיותיו האישיות. מה שמתאים לכולם אינו בהכרח מה שמתאים לאינדיבידואל. ואחרי כשני עשורים מבוזבזים, לצערי, בניסיונות סיזיפיים למצוא את עצמי במדינה שאינה מתאימה לי, החלום הרים שוב את ראשו. והפעם, כבר עם עם רקורד עשיר של התמודדות לבד עם החיים ועם טיולים לבד, בעיקר בצפון אירופה האהובה עלי – עכשיו אני עושה את הצעד. בתקופת הקורונה עליתי על מטוס לגרמניה, שעטפה אותי בחיבוק חם ואפשרה לי כאזרחית לעבוד שם מרחוק. ראיתי שזה אפשרי. למרות החורף הקיצוני והגבלות הקורונה והבדידות הזמנית שגזרתי על עצמי, הייתי מאושרת כפי שלא הייתי מעולם. ראיתי מה זה לחיות במדינה שמציבה את טובת האזרח לנגד עיניה, כשהשלטונות קיימים כדי לשרת ולא כדי למצוץ דם. כשהאזרחים והשלטונות ביחסי חוסר אמון, אין פלא שהם "הולכים מכות" באופן מטאפורי ולא מטאפורי, כברירת המחדל, גם בינם לבין עצמם. ואני לא מדברת פה ספציפית על הקורונה אלא על כל האספקטים של החיים. כאישה, שרואה בעצמה קודם כל אדם, שהשמיים הם הגבול מבחינתי ואדון לעצמי בבחירותי, אני נתקלת בישראל ביחס מקטין ודורסני. אישה שמעדיפה לטייל בעולם – ועוד לבד – על להקים משפחה? איך היא מעיזה! אפשר לחשוב איזה פשע נגד האנושות אני כבר עושה בדבקותי אחר חלומותי… ולכן בישראל אני נשארת כרוח בין הצללים מבחינה חברתית, כבר מגיל צעיר מאוד. נדרשת לתת דין וחשבון לזרים תמהים ומשנמאס לי, פשוט מוותרת על אינטראקציות חברתיות שאינן הכרחיות, ובכך גוזרת על עצמי בדידות יזומה. כאזרחית ממין נקבה בישראל אני מרגישה את הדורסנות והזלזול בנשים בכל מקום, אפילו במרחב הציבורי, אפילו ברחוב, בחוסר ההתחשבות והכבוד הבסיסיים והמינימליים בין אדם לאדם. משיקולי מס ותושבות חזרתי לאחר קרוב לחצי שנה מגרמניה לארץ, אך רק באופן זמני. ועכשיו אני עושה את הצעד האמיתי! מתרגשת מאוד לקראת הבאות…

גם אתם יכולים להיות חלק מצוות כותבי הבלוגים שלנו. נשמח לקבל ישראלים שאוהבים לכתוב ושמתכוונים להגר, נמצאים בתהליך עצמו לקראת המעבר, היגרו וגם אלו שהשתלבו. אנו מעוניינים באנשים שיכולים לספר לנו על חוויותיהם מחיי היומיום במדינות אחרות, הרצונות והשאיפות שלהם. אנו רוצים להעביר באמצעותכם את החוויות למי שמתלבט, את השמחה שבהצלחה ואת העצב שבכישלון.

אם אתם רוצים לתרום בבלוג משלכם, שלחו אלינו בקשה בטופס צור קשר, ונחזור אליכם בהקדם עם עוד פרטים.