Sign In

Remember Me

על אלו שלא הייתה להם ברירה

על אלו שלא הייתה להם ברירה

ההחלטה לעבור לקנדה התקבלה על ידי שני אנשים: האיש ואני (אני הודעתי שעוברים והוא אמר "בסדר"). הילדים לעומת זאת לא זכו לומר את דעתם. אנחנו הורים די בסדר, מנסים להיות קשובים לילדים, גמישים (אולי אפילו מדי), מוכנים לתת להם סולם כדי שיקטפו את הירח (שיטפסו לבד בסולם, זה המינימום שהם צריכים לעשות), אבל בכל הנוגע להחלטה באיזו מדינה לגור, לא שאלנו לדעתם.

קבענו עובדה. בהתחלה היא נשמעה כמו משהו רחוק מאד (וכך היה) ולאט, לאט היא הפכה למציאות. הגדולה אמרה שהיא מחכה לרגע הזה, היא אוהבת הרפתקאות, להתנסות, מוכנה לתת צ'אנס. הלא קטן הסביר פעם אחר פעם שאין כל צורך לעזוב כי טוב לו איפה שהוא. לא תמיד הסברנו לו את עצמנו, רק כשהוא שאל "למה אנחנו עוזבים". בשאר הזמן, נתנו לו לדבר ולהביע את עצמו, לא תמיד חייבים לתת מענה, זו לא תחרות מי צודק. ביום העזיבה עצמו נראה היה שדווקא הוא מוכן הרבה יותר ממנה. הוא נפרד מהחברים שלו בדרך מושלמת, בכה ברכב למשך הרבה זמן והיא, אספה את הרגשות ונתנה תחושה של "הכל בסדר", עד שהגענו לשדה התעופה והיא נפרדה מאחותי. זה היה רגע שאני הייתי צריכה להחזיק את כל הרגשות שלי ולהעמיד פנים שאני אהיה חזקה מספיק בשביל שתינו.

הפוסט הזה יתרכז בהם, בילדים, שלא הייתה להם כל אמרה, החלטה והאמת, גם לא עשינו את זה "למענם" אלא בעיקר למעננו.

מה המצב של הילדים אחרי שמונה חודשים

עברו שמונה חודשים מאז שעברנו לקנדה, כשישה חודשים במסגרת בית הספר והגיע הזמן לכתוב על המטען הזה שלקחנו, על מה ש"עשינו להם" וקצת על מה שאני יודעת שהם מרגישים.

הלא קטן – הלא  קטן, זה שהיה עד לא מזמן "קטני", חגג לפני כחודש יום הולדת 10. יצאנו עם שני חברים נוספים לחדר בריחה, אכלנו בחוץ (הם אכלו), חזרנו לבית והיה להם זמן להשתולל יחד. הוא לא רצה שיביאו לו מתנות כי הוא ידע מה הוא רוצה וזה יקר מדי, זה היה קצת מוזר להורים, אבל הם כיבדו את ההחלטה שלו. עם אחד הילדים כבר נפגשנו כמה פעמים, אז התיאום היה פשוט, עם השני המצב היה מורכב יותר ולקח הרבה זמן עד שההורים יצרו קשר.

העובדה שהוא לא פוגש חברים מחוץ לשעות בית הספר על בסיס יום יומי לא עושה לו טוב. אני חושבת שבית הספר זה מקום נפלא לפגוש חברים, ללמוד (קצת) ושהוא צריך להיות ילד, לבלות ולהשתולל. כדי להשלים את החסר, להפחית את כמות הזמן שלו עם המחשבות שלו, רשמתי אותו (לבקשתו) לחוג קראטה ועכשיו הוא הולך אליו ארבע פעמים בשבוע. זה עושה לכולנו סדר. תופס זמן, אבל עושה סדר יום ומעסיק אותו. לאחר שהוא נרשם הצטרפו עוד שני חברים דוברי עברית ולפעמים הם נפגשים לפני והולכים יחד (נוסעים).

השגרה טובה לו. הבית שלנו השתנה, הוא מסודר, החיים לרוב ברורים לו. הוא יודע מה עומד להיות כל יום וזה טוב. אבל… הוא עדיין מתגעגע. מתגעגע ליכולת לצאת החוצה ולפגוש חברים ברחוב. מתגעגע לסבא וסבתא שיכולים לקחת אותו לכל מקום, לדברים הפשוטים והמוכרים ולפעמים אפילו לשפה העברית.

לגביי האנגלית, הוא מדבר מעולה (למיטב הבנתי). הביטחון העצמי שלו נוגע בירח והוא לא מסתתר מאחורי המילים. בכיתה הוא מצליח ברוב המקצועות (לא שזה ממש חשוב לי) ובהפסקות הוא תמיד עם חברים נוספים (אין לו מושג מה השם שלהם…). לאחרונה מצאנו חבר שההורים שלו "קלילים" וספונטניים. ננסה להזמין אותם לארוחה בסופ"ש, נראה איך ילך לנו.

הגדולה – וואוו. איך אפשר להתחיל לכתוב על ילדה בת 12.5 שכבר נמצאת בגיל ההתבגרות. בהתחלה, כשהיה לה קשה, שאלתי אותה "את חושבת שבישראל זה היה אחרת?" אז היא ענתה לי, קצת בבהלה "מה פתאום." ההתחלה שלה הייתה מורכבת, היא לא הבינה כלום ולא הרגישה בנוח לדבר עם אף אחת ואף אחד. היא ישבה לבד בהפסקות, לפעמים הייתה יוצאת החוצה ומסתכלת על הנוף הבית ספרי. אחת המורות אמרה עליה שהיא לא עושה מאמץ ואני קצת כעסתי על האמרה הזו.

היום, עברו שמונה חודשים והיא כבר צוחקת עליי "אני מדברת אנגלית הרבה יותר טוב ממך". בית הספר עושה לה טוב. ישנן ציפיות לעבודות, מבחנים וציונים וכל זה באופן מפתיע גורם לה לפרוח, להתאמץ, ללמוד, להשקיע. אני לא מתערבת בכל אלה, אין לי חלק בזה, היא משקיעה כי צריך וכי היא לא רוצה להיכשל. כשהיא צריכה עזרה, אני עומדת לרשותה, לא תמיד אני מצליחה לעזור אבל משתדלת. כבר בשבוע השני שלנו פה היא שאלה "את יודעת מה אני אוהבת בבית הספר?" ולי לא היה אכפת מה, כל עוד יש משהו שהיא אוהבת אבל בכל זאת רציתי לדעת את התשובה "יש פה סדר. אני באה בבוקר ויודעת מה עומד להיות במשך היום, זה לא קרה לי מעולם." הביטחון שהיא קיבלה מהסביבה היה אבן יסוד לקליטה.

היום, היא מדברת אנגלית ללא בעיה אך עם העדפה לא לדבר כשלא צריך. היא קוראת וכותבת, לדעתי יותר טוב מעברית (פשוט כי מתעקשים איתם בבית הספר שיעשו את זה). היא מבינה מה אומרים לה, יש לה שמיעה מעולה, מה שמשפיע על כך שאין לה מבטא כבד כמו שלי או של אח שלה והכי חשוב, יש לה חברות. היא כבר לא יושבת לבד בהפסקות, היא צוחקת עם חברות, הולכת לבית הספר עם חיוך (לא שבא לה אבל היא לא סובלת) ונראה שטוב לה.

בבית היא מתכתבת בלי סוף עם החברות מישראל אבל פה היא עם החברות המקומיות. עדיין קשה לקבוע מפגשים, היו לנו כמה שאפשר לספור אותם, אבל זה קורה ויש התקדמות. דווקא בתחום הזה, של מפגשים ותיאומים, היא צריכה יותר עזרה ואני קופצת על המשימה בשמחה.

 

עוד עלינו אכתוב בטח בפעם הבאה. בינתיים, שאלות ותגובות, תצרפו למטה 🙂

(בתמונה הגדולה והחברות בבילוי סקי).

מאת

הגב

2 תגובות ב "על אלו שלא הייתה להם ברירה"

הודע אל
מיון לפי:   החדש ביותר | הישן ביותר | לפי מספר הצבעות

סיינט ג'ון במזרח (Saint John's)

היי

איפה בקנדה?