אחת התחושות הקשות בלהגר ממדינה שאתה מכיר היא תחושת אי-הוודאות. כמובן שיש את אלו שעוברים עם עבודה ביד, אבל לא על אלו אני כותבת היום.
לפני שעזבתי את ישראל עבדתי כמו אתון. הייתי עוזרת מנכ"ל בחברה פיננסית מצליחה, ועבדתי בממוצע 14 שעות ביום. הבוסים היו נפלאים, המשכורת היתה גבוהה, העבודה מעניינת, אין תלונות לגבי כל אלו. אבל לא משנה כמה קיבלתי בנטו, עדיין שכר הדירה הרקיע שחקים בדרום תל אביב ויוקר המחיה רק החמיר והלך. אבל הלחץ, הלחץ. זה מה שכמעט הרג אותי בסוף.
לא פרשתי מהעבודה ממש לפני שעזבתי את ישראל. פרשתי כדי להתחיל (עוד) תואר שני, שיוביל לדוקטורט בגרמניה (למרות שזה לא באמת היה הכרחי, ובסוף החלטתי לוותר על התענוג). מפול גז של 14 שעות בממוצע עברתי ללחץ של לימודים אינטנסיביים – גם הלימודים וגם הנסיעות לירושלים שברו אותי. ואז עברתי לברלין.
הדבר הראשון ששמתי אליו לב בברלין היה השקט. קשה מאוד להתרגל לשקט אחרי שחיים ברעש כל הזמן. הצפירות בכביש, האנשים שצועקים בפלאפון, הריבים הקולניים בין אנשים, קריאות ברחוב, מה לא. בברלין, שקט. אתם נכנסים לאובאן וכולם בשקט. יש כאלו שקוראים ספר, יש כאלו שמשחקים בפלאפון, יש כאלו שסתם בוהים באוויר, אבל שקט. ברחוב, הצפירות הן רק של רכבי חירום. לא צופרים (כמעט) בכבישים. אין צפירות של "נו, זוז כבר", או קללות והוצאת עצבים. אנשים לא צועקים בפלאפון, ואם כבר מדברים, אז משתדלים שלא להפריע לסביבה.
לקח לי מלא זמן להתרגל לשקט, ואז, כשהתרגלתי, היה קשה לי להיות ברעש שוב, בביקורים בישראל. היה קשה לי להתרגל להיות בשקט גם. גיליתי שאני צועקת כשאני מדברת, ולהוריד את הטון זה משהו שמאוד קשה ללמוד כשאת ישראלית. אני גאה לומר שלרוב אני מצליחה לשמור על רמת רעש סבירה 🙂
ואין לחץ. פעם חשבתי שאני אדם לחוץ מטבעו, ולכן הכל מתקתק אצלי ואני לחוצה לסיים דברים מהר ככל האפשר, ולפיכך לעבוד כמה שיותר. בברלין גיליתי שאני לא באמת טיפוס לחוץ. לעבוד ולחיות באווירה מלחיצה, במדינה מלחיצה, בסביבה שמעודדת לחץ – זה מלחיץ.
היום? היום התגרמנתי. אני עושה דברים בשקט, בלי לרוץ לשום מקום, ברוגע. יש לחץ בעבודה, כמובן, אבל זה בגלל שאני לא אוהבת להשאיר שום משימה ל"אחר כך", ולא קשור באיזו מדינה אני חיה. אבל זה כבר לא מירוץ. יש הפסקות צהריים, וימים חופשיים, ושמירה על סופי שבוע, והנאה מהחיים.
הקמתי עסק משלי, אני עובדת עם מי שאני רוצה, ולא עם מי שמשלם הכי הרבה וחושב שהכל מגיע לו. אני באמת נהנית מהעבודה שלי, ומזה שאני זו שמחליטה על החיים שלי, ובעיקר מזה ששעות העבודה שלי התמתנו.
אנשים רצים ברחוב, אבל לא רצים בחיים. החיים חשובים, לא הכסף. עובדים בשביל לחיות, לא חיים בשביל לעבוד. הכסף לא מנחה אותנו כאן. לא עושים הכל בשביל כסף.
זה מוזר בהתחלה, וקשה להתרגל. כשאתם מתרגלים – אי אפשר להבין איך אפשר לחיות אחרת.
בכל פסח מאז שעזבתי אני שמחה שיצאתי מעבדות לחירות. מאחלת גם לכם!
כתבה יפה, אי אפשר להמחיש את המצב בפריז גם ממש לחוץ ומלא פקקים ולחץ אבל עדיין יותר שקט מהארץ. אני גרה בעיירה ליד פריז ושם שקט ובדיוק מה שאתם מתארים. מדהים. אפילו בפריז אנשים מחכים בשקט למטרו, העיר הרבה יותר רועשת ולמשל בתור בסופר היה קצת רעש אבל מה שמפריע לי זה המהגרים והלחץ, אפילו צרפתים בורחים מהעיר. אני מחפשת את העיר האידאלית בצרפת, גם לא חור אבל שקטה, מקווה שאמצא
שמחה בשבילך שהכל הולך חלק!
כתבה יפה שממחישה גם את החיים בלונדון, שהן כמו ברלין ערים ענקיות, אך שקטות להפליא באזורי המגורים וגם בחלק מהמקומות הציבוריים כמו ברכבת התחתית – דממה (חוץ מהנסיעה עצמה).
גם העמידה בתור היא לרוב שקטה וכל אחד יודע שיגיע תורו, אין דחיפות או ניסיון להשיג עמדה משופרת. יש תחושה שהחיים כאן מבוססים על אמון בין אנשים, שלא "ידפקו" אותך וככה החיים הופכים יותר רגועים.
אין מוזיקה (מזרחית) חזקה מהשכנים ממול, אין לכלוך ברחובות, אנשים מכבדים אחד את השני, חיים שקטים ויעילים (ומשכורות גבוהות). אחרי שהתרגלתי לשלווה, אני לא אחזור לישראל.