Sign In

Remember Me

חופשה (?) בישראל

חופשה (?) בישראל

הייתי שבועיים בישראל. יש אנשים שקוראים לזה חופשה, ובדרך כלל אני לא נכללת בתוכם. הפעם באמת יכולתי להגיד שהייתי בחופשה, אבל זה היה מוזר.

קצת רקע.
חברה טובה שלי, מדנמרק, אובחנה עם סרטן השד באוגוסט שעבר. כשהיא הלכה לטיפולי כימותרפיה, הבטחתי לה שאקח אותה לטיול של שבועיים בישראל ברגע שתבריא. היא כבר שנים מחכה שאציע לה לטוס יחד איתי, ומאז נלחמה כלביאה בסרטן.
בינואר הכריזו הרופאים שהיא נקיה מסרטן לאחר הכימו, הניתוחים וכל הטיפולים. השמחה היתה רבה והזמנו כרטיסים ומקומות לישון בהם ברחבי ישראל. הכל, כמובן, עם אפשרות לביטול ברגע האחרון.
באמצע מרץ התחילו להסתבך העניינים והיא נכנסה ויצאה מבית חולים כל הזמן. לא רציתי להיות זו שאגיד לה לא לבוא, אבל בסוף היא הגיעה למסקנה הזו בעצמה, וכל אופי הטיול השתנה. אם אני לבד, אין לי צורך בטיול בירושלים וגם לא בים המלח, לא בצפון ולא בסיורים אקזוטיים בתל אביב. אז הזמנתי מקום בתל אביב רק לעצמי, כשבין לבין יש סדר וחגיגת יום הולדת (תמונה של העוגה שאחותי אפתה לי ממש למעלה…) עם המשפחה.

ההגדה האולטימטיבית לסדר מוצלח, שבד"כ לא מעניין את רוב יושבי השולחן החילוניים.

הבדיקות בנתב"ג דווקא הלכו מהר ושוחררתי עוד באותו ערב, הן בשל סטטוס מחלימה והן בשל PCR שלילי. למחרת נסעתי לבקר את המשפחה בהפתעה (שהרי ציפו לי ביום ראשון, כי 24 שעות וזה), והיה באמת נחמד לראות את כולם, אחרי כמעט שלוש שנים שלא הגעתי בגלל הקורונה.

מאז התמקדתי בעיקר בתל אביב. כלומר, בחדר במלון.
שתבינו, כשאני טסתי מברלין בשישי בצהריים היה ש-ל-ג. כשהגעתי לישראל בערב היה מעל 20 מעלות וח-ם. ואני הרי שונאת חום ושמש ידועה… אבל, נו, הגעתי בשביל לראות משפחה וחברים, אז בקטנה.
בשבועיים האלו, מלבד הגיחות המשפחתיות מחוץ לתל אביב ופגישות עם מעט החברים שעוד נותרו לי בישראל, הייתי בחדר במלון, במזגן. צדקה אחותי כשהציעה לי לקחת מלון שיהיה לי נחמד להיות בו, ולא רק לישון בו.
ושתדעו, המלון הזה היה המקום הכי בטוח בתל אביב באותם הימים. ערב לפני היה את הפיגוע (300 מטר מהמלון שלי), ונוכחות המשטרה ומג"ב הורגשה בכל מקום.

אבל תל אביב צחקה לי בפרצוף. נכנסתי לסטימצקי כדי לבחון ספרים, והספר "ישראלים בברלין" היה בתצוגה. בטח שקניתי, הרי צריך לדעת משהו על הקהילה שאני חיה בה, לא?

(סתם, סתם, זה מחקר סוציולוגי שגם אני השתתפתי בו, ובסוף לא הכניסו אותי, אבל היה משעשע לראות את השמות של חצי קהילה בפנים…).

אחר כך הלכתי לשבת בבית קפה בשינקין ומולי ישב איש מבוגר שקרא עיתון בגרמנית.

רק מה, איפה קונים בתל אביב עיתון בגרמנית? דווקא ממש התחשק לי לקרוא…

כשחזרתי למלון, שמתי לב שמתחת יש חנות שמוכרת דונר (מאכל מסורתי טורקי שנפוץ מאוד בברלין). אפשר לשלוח את הילדה לחופשה מברלין, אבל ברלין הולכת איתה לכל מקום…

אני צמחונית והריח של הדונר נוראי

ועכשיו עוד יותר ברצינות. הדבר שהיה לי הכי קשה הוא לשמוע עברית בכל מקום. בברלין, כשצצה העברית, האזניים שלי ישר מזדקפות. בתל אביב, התחרפנתי. היתה קצת רגיעה כששמעתי קצת גרמנית וקצת אנגלית באזור, אבל העברית מכל עבר הטריפה לי את השכל.
והמחירים… אומייגאד… מה זה המחירים האלו? אז נכון שאני באה מברלין ואולי הסטנדרטים שלי אחרים, אבל זה פשוט לא יאומן! קפה הפוך גדול עולה 16 שקל (למרות שקיבלתי דובי באחת הפעמים), בורקס גבינה קטן עולה 7.5 שקל ליחידה (!!) וחבילת טמפונים עולה 32 שקל (בברלין אותה חבילה, עם כיתוב בעברית, עולה משהו כמו 2-3 אירו!!)!!

הבריסטה של ארומה דיזינגוף יצאה הכי קליברית בעולם!

על הקורקינטים והאופניים החשמליים בכלל אין מה לדבר. בתל אביב עשו להם שבילים מיוחדים, אבל למה להם לנסוע על השביל המסומן אם אפשר לנסוע על המדרכה, הצרה בלאו הכי? אז מה אם מישהו ימות בדרך… העיקר שתגיע לאן שצריך. איזה סיוט.
בברלין הם נחשבים לכלי רכב לכל דבר, יש עליהם ביטוח וחייבים לנסוע על הכביש, ולא על המדרכה ו/או הולכי הרגל.

אז עם כל התלונות האלו והביקורים המשפחתיים והחבריים, למה קראתי לזה חופשה הפעם?
כי קראתי 4 ספרים במהלך השבועיים האלו. מקום העבודה שעבדתי בו בשנתיים וחצי האחרונות (ועזבתי לאחרונה, יוהו!) רוקן אותי מכל אנרגיה חיובית, וכל מה שהייתי מסוגלת לעשות בסופי שבוע זה לישון. גם בפעמים שטיילנו, תמיד ישנתי באוטו בדרך ליעד. הייתי גמורה.
ופתאום – הקלה. הייתי משוחררת, לא הרגשתי שום לחץ ולא רצתי לשום מקום. יכולתי להישאר בחדר ולצפות בסרטים וסדרות ביס (לאיזה מלון אין היום טלוויזיה חכמה בשביל להתחבר לנטפליקס??), יכולתי לשבת בבית קפה ופשוט לקרוא ספר, ואשכרה להינות ולשכוח מכל הבלאגן של השנים האחרונות.

לפחות זה.

הלכתי עם אחותי למין מדרחוב כזה נוסטלגי במודיעין. היה מעניין, אבל אין, אין, אין כמו במבה

ברלינאית ברמ"ח איברים ומגשימת חלומות

Subscribe
Notify of

22 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
Flying Dutchman
Guest
1 month ago

כל כך כיף לקרוא אותך ברלינאית.. נעדרתי הרבה זמן מהאתר וזה כיף לחזור ולקרוא מאמר שלך. אז מה חדש בדויטשלנד? מה דעתך על הקנצלר שולץ?

ג׳ינו
Guest
2 months ago

חברים, כדאי ואף רצוי להעביר את השיח בבלוג כאן לאיך לעזור לאנשים לצאת מהחור הזה שנקרא ישראל. פשוט להציל את הקומץ השפוי שפשוט סובל. הייתי בביקור משפחתי אחרי ארבע שנים שלא התאפשר – בגלל משבר הקורונה. אני חי בחו״ל כבר למעלה מ20 שנה. וזה אכן תמונות קשות. ביקור קשה. אפילו סוג של קומדיה עצובה. והקטע הוא שהקושי מתבטא בכל תחומי החיים בישראל. ואתה שואל את עצמך, באמת? אי אפשר אחרת?! הקושי מגיע דווקא מהתרבות! (מהחוסר תרבות) אנשים חיים בחוסר מודעות עצמית מזעזעת. ואגם גם מתפארים בזה. ״אנחנו הישראלים הרבה יותר יצירתיים״…ממש! אם זה בכבישים, עם נהיגה מטורפת ולא אדיבה, המבטים… Read more »

Tomer
Guest
Reply to  ג׳ינו
2 months ago

מעניין שאני מגיע עם ציפיות נמוכות, ובדרך כלל מופתע לטובה – כנראה בגלל שעזבתי לפני פחות מעשור וההתדרדרות ביחס למה שזכרתי היא פחות דרמטית. כשאני מגיע, אני מנותק לגמרי רגשית ולכן לא מתרגז מזוטות שיכולות להקפיץ את הפיוז כשבאמת אכפת לך מהמקום ואתה לוקח ללב. ואז אפשר להנות מקידמה טכנולוגית מופרעת, אוכל משובח, מערכת בריאות מעוררת קנאה (הייתי בשוק מהמהירות והעלות הזניחה יחסית שבה הילדה טופלה במרפאה פרטית – ואנחנו חיים במדינה עם מערכת רפואית ציבורית "טובה"), וגם הערסים, הדתיים וכו', שכשגרנו בישראל היו מרתיחים לי את הדם, נראים כמו אקזוטיקה. מה שאני כן מסכים לגביו זה תל אביב: חייתי… Read more »

הישראלי הער
Guest
Reply to  Tomer
2 months ago

אני מתחבר מאוד למה שאתה אומר. חזרתי לארץ באותה גישה – איני מתרגש יתר על המידה מהדברים הרעים, ואני משתדל להישאר עצמאי ומנותק מהמדינה כמה שיותר (חוסך ממני המון עוול). אני יודע איפה אני חי ולכן אין לי ציפיות גבוהות, ובדרך כלל אני מופתע לטובה. אולי זאת הדרך לחיות פה? (;
מעניין מה שאמרת לגבי תל אביב – נכון לרגע זה היא אהבת חיי. אבל אולי אני נמצא ב-Honeymoon period ובסוף אגיע לאותה מסקנה כמוך. אני פה כבר כמה שנים ובינתיים אני לא רואה את עצמי עוזב. נחיה ונראה 🙂

תודה על התגובה.

Tomer
Guest
Reply to  הישראלי הער
2 months ago

בנוגע לתל אביב: כשעזבתי היא היתה יקרה, מטונפת, עם בתי דירות מתפוררים ובעיקר פקוקה, צפופה ועצבנית. כמובן שהיא גם מגניבה, מפתיעה, עם סמטאות שמובילות למקומות לא צפויים ועצים ובנינים יפים שמספרים סיפור על עיר עם יומרות אירופאיות בלב הלבנט.

העניין הוא שבכל הפרמטרים הבעייתיים שציינתי בהתחלה, חלה החרפה משמעותית מאז שעזבתי (ואלוהים יודע שהמצב היה רע מאוד כבר אז): היוקר בלתי אפשרי, הצפיפות בלתי נסבלת, ואם תחכה רגע אחד לחניה שתתפנה תקבל צפירות כאילו חסמת אמבולנס בדרך לטיפול נמרץ!

הישראלי הער
Guest
Reply to  ג׳ינו
2 months ago

לגמרי מבין אותך ואתה צודק בכל מילה. מצטער שעברת את זה!

Last edited 2 months ago by הישראלי הער
אני
Guest
Reply to  ג׳ינו
1 month ago

וואו, סיכמת הכל בצורה פשוט ממצה. זה בדיוק מה שזה, וכשאני אעבור מפה, אני בספק לגבי התדירות אם בכלל שאבוא לבקר פה, על אף הגעגועים לחברים ומשפחה, זה פשוט בלתי נסבל להיות פה, על אחת כמה וכמה לחיות פה. לצערי הקומץ השפוי שנשאר פה – לא כל מי ששייך אליו מבין מה הולך להיות פה עוד 20 ו-30 שנה. יש לי הרבה חברים שלא משתייכים לכל התופעות והקבוצות שתיארת והם בטוחים שלא הולך להיות יותר גרוע ואפילו הולך להשתפר. אז לגבי "לעזור לאנשים לצאת מהחור הזה שנקרא ישראל", הם לא מבינים שהם צריכים לצאת מפה, להיפך, הם חושבים שטוב פה.… Read more »

מממ
Guest
Reply to  אני
1 month ago

כמו צפרדעים במים, עכשיו החום עדיין נעים…. (;

האנשים הטובים
Guest
3 months ago

אני חס ומרחם על האנשים הטובים.
בעוד כמה שנים אחוז הערסים מכל המיגזרים.
יהודי ערבי.נוצרי.יהיה כה גדול והחיים יהפכו לגהינום
האנשים הטובים המשכילים המתורבתים השקטים.
יסבלו כה קשה שהם ממש יחיו בגהינום.וישאר להם כמה ברירות.אחת להגר והם יהגרו מפה שתיים להתבצר בבית ולחשוש תמיד כמו הלבנים בדראפ.
שלוש להלחם.אני מציע לאנשים הטובים ללמוד מהגן
אומנות לחימה עד גיל 20.להתגודד ולגור בקבוצה.
ולתת מנה אפיים לכל בריון ערס ושאר חלאות
המדינה מסוכנת לתושביה.

שאלה למגיבים
Guest
3 months ago

אחד הדברים הכי מפריעים לי בישראל.
זה התחושה שאתה במרחב הישראלי
שאין לך פרטיות.כאילו כל אחד בתוך השני.
כאילו אתה שקוף חלול לעומת ההרגשה
שאתה נמצא בחוץ לארץ שם אתה מרגיש
אלמוני פלוני פלמוני.אדם שחי במרחב
באנונימיות פרטיות שקט שלווה רוגע.
מה דעתכם?

Reply to  שאלה למגיבים
3 months ago

בישראל הערך של הפרט פחות חזק מבמדינות אחרות באירופה. זה סוג של ציר בין הקולקטיב לעומת האינדיבדואל. וישראל היא באמצע(?) כי להיות ישראלי או יהודי זה הרבה יותר מאשר להיות אדם פרטי. כשהנורמה היא לשפוט אותך על פי השבט שאליו אתה משתייך (אנחנו או הם), אז הפרטיות שלך נפגעת.

לצערי, גם במדינות מערביות אחרות זה קרה בעקבות הקוביד (למשל באוסטרליה), אבל באופן גס, ישראל פחות אינדינדיאלית מאשר במדינות מערביות.

נכון
Guest
Reply to  הישראלי הנודד
3 months ago

הישראלים מחטטים המון.
מגיעים אליך בכל שעה
מצלצלים מתי שבא להם.
והרבה פעמים היחס חד צדדי.
כשאתה תעשה כמוהם תקבל על הראש
רק להם מותר להתנהג בגסות בהמיות
חוסר כבוד והתחשבות.
ויכוח יכול להגמר בריב קשה
בסכסוך ממושך.רק תנסה לחיות אחרת
אוהו כמה תסבול.

Member
Reply to  הישראלי הנודד
3 months ago

אני בן אדם שמאוד פנאטי לפרטיות שלו (גם בגלל מה שאבחנו לי) זה גורם לי חרדות שחודרים לי למרחב הפרטי ובישראל אין ערך לפרטיות ולשאול שאלות חודרניות זה בסדר, אבל אוי ואבוי אם אני אומרת משהו לא במקום. לישראלים יש מנטליות של כפר בברית המועצות, איפה שכולם מכירים את כולם, נדחפים לעניינים של כולם, משאירים דלת פתוחה וחיים אחד על השני, אפילו אין פרטיות בעשיית צרכים כי היו שירותים משותפים במקרה הטוב ובמקרה הגרוע היית עושה פיפי בחצר. המנטליות הזאת נשארה, כי בישראל הקולקטיב הוא מעל הכל, כמו בברית המועצות. שמתי לב שלצרפתים קומוניסטים או לכאלו שבאים מכפרים יש בול… Read more »

ערן
Guest
3 months ago

גם אני הייתי בארץ באותו זמן לשבועיים. פעם ראשונה שאני בא לביקור אחרי יותר משנה וחצי. עשיתי את הטעות המרה של לנסות לחסוך וחזרתי לדירה של ההורים לזמן הזה. טעות איומה. אחרי ארבעה ימים הודעתי שאני אוהב את כולם אבל שאני לא מסוגל להמשיך, ומאותו רגע זיגזגתי בין בן דוד שלי בחיפה למלון בתל אביב, עם גיחות למשפחה בליל הסדר ובכמה ימים אחרים. סך הכל היה לי מאוד נחמד בארץ, אבל לא ייאמן כמה הוקל לי לחזור לגרמניה. זאת הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה אני מרגיש בנוח ובבית בגרמניה יחסית לארץ. דווקא הביקור בארץ גרם לי להעריך מחדש כמה שאני… Read more »

Reply to  ערן
3 months ago

אני יכול לומר אותו הדבר, למרות השמש החמימה, השווארמה העסיסית והאווירה המזרח תיכונית, היה נהדר לחזור ללונדון.

דרך אגב, גם אני גרתי קרוב לשנה בפרנקפורט, אחת הערים החביבות ביותר בגרמניה 🙂

Last edited 3 months ago by הישראלי הנודד
זה מצער
Guest
Reply to  ערן
3 months ago

מאוד מצער שאדם שאוהב פרטיות
וקצת חושב אחרת יסבול מאוד בישראל
ואני לא מדבר בכלל על ימין או שמאל
אלא אפילו ימני או שמאלני קצת שונה
מהשאר כבר יסבול בארץ.
מאוד עצוב.

Member
Reply to  ערן
3 months ago

אני דווקא שמחתי להיות קצת אצל ההורים, תרבות אירופאית ומכבדים את המרחב הפרטי. הבעיה התחילה כשיצאתי החוצה. ואז כלכך רציתי לחזור לצרפת ולא יצאתי מהבית חודש עד הטיסה, קראתי ספרים בחדר ושיחקתי עם החתול
אם אני באה לארץ זה רק כדי להיות אצל ההורים/סבתא או אצל החברה הכי טובה שלי שגם היא חושבת כמוני ורוצה לעזוב את ישראל אבל היא עובדת על זה
אבל מסכימה לגמריי

Last edited 3 months ago by Venus
Kek
Guest
Reply to  Venus
3 months ago

היי ונוס! מה לגבי האתר שלך ? יש משהו חדש? שמעת על סקיי ? מה קרה לבחור הזה ?הוא היה השראה בשביליץ מקווה שהכל טוב אצלו בחו"ל.

Member
Reply to  Kek
3 months ago

הייתה לי תקופה ממש עמוסה גם מבחינה רגשית, בקרוב יתפנה לי זמן וישלי כבר רעיונות לכמה כתבות
בנוגע לסקאי אין לי מושג נעלם לי המייל שלו ולא קיבלתי ממנו שום הודעה כבר כמה שנים. מקווה שהוא בסדר…

Admin
3 months ago

נדמה לי שהיינו בישראל באותו השבוע 🙂 חבל שלא נפגשנו! שמח שנהנת, כתושבי חוץ, שרק מבקרים בהחלט אפשר להנות בישראל. אני אוהב שמש, באפריל היה נעים ולא חם מדיי ואני מת על שווארמה (דבוש, הקוסם) ישראלית, וגם אייס קפה של ארומה, העוגיות שוקולד של רולדין, אבן גבירול (יש שם חנות קרפים חדשה), שדרות רוטשילד, שרונה, ועוד כמה מקומות בת"א, לשבוע אחד אני נהנה מהארץ, וכמובן לפגוש את המשפחה. אז מתי את באה ללונדון? או שאני אגיע לביקור בברלין, אבל בכל מקרה אני מתכנן לפגוש את שירן בקיץ בפריז אז אולי ניפגש שם 🙂 נ.ב: והגדת לבינך ועשית להם רגשות אשמה… Read more »

Last edited 3 months ago by הישראלי הנודד
Reply to  ברלינאית
3 months ago

את תמיד מוזמנת 🙂 שלחתי לך הודעה לוואצאפ.