פוסט אורח מאת ירוא
ראש ממשלתה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון נוהג להתבטא בחריפות כנגד איראן. הוא אף הגדיל לעשות והשווה אותה לגרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השנייה: "השנה היא שנת 1938 ואיראן זאת גרמניה". אני לא מתכוון להתייחס לאמירה הזאת ברצינות, החיים קצרים מכדי לנתח אמירות מטופשות של ראשי ממשלה ישראלים, כאלה יש בשפע, אני מתכוון לשנות אותה קצת.
נניח שראש ממשלתנו הדגול היה אומר: "השנה היא שנת 2038 וישראל היא כמו איראן". הו, זה כבר מעניין. נשמע לכם מופרך? אנחנו עדיין רחוקים מאוד משם? כן, אני מסכים אתכם כמובן. גם לי זה נשמע די מופרך. אבל אני גם לא חושב שזה לגמרי מנותק מהמציאות לחשוב כך. לישראל ולאיראן יש הרבה מן המשותף (מעניין לציין שגם איראן היא דמוקרטיה פורמלית). שווה גם לזכור שכרגע העתיד לא נראה כל כך ורוד עבור ישראל, יש לא מעט סיבות לחשוב כך. אני לא אמנה אותן כאן, אבל אני מניח שהן די ברורות. חוץ מזה 2038 זה עוד הרבה זמן ולא מעט יכול להשתבש עד אז. בקיצור יכול להיות כך או אחרת. לצורך הדיון בוא נניח שזה נכון. כלומר נניח שעד שנת 2038 ישראל הולכת להיות תאוקרטיה חשוכה ממש כמו איראן של היום. עכשיו בוא נניח שזאת עובדה מוגמרת שאין לשנותה, כלומר אין שום טעם להיאבק. השאלה היחידה שנשארה לנו היא מה כדאי לנו בתור ישראלים וישראליות ליברלים ואוהבי חופש וחירות לעשות?
למזלנו ההסטוריה באה לעזרתנו: השנה היא שנת 1938 ואנחנו בגרמניה 5 שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון. על רקע ההתבהמות האיומה והנוראה של האוכלוסיה הכללית מספר רב של אנשי מדע ותרבות חשובים בוחרים (או נאלצים במקרה של היהודים) לעזוב את ארץ מולדתם לבלי שוב, בין השמות הגדולים תומאס מאן, הרמן הסה, ברטולד ברכט, סטפן צוויג, ליזה מייטנר וכמובן אלברט איינשטיין. המצב נראה אבוד לחלוטין ואנשי תרבות ומדע גרמנים רבים שעוד נותרו בגרמניה עומדים בפני ברירה לא פשוטה: להישאר או לברוח.
בין אותם אנשים היה מקס פלאנק. אחד מגדולי הפיסיקאים התיאורטיקנים בכל הזמנים. קצת רקע על מקס פלאנק לאלה מכם שטרם שמעו עליו (באדיבות ויקיפדיה העברית): נולד בשנת 1858 נחשב למייסד של תורד הקוונטים, שזה תחום בפיסיקה שאני לא ממש מכיר, ומפורסם גם בשל עבודתו על קרינה של גוף שחור. על שמו קרוי קבוע פלאנק. כהוקרה על פועלו זיכתה אותו האקדמיה השבדית למדעים בפרס הנובל לשנת 1918 (בפיסיקה כמובן). היה חברו הטוב של אלברט איינשטיין (היהודי). מקס פלאנק נישא פעמיים ולאיש נולדו נולדו 5 ילדים בסה"כ: 4 מאשתו הראשונה שני בנים ושתי בנות תאומות ובן אחד מאשתו השנייה.
למרות ההצלחה המדעית הפנומנלית שלו, בכל הנוגע לחייו האישיים למקס היה מזל ביש. האסונות האישיים לא הפסיקו לפקוד אותו והם היו רבים: אשתו הראשונה נפטרה ממחלה. בנו הבכור נהרג בקרבות מלחמת העולם הראשונה, שתי בנותיו נפטרו בהפרש של שנתיים זו מזו – שתיהן במהלך לידה. רק בנו הצעיר, ארווין, שגם הוא נלחם ואף נפל בשבי הצרפתי, שרד את המלחמה והשנים שלאחריה ושירת במספר תפקידים מנהליים חשובים ברפובליקת ווימר.
מאקס פלאנק היה בן 74 כאשר הנאצים עלו לשלטון בשנת 1933 ועוד "זכה" לראות "כיצד חברים ועמיתים יהודים רבים מושפלים ומאבדים את משרותיהם" (מתוך ויקיפדיה). פלאנק התנגד כמובן לרדיפת היהודים ולכל סוג של אפליה נגדם. אבל למרות נסיונות עידוד מצד חברו, המדען המפורסם, אוטו האן בחר שלא להיכנס לעימות ישיר מול המשטר הנאצי. תחת הנהגתו, מכון "קייזר וילהלם" נמנע מעימותים עם המפלגה. כאשר עמדה כהונתו כראש המכון להסתיים בשנת 1936 הוא נאלף להיכנע ללחץ מצד השלטונות ונמנע מלהגיש בקשה לכהונה נוספת. למרות הכל פלאנק נשאר נאמן קודם כל להיררכיה ולמדינה הגרמנית. גם כשפרצה המלחמה מקס פלאנק בחר להישאר בגרמניה. במכתב משנת 1942 הוא כתב: "אני חש תשוקה בוערת בקרבי להתמיד מעבר למשבר זה ולחיות זמן רב מספיק על מנת שאוכל לחזות בנקודת המפנה".
אכן הוא זכה לראות את "נקודת המפנה", אולם ביש המזל לא הפסיק לפקוד אותו. בשנת 1944 הושמד ביתו כליל בהפצצת בעלות הברית ביחד עם כל ניירותיו ותכתובתו המדעית. וגרוע בהרבה, בנו האהוב ארווין, האחרון שנותר מבין הילדים שילדה לו אשתו הראשונה, נחשד בשיתוף פעולה עם קושרי ה-20 ביולי. הוא נתלה בפברואר 1945 – בקושי שלושה חושדים(!) לפני כניעת גרמניה הנאצית. פלאנק עצמו נפטר בשנת 1947 כשהוא בן אדם שבור שכן מותו של בנו הצעיר "השמיד את רצונו להמשיך לחיות".
אבל האם היה זה רק מזל ביש? הרי ברור שהאסון הגדול מכולם שפקד אותו – מות בנו בידי הגסטאפו – יכול היה להימנע אם היה בוחר לקחת את עצמו ואת משפחתו ולעזוב. זה לא שלא היה לו לאן ללכת. סביר מאוד להניח שכל מוסד אקדמי היה ממהר לפתוח את שעריו בפני מדען דגול ובעל מוניטין בינלאומיים כמו מאקס פלאנק, ואכן כך היה במקרה של קורט גדל, אלברט איינשטיין ועוד רבים אחרים, ובכל זאת ולמרות שהמשטר הנאצי היה מאוס עליו מאקס פלאנק בחר להישאר.
עכשיו בוא נעזוב את האנלוגיה למקס פלאנק ונחזור למקרה שלנו. המגמות השליליות שעוברות על ישראל ברורות לכל בר דעת. אצל היהודים, האוכלוסייה מתחרדת מצד אחד ונעשית לאומנית וחשוכה יותר ויותר מצד שני. כל הראיות מצביעות על כך שהמגמות הללו (דתיות ולאומנות) ימשיכו להתגבר ביחד עם השיעור הגבוה של ריבוי טבעי בקרב הציבורים החרדי, הדתי לאומי והמסורתי (אני לא בקיא במצב בקרב הציבור הערבי שגם לו שיעור ריבוי טבעי גבוה). המגמות הללו הולכות להשפיע באופן אישי על כל אחד ואחד מאיתנו וסביר להניח שאין לנו יותר מדי השפעה עליהן. כלומר יכול מאוד להיות שישראל בתוך דור או שניים תהפוך להיות מדינה יותר תיאוקרטית ולאומנית והרבה פחות דמוקרטית ממה שהיא עכשיו ואין לנו דרך לשנות זאת. יהיו לעניין הזה השלכות מרחיקות לכת… ראוי שמי שמתכוון להישאר פה לעוד הרבה זמן יהיה ער לכך. וכדאי לו שיסתכל קדימה ויחשוב קודם כל על עצמו ועל המשפחה שלו.
ולכל בן אדם שקורא את הפוסט הזה וחי עדיין בישראל (כן – זה תקף גם אלי), בין אם הוא ערבי או יהודי, אני מציע לשאול את עצמו את השאלה הבאה ולחשוב טוב על תשובה: האם ישראל הינה מקום טוב ובטוח לגדל בו ילדים? אם התשובה איננה "כן" מהדהד אז סימן שאנחנו בבעיה.