Sign In

Remember Me

משבר זהות

משבר זהות

כל פעם שהייתי שומעת את הצירוף "משבר זהות" זה הרגיש לי נורא רחוק. מבחינתי, פסיכולוגים המציאו את המונח הזה, או הבעיה הזו, רק בשביל שתהיה להם יותר עבודה. או שלא בהכרח פסיכולוגים – אולי אלו עיתונאים וכל מיני כתבים מחפשי סנסציות שלקחו את הרעיון וטחנו אותו עד דק כדי לנפח כותרות וכתבות.

ואף פעם לא חשבתי שזה יכול לקרות גם לי. או לפחות כך היה נדמה לי. שזה מוזר, כי אף פעם לא שייכתי את עצמי לזהות זו או אחרת – יש מיליון זהויות שיכולתי לאסוף בדרך, בעיקר אם אנחנו מדברים מבחינת שייכות לאומית או דתית. יכולתי להיות יהודיה או אתאיסטית, יכולתי להיות ישראלית, פולניה, גרמניה (בתיאוריה) או אזרחית העולם, יכולתי להיות הרבה דברים, ובחרתי ליצור לעצמי זהות משלי: הכל מהכל, אבל יותר מתקרב למי שאני, ותו לא. לא צריך משבר בשביל זה.

אני יודעת, זה נשמע הזוי, אבל אני אנסה להסביר. כשהייתי בישראל הגדירו אותי כיהודיה, ישראלית, אשכנזיה, שמאלנית (סמולנית), משכילה ואליטיסטית. אנשים מגדירים אותך כל כך הרבה פעמים וכל הזמן, שאת מאמצת בעצמך חלק מהזהויות האלו. אני מניחה שמכל אלו ההגדרה הזהותית היחידה שדחיתי בכל תוקף היא יהודיה. לעולם לא הרגשתי כזו, ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני מתנגדת לעניין אלוהים וחבורתו. כשהתבגרתי והבנתי בתחום יותר, הבנתי שאני משתייכת לזרם מאוד מסוים, שבישראל פחות מוכר (אבל בגרמניה, למשל, מאוד מאוד נפוץ), שנקרא אתאיזם אגנוסטי. לצורך העניין, ההגדרה על פי ויקיפדיה היא "זרם פילוסופי המשלב בתוכו את האתאיזם והאגנוסטיות.  אתאיסטים-אגנוסטיקנים הם אתאיסטים מאחר שאין בהם אמונה בקיום כל אלוהות מכל סוג שהיא ואגנוסטיקנים כיוון שהם לא מתיימרים לדעת או לקבוע האם האלוהות אכן קיימת או לא."

כל ההגדרות האלו עשו לי רע בישראל, לא רק מבחינה אישית, אלא מבחינה חברתית. בבית הספר היסודי ובתיכון סבלתי מהצקות בלתי פוסקות בגלל שהייתי הילדה "הלבנה" היחידה בבית הספר ובשכונה, ממושקפת שקוראת ספרים, שומו שמיים. בבית אצלנו לא שמרו כשרות ואכלו חמץ בפסח, וכשהילדים בבית הספר גילו את זה, עשו עליי חרם בית-ספרי, שנגמר במזל כשהמורים גילו במקרה אחרי שלושה שבועות. יש דברים שמשאירים חותם לכל החיים. הלקח שאני למדתי מהחוויות בבית הספר הוא שאני חכמה יותר מרוב הילדים, ושאני צריכה להתבייש בזה. למדתי שזו בושה שאוכלים חמץ בפסח. כשהתבגרתי, יישמתי את הלקחים והפכתי את עצמי לסתומה וכזו שיש לה פוטנציאל, אבל היא לא מממשת אותו. כל מי שציפה ממני להיות פרופסורית באוניברסיטה, איבד כל תקווה כבר בתיכון.

מה ששינה את נקודת המבט שלי היה האוניברסיטה. הטמטום שהפגנתי בתיכון הוביל אותי למכינה של האוניברסיטה העברית, שם גיליתי שאפשר גם אחרת. גיליתי שאם אני אינטליגנטית זה בעצם נותן לי נקודות זכות, שלאף אחד לא איכפת מה דעותיי הפוליטיות או השקפותיי הדתיות ואם אני אשכנזיה או לא. אמנם לפעמים זה הרגיש כאילו אנחנו בני 17, אבל בסופו של דבר כולם רצו להיכנס לאוניברסיטה, כל אחד והמטרה שלו, והיינו בוגרים מספיק בשביל לשים כל מחלוקת בצד בשביל המטרות החשובות באמת.

כשהתחלתי את התואר הראשון, התחלתי לפרוח באמת. שמתי את כל הזהויות בצד, והתרכזתי בלימודים ובמטרה של להגיע למסלול הישיר לדוקטורט בארצות הברית, מיד בסיום התואר הראשון (התקבלתי, אבל לא יצא לי לממש כי אבא שלי נפטר ולא רציתי לעזוב מיד אחרי). באוניברסיטה הייתי בעננים כי הייתי בעולם סגור, בו "חכמה", "אינטליגנטית" או "אשכנזיה" לא היו מילות גנאי. זאת אומרת, חוץ ממלגת לימודים, שם בפירוש הופליתי לרעה בגלל שאני לא ממוצא שהוא לא אשכנזי, ובגלל שההורים שלי מרוויחים מעל אלף שקל בחודש, ויש להם תואר ראשון ומעלה. קיפוח קוראים לזה.

אבל בואו נחזור רגע לעניין הזהויות. בישראל מאוד קל להיות מוגדרת על ידי אחרים, ולפעמים את מאמצת את מה שהחברה אומרת עלייך, כי נמאס לך להילחם. אז התת-מודע מוביל לעשיית מעשים שמצדיקים את הסטיגמות שהדביקו לך. ככה, למשל, את קוראת לעצמך "סמולנית" למרות שזה כינוי גנאי, עד שאת מבינה שיש גבול ואת חייבת להחזיר לעצמך את השליטה בזהות שלך. שאת חייבת להפסיק לתת לסביבה להגדיר אותך, והגיע הזמן להגדיר, או לא להגדיר, את עצמך. והתחלתי לעבוד על זה. ההבנה שמעבר מישראל הוא בלתי נמנע, גם אם לא למטרות דוקטורט, הגיעה די מהר אחרי שהתחלתי לחפור בנושא.

ואז הגעתי לגרמניה, וכל אוסף הזהויות-לא זהויות שהיו לי הפכו ללא רלוונטיות, כי כל פעם הייתי מישהי אחרת, לפי הצורך והסביבה. ככה, למשל, הגעתי לברלין עם תיוג של "שמאלנית קיצונית", ואז גיליתי בברלין כל כך הרבה אנשים שבשבילם אני ימנית. עניין של פרספקטיבה, אני מניחה.

כשבוע אחרי שעברתי, הלכתי עם חברה (ישראלית לשעבר) להופעה של להקה שאנחנו מאוד אוהבות. התלבשנו בבגדים שתואמים את האירוע (נקרא לזה חצאית וגופיה, טוב?) ועשינו את דרכנו לאולם. בברלין אנחנו לא שונות מאף אחד, ויש הרבה יותר מוזרים מאיך שאנחנו נראינו. הרגשנו כמו בבית, היינו חלק מהקהל… כולם כבר היו שיכורים או בדרך לשם (חוץ מאיתנו) ואנחנו עמדנו לנו להנאתנו בהופעת חימום וקשקשנו לנו בעברית עד שתתחיל ההופעה האמיתית.

מאחורינו עמדו שני בחורים גבוהים, גרמנים, שהיו כבר שיכורים כלוט. אחד מהם, קצוץ שיער, בלונדיני עם עיניים כחולות, קלט שאנחנו מדברות בשפה שלא מוכרת לו, ושאל באיזו שפה אנחנו מדברות. כמובן שלא חשבנו שיש לנו מה להסתיר, וענינו שאנחנו מדברות בעברית. כשנפל לבחור האסימון, הוא סקר אותנו במבט שיכור מלמטה למעלה, מנסה להבין את הניגוד שבין הלבוש שלנו למה שלימדו אותו החברים שלו (אותנו לא עשו באצבע, אנחנו כבר יודעות איך לזהות נאצים…), ופלט: "אתן לא נראות יהודיות". אני, שמתעצבנת כשמתייגים אותי בזהות שאני לא מרגישה חלק ממנה בכלל, ישר קפצתי לדמות. חברה שלי קלטה את גודל הצרה שאני הולכת להביא עלינו, וסיננה לי לשתוק, ולא לענות. כמובן שקפצתי על ההזדמנות ושאלתי את הבחור "איך יהודים נראים?". הוא שוב הסתכל עליי ומנסה להצביע על האף שלו. אנחנו השתדלנו נורא שלא ליפול מצחוק, ולפני שהספקתי להגיד ששכחתי את הטלאי הצהוב שלי בבית, הוא כבר ברח מאיתנו. החבר שהיה איתו בא והתנצל, אמר שהבחור שיכור ויהודים הם בסך הכל בסדר. הנהנו ועברנו לחלק אחר של האולם. אז פתאום אני יהודיה. טוב, נו, מה 'כפת לי.

ואני גם ישראלית, כי מה לעשות – אין לי אזרחות אחרת, ואני לא מסתירה מאיפה באתי, למרות שזה גורם לי לא מעט בעיות, כי אוטומטית מתייגים אותי כחלק מ"צבא הכיבוש" או "רוצחת" וכולי. מאחר שאני מסתובבת הרבה עם כאלו שאינם ישראלים, הפכתי לנציגת מדינת ישראל. הבעיה היא שאני לא השגרירה הכי טובה ביקום, מה גם שיש ישראלים בגרמניה שגורמים לקהילה כאן כל כך הרבה נזק, שמי רוצה בכלל להיות הסניגור של אנשים כאלו, שמסווגים יחד איתי, בעל כורחי. כך, למשל, ביקשו ממני הסבר, בהיותי ישראלית, על למה פלוץ ישראלי אחד נכנס למחנה הזמני של פליטים מסוריה ואפגניסטן בשכונה שלי, ועשה סרטון שמראה כמה הם אנטישמים, והפיץ באינטרנט. עכשיו, הבעיה היתה שכל אחד שעיניים בראשו ואוזניים בצדדיו יכול להבין שהבחור שם להם מילים בפה, שאל שאלות מכוונות וניצל את אי-ידיעת האנגלית שלהם. יתירה מזאת, הוא התלווה למשלחת יהודים-ישראלים (עובדים בבית כנסת!!) שהתנדבה באותו מחנה. לאחר פרסום הסרטון באינטרנט, התחילה מלחמת גרסאות מה באמת קרה שם, והמחלוקות הפנימיות של הישראלים בגרמניה התגלו במלוא כיעורן. ואז התבקשתי להסביר למה אדם קם בבוקר ומחליט להכפיש אוכלוסייה שלמה רק כדי ללבות שנאה. מה יכולתי לעשות? הסברתי שיש אנשים כאלו, ולצערי הם רק הולכים ומתרבים, אבל לא כל הישראלים כאלו. מה כבר אפשר להגיד – שבישראל זה קורה כל יום כמעט, ואנשים כבר לא שמים לב מרוב שהם רגילים? הסברתי והתביישתי לעצמי.

ומכיוון שאני גרה בגרמניה, ואין לי אזרחות, והגרמנית שלי לא שוטפת (בלשון המעטה), ולפעמים אני מרגישה שאני לא מספיק לבנה, אז אני מתויגת מן הסתם כ"זרה". וזו לא אמורה להיות הרגשה טובה בשום מדינה שהיא. אבל דווקא את הזהות הזו אני מבינה ומאמצת, כי אני מרגישה איתה טוב יותר מכל הזהויות האחרות. אני מרגישה איתה טוב כי מבחינתי היא אבן דרך, ותו לא. מבחינתי, הזהות של זרה מעניקה לי, לראשונה בחיי, שייכות לקבוצה ענקית של אנשים, שבאו מכל העולם, ולכן לאף אחד לא איכפת אם אני שמאלנית או ימנית, אם אני בעד קפיטליזם או סוציאליזם או אנרכיזם, אם אני אינטליגנטית או טיפשה כמו קרש. נכון, אף פעם לא אהיה ילידת גרמניה, ואולי לא אצליח לרדת לעומקה של המנטליות והתרבות של הגרמנים, ואולי לא אצליח לדבר ולהבין גרמנית ברמה של העברית שלי, אבל אני מקווה שאתקרב לזה. לאנשים שלא מכירים אותי (ישראלים, מן הסתם) מוזר שאני מעדיפה את הזהות הזו על פני מדינת המקור שלי. אנשים אוטומטית חושבים שזהות המקור היא תמיד הכי טובה, כי איתה נולדת (ושם תמותי, כמובן), כי את מכירה את הזהות הזו הכי טוב.

ולפעמים בגלל ההיכרות העמוקה הזו, את לא רוצה להיות חלק מהזהויות שהדביקו לך. לפעמים את רוצה להיות חלק מקבוצה של אנשים אנונימיים, אזרחי העולם, שכולם באו לגרמניה לנסות ולחיות חיים טובים יותר מאלו שהיו להם במדינת המוצא. כאן אני מרגישה שייכת. כאן אין לי שום משבר זהות.

ברלינאית ברמ"ח איברים ומגשימת חלומות


הגב

21 תגובות ב "משבר זהות"

הודע אל
מיון לפי:   החדש ביותר | הישן ביותר | לפי מספר הצבעות

יפה אהבתי

מארין לה פן היא מהאנשים שצריך לאסור עליהם להיות בפוליטיקה. היא כזאת פסיכית. המקום הראוי היחידי לה זה הכלא. והישראלים שמצביעים לימין הקיצוני באירופה ראויים לא פחות למחבת על הראש, פשוט לירוק לבאר ממנה שותים. אין לי מילים אפילו. אם באמת רוצים לגור במדינה מסויימת זה לא אמור להפריע מה אחוז המוסלמים בה, רובם לא באמת מזיקים … ואם באמת מפריע פשוט להתרחק מהערים הגדולות שם הם בכמויות גדולות יותר. אני עדיין רואה את ישראל כמדינה ערבית יהודית שיש בה קולוניות רוסיות שמנסות להשליט את תרבותן ללא הצלחה, שוב זורק אותי לתקופת הקוניאליזם העניין הזה חח. הצצתי בתמונות של מדינות צפון… קרא עוד

לדעתי לפני שבודקים כמה מדינות עולה בהן הימין הקיצוני למה שלא נבדוק מה קורה בישראל עם הימין שבגללו כל אחד חוטף באיזה שהיא דרך כמו חוק השבת

למלחמת תרבויות, בגלל שכבר טחנתי את הנושא עד דק במקומות אחרים אני רק אחזור על מה שאמרתי כאן: הגורם של השבטיות המזרחית הפך את הכל על פיו ולא היה סיכוי לישראל הישנה חובבת האירופאיות לשרוד ברגע שהפוליטיקאים זיהו את הפוטנציאל של גיוס הכוח של השבט. לכן הגענו למצב, שאין ממנו שום דרך חזרה, שבו המדינה בעצמה מעבירה משאבים עצומים רק בשביל לגדל את הדור הבא של המקופחים בשביל שהמעגל יימשך. המיתוס של מפא"י והפנקס האדום והמעברות נובע מקינאה ותו לא (אין שום אפשרות שאנחנו פחות מצליחים חוץ מההסבר שדיכאו אותנו), ואני יודע על כך פשוט בגלל שסביי התחילו בדיוק באותם… קרא עוד
מיכה, ההתנגשות היא בגלל שמדינת ישראל בשנותיה הראשונה ניסיתה בכל כוחה להכחיד את התרבות האירופאית הגלותית, דוקא בגלל מה שהיא ראתה כבושה של השואה שפוגעת באתוס הצבאי הלאומי שלה, ותוך כדי גם הביאה לכאן את התרבות הערבית, שצמחה בשקט בזכות אחוזי ילודה גבוהים. אותה תרבות ערבית שבמיוחד הצד המרוקאי שבה פועלת בצורה מנוגדת והפוכה לחלוטין לזאת האירופית – באופן שיבטי. גם ככה לא היה קשה לתרבות אירופאית לשרוד במזרח התיכון האלים ובישראלית שדוגלת במיליטריזם וערך החלוציות, אבל התנגשות התרבויות הזאת לא השאירה שום סיכויי לזאת האירופית. המרכיב הכי משמעותי כאן הוא הכבוד. היהודים המזרחים, מכיוון שכמעט כולם באו לכן רק… קרא עוד

האם 10% מוסלמים במדינה זו סיבה  לבחור במועמדת נאו-נאצי  מפחד לאיבוד זהות המדינה למרות שבעצם היא מורכבת על הטרוגניות התרבותית ליברלית המאפיינת אותה

במקרה של ישראל, זו בושה לקיים תרבות שהיא לא מזרחית. התרבות המזרחית, המרוקאית בעיקר, כבר השתלטה על הארץ ובמקום השני, התרבות הרוסית, שלדעתי לא פחות גרועה. תרבויות של מדינות אחרות נהפכות לפתע למושא ללעג ולצחוק. אני אישית סבלתי ועדיין סובלת מזה. לפעמים אני מרגישה שאני גרה בקולוניה מרוקאית או רוסית ולא בישראל. אני רואה חנויות שלמות שרשום שם רק ברוסית, כאילו אם מישהו לא רוסי נכנס לשם ישר מסתכלים עליו בעין לא יפה, מדברים רוסית חופשי ברחובות, ואם לא רוסית, אז מוזיקה מזרחית בכל מקום. יש חנויות שאני לא מעיזה אפילו להיכנס בגלל שהן ברוסית או עם מוזיקה מזרחית ברקע… קרא עוד

ידוע שבארהב וקנדה וכדומה החברה בנויה ממהגרים.למשל בארהב יש מליוני שחורים שחיים את התרבות שלהם.וכן לבנים.מוסלמים.ואסיאתים.ולטינים.האם אין שום הבדל שמפריע לקיום חברויות בין גזעים שונים.הרי תמיד כותבים על קיפוח השחורים.ושאפילו האסיאתים בארהב מקופחים.האם באמת כולם שוים ואין הרגשה של שוני.סתם מעניין

מלחמת תרבויות
מפאי ניסתה להפוך את המדינה לאירופאית.ולמזג את כל התרבויות למיקשה אחת.למערבית.הדרך היתה דרך הצבא ככור היתוך.וסגירת התקשורת לתרבויות אחרות.בהתחלה אכן התרבויות נדחקו והפכנו לצברים ישראלים.הישראלי החדש התמערב והתבייש במוצאו.המזרחיים הפסיקו לשמוע מזרחית.ולדבר בחית ועין.הם התביישו במזרחיותם.וניסו לטשטש זאת.הם חיפשו לצאת עם אשכנזיות.וללמוד השכלה.חלק החליפו את משפחתם.והתחברו עם אשכנזים.זה מה שהיה בילדותי לפני עשורים.ומה קרה?שפתאום קם דור חדש שמחדש את מוצאו וגאה במקור הולדת הוריו.ולמרבה האירוניה האשכנזי נדחק ותרבותו נשחקת.אבל חבל שזה הגיע לחיכוך במקום הכלה.דרך אגב יש ניצני התעוררות אשכנזית.כבר יש תיאטרון אידיש.אני כמזרחי נתקלתי בגזענות אשכנזית אקראית ואפילו היום.וכן גם גזענות ממזרחיים.בכלל כולם שונאים זה את זה על רקע… קרא עוד
wpDiscuz