Sign In

Remember Me

היום לא אעלה לקבר

היום לא אעלה לקבר

היום לא אעלה לקברו של שאול יחד עם חברתי, אחותו. 13 שנים שכבר התרגלתי שיש פעם בשנה בה אני עושה את אותו הדבר (אפילו את יום ההולדת אני לא תמיד חוגגת). השנה אני בקנדה ולא איתה. דיברנו על כך כשהייתי בישראל, בקטנה, היא אמרה לי "אז השנה את לא תבואי" ואז הוסיפה בציניות "זה ממש לא בסדר מצדך." בפעם הראשונה, לפני 13 שנים, בית הקברות הקיבוצי היה מלא מצד לצד. צעירים במדים שעוד עיכלו את אובדן החבר, התיישבו בגיבוש עם עצמם והלכו לדרכם. משנה לשנה באופן טבעי הגיעו פחות אנשים ומחישוב שלי ייתכן שלרובם כבר יש משפחות וקריירה.

לפני שבוע, הייתי בטוחה שהיום הזה פשוט יעבור. שהוא לא ייגע בי. שהשכול הזה של כל כך הרבה משפחות כבר לא יהיה חלק ממני. לפני 13 שנה בכיתי בהריון בפעם הראשונה. שמעתי את הילדים של שנת 73 ברדיו, עצרתי בצד והרשיתי לעצמי לפרוק עול תוך נגיעה בבטן וידיעה שלא אוכל להציע לה עתיד טוב יותר. המחשבה הזו עוברת לי בראש היום כי בעצם היותי פה אני מאמינה שעשיתי שינוי לא רק עבורי אלא גם עבורם (הילדים).

שוטטות קצרה בפייסבוק מעלה בי עצב, הרבה עצב ויש בי צד שאוהב אותו. הצד ה"לירי" שלי, זה שכותב, מתחבר מאד למקומות הכועסים, הקיצוניים, לאפרוריות וזה יום עצוב. על אף הניתוק מישראל ועל אף השלמות המלאה שבחרתי את הדרך הנכונה (לעכשיו לפחות), יש ביום הזיכרון משהו עצוב. ילדים, הורים, אחים, אחיות, נהרגו. אני לא מצליחה להמשיך את המשפט ולהגיד "למען…" כי היום קשה לי להבין זאת. אחד הפוסטים שנתקלתי בו החזיר אותי אחורה, מישהי בהיריון כתבה על הצפירה וההבנה שיהיו עוד מלחמות. אני הכי מבינה אותה ועם זאת רוצה לעצור את הכל ולהגיד משהו, כל דבר, אבל אין לי מה להגיד.

הפרופיל שלי לא יעוטר היום בדגל ישראל, לא שיניתי את הפרופיל שלי למילה "יזכור" ולא פרסמתי את המילים האלו בדף האישי אלא דווקא פה. יש לי המון כבוד לאנשים שחיים בישראל כמו שיש לי כבוד לכל אדם באשר הוא. לא יותר, לא פחות והעצב, הוא עצב של יחידים ושל מדינה, אני מתחברת אליו, מחבקת אותו אליי ותוך כדי שונאת אותו. אני רחוקה ממנו, אוקיינוס מפריד בנינו ועדיין, הוא כל כך חלק ממני.

מאת

הגב

היה הראשון להגיב

הודע אל
wpDiscuz