האמת מאחורי כל המועדים

אחרי שהתפרסו על קברי חיילים שמתו לשווא כקורבנות של הממשלה, ושנפנפו בניצולי השואה ולאחר מכן זרקו אותם שוב לעוני ולהזנחה, הפעם הגיע הזמן לזהם את הסביבה ולהראות שוב פעם מחדש עד כמה העם הנבחר שולט ושזו זכות לזהם ולהרוס את כדור הארץ.

לאחר יום שלם שבו כל הפטריוטים קמים ומשתלטים על כל חור וחור בתקשורת וכל הרחובות מלאים בדגלי המדינה, החגיגות שנבלעות בתוך הלילה מסתכמות באירועי "על האש" שנערכים מצפון לדרום, כמעין ערב חג לסיוט האמיתי של אימא טבע. מיליוני מדורות עומדות להתפרש מצפון לדרום ולהוות כמעין הצצה לסוף העולם. ואת החג הזה כולנו מכירים, הידוע בשמו ל"ג בעומר. בגלל שאיזה דמות דמונית החליטה להדליק מדורות בהרים לפני 2000 ומשהו שנה, הרי זו סיבה מצויינת לגרום לזיהום אוויר קשה ולהכביד על כדור הארץ. ואחר כך להתלונן למה הקיץ נעשה חם יותר משנה לשנה.

ל"ג בעומר זה חג שאני אפילו מתעבת יותר מפסח. מהסיבה הפשוטה שהמטרה היחידה שלו היא להדליק מדורות, ולשרוף שם הכל. מעצים עד ניירות, שיעורי ובית ולפעמים גם בעלי חיים תמימים. החג הזה מרגיז אותי, מחליא אותי ובכל שנה יש לי כאב רב לכדור הארץ שלנו. מדורה אחת כבר גורמת להרבה עשן שחור ומגעיל שחודר לבתים ומאלץ את כל השכונה לסגור חלונות, פיח בכל מקום וכל ההרס שלאחר מכן, קשה לשיקום. עכשיו תארו לכם מאות אלפי מדורות אם לא יותר, שמודלקות לכל אורכה של הארץ, תארו כמה עץ ונייר הולכים לפח, כמה עשן נפלט לאוויר. לפי דעתי האו"ם צריך לצאת נגד החג המתועב הזה, שתורם כל שנה באופן חמור להגברת זיהום האוויר.

לפעמים יש לי הרגשה שהמטרה של חגי ישראל היא להרוס את כדור הארץ. בפסח, שורפים חמץ. יש אנשים בלי לחם ואתם שורפים חמץ רק כי זה פתאום טמא לשבוע ?! ביום כיפור, מתעללים בתרנגולות במסווה מצווה מהתנ"ך, ובל"ג בעומר, האטמוספירה על סף קריסה כאילו הרגע התפרץ הר געש עוצמתי. בישראל לא מעודדים כמעט מיחזור, ולמרות שבאמת יש עמדת מיחזור בכל חור, אף אחד לא באמת טורח לרוקן אותם. יצא לי חוק בבניין שאוסר על מיחזור נייר, מהסיבה הפשוטה שהעייריה לא מפנה את פחי המיחזור.

ובתור אובססיבית למיחזור, אני נאלצת לזרוק הכל לאותו הפח, כי אין לי זמן וכוח לטייל בכל העיר אחר חיפוש פחי מיחזור. באירופה אנשים מקבלים קנס על חוסר מיחזור ועל זיהום סביבתי, בישראל לא שמים על זה. רק השנה הועילו בטובם לחוקק את חוק השקיות לטובת כדור הארץ. בשוויץ למשל, יש חוק ברור שמורה על מיחזור והפרדת זבל. בנורווגיה, הולכים צעד קדימה ומשתמשים בזבל למטרות חשמל.
לאנשים פה אין כמעט מודעות לניקיון הסביבה. בכל יום עצמאות כל היערות מזוהמים באשפה כל פעם מחדש. אנשים לא טורחים להזיז את התחת שלהם ולזרוק הכל לשקית ולפח. רוב הפחים נשארים ריקים כשמסביב הכל מלא בעטיפות חטיפים ובזבל, כאילו חבל לאנשים ללכלך את הפח שהרגע החליפו, אבל למי אכפת מהרצפה, היא גם ככה מלוכלכת. אף אחד לא מת מלנקות אחרי עצמו. אני רואה ברחוב אנשים קונים גלידה וזורקים את העטיפה על הרצפה, זורקים על הרצפה בדלי סיגריה, דורכים והולכים ובמקרה הכי גרוע, ילדה בכיתה שלי, עוד כשלמדתי, השליכה את הזבל שלה מהחלון והציעה לחברה שלה להצטרף.

האטימות של הישראלים כלפי איכות הסביבה ובעלי החיים מגעילה אותי ומרתיעה אותי. ולמרות כל הקמפיינים, אף אחד לא באמת שם לב. אחרי הכל לי אכפת מכדור הארץ שלנו, וחשוב לי להשאיר עולם נקי וטוב לחיות בו גם לדורות הבאים. העולם מתחמם והזיהום בארץ נדמה לי רק תורם למצב.

אנשים קונים עגלות שלמות בסופר וזורקים בסופו של דבר חצי. מזמינים מנות במסעדה, לוקחים ביס וזורקים. כל כמויות האוכל שנזרקות מידי יום היו יכולות להחזיק היטב בית תמחוי. כל פעם מחדש אני חושבת על זה, וכואב לי הלב. ישראלים אוהבים לבזבז, לקנות ולהשליך כשלא צריך. לנצל ולזרוק. אין שום פה חינוך להערכה, לניצול מה שיש ולנקיון אחריך.

וזה אחד הדברים שהכי מפריעים ולי ומחרפנים אותי. ואחרי זה, כמובן. החגים פה. שכל חג מוצא דרך יצרתית אחרת לזהם את הסביבה ולהתעלל בבעלי חיים ובחילוניים. איני מדברת על אכילת בשר, אני בעצמי לא צמחונית ולא טבעונית, אלא על היחס כלפי בעלי החיים כאן. אני מדברת על החתולים והכלבים המסכנים שנזרקים למדורות כל שנה בל"ג בעומר, על התרנגולות שמעונות מידי יום כיפור על ראשים של פינגווינים, וכמובן על השחיטה הכשרה. על זה שכמעט כל יום יש סיפור מזעזע על התעללות בבעלי חיים בעיתונים, ושבשביל רוב האנשים, בעלי חיים הם חלאת המין האנושי. ואני יכולה לספר על זה כל היום אבל אז אני מרגישה כבר כמטיפה לטבעונות, ואני בכלל לא בכיוון בכלל.

אני מעריכה כל יום את האתר הזה, שנותן לי במה לצאת מהמסיכה ולהביע את דעותיי בלי לקבל תגובות קיצוניות. כשאני עצבנית על החיים בישראל אני נכנסת לכאן, ופוגשת אנשים שחושבים בדיוק כמוני. הרי בחוץ, אני נחשבת כבן אדם מגעיל למרות שאני מתקלחת כל יום, כי אני לא רוצה להשתתף בטקס יום הזיכרון, וכי אני מערבבת בשר וחלב ושמה פס על כל הדבר הזה שנקרא מסורת.

ובאמת אם כמה שאני מנסה לכבד, לשמור את דעותיי לעצמי, מספיק אני אומרת מילה לא במקום, המון זועם מתנפל עליי ונותן לי את התחושה שעומדים לקרוע אותי לגזרים או לענות אותי במעיין אינקוויזיציה של יהודים. אני חיה בפחד וסובלת כל פעם מכפייה דתית. לאחר שהלכתי לאיבוד בבני ברק, כשאני רואה חרדים ודתיים אני נתקפת חרדה. התייחסו אליי שם כסוג ב', כזבל אנושי. הייתי כלכך מפוחדת וחיכיתי באותו המקום עד שאימא של חברה שלי לקחה אותי משם.
ולמרות שאני גרה בעיר חילונית, גרמו לי להרגיש מגיל קטן שלא מגיע לי לחיות כי אני לא מאמינה בדתות וכי אני אתאיסטית אגונסטית. חטפתי צרחות והשפלות רק כי סירבתי בנימוס להשתתף בטקס יום הזיכרון. לא רציתי לשמוע ציטוטים מהתנ"ך ונאומים על "כמה כיף שיש לנו מדינה, ושאנחנו נלחמים באנטישמים יום יום …". הרי מאות חיילים מתים בכל יום, ומה בדיוק שונים החיילים כאן, רק בגלל שהם יהודים קדושים ? אני חס וחלילה לא מזלזלת בחיילים ואין לי שום דבר נגדם, אני בעצמי באה ממשפחה של של אנשי צבא וגנרלים [באירופה, אבל]. סבא רבא שלי נלחם בנאצים והיה גנרל עם מלא מדליות על המדים שלו.

אני פשוט נגד המציאות ונגד הדרך בה אנשים מפרשים אותה. נאלצתי להגניב בפסח אוכל לעבודה ולאכול בשירותים, כי אסרו עליי להכניס אוכל והייתי צריכה להסתפק בכריכים דוחים מקמח מצה. לא הייתי מוכנה ואני מעדיפה לאכול את האוכל שלי, נאלצתי ללכת דרך כל החוקים המטופשים ולהביא אוכל. ואפילו חמץ. אני בריאה ושלמה. אכלתי בפסח באגט ברחוב שקניתי בחנות נוצרית, לא שמתי על אף אחד. ביום כיפור, ישבתי בחוץ על המדרכה וראיתי סדרה באייפד עם חברה שלי, יחד עם חטיפים. זו הדרך שלי למחות נגד הכפייה הדתית. אני לא פוגעת באף אחד ולא מתגרה באנשים ששומרים את הדת. אני בסה"כ מנסה להראות שאי אפשר לצפות מכולם ללכת בדרך מסויימת. זה כמו שצמחוני יגיע לארוחה וידרוש שלא יגישו בשר כי זה פוגע בו. כאן הדתיים מצפים שכולנו נצום בכיפור ושכולנו נשב בבית בשבת כי זה "פוגע" בהם. הם הרי בחרו זאת, למה אנחנו החילוניים צריכים להידפק בסופו של דבר ?!

וימי הזיכרון הם סיפור אחר לגמרי. בגיל קטן הייתי סובלת מהתקפי חרדה קשים לפני כל צפירה. ושמתי לב שאני לא היחידה שסבלה מזה, גם אחותי וגם עוד ילדים, פשוט פחדו מוות. תמיד הייתה לי הרגשה שסוף העולם מגיע, הייתי רועדת ובוכה שעות ולא זזה מההורים. אני מאמינה שיש הרבה דרכים לכבד, לא צריך צפירה ולא צריך להפחיד עשרות אלפי ילדים.
כל התעמולה הפטריוטית והפשיסטית הזאת מזעזעת אותי כל פעם מחדש. וגורמת לי להבין שאחרי כל, מקימי המדינה באו בעצמם ממדינות קומוניסטיות כמו רוסיה ופולין, והביאו לתודעה שקודם כל חשובה המדינה ורק אז האזרחים, שיש להלל את המדינה כל יום ולנשק לה את הרגליים, ולהודות בכל יום עלייה ולא לצאת ממנה בחיים, כי כל העולם מלא באנטישמים ש"שונאים" אותנו ושזו האימא של הבגידות.

לפי דעתי הניצחון הכי גדול שלנו זה ההישרדות, שאנחנו כאן למרות כל המלחמות ולמרות כל מה שקרה. ואני מדברת בכלליות, לא על מדינת ישראל ולא על יהודים. היו מספיק שליטים פסיכופטים שרצחו אנשים חפים מפשע, מאות משברים ומגפות ועוד אלפי מלחמות. ואנחנו האנשים שחיים היום וכרגע, שרדנו את זה, אבות אבותינו שרדו את זה, והנה אנחנו כאן. צריך להפסיק להיות תקוע בעבר ולהשלים איתו, וצריך להמשיך הלאה ולא לשכוח מה שקרה. ובמקום להיתקע באותה הנקודה, למצוא דרכים להפוך את העולם למקום טוב יותר.