אז מי אני בכלל?!

״שיהיה בהצלחה״ היא איחלה לי תוך כדי שהיא לוקחת לי את הדרכון, תעודת זהות ותעודת השחרור מהצבא. זהו ,זה נגמר, הפעם האחרונה שאני נאלץ לנסוע לשגרירות ישראל בהאג. סוף לכל הבעיות עם הצבא ששולח זימונים, ביטוח לאומי ששולח חשבוניות ומס הכנסה ששולח איומים. פעם הבאה שאסע לישראל אוכל לעמוד בתור לביקורת גבולות בכניסה לארץ עם כל התיירים ואחתים את דרכוני ההולנדי.

אני יוצא מהשגרירות, מתהלך לי ברחוב באוטנהוף שבהאג וזה מרגיש מוזר אבל בו זמנית זה מרגיש כל כך טוב ויש לי צורך לחגוג את זה ולצעוק את זה מהגג.
הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן הגיע. אני משוחרר, אני עכשיו באמת הולנדי.

זה מרגיש כאילו זה היה אתמול

זה מרגיש כאילו זה היה לפני שנה או שנתיים אבל זה היה די מזמן. לפני כ-9 שנים מצאתי את עצמי בתחנת רכבת מנומנמת בישראל, זה היה לילה חם ואני, נער בן 22 שהשתחרר לפני מספר חודשים מהצבא כקצין, נכנס לרכבת לנתב״ג עם 8 מזוודות ותיק גיטרה. ידעתי שזה מתחיל כמשהו זמני, אבל בינינו, מה שזמני הופך להיות קבוע בסופו של דבר.

ידעתי שיש להקדים תרופה למכה, before the shit will hit the fan בישראל. רציתי להגר מזה שנים אבל הייתי צעיר מדי, מפוחד או שהייתי כבול למחויבויות אחרות כמו הצבא לדוג׳.

סבתא שלי שברחה מאירופה בשלהי מלחמת העולם השניה ועלתה בכוחות עצמה לישראל בעודה בת 18, חסכה לי כל חודש כמה גרושים. הכמה גרושים האלו עזרו לי ונתנו לי גב כלכלי בשנים הראשונות שלי כנער בעיר אמסטרדם. זה עדיין מרגיש לי כל כך מוזר שסבתא שלי ברחה מאירופה ואני משתמש בכסף שלה על מנת לחזור לשם.

תגלית Birthright גורמת לפעמים לירידה ולא רק לעלייה

בקיץ 2010 בעודי קצין בצבא, קיבלתי את הזדמנות להשתתף בטיול תגלית של צעירים יהודים מהולנד. הכרתי שם חברים, התאהבתי שם בנערה ובו זמנית התאהבתי במדינה שעד אז התבלבלתי בינה לבין דנמרק. אבל אין מה לעשות אז הייתי צעיר ומטומטם.

אני בחור בעל מוטיבציה גבוהה, פרפקציוניסט שמאמין שכל חלום ניתן להגשמה, ברגע שאני מציב לעצמי יעד, אני רואה את זה כאתגר ואני לא מניח לעצמי עד שזה ימומש. אני מונע בעיקר מפחדים ומה יחשבו עליי אם אכשל.

היעד המרכזי שהצבתי לעצמי בעודי נער בן 20, היה שילדיי בעתיד לא יאלצו להחזיק נשק כמוני בגיל 18, אלא ספר או כוס בירה. כיום אני חושב שהילדים שלי יקחו את הביטחון שלהם כמובן מאליו בעוד מספר שנים ובכלל לא יבינו על מה אני מדבר.

אין מתכון מסויים להצלחה

החודשים הראשונים באמסטרדם היו קשים, אבל לא הנחתי לעצמי להיכשל. תוך שבוע מצאתי דירה, נהייתי הכי טוב בעבודה ומהר מאוד למדתי את השפה. כי ידעתי שלחזור לישראל זאת לא אופציה בשבילי.
הפחד הניע אותי כל כך שניתקתי קשר עם כל מה שהזכיר לי את ישראל. נסעתי רק שהיה צריך לארץ, ממש אחת לשנתיים/שלוש ולא קראתי חדשות ישראליות יותר. הלילות בתקופה הראשונה לוו בסיוטים בהם אני מתעורר במיטה בחדר שלי בישראל בבית הוריי.

ההסתגלות היא אכן לא קלה, מקום, שפה, כללי התנהגות ונורמה חדשים. ברגע שהתאקלמתי בצורה מלאה החיים שלי היו ממש נוחים. 5-6 חופשות בשנה, הצלחתי לחסוך יפה ,קיבלתי רשיון נהיגה, עברתי דירה מהעיר לכפר, רכשתי בית, נולדו לי ילדים, התחתנתי ולבסוף גם מצאתי את עצמי מבחינת הקריירה והשתלבתי בעולם ההייטק בהולנד.

אני חי את החלום ולא חסר לי כלום. אז מה בעצם הבעיה פה?

בניתי מסביבי חומה במהלך ה-9 שנים האחרונות שגרמה לי להיות אנטי כל מה שקשור לישראל, התכחשתי והתביישתי בשורשים שלי, הדחקתי את הרגשות שלי בנושא ועשיתי הכל על מנת שהילדים שלי לא ידברו מילה בעברית.
ממש סוג של פוסט טראומה שעברתי. זה נשמע יותר דרמטי ממה שזה, אבל זה מצב מבלבל.

בחברה ההולנדית הם רואים אותי לא סתם כישראלי אלא כשגריר ישראל בהולנד, למרות שהמון אומרים שהם חשבו שאני הולנדי יליד הולנד עד שאמרתי שנולדתי במקום אחר (למרות החזות המזרחית שלי).
זאת לעומת הביקורים הסוריאליסטים בארץ, פתאום כולם מסביבך מדברים עברית והכל כך
שונה. דבר שגורם לי להרגיש כתייר הולנדי שאיבד את הדרך.

איך אני יכול להפוך את החסרון של שורשיי ליתרון? ומי אני בעצם?
הולנדי שנולד במדינה אחרת? ישראלי הולנדי? הולנדי ישראלי?
למה כל כך חשוב לי לקטלג את עצמי?

אני פשוט אני, אני סטיב.