חופשה (?) בישראל

הייתי שבועיים בישראל. יש אנשים שקוראים לזה חופשה, ובדרך כלל אני לא נכללת בתוכם. הפעם באמת יכולתי להגיד שהייתי בחופשה, אבל זה היה מוזר.

קצת רקע.
חברה טובה שלי, מדנמרק, אובחנה עם סרטן השד באוגוסט שעבר. כשהיא הלכה לטיפולי כימותרפיה, הבטחתי לה שאקח אותה לטיול של שבועיים בישראל ברגע שתבריא. היא כבר שנים מחכה שאציע לה לטוס יחד איתי, ומאז נלחמה כלביאה בסרטן.
בינואר הכריזו הרופאים שהיא נקיה מסרטן לאחר הכימו, הניתוחים וכל הטיפולים. השמחה היתה רבה והזמנו כרטיסים ומקומות לישון בהם ברחבי ישראל. הכל, כמובן, עם אפשרות לביטול ברגע האחרון.
באמצע מרץ התחילו להסתבך העניינים והיא נכנסה ויצאה מבית חולים כל הזמן. לא רציתי להיות זו שאגיד לה לא לבוא, אבל בסוף היא הגיעה למסקנה הזו בעצמה, וכל אופי הטיול השתנה. אם אני לבד, אין לי צורך בטיול בירושלים וגם לא בים המלח, לא בצפון ולא בסיורים אקזוטיים בתל אביב. אז הזמנתי מקום בתל אביב רק לעצמי, כשבין לבין יש סדר וחגיגת יום הולדת (תמונה של העוגה שאחותי אפתה לי ממש למעלה…) עם המשפחה.

ההגדה האולטימטיבית לסדר מוצלח, שבד"כ לא מעניין את רוב יושבי השולחן החילוניים.

הבדיקות בנתב"ג דווקא הלכו מהר ושוחררתי עוד באותו ערב, הן בשל סטטוס מחלימה והן בשל PCR שלילי. למחרת נסעתי לבקר את המשפחה בהפתעה (שהרי ציפו לי ביום ראשון, כי 24 שעות וזה), והיה באמת נחמד לראות את כולם, אחרי כמעט שלוש שנים שלא הגעתי בגלל הקורונה.

מאז התמקדתי בעיקר בתל אביב. כלומר, בחדר במלון.
שתבינו, כשאני טסתי מברלין בשישי בצהריים היה ש-ל-ג. כשהגעתי לישראל בערב היה מעל 20 מעלות וח-ם. ואני הרי שונאת חום ושמש ידועה… אבל, נו, הגעתי בשביל לראות משפחה וחברים, אז בקטנה.
בשבועיים האלו, מלבד הגיחות המשפחתיות מחוץ לתל אביב ופגישות עם מעט החברים שעוד נותרו לי בישראל, הייתי בחדר במלון, במזגן. צדקה אחותי כשהציעה לי לקחת מלון שיהיה לי נחמד להיות בו, ולא רק לישון בו.
ושתדעו, המלון הזה היה המקום הכי בטוח בתל אביב באותם הימים. ערב לפני היה את הפיגוע (300 מטר מהמלון שלי), ונוכחות המשטרה ומג"ב הורגשה בכל מקום.

אבל תל אביב צחקה לי בפרצוף. נכנסתי לסטימצקי כדי לבחון ספרים, והספר "ישראלים בברלין" היה בתצוגה. בטח שקניתי, הרי צריך לדעת משהו על הקהילה שאני חיה בה, לא?

(סתם, סתם, זה מחקר סוציולוגי שגם אני השתתפתי בו, ובסוף לא הכניסו אותי, אבל היה משעשע לראות את השמות של חצי קהילה בפנים…).

אחר כך הלכתי לשבת בבית קפה בשינקין ומולי ישב איש מבוגר שקרא עיתון בגרמנית.

רק מה, איפה קונים בתל אביב עיתון בגרמנית? דווקא ממש התחשק לי לקרוא…

כשחזרתי למלון, שמתי לב שמתחת יש חנות שמוכרת דונר (מאכל מסורתי טורקי שנפוץ מאוד בברלין). אפשר לשלוח את הילדה לחופשה מברלין, אבל ברלין הולכת איתה לכל מקום…

אני צמחונית והריח של הדונר נוראי

ועכשיו עוד יותר ברצינות. הדבר שהיה לי הכי קשה הוא לשמוע עברית בכל מקום. בברלין, כשצצה העברית, האזניים שלי ישר מזדקפות. בתל אביב, התחרפנתי. היתה קצת רגיעה כששמעתי קצת גרמנית וקצת אנגלית באזור, אבל העברית מכל עבר הטריפה לי את השכל.
והמחירים… אומייגאד… מה זה המחירים האלו? אז נכון שאני באה מברלין ואולי הסטנדרטים שלי אחרים, אבל זה פשוט לא יאומן! קפה הפוך גדול עולה 16 שקל (למרות שקיבלתי דובי באחת הפעמים), בורקס גבינה קטן עולה 7.5 שקל ליחידה (!!) וחבילת טמפונים עולה 32 שקל (בברלין אותה חבילה, עם כיתוב בעברית, עולה משהו כמו 2-3 אירו!!)!!

הבריסטה של ארומה דיזינגוף יצאה הכי קליברית בעולם!

על הקורקינטים והאופניים החשמליים בכלל אין מה לדבר. בתל אביב עשו להם שבילים מיוחדים, אבל למה להם לנסוע על השביל המסומן אם אפשר לנסוע על המדרכה, הצרה בלאו הכי? אז מה אם מישהו ימות בדרך… העיקר שתגיע לאן שצריך. איזה סיוט.
בברלין הם נחשבים לכלי רכב לכל דבר, יש עליהם ביטוח וחייבים לנסוע על הכביש, ולא על המדרכה ו/או הולכי הרגל.

אז עם כל התלונות האלו והביקורים המשפחתיים והחבריים, למה קראתי לזה חופשה הפעם?
כי קראתי 4 ספרים במהלך השבועיים האלו. מקום העבודה שעבדתי בו בשנתיים וחצי האחרונות (ועזבתי לאחרונה, יוהו!) רוקן אותי מכל אנרגיה חיובית, וכל מה שהייתי מסוגלת לעשות בסופי שבוע זה לישון. גם בפעמים שטיילנו, תמיד ישנתי באוטו בדרך ליעד. הייתי גמורה.
ופתאום – הקלה. הייתי משוחררת, לא הרגשתי שום לחץ ולא רצתי לשום מקום. יכולתי להישאר בחדר ולצפות בסרטים וסדרות ביס (לאיזה מלון אין היום טלוויזיה חכמה בשביל להתחבר לנטפליקס??), יכולתי לשבת בבית קפה ופשוט לקרוא ספר, ואשכרה להינות ולשכוח מכל הבלאגן של השנים האחרונות.

לפחות זה.

הלכתי עם אחותי למין מדרחוב כזה נוסטלגי במודיעין. היה מעניין, אבל אין, אין, אין כמו במבה