Sign In

Remember Me

מכירים מישהו ב…?

מכירים מישהו ב…?

אחת התופעות הבעייתיות והמרגיזות ביותר לטעמי בחברה הישראלית היא ניצול הקשרים לטובת כל דבר בערך. החל מרשויות ציבוריות, כלה בחברות ממשלתיות או גדולות אחרות ועד לכל גורם שעומד בדרכו של הישראלי הממוצע אל מחוז חפצו. עם ישראל מורגל היטב – מי שלא מכיר, לא קיים. אלא שהגישה הזאת, אף שנשמעת חברתית וערכית, מקפלת בתוכה התנהגות דורסנית וחסרת התחשבות שרק מדרדרת ומחריפה את הבעיה. אז למה לא לפעול אחרת?

קשרים קשרים קשרים

אחת לכמה ימים אני נתקל בשיחת מסדרון או שומע ממכר על סיפור גבורה באיזשהי רשות ציבורית כלשהי. אגף הארנונה, דואר ישראל או משרד הכלכלה – רשות כלשהי שהחליטה מכל מדינת ישראל דווקא להיכנס לחייו של אותו פלוני, לאמלל אותו ולהותיר אותו לבדו במלחמה הבירוקרטית האינסופית. בשלב כלשהו בסיפור – וכאן מגיע חלק הגבורה – הצליח אותו פלוני לגבור על המערכת ולעצור את הטירוף שהתחולל סביבו. למזלו, היה לו את ההוא, שבמקרה חמותו היא בכירה באותה רשות ספציפית והיא כבר סידרה לו את העניינים. כדרכה של כל קלישאה טובה, יוסיף אותו פלוני בספק ציניות ספק רצינות – "ומה יעשו אלה שלא מכירים אף אחד ברשות?".

מאז שאני זוכר את עצמי, החיים בארץ תמיד נראו לי משונים ומוזרים. התנהגויות חברתיות מסוימות שנתפסות כאן כלגיטימיות ומקובלות לגמרי, מעולם לא התקבלו אצלי בהבנה והכלה. תמיד תהיתי אם אני היחיד, אבל בדרך כלל קיבלתי כתף קרה כשהעזתי לשאול. אחת מההתנהגויות האלה, היא תרבות ניצול הקשרים. מדובר בסט של פעולות שמבצע האזרח הממוצע בישראל, שתפקידו לפתור, לעקוף ולנצח כל בעיה וכל אתגר – בירוקרטי, כלכלי, עסקי ואחר – באמצעות רשת חיבורים וקשרים מקיפים. ככה זה כאן – במקום להתמודד עם הבעיה – מנסים לעקוף אותה. קשרים הפכו כבר מזמן לדרך חיים. שם שני של בירוקרטיה. שם שני של התנהלות יום-יומית מקובלת. "בן אחותי", "הבן דוד של ברוך", "האחיינית של גילה" – כולנו אחים כשהמטרה היא לנצח את הבירוקרטיה המאיימת.

הבעיה

עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אני האחרון שינסה לגונן על הבירוקרטיה. אני שוחר שוק חופשי, ובעד כמה שפחות שליטה ממשלתית בחיינו, לרבות כמובן בירוקרטיה ופקידות, שלא פעם מסרבלים ומקשים מאוד על החיים כאן. אני גם לא מתנגד עקרונית לניסיונות לפתור בעיות בירוקרטיות באמצעות "מעקף", כאשר ברור מאליו שאין תכלית לדרישה או בקשה כלשהי (מה שקורה המון). מה שאני יוצא נגדו הוא השרירות והאפליה הנוראיות שההתנהגויות האלה יוצרות ומתגלות רק למי שמעז לפקוח את עיניו.

אדגים זאת דרך סימולציה קצרה. דמיינו שאתם ניצבים בפני גשר שחוצה תעלה. הגשר הוא גשר ממשלתי, ועליו יכול ללכת רק אדם אחד בכל רגע נתון, אחרת הוא יקרוס. בכניסה לגשר יש תור, שמשתרך על-פני דקות ארוכות של המתנה. כולם עומדים בצורה מסודרת וממתינים לתורם לעבור את הגשר. עכשיו דמיינו שמעת לעת, מגיע אדם כלשהו לראש התור ומשתחל פנימה רגע לפני הראשון בתור. אין כל ספק שכל העומדים בתור יצקצקו בלשונם ויתרגזו לנוכח העקיפה הברוטלית.

עכשיו דמיינו שבראש התור עומד סדרן. תפקידו רק לבדוק שהאדם שהולך על הגשר השלים את חצייתו ואז לאשר לאדם הבא להתחיל לחצות. אלא שאותו סדרן הוא בן אחותו של מישהו מהתור. ההוא, מתוך התור, מרים את הטלפון אל האחות, וזו כבר דואגת לאחיה הבכור האהוב. באמצע שיא העומס, הסדרן מקבל שיחת טלפון חשובה. הוא אז עוצר את המעבר על הגשר ומתחיל ללכת לאורך התור, עד אשר נתקל בדודו היקר. הוא ייתן לו חיבוק אוהב, ישאל לשלומם של אשתו והילדים ואז יוביל אותו אל ראש התור. תוך כדי הוא יזרוק בחצי חיוך: "איך אתה בא לגשר בלי לדבר איתי?".

אלא שככל שחולפות הדקות מסתבר שלתור הגיעו לא רק בן אחותו של הסדרן, אלא גם ההוא ששירת איתו בצבא, ההיא מהטיול לדרום אמריקה, ההיא מהתיכון וההוא שעבד איתו בעגלות בקנדה. גם הם הגיעו באותו בוקר לגשר על מנת לחצות. וגם הם נזכרו שהוא עובד כסדרן על הגשר. הודעה קצרה והכל מסודר. כי בשביל מה יש קשרים אם לא בשביל לנצל אותם?

בעקבות ניצול הקשרים הזה, לא רק שאנשים מסוימים עקפו אחרים את התור באופן דומה (אך שונה) מהשתחלות ועקיפה ישירה של התור, אלא שהסדרן נאלץ כל פעם לעצור את התור וללכת לאורכו על מנת לאתר את המקורב, דבר שעיכב את ההמתנה עוד יותר. כלומר, אלו שעמדו כמו שצריך בתור המתינו בממוצע עוד כמה דקות בשל העקיפה ועוד כמה דקות נוספות בשל הבירוקרטיה הנוספת שנוצרה על-ידי הסדרן.

מה כואב לך?

לתופעה המאוד ישראלית הזאת נלווית הביקורת המופתעת של כל מי שרגיל להשתמש בה חדשות לבקרים – "מה כואב לך?". ביקורת זו מקפלת תחושת התקרבנות ורחמים עצמיים של הטוען אותה, תוך תחושה כאילו כל מי שמעז להגיב בכעס כלפיה הוא בסך הכל קנאי שכל מה שהוא צריך לעשות זה רק להרים כמה שיחות כדי לדאוג לעצמו. קשה להפריז עד כמה רחוקה הביקורת הזאת מהמציאות.

הבעיה האמיתית בתופעה הזאת, היא שהיא קצרת רואי. היא מסתכלת צעד אחד קטנטן קדימה מבלי לעשות אפילו זום אאוט אחד החוצה בסקאלה. היא אפילו לכיוון המיתממת, אבל אני לא כאן כדי להאשים. התופעה הזאת עיוורת לבעיה הענקית שהיא יוצרת. האפליה, השרירותיות, הפגיעה האנושה בסולדיריות, במוסר ובחברתיות, והכל – באופן קאונטר אינטואיטיבי – דווקא בשם החברות.

את מי שהמקושרים רואים זה את עצמם. את מי שהם לא רואים, זה את אותה גברת מבוגרת שעומדת לבד בתור. זה את אותו בעל מוגבלויות שרק רוצה לקבל שירות ולחזור הביתה. זה את אותם עשרות אנשים שנאבקים במערכת יום-יום ומזלם לא שפר עליהם כמו אותם מקושרים. אלא שבעיני עצמם, המקושרים בטוחים שמה שהם עושים הוא בבחינת לא רק מותר ולגטימי אלא אפילו חברתי. קשרים זה טוב. ניצול קשרים זה מצוין. אחד בשביל האחר. סולידריות. חברתיות. כולנו קומונה אחת. אבל המציאות הפוכה מכך מאה ושמונים מעלות. הקשרים הם אנטי-סולידריים. הם אנטי-חברתיים. הם אנוכיים. הם מפלים. הם שרירותיים. הם דורסניים. המקושרים בטוחים שהם רמסו את הבירוקרטיה. אבל הם ממש לא. הם בסך הכל רמסו את הלא מקושרים. ומבלי שהם שמו לב הם למעשה רמסו את החברה כולה.

נותן השירות כבר מורגל לשיטה

לפני כמה חודשים הייתי צריך להשיג אישור כלשהו מרשות מסוימת. הגעתי לביקור בסניף הקרוב לביתי, שעת בוקר מוקדמת. כשהגיע סוף סוף תורי, לאחר זמן ארוך מידי של המתנה, התברר לנציג שמולי שהיה חסר לי מסמך כלשהו. הוא הגיב אליי בגיחוך מרחם כשאמרתי לו שלא הבאתי את המסמך הזה איתי. "למה לא שאלת לפני שבאת?", הוא תהה. "את מי לשאול? אין עם מי לדבר במענה הטלפוני", השבתי. ואז ענה לי הנציג: "לא יודע, תשאל חבר או חברה שעובדים כאן, לא חסר". ופה בדיוק טמונה הבעיה. רבים כל כך כבר מורגלים לשיטה, עד כדי שהיא כבר נטמעה עמוק בראשה של המערכת. והבעיה הכי עמוקה כאן, שהמערכת אפילו לא חושבת שיש בעיה.

הכותב הוא נוסע מתמיד שטס מסביב לעולם, בעל בלוג "המתמידים" בו הוא משתף תובנות מנסיעותיו, ואיש הייטק, שכיום חי בישראל אך מתלבט האם ומתי לעשות רילוקיישן.

Subscribe
Notify of
2 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
Admin
25 days ago

מאמר יפה שמציג סימפטום של מדינה סוצאליסטית, שבה בגלל מעורבות ממשלתית (רגולציה) כבדה מדיי קשה לאזרח הפשוט לבצע פעולות בסיסיות, ואין עם מי לדבר. אז מה שנשאר זה הקשרים (או שוק של מאכערים, שוק שחור), שרק באמצעותו ניתן להתקדם ולפתור בעיות. ככה נוצר מצב לא הוגן שמי שיש לו קשרים (למשל ברפואה הציבורית בישראל) מצליח להתקדם לראש התור לניתוח ולקבל שירות טוב, כי הוא מכיר את הרופא ההוא שבמקרה מכיר רופא אחר שעושה לו "טובה" כי בבוא היום הם עוזרים אחד לשני). מזכיר לי שעבריין אחד היה מחנה את הרכב שלו בבניין של ההורים שלי, ואף אחד לא העיז להגיד… Read more »

Last edited 25 days ago by הישראלי הנודד
Bar
26 days ago

מאוד שמח שכתבת את הכתבה הזאת! בדיוק דיברתי על הנושא הזה אתמול עם מישהו והוא מצא הצדקות משלו לתופעה, אך הבין את הטענות מנגד. הבעיה הזאת היא ערך חברתי גבוה ומופיעה כמעט בכל מקום גם איפה שלא שמים לב. אני חושב שזאת תופעת צד של שני ערכים מרכזיים בחברה הישראלית של "אפקט התור" ו-"מגיע לי", בה בכל הזדמנות אפשרית אנשים ינסו לעקוף כל עוד הם יכולים להיות "אנונימיים". האנונימיות יכולה להיות על ידי הפעלת קשרים דרך טלפונים, או בכביש כשכל נהג הוא מספר רכב ויכול להידחף ולמהר כמה שהוא רוצה. בתור רגיל ("ישיר") שכולם עומדים בו רוב האנשים לא יכולים… Read more »

Last edited 26 days ago by Bar