ערסים בתחפושת

בפוסט קודם (עזיבת ישראל: לא באג, פיצ'ר) תיארתי את עזיבת האינטליגנציה כהצלחה של מדיניות ממשלת ישראל, ולא כתופעת לוואי שיש לה מחיר. עכשיו אני רוצה להתייחס בעיניים ביקורתיות אל חלק לא מבוטל של אותם מהגרים ומהגרים-בכוח: מי שנראה במבט שטחי כמו סוג של אליטה, הוא לעיתים ערס בתחפושת.

הנה הערה שצדה את עיני, של המגיב תומר:

"אחת הבעיות של ישראלים היא שהם רגילים לרמת חיים גבוהה אבל איכות חיים נמוכה. (…) אין כאן גם פיליפיני שיטפל בסבא בשכר רצפה מסביב לשעון, ערביה שתנקה את הבית בשחור, תאילנדי שיקטוף, אתיופי שיטאטא… כלומר, כל האנשים האלה כמובן קיימים כאן, אבל הם מהגרים קבועים, חוקיים ושווי ערך וזכויות, ולא המשרתים של אדוני הארץ הנשגבים, ולזה – לתחושתי – קשה לבני עם הסגולה להתרגל. למחשבה שאלוהים לא נגע בהם אחרי הכל."

יש פה נקודה שאני רוצה לפתח.

הארץ המובטחת-מחדש

מאז הבחירות, עלתה ההתעניינות בהגירה מישראל. הוקמו עשרות קבוצות של ישראלים המבקשים להגר. חלקן הופיעו כקבוצות ווטסאפ, היו שצצו בפייסבוק. יש קבוצות שהוקמו על ידי נותני שירותים בתחום, יועצים למיניהם או מתווכי נדל"ן באזורי ביקוש. אנשים שואלים שאלות, מחלקים עצות וחולקים חוויות בנושאי הגירה. מהגרים-בפוטנציה מבקשים המלצות על בעלי מקצוע להעברת דירות, דאגה לכלב, רופאי שיניים, בניית קירות גבס…

יש כאלה שהפליגו והרחיקו עד לתכניות להקמת יישוב ישראלי בעל מידה כזו או אחרת של אוטונומיה – "פלאן בי" להקמת ישראל אידיאלית. התנחלות, אם תרצו. ישראל כמו שחלמנו עליה, ואם תרצו אין זו אגדה.

התייר המשוטט בערבות האינטרנט עלול לקבל רושם מוטעה מתיאור של קבוצה כזו.

הוא עלול לחשוב שאותם ישראלים מהווים סוג של אליטה תרבותית. הם כאילו סובלים, במציאות ישראלית שמבטאת וולגריות, חוסר תרבות והעדר סובלנות. דמיון מודרך של חיי היומיום באותה מושבה ישראלית עלול לצייר תמונה של עמידה מסודרת בתור, מתן זכות קדימה בכביש, תרבות דיבור והקשבה, נימוסים במקומות ציבוריים. אפשר לדמיין אנשים נעימי-שיחה ובעלי אופקים רחבים, מרתקים ובעלי חשיבה מקורית.

ובכן: כאן צפויה אכזבה. מבלי לזלזל באפשרות שבני אדם כאלה אכן קיימים, לא נדרש זמן רב כדי לגלות כי בחלק גדול של המקרים מדובר בערסים בתחפושת. לא נדרשת הכרות מאוד-מעמיקה על מנת לחשוף את החנווני הזעיר, הקטנוני וצר האופקים המסתתר ללא הצלחה מתחת לקליפה דקה של מניירות מלאכותיות שאפשר לקנות בכסף.

הטורטלים והפילוסים

כסף איננו גורם המינימום אצל אותם ישראלים. מהשאלות שלהם עולה כי יש להם כל מה שאפשר לקנות בכסף – אם זו רכישת דרכון, אולי היכולת לעבור לחו"ל גם בלי עבודה מובטחת וגם אפשרות לקנות דירה או בית מראש, במזומן ובמיקום נחשק. כמובן יש להם זמן פנוי, המאפשר לעיין במגוון האפשרויות העומד לרשותם, כאילו ארצות העולם כולן נמצאות על מדפי סופרמרקט והם מטיילים במעברים, בוחרים מתוכם פריטים או מחזירים אותם (לאן-שהוא, לאוו-דווקא למדף) – עד כאן זה נשמע בסדר, לכאורה. לי בוודאי אין שום בעיה עם זה, יעבור כל אחד לאן שמתאים לו.

אלא מה? כל זה נעשה מתוך חוסר כבוד גמור לתרבות מקומית כלשהי, וגם העדר גמור של רצון להכיר את אותה תרבות ואת הדקויות המקומיות, את הסיבות המקומיות, אולי ההיסטוריות – אולי הפוליטיות? מי יודע? לדברים שנראים שונים או מוזרים במבט חיצוני.

הסוג הזה של אנשים, ששום דבר לא באמת מעניין אותם, הם כבר יודעים הכל, ומוכנים ללמוד רק את התת-סעיף שיקנה להם עוד הטבות, איננו מיוחד רק לישראלים, כמובן. יש בלוג של אוסטרלית אחת שעברה לנורבגיה, שם היא סוקרת את יתרונות המערכת הסוציאלית המקומית – חופשת לידה שנמשכת שנה שלמה, מה אתן יודעות – אבל לא להאמין, צריך למלא את הטפסים בנורבגית. הבלוגרית לא רוצה ללמוד נורבגית ומתלוננת שלא תרגמו לה את כל הטפסים וכל הסעיפים לאנגלית, כדי שתוכל למצות את ההטבות. אם זה דרוש, אני מזכיר שאנגלית איננה שפה בעלת מעמד רשמי בנורבגיה, אין שם מיעוט ששפתו העיקרית היא אנגלית (כמו שיש בישראל דוברי ערבית, רוסית או אמהרית), וזה היה נכון גם כשהיא עברה לשם. לא הבאתי לינק לבלוג שלה כי האבטחה שלו לא ברורה, אבל אפשר להיכנס דרך חשבון האינסטגרם, התמונות יפות.

אני לא עברתי לנורבגיה, כמובן, אלא לקנדה. רוב הישראלים שעוברים לכאן דוברים אנגלית ברמה מתקבלת על הדעת. ואז מה מתברר?

מתברר שגם כאשר מבינים את המילים, לא מבינים למה, ולא רוצים לדעת. אחת הדוגמאות המרהיבות לכך היא שאלות על יוקר המחיה ובייחוד – למי שבוחן אפשרות לעבור לאיזור טורונטו רבתי (GTA) – תלונות על בעלי הדירות "החמדנים", כביכול. ארחיב מעט בדוגמה זו, כי יש בה כמה מוטיבים שמאפיינים תלונות של אותם ישראלים.

ראשית, בקנדה בעל הבית משלם את מיסי הרכוש כמו ארנונה וביטוח נכס חובה. מוזר שצריך לומר זאת, אבל המצב בישראל בו השוכר משלם מס שמוטל על בעלי הרכוש, הוא זה שעקום.

יש עוד דברים, שקשה לכמת אותם בלי מחקר מדוקדק. הכוונה להתייחסות של בעלי הבתים במישור הפחות פורמלי, לגבי אחריותם למצב הנכס: כל מיני תיקונים או שיפורים שהם עושים, ואשר התייקרו מאוד אחרי הקורונה ועם האינפלציה. לשם השוואה, מהו היחס מצד בעל בית "טיפוסי" – אם יש בכלל כזה – בישראל, אל תלונות דיירים? האם הוא גורר רגליים או מתקן מיד? האם בכלל ניתן לחשב או לאפיין ממוצע של היחס הזה, ולפי איזה פרמטר? מה זמן ההמתנה הממוצע לתיקון? ומה בדבר איכות התיקון?

לפני כחצי שנה, בעל הבית שלי קיבל תלונה בדירה סמוכה, על סתימה בביוב\ניקוז של המים באותה דירה. הוא לא עשה רק את המובן מאליו – תיקן את הסתימה באותה דירה. הוא גם הביא טרקטור, צנרת, צוות אינסטלטורים, חפר מחדש והחליף את כל הצנרת במגרש עד לחיבור של היישוב. כל זה, כדי שדבר דומה לא יתרחש שוב. יש לי הערכה כמה זה עולה פה, אולי במהלך חצי שנה דמי השכירות של כל המתחם – 4 דירות, יכסו זאת. האם זה נשמע לכם כמו משהו רגיל בישראל? האם זהו היחס הרגיל מצד בעל בית בקנדה? כ–ל קנדה? אין לי הוכחות, אבל אני משער שיש לי מושג.

בנוסף לכל זה, החקיקה בקנדה מגינה על הדייר. קשה מאוד להוציא דייר מהדירה אם הוא לא משלם, או אם הוא "עושה בעיות" שזה אומר לפעמים, ממרר את החיים לשכנים ולבעל הבית. לכן, בעלי הבתים חייבים להיות הרבה יותר זהירים עם דיירים. הם דורשים ערבויות, הוכחות על הכנסה והגנות אחרות כאשר בעיניים של ישראלי, לפעמים זה נראה מוזר.

בשורה התחתונה ההוצאות החודשיות שיש לבעל הבית על נכס, במקרים מסוימים אינן מכוסות על ידי דמי השכירות. אבל ישראלים שבאים לשכור דירה לא רואים את זה, אלא מעדיפים לומר שהם "חמדנים".

אני בכלל לא נכנס לעובדה שמחיר השכירות הוא שאלה של ביקוש והיצע, כלומר מנגנון שוק – ושאותם ישראלים דווקא דוגלים בכלכלת שוק בכל מקום אחר. הם נזכרים להתלונן על מדינת הרווחה כאשר היא מתבטאת במס ההכנסה הגבוה-מאוד בקנדה.

אותו ישראלי דומה לילד מפונק, צר מוחין וצר אופקים שלא מעניין אותו דבר מעבר לסיפוק הרצון המיידי. כשהוא רוצה לקבל את מה שהוא רוצה באותו רגע ולשלם פחות, הוא לא שואל לאיזו מערכת של נורמות ומוסכמות הוא נכנס. הוא לא יודע כמה אלימות יש ברחוב ועד כמה הוא מרגיש בנוח אם הילדים שלו נחשפים אליה. זה לא מעניין אותו – הוא רגיל לחשוב שמדובר במשהו שלא נוגע לחיים שלו. אין לאותו ישראלי מבט רחב על עסקת החבילה ששמה, חברה אנושית או סביבה אורבנית. כמו אחרון התגרנים בשוק, הוא נלחם בכל רגע רק על הפירור שנמצא על השולחן מתחת לעיניו.

הוא לא חושב על העלויות הנגזרות מאי ביטחון חברתי, כלכלי וקיומי שחווים בני אדם שחיים לידו, למרות שאלה עלויות שבסופו של דבר הוא משלם מכיסו. הוא לא יודע לשייך את עלויות האבטחה, פרמיות הביטוח נגד גניבת רכוש, ושאר העלויות שהוא משלם במדינה כמו ישראל שבה רמת הביטחון האישי היא עלובה. הוא איננו מתמחר נזקים לרכוש ציבורי שהוא-עצמו אמור להשתמש בו והעלויות הנגזרות מהצורך לתקן אותם. זו יכולה להיות בריכת שחייה ציבורית כמו YMCA או מכון כושר פרטי לגמרי – כי כשהסביבה אלימה, לכולם יש הוצאות הנגזרות מכך, ואשר בהכרח מתבטאות בעלות המנוי או באיכותו, או בשניהם גם יחד. מה שאופייני לישראלים הוא חוסר הרצון להבין את הקשר בין הדברים ואת העובדה שתמורת המס שהוא משלם במדינת רווחה מסודרת, הוא מקבל הרבה יותר. מה שבכלל אין טעם להזכיר בהקשר של אותם ישראלים הוא שאלות מוסריות שעשויות לעלות בהקשר של בני אדם שחולקים את אותו מרחב, אבל זה כבר מעבר לתהום הייאוש.

במקום שבו אני מתגורר אף אחד לא קונה פוליסת ביטוח נגד גנבה. זה לא כדאי. המנוי לחדר כושר ובריכה מחוממת עולה כ- 170 שקלים לחודש. הם נקיים ומטופחים ברמות אחרות, מי שנכנס לבריכה לא מעלה על דעתו לא להתקלח לפני-כן, וכל העסק מסובסד בהרבה יותר ממחצית העלות (על ידי מיסים שאני משלם, אלא מה).

שימו לב, אין פה טענה כאילו השיטה היא נכונה או טובה או ראויה. אפשר להתווכח על זה, זה איננו הנושא. הנושא הוא אדם (ישראלי במקרה הזה) שמגיע לארץ אחרת, שמאוכלסת על ידי בני אדם בעלי תרבות שונה משלו, ואין בו שום רצון להבין אותה. חוסר התרבות, הוולגריות הישראלית – אינם מפריעים לו באמת כשלעצמם, אלא רק בנקודות הספציפיות שבהן הוא אישית נפגע מהן. הוא לא יודע שהוא בעצמו כזה וזה לא מעניין אותו.

ואז מבינים למה אותו ישראלי ממשיך להתנהג כמו בישראל, הווה אומר: מחפש דרכים לדפוק את השיטה, מנצל הזדמנויות שבהן התשלום מבוסס על אמון, ובאופן כללי מתנהג בגסות ומצדיק את הכינוי FISH – F&^king Israeli S#$thead. הוא כבר לא נראה כמו ווריאציה של הטורטלים והפילוסים על מהו ישראלי, מפני שהמציאות כבר מזמן, עולה על הקריקטורה בגרוטסקיות שלה.

נחש בגן עדן

כשמבינים את זה, מבינים גם למה יש ישראלים-לשעבר שחיים בקנדה (או באנגליה או כל מקום אחר), ואשר מבועתים מהמחשבה על הגירה של ישראלים למחוז שלהם. היית חושב שמשפחה ישראלית דווקא תרצה שיהיו לידם כמה דוברי עברית, שאולי יחגגו חגים יחד, אולי יוכלו ליצור מעין תחושה קהילתית. אבל לא – הם יודעים כבר על מי מדובר. הם מדברים על ישראלים חדשים במונחים של "נחש בגן עדן", לא פחות. הם יודעים ממה ובעיקר ממי הם ברחו, טוב להם במקום שאותו הם מצאו, והם פוחדים.

ישראלי שיהיה בעל בית פה – אולי בחלק של המקרים ינסה לדחות את התיקון, אולי הוא יחפש קבלן שעובד בשחור בלי ביטוח לעובדים, אולי ינסה דרכים אחרות. ומי יודע – אולי אני סתם משמיץ, בוודאי אני שם את זכוכית המגדלת דווקא על ישראלים ופחות על מהגרים אחרים, קומבינטורים יותר גדולים.

מה לעשות שאני, אתכם אני מכיר – את מי שכל השאלות שלהם הן וורסיות על "כמה זה עולה לי". כמו הטורטלים – מה הם בסך הכל, אם לא פילוסים שעשו מכה. אמנם ראיתי כאלה גם בהודו, באנגליה, בהולנד, מן הסתם יש גם בקנדה. אבל אתכם אני מכיר מקרוב יותר, אחיי הישראלים, ומכם אני נזהר.

אני נזכר בסוף השיר הנפלא של שארל בודלר (Baudelaire, מצרפתית: אליהו מייטוס) על השעמום:

…

תִּפְלָץ עָדִין זֶה תַּכִּירוֹ, קוֹרְאִי, הַיּוֹם,

אָחִי, שֶלִּי דוֹמֶה, אַתָּה, קוֹרֵא צָבוּעַ!

…