Sign In

Remember Me

הטוב, הרע והלא נורא – שנתיים בקנדה

הטוב, הרע והלא נורא – שנתיים בקנדה

עברו שנתיים. האמת, זה נראה שאנחנו כאן הרבה יותר מזה. עם הזמן אני מפסיקה לחקור ומתחילה לחיות. דברים קטנים כבר לא מפתיעים אותי כפי שהפתיעו כשרק הגעתי ודברים גדולים מרגשים כנראה באותה מידה שהיו מרגשים בכל מקום אחר. עם זאת ועל אף שסף ההתרגשות כבר לא אותו הדבר, התחושה היום יומית החזקה ביותר, היא שהגעתי למקום הנכון.

מה בסך הכל אני צריכה בחיים… (הטוב)

האיש ואני נסענו לעוד נסיעה יום יומית רגילה ודיסקסנו על החיים שלנו. נושאים מעניינים עולים אצלנו בנסיעה… התחלנו לדבר על זה שאנחנו מרגישים בעיקר שלווה. שהלחץ שהיינו רגילים לחיות בו כבר לא קיים ושיש לכך השפעה סביבתית. ברמה התעסוקתית, אין ממש סיבה לכך שאנחנו מרגישים נינוחים ואולי זה היה צריך להיות הפוך. אנחנו בסך הכל שנתיים בקנדה, העסק שלי עדיין מתנהל מול ישראל (לא משנה שהוא עבר כתובת) והכיוונים השונים שאנחנו מפתחים נמצאים עדיין בתהליך התהוות.

מבחינת האנשים, שם זה כבר משהו אחר. מערכת החינוך שיש לנו פה עולה על זו שהייתה לנו לפני בכמה רבות. מפלס הדאגה שלי לילדים, לבטיחותם במערכת ולרמת הלימוד, פחתה פלאים. רק אבהיר, ברוב נושאי הלימוד בישראל היה מאתגר יותר, אבל מה בסך הכל ביקשתי שמערכת החינוך תיתן לילדים שלי (ת'כלס, לא ממש ביקשתי ואף אחד לא באמת שאל אותי, אבל בשיחות עם עצמי על מה הייתי רוצה…). מה שהייתי רוצה הוא שהילדים ידעו את בסיס הלמידה כך שבעתיד יוכלו ללמוד מה שירצו. שידעו מתמטיקה ברמה בסיסית ומעלה, אנגלית, לקרוא ולכתוב. את זה הם מקבלים כאן.

הרוגע בא לידי ביטוי בעוד דרכים רבות. אנחנו לא גרים בעיר גדולה אלא בעיירה שנמצאת באחת הפרובינציות הנחמדות בקנדה. מבחינתנו פקק הוא להמתין 10 דקות בעומס, אך בנסיעה (קרה לי פעמיים עד היום). אני יכולה לספור כמה פעמים אנשים צפצפו לי "סתם ככה" בכביש (פעמיים) ואפשר להגיד שהכל באמת רגוע פה.

אולי זו הזקנה (גיל 40 נראה באופק), אולי ההורות, אולי זו העייפות שבאתי איתה לאחר מלחמות רבות. בשלב זה של חיי רגוע זה טוב: סביבה נינוחה, נעימה, מזג אוויר שרוב הזמן מתאים לי, אנשים נחמדים ודמי מחייה סבירים. זו לא התפשרות, זו התגשמות, זו הזדמנות להתעסק רק במה שחשוב כי כל הרעש נעלם. אני לא חושבת שיכולתי להבין כמה טוב זה טוב וכמה הטוב הזה חשוב בחיי, הבנתי רק זמן מה אחרי שהגעתי לכאן.

פתאום הגעגועים צצים (הרע)

אין ישראלי שאני מדברת איתו (או מתכתבת) שלא שואל אותי על מזג האוויר. השיח זהה: "מה, את בקנדה, לא קר לך?" והתשובה הקבועה שלי היא "לא חם לך?". זו לא תשובה מקורית אבל אני מרשה לעצמי לפעמים להיות בנאלית. מזג האוויר פה לא רע וייתכן שהייתי מעבירה אותו לצד הטוב אם לא היה טוב יותר.

הגעגועים. ישנם רגעים בהם הייתי רוצה את אמא שלי לידי. אני לא אגלה לה את זה כי שתינו נהיה עצובות, אבל במיוחד בזמן האחרון (עוד אגע בכך בעתיד בפירוט) אני מרגישה שזה יכול היה להיות נחמד לצאת יחד, לשבת בבית קפה (עם קפה של ישראל, לא משקה חום קנדי) ואפילו להתעצבן קצת. אף פעם לא היינו חברות טובות, אמא שלי ואני, את רוב הדברים לא ראינו עין בעין (טבעונות, העבודה שלי, המלחמות שלה לצדק) ועדיין, היא תמיד הייתה שם. עכשיו יש רגעים שאני רוצה אותה ויודעת לסתום את הפה ואפילו לא לבקש, מפחד שהיא ממש תקנה כרטיס ותבוא.

יש לי גם חברות בישראל, אבל בשנים האחרונות הן הפכו לאמהות ויחד עם קריירות וחיים, נפגשנו פחות. אני כן מקפידה לסמס, אנחנו מדברות כשיוצא, עם חלק יותר ועם חלק פחות וכולן עדיין חלק משמעותי בחיים שלי. געגוע נוסף הוא לאחותי ויש בו הדדיות. אני זוכרת שלקראת החזרה שלי מהביקור בישראל היא אמרה שזה אפילו יותר קשה לה מהפעם שעזבתי כי היא הבינה שזה באמת עומד להיות ככה ושאני לא חוזרת לישראל. הגעגוע מבחינתי מסמן את הרע.

יש גם געגועים לנוחות. גם אחרי שנתיים יש דברים שנשמעים לי לא הגיוני פה. מטריף אותי שהלכנו לעשות בדיקות לילדה לפני חודשיים ולא הצלחתי לקבל בעצמי את התשובות. כדי לקבל אותן באופן פיזי אני צריכה ללכת לאנשהו והם ימצאו לי אותן ואז אני אבוא לאסוף אותן. לא נוח לי שאין פה חנויות מסוימות וסוגים מסוימים מאד של מאכלים טבעוניים וגם התפיסה פה כלפי טבעונות, תפיסה שפשוט לא קיימת, משונה לי. לא החלטתי אם זה מספיק כדי להיכנס לצד הרע של ההגירה או לא, אבל נקודה שאולי אשמח להיזכר בה בעתיד (אולי אשנה את דעתי).

הלא נורא…

הלכתי לשיעור טניס במגרש שלא שיחקתי קודם. נרשמתי לשיעורים מראש ומצאתי את עצמי (שוב) מול אנשים שאני לא מכירה ולא תמיד מבינה מה הם אומרים. אחרי שנתיים זה קצת מוזר לחזור על הסיטואציה הזו. בשנה הראשונה זה היה בסדר, מקובל, אבל עכשיו להרגיש זרה עושה לי צריבה קלה. השיעור היה משכיל אבל לא הרגשתי טוב (באופן כללי) וזה לא עזר. התחושה של הזרות הגיעה אליי בצורה מוזרה. כולם קיבלו מחמאות מהמדריך וממני התעלמו. את כולם סידרו בזוגות "טובים" ולי נתנו להיות עם מישהי שהחליטה לחזור לשחק לאחר 20 שנה (אז היא הייתה בת 50).

נשמתי אוויר חם לריאות ושיננתי מנטרה "זו לא היא, זאת את". לא ממש עזר, יצא ככה שחוויתי את אותה חוויה שוב, אבל בפרספקטיבה שונה. אגב, בשיעור השלישי לא הפסיקו להחמיא לי וביקשו ממני להצטרף למועדון כי יש חבר'ה שישמחו מאד לשחק איתי… אז זה היה לא נורא קצר שכזה.

יש גם את האוכל, או נכון יותר לומר, אין. אין פה חוויה של תרבות אוכל. בישראל, הייתה חוויה, היו מסעדות ואפילו בכרמיאל היה לי מה לאכול (שלא נדבר על שראביק בראמה וסמבוסק הארזים בחורפיש). אפילו בארומה היו מגישים לי ארוחת בוקר מכובדת וטבעונית. אבל פה, בקנדה ואפילו באטווה, זו לא תרבות של אוכל, פשוט יש מסעדות (הכללתי, ברור, אבל בתחושה הכללית). יוצא מכך שאני מכינה הרבה יותר בבית ושלמדתי להכין "הכל" כולל פלאפל (זו ממש לא בעיה), פיתות, חומוס… כל מה שחשבתי שאין צורך להתאמץ להכין לבד.

יש המון "קטעים" קטנים שהם כמו חצץ קטנטן שמציק בנעל וצריך לחכות למקום נוח יותר כדי להוציא אותו. לפעמים, עצירה, חשיבה קטנה, סבלנות וקצת קנדיות, הופכים את המציק הזה ללא נורא.

 

זה כנראה לא פוסט מייצג של התחושות שלי. עברנו לקנדה לפני שנתיים, עם ארבע מזוודות, שלוש מזוודות טרולי, תיק אחד וכשנחתנו גילינו ששלוש מזוודות הלכו לאיבוד. מאז עברנו הרבה, אולי נכון לומר המון. גילינו עולם, למדנו שפה, העזנו לבקש לעצמנו יותר ועוד דבר, נרגענו, כאילו שום דבר בוער.

תודה שקראת עד כה, אני באמת מעריכה את ההשקעה 🙂

מאת

5
הגב

3 Comment threads
2 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
4 Comment authors
  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל
Nata

לגבי הטבעונות, אני חושבת (כטבעונית בעצמי) שמאוד קשה מחוץ לערים הגדולות. זה מגיע לכל העולם בסוף, אבל לאט. הייתי לאחרונה באמסטרדם אחרי שלוש שנים והופ – מסעדה טבעונית בכל פינה, חלב סויה בכל בית קפה. לפני שנתיים וחצי הייתי שם והיה רק בית קפה ידידותי אחד שמצאתי. אני בטוחה שמחוץ לאמסטרדם הרבה פחות ידידותי. זה תהליך. אני תמיד אומרת לאחותי שגרה בחו"ל כשהיא מתגעגעת לפה, שתתגבר, כי הרבה יותר קשה לחיות פה. שיהיה לך המון המון בהצלחה בהתאקלמות. לי יש עוד כמה שנים טובות עד שאוכל לעוף מפה (:

תודה רבה על הכתבה מיטל. מאחל לכם עוד המון שנים טובות בקנדה 🙂

אני לא מאמינה שעברו כבר שנתיים. אני שמחה שאת משתפת אותנו בכל התחושות והחוויות, במיוחד כי את לא מעיר גדולה, והחוויות הן שונות ומיוחדות לכל מקום. תודה לך על ההשקעה!