תמיד יבוא החכמולוג שיגיד ש"ישראל זו המדינה ה-51 של ארצות הברית".
היית רוצה.
דמיינו לכם את סף ההתרגשות של לעמוד מול הטאג' מהאל, למשל.
עכשיו דמיינו לכם את סף ההתרגשות של לעמוד מול דגם מוקטן שלו, בתערוכה דמיונית בלטרון שנקראת, נגיד, 'מיני אינדיה'. לא משהו, הא?
אז בדיוק ככה זה ישראל. דגם מיניאטורי של הדבר האמיתי, פלוס השפעות אתניות וביורוקרטיה מהגיהנום.
כמו בכל דגם מוקטן, יש בה גם כמה דברים טובים אפילו יותר מהדבר האמיתי: לא שודדים אותך בדרך כלל, חומרי היסוד הם חומוס וטחינה במקום מיונז וקטשופ, לפעמים יש שמש בינואר, לפירות ולירקות יש טעם, וזהו.
מצד שני הטבע לא עוצר נשימה, ההרים לא גבוהים, יש את מכתש רמון במקום הגראנד קניון, סופרלנד במקום סיקס פלגס, קריית מלאכי במקום לוס אנג'לס, והרשימה עוד ארוכה.
בנינו, לא ביג דיל. לא קיבלנו הרבה, אבל אפשר היה בהחלט לחיות עם זה.
הבעיה היא שבדגם המיניאטורי הזה של ארצות הברית גם התרבות יצאה בהתאם. בישראל באמת לא חסר שום דבר, כל עוד לא מדברים על מוזיקה, קולנוע, תיאטרון, רדיו, בשר שאינו פרגיות, בירה, נופים, ספורט, ארכיטקטורה, פארקים, חופי רחצה שאינם שייכים לבתי מלון/בסיסים צבאיים/ועדי עובדים ושאר אלמנטים של מה שנקרא בישראל 'תרבות הפנאי' ובכל מקום אחר פשוט 'תרבות'.
במדינה שבה הזמרת הפופולרית ביותר היא שרית חדד, תוכניות ריאליטי נחשבות לזמן איכות עם המשפחה, פסגת הבילוי היא הקניון והאלכוהול הכי פופולרי זה וודקה-רדבול, אתה לא ממש יכול להתפאר בזה שיש לך תרבות. אתה גם לא יכול להמשיך להשתמש במושגים כמו 'עם הספר'. 'עם המספרות' דווקא תופס.
אבל בואו לא נהיה קטנוניים, הרי ידוע שיש בקושי שישה מיליון ישראלים, מול שלוש מאות ומשהו מיליון אמריקאים או חצי מיליארד אירופאים יפי נפש, שהולכים כל שני וחמישי לפסטיבל הופעות או להצגה טובה, ולא מתביישים בזה.
חוסר הבושה הזו, שמאפשרת לעמים האלה ללכת, ככה סתם, לפעמים אפילו באמצע השבוע, להתאוורר, ועל הדרך לראות קצת אמנות טובה, היא בדיוק מה שחסר לנו. אצלנו, העיסוק בתרבות (או חס וחלילה, אמנות) נחשב לדבר הזה שהיית מת לעשות, אם רק היתה לך קצת פחות בושה. באמת, ישראלים ממש מתנצלים כשהם מדברים על הדברים שהם עושים בשעות הפנאי שלהם, אם יש להם כאלה.
הישראלים הם עם שאוהב להעריץ אנשים עסוקים, במיוחד אם הם עושים בוחטות של כסף, ויודעים לעשות אקזיט בזמן, כדי לעשות עוד בוחטות של כסף. ישראלי שיקום אחרי עשר בבוקר יחשב על ידי חבריו החרוצים לבטלן בלתי נלאה, כזה שלא ברור להם איך הוא בדיוק הסתדר בצבא.
לישראלים יש מקומות מוגדרים ומגודרים שבהם מותר להם לעשות כיף. העיר שלי, פתח תקווה, היא לא אחת מהמקומות האלה.
פתח תקווה היא דוגמה מצויינת לכרך שכולו חוסר-כיף אחד גדול: עיר תעשייה שגרים בה 200 אלף איש ויש בה בקושי שני ברזים של בירה מהחבית. כמה טובה יכולה להיות עיר (תעשייה) עם יחס של 100 אלף איש על ברז אחת של בירה? זו דוגמה לעיר שהתרבות היחידה שהיא מקדשת היא תרבות השינה-אחרי-העבודה. מצד אחד היא לא מציעה שום אופציה ראויה לבילוי מסוג שהוא, ומצד שני היא מנסה בכל הכח למנוע ממך לצאת החוצה: דיברנו על יחס של שני ברזים ל-200 אלף איש? אז הנתון הבא מבאס לא פחות, אבל גם לא עושה חיים קלים למי שרוצה לצאת לשתות במקום אחר, נניח בתל אביב: יש יציאה אחת מהעיר לכל 50 אלף אנשים. ופקוקה. מאוד.
ארבע יציאות יש מהעיר, והזעוותית ביותר היא זו שנכנסת/יוצאת מכייוון תל-אביב. פעם השטן בכבודו ובעצמו תיכנן לפתוח שם סניף של הגהינום, עם זיכיון והכל, כשראה איך אנשים סובלים שם מהפקקים. הבעיה שלקח לו שעתיים וחצי להגיע לשם מנתב"ג, והוא התייאש. הוא רצה ללכת לדפוק את הראש קצת, כי מה יש לך כבר לעשות בעיר כמו פתח תקווה, אבל אפילו את זה הוא לא יכל לעשות (לא היה מקום בשני הפאבים שבעיר). בצר לו הוא פנה לתל אביב, אבל גילה שהתל אביבים הרבה יותר רשעים ממנו ומכל יושבי הגיהנום גם יחד.
בסיכום הסופי של השטן לגבי ישראל בכלל ומקומות מחורבנים בפרט, הוא כתב משהו כמו: "גיליתי עם מקסים. ממש לטעמי החבר'ה האלה, לא מתביישים להראות אחד לשני כמה הם סובלים, עובדים קשה, קורעים תחת העומס ולא מבלים בכלל. כמובן שהם עובדים על עצמם ועל אחרים, אבל זה הרבה יותר הגיוני, למשל, מכל האירופאים האלה שיושבים להם על גדות הנהר, קוראים איזה ספר, נרדמים מהשקט וחושבים באיזו מסעדת גורמה הם יאכלו אחרי ההצגה.
אצלנו בשאול יודעים להעריך אנשים שאוהבים לסבול, במיוחד כאלה שאוהבים לשקר לעצמם. הם יסתדרו אצלנו נפלא שם למטה! אנחנו מכינים להם איזור תעשיה בגודל של אמריקה, ולא המיניאטורית! … בברכה, השטן".
הפוסט נכתב על ידי מתחת לכל ביקורת. אתר ליב ישראל קיבל רשות לפרסמו באתר.