בילדותי, אחד מסימני החורף היה "צ'ולנט". לא הגעתי מבית דתי (ממש לא) אבל מדי שישי אמא שלי הייתה שמה על הגז (לא על הפלטה) את הסיר ובשבת זה מה שאכלנו. לרוב, הסיר נגמר באותה השבת, אך כמובן כשנשאר הייתה לנו ארוחה לכל השבוע. אמא שלי לא הייתה בשלנית גדולה, היא הכינה בעיקר כי היינו צריכים לאכול משהו והעובדה שהייתי צמחונית מגיל צעיר לא הקלה עליה. סבתא שלי הייתה באה אלינו פעמיים בשנה לתקופה ארוכה ומילאה את המקפיא באריזות של כרוב ממולא ללא בשר שנשאר למשך חודשים ארוכים. היו לה ידיים קסומות וכל מה שהיא נגעה בו הפך לפלא עטוף באהבה. עם זאת, בכל הנוגע לצ'ולנט, העדפתי את הגרסה של אמא שלי, שהייתה פשוטה מאד אבל פשוט טעימה.
בתור טבעונית ואמא לטבעונית, המאכל הזה מהווה פתרון מושלם ובטח ליום אחד בשבוע בו פחות מתחשק לי להכין אוכל. זה מאכל שמעלה את התחושה של הבית, של שבת של ילדות, של חורף שאני כל כך אוהבת וזה לא משנה אם רק קר או אם יש שלג בחוץ. כשחברה לכתיבה הודיעה לי שהיא תהיה שבועיים לבד בבית בלי בן הזוג שלה שהיה צריך לנסוע הצעתי לה לבוא אלינו לארוחת שבת ואז הבנתי שאני לא יודעת איך לתרגם את המילה "צ'ולנט" (או חמין) והתחלתי להסביר במה מדובר.
תוך כדי ההסבר עלתה אצלי ההבנה שבעצם מדובר במאכל כל כך יהודי. אין אותו בשום מקום אחר ובוודאי שלא בגרסת הבישול לאורך כל הלילה. זהו מאכל שמאפשר לשמור את השבת ואני משערת שזה המקור שלו, אז אין סיבה שתהיה לו נוכחות בתרבויות אחרות. כך קרה שהחברה הגיעה אלינו וישבנו יחד לארוחה ושיחה נעימה.
אני, התמלאתי בעצמי והסברתי את העניין של השבת והמקור של המאכל (לפי ההשערה שלי כמובן). יש לי אהבה לניתוחים שכאלה, ואז קרה משהו שקצת הפתיע אותי. החברה (ששכחתי לציין שחגגה לא מזמן 72 אבל זה לפעם אחרת) סיפרה שהיא גדלה כנוצריה בפטיסטית ולכן גם הם לא בישלו אוכל בימי ראשון. הם לא עבדו ביום ראשון ולא עסקו בכל מלאכה שאינה מלאכת התפילה. די דומה. התפלאתי מאד כי אני, חיה בתוך עולמי שלי וכל מה שאני מכירה זה את הייחודיות של שמירת השבת ולא יכולתי להעלות על דעתי שברחבי העולם יש מי שמתייחס אל יום ראשון כפי שמתייחסים אל יום שבת. לאחר מכן חברתי הוסיפה שהיא הפכה לאתאיסטית ברבות הימים ושהיא לא מבקרת בכנסיה ובוודאי שלא שומרת את יום ראשון.
המפגש הזה עורר בי שלל רגשות ובעיקר רגשות של טמטום. 37 שנים חייתי בתוך קהילה יהודית. אמנם טיילתי בעולם, אך כל החברים שלי היו יהודים, כולם ציינו את ראש השנה, את פסח, את החגים ואין זה משנה באיזה אופן. כולם היו באותה הקהילה. חברותי ואני עברנו, יחד עם בנינו הקטנטנים, את טקס ברית המילה (אוי, כמה בכיתי) וזה היה הכי טבעי בעולם. זה היה העולם שלי ולא הכרתי עולם אחר. חייתי בתוך מה שמובן מאיליו. אם אני יודעת מהי השבת, בטח כולם יודעים מהי. אם אני יודעת לדקל נתונים שמו שישה מיליון ואשוויץ, בטח כולם יודעים. אם אני אוכלת צ'ולנט…
במשך 37 שנים עולמי היה צר כעולם נמלה. לא ידעתי תרבות אחרת ולא ריחפתי במרחבים כדי לחקור, לברר ולגלות את מה שנמצא שם, מעבר (נכון שנדרשת פה המילה "קשת" אבל לא). בכל פעם שאני מספרת על משהו שקשור בישראל, זה נשמע לי כל כך הגיוני ופתאום מסביבי יש שתיקה של אי הבנה (נסו להסביר למישהו עצמאי קנדי שתשלמו לו בשוטף + 60) ואני מתחילה להבין שעולמי עדיין צר, אבל לאט, לאט אני מציצה, נפתחת, מגלה.
גם בכתיבת המילים, אני מרגישה את ההתרגשות האישית, את הרצון לחקור עוד ולגלות, את החוויה שזורמת בגוף. לקח לי שנה וחצי להבין שעדיין אני חיה בעולם צר, אך עכשיו אני מנסה לפרוס את הידיים לצדדים, למתוח, כל פעם עוד קצת, כדי לשמוע, לראות, לחוות, לגלות את הדבר הזה שנקרא עולם גדול.
מאחלת לך חוויית תגלית נפלאה, מיטל.
נ.ב: במסגרת השינויים אני מוצאת עצמי מגלה אנשים חדשים, ממקומות מפתיעים ולכן התנדבתי לעזור לחברה ולהפיץ מדריך ממש חמוד שהיא כתבה ומתאר את החוויה שלה עם הסקת מסקנות. אמנם היא בתקופת רילוקיישן, אבל יש בו לא מעט דברים שרלוונטיים מאד גם להגירה ולכן נראה לי שזה נכון לשתף. הקישור למדריך החינמי נמצא בלחיצה כאן.
אני חושב שבגלל שאין הגירה חוקית לישראל מעבר להגירה יהודית, ומאחר ואנחנו נוטים לבודד את עצמנו מכל עם אחר (ערבים, נוצרים, אריתריאים, סודנים וכו') נוצר מצב שהישראלי (היהודי) הממוצע מוקף אך ורק ביהודים שעולמם חופף לשלו. דוגמא קלאסית היא שאין בישראל מסעדות סיניות, יש מסעדות של ישראלי שאהב אוכל סיני ופתח בארץ מסעדה עם מתכונים שהותאמו לטעם הישראלי. בתמצות, מאוד מבין את התחושות שלך, אין באמת בישראל מקום לאופקים אחרים, לתרבויות ועמים אחרים והחשיפה היא מינימלית עד כדי לא קיימת ורובה מהאינטרנט, מהטלוויזיה או מטיולים בחו"ל. שמח לשמוע שאת נפתחת לתרבויות חדשות ומרחיבה את אופקייך, ללא ספק זה תהליך שאנחנו… Read more »
לכל עם יש תרבות ומנהגים שהוא שמח בהם ודווקא למהגרים יותר מרגיש נעים להתחבר לחגים ולמסורת שלהם.אז אם מליארדים בעולם שמחים בתרבותם.
אני מאמין שגם את צריכה לשמוח בחלקך.
ולא להרגיש רגשי נחיתות.כפי שנוצרי החוגג בחג המולד אינו מרגיש צורך להתנצל או רגשי נחיתות גם אם לא הולך לכנסיה הוא חוגג את חגי הנוצרים.
מה זה צ'ולנט ?
אצלי אפשר לומר שזה שניצל, המאכל שאימא שלי הכינה כל סוף שבוע ושמזכיר לי הכי את הבית …
זה מה שטוב בהגירה, זה פותח אותנו לאופקים חדשים ולתרבויות חדשות שבחיים לא הכרנו, זה מבגר וממש משנה ובונה את האופי, גם בגילאים מבוגרים. הכי כיף לפגוש אנשים שונים, אחרת העולם היה משעמם אם כולנו היינו דומים. גם כשתבואי לבקר לארץ את תרגישי שאת לא אותה מיטל שלפני ההגירה. נהנתי לקרוא (: