Sign In

Remember Me

ישראל של 1998

תגובה שהפכה לפוסט מאת עלמה

כשעזבתי את הארץ לפני 16 שנים לניו יורק, הארץ היתה שונה לגמרי.
אני זוכרת שאנשים פינו את מקומם באוטובוס לנשים וקשישים. אני זוכרת כשנסענו ב"פחוניות" של גיל 18, שהיו לרוב נתקעות על הכביש, תמיד היה מישהו שעוצר לעזור. אני זוכרת אחווה. היום, זה לא כך. ארץ ישראל השתנתה ללא היכר. גסות החליפה את החוצפה, ועויינות החליפה את האחווה. כולם מתלוננים.
ההבדל הכי גדול בין פה לשם- זה שבניו-יורק, ככל שאתה מצליח יותר -כך מפרגנים לך יותר, ואם תיפול -אז אף אחד לא יבוא למחות לך דמעות. בארץ, בדיוק הפוך. כל דבר שמקשר אדם עם איכות חיים- היא בבחינת גינוי. זו תרבות של עצלנים. ישראל הפכה לארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות. ועוד לא ממש אמרתי מילה על תרבות הדיבור והחינוך.

לעזוב מדינה זה לא קל. זה גם לא תמיד טוב או יותר טוב, וישנם גם הרבה מהגרים שחיים מהיד אל הפה. לא כל הנוצץ זהב.
הבדידות. אין זה עניין של מה בכך. כל קהילה חדשה שהמהגר מוצא לעצמו, היא שברירית, מתחלפת, הזהות האישית שלנו כאנשים די מתפוגגת בגולה. זהו אלמנט בלתי נמנע ולא פשוט. לגעת בקרובים אלייך, באהובים שלך- זה לגעת בעצמך. אז נכון, "אם למות כמו כלבה אז לפחות שהטלוויזיה תהייה טלויזיה". אך לא כולם מסוגלים לזה. ולא בכל גיל. וילדים ומשפחה זהו פקטור חשוב.
אבל מה, אי אפשר להעביר חיים שלמים בלהתלונן (או שאפשר, אבל בסוף אף אחד לא מקשיב). אפשר לקבל את המצב, אפשר לעזוב ואפשר גם לשנות.

"ישראל זהו פרוייקט שנכשל" אלו מילים לא טובות. לא נכונות. מיואשות. אני, שלא רוצה לחזור (אך עדיין מאד מעורבת במה שקורה בארץ- חלק ממני לנצח ישאר ישראלי) אומרת לך את זה. הפרוייקט קיים, ואתה ויתרת עליו. למה? מה באמת נעשה חוץ מלהתלונן? לפני הבחירות נעשה מסע שכנוע ללכת להצביע. הרוב לא רצו. "בשביל מה? לא נשנה כלום". ואחרי הבחירות זה היה "הנה הצבענו–לא יצא מזה כלום! איזה בזבוז זמן". השמאל בז לימין שהוא כ"עני" בסוף בחר בחזירות קפיטלסטית. הימין התחלחל מהמחשבה שהילדים שלו יהיו חשופים לפיגועי טרור והצביע בטחון לפני קוטג. השמאל כתגובה החליט שזהו, לא עובדים עליו יותר. חרא היה חרא יישאר. מדינה בפשיטת רגל. השמאל הלך קצת יותר שמאלה ופיתח אידואולוגיה אנטי ישראלית. את האידיאולוגיה הזו מאמצים מאד בגולה. עזוב מוסלמים יהודים. לא חשוב. ה"סטראוטיפ", התמונה של ישראל היא תמונה כל כך מזעזעת וחסרת פרופורציות או בסיס שהיום אנחנו הרבה יותר גרועים ממה שהיו הנאצים. והנסיון הכואב של להוציא את האנשים מהמערה הוא תהליך שקרוב לבלתי אפשרי במיוחד בגלל המצב בארץ. כל רטוריקה ישראלית לאנטי-ישראליות- "תורמת" הרבה יותר לשונאים מאשר כל ריטוריקן זר. יש הבדל עצום בין להיות "גם לא בסדר, גם אשם, גם לא צודק" לבין האימג שלנו במדיה. והישראלים עדיין מנמנמים. תאמין לי, בודדים מאד יודעים מה קורה בחוץ. המדיה בארץ מעסיקה אתכם בלהתלהם אחד כנגד השני. (זועבי, בצלם, להבה אייל גולן ועוד כמה אנשים. גופים שוליים שהתקשורת המליכה והעמידה במרכז הבמה כלב ליבו של סדר היום הציבורי-כדי שאתה תוכל אחר כך בשאט נפש להגיד:"נמאס לי. מדינה חרא") ושכחתם מהעולם. אתם כל כך מתחלחלים אחד מהשני ואתם לא רואים איזו שטיפת מוח עושה לכם המדיה בישראל. בעיני הישראלי העולם היום זה או"מוסלמים! לא טוב בחוץ. תשארו פה בוגדים" או "בסופר של ברלין פלפלים ישראלים עולים 50% פחות מבארץ–וזו סחורה שלנו!) – והסופר פתוח בשבת אז תקפצו".

לפני שלוש שנים הייתה "מחאה חברתית". כצופה מהצד, זה היה נראה כמו חיקוי מאד רפה של וודסטוק 69. היה הרבה טומבללייקה, אווירה, וכולם חיבקו את כולם. אני אישית, נגד אלימות, אבל אסתור את עצמי ואומר כי בימינו, מהפכה ללא אלימות זו התיימרות משעשעת להיות גנדי. אין גנדי. לא יהיה יותר. וגם הוא בסוף נרצח.

אני מאמינה ששינוי ניתן לחולל. ועוד איך. ולא. לא ייתכן לגור במקום בלי תקווה. תאמין לי, באבן הראשונה שהייתה מנפצת בנק- המדינה כבר הייתה מתעוררת. מי יוריד לכם מחירי דיור כי שלומי ארצי בא להופיע? או כי עשיתם פיקניק בחוץ? אבל אתם, עדיין מצפים לראות שינוי. איזה שינוי תגידו לי?
כל עוד אתם גרים בארץ ולא עושים כלום, התלוננות היא פתטית, תבוסתנית, עצלנית וחסרת כבוד אישי. ועוד תוך כדי שאתם מתלוננים אתם יוצאים בהכרזות יאוש נוראיות כאילו באמת עשיתם משהו. לא. לא עשיתם כלום. אין לכם שום זכות להתייאש. רק למי שניסה יש. וגם זה מוטל בספק.

אני מקווה שהפוסטים שלי יעודדו אותכם ויעניקו לכם השראה להגר וגם למצוא את האושר האישי שלכם :) קריאה נעימה.

הגב

היה הראשון להגיב

הודע אל
wpDiscuz