לעולם לא אשכח את יום השואה שהיה השנה. חזרתי לדירת החדר שלי בת"א בשעה 19:00, מותש עייף ורעב מעוד יום עבודה. פתחתי את המקרר כדי להכין לי ארוחת ערב וראיתי שנשארה לי רק חצי קופסת קוטג'. הלכתי לסופר וראיתי שסוגרים את הדלתות שלו. משהו נראה לי מוזר, אבל בגלל שהייתי מאד רעב לא ייחסתי לכך חשיבות ומיהרתי לטיב טעם שפתוחים תמיד עד חצות. גם הם סגרו. מהר ל-AMPM! …כנ"ל. הסתובבתי עוד כחצי שעה ברחובות בחיפוש אח"כ קיוסק או פאב או מסעדה פתוחים… לשווא. חזרתי הביתה ואכלתי את חצי קופסת הקוטג' שנשארה לי, ליקקתי את השאריות מהפלסטיק והלכתי לישון. רעב. ביום השואה חוויתי את חווית השואה מקרוב. כאסיר מחנות הריכוז הלכתי לישון אחרי יום עבודה מותש, מושפל, כועס ורעב.
חשוב להבהיר שהחוק במדינת ישראל לא אוסר מכירת מזון בערב יום השואה, אך רשויות מקומיות רבות מגדילות ראש ואוסרות בחוק עזר עירוני כל פעילות מסחר לרבות מזון ותרופות.
אני רוצה לציין בנקודה הזאת שאין לי שמץ של זילזול בשואה. מקור משפחתי הוא מגרמניה ופולין, שרק בעזרת תושיה וראיית הנולד הצליחו להימלט מהתופת בזמן. קראתי במהלך חיי ספרים ומאמרים רבים אודות השואה, ולמען האמת, אני יודע על השואה יותר מרוב הישראלים. כך למשל אני יכול לנפץ לכם את מיתוס שריפת היהודים בתנורים. אותו מיתוס רגשני שמלווה אותי מהילדות. הגננת בגן, המורה בבית הספר, המפקד בצבא, מגיש החדשות, הפוליטיקאי. החבר, הקולגה. שריפת היהודים בתנורים הפך למיתוס לאומי מעבר לכל פרופורציה. האמת היא ששריפה בתנור מעולם לא היתה שיטת רצח מקובלת במחנות ההשמדה. בתקופת שיא הרציחות, היהודים נשלחו לתאי הגזים, נחנקו למוות מהגז הרעיל, וגופותיהם הושלכו לשריפה בתנורים. אז מדוע לשרוף את הגופות? תאמינו או לא, שריפה בתנור היתה שיטה די מקובלת בגרמניה להיפטר מהשאריות הגרמיות של אדם מת. אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה זה כל כך משנה אם הם נרצחו בגז או בשריפה. מבחינה מהותית, אין הבדל. אבל לדעתי, מי שמתיימר לשאת את השואה כאחד מסמליו הלאומיים, מתבקש ללמוד עליה ברצינות, ולעומק.
אבל במקום ללמוד, קל יותר לקבוע יום בשנה בו נלבש לבן, נשיר שירים, נזיל דמעה, נעמוד בצפירה ונשנן מיתוסים שיעצימו את החוויה. נממן טיולי שמיניסטים לאושוויץ, כי מה שרואים משם לא רואים מכאן, נאזין לנאום בדבר זה שהלקח מהשואה הוא שהיהודים צריכים מדינה וצבא חזק כדי שיוכלו להגן על עצמם. אה וכמובן, נסגור את בתי העסק ונאסור על מכירת מזון, כי מזון, במדינה רוויית צומים מקודשים, הוא לא מצרך יסוד בסיסי, אלא עינוג, ואסור לאף אחד להתענג כשכולם עצובים. אם כולם עצובים, גם אתה תיהיה עצוב, על אפך וחמתך.
קישורים בנושא
- המדינה התרשלה – וניצולי השואה איבדו מאות מיליוני שקלים (מעריב)
- מבקר המדינה: ניצולי השואה לא מקבלים סיוע (ynet)
- ניצולת השואה זעקה בכנסת: "תנו למות בכבוד" (וואלה)