השיבה לישראל

אני יושבת לי בשדה התעופה שונפלד, ומחכה, פעם ראשונה מזה שנה, לטיסה שתביא אותי לישראל ליומיים וחצי. אני יושבת ומחכה לטיסה, ובינתיים עולים זיכרונות ומחשבות. האמת, זה התחיל כבר אתמול, כשפתאום נפל לי האסימון שאני טסה לישראל ליומיים וחצי. בדיוק באמצע הלחץ בעבודה, בדיוק בזמן הלא-מתאים כי יש לנו אירוע בשבוע הבא. אבל מה לעשות, אני חייבת לסגור כבר את החשבון בנק הזה. לא רציתי לשלוח נציג. רציתי לעשות את זה בעצמי, כדי לסגור ולחתום את הפרק הזה בחיי.

לפני שלוש שנים, כשרק עברתי לברלין, הבטחתי לעצמי שהביקורים שלי בישראל לא יהיו כאלו תכופים. עברתי במאי 2014, ושלושה חודשים אחרי פרצה המלחמה. אמא שלי נכנסה לסרטים, וביקשה שאבוא לכמה ימים להיות איתה באזעקות. הגעתי לשבוע, ובהחלט לא היה נהדר לחזור לכל זה. ממש לא התגעגעתי. כשהייתה אזעקה בשתיים בלילה, קיללתי את חמאס. למה אי אפשר לחכות לשש, כשאנשים יכולים כבר לקום? למה באמצע הלילה? רבאק.

במלחמה שלפני, ב-2012, גרתי בכרם התימנים בתל אביב. גרתי במעין מיני-דופלקס חמוד, לבדי ובלי חדר מוגן, וגרם המדרגות היחיד שהיה באיזור היה שלוש המדרגות בכניסה לקומפלקס כולו. הייתי כל כך סחוטה מהעבודה, וגם הייתי בעיצומה של תקופת הכנה למבחן מאוד חשוב לדוקטורט בארצות הברית, שלא היה לי איכפת בגרוש אם הטיל ייפול עליי או לא. בימים הייתי בעבודה והיינו נכנסים לחדר המוגן, אם היה לנו זמן. איך שיצאתי מהעבודה הייתי מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה שאם יהיה טיל בתל אביב, שלא תתקשר אליי כי הטלפון על שקט, ושאם ימצאו גופה בבוקר עם הריסות של מיטה – אז זו אני. אין מצב שאני יוצאת מהמיטה בשביל טיל. שחמאס יחפשו אותי בפינה.

בשנה הראשונה למעבר הייתי בישראל 3-4 פעמים. אמא שלי נורא התגעגעה, היתה מלחמה, הייתי צריכה זמן איוורור אחרי הפרידה מהחבר ועוד איזה תירוץ שמי זוכר עכשיו. בשנה השניה זה כבר ירד לפעמיים. הפעם האחרונה שהייתי בישראל הייתה באפריל 2016. עכשיו זו הפעם שאחרי. עברה כמעט שנה מאז הביקור האחרון.

הביקור באפריל הקודם היה בשביל להציג את בעלי לעתיד למשפוחה ולחברים. היינו 4 ימים בישראל, והחום שבר אותנו. הגענו בכמה ימים האלו שהיה 41 מעלות בצל. בעלי, שהיה אז חבר, הוא גרמני אסלי, כמו שאומרים, והוא מאוד אוהב שמש וים, כל עוד הוא בצל ועם בריזה קלילה. אני רגישה לשמש, ושונאת חום. מזג האוויר היה אחת הסיבות לבחירתי בברלין. בברלין אפור וחשוך ברוב השנה, יש גשם ושלג לפרקים, והשמש לא תמיד בחוץ. אגב, השמש עושה לי דווקא מאז שעברתי, והחימום הגלובאלי משפיע ברמות-על, רק כדי לעצבן אותי.

כשסיפרתי לחבר הגרמני שלי איך אנשים מתנהגים בישראל ואיך המנטליות, הוא סירב להאמין. אמר שאין מצב שאנשים מתנהגים ככה. הביקור בישראל היה בחלקו להראות לו את המציאות. והמציאות טפחה על פנינו בכל פינה. מה שנראה לנו, כישראלים, נורמלי, כמו חיילים בני 18 בכל פינה, ובדיקות ביטחון, ושריקות וקריאות של גברים לנשים, הטרדות מיניות וצפירות ברחוב, וחוסר סבלנות, וניסיונות רמאות כלפי תיירים, והתחבורה הציבורית בתוך העיר ובין הערים – נראה נוראי ולא-נורמלי לאלו שבאים מבחוץ. הזעזוע של מי שמגיע ממדינה כמו גרמניה, שבה שמירה על פרטיות היא קנאית במיוחד, שלא לדבר על תרבות של אי-הפרעה למרחב של האחר וסובלנות כלפי השונה, בנוסף לתחבורה ציבורית מתפקדת – המציאות הישראלית לא בדיוק קורצת.

עברו הימים והגיע הזמן לטוס הביתה, לברלין. אספנו את מיטלטלינו המעטים ונסענו לשדה התעופה. לא חשבתי לרגע שתהיה בעיה, כי אני לא ערביה (ישראל, בכל זאת), ולו אין שום חותמות בעייתיות בדרכון. ואז עצרו אותנו בבדיקת ביטחון של הכבודת יד. כן, העמדה הקטנה הזו של התשאול הבטחוני – שם עמדנו יותר מחצי שעה ואני תושאלתי באריכות על יחסיי עם הגרמני שלצידי. הבודקת התעקשה לדבר בעברית, למרות שביקשתי ממנה לכבד את העומד לצידי ולדבר באנגלית. היא הסבירה לי שהיא מתשאלת בעברית, כדי שהוא לא יבין ואז אם היא תחליט לתשאל גם אותו, אז שלא נתאם תשובות. הוא נעלב עד עמקי נשמתו (מה, הוא ערבי??), ואצלי הפתיל קפץ מאפס ל-100, ויצאתי עליה בטירוף. היא לא ויתרה, אבל גם אני לא, ותרגמתי לבחור את כל מה שהיא שאלה אותי, למרות שהיא חטפה עליי עצבים ואיימה להביא את האחראי משמרת (יאלה, תביאי גם אותו, שגם הוא יחטוף על הראש).

היא שאלה שאלות מאוד רלוונטיות, במיוחד כשאנחנו כבר יוצאים מישראל. היא שאלה איך הכרנו, ואם אנחנו גרים ביחד, ולמה בחרתי להתחתן עם גרמני ולא עם יהודי-ישראלי כשר למהדרין, ואיפה אנחנו גרים בברלין ועוד כהנה וכהנה. שאלות ביטחוניות לא היו שם. כי תחקור בטחוני ביציאה מישראל הוא להגנת הזרע היהודי, ולא להגנת מדינת ישראל (או שאולי מבחינת זרועות הביטחון מדובר באותו הדבר). ואז הסתבר שורש הרוע. הסתבר שזה זמן מה כוחות הביטחון ורשות שדות התעופה מקטלגים גרמנים בלונדיניים עם עיניים כחולות כקבוצה עם רמת סיכון גבוהה, כלומר יש סבירות גבוהה שהם חלק מדאע"ש. תשמעו, לפעמים הם מותירים אותי ללא מילים, בחיי. שום שאלה ביטחונית, אבל כל שאלה של חדירה לפרטיות. מציצנות לשמה ותו לא. למותר לציין שלא הוא ולא אני רוצים לחזור לביקור נוסף בישראל. אני פשוט חייבת להגיע בשביל לסגור בירוקרטיה, אבל לא הייתי מעבירה אותו את הסיוט שעברנו בפעם שעברה.

ועכשיו אנחנו כמעט שנה אחרי, אני והחבר כבר נשואים אוטוטו שנה, אני עובדת בטירוף שעות על גבי שעות, וגם הוא, ועכשיו אני יושבת בשדה התעופה בברלין, ותוהה מה, ואם, יעשו לי הפעם. האם ינסו לתחקר אותי כשאני לבד? האם שמו אותי כבר ברשימה השחורה של שמאלנים יפי-נפש או שזה רק בפעם הבאה, אחרי שהארגון שהקמתי יתפרסם קצת יותר (הארגון נייטרלי, אבל בעיניהם כל מה שלא לטובת מדינת ישראל לגמרי, או בעד זכויות אדם ואזרח, הוא מוקצה כבר מלכתחילה, אז אני אפילו לא מטפחת תקוות שהם ינסו להבין מה עומד מאחורי מה שאני עושה, ומכינה את עצמי מראש למה שחברים שלי עוברים כבר שנים).

אני יושבת בשדה התעופה בברלין, ומסתכלת סביב. אני מנסה לנחש מי האנשים ולמה הם נוסעים, לעזאזל, לישראל. הישראלים הם די ברורים, כי זה או חזרה מביקור, או נסיעה לביקור (כמוני), אבל התהיות שלי הן לגבי הגרמנים. יש כאן בני נוער שנוסעים לבד, פנסיונרים וסתם כאלו שנראה כאילו הם משתוקקים להגיע לישראל. בשבילם ישראל היא מדינה נהדרת, אבל זה בגלל שהם לא יודעים מה מפעפע בתוכה, והם לא מבינים שהישראלים צוחקים עליהם ובפניהם. הרי הישראלים שמבקרים בברלין חושבים שלא מבינים אותם כשהם מלכלכים על הגרמנים. הם לא שונים מאלו שלא באים לגרמניה, אבל עדיין שונאים את הגרמנים.

אני מחכה שיפתחו את ביקורת הדרכונים ליד הגייט, ובינתיים חושבת על אמא שלי, שהגיעה לברלין בספטמבר האחרון למסיבת החתונה שלי, והתלוננה שבדרך חזרה לישראל עשו להם בדיקה ביטחונית נוספת, אחרי הבדיקה הכללית. אני רושמת לעצמי בראש לשאול את הבודקת הביטחונית של מי הדרישה לבידוק נוסף, וכששואלת אז מקבלת תשובה מאוד לא מפתיעה שהביטחון הישראלי דורש את זה. רושמת לעצמי בראש שוב לספר את זה לאמא שלי כשאנחת, שתדע שזה לא הגרמנים.

וכשאני יושבת ומחכה לגייט שייפתח, אני חושבת על זה שלפני שבוע קיבלתי אימייל מאחד הקוראים כאן באתר, שקילל אותי ואמר שנישואין לגרמני גוי הם בגדר פשע רוחני, ואני צריכה להתבייש שעברתי למדינה נוראית כמו גרמניה. הוא ציין שאני לא צריכה להתגאות בזה שבעלי הוא גרמני, כי סבא שלו היה נאצי, ושרק בגלל בעלי אני בכלל נמצאת בגרמניה, כי אף אחד לא רוצה ישראלים בגרמניה, כי גרמנים רק מחפשים לרצוח אותנו ולהשמיד את זרע אברהם. אני יושבת ומסתכלת על האנשים הנחמדים שיושבים לידי ותוהה מה הם עשו שמגיעה להם שנאה תהומית כזו, כמו שישראלים יודעים לייצר.

תהיתי אם יש טעם לספר את העובדות, אם למישהו יהיה איכפת כשהוא יאשים אותי בהאשמות חסרות בסיס, בלי להכיר אותי בכלל, ובלי לרצות להכיר אותי בכלל. אז נכון, לא באמת משנה לי מה אחרים חושבים על מה שאני עושה, אבל כן חשוב לי להבהיר את העובדות:

עברתי לברלין לפני שלוש שנים עם ויזת הכנה ללימודים, כדי לעשות כאן דוקטורט במדעי המדינה. בסוף החלטתי שלא ללכת על דוקטורט, והחלפתי לויזת פרילנס, כי החלטתי לפתוח עסק להדרכת סיורים. הכרתי את בעלי לפני שנתיים, כשהייתי כבר עמוק בתוך ויזת הפרילנס, ואחרי שהתחתנו קיבלתי אישור עבודה ללא הגבלה, אבל לא אזרחות. יש לי רק אזרחות ישראלית, אבל ברגע שיהיה מותר לי מבחינה חוקית לבקש אזרחות גרמנית (ובמקביל לוותר על האזרחות הישראלית), אין לי ספק בכלל שזה מה שאעשה.

בעלי גרמני ולא יהודי. אבל גם אני לא יהודיה. נולדתי יהודיה משום שאמא שלי יהודיה, אבל אני לא מאמינה באלוהים, ולא מאמינה בדת. אני מאמינה בעצמי, ומאמינה שאם אני לא אעזור לעצמי, שום תפילות לכיוון השמיים או ערב הסעודית לא יעזרו. סבא וסבתא של בעלי נולדו אחרי המלחמה בכלל, ולא נותר את מי לשאול מה האבות שלהם עשו במלחמה. גם לא מעניין אותי. בעלי והמשפחה שלו אוהבים אותי ומחבקים אותי, ומקבלים אותי לחיקם. הבעיה היחידה שלהם איתי היא שאני צמחונית, אחרת מבחינתם הייתי מושלמת. יש מיעוט שהוא נאצי בגרמניה, ויש מיעוט גדול יותר שהוא נאצי-לייט. בשני המיעוטים האלו יש ישראלים רבים שתומכים בהם מתוך גרמניה, רק משום שהם נגד הפליטים והמהגרים (כאילו הישראלים הם לא מהגרים פה, כן?). הם חושבים שבכניסה למחנות, לכשהימין הקיצוני ינצח יום אחד, בזכות הישראלים שתומכים בהם, יעשו הבדלה בין יהודים למוסלמים, ויסתכלו על תעודת הלידה וארץ מוצא. יש כאן תנועה יהודית שנקראת "ג'וגידה", שהם יהודים שמשתתפים בהפגנות של תנועת "פגידה" הנאצית, עם דגלי ישראל והעיר ירושלים, כדי לתת לגיטימציה למאבק שלהם נגד הפליטים והמהגרים. ישראלים מארחים בביתם אסיפות של AfD (מפלגת הימין "אלטרנטיבה לגרמניה") ומצדיקים את זה ביצירת קשרים לעתיד טוב יותר. אופורטוניזם לשמו.

ואני עדיין יושבת ומחכה בגייט, כשהטיסה הייתה אמורה לצאת לפני חמש דקות, ועדיין לא פתחו את הדלת לעלות על המטוס, אבל כבר האנשים עומדים בתור למקרה שכן יפתחו ואז הם יוכלו לרוץ פנימה. אני מאלה שמחכים שכל התור ייגמר ולא רצה לשום מקום. יש לי תיק גב ועוד שקית עם מלאן שוקולדים מתנות, מעין פיצוי על כל השנים האלו שכבר לא הבאתי מתנות מגרמניה. ופתאום פותחים, וכולם רצים, ורק אני מרגישה כנראה שאין לי לאן ללכת. אף אחד לא מכוון לי אקדח לרקה בשביל לבוא לישראל, ¾ מהישראלים לא מחכים לי בכלל ולא יודעים שאני קיימת, וטוב לי עם האנונימיות הזו. טוב לי שכבר לא מזהים אותי ברחוב, טוב לי שאנשים לא יודעים מי אני.

אני מעדיפה להיות הרוח מהעבר.