Sign In

Remember Me

שתהיו בריאים

שתהיו בריאים

אם יש משהו שחשוב לגרמנים זה בריאות. ביטוח הבריאות כאן הוא חובה (נראה מובן מאליו, לא?) והכיסויים של הביטוחים הציבוריים הם מצוינים. לפעמים אפשר ליפול על רופאים אנטיפתיים, שבעיקר מתעצבנים על זה שאת גרה כאן כבר 3 שנים ועדיין לא דוברת גרמנית שוטפת, אבל למזלי, אני בדרך כלל נופלת על רופאים צעירים, חתיכים ודוברי אנגלית שוטפת 🙂

אני לא מהבריאים. אני אפילפטית, דכאונית והתאבדותית. כשהגעתי לברלין החלטתי שאני חותכת את עניין הכדורים הכרוניים ומפסיקה. בלי השגחת רופא. נשארתי בבית כמה שבועות, עברתי כמה התקפים, ונגמר. אבל אז ניסיתי להתאבד עם כל הכדורים נגד אפילפסיה שהיו לי, בתוספת הרבה כדורי שינה, וכשיצאתי מהאשפוז חייבו אותי לחזור לתרופות. אמרתי לעצמי שאם מגיל 10 אני מסתדרת עם לקחת כדורים פעמיים ביום, אני אצליח גם בגיל 35.

מי שקרא פוסטים קודמים שלי, יודע שהגעתי לברלין עם שדים, שלא הלכו לשום מקום גם בעיר האהובה עליי בעולם. הדיכאון העמיק מיום ליום ומצאתי את עצמי בדצמבר 2014 מחוסרת הכרה למשך יומיים, אחרי שלקחתי יותר מ-70 כדורים. החברים טלפנו לאמא שלי והיא ואחותי הגיעו לברלין להיות איתי בבית החולים. התעוררתי אחרי יומיים, עדיין תחת השפעה כבדה של התרופות מטיפול נמרץ, והועברתי למחלקה פסיכיאטרית סגורה. למזלי, היה רק רופא אחד שדיבר אנגלית, וקשקשתי לו את מה שרצה לשמוע. בסוף החבר הגרמני שלי שכנע אותו לשחרר אותי להשגחתו, והרופא השתכנע, אבל חייב אותי לחפש פסיכולוג בהקדם האפשרי.

כמה ימים לאחר ששוחררתי, הגיעו החשבונות ממכבי האש (שפרצו לדירה שלי), מהאמבולנס (לא היתה אפשרות אחרת להסעה לבית החולים) ומבית החולים עצמו (5 ימי אשפוז). חשבתי שאני עומדת להתעלף (שוב). אלפי אירואים על זה שנכשלתי בהתאבדות, איזו פדיחה. גם לא הצלחתי להתאבד וגם גיליתי שנורא נורא יקר לנסות למות בברלין. אם כבר אתם מנסים – לפחות שתצליחו, ככה לא תצטרכו לשלם את החשבונות…

החבר שלי אמר שכדאי להתקשר לביטוח הבריאות שלי ולהעביר אליהם את החשבונות לתשלום, כי הם משלמים. הבעיה היא שבדיוק חודש וחצי לפני ניסיון ההתאבדות הלא-הירואי שלי הגשתי בקשה לעבור לביטוח הציבורי מהפרטי, ולא בדיוק קיבלתי אישור סופי. בלב כבד התקשרתי לביטוח וביקשתי לדבר עם נציג דובר אנגלית.

השיחה עם הנציג נחרטה בזיכרוני, וזו הסיבה שלעולם, אבל לעולם, לא אחליף ביטוח כל עוד אני חיה (והפעם מתכננת לחיות עוד הרבה שנים, אין לי זמן למות עכשיו).

הנציג ביקש את הפרטים שלי, והעלה אותי במחשב. הסברתי לו שפידחתי את עצמי ולא הצלחתי להתאבד כמו שצריך, וקיבלתי חשבונות בסכומים שאין מצב שאני יכולה להרשות לעצמי, גם לא בתשלומים. הסברתי לו גם שאני יודעת שעדיין לא אישרו אותי סופית בביטוח, אבל אני ממש צריכה עזרה, וכבר ביטלתי את הביטוח הקודם שלי, והתחלתי לבכות.

הבחור הרגיע אותי לאט לאט, היה סבלני ונחמד, ואז אמר שקודם כל, החשבונות הגיעו גם אליהם ומה שהגיע אליי היה עותק, ואני לא צריכה לשלם. הוא גם אמר שהוא יבדוק אם אפשר לזרז את התהליך של האישור הסופי, גם אם אני לא הכי עומדת בתנאים, בשל המצב המיוחד אליו נקלעתי. הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג לזה עכשיו, שעכשיו אני צריכה לדאוג למצוא פסיכולוג. אבל זה יקר, אמרתי. אני יודעת מישראל, פסיכולוגים גובים שכר מאוד גבוה עבור שירותיהם, ואני לא יכולה לעמוד בזה. שמעתי אותו מחייך בצד השני, ואז אומר: "גרמניה היא לא ישראל. בגרמניה מקבלים טיפול פסיכולוגי חינם אם את בביטוח הציבורי". נאלמתי דום. איך זה יכול להיות? אבל פסיכולוג זה יקר! מתברר שבגרמניה, בריאות היא מעל הכל, ותקציבי ענק מושקעים בתושבי גרמניה. אני לא אזרחית, לא נשואה לאזרח (דאז) ולא סטודנטית. אני אפילו לא עובדת!! אבל כתושבת גרמניה עם ביטוח ציבורי מגיע לי טיפול פסיכולוגי חינם. לא רוצה לעזוב את המדינה הזו לעולם.

הנציג אמר שיחזור אליי במהלך היום לגבי האישור הסופי, ובדק האם אני צריכה רשימה של פסיכולוגים דוברי עברית. הוא נתן לי חמישה שמות שאצלצל אליהם ואקבע תור. סיכמנו שנדבר בהמשך, וניתקנו.

בחצי השעה שאחרי לא הפסקתי לבכות מהתרגשות. בישראל הייתי מבוטחת בקופת חולים כללית, ולא הצלחתי אפילו לתאר לעצמי מצב שבו נציג של כללית יתנהג בצורה כזו, ויעזור למישהי שהיא "רק" תושבת. כמה שעות אחר כך חזר אליי אותו נציג, ואמר שלפנים משורת הדין, ואף על פי שאני לא עומדת בכללים הקשיחים שלהם, הם דנו במהירות במצבי והחליטו לתת לי את האישור הסופי, ורטרואקטיבית, כלומר מהרגע שביקשתי להיכנס לביטוח, ולא מרגע האישור. קרסתי מאושר. הוא הבטיח שידבר איתי שוב לבדוק מה קורה, ואני רק הנהנתי בראש בלי שיראה, ובכיתי בהכרת תודה. במצב החדש, במקום אלפי אירואים אני צריכה לשלם רק 10 אירו לכל יום אשפוז, ולאמבולנס – 60 אירו סך הכל. שונה מהכמה אפסים שהיו לי אחרי השש כמה דקות לפני השיחה…

מאז השיחה הראשונה הזו עם הנציג, התקשרו אליי נציגים דוברי אנגלית כל שבועיים, על השעון. הם בדקו מה שלומי, אם פניתי כבר לפסיכולוגים, מה הם אמרו, אם אני צריכה סיוע במשהו, אם אני מסתדרת ויוצאת מהבית. פשוט מדהימים. שירות הלקוחות בגרמניה בדרך כלל מזעזע (מבטיחה פוסט נפרד על הנושא), אבל הביטוח שלי היה מעבר לשלמות. לא יאומן למישהי שבאה מישראל.

עברו הימים, נכנסתי לטיפול פסיכולוגי ארוך עם פסיכולוג (מדהים!) דובר עברית, ויצאתי מכל התסבוכים שהיו לי. עבדתי מאוד קשה, והתוצאות נראו לעין. התקדמתי מהתחתית של התחתית לפסגות הרים, ואין שמחה ממני שנכשלתי אז, לפני שנתיים.

לפני שלושה חודשים אבחנו אצלי מחלה שנקראת סרקודוזיס. זו מחלה שקשורה למערכת החיסונית ומשפיעה אצלי בעיקר על ארובות העיניים ועל העצמות. כאבים של בת 80 בגיל 38. גם כאן היתה התגייסות כללית של הביטוח עבורי. הרופאים היו מקסימים, הביטוח משלם כל ביקור אצל רופאים שונים, גם אם זה 5 פעמים בשבוע, וגם על כל ביקור במיון. אני בגן עדן של החולים. המחלה אמורה לחלוף אחרי טיפול של שנתיים-שלוש. בקטנה.

היו כמה וכמה דברים שהופתעתי מהם באשפוזים השונים בבתי החולים, ומהביקורים הדי תכופים שלי בחדרי מיון. קודם כל, השקט והרוגע. אתם לא שומעים צרחות או ריבים של חולים עם הצוות, החולים יושבים במיטתם עד להגעת הרופא ואף אחד לא הולך ומאיץ ברופאים ובאחים, אלא אם הכאב הוא בלתי נסבל (שלחתי את בעלי הגרמני לבקש משככי כאבים, והוא אמר שזה לא נהוג. אז אמרתי לו שאם הוא לא יביא לי עכשיו משככי כאבים חזקים במיוחד, אני אתחיל להתנהג כמו ישראלית. זה איום שתמיד עובד, והוא רץ לעמדת האחים..).

אבל חוץ מהשקט והרוגע יש מקום, ומיטות. ומקום, ומיטות. מישהי כמוני, שבאה עם ניסיון באשפוזים באיכילוב, בילינסון, קפלן וכו', זה היה שוק תרבותי מטורף. אמנם יש 2-3 מיטות בחדר, אבל כל אחד ואחת שומרים על פרטיות האחר, וכשיש סיבוב רופאים, אז מדברים בשקט כדי לא להפר את פרטיות החולה. בנוסף, יש אולמות שלמים עם מיטות מוכנות וסטריליות שמחכות לחולים. יש ארונות מלאים בכריות ושמיכות, וגם אם את מחכה בתוך המיון ומחכה לרופא, יתנו לך לשכב על מיטה נוחה, עם כרית ושמיכה ומצידם לכי לישון עד שיגיע הרופא.

שלא כמו בישראל, כאן יש בתי חולים שבמיון שלהם מתמחים בעיניים, יש כאלו שבאורטופדיה וכאלו שבנוירולוגיה. אם אני צריכה למיון כשאני מתעלפת ברחוב, מן הסתם האמבולנס יביא אותי למיון הקרוב ביותר, אבל אם הולכים לבד (אין טר"ם או כל מיני המצאות כאלו), אז שווה לבדוק לאן כדאי ללכת, כדי לקבל את הטיפול המקצועי ביותר. לפעמים זה לנסוע לצד השני של העיר, וזה יכול להציק ולעצבן, במיוחד כשצריך לחזור לביקורת, אבל זה עדיף מליפול על מיון שלא מבין בתחום. במקרה שלי, הייתי צריכה לנסוע 40 דקות כדי להגיע לבית החולים, לפעמים באמצע האמא של סערות השלג, כשבחוץ מינוס 6. מקללים, מקללים, אבל עכשיו אני מטופלת כמו שצריך 🙂

מברלין החמה (10 מעלות, אללה דמט) אני מאחלת לכולכם שתהיו בריאים, איפה שלא תהיו. בסופו של דבר, זה הכי חשוב.

כמו תמיד, שאלות יתקבלו בברכה 🙂

ברלינאית ברמ"ח איברים ומגשימת חלומות


הגב

14 תגובות ב "שתהיו בריאים"

הודע אל
מיון לפי:   החדש ביותר | הישן ביותר | לפי מספר הצבעות

ברלינאית שלחתי הודעה בצור קשר.
תודה רבה, מקסים מצידך הרצון לעזור

היי ברלינאית

אני ובעלי אמורים לעבור לפוטסדאם אני מביא איתי גם אפילפסיה☺️

אני אשמח לשוחח איתך באופן אישי בכל הנוגע לתהליכים הרפואיים בברלין.  (נוירולוג, כדורים ועוד)

תודה מראש

יניב

טל, את פשוט גיבורה. קודם כל תודה על החשיפה, ריגשת אותי.
אבל מה שמדהים הוא, שזה קרה לך כחלק מהתהליך הגירה שלך – א לה האתר הזה.
כל הגרמנית, המערכת בריאות, חווית הזרות, לא פשוט בכלל.
לדעתי יצאת רק מועצמת! רק בריאות 😉

יש איזה בעיה. כל פעם שאני מנסה לשלוח הודעה בצור קשר, זה כותב שאירעה שגיאה בשליחת ההודעה, ניסיתי במחשב וגם באייפון…

תוך כדי קריאה חייכתי לעצמי ובאותו הזמן עצרתי נשימה. התרגשתי מהשיתוף, כיף שיש ביטוח בריאות הוגן ושימושי 🙂 מאחלת לך רק בריאות, תמיד.

ברלינאית תודה! האמת שאני כבר כמה חודשים לא מפסיקה לקרוא לבדוק ולחקור את כל האפשרויות שלי… בסוף משהו יצליח… אני יכולה לבקש ליצור איתך קשר? אם זה בסדר מבחינתך..

wpDiscuz