פרק ראשון: התגלגלתי לכאן

הקדמה, רקע ותירוצים כלליים

הבלוג מתאר את המציאות בה אני חי – בפריפריה של ארץ פריפריאלית, קרה ורחוקה, בקצה סעיף צדדי של זרם הגולף. אני מתאר את הדברים מנקודת המבט המאוד-פרטית שלי.

זו כמובן נקודת המבט האישית של מי שאני, עם ההיסטוריה הפרטית שלי המשיקה בהכרח לחוויות משותפות לקוראים רבים. אבל, הבלוג איננו מחנך ואיננו מטיף. לא אעסוק בשאלה מי לנו, מי לצרינו ומי נמנע, מי בעד הפועל, מכבי או סקציית הכדורגל נס ציונה. השוואת מחירים בין ישראל לבין הפריימארק, אין מקומה כאן. אדבר על מחירי ירקות עלים וטחינה אם זה יהיה בקונטקסט, למשל, של הכנת קערת חומוס למסיבה בעבודה. אבל בקונטקסט הזה לא מעניין אותי כמה זה עולה ברמי לוי ומי יצא פראייר.

בייחוד, לא אתייחס לשאלות איך מקבלים כאן מעמד תושב\אזרח\נתין. אין לי מושג בדברים האלה. אני קצת מתרגז אם מישהו מייעץ בתחום הקשור למקצוע שלי, בלי להבין.

עכשיו אחרי שקיבלתי SIN – המקבילה המקומית של מספר ביטוח לאומי, התיישבתי לכתוב.

יש פה קנדים

אני גר ועובד בניופאונדלנד, קנדה. באופן בלתי נמנע, יש פה קנדים. העולם מתפעל מהם: שמם יצא למרחוק בזכות מזגם הטוב והיותם נחמדים. טוענים כי האדיבות היא לקנדים, מה שהנפט הוא לערב הסעודית. זה מעבר לנימוס גרידא. בדיחות מספרות שכדי לקבל התנצלות מקנדי, כל שנדרש הוא לדחוף אותו מספיק חזק עד שייפול לרצפה. הקנדים שואלים את עצמם "מדוע אנחנו כל כך נחמדים?" לעיתים קרובות, וגם זה בנימה מתנצלת.

שיהיה ברור: נחמדות איננה כוללת בהכרח שמירה על שפה נקייה ומנומסת. רוב הקנדים שאני בא איתם במגע מקללים לעיתים כמו סווארים בנמל. כולל נשים, דרך אגב. ביום הראשון שלי בעבודה, קיבלתי תדריך כללי ("Orientation"). כששמעתי איך הקב"טית מדברת, פערתי פה בתדהמה. היא ראתה את המבט בעיני, מלמלה "סליחה" והמשיכה בשלה.

ניופאונדלנד ידועה במזגם הטוב-עוד-יותר של תושביה מעבר לסטנדרט הקנדי הכללי, מצד אחד, ומצד שני לא עוברות חמש דקות במהלך שיחה בלי לפחות עשר פעמים F, S וכיוצא בהן. זה לא נתפס פה כגסות רוח, אלא מעין פסיקים ונקודות המתבלים את השיחה ועוזרים לגלגל את המשפט הלאה. ככה לא מדברים בבנק או בסופרמרקט, שיהיה ברור! אבל בעבודה, חופשי.

אז איך התגלגלתי לכאן?

עבדתי פה מטעם חברה ישראלית שנתנה שירותים ללקוח מקומי.

עם פרוץ הקורונה, קנדה נסגרה לכניסת זרים. גם אמריקאים לא נכנסו! כדי לקבל אישור כניסה, אדם היה צריך סיבה מאוד טובה שהופיעה ברשימה די מצומצמת. צריך היה לקבל אישור מראש, עם ההגעה נדרש לעבור בדיקה ואחר כך בידוד בטורונטו, ושוב בידוד ובדיקה בפרובינציה הספציפית. לא פיקניק.

אז עברתי תהליך להפקת היתר עבודה בתעשייה חיונית וצלחתי את הבידוד. אחרי כמה ביקורים במקום ועוד כמה בידודים, עוד זמן שעבר ועוד הבשלה ומשברים אחרים, הגיעה הצעה מהלקוח שנעניתי לה מהר מאוד. בחברה הישראלית הופתעו אבל לא עמדו בדרכי, להיפך, קיבלתי את ברכת הדרך. מבחינה פורמלית זה היה די פשוט – כי היה לי היתר עבודה, כאמור. אז במהלך יולי האחרון עליתי על מטוס ונסעתי לניופאונדלנד. זו הנקודה המזרחית ביותר בצפון אמריקה, הקרובה לאירופה! אבל כדי להגיע אליה צריך לטוס קודם רחוק מערבה ואז לחזור… אי אפשר להגיע אחרת.

ירדתי מהמטוס, נסעתי למלון שהחברה הזמינה לי והמתנתי לטרמפ שלקח אותי לעבודה, לקיוביקל עם הלפטופ ולמפתחות הרכב. בערב קיבלתי גם דירה מאובזרת והלכתי לישון.

עברתי כחודש בהתאקלמות – פרקתי מזוודות והבנתי שלקחתי הרבה יותר מדי דברים… למדתי איך מקבלים פטור על דמי ניהול חשבון הבנק (זה עולה פה כסף) ואיך בכלל נכנסים לסניף (קובעים פגישה), איך מקבלים דואר (אין חלוקה לבתים) ואיך צופרים ברמזור כשמישהו לפניכם לא זז (לא. פשוט לא צופרים).

Newfie

אני עדיין מתרגל למבטא המקומי. בנוכחותי לרוב עוברים לדבר אנגלית תקנית, אבל ביניהם מדברים "נופית" ("Newfie") – דיאלקט שיש לו מילון משלו, ואשר גם קנדים אחרים מוצאים אותו כמעט בלתי ניתן להבנה.

הקיץ היה חם מהרגיל, כך טוענים. בשבילים בהם אני הולך הבשילו אוכמניות כבר בתחילת אוגוסט – מה שאמור היה לקרות רק בספטמבר. במשך כמה שבועות התלוננו פה על מה שהם קראו בשם "גל חום" – כלומר, מעל 25 מעלות צלסיוס. בעבודה, רבים מדליקים מזגן (על קירור) כשהטמפרטורה עולה על 15 מעלות… ככה זה בארץ שבה חלק סטנדרטי של חוזה השכירות הוא: מי אחראי על פינוי השלג מהדרייב-וויי?