Sign In

Remember Me

לחבר, לפרק ושוב לחבר…

מאת: מיטל אור / עוברים הלאה

בעיקרון לא קורה בזמן האחרון שום דבר, אבל זה רק בעיקרון. מעשית כל מה שיכול קורה, אבל בשקט, בלי לצעוק יותר מדי, רק בין ארבעת קירות הבית (או ארבעת כיווני האוויר).

את השינוי בסטטוס ראינו לפני כשלושה שבועות ואז גם נשלח אלינו מייל ששואל איך נרצה לקבל את הויזות? הגעה עצמית/ איסוף עם שליח מטעם/ שליחה של הויזות בדואר. כמה שזה מפתה לטוס לרומא כדי לקחת את הויזה… ויתרתי (ת'כלס, כל סיבה להגיע לרומא היא סיבה טובה ובכל זאת הטיימינג לא היה משהו) אז כתבנו מייל שישלחו את הויזות בדואר ומאז אני מבקרת את התיבה והיא לא מבשרת לי בשורות מיוחדות (בינתיים התקבלו שפע של מכתבים אחרים).

הפעולות שאנחנו מבצעים בין לבין הן פעולות של התארגנות לקראת המעבר. לי יש עסק שעובר איתי וחשוב לי לייצב אותו כך שהמעבר לא יטלטל אותו ומעבר לכך יש לנו בית למכור.

הצענו את הבית למכירה (לא שמנו ביד 2, השמועה פשוט ריחפה לה) והגיעו רוכשים. אנחנו היינו משוכנעים שתאריך המעבר שלנו יהיה מאי. זהו זמן מעולה לכל הדעות, מספיק זמן כדי להתארגן פה, כרטיסים זולים בצורה משמעותית וגם זמן להתארגן בארץ חדשה. זוהי הזדמנות להתייחס אל התקופה כטיול. ואז….

ואז גילינו שבשנת המס של מכירת הבית אנחנו צריכים להיות נוכחים בארץ 183 יום או במילים אחרות מעל למחצית מהימים וזה הפך לנו את הכל. תכננו להקדים את חגיגת בת המצווה לאפריל, תכננתי פעולות בעבודה לאפריל והודענו לילדים שהם לא יסיימו עם כל הילדים את בית הספר. כן, החוקים השתנו בשנת 2014 ואנחנו צריכים להישאר פה עד יולי אם אנחנו לא רוצים לשלם מסים (ואנחנו לא רוצים לשלם אותם). בקיצור, קצת באסה אבל על פניו זה לא נורא.

אבל…. (שוב האבל הזה) הילדים לא חושבים כמונו. הקטן חושב שזה מצוין ואולי אפילו לא נטוס בכלל, זה מיותר לחלוטין לדעתו והגדולה נכנסה להיסטריה. היא לא הפסיקה לבכות ולא ממש הצליחה לכוון אותי איך לעזור לה.

היא מפחדת; מפחדת מהשפה שהיא צריכה ללמוד והיא לא תספיק. מפחדת שהיא לא תכיר את הסביבה בחודש וחצי (לעומת ארבעה חודשים שאמורים היו להיות במקור), שנדחה את החגיגה שלה ושהיא תצא שקרנית לאחר שהיא הודיעה לכולם שהיא לא תסיים איתם את השנה. כן, ככה זה לעבור עם ילדה בגיל ההתבגרות.

חיברתי את המשפחה בתהליך הזה פעמים רבות ועשיתי זאת שוב. נרדמנו שתינו יחד, במיטה שלה ובאמצע הלילה קלטתי שאולי כדאי להפסיק להתחבק ועדיף ללכת לישון בנוחות בחדר שלי. למחרת הילדים לא הלכו לבית הספר. הם היו ביום התאוששות (פירוק וחיבור) ועכשיו אני מקווה לבנות את האמון שלהם בתהליך כך שהם יגיעו מוכנים טיפה יותר.

כל תקופת הביניים היא תקופה מורכבת, סבוכה והופכת לי את הבטן לא פעם. כן, אני רוצה לעבור לקנדה אבל יש כל כך הרבה דברים שצריך להשלים אותם וכל כך הרבה רגשות שצריך להשלים איתן. רגשות שלהם ושלי.

אז עד שתהיה התפתחות נוספת אני אמשיך לחבר, לפרק ושוב לחבר.

מאת

הגב

היה הראשון להגיב

הודע אל
wpDiscuz