Sign In

Remember Me

אין שמחה בעזיבה – עוד 29 יום לטיסה

מאת: מיטל אור / עוברים הלאה

אין שמחה בעזיבה. יש התרגשות, חששות, תקווה, הבנה, ביטחון גדול, אבל אין לי שמחה גדולה.

בעוד 29 יום אעזוב עם האיש ושני הילדים, להלן המשפחה הקטנה, את הארץ. מהמשפחה הגדולה והמורחבת (והמתרחבת) אפרד ואין לי חלק שמח בכך. בחודשיים האחרונים הפכתי (שוב) פעמיים לדודה. שתי אחייניות נולדו לי ואני לא אהיה חלק מהחיים שלהן. למעשה, יש לי ספק אלו זיכרונות יהיו לנו זו מזו. אז קצת קשה לי לשמוח על כך.

בו בזמן שזה רגש חזק אצלי, תחושת החמצמצות הזו, ישנו רגש נוסף והוא ביטחון בהחלטה שהתקבלה. כפי שכבר כתבתי לפני כשנתיים החלטתי לעזוב את הארץ. מה שכנראה לא סיפרתי הוא שהכל התחיל אצלי מצורך להשתחרר מעט, להתרחק, לשנות אווירה. בהתחלה חשבתי שאפילו טיול במזרח (לא הודו) יתאים לי ולנו מאד, ייתן לנו קצת זמן איכות לעצמנו ובעיקר יענה על הצורך להתרחק. אבל קנדה הייתה רעיון טוב יותר והיא גם מאד מצאה חן בעיני ולכן נעבור אליה והיום, לאחר שנתיים אני מבינה שהתהליך היה נכון מאד.

כתבתי באחד הפוסטים מה אני עברתי במהלך השנתיים האחרונות. אבל לא רק אני עברתי שינוי, גם המדינה עברה שינוי והדבר הוא כנראה מקור לעצב אמתי. לפני הבחירות הקודמות אמר לי סבא שלי "לא לזה התכוונו" ומדובר על מי שהיה מעורב, ציוני, האמין בהקמת המדינה, הסיבה שהוא עבר לישראל הייתה ציונות של אביו. הוא ראה את הערבים שורפים את ביתו במאורעות תרפ"ט והקשיב להכרזת העצמאות. לצערי, כפי שאני רואה זאת, משהו לא טוב קורה פה וזה לא נותן לי תחושה טובה. הייתי מעדיפה לעבור ולדעת שיש אחדות בעם, שישנה אחריות משותפת ושאין קו חוצץ בין ימין לשמאל, בין צבע לצבע ועוד. הייתי מעדיפה, אבל לא. על פניו נראה לי שהמצב החמיר, דברים נהיו קיצוניים (ולא, אני לא כותבת על המזגן ברכבת, הוא תמיד היה קיצוני), האנשים אומרים וכותבים דברים פוגעניים ואני משוכנעת שאפשר לחיות אחרת.

מדי פעם עולים מולי אנשים, חלקם בשיחות פנים אל פנים, חלקם בפייסבוק ומנסים להסביר לי למה אני צריכה להישאר בארץ. רוב האנשים שואלים אותי "ושם יהיה לך יותר טוב?" ואני לא יודעת. באמת שלא, אולי יהיה יותר טוב, אולי לא. אולי אבין שהמקום שלי הוא ישראל. חלק מרחיקים לכת ושואלים אותי "ומה יקרה אם לא תצליחו" אבל אז אני מחייכת כי מי שמכיר אותי יודע שאני מצליחה. כמו שאמרתי לתיירים שפגשתי ברומא "There is always the Israeli way to succsess" אז אני אמצא את הדרך להצלחה. גם אם להודות על האמת, זה לא שפה כל כך טוב לי, זה לא שאני מהלכת על עננים (עיין ערך לקוחות עם מוסר תשלומים יצירתי שנקרא שוטף+מתי שבא לי).

אבל אין שמחה לעזוב את המדינה הזו. הארץ יפה, לאורכה ולרוחבה. יש פה לא מעט אנשים חמים, נעימים, חכמים, ששווים את ההקשבה. קל לי ליצור פה קשרים, נוח לי לחיות ליד ההורים ושהילדים חווים בני דודים של ממש. אבל… לצד זה לא נוח לחיות פה בזמן האחרון. ישנה התלהמות (אני משערת שמדובר עדיין באחוז קטן, אבל לא נעים), המון שיפוטיות (ראו ערך למה אתם עוזבים את הארץ), אין לי ממש תקווה שאוכל לחסוך כסף כמו שהורי חסכו וכמובן שעניין השוויון פה שולי לחלוטין וישנם אזרחים שעל פי חוק שווים יותר ממני. באסה, כי הרגשתי שלאורך כל הדרך נתתי יותר. באסה, כי באמת האמנתי בציונות, האמנתי שעוד רגע יהיה פה הרבה יותר טוב. באסה, כי כשהייתי במסע לפולין, על אדמה חרוכה ואכזרית, התמלאתי גאווה בשירת התקווה ועכשיו יש לי תחושה שמנצלים את השואה במקום לתת לה מקום.

בקיצור, נשארו 29 יום למעבר, עוד 21 יום נמסור את הבית ועוד לא ממש ארזתי… אז אני זזה ואמשיך לעדכן.

ורק משפט אחרון לסיום. מכאן אני שולחת תקווה שכל הפצועים בפיגוע האכזרי יצאו בשלום ושמשפחות השכול ימצאו את דרכן לחיים טובים יותר, כשיבוא הזמן לכך. עצוב לי היום ובאמת קיוויתי שכשאעזוב זה יהיה עם תחושה טובה יותר.

מאת

הגב

היה הראשון להגיב

הודע אל
wpDiscuz