Sign In

Remember Me

הגירה לניו זילנד, חלק 6: עבודה, לימודים והתקופה הטובה

הגירה לניו זילנד, חלק 6: עבודה, לימודים והתקופה הטובה

אני ממשיך את הסיפור שלי בחורף 2016 באוקלנד. התקדמתי מבחינת עבודה בניו זילנד וגם חברתית. גם התחלתי ללמוד ולהשתלב בחיים בעיר. שיטת הלימודים בניו זילנד היא שונה מישראל אז הייתי צריך גם להתרגל וללמוד כיצד להצליח בלימודים. הצלחה בלימודים היתה חשובה בשביל לקבל ויזת עבודה בסיום הלימודים. מכיוון שהתוכנית שעשיתי מאוד ברורה מה אני עושה בכל שלב, ידעתי מה לעשות השנה. זה נתן לי בטחון ואמונה מוחלטת בהצלחה.

עבודה בניו זילנד כסטודנט

מכיוון שהגעתי עם תקציב מוגבל שמספיק רק למס' חודשים ראשונים, הייתי צריך למצוא הכנסה בהקדם. תנאי ויזת הסטודנט שלי היו שהייתי יכול לעבוד רק כ-20 שעות בשבוע במהלך הלימודים ומשרה מלאה במהלך חופשות.

עכשיו העבודה שלי לא צריכה להיות סתם עבודה שתתן הכנסה, אלא היא צריכה להיות גשר לעבודה שתיתן לי תושבות לאחר סיום לימודים. מכיוון שהייתי עובד סוציאלי בארץ, עדיין לא קיבלתי רישיון עבודה סוציאלית בניו זילנד. את התהליך לקבל הרישיון תיכננתי לקראת סיום הלימודים. זאת אומרת בסוף השנה הזאת אני אהיה:

+ בעל ויזת עבודה שאינה מוגבלת
+ רישיון עבודה סוציאלית בניו זילנד
+ רישיון עבודה כיועץ התמכרויות
+ רישיון נהיגה ניו זילנדי מלא
+ אנגלית משופצת ומצוינת
+ ניסיון עבודה מקומי במקצוע שלי עם קשרים וממליצים

אנשים אמרו לי שלא אתקבל לעבודה בגלל שאין לי ניסיון מקומי, אנגלית לא טובה ושאר האמונות המגבילות שאומרים לאנשים. לא הקשבתי, האמנתי בעצמי וידעתי שהיקום יפתח לי דלתות. התפקסתי למצוא עבודה בתחום ההדרכה של בריאות הנפש (community support worker). בזמנו המקצוע הזה לא דרש רישיון עבודה סוציאלית, רמת השכר היתה מספקת והמקצוע נחשב SKILLED OCCUPATION. כתוצאה מכך חיפשתי להשתלב אך ורק במקצוע הזה. לא התנדבויות, לא מלצרות ושום דבר אחר שלא רלוונטי להעלאת הסיכויים לקבל תושבות.

להשתלב בעבודה בתחום בריאות הנפש בניו זילנד

חבריי ללימודים חלקם החלו ללמוד לפני חצי שנה. אז ראיתי שכמה מהם עבדו כבר כ-community support workers. גיששתי ודיברתי איתם איך הם הצליחו להשתלב בחברה ולעבוד ככה. הם אמרו לי שהם עובדים דרך סוכנות שנקראת life plus. שאלתי אותם עם מי אפשר לדבר בשביל לעבוד שם גם, הם אמרו שיזרקו איזה מילה. בתכל'ס לא חיכיתי לאף אחד, ישר מצאתי אותם באינטרנט והגשתי מועמדות לעבודה. חיכיתי שבוע ואף אחד לא פנה אלי.

בגלל שאני בחור חסר סבלנות הגעתי לחברה פיזית ולקחתי איתי את כל המסמכים הדרושים מראש. להפתעתי הגעתי ליום ראיונות, ממש במקרה! היה שם צג כזה לרישום שבו הכנסתי פרטים בשביל מה באתי. אז הכנסתי את פרטיי והיתה אפשרות לבחור "ראיון עבודה". בחרתי ראיון עבודה, והתנהגתי כאילו הזמינו אותי לראיון! ראיתי שאני כבר אחרון אז אחד מאנשי הצוות הגיעה אלי ושאל מה אני עושה פה. עניתי: באתי לראיון עבודה. אז הם אמרו שכבר מאוחר והראיונות הסתיימו. אמרתי להם שאני כבר פה עם כל המסמכים, יש לי ניסיון מצויין בתחום ואני מוכן להתחלה מיידית. לאחר מכן הם הסכימו לקבל אותי לראיון! עברתי את הראיון וקיבלתי חוזה שחתמתי במקום!

הייתי שמח לקבל חוזה, השכר היה מינ' 15.25$ ניו זילנדי לשעה, אבל מבחינתי התחלת עבודה אפילו כ-CASUAL אך עדיין בתחום היה לפי התוכנית. בדרך לבית אני מקבל טלפון אם אני יכול להגיע לעבודה באחד מהמרכזים לבריאות הנפש למשמרת ערב. ללא היסוס אמרתי – כן.

המשמרת הראשונה

הגירה לניו זילנד, המשמרת הראשונה כcommunity support worker
המשמרת הראשונה כcommunity support worker

הגעתי למשמרת הראשונה שלי. חיכתה לי שם בחורה סינית שעבדה לבד. היא אמרה שיש בבית כשישה דיירים, יש צורך לתת להם תרופות בעוד כשעתיים וגם בערב. שאלתי אותה איפה כל הפרוטוקולים וכיצד עושים את זה? היא אמרה שאני אתקשר לטלפון הראשי ושם יעזרו במידת הצורך והלכה. תזכרו שזאת המשמרת הראשונה שלי במדינה חדשה, אף אחד לא נתן לי חפיפה והסביר כיצד לעבוד. התקשרתי לטלפון שהיא נתנה ואף אחד לא ענה. אמרתי שאני אסתדר, פתחתי שם את ארון התרופות וקראתי את הפרוטוקולים וההוראות כיצד לתת להם את התרופות. ראיתי שהיתה שם טבלה, תאריכים וחתימות והכל נראה לי די הגיוני. למזלי היה לי ניסיון כעובד סוציאלי בבריאות הנפש בישראל, כי אם לא, אז לא יודע אם הייתי מסתדר.

הדיירים החלו להגיע לקבלת התרופות שלהם. הצגתי את עצמי ועבדתי כאילו אני עובד ותיק. העבודה זרמה סבבה והם התנהגו דומה לדיירים שעבדתי איתם בישראל. הם ניסו לבדוק את גבולותיי וביקשו דברים שידעו שאסורים. בסופו של דבר, המשמרת עברה ללא אירועים חריגים והעברתי את המשמרת ב-11 בלילה לעובד שהגיע למשמרת לילה.

בגלל שהעבודה היתה CASUAL, הסוכנות היתה שולחת SMS או מתקשרת לגבי משמרות שאפשר לקחת. העניין הוא שהיא שולחת לכולם, ורק מי שמספיק מהיר לאשר את המשמרת, זוכה. זה היה אשכרה זוכה כי הייתי צריך לעמוד בלפחות 2 משמרות בשבוע שזה 16 שעות, וזה היה מכסה לי מגורים, דלק, אוכל והוצאות שוטפות.

הגדלת סיכויים לעמוד ב-20 שעות עבודה שבועיות

לאחר מס' חודשים, בספטמבר, יכולתי לכתוב בקורות חיים שיש לי ניסיון מקומי כCSW. עשיתי חוזה נוסף עם חברה אחרת שנקראת Emerge Aotearoa. התנאים היו דומים. יש להם מרכזים לבריאות הנפש שמפוזרים ברחבי אוקלנד. כל מרכז כזה חייב שיהיו מינ' אנשי צוות לפי חוזה, כאשר מישהו מהעובדים הקבועים מבטל, אז יש צורך למצוא החלפה. ההחלפה הזאת היא אני =).

הייתי צריך למצוא דרך לעבוד 20 שעות בשבוע באופן קבוע ככל האפשר. הייתי צריך להוכיח את עצמי, ליצור קשרים כדי שיתקשרו דווקא אלי ולא למישהו אחר. זאת היתה תחרות, הישרדות. אבל היה מאוד מעניין. דרך העבודה שלי היתה מאוד פשוטה – לא הסכמתי לעבוד משמרות לילה, זה קו אדום, אך הזמינות שלי היתה גבוהה. זאת אומרת מי שהיה מתקשר אלי, היה מקבל "כן" קרוב לוודאי אם לא מילאתי את המכסה של ה-20 שעות. העובדים ידעו את זה, והיו מתקשרים אלי קבוע.

ככה במשך חודשים המשכתי לעבוד. תמיד היתה לי עבודה אך משבוע לשבוע הייתי במחשבה של "האם שבוע הבא יקראו לי? אוכל לשלם על מגורים?", חוסר וודאות שבועי שחייתי איתו.

העדפתי להיות בעבודה מאשר בבית

כשהייתי בעבודה הייתי שמח. למה? לא רק כי משלמים לי. אלא בגלל שבדרך כלל היה איש צוות נוסף איתי שהיינו מדברים הרבה. וגם היו את הדיירים או המטופלים שהייתי משפר להם את החיים. גם האנגלית שלי התחילה מאוד להשתפר. זאת אומרת היתה לי תקשורת, התפתחות, למידה ופרנסה.

העדפתי להיות בעבודה מאשר בבית. כי בבית זה 4 קירות, אף אחד לא מחכה לך. בעבודה יש אנשים שזקוקים לי ומחכים לי וגם תקשורת. ועוד לחיות בחדר הקטן גם לא היה תנאים אידיאליים. אך בהמשך שהתחלתי לעבוד קבוע, מצאתי לעצמי מגורים הולמים יותר. חדר פרטי גדול בבית שותפים באיזור מצוין.

חיי חברה

חיי החברה שלי התחילו לקבל אור ירוק כמו הטבע הניו זילנדי.

היו מגוון אירועים שהייתי הולך אליהם. לדוגמא התחלתי לקחת שיעורי ריקוד סווינג מקצועיים באופן קבוע.
למי שמעוניין לצפות איך רקדתי העלתי את קובץ הוידאו =)

ממש אהבתי את הריקודים האלה, רקדתי כ-3 פעמים בשבוע בשיעורים כפולים. בסופי שבוע הלכתי לאירועים שבהם היתה מוזיקת ג'אז בשביל לתרגל.

בימי ראשון תרגלתי קירטן. הפרקטיקה הזאת היא לשיר מנטרות ביחד עם אנשים נוספים. זה נתן לי דלק רוחני ואנרגיות טובות להתחיל שבוע של לימודים ועבודה והתמקדות במטרות שלי.

הכרתי משפחה מקומית, זוג חברים ו-3 ילדות שהם הפכו לחברים הכי טובים שלי. תמיד היה טוב להיות בחברתם, ותמיד היו אנרגיות טובות. יכולתי לסמוך עליהם בנוגע להכל.

הגירה לניו זילנד, חברים טובים
בבית אצל החברים, תמיד הרגיש לי טוב אצלם

בנוסף, קניתי אופני הרים ואפילו שהיה לי רכב, זזתי ממקום למקום באמצעותם. הייתי נוסע ללימודים כ-15 ק"מ והייתי חוזר בסוף יום הביתה אותו מרחק.

הכרתי עוד ידידה שעברה תהליך דומה עם הילדים מישראל. היא עזרה לי הרבה במהלך התקופה הראשונה.

הייתי גם הולך להרבה פסטיבלים והשתמשתי באוהל לשהות בטבע מס' ימים. בעבר כשטיילתי, ישנתי ברכב בלבד, ולישון באוהל היה לא נוח מבחינתי. השנה זה השתנה ודווקא כן אהבתי לקחת אוהל ולישון בטבע, במיוחד במסגרת פסטיבל.

Voices of sacred earth – kuwai pura pura, new zealand

טיילתי הרבה

טיילתי הרבה. הלימודים לא היו אינטסיביים. הם נחשבו לימודים במשרה מלאה, אך אם השוויתי את לימודי התואר בישראל שהיו בהחלט אינטנסיביים, את הלימודים כאן העברתי ממש בקלות. היו לי כ-3 לפעמים 4 ימי לימודים בשבוע. היו הרבה עבודות הגשה ומעט מבחנים. אז היה לי הרבה זמן לטייל!

פיכה ליד אוקלנד
בצפון של הצפון

אחד הדברים הטובים בלחיות פה הוא שהטבע נהדר! למה לא ללמוד, לעבוד, לרקוד, לעשות ספורט ולטייל באופן קבוע? זה בהחלט מה שעשיתי.

החיבור לטבע מבחינתי היה חשוב. בישראל היה לי חסר טבע יפה. גדלתי במדבר, לטייל ליד ירושלים לא הרגשתי בטוח בגלל הפיגועים והמצב הבטחוני. בצפון גם היו איזורים לא מעטים עם מוקשים. בטוח לא הרגשתי, אז לא טיילתי הרבה בארץ בטבע. לעומת זאת, בניו זילנד אין אפילו חיות טורפות.

אכלתי אוכל ברמה גבוהה

בגלל שאני טבעוני, ולאכול זה אחת מההנאות הגדולות בחיי. לא התפשרתי על האוכל שקניתי. הלכתי למסעדות באופן קבוע. מבחינתי השקעה במזון הטוב ביותר, זה השקעה בבריאות. הכסף לא הספיק להשכיר יחידת דיור פרטית משלי וגם לאוכל. אבל בחרתי באוכל. ולא הצטערתי

גם התחברתי לקהילה הטבעונית והלכתי למגוון מפגשים של טבעונים. כל אחד היה מכין אוכל טבעוני והיינו חולקים ארוחות ביחד. מבחינתי זה היה נהדר וגם טעים.

לימודים, מה איתם?

לא כתבתי הרבה על הלימודים כי אין יותר מדי מה לספר. באופן כללי הלימודים היו מעניינים. הגעתי לשיעורים ועשיתי עבודות הגשה ומבחנים. כמו שכתבתי בכתבה הקודמת, לא היו חיי חברה סטודנטיאליים בקמפוס ככה שהלימודים היו חלק פורמאלי של השכלה ודרך לקבל ויזה להשאר בניו זילנד קבוע. החלק המהנה היה המסביב – העבודה, הטיולים, האוכל וחיי החבר'ה שבניתי לעצמי מחוץ ללימודים. אולי אם הייתי בוחר במוסד לימודים אחר, זה היה שונה, אך זאת היתה החווייה שלי.

באופן כללי לא היה לי קשה ללמוד, אפילו קל אפשר לומר. רמת הלימודים בישראל היא מאוד גבוהה בהשוואה למה שעברתי פה. לא הרגשתי עומס, קושי או אתגר כלשהוא לעבור את הלימודים בהצלחה. ואי אפשר היה לקרוא שעשיתי מאמץ גדול ללמוד, המאמץ היה בסיסי נטו.

סיכום

אם לסכם את החודשים הראשונים כסטודנט בניו זילנד, ההתחלה היתה לא פשוטה. אך בהמשך בניתי לעצמי סגנון חיים שאהבתי מאוד. היו לי חיי חברה מצויינים, אכלתי אוכל מצויין, עבודה רלוונטית לתושבות שאהבתי לעשות. טיילתי הרבה, רקדתי וגם הלימודים היו מעניינים.

זאת אחת הסיבות למה אני ממליץ לאנשים שרוצים להגר ללמוד בניו זילנד. גם אם האדם לא עומד בהתחלה בכל הקריטריונים של ההגירה, הוא יכול להגיע למדינת היעד, ללמוד, לשפר את עצמו וכבר לחיות פה. וזאת במקום להשאר בארץ, ללמוד, לצבור ניסיון ורק אז להגר. חבל, כל עוד אתם באים לאותה מדינה באופן חוקי, תראו את זה בתור שאתם כבר גרים שם קבוע. לא משנה אם הסטטוס שלכם זה סטודנט או עובד, אתם חיים במדינה.

בפוסט הבא אמשיך את הסיפור כיצד החלק האחרון של שנת הלימודים המשיך. ואדבר מה קרה אחרי שויזת הסטודנט שלי פג תוקף. מה עשיתי בהמשך?

דמיטירי בילצקי, מנטור הגירה, עובד סוציאלי, כרגע בגילאי ה20 המאוחרות. הגרתי מאוקראינה לישראל בילדות, והגרתי מישראל לניו זילנד בשנות ה20 המוקדמות.

3
הגב

3 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
3 Comment authors
  Subscribe  
newest oldest most voted
Notify of

אני אוהבת מאוד את הכתבות שלך, קראתי אותן כשהייתי בדיכאון וזה עודד אותי. נתן תקווה

דודו

שיהיה לך בהצלחה, נשמע כמו רעיון מצויין לעבור לחו"ל כשאתה צעיר 🙂

אבי

היי דימיטרי.
קראתי את הפוסט 3 פעמים ונהנתי מחדש בכל פעם,הסרטון של הריקוד הפיל אותי לרצפה מהצחוק,התעלפתי☺☺☺.
לנחישות ולהתמדה שלך אין אח וריע בקרב הסובבים אותי,הפכת למנטור הראשי שלי.
מחכה להמשך הסיפור ומאחל לך שיתגשמו כל המשאלות שלך.
תודה לך.
אבי.