מה זה בית?

לפני חודש וחצי יצא קמפיין של משרד הפנים הגרמני, שמעודד אנשים לחזור לארצות מוצאם, עם קבלת תנאים כספיים טובים לבניית חייהם שם. בין היתר, קבלת תמיכה בשכר דירה למשך השנה הראשונה לחזרתם.

כשיצא הקמפיין התגובות עליו היו מעורבות. ישראלים רבים בברלין ראו את עקבות הקמפיין שעשתה ממשלת ישראל (הטראומה עודנה צרובה בזיכרון), וכעסו אימים. אחרים ראו בזה ניסיון להתנער מהפליטים הרבים ששטפו את גרמניה, ואחרים – כמוני – לא ראו בקמפיין הזה משהו רע במיוחד.
אבל מה שהפתיע אותי במיוחד היה דיון שיצא מכל זה – מה זה בית. אבל שניה, קצת הסבר לפני זה.

המודעות תלויות בכל העיר, כן? זה אומר שיש מודעות בשכונות שהן יותר עם צביון "ערבי ו/או טורקי", ויש כאלו בשכונות שהן יותר "גרמניות", ויש כאלו שהן בשכונות שהן יותר "בינלאומיות". המודעות כתובות בכמה שפות (למשל- גרמנית, אנגלית, רוסית, פאשטו, ערבית, פארסי, טורקית ועוד). בכולן ההסבר הוא אותו הדבר: מה תקבלו אם תעזבו מרצונכם וכו'. והכי חשוב- בכולן יש שרשרת דגלים מכל העולם. פה חשדתי.

אז נכון שעל פניו זה מריח קצת ביוב, אבל אם תשימו לב לדגלים שמופיעים שם, תראו שחוץ מהדגלים האופייניים לפליטים של ימינו (סוריה, תימן, עיראק, אפגניסטאן, עיראק וכו'), מופיעים שם גם דגלים שמעלים את סימני השאלה. ויאטנם והודו, למשל. מי שמגיע משתי המדינות הללו חייב בויזה טרם יציאתו, והמעקב אחריהם הוא די כואב כאן. הם בדרך כלל מגיעים ללימודים, אבל אם הם לא מוצאים עבודה בגרמניה אחרי הלימודים (מה שבדרך כלל קורה), הם מחויבים לחזור לארצות המוצא שלהם. אותו הדבר לגבי רוסים, אגב.

אבל הנה גם דגל טורקיה, שלכל הדעות כאן אין דחייה המונית של טורקים, וטורקים הם על משקל ישראלים, כלומר מקבלים יחס של מדינה מועדפת בתנאי ויזה, בדיוק כמו ארצות הברית או אוסטרליה. אז זה אומר שעכשיו הכניסו את הטורקים למשבצת פליטים? נו, באמת. מכאן- יש מצב שהקמפיין לא באמת מסריח, ואולי באמת מציע לאנשים אפשרות שלא מרוצים, לחזור לארצות המוצא שלהם. יש אנשים שלא חוזרים כי המצב הכלכלי לא מאפשר להם. וכמובן, עוד פקטור חשוב הוא שקהל היעד הוא גם אלו שקיבלו ויזות שונות (או ממתינים לקבלתן), ולא רק אלו שנדחו.

פעם הייתי מאוד בנאדם של שחור ולבן. אם אתה לא בעד הפליטים, אז אתה נגד. אם אתה ימני בדעות הפוליטיות, אז זה אומר שאתה בעד ביבי. הרבה מאוד מים עברו בנהר מאז, התבגרתי והיגרתי לגרמניה, והפרספקטיבות שלי השתנו בצורה מהותית. כשיוצאים מהביצה, אפשר להכיר עוד צדדים, שלא חושבים עליהם כשנמצאים בפנים.

ואכן, בנקודה שאני נמצאת בה היום, הקמפיין הזה נראה לי אחרת ממה שהייתי מניחה אוטומטית אם הייתי בישראל. מבחינתי, ממשלת ישראל רק רוצה להיפטר ממבקשי המקלט שברשותה, כשלא מופעל אפילו ההליך הכי בסיסי של בחינת בקשת המקלט. בחנתם את הבקשה ולא מתאים- דחיתם והגיוני, אבל מכלילים את כולם בלי לבדוק אפילו בקשות? טוב, נו, ישראל.

הקמפיין הזה מראה, מבחינתי, שאפשר גם אחרת. אפשר להציע עזרה כספית בלי התנפלות המונית והלבנת פנים של עם שלם רק בשביל לרצות אוכלוסיות שאין להן דבר ולו חצי דבר עם חמלה ו/או אנושיות. אפשר למצוא דרך הגיונית לפתור משברים בלי ליצור עוד קונפליקט על פני אחר. הכל אפשרי, אם רק רוצים. ואם הגרמנים הצליחו להיות יצירתיים מספיק- כל אחד יכול. תאמינו לי שזה קשה להם יותר ממה שקשה לעם שנישא על גלי תהילה כ"חושבים מחוץ לקופסא".

בסופו של דבר, הקמפיין עורר גלים, דיונים ותגובות, אבל עדיין מופיע ועדיין קיים. אם נחזור למה שהתניע את כל הפוסט הזה, אז אחת השאלות ששאל אחד מחברי הפייסבוק שלי (ישראברלינאי) היתה "איך זה שממשלת גרמניה נותנת יד לגירוש של אנשים מהבתים שלהם?". אני מצאתי את השאלה הזו מעניינת במיוחד, בגלל שבעצם השאלה אתה קובע שבית זה המקום שאתה נמצא בו, גם מבחינה רגשית, ברירתית, רשמית וחוקית. השאלה הזו בטח עולה אצל מלא אנשים- איפה הבית שלי? מה זה בית? האם כשעברתי מדינה החלפתי בית? האם כשברחתי ממדינה כי לא הייתה לי ברירה החלפתי בית? – כל השאלות האלו הן לגיטימיות לחלוטין.

כשהייתי צעירה, תמיד אמרתי ש"בית הוא איפה שהסדינים שלי נמצאים". הפרספקטיבה שלי הייתה ספציפית למקום השינה, כי מרחב המחיה היה ברור מאליו – אני נמצאת במדינה שאני לא צריכה להתחבט בשאלה כזו באמת, והבית יכול להיות בעיר שהיא 20 ק"מ ליד איפה שאני גרה עכשיו.

והנה עברתי לברלין לפני ארבע וחצי שנים. האם זהו הבית שלי? לא ממש. ביום-יום אני מתייחסת לעיר ולמדינה כבית שלי, ואני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר בעולם, אבל עם כל הכבוד ליומרות ולהתלהבות שלי, בבית שלי אני לא צריכה לחדש ויזת שהייה. בברלין, אני עדיין אורחת (מקסימום שנתיים להחלפת סטטוס, אבל בינתיים זה מה יש), ואני זו שצריכה להתנהג על פי התרבות המקומית והכללים המקומיים, ולא הם צריכים להתרגל אליי (או לכל מהגר אחר, לצורך העניין). אנחנו אורחים כאן, וזה לא הבית שלנו.

היו אנשים אחרים בדיון שנורא כעסו עליי – "לא, מה פתאום! הגענו לכאן, יש לנו דירה לטווח בלתי-מוגבל, העבודה שלנו כאן, מרכז החיים שלנו כאן – זו בדיוק ההגדרה של הבית!"

לי זה בדיוק נשמע כמו ההגדרה של ביטוח לאומי לביטול תושבות (שאותה אפשר לבטל, ברמת העיקרון, גם שבועיים אחרי שעזבתם את ישראל). ניסיתי לעצור את הסרקזם שלי, ולשאול את עצמי מה גורם לאדם להרגיש "בבית"? האם זה הסידור של הכריות על הספה, היכולת לקום בבוקר ולדעת לאן אתה הולך? חוסר הרצון בלחפש מרחב מחיה אחר? הרי כשאקבל דרכון גרמני זה לא מה שיעשה אותי גרמניה "אמיתית" בהרגשה, אפילו שאני אהיה הכי גרמניה לפי הספר. אני מרגישה כאן בבית, אני לא מרגישה שהבית והלב שלי נשארו בישראל. חלק מהמשפחה והחברים נשארו בישראל (תכל'ס יותר המשפחה- החברים גם עזבו את ישראל ברובם), אבל אני כבר חלק מברלין, חלק מגרמניה. אני מרגישה בבית, אבל זה עדיין לא הבית שלי סופית. בשביל כבוד צריך לעבוד, ובשביל להרגיש סופית בבית אני צריכה אישור סופי של המדינה שאני חלק ממנה, ואף אחד לא יוכל לגרש אותי מהבית.

אז מה זה באמת בית? נראה לי שהצלחתי להבין בשביל עצמי. מה איתכם?