Sign In

Remember Me

הכי כיף בבית

The house in human hands

במשך שנים רבות לא הרגשתי "בבית". לעתים התחושה הייתה לגמרי באשמתי, כיוון שלא ייחסתי חשיבות רבה ליצירת מקום משלי ולא השקעתי באנרגיה הדרושה ליצירת הבית שלי. לעתים התחושה נבעה ממשהו גדול יותר שלא יכולתי לשנות אותו. למשל, כשגרתי בבניין בקומה רביעית, לא הרגשתי בבית. האדמה הייתה חסרה לי, אך כדי לגור בעיר הייתי צריכה לגור גם בדירה שבה גרתי (וגרנו).

בישראל התמקמנו במשגב. התאהבתי ביישוב שלנו שנים לפני שעברתי אליו. טיילתי בסביבה שלו, הצצתי עליו ותמיד אמרתי "איזה כיף לאנשים שגרים במקום שאנשים באים לטייל בו". כשהגדולה הייתה בת שנה וחצי עברנו אל היישוב ושם נולד הבן השני שלנו (בלידת בית). היינו בטוחים שאנחנו מגשימים את החלום ובאופן כמעט טבעי בנינו את ביתנו (למה כמעט? כי על אף התחושה שאנחנו במקום הנכון, בניית בית היא פרויקט גדול ומורכב).

כשעברנו ליישוב הופתענו מכמות האנשים שאמרו לנו שלום. ביישוב היו מספר המשפחות שהיו ברחוב בו גרנו לפני כן ולמרות זאת תוך זמן קצר הכרנו הרבה יותר אנשים מכפי שהכרנו במשך שנים בעיר. ההרגשה הייתה נינוחה, נעימה ואנחנו באנו ליצור לעצמנו בית. ההרגשה הנינוחה הופרעה בקיץ 2006 במלחמת לבנון השנייה, אך היא לא מנעה מאיתנו להקים בית על ההר.

החיים משתנים

גרנו ביישוב 9.5 שנים במהלכן התגוררנו בבית שכור, בקראוון (גם בשכירות) ולבסוף בבית שבנינו. הכרנו אנשים נחמדים יותר ופחות, הילדים מצאו חברים וחברות ועם זאת, בשלב מסוים משהו היה חסר והוא לא היה קשור ליישוב או לאנשים שהיו סביבנו (אם כי גם היישוב עצמו השתנה במובנים רבים).

אנחנו השתנינו. התפיסה שלנו נבנתה מחוויות שצברנו בחיים והבנו שאנחנו צריכים להתרחק. לא חשבנו שקנדה היא הפתרון, זה היה מקרי שהיא בכלל עלתה על הפרק, אבל התמזל מזלנו והבנו שזה הצעד הבא שלנו.

ביקור בישראל

חזרנו לפני יומיים משלושה שבועות וחצי בישראל. חזרנו הביתה (ועל כך בעצם הפוסט). חיכיתי לביקור כפי שלא חיכיתי לאף טיסה בחיי, אפילו לא לטיסה שבה עברנו לקנדה. ההתרגשות שלי נבנתה בחודשים לפני הביקור. העובדה שחבוב כבר בן 10 חודשים ורק עכשיו נפגש לראשונה עם ההורים שלי, אחותי ואחי מעלה רגשות שלא אוכל לבטא בבלוג.

הביקור בישראל היה בעיקר מורכב. אני יצאתי לדרך אופטימית וזו לא שרדה זמן רב. אם יש מבין הקוראים כאלו שיש להם חברים בחו"ל והם חושבים שביקור בישראל זו חופשה, תנו לי לעדכן שזה ממש לא. הייתה לנו רשימת משימות ארוכה, שכללה אנשים שרצינו לפגוש, מקומות שרצינו להיות בהם ואפילו מסעדות לטעום מהן. בין לבין היו לנו משימות כמו ללכת לבנק ודומותיהן.

על ביקור מסוג זה נאמר "הזמן קצר והמלאכה מרובה". מראש רצינו להספיק לראות כמה שיותר אנשים, לבלות עם המשפחה ולתת לילדים הגדולים את תשומת הלב. בפועל… תוכניות לחוץ ומציאות לחוד. הפעם האתגר היה גדול במיוחד כיוון שמחצית מהזמן חבוב היה חולה והספקנו גם להתאשפז במשך 3 ימים בבית החולים נהריה.

כיף לבוא הביתה

הביקור בישראל היה הרבה דברים, אך דבר אחד לא היה בו, בית. חשבתי שאני ארגיש בבית. חיכיתי לרגע בו אנהג (כי חשבתי שהכי כיף לנהוג כמו משוגעת, אבל גיליתי שלא ממש), הייתי בטוחה שאתענג על האוכל הטבעוני בסופר (אבל נחרדתי מהמחירים) ומשוכנעת שאני ארגיש הכי טבעית בעברית (אבל חום אוגוסט לקח ממני את שמחת החיים).

לא הרגשתי בבית. בזמן הנחיתה אמרתי לאיש "תראה, ישראל באמת מדברית" ולא זכרתי אותה ככזו. לאורך הביקור כולו כבר הייתה לי תחושה שאני לא שייכת. בטבריה כשביקרנו הרגשתי זרה, בתל אביב הרגשתי תיירת. ביישוב שבו גרנו בעבר הרגשתי בנוח תודות לאנשים המקסימים שאירחו את הילדים שלי (מדויק יותר לומר שהילדים התנחלו אצלם) ועם זאת באופן כללי, לא הרגשתי שייכת.

כשהמטוס נחת מעל סיינט ג'ון אמרתי לאיש "תראה כמה יפה פה". הלב שלי התרחב מעט, האוויר נכנס בקלות ואפילו בפנים היה פחות מתח. אולי זה הנוף הירוק עם האגמים, אולי החביבות והנימוס. אולי הילדים שהרגישו שהם מדברים את השפה שכבר יותר נוחה להם ואולי תודות לחבוב שהחום שלו נפסק ביום של הטיסה. ואולי… כי הגעתי הביתה.

מאת

28
הגב

9 Comment threads
19 Thread replies
1 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
16 Comment authors
  Subscribe  
newest oldest most voted
Notify of
עצוב

לצערי ישראל הפכה ליקרה כי במרכז נמצא המקום היחיד לחיות הכי סביר בארץ.שאר חלקי הארץ לא במצב מפותח מקביל בנתיים.אפילו רכבת אין לכל מקום.החיים בארץ מחולקים לקבוצות ותת קבוצות.כל אחד לעצמו.נהיה יותר צפוף ויותר יקר.התחושה האישית גם רעה מחוסר פרטיות ותרבות.מדינה קטנה בלי מרחב אישי או פרטי.כשאתה טס לחול אתה מרגיש שחרור.חופש.מרחב.פרטיות. שזה אין בארץ לצערי.בארץ יש תרבות חיטוט שזה חלק מהחוסר תרבות.אולי אם יעלו מליון עולים מהמערב זה ישפיע תרבותית או לשלילה כי הם יתאימו עצמם לישראליות.אני אהבתי לגור בחול רק בגלל הפרטיות.השקט.הרוגע.המרחב.הנושא הכספי לא עניין בכלל.רק מעבר לרצון לחיות נורמלי. קסם לי שלא מחטטים או מסתכלים.קסם לי הנימוס… Read more »

Kek

אבל את/ה לא תחזור לארץ?

אני פה

אני תקוע פה למרות שניסיתי כמה פעמים ובנתיים לא צלחה דרכי עדיין.
כרגע יש עיכוב מסויים שמונע לנסות שוב.

Flying Dutchman

אמת. ישראל זה מקום מדכא

אני כלכך מזדהה איתך. בארץ מעולם לא הרגשתי כמו בבית, הרגשתי כמו בכוכב אחר, אפילו שנולדתי וגדלתי שם כל החיים. בבית זו הייתה תרבות אירופאית קלאסית, ובחוץ תרבות ערבית מזרח תיכונית, גדלתי על ערכים ותרבות אחרת, כולם צחקו עליי בגלל זה. מרגיש לי שישראל זאת לא מדינה שמתאימה לאנשים ביישנים, מנומסים או בכלל כאלו שגדלו בבית אירופאי, כאלו שלמדו נימוסים, ערכים, להעריך תרבות ולא לריב כל היום. כמוך, אני גם אוהבת לבוא לארץ אבל רק כדי לבקר את המשפחה. ואני נמצאת רק אצלה. והכל בסדר, כיף לי, כי במשפחה שלי יש תרבות אירופאית. ואיך שלפתע אני רוצה לצאת עם חברת… Read more »

לא יודע מה להגיד על החום. כל אירופה התחממה, ולמעשה הקייצים האחרונים חמים בהרבה מהממוצע שלהם לעומת הקיץ בישראל ביחס לממוצע הישראלי. ישראל מלאת מזגנים ואירופה פשוט מסרבת להפנים ש40+ כבר לא תופעה חולפת ולא מבין למה לא 'מתמזגנים' כמו בישראל. ביוון לפחות הבינו את זה 🙂

ההתחממות הקיצונית היא תופעה של השנים האחרונות, אפילו לא חמש שנים עברו. אירופאים מתרגלים ומפנימים לאט, אבל גם אני לא רואה כזו דחיפות בהתקנת מזגנים. שלושה שבועות של חום מקסימום ובשאר חוזרים למזג אויר רגיל. חבל שבשביל זה יהרסו בניינים כדי להוסיף מזגנים.
בדיוק בשבוע שעבר הייתי בביקור בישראל וראיתי כמה מזעזע זה נראה מבחוץ. למה שאירופה תעשה לעצמה את זה? גם לא דרוש עד כדי כך וגם מכוער ברמות.
דאט סייד, יוון היא לא באמת אירופה מבחינת מזג אויר 😉

האמת אני דוגמא קיצונית לאהבת מזגנים ושנאת חום. גם ביום של 25 מעלות יהיה לי חם במבנה לא ממוזג!
הכיעור של הבניינים מבחוץ? הקרבה חסרת משמעות לעומת התרומה של מזגן לאיכות חיי…
ואגב, יוון לא אירופאית כמעט כל היבט 🙂

יוס

אפשר להשתמש במזגן נייד ביתי.לא מותקן ותמיד ניתן לאחסן.

ואכן יש רבים שמשתמשים במזגן נייד. עם זאת, עדיף מאוורר כי זה לא מזהם כמו מזגן וגם יותר בריא 😉

Flying Dutchman

ברוב מדינות אירופה, אין בכלל צורך במזגן. בשביל טמפרטורה ממוצעת של 25 מעלות בקיץ, באמת מספיק מאוורר. אולם במקומות גדולים והומי אדם זה משהו אחר.

בסוף החודש אני צפוי להגיע שבוע לצרפת, ליון. נראה האם הם מצטיינים לפחות בחימום 🙂

ערן

אני מעולם לא הרגשתי בישראל בבית, אני מרגיש כמו זר מוחלט. זרה לי האלימות וזה שאתה חייב להיות ביריון כדי לחיות פה ולא להרגיש שדורסים אותך כל היום. אני נמצא פה כל חיי ונמאס לי ומעולם לא הרגשתי שייך לכאן. הנחמה היחידה שיש מי שסובלים יותר ואלו פלסטינים ליברלים שכלואים בעזה או בגדה המערבית, אני יודע בוודאות שתחושת הזרות והייאוש שם גדולים פה כמה וכמה. מרגע שחזרתי מטיול אחרי צבא לפני חמש עשרה שנה ידעתי שאני חוזר לתוך מציאות של אין תרבות ואין עתיד. בעוד ובחו"ל הייתה תחושת נורמאליות, אפילו במדינות לכאורה פחות מתקדמות כמו דרום אמריקה, בישראל התחושה הייתה… Read more »

מרי

מאוד מסכימה איתך, אני אחרי חצי שנה כבר בחול מרגישה אחרת, הקלה מסויימת. מאחלת לך שתמצא את דרכך למקום שקט יותר ולמדינה שפויה יותר, כי החיים שלנו קצרים והם שלנו. אין סיבה וזמן לבזבז במקום שאנחנו לא מרגישים שייכים.

נשש

אני גר בפריפריה, ולעומת לפני עשר שנים נעשה כאן כל-כך צפוף שאין רגע של שקט, לנסוע בתחבורה ציבורית כאן היום זה כמו להידחס לקופסת סרדינים.

Flying Dutchman

מרגיש כמוך בדיוק, זר במדינתי (האהובה למרות הכל). יותר מזה, יש גם תחושת מחנק גדולה בישראל, תחושה שלא מרגישים במקום אחר, לפחות כתיירים. יש מושג מעוות לדעתי שנקרא "כל ישראל חברים", אבל זה רק חלק אחד ממשפט שלם שאותו לא אומרים: כל ישראל חברים על מדים ובמקלטים. מחוץ למסגרות האלה, אדם לאדם זאב.

Flying Dutchman

אחלה מאמר

"אנחנו השתנינו" – זה כל כך נכון, דברים שעבדו נהדר, מקומות שהיו נוחים ואפילו אנשים שפעם היה איתם שפה משותפת – כבר לא אותו הדבר, בגלל שאנחנו משתנים וגם העולם משתנה, הכל דינמי… אבל האם יש דבר אחד שהוא קבוע? שנשאר כל החיים?

מזכיר לי את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי?" – ממליץ מאוד 🙂

ערן

כל כך שמח לשמוע כאן על החוויות מיישוב במשגב! אני גדלתי בהר חלוץ ואני מבין בדיוק על מה את מדברת. האווירה הנינוחה, הטבע, האדמה, הקהילה. פשוט אין דברים כאלה בערים. איזו ילדות נהדרת הייתה לי, ואיזה הלם קיבלתי במלחמת לבנון השנייה. ההורים שלי הצליחו ליצור לי מעין וואקום לגדול בו. בלי יותר מדי דאגות, בלי מעברי חציה, בלי רעשים של עיר. ופתאום לשמוע קטיושות נופלות, לפחד לצאת החוצה, זה היה נוראי. אבא שלי היה שוטר, והיה לו מכשיר מיוחד שעמד על השולחן בווליום גבוה מאוד שדיבר כשקטיושות הגיעו לאיזור שלנו. תמיד הוא היה אומר שמות של יישובים קרובים. ואז אני… Read more »

Flying Dutchman

גם אני משם

מכירה את ההרגשה. העיקר הוא שאת מרגישה בבית לפי מה שאת מחליטה, ולא לפי מה שאחרים מחליטים. זה הכי חשוב.
וישראל זה ממש לא חופשה. תמיד משתדלת להיות שם יומיים-שלושה ולברוח.

פוסט יפה! כיף לשמוע שאת מרגישה בבית במדינה אליה השקעת ועברת

אמיר

העיקר שחזרת (ל…?) בשלום!

מיטל רשמה פעמיים בפוסט, ומי שקרא כתבות שלה לפני כן יודע שהיא גרה בקנדה