Sign In

Remember Me

קיץ בארץ החורף התמידי

קיץ בארץ החורף התמידי

הקיץ הפיני הוא מיוחד במינו. הוא קצר ויחסית קר, למעט שבועיים של חום אימים. בפינלנד אין מזגנים ולכן 26 מעלות זה חום אימים שאי אפשר לתפקד בו כשכל המאווררים במדינה אזלו, בכל החנויות. עד עכשיו אף אחד לא מבין איך זה קרה ומה מנע מהחנויות להביא עוד מאווררים, אבל המחסור בהם כיכב בחדשות עד שגל החום חלף. קיץ 2018 היכה בפינלנד בהפתעה מוחלטת. בתחילת אפריל עוד היה שלג, ובסוף החודש לא רק שהשלג נמס אלא גם הגיע גל חום של יומיים, כאילו האביב בוטל. עד כאן התחזית, ועכשיו למהדורה המרכזית.

הפעילות החביבה על הפינים בקיץ היא בילוי בטבע ורביצה על שפת אגם כלשהו, ולא חסרים כאן לא טבע ולא אגמים. בסוף שבוע חמים אחד יצאתי גם אני לבילוי שכזה עם חברה ועוד זוג חברים. כבר שמתי לב בעבר שהכל בפינלנד נקי, גם בערים וגם בטבע, אבל לזה לא ציפיתי. כדי להמחיש את העניין, אספר קודם על טיול הקמפינג האחרון שלי בישראל לפני שעזבתי. כינרת, אלא מה. אני, חברה, אחותה של החברה ובן זוגה. בישראל לא צריך להתאמץ כדי להיתקל בערימות אשפה בכל פיסת טבע מסכנה, אבל הפעם עם ישראל הגדיל לעשות. ליד כל פח אשפה, שכמובן עולה על גדותיו, יש שקיות מלאות זבל, בקבוקי שתיה ריקים ושאריות סכו"ם פלסטיק מפוזרים. למרבה הצער זה לא חריג בטבע הישראלי. ההפתעה הגיעה בדמות מקרר, מנוע של מכשיר בלתי מזוהה, גנרטור ישן, כמה מכלים ריקים שריח דלק נודף מהם ואפילו ספה שידעה ימים טובים יותר. כן, כן, כן, הגענו למקום, מרגישים לפי הסירחון. אני ואחותי הזדעזענו ממש: "איזה אנשים מגעילים! מי משאיר ככה זבל בשטח?!" היא אמרה. ניסינו לפנות קצת מהזבל, לפחות להרחיק כל מה שאפשר מהמקום שבו היינו אמורים לישון. אנשים אחרים שהיו שם ובדיוק עזבו את המקום אמרו לנו: "יא היפים, מה אתם מנקים? יש את העובדים של העירייה, הם אלה שצריכים לנקות כאן ולא אנחנו". התגובה הזאת הגעילה אותי לא פחות מערימות הזבל, שלבטח הושארו בידי בני הטובים הנ"ל. אבל שאר הטיול עבר בנעימים, ובחזרה לארץ אלף האגמים.

יצאנו לטיול קמפינג על שפת אגם כלשהו. כשרוצים להגיע ממקום החניה לשפת האגם תמיד צריך ללכת לפחות קילומטר, כדי שהרעש של המכוניות החונות לא יערער את שלוות הנופשים בטבע. הדרך לא היתה ארוכה או קשה, אבל היא היתה מאוד מאוד נקייה. הופתעתי לראות שאין בסביבה אף לא פח זבל אחד, וחברתי הסבירה שבפינלנד הנוהל הוא פשוט: כל מה שהצלחת להביא איתך-תוכל גם לקחת בחזרה. פחי זבל מכערים את הנוף וגם יש סכנה שריחות האוכל ימשכו דובים לאזור, ואת זה אף אחד לא רוצה. ליד כל חניון יש נקודת מיחזור, פסולת אקולוגית (נייר ועץ) שורפים לבד. גם בדלי סיגריות לא זורקים על הרצפה. מי שרוצה לעשן תוך כדי הליכה צריך להחזיק פחית משקה ריקה, לזרוק את הסיגריה לשם ואז למחזר את הפחית. המשכנו ללכת ואז החברה של חברתי ראתה בקבוק שתייה ריק, יחיד וגלמוד, זרוק ליד עץ. היא עיקמה את פרצופה ורטנה קלות: "איזה אנשים מגעילים! מי משאיר ככה זבל בשטח?!" היא אמרה, הרימה את הבקבוק ולקחה אותו איתה. את הגישה הזאת אני מאוד אוהבת. אם משהו מפריע לך, קום ונסה לשנות את המצב במקום להתלונן ולהפיל את האחריות על אחרים. ככל שהתקרבנו לשפת האגם שמענו קולות צחוק, דיבור רם ושירה גסה של צעירים שיכורים, מחזה נפוץ בקיץ הפיני. כשהגענו לשם ראינו שמדובר בבני נוער, בני שש עשרה או שבע עשרה לכל היותר. אחד מהם זחל על החוף וצעק "איפה הספרייט שלי? איפה הספרייט שלי?" בליווי קללות עסיסיות. הבחורה שהרימה את הבקבוק נזכרה שהוא היה של ספרייט והציעה אותו לפספוס השיכור, כשהיא טורחת לציין שהוא היה ריק כשהיא מצאה אותו. הבחור קם מהרצפה והודה לה, סיפר שהפיל אותו בדרך כי הוא ניסה לפתוח בירה וללכת בו זמנית, מה שיכול להיות משימה קשה ביותר מבעד לאדי האלכוהול. מסתבר שחבריו כבר נזפו בו שהוא השאיר לכלוך בדרך, שאסור לזהם את הטבע, ושהם התכוונו ללכת לחפש את הבקבוק האובד בדרכם חזרה לרכב בבוקר למחרת. יחי ההבדל הקטן! אפילו טינאייג'ר שיכור לא ישאיר לכלוך בשטח, ומי שיעז לעשות זאת חבריו שלו יגרמו לו להרגיש שהוא עצמו זבל. ובינתיים על שפת ים כנרת ננטשה לה ספה מכוערת.חגיגות אמצע הקיץ
בפינלנד ובמדינות אחרות באירופה נהוג לחגוג את היום הארוך ביותר בשנה, שחל בסוף יוני. כאן מדובר בחג הלאומי שעולה בחשיבותו אפילו על חג המולד והשנה החדשה, מסורת עתיקה שהתקיימה בפינלנד עוד לפני חדירת הנצרות אליה. ביום זה השמש לא שוקעת אפילו בדרום, הערים מתרוקנות מיושביהן וכולם יוצאים לחגוג בטבע. שיא החגיגות הוא הבערת מדורות בחצות הלילה אבל מתקיימים גם ריקודים מסורתיים, סעודה חגיגית וכמובן סאונה מתי שרק אפשר. הסאונה הומצאה בפינלנד ומהווה את הגאווה הלאומית שלה. היא מרכיב משמעותי במה שנקרא "להיות פיני" ובימי קדם היתה לה חשיבות דתית, טקס פגאני של טיהור הגוף והנפש ו"שטיפת" ההטבלה לנצרות (שנכפתה על הפינים בימי השלטון השוודי). המנהגים הפגאניים העתיקים נתפסים כיותר חשובים מחגי הנצרות, לפחות עבור רוב האנשים שאינם דתיים במיוחד. גם מדורת החצות בחגיגות אמצע הקיץ משתייכת לקטגוריה הזאת ולכן אנשי דת נוצרים מתנגדים לה ומנסים לשבש את קיומה מדי קיץ, אבל ללא הצלחה של ממש. בשנה הראשונה שלי בפינלנד היה בתקופה הזאת גל חום יבש במיוחד ומכבי האש הם אלה שאסרו על הבערת המדורות מחשש לשריפה. זה הזכיר לי את הפולמוס הישן שניצת, תרתי משמע, סביב המדורות של ל'ג בעומר, כי הרי בישראל תמיד חם ויבש. כאן מצאו פתרון יצירתי שהיה מקובל על כולם, כי לשמור על הטבע חשוב יותר מקיום מנהגי חג. בנקודות מרכזיות שהתקיימו בהן חגיגות הובערו מדורות מוסדרות על ידי העירייה, בפיקוח של מכבי האש ועם ציוד כיבוי זמין, ליתר ביטחון. מדורות עצמאיות נאסרו ומי שנתפס מדליק אש בזמן אזהרת שריפה נקנס בסכום גבוה. דבר חשוב שיש לציין לגבי חגיגות אמצע הקיץ וכבר הזכרתי, הערים מתרוקנות לחלוטין. תיירים שמגיעים בתקופה הזאת ולא מודעים לקיום החגיגות בטבע נורא מתבאסים כשהם מגיעים להלסינקי והכל סגור. טוב נו, אולי כמה בארים ואיזה מקדונלדס פתוחים, וגם זה לא תמיד, אבל כל השאר סגור. היוצא מן הכלל היא התחבורה הציבורית. בתקופת חגים במקום לסגור אותה עושים את ההיפך ודווקא מתגברים אותה באוטובוסים נוספים ושעות פעילות ארוכות. כבר אמרנו שהפינים אוהבים לשתות, אז התחבורה הציבורית המתוגברת נועדה לצמצם תאונות דרכים עם מעורבות של נהגים שיכורים. גם בחג המולד ובערב השנה החדשה התחבורה הציבורית מתוגברת, בדיוק מאותה הסיבה.מלבד בילוי בטבע, האטרקציה המרכזית של הקיץ הפיני היא פסטיבלים. מרביתם סובבים סביב מוזיקה והופעות חיות ומופיעים בהם אמנים מקומיים ובינלאומיים כאחד. בקיץ האחרון הייתי בשני פסטיבלים גדולים ובעוד כמה קטנים, ולרגל הגדול שבהם הגיעו אליי מבקרים מישראל. בעת שעשינו את דרכנו למתחם האירוע, כשעה נסיעה ברכבת ממרכז הלסינקי, אחת החברות הבחינה בטיפוס גבוה שנועץ בנו מבטים. היא כמובן נבהלה, בכל זאת אדם זר שנועץ מבטים, אבל אני מיד שמתי לב שברור כי המסכן איבד את דרכו ומנסה גם הוא להגיע לאותו הפסטיבל. מאוחר יותר התברר שהוא נעץ בה מבטים, בחברתי ההיא במיוחד, כי היא לבשה חולצה עם הלוגו של הפסטיבל. כשהוא סוף סוף אזר אומץ לפנות אלינו, הזמנתי אותו להצטרף אלינו כי אני יודעת בדיוק לאן ללכת ומאיפה יוצאת הרכבת. כשהתמקמנו ברכבת (אחרי ספרינט של ריצה קלה כדי לא לפספס אותה) הבחור סיפר שהוא הגיע לפינלנד בתוכנית לחילופי סטודנטים, והוא מאיראן. הוא נחת רק לפני שלושה ימים ועדיין לא מכיר אף אחד מלבד השותף שלו במעונות הסטודנטים והלך לאיבוד במערכת התחבורה הציבורית של הלסינקי. לאחר שהוא התנצל על שבהה בנו והשוק הראשוני חלף (הרי אנחנו מישראל והוא מאיראן) פתחנו בשיחה, שיחה שמאוד עניינה את שאר נוסעי הקרון. היה מאוד משעשע לראות את הפינים המרוחקים והמנומסים מנסים להעמיד פנים שהם אינם מצותתים לנו. אישה שישבה במושב לידנו אפילו שכחה לדפדף בעיתון שלה, הרי שיחה ידידותית בין ישראלים ואיראנים היא אייטם חדשותי בפני עצמו. בכל אופן, הבחור היה שמח לענות על הסקרנות של חברותיי לגבי החיים באיראן. הן בעיקר התעניינו לדעת האם האיראנים באמת שונאים את ישראל, או ששתי הממשלות סתם מסיתות את אזרחיהן. הוא אמר שלפחות הוא וחבריו ממש לא שונאים את ישראל, אפילו שכלי התקשורת האיראניים מלאים בתעמולה נגדה ובהסתה פרועה נגד המערב באופן כללי. הוא אמנם מעולם לא פגש ישראלים אבל הוא אוהב את עפרה חזה ונינט טייב. מוזר. במהלך כל השיחה שמתי לב שהוא מאוד חושש לדבר נגד המשטר האיראני, מקפיד להנמיך את קולו ותמיד מסתכל מעבר לכתף (אולי האישה עם העיתון היא מרגלת?). זה גרם לי להבין לעומק, גם אם ידעתי את זה כבר, שגם אם בישראל רע תמיד יכול להיות יותר גרוע. לפחות אני יכולה להביע ביקורת על הממשלה ולרצוני גם לשפוך רפש, בלי לחשוש שיעצרו אותי ויאשימו אותי בבגידה במולדת. כדי להפחית את מפלס החרדה של הבחור השתעשענו בניסיון להסביר לו את המושג "איראן זה כאן" השגור בפי טוקבקיסטים באתרי החדשות הישראליים. אותנו זה הצחיק אבל אותו קצת פחות, עצוב היה לו לשמוע שאזרחי מדינה אחרת משתמשים בארצו כדי להמחיש כפייה דתית. כשירדנו מהרכבת הוא שאל אם אוכל לעזור לו למצוא כמה דברים בסופר, כי הכל כאן בפינית והוא עדיין לא יודע מה זה מה. חברותיי המשיכו ישירות למתחם הפסטיבל בזמן שאני והוא הלכנו לקנות כמה דברים. כשהגענו לסופר השיחה נסובה סביב אוכל, מן הסתם. שאלתי אותו אם הוא שותה אלכוהול או אוכל חזיר כי אני יודעת שגם למוסלמים אסור. הוא אמר שהוא חילוני לחלוטין אז הוא כן אוכל חזיר, אבל לא היה לו מושג שגם ליהודים אסור. במשך רבע שעה לפחות לעגנו יחד לטמטום שבהגבלות הדתיות של שתי הדתות, הצחיק אותו במיוחד לשמוע שביהדות אסור לערבב בשר וחלב כי המבורגר שהוא לא צ'יזבורגר זה לא שווה. כשהגענו לפסטיבל דרכנו התפצלו, אבל הפגישה עם צעיר איראני היתה חוויה מעניינת. זה לקבל מבט מפוכח על מציאות של שטיפת מוח יומיומית, זה לראות שמי שאמור לשנוא אותי ואני אמורה לשנוא אותו הוא בעצם אדם נחמד. בניגוד לחברותיי הגרות בישראל אותי זה לא כל כך הפתיע, כי בתקופה שאני גרה כאן יצא לי להכיר לא מעט ערבים ומוסלמים וכולם היו אנשים רגילים, לא שדים עם קרניים. הגישה היא שעכשיו כולנו נמצאים בפינלנד ואת הבעיות של המזרח התיכון בואו נשאיר במזרח התיכון.

נחזור לרגע אל האישה עם העיתון. הפינים הם אנשים קרים, מרוחקים ומנומסים אבל בו זמנית גם נורא חטטנים. אולי זה נובע משעמום או אולי סתם מסקרנות טבעית. מכיוון שהנימוס אינו מאפשר לדחוף את האף לענייניו של זר באופן מופגן, אנשים תמיד יעמידו פנים שהם לא נועצים מבטים או מצותתים לשיחות של זרים. עכשיו בעידן הסמארטפון זה הרבה יותר קל, פשוט תוקעים את האף במסך וזהו. מצד שני, באזורים יותר נידחים האנשים לא כל כך טורחים להסתיר את יצר החטטנות שלהם פשוט כי זה הבידור היחיד הזמין בסביבה. בבית הקודם שגרתי בו היה שכן, טיפוס מבוגר ותימהוני, שאהב לשבת על המרפסת הקדמית של ביתו ולהשקיף על הרחוב. הוא אפילו התקין מראה בחצר שלו "מטעמי בטיחות בנהיגה", שלמעשה שיקפה לו את הנעשה בחצר האחורית של שכנו. לשכן יש גינה יפה והוא נהנה לעבד אותה בעונה שבה הגינון מתאפשר, והשכן החטטן פשוט רוצה לראות. בכל מקום אחר השכן היה מתלונן במשטרה על פגיעה בפרטיותו ויאשים כי החטטן הוא בעצם סוטה ופדופיל, אבל השכן יודע היטב שהחטטן פשוט מעדיף לצפות במעשי שכניו מאשר בטלוויזיה. זוהי כמובן דוגמא קיצונית וביזארית, אם כי אמיתית לחלוטין.

הטיול ללפלנד
נקודת השיא בקיץ הפיני השני שלי היתה טיול ללפלנד. מרבית התיירים המגיעים לפינלנד מגיעים בשביל לטייל בלפלנד, גם בקיץ וגם בחורף. אני יצאתי לטיול של סתיו בסוף ספטמבר, לדעתי העונה הכי טובה לטייל שם. בקיץ יש המון יתושים ובחורף קר מדי בשביל לעשות טרק, אלא אם כן מדובר בטיול על מגלשי סקי. הטיול נמשך עשרה ימים. נהיגה של יומיים (עם המון עצירות בדרך) עד לעיירה קטנה שנקראת inari. זו עיירה לאפית נידחת טיפוסית שמהווה בסיס ליציאה לטרקים. המקום הוא מאוד יפה (כי לפלנד שם) והאכסנייה שישנתי בה כדי לנוח בין הנסיעה לטרק לא היתה יקרה במיוחד. בשטח האכסנייה יש חוות כלבי האסקי שהכניסה אליה עלתה יותר מהשהות ללילה, נטו מלכודת תיירים. דרך אגב, העובדים של המקום הזה הם מתנדבים מארצות אחרות (היו שם שתי בנות מאנגליה ואחת מתאילנד). הם עובדים בחווה ומתפעלים את האכסנייה תמורת לינה, אוכל ושימוש ברכב. מי שרוצה לגור בלפלנד לתקופה מסויימת ואין לו בעיה לחלוק מגורים עם זרים, יכול גם להתנדב במקומות כגון אלה.
המסלול שבו טיילתי נמצא בטבע הפראי האמיתי של לפלנד. הטרקים שיוצאים מרובניימי ומיועדים לתיירים הם אמנם יפים ומדהימים (לפחות כך זה נראה בתמונות), אבל רציתי לחוות את לפלנד האמיתית ולא מנקודת מבט של תיירים. מדובר ברשת עצומה של שבילים "לא מסומנים" המשמשים בעיקר את רועי איילי הצפון וחיילי הצבא הפיני, שמתאמנים שם בלוחמת שטח. הטרק שבחרתי מגיע מנקודת המוצא (מפרץ חניה קטן על הכביש עם שביל שמוביל ממנו לתוך היערות) עד לגבול עם נורווגיה. מדובר במסלול שאורכו הוא כ35 קילומטרים (הלוך וחזור), יחסית קצר, אבל הוא מפרך ואינו מיועד למטיילים לא מנוסים. תנאי הדרך מורכבים מעליות וירידות מרובות, גשרים רעועים (אם אלה בכלל קיימים) וביצות. חייבים גם לדעת לקרוא מפה ולהשתמש במצפן כי גוגל מפות אמנם מכירה את האזור ואת תנאי השטח, אבל לא את מערכת השבילים. את מפת השבילים קניתי כשבועיים לפני הטיול וליתר ביטחון דאגתי גם לשנן אותה, מה שלא עזר לי כשהשמש שקעה לפני שהגענו למקום הלינה. מקום הלינה המדובר הוא בקתת ציידים פשוטה עם דרגשי שינה. השימוש בבקתה לא עולה כסף, היא ממש לא צימר. מלבד דרגשי השינה אין בה כלום מלבד מחסה מפני איתני הטבע, ומעט עצים להסקה. ווייפיי לא היה שם, אפילו לא מים זורמים או חשמל. ליד ערימת העצים תלוי שלט המבקש לחטוב עצים חדשים ולהחליף את אלה שהשתמשנו בהם, לטובת המבקר הבא, למקרה שמישהו לא מכיר את הנוהל הנהוג הזה: השתמש במה שאתה רוצה, אבל דאג להחליף את מה שלקחת ולהשאיר את המקום כמו שקיבלת אותו. הבקתה שימשה נקודת בסיס מצוינת ליציאה לטיולים קצרים בסביבתה.אחרי שהתאוששתי מעט מהדרך המפרכת הלכתי לדוג (כי צריך לאכול משהו) וטיפסתי עם גבעה סמוכה, משם אפשר לראות את החלק הנורווגי של לפלנד.

בימים הבאים נהנתי מחיים פשוטים בטבע, ללא טלויזיה, סמארטפון ואינטרנט או טכנולוגיה מכל סוג שהוא. זו היתה אחת החוויות הכי עוצמתיות שחוויתי אי פעם ורק לכתוב על זה גורם לי להתגעגע. אם אני רוצה קפה- אני צריכה ללכת לנהר ולהביא מים בדלי ואז להדליק אש ולהרתיח אותם. אמנם הבאתי מספיק אוכל מהבית אבל כל הכיף הוא ללקט דברים בשטח ולדוג דג טרי, הכי טעים שאכלתי אי פעם. כדי לחמם את הבקתה היה צריך להוסיף עצי הסקה כל הזמן, אז בטיול הזה כישורי חטיבת העצים שלי השתפרו פלאים 🙂 ככה העברתי שלושה ימים, אבל את הטיול נאלצנו לקצר. בבוקר הרביעי בבקתה הגיעו אליה אנשי משמר הגבול הנורווגי ואמרו שהיום בלילה יתחיל לרדת שלג ואם לא נתחיל לחזור עכשיו אז ניתקע כאן. ארזנו במהירות את הציוד והתחלנו להתקדם בחזרה לנקודת המוצא שבה הושאר הרכב, כ12 קילומטרים ביום אחד בתנאי השטח של לפלנד. יצאנו משם בשן ועין, השלג תפס אותנו בערך בחצי הדרך. לאחר מנוחה קצרה ברכב התחלנו בנסיעה חזרה לרובניימי, שם חיכה לנו מלון שהרגיש כמו חמישה כוכבים אחרי כמה ימים בשטח, אבל למעשה כל הפאר בו הסתכם במקלחת חמה וכמובן סאונה. נשארנו ברובניימי במשך יומיים בכוונה להתאושש לפני הנסיעה הביתה, אבל אני התעקשתי לבקר בכפר של סנטה קלאוס. בגדול זו חנות מזכרות אחת גדולה, עוד מלכודת תיירים. הכפר ממוקם (בכוונה) בדיוק על נקודת חציית חוג הקוטב הצפוני, כלומר כדי להיכנס לשם צריך לחצות את חוג הקוטב. מי שרוצה מזכרת מיוחדת יכול לבקש תעודה המעידה על חציית חוג הקוטב (בתשלום כמובן), ואו אז יצאתי ממש תיירת וקניתי אותה. חוץ מהכפר של סנטה קלאוס וכמה מוזיאונים חביבים, לדעתי רובניימי די משעממת. אולי היא יותר פעילה בתקופת חג המולד. בסוף השבוע ראיתי התקהלות קטנה סביב הכיכר המרכזית של העיר, הלא היא כיכר לורדי, נשבעת שלא הלכתי לשם בכוונה 🙂
את הזוהר הצפוני לא ראיתי. מאוד רציתי אבל היה מעונן ולא היה ניתן לראות אותו. זה אמנם היה פספוס מבחינתי אבל גם תזכורת לעד כמה שהטבע הוא גדול מאיתנו ולא מתכופף לרצוננו, בני האדם הקטנים, והוא ראוי לכבוד הרב שהפינים נוהגים כלפיו.

הקיץ הגיע מהר ונגמר מהר. האמת היא שדי מוזר לכתוב על הקיץ עכשיו, כשהטמפרטורות כבר מתחת לאפס, אווירת חג המולד כבר מורגשת, כבר ירד שלג ראשון ושכבת כפור דקה מכסה את הכל…

מאת
יום אחד ארזתי חתול, המון ציפיות ואת כל החיים שלי בשתי מזוודות ועברתי לחיות במדינה אחרת. היא די קטנה, מנומנמת ויש מי שיאמר משעממת, שלה אני קוראת הבית החדש שלי. אני מקווה שהבלוג שלי יתן השראה לאנשים שהיגרו או מתכננים להגר, או סתם יעניין את הקוראים.

4
הגב

4 Comment threads
0 Thread replies
1 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
4 Comment authors
  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל
ליאור

פוסט מאוד מעניין. הייתי רוצה להתנדב באכסניה ההיא. ככה גם להכיר תרבות חדשה, לראות טבע יפה ולא לדאוג להוצאות מחיה

סיפור מרתק מעולם קסום ודמיוני! גם אני רוצה לדוג דג טרי 🙂 נשמע חוויה להיות בטבע ביום הארוך ביותר בשנה שהשמש לא שוקעת.

אגב, הבחור המוסלמי שהכרתם לא מייצג את המוסלמים במזרח התיכון, וכנראה גם לא באירן. הוא מגדיר את עצמו חילוני ואוכל חזיר שזה יחסית נדיר. רוב המוסלמים שאני הכרתי בלונדון (בגרמניה זה היה אחרת) דווקא שומרים חלל ולא נוגעים בחזיר ועם המגבלה הדתית הזאת מגיעות גם תפיסות נגד נשים, הומואים ונגד התרבות המערבית בכלל – זה נאמר מפי מוסלמים עם דרכון בריטי שנולדו בבריטניה, אבל הבחור שפגשתם נשמע אחלה.

יעקב

תודה רבה, נהנתי מאוד לקרוא.

Flying Dutchman

מרתק!! איזה כיף לך שאת שם