מלחמה היא המשכה של המדיניות

בתמונה: רשימת מדינות מצורעות לפי אתר וויקיפדיה ("Pariah state").

דיקטטורה צפון-קוריאנית מבודדת הנשענת על נשק גרעיני, תהדק את לפיתת החנק של השלטון בצוואר החברה. זה ההיגיון שהנחה את הרפורמה המשפטית. המלחמה ממשיכה את אותה מדיניות.

באחד הפוסטים הקודמים ירדתי די חזק על החשש מפני אנטישמיות מחוץ לישראל. הצגתי אותו כפאניקה מגוחכת שאין לה בסיס.

ובכן הזמנים השתנו משהו.

צריך לומר מה לא יהיה בפוסט הזה: אני לא אעסוק בשאלות מה מוצדק ומי אשם. בוודאי, ממשלת ישראל איננה אשמה בגילויי אנטישמיות. בכלל – האחריות למעשים היא על מי שעושה אותם, לא על מישהו אחר שכביכול "דחף" אותו למקום כלשהו.

אני כן אמצא את נקודות ההשקה בין מדיניות הממשלה לבין התועלת – ממש כך, שהיא מפיקה מגילויי אנטישמיות. לכל הפחות, שנאת יהודים בכלל, ושנאה לישראל בפרט אינן עומדות בניגוד למטרות-העל של ממשלת ישראל בעת הזו.

לא אחזור על מה שכבר פורסם ונכתב בנושא גילויי אנטישמיות בכמה ערים גדולות בקנדה. התובנה שלי מקריאת החדשות ופוסטים של ישראלים בקנדה, היא זו: מנה מוגבלת מאוד של שנאה היתה קיימת. אבל לאחרונה קרו מקרים בהם היא התקבלה בסוג של אדישות, מצד גופים שאמורים להיות ממלכתיים – מערכות ציבוריות לסוגיהן כולל מערכות חינוך. מערכת החינוך לא אמורה להיות ניטרלית, או לגרור רגליים מול גילויי שנאה. אם היא נוקטת ניטרליות או אדישות – זה בוודאי לא עוזר.

וזה גם עניין של מעגלים.

במעגל הפנימי ביותר נמצא את אלה שאין שום טעם לפנות אליהם, אנטישמים הארד-קור שחלקם אם לא רובם, קשור לגורמי עולם תחתון ו\או במעקב של שירותי הביון בגלל קשרים עם ארגוני טרור או איום על יציבות המשטר. בסך הכל לא מדובר בהרבה אנשים, למרות שהנזק הפוטנציאלי שלהם גדול.

מחוץ להם נמצא את המעגל שמעניק להם לגיטימיות ומצייר להם פנים פחות מכוערות ויותר מתקבלות על הדעת – באקדמיה, בעיתונות ובפוליטיקה.

עוד מחוץ למעגל זה נמצא מעגל אוהדים רחב. אולי הם לא ממש שונאים יהודים ו\או ישראלים, אבל גם לא אוהבים אותם במיוחד. הם יבואו להפגנות, אולי, אבל אין להם באמת מושג.

במעגל החיצוני ביותר נמצאים אלה שנחשבים בדרך כלל לנאורים. הם לא יתייחסו בהבנה להצקות ומעשי בריונות כלפי ילדה קטנה שהולכת לבית הספר – רק כי היא יהודיה או ישראלית לשעבר. ההבדל הוא, שהיום הם פחות חושבים שזה מה שצריך לעמוד על סדר היום, בעדיפות ראשונה.

זהו המעגל הרחב ביותר, ופה האנלוגיה למעגלים היא חזקה: כי בחוץ נמצא המספר הרב ביותר של אנשים. וזה מעגל חדש, ופה המציאות השתנתה.

כי אלה האנשים שקובעים.

יש ביניהם מקבלי החלטות, חלק אחר שלהם משפיע על אלה שמקבלים החלטות. זו איננה חבורה מגובשת אלא יותר מעין מעמד חברתי – מילייה, אם תרצו. לא כולם מכירים את כולם, אבל כולם דוברים של אותה שפה תרבותית, חברתית ופוליטית. יש להם עקרונות מנחים דומים, בשאלות כגון: מה צריכות להיות הפונקציות שממלאת מדינה, מהם כללי המשחק בחברה מודרנית. זה ציבור שבכללותו קובע לאן נושבת הרוח. ובנקודה הזו, השינוי שאותה קבוצה עוברת לאחרונה ביחסה לישראל, זה ישפיע על הדברים באורח דרמטי, יותר מאשר מעשי הבריונות הקטנים, שהם מזעזעים כשלעצמם.

התקשורת כרגיל מקדישה זמן רב לדברים כמו בית הדין בהאג, או האירוויזיון – מופעים של דיקט ופלסטיק שמעוררים כמות כזו של אמוציות בעיקר במקומות המושפעים, ובכן, מדיקט ופלסטיק. אבל אלה לא הדברים הקובעים.

מה שקובע הוא אם איש עסקים יוכל להסתובב בעולם בחופשיות – אפילו בדרכון זר – כאשר זהותו הישראלית ידועה. האם אפשר יהיה לפתוח חשבון בנק פרטי או מסחרי, לשלם בכרטיס אשראי ישראלי בעת טיול או לקבל תשלומים במערכת סליקה באירופה או בצפון אמריקה. אני מדבר על ייצוא למערב ועל ייבוא ממנו. דברים שאין לרוסיה, איראן, בלארוס וצפון קוריאה. וכשאני מסביר את הדברים האלה לישראלים, לעיתים קרובות אני מדבר לקירות.

כי הנקודה הזו, ההבנה של מה הולך לקרות, מתנגשת עם מנגנון בסיסי של הישרדות. כדי לשרוד, אנחנו צריכים להיות שפויים: להימנע מדיסוננס. דרושים עמוד שדרה ויכולת עמידה בלחצים, שלרוב האנשים אין. אנחנו תופסים את המציאות במונחים שידועים לנו כרגע, ולא מבינים שיש מאבק על המונחים האלה בדיוק, והם לא בהכרח יתקיימו בעתיד.

בפוסט אחר, שלדעתי הוא החשוב ביותר שכתבתי כאן לצורך הבנת התהליכים שישראל עוברת, תיארתי את התועלת שיש במלחמה מתמדת, מנקודת מבטה של הממשלה. הממשלה עושה שימוש במלחמה, כאמצעי שלטוני.

נכון שישראל עדיין נהנית מרמת חיים מהגבוהות בעולם. אבל השאלה איננה רק "איפה הדברים נמצאים כעת", כלומר מה אומרת הסטטיסטיקה בנקודת זמן מסוימת (שמסתמכת על נתוני עבר!), אלא גם "לאן הם מתקדמים" – וישראל, שהכלכלה שלה מאוד תלויה בייצוא, הופכת בעיני העולם למדינה מצורעת. ישראל מככבת ברשימה זו בוויקיפדיה ("Pariah State") ואתרים אחרים. השאלות מי אשם, מי צודק ומי אנטישמי אינן מעניינות. השאלות הן אם אפשר לעשות עסקים, אם אפשר לייצא ואם אפשר לקנות חומרי גלם או לא.

החרם השקט

החרם השקט – זה שאיננו מוכרז ולא נתמך על ידי BDS ודומיו – הוא נרחב הרבה יותר. פשוט לא מזמינים ישראלים לכנסים, לא מקבלים בקשות תרגום למאמרים, לא מעבירים טכנולוגיות, לא רוצים להעביר קווי ייצור לישראל. וגם לא רוצים פרסום או ויכוח, לכן לא מכריזים על זה בריש גלי.

גם כאן יש מעגלים. בחוגים מסוימים היו בעבר חרמות על ישראל, והדבר הצביע לעיתים קרובות על כשלים מהותיים הרבה יותר מאשר דעתם על ישראל ועל יהודים. אבל הלגיטימציה שהחרם הזה מקבל עכשיו היא אחרת לגמרי. מה שמתרחש בזירה זו דומה למקרה של הילדה המושפלת בדרכה לבית הספר – אבל על סטרואידים.

אמנם, השמדת הערך המתבצעת בישראל קיבלה תמיכה ממשלתית גם בלי קשר למלחמה: קיצוץ בתקציבי חינוך ממלכתי והשכלה גבוהה, תקציבי מחקר ופיתוח במשרדי ממשלה, ספריות ותנועות נוער, ביטול פרסי ישראל למחקר. לעומת זאת מגדילים במיליארדים את תקציב הישיבות, החינוך החרדי המפלגתי, ארגוני "הזהות היהודית" למיניהם והמאחזים הלא חוקיים – פרשה שערורייתית ברמות אחרות. חבר לעבודה לא הבין מה פירוש הדבר. הוא חשב שבמילים "בלתי חוקיים", אני מתכוון למשפט הבינלאומי. לא, אמרתי. בבית משפט ישראלי הם בלתי חוקיים. אלא מה – בישראל חושבים שאם בית המשפט טועה, אז אפשר לעשות משהו אחר. בישראל לא מבינים מה זה אומר – ממשלה שאיננה נשמעת לצווי בית משפט. זה ייגמר בבכי, בלי קשר לשום דבר אחר.

הגיעה המלחמה הנוכחית, והיא מתנהלת באופן שהוא המשך של אותה מדיניות באמצעים צבאיים, כמאמרו של קלאוזביץ. לא מיותר להזכיר אמירה אחרת של קלאוזביץ: ההיגיון הכלכלי של יזמים מסחריים חל גם על ניהול מלחמה ועל משא ומתן לסיומה.

במבט שטחי המלחמה מתנהלת בשלומיאליות.

הצבא מתחנן לסיים: "תגידו שניצחנו ונצא". הממשלה מצידה משתמשת בחוסר התוחלת שבהמשך, כדי לשחוק את כושר העמידה של ישראל, שאיננה בנויה לשחיקה מתמשכת. אנשי המילואים – שבלעדיהם הצבא לא מזיז הילוך – כבר לא יכולים למשוך עוד. היריקה בפרצופם עם המשך חקיקת ההשתמטות האחרונה היא במידה מסוימת מכוונת. התמשכות המלחמה בהילוך שני, ללא הכרעה, יחד עם הפצצות חסרות תוחלת של מטרות שטח – משרתות את חמאס. זה איננו עומד בסתירה לתקצובו בעידוד ממשלת ישראל עוד לפני המלחמה, והדברים ידועים.

הממשלה מבינה את הנזק שנגרם מהמשך המלחמה – גם בגזרת היחסים הבינלאומיים של ישראל. אבל כבר עמדתי על כך שהניתוק מהעולם המתקדם איננו באג – הוא פיצ'ר. לא רק הממשלה – גם דובריה הרשמיים והרשמיים פחות. פאנליסט בערוץ 11 אומר שמנהיג איראן ח'מינאי צודק בדבריו, כי "חילוניזם ליברליזם הוא סרטן בגוף האומה היהודית", ושאסור לתקצב ממסד חילוני – ליברלי בכלל ומערכת חינוך חילונית-ליברלית בפרט. פרשנים כאלה היו תמיד, אבל בעבר הם לא קיבלו במה מרכזית (א-פרופו מעגלים).

אלה אנשים שרוצים מדינה שמאפשרת ומעודדת אפלייה על בסיס מגדרי, גזעי ודתי. ניתוק מהמערב, כמו שאירע לרוסיה בעשור האחרון, הוא דרך להגשמת המטרות הללו. השתתפות ישראל בתכניות המחקר של האיחוד האירופי, שהיו מנוף בלתי רגיל לקידום המחקר בישראל וייצרו ערך במיליארדים רבים, לא מעניינת אותם. לכן מדינה מבודדת ומצורעת היא החלום שלהם, לא הסיוט.

המשך המלחמה וגרירת הרגליים מול חיזבאללה יביאו למיצוי יכולותיה הקונבנציונליות של ישראל, אשר נשענות כזכור על צבא המילואים. יחד עם מדיניות שאיננה מעמידה מטרות מדיניות או יעדים לסיום הלחימה, ישראל תמצא את עצמה במצב שבו לא ניתן להכריע צבאית, בניגוד למצב כיום בו הכרעה צבאית היא אולי עדיין אפשרית, אבל הממשלה איננה מעוניינת בה. המוצא האחרון יהיה הוצאה של נשק גרעיני מהמרתף וכינונו של מאזן אימה, אבל הוא לא יביא לסיום המלחמה אלא לאימה ללא מאזן, מכיוון שהמשאב הגדול ביותר מבחינת איומים גרעיניים איננו כמות כלי הנשק, אלא גודל השטח והמוכנות להקרבת קורבנות אדם.

זה מביא לעוד משהו, ואולי הוא העיקר.

דיקטטורה צפון-קוריאנית מצורעת הנשענת על נשק גרעיני, כמו שתיאר זאת יובל נוח הררי, תהדק את לפיתת החנק של השלטון בצוואר החברה. זה ההיגיון שהנחה את הרפורמה המשפטית, ובמובן זה המלחמה כפי שמנוהלת כעת היא המשך של אותה מדיניות.