"חכו שתיתקלו באנטישמיות", או: "ברווזים, ברווזים"

בשיח על ההגירה מישראל, משהו חוזר בלי יוצא מן הכלל כמעט, בכל שטח שנתפס על המסך: איומים באנטישמיות. אני כבר לא מדבר על אותם כותבים שמאשימים ישראלים באנטישמיות. כלומר, ביקורת על ממשלת ישראל היא-היא, לדבריהם, מקור האנטישמיות. לא, אני לא הולך לשם: אני מדבר על "תחזיות", על "איחולים" ועל איומים. להלן ציטוטים שהפסקתי להעתיק מהר מאוד, כשראיתי שהדברים פשוט חוזרים על עצמם:

"יחזירו אתכם לגטו \ האנטישמיות ושנאת יהודים חיה וקיימת \ שם עוד ילוו אתכם בקריאות אנטישמיות", וכמובן אי אפשר בלי ידידתנו הוותיקה (לצורך ארגומנטציה, כמובן) – השואה: "גם לפני מלחמת העולם השניה אנשים חשבו שכיף להם בגרמניה".

כשלעצמי אני מוצא עניין מיוחד באיום "אירופה מלאה בערבים".

אולי, אני שואל את עצמי לפעמים, אולי עלה על דעתו של מי מאותם "שומרים על החומה", שמזהירים אותי כמו איזו דודה טובה – אולי עלה על דעתם שחלק גדול של אותם ערבים היגרו מסיבות דומות לסיבות שבגללן עוזבים את ישראל? הווה אומר, אולי-אולי יש גם ערבים שקצה נפשם באותו גיהינום-בחסות-הדת, בצרות האופקים, צרות המוחין וצרות המחשבה?

אני לא מתיימר לערוך סקרים, אבל פגשתי כמה מאותם ערבים. יש ביניהם כל מיני, כמו כל קבוצת אוכלוסייה. רובם רוצים שיעזבו אותם בשקט. שיתנו להם לעבוד, שינהגו בהם בנימוס ובהגינות, שלא ייכנסו להם לצלחת או לחיים, שלא יאמרו להם לכסות את הפנים בציבור או את הלחם בפסח, שייתנו להם לחיות בין ד' אמות כמו שהם מבינים. בקיצור – הם פשוט אנשים כמו רוב האנשים, לא כמו אותם טוקבקיסטים שמאיימים עלי באנטישמיות.

ויש עוד משהו מגוחך.

בשום מקום בעולם לא שונאים אותי כל כך כמו בישראל, בגלל מי שאני, בגלל הבחירות האישיות שלי, בגלל הדיעות שלי שהתרגלתי להסתיר או להשתיק. בשום מקום בעולם המפותח המשטרה לא תהיה כל כך חסרת אונים מול אלימות של ארגוני פשע שמשתוללים בחסות ממשלתית. במקום בו אני גר היום, הזהות הפוליטית שלי איננה מהווה מקור כזה של סכנה.

אני כבר לא מדבר על גייז, אני לא מדבר על ערבים, אני לא מדבר על קבוצות מיעוט נרדפות. אני מיינסטרים ברוב המובנים האפשריים. אני מכיר את הארץ, את ההיסטוריה שלה, את החי והצומח ואת "ארון הספרים היהודי" יותר מהממוצע. אני יודע לְנַקֵּד עברית.

אבל אני הומניסט: אני מאמין בשיוויון זכותם של בני אדם – לא רק לחיות, אלא גם ליהנות מהחיים, איכשהו. אני סבור שאושרנו צריך להיות מושפע ממעשינו לאחר היוולדנו, ולא מצבע של תעודת זהות, משכונה בה נולדנו או ממה שיש או אין לנו בין הרגליים. בנוסף אני מאמין בקדושת חיי אדם. אני מאמין שערכם של חיי אדם גדול מדברים אחרים. וזה מוזר, אני יודע. בישראל של ימינו זו דיעה חתרנית.

ובישראל שונאים אותי, בישראל הדיעות שלי מסוכנות לי. שונאים אותי, מטפחים את השנאה הזו, כותבים אותה, מטיפים לה, משלמים עבורה, נואמים אותה ושואגים אותה בקצב.

אז מפחידים אותי באנטישמיות בחו"ל? פחחחח.