האם האנשים סביבך הם טיפוסים 'נותנים' או 'לוקחים'?

רוצה לשתף סיפורים מחיי שקשורים לנושא שלא מדברים עליו, בטח לא באתר שמעודד הגירה, אבל חשבתי שהוא יכול לתת ערך אישי. הנושא הוא כיצד כסף השפיע על התנהגותם של חלק מהאנשים שהכרתי, במיוחד אלו שסמכתי עליהם.

השותף העיסקי

באמצע שנות העשרים לחיי עבדתי בחברת השקעות בהרצליה. היו לי יחסים עיסקיים קרובים עם בעל החברה, ומעבר לתפקידי כאנליסט גם הייתי עוזרו האישי, או במילים אחרות איש סודו.

עבדתי בחברה שלוש שנים, ורחשנו אמון אחד לשני. מה שדירבן אותי להקים חברה בע"מ בישראל. בעוד אחרים מקבלים משכורות, אני הוצאתי חשבוניות. למרות שתפקידי היה דומה מאוד לשאר הכלכלנים בחברה, היינו שותפים עסקיים מבחינה משפטית.

כבעל חברה נפרדת, התחלנו "לעשות עסקים", כך שבמפגש אחד, הוצע לי לרכוש חלק קטן ממניות של חברה שלישית. הסכמנו בעל פה שאני ארכוש 6% ממניות החברה תמורת סכום כסף מסויים.

כשהגיע מועד החתימה, קראתי את ההסכם, והבחנתי בשינוי קטן, ה- 6%, הפכו להיות 5% מצומקים… שאלתי את השותף לעתיד לפשר השינוי, הרי הסכמנו על 6%. הוא עשה פרצוף 'מופתע', הביט במסמך, אמר ששכח את המספר המדוייק ומייד הדפיס מחדש את ההסכם עם האחוז המתוקן.

משום מה הוא "שכח" לטובתו.

החבר

הכרתי חבר בישראל, היינו נפגשים אחת לשבועיים. לפני אחד המפגשים קניתי 2 קופסאות של גלידות האגן דאז, ידעתי שהטעם האהוב עליו הוא קרמל מלוח. קניתי לו אחד, ולי בטעם אחר.

ביום אחר, יצא שקניתי פעם נוספת. עכשיו תבינו, אני נוסע ברכב אליו לבית מחוץ לת"א, כלומר, יש לי הוצאות רכב, אבל אף אחד לא מתחשב בזה ואני גם לא מצפה שיתחשב בכך.

בפעם השלישית, שהגעתי אליו יצאנו לסיבוב בעירו. הוא הציע שנקנה… "גלידה", ואני מייד הסכמתי.

כשהגענו לקופה, זה היה מובן מאליו, לפחות בעיניי, שהפעם תורו לשלם, אבל הוא שאל אם אני אשלם. עניתי שאני זה שקניתי בפעמיים הקודמות והוא אמר שהוא "שכח".

משום מה גם הוא "שכח" לטובתו.

ביום אחר הוא טרח לציין שיש בי מידה מסויימת של קמצנות. האמת שנפגעתי. אם נערוך חישוב של כל הפעמים ששילמנו אחד לשני, יצא שאני זה "שהזמנתי" אותו באופן מובהק.

הוא היה מתרגז שהייתי בודק במסעדה את החשבון, ומחשב את העלויות. שפת הגוף שהקרין פסיבית-אגרסיבית מהולה בזילזול: "טוב, אם אתה אומר, אני אשלם…". בעיניו, "בין חברים לא עורכים חישובים", אבל זה הוא שתמיד הזמין את המנות היקרות יותר, אבל ציפה שנשלם חצי חצי. גם אתם מכירים אנשים כאלו?

היועץ

קבעתי פגישה עם יועץ מקצועי כלשהו, העברתי לו תשלום של מאה דולר בפייפל, נפגשנו לשיחת ייעוץ בבית קפה. הייעוץ היה מקצועי, הייתי מרוצה מאוד. ואז הגיע התשלום עבור הקפה שהזמנו. הצעתי שנתחלק בין החשבון, והוא השיב בגסות "לא! אתה תשלם". נבוך מהתגובה, היססתי ושילמתי. אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. לא זו בלבד ששילמתי כסף עבור הייעוץ, אפילו על הקפה שהוא הזמין מיוזמתו, הוא ציפה שאשלם. להיפך, זה היה נאה מצידו להזמין אותי, אבל אין צורך – אפשר להתחלק.

לא השבתי לו על המייל ששלח, כי הדרישה שאשלם עבור הקפה הכניסה אותו לתוך משבצת של אדם ששרוף אצלי. הוא שלח מייל נוסף ואז ציינתי בפניו שדרישותו שאשלם עבור הקפה לא היתה במקום. הוא הציע להחזיר לי את המחיר של הקפה בפייפל, אבל התעלמתי.

הפרילנסר

העסקתי פרילנסר, תשלום עבור שעה, במסגרת זמן של 50 שעות בחודש. לא זו בלבד שהוא לא הפסיק לרמוז ש- 50 שעות אינם מאפשרות לו לבצע עבודה מספקת ורצה לעבור ל- 75 שעות, אלא שמקרה אחד חשף את פרצופו האמיתי.

במשימה מסויימת הוא ביקש לבצע מחקר של שעתיים או שלוש שעות לפני שהוא יתחיל. תמורת זמן המחקר הסכמתי לשלם מתוך רצון טוב (אני כנראה היחיד בעולם). בסיום החודש קיבלתי את חשבונית התשלום והתחוור שהמחקר ארך 11 שעות! ועוד 4 שעות עבור המשימה שנעשתה ברישול. ששאלתי על התחייבותו לערוך מחקר של מקסימום 3 שעות… הוא כמובן "שכח".

שילמתי לו מתוך חולשה, אבל הפסקנו לעבוד. זה היה קו אדום. מעילה באמון.

עברתי לפרילנסר אחר שסיים את העבודה תוך 40 דקות. את המחקר הוא עשה תוך כדי עבודה. שימו לב: 40 דקות לעומת 16 שעות! זה הוכיח לי שהפרילנסר הקודם היה רמאי, נוכל ושקרן.

המתחזה

הכרתי בחור שהיה ביננו הרבה מהמשותף. התייחסתי אליו כחבר. עם הזמן הוא 'הריח' כסף ותוכניותיו השתנו. בשלב מסויים הוא הציע 'עזרה מקצועית' בתחום התמחותו, שאין ספק שכישרונו יסייע לי בעסקיי. אני, מצידי, מעדיף לשלם לאנשים בעלי ערכים דומים, אז העסקתי אותו בשמחה. בתחילה בסכומים קטנים של מאות דולרים לחודש, ובסוף זה התגלגל לאלפי דולרים לחודש. ואני, בטיפשותי רואה בו חבר, בעוד הוא ראה בי פרה חולבת או תרנגולת מטילה ביצי זהב.

יום אחד רצינו לדבר בשיחת ווידאו (אנחנו גרים במדינות שונות), וכמובן שחברים הם בעדיפות ומייד התפנתי.

כשבוע או שבועיים לאחר השיחה, הגיעה חשבונית שלא הבנתי לפשרה. הרי קיימנו שיחה חברית, אבל הוא בשלו – צריך לשלם מזונות לגרושתו, אז למה שלא נהפוך שיחה חברית לשיחה מכניסה? באותו הרגע הוא איבד אותי, אבל לא נראה שזה הזיז לו בכלל.

נשים

שזה מגיע לדייטים עם נשים, תשכחו מכל הדוגמאות הקודמות, כי המצב מחמיר שבעתיים.

יש הסכם לא כתוב שגברים צריכים לשלם עבור האישה בדייט הראשון (והשני, השלישי… עד סוף חייהם) כמובן שהפמנסטיות שוכחות ברגע התשלום את האידיאולוגיה ההרסנית שלהן, אבל גם אם באופן אישי, אני עקרונית חושב שראוי שגבר ישלם כאות של הפגנת יכולת כלכלית, נשים רבות מדיי מנצלות את הנורמה המקובלת, ומצפות שהגבר ישלם, למרות שהן לא מעוניינות בפגישה שניה.

אולי בעבר, בעולם בו דייטים היו מועטים, היה נהוג שהגבר ישלם ארוחה סבירה, אבל כיום, שבחורות יכולות לקבוע פגישות יומיות עם גברים דרך אפליקציות, ומה שהן צריכות זה להועיל בטובם לרדת מדירתם לבית הקפה הסמוך לביתם, לאכול ארוחת ערב על חשבון הפראייר התורן ולחתוך זריז הביתה עד הארוחה הבאה, זה צורם בעיניי. אם היא לא מעוניינת בפגישה נוספת שתשלם את חלקה, אחרת זו התנהגות שלא בתום לב. (אחר כך נשים מתלוננות שגברים רוצים רק סקס, והן נשארות רווקות או גרושות ממורמרות).

היו מקרים שהצעתי לנשים שנתחלק חצי חצי, אבל משום מה הן שכחו את הארנק בבית!

כסף מטמטם אנשים. דופק להם את המוח. הורס חברויות. מעוות את המוסר.

המקרים האלו, ורבים אחרים, גרמו לי לסווג אנשים ל- 3 קבוצות:

הטיפוס הנותן Giver – יש אנשים שנותנים מטבעם, תרבויות מסויימות כמו הפיליפנית והתאילנדית הן תרבויות נותנות. הם נותנים כדרך חיים, ללא ציפיה לקבל חזרה. קל לזהות אותם: חיוכם הוא אמיתי, אותנטי.

הכסף או המעמד אינו פרמטר בחברות שלהם. הוא אינו משפיע או בעל השפעה זניחה. הם מתחברים אליך מהסיבות הנכונות: יש להם עניין באישיות ובערכים שלך – אלו קשרים בריאים, שבמשך כל אותם שנים של חברות, לא תרגיש אפילו פעם אחת שהם איתך בגלל כסף או שווה ערך לכסף.

הטיפוס הלוקח Taker – יש אנשים שלוקחים כברירת מחדל, כמו בתרבות הרוסית והניגרית. החשדנות, התחמנות, הניצול והבוז לאנשים אחרים עיצבו תפיסת עולם שכל ייעודה הוא לבזוז, כי החיים הם משחק אפס בעיניהם: הרווח שלו הוא ההפסד שלי. לכן, עם חשיבה צרה ומוגבלת, הם מחפשים את הקורבנות הבאים. אלו הם לא רק אנשים זרים, אלא גם החברים, המשפחה ואפילו ילדיהם שלומדים מהם והופכים לקחנים מהסוג הרעיל ביותר. (ההורים של 'הלקחנים' תמיד נתנו להם מעט).

קשה יותר לזהות אותם, הם מתוחכמים. כדי לקחת הם פיתחו מיומנויות תקשורת גבוהות. כעיקרון, כלל ברזל, הם לא יתנו יותר מאשר יקחו, לכן, הם צוברים הון ומעמד. הם מנצלים את תפקידם כדי לרמוז לאנשים מסביבם שאם הם רוצים להתקדם הם צריכים לתת. "אין ארוחות בחינם", לכן, אם זה הפרטנר שלך הם יצפו שתשלים את כל המשימות הזוגיות לפניהם, כי הם לא יתנו לפני שקיבלו ממנו/ממנה תמורה 🙁 סביר שתרגיש שרוב העול במערכת היחסים נופל עליך, ואם תעיז לציין זאת, הם יגמדו אותך, "זה בקטנה" כי איכות העבודה שלהם נעלה יותר משלך. כחבר, הם מצפים ממך למתנה יקרה (אבל באירוע שלך, הם לא יטרחו להשקיע יותר במתנה זולה ויעטפו אותה במילים יפות וסיפורים מרגשים שלא עולות אגורה), ואם זה בתקשורת עיסקית, הם יצפו ממך להסכים לעיסקה לא הוגנת מבחינתך (70% להם, 30% לך) בשביל לקבל את הזכות לעיסקאות עתידיות שבהן, אולי יהיה רווח ראוי. כל הקשרים שלהם עם המשפחה, החברים והעסקים מבוססים על ניצול ואי הדדיות.

כשהם נפגשים עם אנשים במעמד גבוה יותר, הם ינסו למצוא חן בעיניהם בנתינה מזוייפת ורגעית, רק כדי להתקבע כ- Giver, ומהר מאוד יחזרו לטבעם – לקחת.

החיים לצד "לקחנים" הם חיים במגננה מתמדת כי אתה חייב להיות ערני כל הזמן, הלקחן ערמומי. הוא יבקש ממך הלוואה, או עזרה בתשלום של מוצר באינטרנט שעולה $50 + $2 משלוח. הוא מבטיח להחזיר את ההלוואה למחרת, אבל תקבל אותה רק אחרי ארבעה ימים כי בעיניו בין חברים לא צריך להיות קפדן. אוקיי, אתה מרגיש הקלה, אבל אז מבחין שקיבלת רק $50. אתה שואל אותו, היתה תוספת של $2 על המשלוח, וקיבלתי $50.
הוא יביט בך זועף וישאל "אתה רציני? אתה רוצה כסף על המשלוח??!" ומתחיל לספר כמה היה מסובך להעביר את ה- $50, ובגללך, ממש באשמתך, הוא היה צריך לבזבז מחייו הקדושים שעה בשביל להעביר לך את הכסף "אבל אנחנו חברים, לא? אז מה זה $2? מחברים לא מבקשים 2$" הרי, הוא היה אומר "אם אתה היית מבקש ממני הלוואה והיית מעביר לי רק $50, בכלל לא הייתי שואל אותך על ה- $2". הוא מניפולטיבי וינסה לטעת בך רגשות אשם שאתה מחשיב כסף קטן מעבר לחברות בינכם.

אולי ה- $2 אינם עניין גדול, אבל ככל שאתם חברים זמן רב יותר, כך הכסף הקטן הזה מצטבר והופך להיות גדול ומעיק.

סיפור אחר, כשגרתי בישראל, חבר ביקש ממני להלוות את המכונית. בשמחה, מסרתי לו אותה לסוף שבוע. הוא החזיר אותה ביום ראשון לאחר נקיון יסודי, פנים ובחוץ. רצה לתגמל אותי, וניקה אותה על חשבונו כולל מיכל דלק מלא. זה טיפוס נותן קלאסי, אנחנו חברים מאז הצבא.
מצד שני, טיפוס לוקח, היה מחזיר את הרכב מלוכלך, ואז היית מגלה שכמעט נגמר הדלק. להגנתו, הוא היה מעריף אליך שבחים כמה עזרת לו וכמה הרכב היה אחלה, אבל בשורה התחתונה, אתה תמיד מפסיד כסף.

בניגוד לנותנים שמתיידדים עם אנשים שעושים להם טוב וכיף להם יחד, הלוקחים מתעניינים רק בקרבת אנשים שהם יכולים להרוויח מהם. זה מרגש אותם, זה המניע והמוטיב המרכזי בקשריהם החברתיים. הם איתך כי הם רוצים כסף או שווה ערך לכסף, כמו קשרים, ארוחות במחיר מסובסד, כניסה לאירועים ועוד (על חשבונך).

הרבה אנשים "לקחנים" הכרתי בחיי, חלקם מוכשרים מאוד, לא הייתי מודע למניע שלהם או למטרתם, אבל תמיד הרגשתי במגננה, תמיד! בסופו של דבר כל אותם "זונות" במנטליות נעלמו מחיי ברגע שהבינו שאפשר לקחת ממני רק בפעם הראשונה או עד שאני עושה לזה סוף וזורק אותם. הם אפילו לא יתנצלו, כי ברגע שהבינו שלא יקבלו יותר הטבות ממך, הם יאבדו עניין, התייחסו אליך בבוז, חסר ערך, יאשימו אותך בהתבוססות בעבר, ויתחילו לחפש את הקורבנות הבאים.

הטיפוס הניטרלי Neutral – הוא לא לוקח ולא נותן. הוא דואג לעצמו, ללא ניצול אחרים. איתם 'סבבה', אחד החברים הקרובים שלי הוא טיפוס נטרלי. יותר מעשרים שנה אנחנו חברים ומעולם לא הרגשתי שהוא רצה ממני כסף, מצד שני גם לא שפך עליי כסף. הוא התמקד בעיקר; בחברות שלנו. במובן הזה הטיפוס הנטרלי חיובי בדומה לטיפוס הנותן, כי אפשר לקיים איתם מערכת חברות בריאה לאורך זמן.

וזה מוסר ההשכל שלי: חפש קירבה באנשים שנותנים או לפחות בנטרליים, והתרחק מאנשים שלוקחים.

אגב, יום כתיבת המאמר הזה, הוא יום העצמאות ה- 76 למדינת ישראל. בדיוק לפני 14 שנה, ביום העצמאות ה- 62 האתר עלה לאוויר.