פוסט אורח מאת איתמר, גרמניה.
בואו נודה בעובדות: אנחנו לא כמוהם. הם לא כמונו. אנחנו שונים. כל השנים האלו, מקום המדינה ועד היום, ניסינו להדחיק את העובדה המצערת הזאת. העמדנו פנים שאפשר לגשר על הפערים, שאפשר ליצור מדינה פלורליסטית שתאפשר לנו לחיות בדו-קיום. שאפשר להתפשר, לגלות הבנה הדדית, למצוא נקודות הסכמה. שאנחנו יכולים לעשות איתם שלום. ופעם אחר פעם, התבדינו.
תשמע, כולנו רוצים שלום, אבל לא כולנו מסכימים על איך להשיג אותו. יש כאלו שחושבים שאפשר ליצור מדינה אחת לכולנו, מדינה שבה כולנו נהיה אזרחים שווים. מדינת כל אזרחיה. אני חושב שזאת בדיחה. איך אפשר לחיות במדינה שבה שני עמים, האחד אלים והשני פסיבי, האחד תוקפן והשני קורבן? האם הזאב באמת יכול לחיות עם הכבש בשלום? למה שלא תעשה ניסוי עם זאב רעב וכבשה שמנה, ותגיד לי איך הלך.
לא, אנחנו לא יכולים לחיות בדו-קיום. הם האויבים שלנו—תמיד היו ותמיד יהיו. אנחנו חייבים להתנתק מהם פעם אחת ולתמיד אם אנחנו רוצים שלום אמיתי ויציב. אנחנו חייבים לקבל את רעיון ההפרדה והחלוקה—שתי מדינות לשני עמים, אחת לנו ואחת להם. כשהם יהיו בצד שלהם ואנחנו בצד שלנו, עם גדר גבוהה שמפרידה בינינו, רק אז נוכל לחיות חיים נורמליים. עד אז, נחיה במלחמה מתמדת.
ולמה שלא נרצה להתנתק מהם? הם לא כמונו. הם אלימים. הרבה מהם טרוריסטים, וההנהגה שלהם תומכת באופן ישיר ואקטיבי בטרור. כל פעם שמישהו פוגע ברגשותיהם, הם מגיבים באלימות. בשבילם, אין דו-קיום. אין כבוד הדדי. אין חייה ותן לחיות. אם אתה לא כמוהם, אתה לא בן אדם.
והם לא שונאים רק אותנו אלא גם אחד את השני. הם מפוצלים למחנות, כתות, סיעות, פלגים ועדות, וכל אחת מקבוצות אלו חושבת שהיא האחת והיחידה, ושכל השאר נחותים לה. הם נלחמים אחד בשני, והדבר היחידי שמאחד אותם זה השנאה לנו. למה שניתן להם תירוץ? אם נפרד מהם, הם יאלצו לריב אחד עם השני ולא איתנו, ולאט לאט המלחמות הפנימיות יתישו אותם. אנחנו בינתיים נמשיך הלאה, נלקק את נפצעים, ונבנה לעצמנו חברה משלנו. נתן להם להרוג אחד את השני, ולא נתערב.
"אבל מה עם שאלת ירושלים?" אתה שואל. כולנו יודעים שהם רוצים את ירושלים, ושלעולם לא יוותרו עליה. אני אומר, תן להם אותה—מזרח ומערב, צפון ודרום. תן להם גם את בית שמש מצידי. מה אנחנו צריכים את העיר הזאת? מה יש שם? אז נפרק את האוניברסיטה העברית ונעביר אותה למקום אחר, והם יוכלו לבנות במקומה עוד מקום תפילה. אנחנו בינתיים נקים לנו בירה בתל אביב, בירה שמיצגת את הערכים שלנו ושתמיד תהיה שלנו. למה לריב?
"אתה באמת חושב שזה יספיק? אתה לא חושב שהם ימשיכו לתקוף אותנו גם אחרי ההפרדה? אם ניתן להם מדינה, זה רק יחזק אותם." אולי, אבל אני לא חושב כך. אני חושב שאם רק נניח להם לנפשם, הם יהיו כל כך מסכנים בלעדינו שם יתחננו להגר לצד שלנו. מה יש להם, אלה? מה הם אי פעם השיגו או יצרו? מדע, מחקר, פיתוח, תעשייה, טכנולוגיה, תרבות, אומנות, ספרות, הגות—רק אנחנו מייצרים נפלאות אלו. הם רק יודעים לשנוא. כמה מהם שמעו על ניוטון, סוקראטס, או טולסטוי? כמה מהם חולקים אתנו את הכבוד וההערכה לתרבות המערבית המפוארת שהחלה ביוון העתיקה וממשיכה עד היום לייצר כמעט כל מה שטוב ויפה בעולם? אם נפרד מהם, הם יהיו למדינת עולם שלישי. הם יקברו את עצמם, ואנחנו נסתכל ונצחק.
"באמת, הגזמת. אחרי הכל הם בשר מבשרינו. אחינו. כתוב כך בתנ"ך. ככה אתה רוצה להפרד מהם, לבנות חומה בינינו, לוותר על כל הזדמנות לדו קיום?" איזה דו-קיום, איזה? הם רק מנסים לפגוע בנו, לשעבד אותנו, לחסל את המורשת שלנו. שמעת איך המנהיגים שלהם מדברים? רק שנאה וארס. עשינו כמיטב יכולתינו לחיות עמם בשלום, והם ירקו לנו בפנים פעם אחרי פעם. אנחנו מוותרים, והם לוקחים. אנחנו מתגוננים, והם תוקפים. הם אויבינו, ותמיד יהיו.
תראה את מערכת החינוך שלהם. מגיל אפס הם מחנכים את ילדיהם לשנוא. מלמדים אותם היסטוריה אלטרנטיבית על מה באמת קרה, בארץ הזו ובמקומות אחרים. מעוותים לילדים שלהם את המוח ויכולת החשיבה עם המצאות. מלמדים אותם שאנחנו מייצגים את השטן. ואז הילדים האלה גדלים ומלמדים את ילדיהם את אותם שטויות, וכך מעגל השנאה וההסתה נמשך. אי אפשר לחיות בשלום עם שכנים כאלה.
די. חייבים להיפרד מהם פעם אחת ולתמיד. שתי מדינות לשני עמים: אחת לחילונים, אחת לדתיים. רק כך יהיו לנו שקט ושלום.