Sign In

Remember Me

ישראל כמשל

הדברפוסט אורח מאת ירוא

ברומן המפורסם "הדבר" (La Peste) מאת אלבר קאמי מסופר על עיירה קטנה בצפון אלג'יריה בשם אוראן שנחרבת בשל מחלה מסתורית ולא ברורה (ידועה רק בשם דבר). בתחילה המחלה מתפשטת לאט. פה ושם נודע על מקרים של הידבקות. אחר כך אנשים מתחילים למות… שערי העיר נסגרים. התושבים, כ-300 אלף (!), נכלאים בפנים במין הסגר המוני… ככל שנמשך הסיפור נדבקים יותר ויותר אנשים ומניין הגופות וההרוגים מהמחלה הולך ועולה. המצב נהיה נואש ולתושבים אין הרבה מה לעשות וכל אחד בהתאם למבנה האישיות המיוחד שלו מוצא דרך התמודדות שונה וייחודית לו.

שמעתי טענה כי הרומן הוא אלגוריה על תקופת הכיבוש הנאצי בצרפת או אולי על צרפת של וישי. אני לא זוכר מי היה המקור ובהחלט אפשרי שהוא צודק, אבל (מבלי לסתור זאת) אני חושב שמדובר במשהו יותר כוללני. לדעתי היצירה היא אלגוריה על החברה האנושית בכללותה ועל איך היא מתמודדת עם מצבי אסון בלתי ניתנים לפתרון – כאלה שאין להם מזור (תרתי משמע). כאמור, אלה מצבים שאין להם פתרון, לפחות לא אחד פשוט וקל לביצוע, אנשים מוצאים עצמם חסרי אונים אל מול גודל המשבר, אך עדיין יש כמה דרכים עיקריות להתמודד. יש כאלה שחיים בהכחשה של האסון, יש כאלה שכועסים על המצב ומחפשים כל הזמן את מי להאשים, יש כאלה שבוחרים להילחם כנגד כל הסיכויים, יש כאלה שמנסים "למצות את המירב", כלומר מנצלים את המצב הקשה על מנת להרוויח מסבלם של אחרים ולבסוף יש גם כאלה שבוחרים להשלים עם הקושי שלהם ולקבל אותו כפי שהוא. מנסיוני ראיתי שהחלוקה הזאת היא די מלאה מהבחינה שהיא תקפה לרוב האנשים. כלומר תיאורטית אפשר לשייך כל בן אדם שתפגשו לדרך התמודדות אחת. במאמר הזה אני מתכוון לדבר על ישראל (לא על אוראן!) ולהראות כיצד דרכי ההתמודדות שתיאר קאמי ב"הדבר" תקפות גם אל תושבי מדינת היהודים.

כאמור, יש כאלה שחיים בהכחשה. הם מסרבים להכיר במצב ומעדיפים לחיות תוך העלמת עין מהבעיות והדגשה של היתרונות, יהיו אלה יתרונות אמיתיים או מדומיינים. מבחינתם ישראל היא מקום נפלא לחיות בו. אומת סטארט-אפ בעלת כלכלה פורחת, אבטלה זניחה עד לא קיימת, ושפע של הזדמנויות לאנשים שמוכנים לעבוד קשה. סימני זיהוי? יש להם תשובה מוכנה לכל שאלה. יוקר המחיה? "המצאה של עצלנים (אנשים שלא מוכנים לעבוד קשה מספיק ומעדיפים לשבת בבתי קפה כל היום)". קושי להתפרנס בכבוד? "תראה מה קורה ביוון וספרד". מערכת בריאות קורסת?"תראו את ארצות הברית! משלמים 3000 דולר ליום אשפוז!" מערכת חינוך לא מתפקדת? השכלה גבוהה בקשיים? "תראה את כל זוכי פרס נובל שלנו! ובכלל אין על הגניוס היהודי". הם תמיד ינסו לשכנע אותך שהמצב לא כזה גרוע כמו שמציירים אותו, שזה בעצם אחד המקומות הכי טובים בעולם לגור בהם, יגידו לך ש"אין כמו ישראל", ושמכבי הכי טובים בעולם.

יש כאלה שכועסים. הם מכירים בבעיות. הם מחפשים כל הזמן את מי להאשים. לטענתם ישראל הייתה יכולה להיות מקום נפלא, אבל יש כל מיני קבוצות של אנשים במדינה שהורסים את החלום לכל השאר. אם "הם" רק היו נוהגים אחרת, כל הבעיות היו נפתרות. לפיכך הרבה פעמים הם אינם מיואשים לחלוטין ומחכים שהמצב ישתפר. זה יקרה עוד מעט. אולי "בעוד שנתיים" כמו ששר האוצר אומר. אבל קודם כל כולם צריכים "לשאת בנטל". להרים תרומה אישית למדינה. סימני זיהוי? חיפוש מתמיד אחר אשמים במצב (בדר"כ האשמים יהיו כאלה שלא עושים צבא/לא משלמים מסים). אוהבים לומר דברים כגון בניכוי חרדים/ערבים מצבנו מצויין. או אם כולם היו יוצאים לעבוד היה פה יותר טוב, או צריך [קודם כל] לקחת מאלה כדי [שיהיה מספיק] לתת לאלה, או אלה ש"תורמים" צריכים לקבל יותר (מובן מאליו ש"אנחנו" אלה ש"תורמים" ועל כן צריכים לקבל עוד).

יש כאלה שנאבקים כדי לשנות. אנשים אידיאליסטים. הם אינם מוכנים לחכות לשינוי אלא במקום זאת מנסים להביא אותו בעצמם. במקום לקטר ולהתלונן הם בוחרים להשקיע מהזמן ומהכסף שלהם בשביל שלהם ולאחרים יהיה יותר טוב. קרי מתנדבים באיזה ארגון שעוזר לאנשים. במקום להכחיש או לחיות בכעס על המצב הם מעדיפים להכיר במצב ולנסות לתקן אותו. אבל הם אינם מוכנים להשלים עם המצב והם אינם מוכנים לקבל אותו כפי שהוא. בדרך כלל תמצאו אותם פעילים באיזו אגודה/ארגון התנדבותי.

לבסוף יש את אלה שמנסים להרוויח מהמצב. אנשים אלה מכירים במצב אולי יותר טוב מהאחרים (במיוחד אם משווים ל"מכחישים" ול"כועסים") אבל ההבדל העיקרי בין הסוג הזה של אנשים לכל השאר הוא קודם כל בנקודת המבט. איפה שאחרים רואים אסון, הם רואים הזדמנות. אלה האנשים ש[הכי] כדאי להיזהר מהם. במיוחד ה"פשוטים" שבהם. אלה ינסו לעשות לך כל מיני דברים לא נעימים. הם ינסו לדפוק אותך בקטנות (לעקוף אותך בתור/ לחתוך אותה בכביש) כמו בגדולות (למכור לך מכונית משומשמת ב"מצב טוב" בלי לספר לך שהיא בקושי עברה טסט בפעם האחרונה או דירה ב"מיקום מעולה" בלי לספר לך שהצנרת שלה רקובה ויש ממנה נזילות כל הזמן). ה"מוצלחים" והפחות פשוטים ביניהם עלולים להגיע לעמדות השפעה בכירות: מנהלים, שרים בממשלה, פקידים בכירים במשרדי הממשלה, "משקיעים"… אבל שם, לא רק שהם לא מנסים לשנות את המצב, הם גם פועלים, במודע או שלא במודע, על מנת להנציח אותו. בשורה התחתונה הם אינם מעוניינים בכך שהמצב ישתנה. הם יודעים שאין ממש סיכוי שזה יקרה וחוץ מזה למה להם? אפשר לנסות להרוויח ממנו. אין בכך לומר שכל מי שמגיע לעמדת השפעה בכירה בהכרח משתייך לסוג הזה של אנשים, אבל כולם יודעים שיש שרים מושחתים ויש פקידים מושחתים ויש גם סתם אנשים שינסו להרוויח בכל מצב.

אחרונים חביבים הם אלה שמקבלים את המצב כפי שהוא. סימני זיהוי? הם אינם מנסים לשנות אותו. הם מכירים במצב ומקבלים אותו. מעדיפים לצחוק מאשר להתעצבן. אינם מחפשים אשמים. יש ביניהם כאלה שניסו לשנות משהו והתייאשו. הרבה מהם חושבים ברצינות על הגירה. צורת החשיבה שלהם ותפיסת המציאות נובעת מתוך השלמה עם המצב והכרה בו כעובדה שאין לשנותה וחייבים לקבל אותה כפי שהיא. אין זה אומר שזה באמת ככה, זוהי רק תפיסה אחת מיני רבות. היא לגיטימית בדיוק כמו שאר התפיסות שהוצגו במאמר, אולם יש הבדל חשוב אחד בינה לבין השאר. בניגוד לתפיסות האחרות היא מביאה להרבה שקט נפשי ושלווה. במובן הזה היא דומה לתפיסה מהסוג הראשון (הכחשה מוחלטת) אבל גם מאוד שונה ממנה. בעיני זוהי דרך ההתמודדות המועדפת וככזאת אני מנסה לאמץ אותה בעצמי.

כאמור, כל דרך התמודדות הינה לגיטימית (למעט אולי זאת הלפני אחרונה) ותלויה בנקודת המבט של הבן אדם. אפשר, ולדעתי אפילו מומלץ, להחליף מדי פעם נקודות מבט ולבחון דרכי התמודדות אחרות. לא שווה להינעל על אחת שלא הכי מתאימה לך. זה שרוצה "לטמון את הראש בחול"/ מאמין במשפט “ignorance is bliss” כנראה ימצא שהדרך הראשונה (הכחשה מוחלטת) הכי מתאימה לו. בעוד שמי שאינו יכול להתעלם מהמציאות, אבל עדיין אוהב את המדינה, מאמין בה, ומבקש לשנות אותה מבפנים, בודאי יעדיף את דרך ההתמודדות השלישית. אני מאמין ש"המהגר לעתיד" ימצא שהשלמה וקבלה הן הכי מועילות, אבל זה כנראה עניין של טעם. אין לי נימוק חזק בעד או נגד אחת הגישות. הרי גם כעס יכול לעזור לפעמים… בקיצור כל אחד חופשי לבחור מה שמתאים לו: דרך התמודדות/ השקפת עולם/ מדינה לחיות בה. בניגוד לאוראן, שעריה ישראל אינם סגורים. העולם הוא ברובו פתוח. ואם לא מרוצים, תמיד אפשר לעבור למקום אחר עם בעיות אחרות.

אני מקווה שהפוסטים שלי יעודדו אותכם ויעניקו לכם השראה להגר וגם למצוא את האושר האישי שלכם :) קריאה נעימה.

הגב

היה הראשון להגיב

הודע אל
wpDiscuz