Sign In

Remember Me

אל תאשימו את המדינה

פוסט אורח מאת איתמר, גרמניה.

המדינה דופקת אותי. המדינה שודדת אותי במסים. המדינה מושחתת. המדינה שוללת את חרותי. המדינה לא נותנת לי לעשן חשיש בשקט. מי מאיתנו לא דיבר ומדבר כך בדרך קבע, כל פעם שהוא מקבל תזכורת על איך קשה לחיות בישראל ואיך האזרח הקטן נדפק בדרכים שונות ומשונות? גם בבלוג זה מופיע פוסט שמאשים את מדינת ישראל בסדרת פשעים שביצעה נגד אזרחיה. יש נטייה טבעית להאשים את המדינה, שהרי המדינה ממלאת תפקיד כה מרכזי בחיינו שקשה לנו שלא לדבר עליה כישות מוחשית ובעלת הכרה.

אך מהי למעשה במדינה? איך ניתן להגדיר אותה? האם המדינה היא הממשלה? האדמה? אוסף כל אזרחיה? מוסדות המדינה (צבא, מס הכנסה, וכו')? את מי אנו מאשימים כשאנו מאשימים את המדינה? אלו לא שאלות פילוסופיות אלא פרקטיות מאוד, שכן אם ברצונך להאשים מישהו או משהו עליך להיות מסוגל להגדירו. אז חשוב, וענה: את מי אתה מאשים כשאתה מאשים את המדינה?

אם במילה מדינה אתה מתאר את מוסדות המדינה—מס הכנסה שגונב את כספך, הצבא ששולל את חירותך, המשטרה שמתערבת בחייך הפרטיים, וכו' וכו'—אז לא באמת ענית על השאלה. בסך הכל המרת אותה מהשאלה הכללית "מהי המדינה?" לשאלה המעט יותר ספציפית "מהו מס הכנסה\צבא\משטרה?" אוקיי, אז מהו מס הכנסה? מי אשם שמס הכנסה שודד אותי?

כאן ניתן לתת שתי תשובות. האחת היא שמס הכנסה הוא בסך הכל גוף שממלא את הוראות הממשלה (הרשות המבצעת) והכנסת  (הרשות המחוקקת), ועל כן שכל תואנה נגד גוף זה (וכל גוף "ממלכתי" אחר) צריכה להיות מופנית כלפי הממשלה והכנסת. התשובה השנייה היא שמס הכנסה הוא לא יותר ולא פחות מסך כל עובדיו, שהרי אם כל אלה לא יופיעו לעבודה מחר, המונח "מס הכנסה" יהפוך לחסר תוכן ומשמעות, משהו שיש לו שם אך קיים בדמיון בלבד, כמו חד קרן או מלחמה מוצדקת.

אם אנו מקבלים את התשובה השנייה, שמס הכנסה הוא בסך הכל שם כולל לאנשים שעובדים בו, אז התמונה שמתקבלת היא עגומה למדי, שהרי משמעותה היא שאלו ששודדים אותנו הם חברינו, שכנינו וקרובי משפחתנו, ולא איזה גוף זר, חיצון ומנוכר. התגובה להאשמה זו צפויה ובנלית: "הם לא שודדים אותך; הם בסך הכל ממלאים הוראות שניתנו להם מלמעלה. הם בסך הכל אנשים ישרים וקשי-יום שמנסים להשים אוכל על השולחן." אני נוהג לקרוא לטיעון זה "הגנת אייכמן", שכן זה בדיוק הטיעון שבו השתמש אדולף אייכמן במשפטו.

אבל בואו, רק לשם הדיון, נקבל את הטענה שפקידי מס הכנסה הם בסך הכל רובוטים שממלאים הוראות ונפנה אצבע מאשימה כלפי הממשלה והכנסת. בואו נשאל: איך הגיעו חבורת הסוציופטים שאנו מכנים בתמימותינו "שרים" ו"חברי כנסת" לאן שהגיעו? על ידי בחירות, כמובן. ומי בחר בהם? ידידינו, קרובינו, שכנינו—העם. אני פוסל מעיקרו את הטיעון שהעם בחר בנבחריו כי לא הייתה לו ברירה, שנבחרים אלו הם הרע במיעוטו. קודם כל, עדיף לא להצביע מאשר להצביע לסוציופט, אך רוב אזרחי בוחרים להצביע. יתרה מכך, על מי אנחנו עובדים? אם אדם דגול כמו הנרי דיוויד ת'ורו או הרברט ספנסר היה קם מהקבר, מקבל אזרחות ישראלית, ורץ לבחירות (בואו נניח שהיה רוצה), כמה קולות היה מקבל? עשרה? כל אדם הגון, הומני, נאצל ומשכיל שהיה רץ לבחירות בישראל או בכל מדינה אחרת לא היה מקבל ולו אחוז אחד מהקולות, אז בואו לא נעמיד פנים שהבעיה היא מחסור במועמדים מתאימים. כמו שאמר פעם מישהו שאת שמו שכחתי, לעולם לא הייתה אומה של נבלות שהונהגו על ידי אדם הגון, ולעולם לא הייתה אומה של אנשים הגונים שהונהגו על ידי נבל.

השורה התחתונה היא שאיך שלא תסתכל על זה, ה"מדינה" לא אשמה בשום דבר שכן ה"מדינה" לא קיימת כישות פיסית ו\או בעלת הכרה, נפש, או יכולת חשיבה וקבלת החלטות. ה"מדינה" זה העם—הבוחרים, עובדי ציבור, וכל מי שמקבל את מרות הרוב ולגיטימיות הדמוקרטיה. זאת הכרה מאוד קשה וכואבת, שכן היא שוללת מאיתנו את הלגיטימיות של אחד מההנאות הגדולות של חיינו: הקיטור הבלתי פוסק על איך המדינה דופקת אותנו ואנחנו קרבנות מסכנים. אבל אנחנו (רובנו) לא קרבנות; אנחנו שחקנים פעילים במשחק שבו, כמו ברולטה, מובטח לנו להפסיד, אך אנחנו ממשיכים לשחק כי אנו טיפשים מדי להבין איך המשחק עובד, או כי אנו חושבים שמתי שהוא חוקי המשחק ישתנו ויבוא הסיבוב שיביא לנו את המכה. אבל כשאתה מתעורר ומחליט לראות את הדברים כמו שהם, אתה נאלץ להסתכל על עצמך ועל אלו שקרובים אליך באור אחר, וזה תהליך מאוד לא נעים.

הביקור האחרון שלי בישראל היה כואב במיוחד, מכמה סיבות. במישור האישי, התאכזבתי לראות שכל חברי הפכו להורים שכל זמנם ומרצם כרוך בהחלפת חיתולים ובהשגת פרנסה, כך שלא נותר להם כח או עניין לדבר על שום נושא אחר. במישור התרבותי, התפלצתי ללמוד שהתקשורת בישראל עברה תהליך של אמריקניזציה מוחלטת, שאין שום דבר לראות בטלוויזיה חוץ מחדשות, ספורט, תוכניות ריאליטי בהמיות ופרסומות בהמיות עוד יותר, ושכל תחנות הרדיו הושחתו באופן מוחלט, למעט רשת אלף וקול המוסיקה, שני איים של תרבות בים של זוהמה צעקנית. אבל החוויה הכואבת ביותר שלי הייתה במפגש עם ידיד, גבר משכיל, מורה במקצועו ובן חמישים ומשהו.

בעת שישבנו על כוס קפה, סיפר לי ידידי על החוויות שעבר בזמן שחכה עם אשתו לטיפול בחדר מיון לאחר שעברה תאונת דרכים. באופן לא מפתיע, הוא התלונן על זמן ההמתנה הארוך ועל כך שיש רק רופא פלסטיקאי אחד במשמרת בבית החולים רמב"ם. "למה לא שוכרים יותר רופאים?" הוא שאל. אני, כאחד שיש לו מעט מאוד סבלנות לעצלנות חשיבתית, תרמתי את דעתי שאולי ההשקעה המופרזת בצבא והתנחלויות וחרדים קשורה באופן כלשהו לעובדה שאין כסף לרפואה. משם, התפתח ויכוח סוער על צבא, בטחון, התנחלויות, ושאר נושאי מפתח בפוליטיקה הישראלית. במהלך הוויכוח, זרק ידידי שלושה שקרים ענקיים לגבי הכיבוש: שיש רק 20,000 מתנחלים יהודים ביו"ש (במציאות יש למעלה מ 350,000, לא כולל עוד 300,000 במזרח ירושלים וסביבתה); ששטח A, השטח בשליטה כמעט מלאה של הפלסטינים, הוא בערך 80% משטח הגדה (17% במציאות); ושהפלסטינים תושבי מזרח ירושלים הם אזרחי ישראל (הם לא; הם תושבי קבע). בין לבין, הוא גם טרח להזכיר שלא מפריע לו שיורקים על נשים בבית שמש שמתלבשות שלא בצניעות, שכן הוא לא גר בבית שמש ועל אשתו לא ירקו.

זה, להזכירכם, מורה חילוני בישראל עם כמעט שלושים שנות ניסיון, אז אתם יכולים רק לדמיין לעצכם אילו שקרים ודברי איוולת הוא מספר לתלמידיו, ואיך הם, חמושים בהשכלה ישראלית משובחת, יוצאים לעולם, חיים, מתנהגים ומצביעים על פי הבינה שרכשו במערכת החינוך. אבל לי החוויה הזאת כאבה לא בגלל שהיא הבהירה לי עד כמה מצבה השכלי והרוחני של ישראלים עלוב הוא, אלא בגלל שהיא דחפה לי לתוך הפנים את ההכרה שידידי, ולא "המדינה", הוא הוא שאשם במצבם העגום של אזרחי ישראל. הוא ושכמותו אחראים לכיבוש, ולא "המדינה". הוא ושכמותו אחראים לעבדות הגיוס, ולא "המדינה". הוא ושכמותו אחראים להשחתה המוסרית, התרבותית והשכלית של בני נוער, ולא "המדינה". וכשאתה צריך להשים שם ופנים על ההאשמות שלך, זה כואב, במיוחד כשהשם והפנים שייכות לאדם שאתה מכבד, ושתמיד נהג בך בידידות ובכבוד. המצב קשה במיוחד במדינה כמו ישראל, שכן הדמוקרטיה לא מאפשרת לאזרח המצביע להתלונן על כך ששליט רודן מורה בו. לישראלי אין תירוץ: חלאות כמו ביבי ולפיד מנהלים את המדינה בגלל שאפסים קטנים העונים לשם "האזרח הקטן" נתנו להם את הכוח ואת הסמכות לדפוק להם את החיים.

אל תאשימו את ה"מדינה". הגיע הזמן שתתעוררו, תתבגרו, תתפכחו, ותתחילו להפנות את האשמה כלפי אלו שעליהם היא מוטלת: אתם, קרוביכם ושכניכם. כבו את הטלוויזיה וקנו מראה.       

אני מקווה שהפוסטים שלי יעודדו אותכם ויעניקו לכם השראה להגר וגם למצוא את האושר האישי שלכם :) קריאה נעימה.

הגב

היה הראשון להגיב

הודע אל
wpDiscuz