המזרח הלא נכון

זהו סיפור על קבוצת אנשים, שמיקמו את המדינה שלהם במזרח הלא נכון.
אם היתה אפשרות להגיש בקשה לאו"ם ולהזיז את ארצנו, היינו צריכים לבקש לזוז למזרח הנכון, ויפות 65 שנים קודם.

תסתכלו על המפה של העולם ותבינו איך זה עובד: ככל שהמדינה שלך ממוקמת רחוק יותר מהאיזור המטורלל והבלתי-מבוקש בעליל הזה, ככה החיים בה יהיו יותר טובים.

עכשיו תתארו לכם את ישראל, או נניח יצ'ראל, שנחה לה כאי של שלווה באמצע האוקיינוס ההודי, או נניח, תתארו לכם שהיינו ממוקמים מעל תאילנד ולאוס, ואז הן היו הסיני שלנו. תתארו לכם איך היינו נראים אם היו חיים מסביבנו מלוכסני עיניים, כאלה שמותר להם לשתות אלכוהול, אז הם לא צריכים לדפוק את הראש עם המון, פשוט המון קפה שחור.
אני בטוח שהמצב במזרח הנכון (הרחוק, רחוק מהמזרח התיכון) היה קצת יותר טוב, וגם אם לא, לפחות לא היה מסיבבנו רק מדבר.
שלא תבינו, מדבר זה לא דווקא דבר רע, הוא אפילו מאוד יפה, אבל יקום יפה הנפש שיגיד שמדבר לא עושה אנשים לחמומי מוח (ראיה מס' 1: נהגי המוניות של אילת). ברור שעדיף היה לגור במקום שמסביבו יש, נניח, יערות גשם, ובדרך לעיר הדרומית ביותר (נניח ויקראו לה אילץ') אפשר היה לעצור להתרעננות בשוק הצף של כושי רימון.

הבעייה של ישראל היא שיש בה יותר מדי אנשים שהולכים עם שרוואלים, אבל מתחת לובשים חליפות. אין בישראל ולו מקום אחד שבו אתה יכול להרגיש באמת כמו בסיני שוצפת ההתראות. בתל אביב אתה יכול למות מלחץ, בירושלים מטרקטורים, באילת מועדי עובדים, בכנרת מגנרטורים, ובטבע מהפקחים של שמורות הטבע. מה שמשאיר לנו את האגם בפארק תמנע, וגם זה בתנאי שכל עם ישראל לא גילה עדיין את המקום.

ֿאם אתה רוצה שלווה אמיתית, הברירה היחידה שלך היא להתארגן על כסף, ובאמצעותו לסור לנתב"ג ולעוף מכאן לכל הרוחות. אתה יכול לבחור את המזרח הנכון, או כל מקום אחר שיספק לך קצת צל מפני השמש הקופחת והמקפחת של המזרח הלא נכון.
בדיוק בשבוע שעבר חזרתי מסיני הפרטית שלי, שבמקרה קוראים לה אמסטרדם, שם פגשתי הולנדי בן 30. אחרי שלוש בירות, אינספור ספליפים ומי יודע כמה גרעפסים ובדיחות עדתיות, השיחה פתאום הפכה לכאילו-רצינית:
"?So, how does it feel to live in the middle of a conflict" הוא שאל, ולפתע הבחור הסטלן נראה לי יותר כמו איזה רפי רשף.
האמת שלא היה לי מושג איך לענות על זה. אני מנותק כל כך מהחדשות, שרק לאחרונה גיליתי, למשל, שכבר אי אפשר לתצפת על מנהטן ממגדלי התאומים.
"?Are you an European citizen" שאלתי אותו בחזרה.
"Sure" הוא ענה.
"So, you probably know better than me" עניתי לו. באמת, לאירופאים יש יותר זמן פנוי מאיתנו להתעדכן מה קורה אצלנו. זה נובע בין השאר מהעובדה שיש להם הרבה יותר פנאי, אבל גם מהעובדה שמי שגר בישראל ולא שולט בכמות צריכת החדשות שלו, עלול להשתגע תוך יומיים של שימוש יתר מופרז.
את הישראלים אפשר לחלק ל-2 קבוצות עיקריות: אלה ששומעים כל שעה חדשות, ואלה ששומעים דיסקים באוטו ומתים לעוף מפה. אלה ששומעים כל שעה חדשות הם אלה שאחראים לצפירות, לקללות בכביש, לאווירת סיר הלחץ ובקיצור ל-99% מהבעיות שלנו. אלה שמעדיפים לשמוע מוזיקה נהנים לעתים ממשהו שרק ליחידי סגולה בארץ יש בכמויות קטנות: שפיות.
אז הסברתי להולנדי הסקרן שאם הוא ירצה לחיות בישראל אי פעם, ולהישאר אדם שפוי, אסור לו בשום פנים ואופן לשמוע חדשות. או לראות טלויזיה. או לשמוע רדיו. או לצאת לרחוב. אמרתי לו שאם הוא רוצה לחיות בישראל ולהרגיש שפוי, שיקח איתו אייפוד עם איזה 200 ג'יגה וישתה רק גולדסטאר מהחבית. אמרתי לו שככה אני איכשהו מצליח. הוא רשם לו את כל ההערות על פנקס כיס שמעוטר בסמל של הולנד, שזה כבר מוזר, כי תראו לי ישראלי שיקבל פנקס כיס עם הסמל של מדינת ישראל ואשכרה ישמור אותו.

אבל האירופאים האלה תמיד חייבים לצאת בלתי צפויים, וכל מה שאמרתי לו על ישראל רק גרם לו להבין שהמקום הלא שפוי הזה הוא בדיוק מה שהוא צריך אחרי שלושים שנות שלווה ושעמום אירופאיים. אוקיי, אמרתי. אז בוא נחליף דרכונים: אתה תסע לך לישראל ואני אפילו אשריין לך כרטיס לארוחת שישי אצל אמא או סבתא שלי, שזה בערך כמו גמר המונדיאל של האוכל, ואתה תשריין לי את הדרכון האירופאי שלך. הוא אמר לי שהוא היה שמח לעשות את זה, אבל הדרכון שלו לא נמצא עליו, ובמקום זה הוא מוכן להחליף איתי מיילים. עניתי לו שאני מכיר את הסיפור כבר, ושמהחלפת מיילים לא יוצא שום דבר. על כל פרוייקט תקוע שאתם רואים, כמו למשל בניין גבוה בצורת ריבוע שטרם הושלם, יש איזה שלושה מיילים שהיו צריכים לעבור ולא עברו. סיכמנו שמחר אנחנו נפגשים באותו מקום ובאותה שעה, רק שלא לקחנו בחשבון מה בדיוק עישנו (מדובר באמסטרדם, כן?). למחרת שנינו לא זכרנו את המקום והשעה, והפגישה המיועדת לא התקיימה.

כעבור יומיים ראיתי אותו ליד תחנת הרכבת ולא זכרתי מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות, וגם הוא שכח להזכיר לי, אבל הוא בהחלט זכר להמליץ לי על קופישופ חדש שנפתח בצד שני של העיר, שיש בו אחלה פרחים בשמונה יורו לגרם. אמרתי לו שאני מקווה שאני אספיק לקפוץ לשם עד לנסיעה חזרה לישרא-הל.
"Huh, so you're from Israel" (המסטול שכח).
"Yes, you know, it's in the wrong east, close to Egypt, not to Thailand" עניתי.

הפוסט נכתב על ידי מתחת לכל ביקורת. אתר ליב ישראל קיבל רשות לפרסמו באתר.