Sign In

Remember Me

אל תקראו לזה גשם

פוסט אורח מאת ישראלי לשעבר שהיגר לארה"ב
[stextbox id="warning"]שלום קוראים יקרים, ותודה לבעל האתר על הבמה.

פוסט זה נועד להעביר נקודת מבט ורשמים מעוד ישראלי לשעבר. שום דבר קיצוני לא תמצאו פה, ולא נאומים חוצבי להבות. רק מסקנות של אחד רגיל מתוך אלפים אחרים בעלי רקע דומה, וסביר להניח שגם אתם מאותו חתך אוכלוסיה אם אתם כאן וקוראים פוסט זה.[/stextbox]

הסיפור שלי דומה מאוד להרבה אנשים אחרים שאני מכיר. אני עשיתי את הטעות הטיפשית והלכתי לעתודה, ולכן הייתי צריך לבלות 6 שנים בצבא במקום 3. היום לא הייתי ממליץ לאף אחד לעשות את הטעות הזאת . גם אם זה נותן לך ניסיון מקצועי רב (אל תצפו לזה בכל מקום) – זה פשוט לא שווה את חוסר החופש או להיות מסוגל לשנות את נתיב קריירה. כמה אנשים יודעים בגיל 18 מה הם רוצים לעשות ב-10 השנים הבאות? (4 אוניברסיטה + 6 צבא) … בכל אופן, ההבנה שישראל אינה המקום בו אחיה "כשאהיה גדול" התגבשה עוד בזמן השירות. קצין לא ציוני?? בושה!…

אבל הנקודה שבאמת שברה אותי (בדומה ל-"סיפור החתול") – היא לילה אחד אחרי שרק עברנו לדירה בבניין חדש – היתה תקלה במשאבת מים מרכזית בבניין. מאחר והיינו בקומה הגבוהה ביותר – לא היה מספיק לחץ אפילו כדי למלא כוס מים. אז נסעתי לתחנת דלק הקרובה לקנות בקבוקי מים, אבל … הו הו. זה היה תשעה באב! נחשו מה! תחנות דלק פתוחות אבל אסור למכור שום דבר מלבד דלק! אמרתי לבחור "אין לי מים וזה מקרה חירום!" הוא רק הביט בי ואמר " לא! זה תשעה באב". שאלתי אותו למה. הוא לא יכול להגיד למה. "זה תשעה באב וזו ישראל!"  גדול. אז חזרתי למכונית ונסעתי לתחנה הבאה שם ידעתי שבדרך כלל יש עובד ערבי. סוף סוף יש בקבוקי מים. הבחור הזה הציל אותי! הוא ממש צחק כשסיפרתי לו על ניסיון תחנת דלק הקודמת… גם אני צחקתי.

מספר שנים לאחר השחרור, כמועסק בחברה בינלאומית עם סניף ראשי בארה"ב – קיבלתי הצעה לעבור לאחד הסניפים בארה"ב. לא היססתי לרגע.
לפני הזדמנות זו התלבטנו בין אוסטרליה וקנדה, אבל לקחנו את הזמן כדי לקבל החלטה. למה דווקא אלה? כי מדברים שם אנגלית ויחסית קל להגר לשם אם אתה מספיק צעיר (עד 30 אוסטרליה, עד 45 קנדה), ולא חייבים למצוא עבודה או ספונסר לפני המעבר.
עדיין – לא הייתי מציע לאף ישראלי לחכות. בדיעבד – כל דקה נוספת בישראל היתה דקה מבוזבזת.

למרות שהייתי המון פעמים בארה"ב לפני שעברתי, לנסיעות עבודה קצרות, למדתי לאהוב את הארץ הזאת עוד יותר ברגע שעברתי. וזה לא בגלל המשכורת או המסים או העובדה שמכוניות עולות כמעט חצי מאשר בישראל. זה הרבה יותר פשוט: הטיפוס האמריקאי הנפוץ ביותר הוא *ישר*. כמובן שיש גם תכמנים וגם שקרנים כמו בכל חברה אנושית, אבל זה רחוק ממה שאתה נתקל ביום טיפוסי בישראל. התנהגות  "ברירת המחדל" הנורמלית באמריקה היא פשוט ישרה וכנה. אתה לא צריך להניח שכל ספק שירות מנסה באופן אוטומטי לדפוק אותך כמו שהיית רגיל בישראל. זה משהו שבאמת לוקח זמן לישראלים לשעבר ללמוד כאן: היכולת פשוט לסמוך על אנשים שוב.

התנהגות כביש כדוגמא: בישראל אני לא זוכר נסיעה אחת בלי שנהג ישראלי טיפוסי אידיוט מעמיד אותי בסכנה – או חותך נתיבים, או נדבק לאחוריי עם אורות מסנוורים, או פשוט משתמש בצופר ללא סיבה מלבד "לצאת גבר". בארה"ב – למדתי להנות מנסיעה לעבודה! אתה כמעט לא רואה אנשים נדבקים או "מחזירים" או מנסים לחנך אחד את השני, שלא לדבר על שימוש באורות המסנוורים! אף אחד לא ניסה לעוור אותי במראה בארה"ב. אף פעם! אני בקושי זוכר את הפעם האחרונה שמישהו אפילו השתמש בצופר כלפי, וגם אז – זה היה באמת באשמתי, כי לא הסתכלתי במראה לפני שפניתי.
או לדוגמה סופרמרקטים. בישראל – גם אם יש רק שני אנשים בתור – ההוא מאחוריך יעמוד כל כך קרוב לגעת בגב שלך רק כדי להודיע ​​לך שהוא שם, כך שאתה יכול "ללכת מהר יותר" (לאן?), נכון? ישראלים עושים את זה באופן לא מודע. זה הרגל. זה אף פעם לא קרה לי בארה"ב. המושג "מרחב פרטי" מובנה בהתנהגות. השימוש האוטומטי ב"תודה", "סליחה", "בבקשה" – גם מהאנשים הכי פחות אינטליגנטים.

בקיצור, הנקודה היא:
מעבר לסיבות "הגדולות" לעזוב את ישראל, זה "הדברים הקטנים" בחיי היומיום שהופכים את חווית החיים לאחרת לגמריי.

ובכל זאת – קצת עובדות מיסוי. שמעתי בזמן האחרון ישראל העלתה מס מכירה ל18%?! מצחיק. הנה מס מכירה בארה"ב לדוגמא: קישור לוויקיפדה (נפתח בחלון חדש)
למרבה הפלא – יש כמה מדינות בארה"ב שיש להם מס כמעט 0% במכירות וגם לא מס הכנסה! (למשל: ניו המפשייר). אז איך הם חיים ומספקים שירותים נאותים (למשל בתי ספר ומשטרה) לאזרחים שלהם? רק על ידי מס רכוש (בעיקר). לישראלים – מציאות זו היא הלם…

נקודה נוספת מעניינת על חרב פיפיות הסוציאליזם הישראלי: השוואה בין מדינות שונות וזמן חופשת הלידה על פי חוק מהמעסיק. בישראל עובד(ת) יכול לקבל עד 3 חודשים (?) עם משכורת עד 75% או משהו כזה. בארה"ב זה 1-2 שבועות (!), ואז העובד יכול לקחת עוד כמה שבועות יותר אבל ללא תשלום. אנשים צריכים לקחת אחריות ולקבל החלטות מודעות כאשר מרחיבים את המשפחה. לא על חשבון המעסיק. למה זה חרב פיפיות למקומות "סוציאליסטיים"? כי זה מוביל מעסיקים לא להעסיק נשים, או להיפטר מהעובדים בהריון באופן פוטנציאלי לעתיד, ולהעסיק עובדים פחות "כבדים"\מסוכנים מבחינה כלכלית. אז סוג של חוקים חברתיים כאלה בסופו של דבר פוגע מאוד באנשים עליהם הם אמורים להגן, ויוצרים שוק תעסוקה לא מאוזן (ולא טבעי).דבר אחד שהייתי מציע היום לצעיר ישראלי משכיל, במיוחד אלה שנמצאים ב"זירת הסטארט-אפ", הוא לחקור אפשרויות של גיוס השקעות ופתיחת חברות מחוץ לישראל. רוב המדינות היום מחפשות יותר מהנדסים וטביעת רגל גדולה יותר בטכנולוגיות חדשות, והתקנות מעודדות סטארט-אפים לבוא מכל רחבי העולם. יתר על כן – בדרך כלל רוב הלקוחות הם לא בישראל! אני מופתע שחברות סטארט-אפ ישראליות רובן לא הבינו את זה עדיין, אבל תמיד עדיף להיות קרוב יותר ללקוחות שלך, מאשר לחברות סטארט-אפ אחרות. אולי זה המיתוס מחמם הלב שישראל היא "אומת הסטארט-אפ". אבל העובדות הן כי פחות מ -5% מחברות אלו יצליחו להפוך לחברה בת קיימא על פני כמה שנים, ואפילו פחות לעשות אקזיט במיליוני דולרים. רבים מאלה יכולים להיות מוצלחים יותר אם הם היו עושים את גיוס הכספים שלהם ופותחים את החברות שלהם קרוב יותר מבחינה פיזית למקום שבו השוק שלהם.

 
לסיכום:
פקחו את העיניים. הצהוב הרטוב הזה הוא לא גשם. זה שתן שהציף את המדינה ועלה על גדותיה מזמן.
ישראל לא תתקן את עצמה, והדמוגרפיה לא פועלת לטובתכם.
אל תחכו שיקרה נס. קחו את עצמיכם בידיים. יש אופציות טובות יותר.
אני מקווה שהפוסטים שלי יעודדו אותכם ויעניקו לכם השראה להגר וגם למצוא את האושר האישי שלכם :) קריאה נעימה.

הגב

41 תגובות ב "אל תקראו לזה גשם"

  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל