ההבדל החבוי בין מהגר זמני לקבוע

לפני מספר חודשים הכרתי בחורה קנדית מקסימה בשם דניאלה. היא היגרה לבריטניה לפני שנתיים ועובדת כמורה לילדים בלונדון. הייתה לנו כימיה טובה. שנינו סולדים מהתקינות הפוליטית שהשתלטה על אירופה ביחד עם גלי המהגרים המוסלמים ששוטפים את היבשת ובוזזים את מערכת הרווחה באופן מוצהר (כמו החרדים אצלנו), שנינו אתאיסטים, לשנינו ערכים ומטרות משותפות ושנינו ירדו מהארץ שאהבנו.

באחת הפגישות שאלתי אותה למה היא עזבה את ונקובר, אחת הערים עם איכות החיים הגבוהה ביותר בעולם לטובת לונדון. היא השיבה שהמצב הכלכלי בקנדה לא טוב וקשה היה לה למצוא עבודה. אבל התשובה הזאת לא סיפקה אותי כי יש ש-פ-ע של עבודה בקנדה ועם קצת מאמץ אפשר למצוא עבודה טובה.

בהמשך הפגישות התחוורה לי הסיבה שבגינה דניאלה עברה ללונדון, והיא לא קשורה בכלל לשוק התעסוקה בוונקובר. דניאלה עברה התעללות בילדותה שהשפיעה עליה דרמטית עד שבשלב מסוים בחייה היא לא הרגישה שייכות לקהילה שלה, כמו ברבור שחור בלהקת ברבורים לבנים.

המקרה שלה גרם לי לבחון את עצמי, ברור שיוקר המחיה המטורף בישראל, חוקי השריעה של היהדות שהמדינה חוקקה, גיוס חובה, משק ריכוזי, רגולטורי וסוציאליסטי שבטעות מזוהה כקפיטליסטי חזירי, למרות שקשה למצוא חזיר למאכל בישראל היו סיבות טובות בשבילי להגר ועליהם כתבתי רבות באתר אבל אז התחוור לי שיש סיבה חבויה שמבדילה בין המהגר הזמני לקבוע.

בעצם, רוב (רובם, לא כולם) המהגרים שהכרתי שהיגרו לצמיתות ממדינה מערבית למדינה מערבית (וישראל נחשבת לצורך המאמר כמדינה מערבית) יש עבר בעייתי שמסתכם בטראומה שגרמה להם לפתח השקפת מבט ביקורתית על הקהילה שלהם, לזהות את הבאגים שלה, לשמור ממנה מרחק ואפילו להתנגד לה.

אחד היה "הכבשה השחורה" במשפחה, השני היה דחוי חברתית בבית הספר, השלישי היה כישלון חרוץ בעסקיו ודניאלה עברה התעללות מינית ממושכת.

את הטראומות מהילדות אנחנו סוחבים לתוך חיינו המבוגרים. אנחנו מנסים להתכחש אבל הם חזקים מאיתנו ודוחפים אותנו לעבור למדינה זרה במטרה לברוח מהמשפחה או מהקהילה שאנחנו רואים בה אשמה בצלקות שחרטה בנפשנו.

זה מניע עוצמתי, חזק יותר מכל פיתוי כלכלי, שמבדיל בין המהגר הזמני למהגר הקבע. כוח שיוצר את השאיפה היוקדת כאש, הלהט הבוער בעצמות וההתמדה העיקשת והבלתי מנוצחת להתמודד עם קשיים במדינה זרה כי אין לאן לחזור. הגשרים נשרפו מזמן.

נדמה לי שיש קבוצת מהגרים נוספת שלא מצאה מסגרת שתקבל אותם, הם נדחקו לשולי החברה במדינתם, ולכן בחרו להגר למקומות ששם יקבלו אותם כמו שהם. אני אחד מהם, מאחורי המאמרים שכתבתי באתר אני סוחב איתי את הצלקות מהארץ: את אין סוף הניסיונות לכפות עליי מסגרות שלא התאימו, להגביל את החופש, לדכא את האינטליגנציה, הסקרנות והיצירתיות, את חוסר ההבנה לצרכים הייחודיים שלי ועוד.

כשהייתי ילד, כולם ניסו לנרמל אותי, לצבוע אותי בלבן. אבל מי שקיבל אותי כמו שאני ראה את יופיו של הברבור השחור.

ההכרה במניע החבוי היא חלק מתהליך של ריפוי עצמי שאנחנו מהגרי הקבע עוברים בארץ זרה. אני לא טוען שמי שלא עבר איזה טרגדיה נוראית נחרץ גורלו לחיות בישראל, אבל תבדקו מה המניע שלכם: האם הוא כלכלי, ערכי או נפשי? לפי התשובה תוכלו לתכנן בתבונה את ההגירה שלכם.

יש הרבה ישראלים שהיה להם רע בישראל והמעבר לחו"ל החזיר להם את שמחת החיים. חלק עשו תואר, חלק התחתן, אחרים עשו עסקים וכולם חיים את חייהם בלי ההפרדה המגוחכת בין בשר לחלב או סגירת חנויות בשבת. הם התגברו על משקעי העבר, הפצע נסגר.

ובלי קשר לעבר שלכם אני מעודד כל ישראלי צעיר, חילוני ומשכיל להגר לחו"ל, החיים במדינות מערביות פשוט יותר טובים מבחינה אובייקטיבית.

כשההגירה תושלם בהצלחה, גם הילדים שיהיו לכם יזכו. איזה עתיד יש למדינה שמתפארת שהצליחה ליירט טיסן צעצוע באמצעות מסוק אפאצ'י, בעוד "הרעים" הפילו לנו מטוס 16-F ששווה מעל ל- 150 מיליון ש"ח במארב מתוכנן?