האם הייתי צריכה ללכת כל כך רחוק?

לפני מספר חודשים הייתה לי שיחה עם אמא שלי בה היא סוג הודיעה לי שאני והילדים מגיעים לפסח לישראל. לא ארחיב בשיחה אך אגיד שהשתכנעתי שהסיבות מצדיקות את הטיסה. אני רואה מסביבי לא מעט "ישראלים" ורבים הגיבו ב"איזה כיף לכם" אבל בשבילי זה היה מוקדם מדי. הרגשתי שהילדים עוד לא התרגלו לחיים החדשים ולהביא אותם למפגש עם החברים והסביבה המוכרת יעשה להם לא טוב (ולכך יש להוסיף עוד שישה ימי חופשה שלא ממש היו נחוצים). אבל כיוון שאמא שלי אמרה לי להגיע, עשינו את דרכינו ונחתנו יום לפני הסדר.

היו לי מחשבות רבות לפני הטיסה. הבעתי באופן כללי אי שביעות רצון. מי רוצה לטוס עשרים שעות כדי להיות ב"חופשה" במשך עשרה ימים, לסבול מג'ט לג ולהסיע את הילדים ממקום למקום? זה מה שאמרתי למי שסביבי אבל בתוכי ידעתי שיש משהו עמוק יותר. השאלה מה יקרה אם אגלה שעשיתי טעות ניקרה בראשי והפחידה אותי. לקחתי, יחד עם האיש את הילדים, ארזנו זיכרונות, נפרדנו ממשפחה וחברים ובנינו חיים חדשים, כאלו שחלמנו עליהם. אבל האם לא יכולנו לעשות את זה בישראל? האם הייתה באמת סיבה לחצות אוקיינוס, להטריד את ההורים, להתרחק מכל מה שאנחנו מכירים ולעבור לשפה חדשה? השעות שלפני הטיסה היו מעורערות במיוחד וניסיתי ככל יכולתי להראות לילדים שהם יכולים לסמוך עליי.

הטיסה עצמה היא ארוכה. טסנו במטוס ססנה (זה לא באמת ססנה) עם פרופלורים למונטריאול, משם למינכן עם מטוס מפנק יחסית ולבסוף, לאחר המתנה קצרה עשינו את דרכנו לישראל. ממינכן לישראל כמובן שנתקלנו בישראלים, ישבנו מושב אחד לפני הסוף ואחרינו היה זוג (המושב היחיד בו היה כיסא פנוי). נמל התעופה בן גוריון היה עמוס. יכולנו לראות את כמות המטוסים המחוברים לשרוולים ולנו לא נשאר שרוול. חיכינו. הקברניט הסביר שעלינו לשבת ושישנו עיכוב קל. בשלב זה ישבנו. כלומר, הילדים ואני, שאר הנוסעים… לא ממש. מאחורינו הבחורה/אישה התלוננה למי שישב לידה שזו חוצפה של ממש וכי עליה לעשות קניות לפני החג (שעומד להיות ביום למחרת) וכולם כבר התחילו להתארגן לירידה מהמטוס, חוץ מאיתנו.

כמי שטסה שעות רבות, אני יכולה להבין את חוסר הסבלנות, הרעב (האוכל במטוס לא ממש קביל) והגב שכבר מאס בישיבה. הילדים שלי היו רגועים או נכון יותר, עייפים ולכן לא ממש הגיבו למתרחש. יצאנו להמולת השדה, הכל הלך חלק, התורים היו מהירים והמזוודות הגיעו בדיוק בזמן. יצאנו משער השדה ושם ראיתי אותה, את אמא שלי. הילדים ישר רצו אליה וחיבקו אותה, אני הסתכלתי הצדה כדי לא להתרגש יותר מדי. בשלב זה חששתי לגלות שהגעגוע הוא חזק ממני.

לאחר שהעלינו את המזוודות לרכב של הוריי והילדים נכנסו פנימה, נסענו לצפון דרך כביש שש, שגם הוא היה פנוי יחסית. הצחיקה אותי התגובה הראשונית של הילדים "סבא, האוטו שלך ממש קטן." הם כבר התחילו להתרגל לממדים של קנדה. עצרנו לקפה (ואם יש משהו שאני אוהבת זה קפה טוב) בתחנת ההתרעננות של כביש שש ושם היה המבחן הישראלי הראשון שלי. עמדנו בתור הארוך יחסית עד שהגיע תורינו. אמא שלי ישר הוציאה כרטיס מועדון (או שלא הוציאה) וזה עיכב את העניינים. אני ממתינה כדי להסביר שאני מעוניינת בהפוך גדול חלב סויה ומרגישה שעוד רגע גונבים לי את הארנק שאין לי. האיש שמאחוריי נוגע בי. אני מביטה בו, שואלת אם הכל בסדר והוא עונה "כן." אני מבקשת ממנו לזוז קצת אחורה וזה עובד, לשלוש שניות בדיוק. ביקשתי את שביקשתי וברחתי לשבת בצד.

פניתי אל אבא שלי ושאלתי אם זה דבר רגיל והוא ענה לי שכן. אנשים באמת נצמדים אחד לשני. "למה אין קו?" שאלתי והוא צחק. צפוף בישראל ועדיין זו לא סיבה מספיק טובה לא לגור בה. המשכנו את הנסיעה, הסתכלתי על הנופים שפעם היו נראים לי יותר מרגשים ופתאום הם נראו לי צפופים, הכל קרוב אחד לשני. אפילו הנתיבים נראו לי צרים יותר מפה. ככל שהתקדמנו העצבים בדרך עלו (לא נהגתי) ואבא שלי צעק בתוך האוטו על יותר אנשים אחרים שלעולם לא ישמעו אותו ואז, גמורים מהנסיעה, הגענו, אך ללא יכולת לישון.

היום שלמחרת היה ערב ליל הסדר. ההתארגנויות היו מינימליות וכל המשפחה הגיעה (כולל ההורים של האיש). היה נחמד מאד, למרות ההגדה שאני לא ממש מרגישה נינוחה איתה. האוכל גם היה בסדר וזה אולי אחד הדברים המבאסים בהגעה לפסח, אני טבעונית וההורים שלי שומרים כשרות ללא קטניות, כך שהאפשרויות מצומצמות. אציין כי גם אני שומרת כשרות בפסח אבל אני יותר נדיבה בעניין הקטניות מאז שאני טבעונית.

בשהות הלא ארוכה שלי הספקתי להסיע את הילדים שוב ושוב אל החברים, לצאת איתם לחדר בריחה (שהתגלה כיקר פי-2 מפה) ולפגוש את החברות שלי. כל מפגש היה קצר יחסית ובשל לוח הזמנים גם ממצה. עם החברות שלי אני יכולה לדבר כאילו לא התרחקנו מעולם. השיחות טבעיות ודיברנו על כל דבר, חוץ מהמעבר עצמו לקנדה. גיליתי בשלב מסוים שרוב האנשים ששוחחתי איתם לא רצו לשמוע על החיים שלי בקנדה. אמנם סיפרתי מעט על הבית, הרכב, הרגלים חדשים שנכנסו לחיינו, אבל לא ממש נתקלתי בשאלות ענייניות מעבר ל"מה שלומך" ויכול להיות שבצדק.

עם חברה אחת השיחה גלשה דווקא למקום הזה, של המעבר, ההליכה לארץ רחוקה. סיפרתי לה על החששות שהיו לי בהתחלה, לגלות שבעצם סתם עזבתי ושיכולתי לעשות את כל מה שרציתי גם בישראל. היא שאלה אותי על התחושה שלי לאחר תשעה חודשים בקנדה ואני אמרתי שבאמת, אני לא רואה את עצמי מתגוררת בישראל. יכולתי למנות עשרות סיבות למה אני לא רוצה לגור במקום: החל בצפיפות שגרמה לי להימנע מיציאה החוצה בחג הפסח, כלה בחוסר הנימוס ועד לתחושת חוסר השייכות שלי, שלא השתנתה בעקבות הביקור הקצר. היא הבינה אותי ואף הוסיפה על הצורך להתרחק כדי למצוא את מה שצריך למצוא (זה פילוסופי וארוך מדי לפוסט הזה). אחרי השיחה הרגשתי שאני מוכנה לחזור הביתה, לקנדה.

במשך תשעת החודשים האחרונים בנינו לנו בית (לא פיזית). הכרנו המון אנשים חדשים, חלקם ישראלים ומעטם קנדים "מקוריים." התחלנו בחיים חדשים, פנינו לכיוונים שמעניינים אותנו, עשינו סדר בכל הדבר הזה שנקרא החיים שלנו. הנסיעה לישראל כללה חוויות, מפגשים עליהם תמיד חבל לוותר, אבל היא גם פיתחה געגוע לבית הזה שאני כל כך אוהבת.

כשהגענו התחיל לרדת שלג. הוא הגיע במיוחד בשבילנו 🙂 לתת לנו תחושה שאכן נחתנו במדינה הנכונה. היינו מותשים מעט מהטיסה אך לפחות אני יכולה להגיד שאני במקום הנכון. לגביי הילדים, הם יצטרכו יום אחד להחליט מה טוב להם ומה לא. הם עוד לא ממש התרגלו והלא קטן עבר משברון חזרה, אבל חוזרים לשגרה ועוד נראה איך הם ירגישו בהמשך.