Sign In

Remember Me

החיים בישראל לא מתאימים לכל אחד

החיים בישראל לא מתאימים לכל אחד

משחר ההיסטוריה אנשים מהגרים. הגירה הייתה ותמיד תמשיך להתקיים בעולם שבו המשאבים הזמניים הולכים ואוזלים. מדינה שבעבר הייתה מעצמה לפתע מוצאת את עצמה במשבר כלכלי קשה או בבצורת קשה. ככה זה החיים, הגלגל מתהפך, ובעקבות כך, אנשים נאלצו לעבור למקום טוב יותר לגדל את הילדים. אחרי הכל, הגירה בעצם זה דבר טבעי לחלוטין. גם בעלי חיים מהגרים למקומות טובים יותר לגדל את ילדיהם.

אבות אבותיי היגרו, ההורים שלי היגרו לישראל, ועכשיו, תורי. ההבנה הזאת שכאן לא מתאים לי לחיות, שכאן אני לא מרגישה שייכת, זה לא משהו שמבינים מיד, זה לעיתים תהליך של שנים עד שנופל האסימון, והשנים הללו תמיד מלאות בייסורים של תחושות ניקור, חוסר שייכות, תחושת ריקנות לא מובנת ואפילו גם דיכאון.

אם לומר את האמת, לא חסר לי כלום. אני ממשפחה במצב כלכלי טוב. ההורים שלי מרוויחים היטב, אנחנו גרים בדירה מפוארת בשכונה טובה וחדשה, בחיים לא היה לי חסר לא אוכל, לא בגדים ולא שום דבר אחר. נהנים ממותרות כמו אייפדים וכל השטויות האלו … משפחה ישראלית ממוצעת.

אבל עדיין, חומריות זה לא מה שממלא את הנשמה. אחרי הכל, אין לי שום תלונות לשכונה שלי. השכנים טובים, נדיבים, מחייכים לך במעלית בבוקר, השכונה עצמה יפה, מטופחת, עם פארקים מרווחים ליד מרכז מסחרי גדול ומסעדות רבות. אני מעריכה כל יום על כך שאני גרה בבניין הזה, בשכונה הזאת, באיזור הזה. אבל עדיין, הריקנות מנצחת את הכל. אי אפשר לחיות בבועה כל החיים.

כל הבעיות מתחילות כשאני יוצאת מהבית.

אני לא מרגישה שייכת. בערבים חופשיים אני תמיד בבית, בחגים אני בבית, לא מרגישה אווירת חג, לא חוגגים כלום, וביום העצמאות אני תמיד מתרחקת, כי אני לא מרגישה שייכת למדינה וזה מרגיש לי צבוע לחגוג כי כולם חוגגים. הבילוי המרגש היחידי שלי זה לצאת להסתובב בקניון, וגם זה בשלב מסויים נמאס עליי. כמה אפשר לבזבז כסף ולקנות בגדים ? אני מרגישה שבישראל אני לא יכולה לעשות את התחביבים האמיתיים שלי – הם יקרים מידי כאן.

מה אני אוהבת ? החלקה על הקרח – מנוי 6000 שקל. בחו"ל בחורף פשוט יוצאים לאגם הקרוב ומחליקים, ואפילו, מתחמים בסכומים סמליים.

רכיבה על סוסים – איפה אפשר כבר לרכוב ? ביער בן שמן, קשה להגיע לשם וגם הרכיבה עולה הרבה כסף. אפשר להרשות לעצמי פעם בשנה אם בכלל.

החלקה על גלגליות – רוב השנה מזג האוויר לא בדיוק נוח – חם מידי בקיץ, בחורף הלחות עושה את הקור מקפיא וחודר עצמות, גם אם רשום בתחזית 16 מעלות. כך שאפשר באוקטובר-נובמבר ובמרץ-מאי.

אם יוצאים למקומות בתקופות חגים או בסופי שבוע, העומס שם כלכך מטריף שפשוט כל החשק יורד ברגע. כל המסה האנושית הזאת, כל הפקקים וכל הצרחות והילדים שמשתוללים גורמים לי להתקף חרדה. אני צריכה את השקט שלי, גם אם אני יוצאת לבלות במרכז מסחרי או מסעדה.

כך שכל החיים שלי בישראל אני מרגישה כמו זומבי. לקום בבוקר, ללכת לעבודה [אם אני משמרת בוקר], לחזור, מחשב, פלאפון, לישון. ושום פעם. חסר לי משהו. פה בישראל אני מרגישה שזה בושה שיהיה לי זמן פנוי, תחביבים. אנשים תוקעים בי מבטים כשאני לוקחת מלא חופשים, כי אני פשוט צריכה את זה. כל הלחץ הזה, כל העבודה עבודה עבודה, לא עושה לי טוב. זה משפיע עליי במצבי רוח מתחלפים, התקפי חרדה ולעיתים קצת דיכאון.

החום פה עושה לי מיגרנה, אני אלרגית לשמש ונהנית מפריחה בחצי מהשנה. לא יכולה להניח את הרגל בחוץ באוגוסט בלי שאני חוטפת מכת שמש וסחרחורות קשות, גם אם אני שתיתי לפני מיליון בקבוקי מים. כל הקטע הזה שמזג האוויר מגביל אותי, הורג אותי. וגם עד שיש לי זמן להיפגש עם חברה שלא ראיתי מלא זמן, חוסר תחבורה ציבורית בשבת, מגביל אותי עוד יותר. אני מרגישה שחונקים אותי. אני מרגישה כמו ציפור בכלום מזהב שבסה"כ רוצה לצאת לחופשי, לעולם הגדול.

ושלא לדבר על האנשים … גועל נפש. אני הולכת למעדנייה לבקש גבינה מגורדת, המוכרת מסתכלת עליי במבט חמוץ ואומרת לי : למה את עושה לי את זה ?!. אני מרגישה לא נעים, בסה"כ רציתי להכין פיצה.
אני קונה מוצר ב-7 שקל ואני תקועה עם שטר של 100 ועם אשראי. אני מביאה למוכר שטר של 100 הוא מתחיל לצעוק עליי : "מה אין לך כסף קטן?". אני עונה לו ברוגע, "לא, זה מה שיש לי בארנק". אני מביאה לו אשראי, אולי הוא יהיה מרוצה, וגם זה, מוגזם בשבילו. "בשביל 7 שקל את מביאה לי אשראי, אין לך בושה?!" רציתי פשוט לזרוק הכל וללכת. אילו זה לא היה דחוף, באמת הייתי עושה את זה. בסוף הוא עוד הואיל בטובו "לוותר" לי וקיבל אשראי. אבל יצאתי משם בתחושה כלכך לא נעימה. אני לא מתאימה את הארנק שלי לצרכים של המוכרים עם כל הכבוד !

עם כל היחס הזבל הזה לאדם שעומד ממולך, כבר אפילו אין לי חשק לצאת להליכה. כי אני יודעת שאתקל במכוניות מצפפות, אנשים שמקללים אחד את השני ובכלב שעושה קקי על הספסל. שום דבר מיוחד, שגרה.

בבית ספר סבלתי מיחס מגעיל מהמורות, מבריונות מצד התלמידים ומתחושות ניכור עצומות. זו הייתה התקופה הכי חרא בחיים שלי, ולא משנה מה אני עוברת, אני לא מתגעגעת אפילו קצת לבית ספר. מורות שמתעלמות מקיומי, מנהלת שטוענת שאני ממציאה כאשר סיפרתי לה שזרקו עליי אבנים, יועצת שחושבת שאני עם בעיה נפשית כי אני לא צורחת ונלהבת כמו כולם … תקופה אפלה. מאחוריי …

שירות לאומי, נתתי את נשמתי למקום השירות והם החליטו להלשין לרכזת שלי שאני יושבת רגל על רגל ולא עושה כלום. לקחו אותי למלא שיחות, השפילו אותי, אמרו לי שאני בעייתית, שזה לא פעם ראשונה שמתלוננים עליי, שכל הצוות מתלונן עליי שאני רק מפריעה להם … אני לא אכנס לפרטים, אבל ממש ירד לי כל האמון במדינה הזו ואפילו ברצון להתנדב.

דת, אני אתאיסטית חסרת דת. ואני סובלת כל פעם ממבטים חמוצים ומהטפות מוסר על דרך חיים שלי. כפייה דתית בכל מקום, אסור לערבב בשר עם חלב, לאכול חזיר זה בושה וחטא המשתווה לרצח וכמובן, הפינגווינים האלו שמחליטים על כל דבר כאן, בלי להתחשב במיליוני החילוניים שנדפקים כל פעם מחדש. אני לא מתחברת יותר עם אנשים מסורתיים, לא מהקטע של גזענות או משהו, מהקטע כשבקיץ אני צריכה לסבול מהם הערות כמו "למה את לובשת שורט" "תתלבשי צנוע יותר", "למה את שותה קפה אחרי שניצל". קפצו לי. אני לא מתכוונת להתבשל בחיים, אני מספיק סובלת מאלרגיות מהחום והשמש !

בישראל אני תקועה בבית. זה מדכא אותי. מצד אחד אני באמת אוהבת להיות בבית, לנוח ולכתוב, אבל לא באופן מוגזם. אני אוהבת גם לטייל, לנשום אוויר, לראות אנשים. בישראל, אני מרגישה שגם את זה לוקחים ממני. כבר לא נעים לי כלום, לא להסתובב בחוץ, ולהיות בבית מתחיל להימאס. עם הזמן זה מה שגרם לי להבין שאולי במקום אחר יהיה טוב יותר. אני לא מצפה שהכל יהיה מושלם, אין דבר כזה מקום מושלם, אבל תמיד יש איך לשפר את איכות החיים ולשנות לסביבה טובה יותר.

הבנתי שהחיים בישראל לא מתאימים לכל אחד, במיוחד לטיפוסים שקטים יותר, ביישנים או כאלו שמתעניינים בדברים אחרים שהם לא אנימה/סלבס/מטאל. זו לא הפעם הראשונה שנתקלתי באנשים שסובלים כאן רק בגלל האופי שלהם, או בכלל החינוך שקיבלו.

עם הזמן הבנתי שזו לא בעיה בי ובאופי שלי, זו בעיה של הסביבה, שלא מסוגלת לקבל בן אדם שהוא קצת שונה.

מאת
אני לא באה להראות את הצדדים היפים בסיפור ההגירה כפי שרבים נוהגים לעשות. אני באה להראות לכם מנקודת מבט של מישהי צעירה, עד כמה זה קשה ומאתגר להגר. אני רוצה לתת את התקווה לעוד אנשים בגילי וגם צעירים יותר, שלא רואים את עתידם בארץ וחולמים להגר בעתיד.

הגב

8 תגובות ב "החיים בישראל לא מתאימים לכל אחד"

הודע אל
מיון לפי:   החדש ביותר | הישן ביותר | לפי מספר הצבעות

מבין מאוד לליבך, ונוס.

מקווה מאוד שהכל יבשביל בקרוב לשינוי המיוחל, ובעיקר, שתמצאי אושר, היכן שלא יהיה.

אין מצב כזה שהכל שחור או לבן.במדינות המערביות לא הכל ורוד.ויש מכל סוגי האנשים.טובים.בינונים.רעים.לא הכל דבש.אבל מי שרוצה להגר הרי שבוודאי יהגר.אין מצב בעולם שהכל רע בישראל.שכולם רעים.לא כולם רעים.לא כולם דתיים.לא כולם גסי רוח.יש אתיאיסטים.ולא כולם נודניקים וטרחנים.ונדחפים.זה ממש לא ככה.נכון שיש תרבות כללית מרגיזה.ויש הרבה מה לתקן.אבל זה לא כמו התיאור שלך.אכן אני מסכים שמי שלא מוצא עצמו בחברה יסבול מאוד.אבל זה יכול לקרות לכל אדם בעולם.בקיצור יש המון לשפר.ומי שירצה להגר.בהצלחה.וזה לא רע להגר.

[השורה שהיתה כאן נמחקה בשל הפרה של מדיניות התגובות של ליב ישראל]

כמו גם, מסתבר נשקפת מפוסט זה ראייה של גנון, דיס אינפורמציה וכפיות טובה.

ואוו אני ממש מבינה אותך… ההורים שלי עשו עלייה מאוסטרליה לפני 20 שנה בערך והם ממש ציונים. וכל פעם שאני מתחילה לדבר איתם אל איך זה קשה לגור בישראל ועדיף לחזור לאוסטרליה הם מסתכלים עליי כבוגדת.

החיים בישראל לא קלים בכלל. מה שהכי מציק לי זה הזבל, הרעש והליכלוך שמסביב ושלא לדבר על החוצפה שיש לפעמיים לאנשים בישראל.

אני שמחה לשמוע שיש עוד ישראלים שחושבים כמוני, נותן תקווה

היי ונוס, הסיפור שלך והחוויות שלך נשמעות ממש באופן דומה לשלי, כל ההתנהגות הבהמית של האנשים והחוסר כבוד והרעש, ממש מוכר. מאחל לך שתצליחי למצוא את המקום שתרצי לחיות ותמצאי את האושר שלך. 

סיפורך דומה באופן מדהים לשלי והוצאת לי את המילים מהפה, אשמח ליצור קשר איתך במייל

wpDiscuz