סיפור ההגירה שלי לניו זילנד חלק 2

את החלק השני אכתוב בסדר לא הכי רגיל, אני הולך לחזור אחורה, אחורה לזמן שקדם להגירה. כאשר כתבתי שהסיפור ההגירה החל על ספסל בתחנה רכבת, זה נכון רק לגבי ההגירה לניו זילנד, אך מה לגבי הגירה באופן כללי?

נולדתי באוקראינה בדיוק כאשר ברית המועצות התפרקה. זה איפשר להוריי להגר למדינה מכיוון שהחיים באוקראינה לא הצליחו להם אז מכל מיני סיבות הם היגרו לישראל. במשך השנים הייתי נוהג לשאול את הוריי, מדוע דווקא היגרתם לכאן? למה התפשרתם על מדינה כמו ישראל, שאולי מבחינות מסויימות היא טובה יותר מאוקראינה אך היא לא קרובה בכלל להיחשב לחלק מהמדינות הטובות בעולם למגורים מבחינת איכות חיים. למה לא לשבדיה, נורבגיה, אנגליה, ארה"ב, קנדה, גרמניה, אוסטרליה, ניו זילנד, סינגפור? הרי באותה תקופה היה כל כך קל להגר. תנאי ההגירה היו הרבה יותר פשוטים, אפילו דלתות ההגירה לארה"ב היו פתוחות, רק תבואו. לא, הם בחרו דווקא לשם, לישראל, בגלל שקיבלו "סל קליטה" שהמענק הזה הגיע מבחוץ ואת רובו המדינה לקחה והשאירה פירורים לעולים.

באמצע שנות ה-90 עדיין לא היה "משבר דיור", וזוג עובד בשכר מינ' יכול היה לקנות דירה מעולה באיזור טוב עם משכנתא בסיסית ולא חונקת. אז גדלתי וגדלתי וגדלתי ולא התחברתי חברתית למקום שחייתי בו. לא קניתי את החומר שמלמדים אותי בבית ספר, ההורים שלי גם לא התחברו חברתית ותרבותית למקום הזה. אז למה הם פה? נו, הסל קליטה כבר אמרנו. כשהייתי נער בן 15 התחלתי לעבוד. זה היה במלון בים המלח. עבדתי כחדרן, עבדתי קשה והמשכורת הראשונה שלי היתה 2800 שקל. לפני כן לא בדיוק הבנתי לאן הוריי נעלמים לרוב שעות היום וכאשר חוזרים הם אומרים "עייפים" או שאין להם כח לא אליי ולא לאף אחד. עכשיו לי זה היה יותר ברור.

העבודות היחידות שממש נהנתי לעבוד בהן בישראל זה כאשר נתנו לי עבודה עצמאית. אם זה להיות סוכן מכירות עם יעדים ולא היה לי מנהל שישב על הראש פרט לבדיקה אם עמדתי ביעד או לא. בתוך המקומות שעבדתי למדתי מהר מאוד את חוקי המשחק. בישראל בשביל להתקדם במקום עבודה צריך לרמוס מישהו אחר. במקום העבודה, בשביל לממש זכות צריך לדעת לפתוח את הפה. לא הכינו אותי לזה בבית ספר. המציאות בבית ספר היה שינון חומר ששכחתי ולעיתים די קרובות, והייתי צריך לשרוד את היום שהיה מלא באלימות ומכות כדי שכמה ילדים יוכלו לחזק את האגו שלהם, אחלה חוויה.

בהמשך הוריי שלחו אותי לבית ספר צבאי והתהליך הזה עבר בהצלחה. שם הייתי צריך לשחק משחק אחר שבו הייתי צריך לכבד "מפקדים" כי צריך ולא בגלל שאני מעריץ את מי שהם, כי ככה זה המערכת הצבאית, אל תחשוב ותעשה מה שאומרים לך. בתור בן אדם חושב לשורש הדברים מטבעי ולא מושפע סביבתית, עשיתי רשימת בעד ונגד לגיוס שהצד נגד על הסקאלה היה כבד כל כך שכבר עשה חור מתחתיו.

וגם הסיפור של "צריך להגן על המדינה" גם לא קניתי, להגן מפני מי? מי האנשים שיצרו את הבעיה מלכתחילה? ולמה אני צריך לקחת אחריות על שגיאות של אנשים שאני לא מכיר? להגן על מדינה שלמה זאת אחריות עצומה, להחזיק כלי שיכול להרוג (נשק) זה אחריות עוד יותר גדולה, למה מי אני שאקבע מי אמור לחיות ומי למות? ועוד בגיל 18 שהמוח שלנו לא מפותח ואפשר להשתיל כל ערך ולהשפיע בקלות. כל האנשים שהיו בגילי, בשכבה בבית ספר בכלל לא חשבו על לשאול שאלות, כמו האם החבילה שמכרו להם בבית ספר זאת המציאות או שאולי זה חלק מתוכנית גדולה יותר?

בקיצור, לצבא לא הלכתי, הכל נסגר באופן חוקי, כמובן, ולא ברחתי לשום מקום. שירות לאומי כן עשיתי. למה? כי בחרתי, ולא כי חייבו או הכריחו אותי. בן אדם אי אפשר להכריח לעשות משהו, ואם כן, הנשמה שלו הולכת לסבול, מאוד לסבול, וזאת הקרבה ענקית שהמון אנשים עושים. חיים כטייס אוטומטי ולא נותנים משוב למעשיהם והחלטות שלהם או לא מקשיבים לאינטואיציה שלהם. אך הייתה לכך הקרבה חברתית, איבדתי את רוב “חבריי” באותה תקופה, בגלל שבחרתי לא ללכת בעקבות העדר ולרוץ עם האמת שלי.

כשאני מסתכל אחורה, האם עשיתי נכון כאשר הלכתי עם האמת שלי? ועוד איך! הרגשתי טוב, החברים הבאמת אמיתיים, אלה שנשארו איתי בקשר, ולא נתתי לאופי שלי להתעצב בדרך שהמערכת רצתה שאתעצב. הספיק לי שניסו לשטוף לי את המוח בבית ספר עם מידע שרובו לא משרת אותי בחיי כלל! אני מודה לבית ספר שנתן לי את הסיבות והמוטיבציה לחפש אחר האמת ואחר האינפורמציה שבאמת תורמת לחיים.

באותה תקופה חבר טוב שלי היגר לאוסטרליה, והייתי מופתע. אתה רק בן 19, איך אתה הולך לעשות את זה? ובכן, היתה לו תוכנית: לחסוך כסף, ללכת לשם ללמוד ואחר כך נראה מה יהיה. אתם יודעים, כאשר יש מישהו בסביבה שאשכרה עושה דבר כזה, זה נותן לכם מוטיבציה, ופתאום הבלתי אפשרי מתחיל להיות אפשרי ולקבל הגיון וייצוג במציאות.

חו"ל תמיד היה בעורקים אצלי, ההורים שלי אף פעם לא לקחו אותי לחו"ל כאשר הם טסו לאירופה או חופשות אחרות, כי מבחינתם לנוח זה היה "ללא ילדים", אז תמיד השאירו אותי בחור במדבר (באר שבע) לנשום אבק כל היום. ותכל'ס, ביקשו ממני לעשות ניקיון מדי פעם של אבק, אך מה הטעם לנקות אם אחרי יום בדיוק כל הרהיטים היו מתכסים בשכבת אבק חדשה?

החלטתי שגם אני רוצה להגר לאוסטרליה! כמו כל אחד חדש שלא מבין כלום בהגירה, נכנסתי לאתר ההגירה הרשמי של אוסטרליה והתחלתי לקרוא. מבחינת קריאה האנגלית שלי היתה טובה, מבחינת דיבור? ובכן, עם מי כבר יצא לי לדבר באנגלית בארץ? התחלתי להבין שהתהליך מסובך אך מתחיל להתבהר, 60 נקודות! זה מה שצריך בשביל הגירה. ראיתי איזה מקצועות מבוקשים באוסטרליה ובחרתי מקצוע שלא רק פופולארי להגירה, אלא גם שאני באמת אהנה ממנו, אתרום ואתפתח בו – עבודה סוציאלית.

כן, שמעתם נכון. עד היום (פברואר 2019) עבודה סוציאלית זה מקצוע מאוד מבוקש באיזור אוסטרליה – ניו זילנד. לפני כן עוד חשבתי, איזה בעיות חברתיות כבר יכולות להיות במקומות כאלה? בישראל יש בעיה בטחונית, סטרס כלכלי, שחיתות, זיהום אוויר וכל הסלט שאנשים צריכים לאכול יום ביומו ומתים לברוח ממנו למקום אחר. מה הבעיה באוסטרליה? לא היה לי ברור, אבל אז עוד לא חפרתי לעומק, כי הפוקוס היה להפוך את עצמי למהגר מבוקש שהמדינה תרצה אותי.

עכשיו למה לא הלכתי באותו דרך של החבר, לעבוד בעבודה שמשלמת שכר כמה שיותר גבוה, 12 שעות ביום כדי לחסוך כסף ללימודים באוסטרליה? זה לא שהדרך שלו לא נכונה, ובסופו של דבר הוכיחה את עצמה וכיום הוא אזרח אוסטרליה, אך לאופי שלי זה פחות התאים. אני תמיד בוחר דרך שיש בה לב ודרך שבה אוכל להנות מהתהליך, משום מה הנשמה שלי לא זעקה מעבודה של 12 שעות ביום בחברת ביטוח במשך שנתיים לפחות להשיג את כסף הדרוש.

בכל מקרה, כשהחלטתי ללמוד, באותו יום תהליך ההגירה שלי החל!

כן כן, עוד הייתי בישראל, עוד לא היה לי מקצוע או תואר ראשון, והאנגלית שלי לא משהו, אך ההגירה התחילה בהחלטה! זאת אומרת כאשר הבן אדם החליט שהוא מהגר מישראל, זאת קביעת עובדה ליקום, זה הולך להיות האורח חיים שלי, אין כאן ויכוח! אותו דבר אמרתי להוריי, אני מהגר. ההורים שלי צחקו לי בפנים ששמעו את זה וחשבו שאני מספר בדיחה. זה היה בשנת 2009. ב-2010 התקבלתי ללימודים (באורח פלא, כי לא היה לי פסיכומטרי מספיק גבוה או מספיק לשכר לימוד ואפילו ההרשמה ללימודים הייתה 3 שבועות לפני שהלימודים החלו, ובארץ אתם יודעים חצי שנה מראש צריך להירשם) אך עדיין התקבלתי והתחלתי ללמוד! ככה היקום עובד כאשר יש נחישות ופוקוס על המטרה ללא ספקות, ניסים קורים.

עכשיו נשאר לי להתפטר מהעבודה, להגיד לכולם שאני עוזב את העיר, צריך למצוא מגורים ולהכין את עצמי נפשית ל-3 השנים הבאות!

החלטתי ללמוד באילת, להתרחק מהמשפחה והחברים וליצור לעצמי סביבה חדשה. זאת היתה ההכנה להגירה, להתחיל במקום יחסית חדש אך עדיין עם קרבה מסויימת להורים, כי כאשר אני אהיה בצד השני של העולם אצטרך לסמוך רק על עצמי!