זכינו בזכות הבחירה

אזהרה: לא פוסט על בחירות 😉

בזמן האחרון אני חוזרת עם עצמי על המשפט: "זה שיש לי זכות בחירה לא אומר שיהיה לי קל". אני מרגישה שיש משהו מאד מתעתע בזכות הבחירה. לפעמים נדמה לי, או שלפחות אני מצפה, שאם בחרתי לעשות משהו בחיים, אז גם יהיה לי קל.

אני נתקלת בזה גם אצל אחרים בהקשר להגירה. אנשים רוצים לדעת שזה יהיה "שווה" לעבור לקנדה. רוצים לדעת שהם ירוויחו יותר כסף, שהבית שלהם יהיה יותר גדול. יש היגיון ברצון להשיג את הטוב ביותר ובקלות. אבל… הגירה זה תהליך. שינוי של שפה, של מקום, שינוי מזג אוויר (ועוד). איך אפשר לצפות שכל זה יהיה קל. למעטים שבנינו, שיכולים לבחור את כיוון החיים שלהם, יכולה להיות האשלייה שבחירה = קל, אך המציאות שונה לחלוטין וזה באמת שלא משנה איזו בחירה נעשה.

איפה זה תופס אותי?

ה"חבוב" בבית כבר בן 4 חודשים. המפגש איתו הביא איתו כל כך הרבה רגשות והוא כמובן הביא וממשיך להביא המון, המון אושר (וגם חוסר שינה). כבר יצא לי שאנשים שפגשו אותי ושמעו שיש לי ילדה בת 14.5, ילד בן 12 ותינוק, שאלו אותי אם זה היה בטעות. אז לא, החבוב היה מאד מכוון, בחרתי להביא ילד שלישי ובעבר גם בחרתי לעבור לקנדה ובאמת שניתנה לי הזכות לבחור.

אבל פתאום עכשיו, אחרי שנתיים וחצי בקנדה, אני מוצאת נקודות אחרות של קושי. אולי קושי זו לא המילה, אלא עצבות קלה, פספוס… החבוב שהצטרף למשפחה כבר בן 4 חודשים ומעבר לצילום מסך, ההורים שלי לא ראו אותו. אין מילה נכונה ומדויקת שתסביר את הרגשות שלי לגבי זה.

שתי לידות בית

שני הילדים הבוגרים שלי נולדו בבית. הגדולה יצאה לעולם בשעה 2:16 ושמונה שעות לאחר מכן ההורים שלי כבר אחזו אותה. הבן שלי נולד בשעה 18:30 ופחות משלוש שעות לאחר מכן ישבנו כולנו יחד והסתכלנו על הקסם. עכשיו עברתי הריון שלם (כמעט שלם), ניתוח, עברו 4 חודשים ו… עוד לא התראינו. אמא שלי דייקה להפליא כשאמרה שהיא מתגעגעת אליי, אל שני הילדים הגדולים ועוד לא לחבוב, כי היא פשוט לא מכירה אותו ואני תהיתי אם אפשר להתגעגע למישהו שלא פגשנו.

זו הבחירה והיא בחירה טובה

לפני כארבע שנים וחצי עשיתי בחירה לעבור לקנדה. הייתה לי הזכות להיות בין האנשים שיש להם ברירה, שיכולים לבחור בשביל עצמכם וזו בחירה טובה. מכל נקודת מבט, זו הייתה החלטה מצוינת. הגענו ביולי ויצאנו לטייל עם מעילים, כי היה לנו קר. הילדים נכנסו לבית הספר, עברו משבר קטן ועכשיו אני יכולה להגיד שהמעבר עשה להם טוב ועוד טוב. אני גרה במקום שקט, רגוע ועל פי העיתונות, במקום עם האנשים הכי נחמדים בקנדה.

עד כה אני מסכמת את חוויית המעבר כטובה מאד. כמובן, עם קשיים, פחדים, התמודדויות. לא פעם הייתי העמוד התומך של הילדים (וכנראה עוד אהיה אך לא בטוח שבהקשר זה). זה מה שקורה כשעושים בחירה. מתמודדים איתה, נותנים לקשיים הזדמנות. הופכים את המילה קושי לאתגר ואז צולחים אותו.

קשקשטא אמר

אמא שלי נהגה לצטט את קשקשטא כשאמר שכאשר יוצאים לטיול כל מה שצריך לקחת זה את אמא. מנסיון עשיר של טיולים משותפים אני יכולה להגיד שהוא לגמרי צדק. אמא שלי אלופה בלסדר עניינים, לדאוג שלילדים יהיה מה לעשות, למצוא הנחות, אטרקציות והגעה למקומות מיוחדים. היא אלופה, זה הכל.

אבל אמא שלי גרה בישראל ואני פה. הייתי בהריון, ילדתי, עכשיו חבוב בן 4 חודשים וכשאני מפרסמת תמונות שלו בפייסבוק היא כותבת שהיא מחכה לחבק אותו. אני כל כך מבינה אותה, כי גם אני הייתי רוצה שהיא תיתן לו חיבוק, אבל זו הייתה הבחירה שלי וכמו שכתבתי, הייתה לי את זכות הבחירה אבל זה לא הופך את ההחלטה לקלה.