פוסט אורח מאת איתמר, גרמניה.
אנחנו, היהודים/ישראלים/ציונים/גוּד גַייז, מקדשים את החיים. הם, הערבים/פרסים/מוסלמים/בֵּד גַייז, מקדשים את המוות. אנחנו שולחים את ילדינו לבית ספר; הם, לפעולות התאבדות. אנחנו שמים לילדינו סנדוויצ'ים בילקוט; הם שמים לילדיהם מטעני נפץ. פעמים אין ספור שמעתי את הטיעון הנדוש והטיפשי הזה, שמיליטנטים יהודים וישראלים משתמשים בו בכדי להצדיק כל פעולת איבה נגד ערבים או בכדי לא לשאת ולתת עמם. אני לא בהכרח חולק על הטענות נגד תרבות ההתאבדות והאלימות המושרשת חזק בעולם הערבי והמוסלמי, אבל הרעיון שאנו הישראלים מקדשים את החיים הוא רעיון כה מנותק מהמציאות שהגיע זמן לפוצץ אותו מהשיח הציבורי אחת ולתמיד.
בואו נתחיל מההתחלה, מסלע קיומו ונימת נפשו של העם הנבחר—התנ"ך. אם זה ספר שמייצג את קדושת החיים, אז בשמחה מוסר אני את נשמתי לשטן. פרק אחר פרק אנו קוראים איך בסיועו ובעידודו של אדוני צבאות, עם הסגולה משמיד, מכחיד, הורס, רוצח, מענה, שורף, אונס, מעביד ופותח לכל הגויים את הצורה. ולא רק לגויים. אישה נואפת? תסקלו אותה! גבר שוכב עם גבר? מוות על המקום! מישהו נהנה מהחיים בסדום? אל תשאירו אחד בחיים שם! אני מבין שרוב השטויות שכתובות בתנ"ך לא קרו באמת ושלספר זה אין שום סמכות מוסרית, אבל זה לא אני שהחליט שזה ספר הקודש, סלע קיומינו וגו'. עם ומדינת ישראל קבלו את מגילת האלימות הזאת כספר הקודש, ועם כזה אינו יכול להתיימר להיות עם שמקדש את החיים. עם שמקדש את החיים היה מקבל את הצו הקטגורי של קאנט כסלע קיומו, ולא איזה גיבוב שטויות פסיכוטי המהלל רצח המונים.
בואו ניקח כמה אלפי שנים קדימה ונגיע לימי הביניים. בבית הספר לימדוני מורותיי הזקנות את אותם סיפורים מצמררים על יהודים שעונו עקב היותם יהודים, אך לא נשברו וסירבו להמיר את דתם. חלקם בחרו בגרדום על פני המרה, ואחרים בחרו להישרף בעודם בחיים כיהודים מאשר למות בחניקה מהירה כנוצרים. אין לי כוונה ללעוג לאותם קדושים מעונים, שהרי אני מכבד אנשים שעומדים על שלהם גם במחיר כבד. אבל למה למורה בסוף המאה העשרים לספר סיפורים כאלו ולהדגיש שמוות כיהודי עדיף על חיים כנוצרי? איזה מסר זה שולח לילדים? האם ההבדל בין איוולת היהדות לפסיכוזת הנצרות גדול כל כך שהוא מצדיק לעמוד בעינויים ומוות? למה לא לקדש את החיים ולחיות כנוצרים? למערכת החינוך הפתרונים.
משם נמשיך בסיור המודרך דרך תרבות המוות היודו-ישראלית ונגיע למשפט המפורסם "טוב למות בעד ארצנו”, אחד מהמשפטים המתועבים והמחליאים ביותר שאי-פעם יצאו מפיו של אדם (בהנחה שטרומפלדור אכן אמר אותו). אך אמרה זדונית זו מתנוססת בגאווה בבתי ספר, בתי כנסת ומוסדות ציבור בישראל, ומזכירה לכולם שחייהם הם כלום לעומת הדר המדינה, שאנחנו בסך הכל לבנים קטנים בחומה גדולה, ושלבנים נשברות לפעמים, כמו שיגיד לך כל בנאי מתחיל. פּוֹל פּוֹט בעצמו לא יכול היה לחשוב על אמרה תמציתית יותר לתיאור פשיזם חולני. ומה עם "במותם ציוו לנו את החיים" המפורסם? כלומר, אתה חי רק בגלל שמישהו מת. חייך נקנו בדם, ואם ביום מן הימים תידרש לתת את חייך למען המדינה, אל תתלונן: אתה בסך הכל מחזיר חוב. המוות כיסוד החיים: גם הפסיכים של כת השטן לא יכלו היו לפתח תפיסת עולם אפלה יותר.
ומפה אנו מגיעים לאם כל קידושי המוות: גיוס החובה לצה"ל. כאזרח יהודי במדינת ישראל, אתה מחויב להצטרף לארגון שיכפה עליך להרוג, לסכן את חייך, ובמידת הצורך—שייקבע באופן שרירותי על ידי פוליטיקאי מחרחר מלחמה או קצין צמא אקשן—גם למות. אפילו כופים עלייך בבקו"ם לחתום על טופס שאומר שתתן את חייך במידת הצורך. ועם ישראל, ברובו המכריע, מצדד בחגיגת העבדות והדמים הזאת. אותו עם שאומר לעצמו שהוא מכבד את החיים. אותו עם שאומר לעצמו שהוא עם סגולה.
ובצבא—הורגים, שהרי קל לשכוח שקדושת החיים היא קדושת החיים של כולם, לא רק של יהודים. רקטה רעועה אחת המורכבת מסיר נירוסטה וכמה גפרורים נופלת בשדה פתוח ליד שדרות, ומיד מכריזים כלי התקשורת שעם ישראל בסכנה קיומית, אבל כש F16 ישראלי יורד על שכונה בעזה והורג מבוקש וכמה ילדים, מוזכר הדבר בעיתונות כעוד נצחון לעם הספר על עמלק. אז מתו כמה ילדים, אז מה? אשמתנו שהם היו שם? אגב, איך אמור הציבור לדעת שהמבוקש הנ"ל אשם במשהו? כוחות הבטחון, שלא הצליחו להבדיל בין טרוריסט בעל שם למלצר מסכן בלילהאמר, מצפים מאיתנו שנסמוך עליהם לחסל ללא משפט מישהו שהם טוענים שאחראי לפעולות כלשהן. אילו פעולות? זה מסווג, אבל סמוך על צה"ל—הוא אשם. תשמע שהוא ומת, ותשמח.
אבל כשחיילים ישראלים מתים, אז מגיעה חגיגת קידוש המוות אל נקודת הסיום שלה, שהיא גם נקודת ההתחלה של סיבוב חדש. חייו של חייל צה"ל זולים, שהרי כמגויס בכפייה הוא סחורה זולה וברת החלפה. ואנו, כעם שמקדש את החיים, פיתחנו לעצמנו מערכת שלמה שמטרתה להלל ולשבח את הנופלים ואת מותם, שיראו אחרים איזה קוּל זה למות כחייל. ימי זכרון, צפירות, תפילות, עיטורים וצל"שים, העלאות בדרגה לגופה, מטחי כבוד, משמרי כבוד, עמידה בדום, הצדעות, זרי פרחים, משואות, עיטוף הארון בדגל. נאומים של פוליטיקאים שגרמו למלחמות ולמוות מלכתחילה ומנסים לאחד אותנו תחת השכול, על מנת שנתמוך במלחמה הבאה. שירים עצובים ברדיו. תוכניות על נופלים בטלוויזיה. תזכור איך מתו בשבילך. תראה איזה עיטור הוא קיבל, ואיך אמא שלו גאה. גם אתה יכול לזכות לכבוד כזה. גם אמך אולי תזכה לחיבוקים ונשיקות. גם אותה יבקר הנשיא.
כל מה שאתה צריך לעשות זה למות.