סיפור הגירה שלי לניו זילנד חלק 1

הגירה לניו זילנד, הכל מתחיל ממחשבה, ממשיך לעשייה או במקרה הזה להרפתאה מופלאה.

הכל התחיל משיחה עם חבר על ספסל ליד תחנת הרכבת ברמת גן. אז עוד הייתי בשנה השנייה שלי ללימודים באוניברסיטה בישראל, בן 21. עוד בגיל 17 החלטתי שאני מהגר מישראל למדינה אחרת, החלטתי להגר לאוסטרליה. אחת הסיבות שהלכתי ללמוד עבודה סוציאלית היא, שהמקצוע הזה מבוקש להגירה באיזור הזה, וגם התעודה מהאוניברסיטה שלמדתי בה בישראל קבילה שם. אז החבר אמר לי, תקשיב, נפתחה תוכנית חדשה של טיול-עבודה בין ניו זילנד לישראל, 200 ישראלים שיגישו לויזה יקבלו אופציה לעבוד ולטייל כשנה לניו זילנד. אמרתי לעצמי, ניו זילנד מאוד קרובה לאוסטרליה, וגם האנגלית שלי היתה בקאנטים אז זאת היתה הזדמנות טובה לשפר אנגלית, להיות קרוב לחלום שלי וגם לחוות משהו שונה בחיי.

בתחילת השנה השלישית שלי ללימודים הגשתי בקשה לויזת טיול-עבודה. השעה היתה 11 בלילה, הייתי מוכן עם כל המסמכים ואמצעי התשלום כדי להגיש בזמן לפני שהמקומות יגמרו. 10 דקות לקח לי למלא את הפרטים ולשלם!  לאחר שסיימתי הבנתי שההרשמה נסגרה לאחר כ-15 דקות! הספקתי!! עכשיו נשאר לחכות לראות אם יאשרו אותי.
אחרי 3 שבועות קיבלתי את הויזה. בגלל שהייתי רק בהתחלה של השנה האחרונה שלי ללימודים, הייתי צריך לסיים בהצלחה ולחסוך כסף לטיול כי תאריך הכניסה האחרון עם הויזה הוא שנה מהיום שקיבלתי. אז את הלימודים סיימתי, עבדתי מאוד קשה ב-3 עבודות כדי לחסוך כמה שיותר. לא קראתי כמעט כלום על ניו זילנד ואמרתי, נגיע ונהיה ספונטניים. בגלל שזאת היתה הפעם הראשונה שאני נוסע לחו"ל ליותר משבועיים, היתה לי חרדה רצינית אך לא ויתרתי לעצמי, כרטיסי הטיסה כבר היו קנויים, ובזמנו גם היתה לי בת זוג שנסענו ביחד וזה עזר עם החרדה.

בגלל שהטיסה היא כ-30 שעות, ויש כ-12 שעות הבדל בשעון, אז הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו זה להגיע וללכת לישון. איך שנחתנו באוקלנד (העיר הגדולה ביותר בניו זילנד), לקחנו שאטל לאכסניה והלכנו לישון. להתאושש לקח לי כ-3-4 ימים. מערכת האוטובוסים באוקלנד לא התאימה לי, אז השכרתי רכב, ושבועיים לאחר מכן קניתי את הרכב הראשון שלי!

בארץ לא יכולתי אפילו לחשוב על רכישת רכב! המחיר של הרכבים עם הביטוחים, טיפולים וכו' היה יותר מדי לא משתלם בשבילי. בניו זילנד הרכבים מאוד זולים בהשוואה, הביטוחים זולים יותר משמעותית, טסט לרכב זול (כ-30 דולר בממוצע). הרישיון הישראלי תקף לשנה אחת בניו זילנד ללא צורך בבחינה לרישיון מקומי.

בחודש הראשון הייתי באוקלנד. הימים הראשונים לאחר ההתאוששות התמקדו בבירוקרטיה, פתיחת חשבון בנק, חבילת סלולרי, ביטוח וכו'. בהמשך למדתי מעט אנגלית, עבדתי בעבודה זמנית בשדה תעופה (ספירת ברגים), היה מעניין וחדש. לאחר כחודש עזבתי את אוקלנד ונסעתי לטייל.

לאחר כחודש של טיול שנשארתי באכסניות ומארחים הבנתי שאני רוצה לשדרג את חוויית הטיול שלי ולקנות רכב שבו אוכל לשים מיטה מאחורה ולישון ברכב. רציתי להתעורר כל בוקר במקום חדש. ואז מצאתי את היפיפיה הזאת:

רכב גדול, אמין מרווח ובדיוק מה שחיפשתי. עם הרכב הזה, הVan life שלי החלו. טיילתי ברוב ניו זילנד, בשני האיים. כאשר הגעתי לראשונה חשבתי שאגיע לאיזה חודש חודשיים ואחזור, אך כל 3 חודשים דחיתי את כרטיס הטיסה חזרה בעוד 3 חודשים וכך הלאה. נהניתי מאוד. הטבע מטורף, ההיפך הגמור של המדבר שבו חייתי בישראל. המשכתי לטייל ואז הגיעה המחשבה, רגע, אולי אני אהגר לכאן? בוא ננסה, מה אני צריך בשביל להגר לפה? הלכתי ליעוץ עם סוכנות JEWISH IMMIGRATION לניו זילנד שנותנים סיוע הגירה בחינם ליהודים. נפגשתי עם סטן באוקלנד, הוא הסביר לי בנימוס כיצד להגר לפה, שבעצם אני צריך לקבל הצעת עבודה במקצוע שלמדתי בו ולשפר אנגלית. ושורת המחץ, לשנות את המבטא שלי שהוא כבד מדי ולא מתאים לתרבות המקומית. המשכתי עם הנימוס ובירכתי אותו בשלום ולא להתראות.

הכנתי קורות חיים ומכתב מקדים (מכתב מקדים הוא חובה בניו זילנד, משהו שבישראל לא עשיתי בחיים), והתחלתי לשלוח למשרות רלוונטיות. שלחתי כ-100 קורות חיים במהלך מספר חודשים. תהליך שליחת קורות החיים לקח לי לפעמים שעות לכל משרה כי יש המון שאלות וטפסים למלא, בקיצור מאמץ קשה. ומה התוצאה? כלום, שקט, ומדי פעם קבלת מייל שהם לא ממשיכים בתהליך הקליטה איתי למשרה. תמיד זכרתי כמה חשוב להמשיך בשביל להצליח בתהליך ה הגירה לניו זילנד.

הייאוש התחיל לגבור, תוקף הויזה שלי עומד לפוג, ולחזור ארצה ממש לא רציתי. ואז בום! קיבלתי שיחת טלפון ממשרה ממשלתית בעבודה סוציאלית! באותה תקופה עבדתי כבל בוי במלון שהוא טירה על הר געש במרכז האי הצפוני ( CHETAU TONGERIRO) וקראו לי לראיון עבודה! שמחתי מאוד! הבעיה הייתה שהראיון היה אמור להיות באי הדרומי בCHRISTCHURCH. אמרתי לעצמי, אין בעיה, אקח חופש מהעבודה, אני אגיע. בשביל להגיע לראיון הייתי צריך לקנות כרטיס טיסה הלוך חזור, שאז עלה כ-500 דולר בגלל הטיימינג, לנסוע 4 שעות לאוקלנד לשדה תעופה, לשלם עוד 60 דולר על חניה. להשכיר רכב ביעד עוד כ-80 דולר.
אבל אין מה לעשות, בשביל זה אני כאן, אני צריך להשקיע את הכסף בשביל הסיכוי הטוב ביותר להתקבל לעבודה.

אז הגעתי לראיון. בזמנו האנגלית שלי היתה לא משהו בכלל, נכנסתי לחדר גדול ומרווח, לא היו בו כלום פרט לשולחן באמצע, קנקן מים ו-4 כוסות שכבר היו מלאות. מולי ישבו 3 אנשים. מנהלת משאבי אנוש, מפקח איזורי ומנהל המשמרת של המקום. שלושתם החזיקו דפדפת שמנה של שאלות שהם הולכים לירות עלי בעודי מנסה לעמוד בקצב של הדיבור הקיווי (סלנג ניו זילנדי) שלהם.