הכי כיף בבית

במשך שנים רבות לא הרגשתי "בבית". לעתים התחושה הייתה לגמרי באשמתי, כיוון שלא ייחסתי חשיבות רבה ליצירת מקום משלי ולא השקעתי באנרגיה הדרושה ליצירת הבית שלי. לעתים התחושה נבעה ממשהו גדול יותר שלא יכולתי לשנות אותו. למשל, כשגרתי בבניין בקומה רביעית, לא הרגשתי בבית. האדמה הייתה חסרה לי, אך כדי לגור בעיר הייתי צריכה לגור גם בדירה שבה גרתי (וגרנו).

בישראל התמקמנו במשגב. התאהבתי ביישוב שלנו שנים לפני שעברתי אליו. טיילתי בסביבה שלו, הצצתי עליו ותמיד אמרתי "איזה כיף לאנשים שגרים במקום שאנשים באים לטייל בו". כשהגדולה הייתה בת שנה וחצי עברנו אל היישוב ושם נולד הבן השני שלנו (בלידת בית). היינו בטוחים שאנחנו מגשימים את החלום ובאופן כמעט טבעי בנינו את ביתנו (למה כמעט? כי על אף התחושה שאנחנו במקום הנכון, בניית בית היא פרויקט גדול ומורכב).

כשעברנו ליישוב הופתענו מכמות האנשים שאמרו לנו שלום. ביישוב היו מספר המשפחות שהיו ברחוב בו גרנו לפני כן ולמרות זאת תוך זמן קצר הכרנו הרבה יותר אנשים מכפי שהכרנו במשך שנים בעיר. ההרגשה הייתה נינוחה, נעימה ואנחנו באנו ליצור לעצמנו בית. ההרגשה הנינוחה הופרעה בקיץ 2006 במלחמת לבנון השנייה, אך היא לא מנעה מאיתנו להקים בית על ההר.

החיים משתנים

גרנו ביישוב 9.5 שנים במהלכן התגוררנו בבית שכור, בקראוון (גם בשכירות) ולבסוף בבית שבנינו. הכרנו אנשים נחמדים יותר ופחות, הילדים מצאו חברים וחברות ועם זאת, בשלב מסוים משהו היה חסר והוא לא היה קשור ליישוב או לאנשים שהיו סביבנו (אם כי גם היישוב עצמו השתנה במובנים רבים).

אנחנו השתנינו. התפיסה שלנו נבנתה מחוויות שצברנו בחיים והבנו שאנחנו צריכים להתרחק. לא חשבנו שקנדה היא הפתרון, זה היה מקרי שהיא בכלל עלתה על הפרק, אבל התמזל מזלנו והבנו שזה הצעד הבא שלנו.

ביקור בישראל

חזרנו לפני יומיים משלושה שבועות וחצי בישראל. חזרנו הביתה (ועל כך בעצם הפוסט). חיכיתי לביקור כפי שלא חיכיתי לאף טיסה בחיי, אפילו לא לטיסה שבה עברנו לקנדה. ההתרגשות שלי נבנתה בחודשים לפני הביקור. העובדה שחבוב כבר בן 10 חודשים ורק עכשיו נפגש לראשונה עם ההורים שלי, אחותי ואחי מעלה רגשות שלא אוכל לבטא בבלוג.

הביקור בישראל היה בעיקר מורכב. אני יצאתי לדרך אופטימית וזו לא שרדה זמן רב. אם יש מבין הקוראים כאלו שיש להם חברים בחו"ל והם חושבים שביקור בישראל זו חופשה, תנו לי לעדכן שזה ממש לא. הייתה לנו רשימת משימות ארוכה, שכללה אנשים שרצינו לפגוש, מקומות שרצינו להיות בהם ואפילו מסעדות לטעום מהן. בין לבין היו לנו משימות כמו ללכת לבנק ודומותיהן.

על ביקור מסוג זה נאמר "הזמן קצר והמלאכה מרובה". מראש רצינו להספיק לראות כמה שיותר אנשים, לבלות עם המשפחה ולתת לילדים הגדולים את תשומת הלב. בפועל… תוכניות לחוץ ומציאות לחוד. הפעם האתגר היה גדול במיוחד כיוון שמחצית מהזמן חבוב היה חולה והספקנו גם להתאשפז במשך 3 ימים בבית החולים נהריה.

כיף לבוא הביתה

הביקור בישראל היה הרבה דברים, אך דבר אחד לא היה בו, בית. חשבתי שאני ארגיש בבית. חיכיתי לרגע בו אנהג (כי חשבתי שהכי כיף לנהוג כמו משוגעת, אבל גיליתי שלא ממש), הייתי בטוחה שאתענג על האוכל הטבעוני בסופר (אבל נחרדתי מהמחירים) ומשוכנעת שאני ארגיש הכי טבעית בעברית (אבל חום אוגוסט לקח ממני את שמחת החיים).

לא הרגשתי בבית. בזמן הנחיתה אמרתי לאיש "תראה, ישראל באמת מדברית" ולא זכרתי אותה ככזו. לאורך הביקור כולו כבר הייתה לי תחושה שאני לא שייכת. בטבריה כשביקרנו הרגשתי זרה, בתל אביב הרגשתי תיירת. ביישוב שבו גרנו בעבר הרגשתי בנוח תודות לאנשים המקסימים שאירחו את הילדים שלי (מדויק יותר לומר שהילדים התנחלו אצלם) ועם זאת באופן כללי, לא הרגשתי שייכת.

כשהמטוס נחת מעל סיינט ג'ון אמרתי לאיש "תראה כמה יפה פה". הלב שלי התרחב מעט, האוויר נכנס בקלות ואפילו בפנים היה פחות מתח. אולי זה הנוף הירוק עם האגמים, אולי החביבות והנימוס. אולי הילדים שהרגישו שהם מדברים את השפה שכבר יותר נוחה להם ואולי תודות לחבוב שהחום שלו נפסק ביום של הטיסה. ואולי… כי הגעתי הביתה.