Sign In

Remember Me

אחים בדם?

אחים בדם?

פעם, כשהייתי ילדה קטנה, עמדתי ושרתי כשניגנו את ההמנון בטלוויזיה. ככל שהתבגרתי, הפסקתי לעמוד כשאני לא בסיטואציה של טקס, ואני לא שרה את המילים כבר. היום אני לא נמצאת כמעט בסיטואציות בהן ההמנון של מדינת ישראל מתנגן.

פעם, כשגרתי בישראל, לעמוד בצפירה של יום הזיכרון ויום השואה היה משהו מובן מאליו. גם כשיצאתי לחופשות, הציק לי שאני לא בישראל בשביל לעמוד ביחד עם אחרים, אז תמיד מצאתי לי פינה שקטה לפני הצפירה, ועמדתי דום כמה שצריך. איפה שלא הייתי, תמיד תפסתי פינה ליד חלון, בשביל לראות מי עומד ומי ממשיך ללכת או לנסוע. כשגרתי בירושלים ועמדתי בתוך האוניברסיטה, כולם עמדו, לא היה אחד או אחת שהלכו. כשהייתי בעבודה בירושלים, תמיד יצאתי לרחוב. תמיד היו כאלו שהלכו.
כשעברתי לתל אביב אחרי הלימודים, כולם עמדו. ברחוב, בעבודה, בנתיבי איילון – כולם עמדו. מפסיקים כל מה שעושים חצי דקה לפני, וממשיכים מיד אחר כך.
כשהייתי ילדה, אגב, גרתי בנתניה. שם לא כולם עמדו בצפירה של יום השואה. כמו שאמרו לי השכנים, הילדים בבית הספר וכל מי שרק פגשתי בערך, ומספר רב של פעמים – "יום השואה הוא חג של אשכנזים". פעם אלו היו הפנים רק של נתניה, היום אני מרגישה כאילו אלו הפנים של מדינת ישראל.

כשעברתי לברלין, בשנה הראשונה, שמתי גלגל"צ אינטרנטי ועמדתי יחד עם כולם, גם מברלין. בשנה השנייה הייתי בדיוק בישראל, וחשבתי לעצמי שזה הרגע היחיד בו אני מרגישה שייכת למדינה הזו.
בשנים שאחרי הפסקתי לשמוע גלגל"צ, והפסקתי לעמוד בצפירה. החיים שלי המשיכו, ואני כבר לא עומדת כשיש בישראל צפירה. כמובן שאם אני בישראל, אני עומדת.

פעם, כשהיה לי פייסבוק וגרתי בישראל, שמתי בכל שנה את "הילדים של חורף 73" על הוול שלי, והרדיו היה פתוח על שירי הזיכרון כל הזמן. הייתי חלק מגוף אחד, גם אם לא אהבתי חלק ממנו.
במהלך השנים המשכתי לשים את אותו השיר, אבל כבר לא הרגשתי חלק מגוף אחד. הרגשתי כמו השתלת איברים שלא הצליחה, והחלטתי שאולי הגיע הזמן להכיר בזה שההשתלה הצליחה, אבל החולה מת.

כשעברתי לברלין, בשנה הראשונה שמתי את אותו השיר על הוול ורק העמידה בצפירה נתנה לי הרגשה של שייכות. בשנה השנייה, כשהייתי בישראל, כבר לא יכולתי לסבול את האווירה. זה הרגיש כאילו מוות בכל מקום, ולא יכולתי לשאת את זה יותר. אולי פשוט לא יכולתי לשאת יותר את המחשבה שיותר משלושים וחמש שנים תוכנתתי לדרך חשיבה אחת, ועכשיו אני נבהלת כשאני מגלה שאני חושבת אחרת.
בשנים שאחרי הפסקתי לשים את השיר על הוול שלי, והעליתי מסקנות משינוי צורת החשיבה שלי. כתבתי מחשבות וספקות, וניתחתי את השינויים שחלו בי.

השנה לא עמדתי בצפירות. אני גם לא שומעת רדיו ישראלי בכלל. שירים של יום הזיכרון משפיעים עליי באופן אוטומטי, אבל הקשב שלי הוא ביקורתי יותר, ואני לא מאמינה יותר בהערצה עיוורת.
השנה שוב קראתי את התגובות לטקס הזיכרון הישראלי-פלשתיני (שגם אם אני חושבת שזה רעיון נהדר, לא הייתי הולכת אליו בישראל, כי אני לא אוהבת התכנסויות המוניות), והבנתי את מה שהייתי צריכה להבין מזמן: זה לא שאני חלק מהשתלת איברים שלא הצליחה, אלא שלעולם לא היה, ולא יהיה, גוף אחד.

ואתם יודעים מה? שום יום זיכרון לא יאחד את מי שלא רוצה להתאחד, ומי ששונא את מי שלא כמוהו. תנצב"ה.

ברלינאית ברמ"ח איברים ומגשימת חלומות

החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל

יפה שאת כותבת על זה, כי בעיניי הצפירה היא סממן של משטר פשיסטי. אני יכול לדמיין סרט הוליוודי שבו "הרעים" עומדים בצפירה כמו חיילים ממושמעים, בעוד "הטובים" חופשיים לעשות מה שהם רוצים, אין צפירות, אין ימי צום המוניים, אין איסור נסיעה גורף. ברגע שהצפירה היא לאומית יש בה סממן כוחני, ברוטלי ולא אינדיבידואלי. אין בעיה אם בטקס מסויים שמוגבל לכמה עשרות או מאות אנשים עומדים בצפירה מקומית אבל שזה לאומי זה שייך לצפון קוריאה, לא למדינה חופשית. וזה מוזר, כי דווקא האנשים "הליברלים" כביכול בישראל הם אוהדים גדולים של הצפירה הפשיסטית הזאת… לא ברור לי. אני זוכר שפעם אחת נסעתי… קרא עוד

Kek

האם בבריטניה יש צפירת דום ?

לא שאני יודע מזה. אני כבר חמש שנים בלונדון.

אבל אולי בטקסי אזכרה וכדומה יש צפירה שמוגבלת לקבוצה מצומצמת של אנשים…

מסכימה איתך.
אני מעולם לא הרגשתי שייכת, בחטיבה הפסקתי לבוא לימי זיכרון אבל עמדתי בצפירה בבית כי הרגשתי שזה "חובה", מאז שעברתי לצרפת לא מעניין אותי ימי הזיכרון האלו ואני לא מרגישה שזה נוגע אליי. רק יום השואה הבינלאומי ב-27 לינואר.